חשיפה של הנפש הפצועה

על ההצגה "מפלצת הזיכרון"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "מפלצת הזכרון", המבוססת על ספרו של  ישי שריד, מספרת את סיפורו של מדריך מסעות לפולין המתמודד עם מאבקו במפלצת זיכרון השואה, ונאלץ לעבור שימוע ב"יד ושם". תוך כדי השימוע, הנערך בפני יו"ר "יד ושם", המדריך מספר אודות הקושי לשאת את הזיכרון ועל המחיר הנפשי שהמסעות למחנות המוות גובים, ממנו ומאחרים.

ההצגה, שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר והשחקן הטוב ביותר בפסטיבל תיאטרונטו ה-30, שנחתם אתמול בטקס מרגש, מספרת את סיפורו של המדריך באמצעות אסופת זיכרונות, מהעבר ומההווה, המתלכדים לכדי חווית עינוי נפשי והופכים למשא כבד מנשוא. עיקר היצירה הוא מפגש טעון של המדריך עם העבר הנועד לשמש כאות אזהרה לדורות הבאים ולגלות את המורכבות כלפי זיכרון השואה.

זיכרון השואה נחשב לאחד האלמנטים המורכבים ביותר בחברה ובתרבות הישראלית, והמסעות לפולין עצמם, בהם בני נוער מבקרים במחנות המוות ובגטאות, נחשבים לטאבו חברתי ומדיני. על אף שאין ויכוח על נחיצות המסעות לפולין, על מורכבותם ועל עיבוד החוויות הנעשה לאחר החזרה לארץ, התוצאה היא פס ייצור מוצלח למדי היוצא מדי שנה לפולין בלי לתת את הדעת לגבי מה התרחש שם. מהבחינה הזאת, ההצגה מעלה לדיון את הדיסוננס בין חיוניות המסעות לבין חוסר היכולת של העומדים בראשם לבנות תוכנית אמיתית במסגרתה בני הנוער יוכלו להתמודד עם המתרחש שם.

מפלצת הזיכרון. צילום: ז'ראר אלון

במהלך ההצגה, המדריך חושף את נפשו הפצועה וכל מילה שלו גלויה, הסודות הכמוסים ביותר נחשפים. העיבוד הבימתי מאפשר למחשבותיו השונות להתגלות, אך כולאות אותו בחדר ממנו הוא אינו יכול להימלט. מה שמייחד את הדרמה הזאת זה האנושיות שלה הגוברת על כל מרכיב אחר, היכולת של המדריך להציג צדדים אחרים בנושא המסעות לפולין, לרבות יחסם של בני הנוער לזולת, השונה מהם, משמעות הכוח והיכולת להדחיק את הזיכרונות. החשיפה של מורכבות המסע אינה חדלה להפתיע בשימוע של המדריך ומעניקה משמעות חדשה לזיכרון השואה. הקהל הנמצא באולם אינו רק צופה במתרחש אלא גם נדרש לצאת מתוך תפקידו הפסיבי ולענות על שאלות מורכבות לגבי רשעות ואלימות כלפי האחר.

בשורה התחתונה, ההצגה, שביים אריאל נ. וולף, מעמידה במרכזה קונפליקט עוצמתי ומרגש, שלעולם אינו חדל להיות רלוונטי. היצירה מתעצמת גם תודות למשחק המפעים של בן יוסיפוביץ', הבונה היטב את המגננה הנשברת, הוא מצליח לעצב באופן מצוין את המעבר מתמימות להתפכחות.

 מפלצת הזיכרון

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

על פי ספרו של ישי שריד

משחק ועיבוד למחזה: בן יוסיפוביץ'

בימוי ודרמטורגיה: אריאל נ. וולף

עיצוב במה ותלבושות: נועה דותן

תאורה: יניר ליבמן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

הפקה ותפעול ההצגה: שיר אשכנזי

וידאו: אורי וולף

לומדת לנשום מחדש

ראיון עם השחקנית והיוצרת גילה אלמגור-אגמון

מאת: דנה שוכמכר

השחקנית גילה אלמגור-אגמון נכנסת לתפקיד חדש, מנהלת פסטיבל תיאטרונטו. היא ממשיכה את המורשת המפוארת של בן זוגה יעקב אגמון זכרו לברכה, רק היא יכולה לקחת את המושכות ולהמשיך את הפסטיבל, אמר עליה אגמון. שוחחתי עמה על המורשת שאגמון השאיר אחריו, על השנה היפה בחייהם, על הקושי לחיות בלעדיו, על העובדה שעוד טרם הוצע לה תפקיד חדש בתיאטרון ולמה היא לא מוכנה להופיע בחצרות הבתים.

אמרת על התיאטרון – אני לא יודעת מי אני ללא זה. מה גילית על עצמך בשנה האחרונה בעקבות הקורונה?

"המקצוע שלי הוא העוגן של החיים שלי. פתאום העוגן איננו והרגשתי שאני הולכת לאיבוד. כשאני מופיעה בתיאטרון או נמצאת בתהליך חזרות, כל החיים שלי מתרכזים לידי יצירת דמות חדשה ועולם חדש – אני בעצם חיה במשך כמה חודשים טובים את הדמות אותה אני עתידה לגלם וכל העולם שלי משתנה בהתאם. בשעה שמונה עולה המסך ופתאום כל ההכנה איננה. במקרה שלי, הסגר היה בדיעבד מתנה כי זאת הייתה שנת פרידה מיענקלה אגמון, אהוב ליבי. היינו פתאום שנינו לבד בבית וזאת הייתה שנת פרידה כי כעבור זמן קצר הוא נכנס לבית חולים ולא חזר יותר."

בתוכנית הרדיו שלו, "שאלות אישיות" יעקב אגמון ביקש ממך 'אם אני לא חוזר, אז בל דמעה'. הצלחת לעמוד בזה ולא לבכות?

"לא, לא הצלחתי. אני הייתי חזקה, כל הזמן אמרתי לסובבים אותי, אני יודעת להיות לבד, לחיות לבד, הייתי בנסיעות מסביב לעולם בגלל הסרטים והתיאטרון, עבדתי מסביב לשעון פה בארץ, אבל אני לא יודעת להיות בלעדיו. אני יודעת להיות לבד, אבל אני לא יכולה להיות בלעדיו."

יש לך מנהג לפני הכניסה לבמה ולפני תחילת יום צילום, לנשק את הבמה והמצלמה, זה היה חסר לך בזמן הקורונה?

"נכון. שנים פעלתי כך באופן דיסקרטי והיום אני מבינה שהבמה היא היכל הקודש שלי ומי שרואה, צריך לראות ואיני מתביישת בכך, אלא בדיוק להיפך. התיאטרון הוא היכל הקודש, אני מתייחסת לעבודה שלי בתור מלאכת קודש, העבודה בשבילי היא גלגל הצלה, התיאטרון הציל אותי בתקופות קשות בחיי.

דווקא עכשיו אני נמצאת באחת התקופות הקשות ביותר בחיי ואין לי עבודה, זה קשה מנשוא. בשנה הזאת, אגמון ואני נאחזנו אחד בשני, צחקנו המון, קראנו המון, שמענו המון מוסיקה, אכלנו אוכל טוב והוא הצחיק אותי ובסוף עזב אותי. לפחות, את יודעת, נשארה לי שנת פרידה ואת זה אני אזכור מתקופת הקורונה.

במהלך התקופה, מצאנו את עצמנו מדברים על כל הדברים שתמיד אמרנו שנדבר עליהם ואף פעם לא היה זמן, זאת הייתה סגירת מעגל ואני אסירת תודה על כל שנה בה חיינו ביחד, הוא העניק לי חיים מדהימים, מעשירים ומעוררי השראה, זכיתי לחיות עם איש נדיר ומופלא."

מה היה סוד הקסם שלכם?

"אם אני מנסה להבין מה היה סוד הקסם, אפשר לומר שהיה לנו סיפור אהבה נדיר, מאוד כיבדנו את הצרכים של האחר, את העולם של האחר. עליתי לקברו ביום הולדתו ה-92 וחתונה חמישית כבר לא תהיה. היו לנו 4 חתונות ולוויה אחת. בעצם, זה היה רעיון שלי להתחתן בכל פעם מחדש. הוא היה המבקר הכי קשוח שלי, הוא תמיד הגיע לחדר חזרות להעיר לי הערות, כי אני לא האמנתי לאף אחד, אלא רק לו. הכל מתוך אהבה ותחושה שאני יכולה לעשות הכל. עכשיו כאשר מדברים על חזרה לתיאטרון, אין לי בינתיים מישהו שיגיע ויאמר לי הערות על העבודה שלי וזה כל כך חסר. אולי סופי, הנכדה שלי, היא סטודנטית לקולנוע, ויש לה עין טובה. עכשיו אני לומדת לנשום מחדש וללכת מחדש."

עכשיו כמעט כל המשק פתוח, אבל התיאטראות לא פתוחים לחלוטין, מה את חושבת על זה?

"הוא כל כך כעס, כל כך כעס, על ההחלטה לסגור את התיאטראות בלי לספק אופק נראה לעין ותוכנית עבודה לכל העוסקים בתחום. אבל עכשיו, אני מקווה שיפתחו את עולם התרבות. ההבטחות שהיו לגבי פתיחת עולם התרבות והניסיונות המועטים, זה כמו דיבורים בלי הבטחות בזמן שאנשים מוצאים את עצמם חסרי תעסוקה. הקניונים פתוחים ויש תחושה שחזרנו לשגרה, אבל עולם התרבות נשאר מאחור."

חשבת להציג בבתים פרטיים או בזום כפי שהקולגות שלך עשו בשנה החולפת?

"בכל מלחמות ישראל הופעתי והצגתי. הופעתי ביחד עם יוסי בנאי זכרו לברכה בהצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת ניסים אלוני – בין שני טנקים הניחו קרש ענק שהחליף את הבמה וכך הצגנו, אבל זאת הייתה תקופה אחרת. אני רואה את ההצגות בבתים פרטיים או בזום ואני פחות מתחברת לזה. אני רוצה לחכות לרגע שהמסך יפתח ואציג שוב על במת התיאטרון. אני לא הסכמתי אף פעם להופיע באולמות ספורט בבתי ספר. אם רוצים לחנך ילדים לאהבת תיאטרון, אז צריך להביא אותם למקום בו מתרחש הקסם, לאולם התיאטרון.

גילה אלמגור-אגמון. צילום: עידו לביא

פעם אחת בחיי הצגתי קטעים מתוך הצגת היחיד שלי "הקיץ של אביה", אבל זה היה במסגרת אירוע מיוחד של גיוס כספים לצורך פתיחת מעון לנשים מוכות בחיפה, ארגנתי את מיטב נשות האמנות בישראל ושם הצגתי קטעים מתוך ההצגה. מלבד זאת, אני מאמינה שהקהל צריך להגיע לאולמות התיאטרון כדי ליהנות מחוויה שלמה וכוללת."

ציינת את היצירה שיצרת, "הקיץ של אביה". אנחנו מתקרבים לציון יום השואה, האם את חושבת שהלקח של השואה נלמד?

"הכתיבה של הספר "הקיץ של אביה" היוותה עבורי תרפיה, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי מי אני – שמי גילה אלכסנדרוביץ, בת לאימא ניצולת שואה וכל חיי עברו תחת הצל של השיגעון של אימא שלי.

צריך ללמד אהבה וסבלנות את כל הדתות על מה שהתרחש בתקופת שואה. אני חושבת שאסור להפסיק ללמד, אסור להפסיק להתריע. הכי קל להפוך למשפיל וחלאת המין האנושי. לצד זאת, המסעות לפולין מטרידים אותי מאוד. כבר לא נשארו ניצולי שואה שיספרו את הסיפור, צריך לדובב ולדלות מהם כל דבר שאפשר. בתיאטרונטו השנה יש הצגה בשם "מפלצת הזיכרון "מאת ישי שריד ובה משחק בן יוסיפוביץ', הצגה שעוסקת במסע לפולין. זה עוסק בנושא זילות המסעות לפולין."   

השתתפת ברפרטואר עצום של הצגות וסרטים, וגילמת מגוון נרחב של דמויות. מה התפקיד הבא שתרצי לגלם? עם אילו במאים את חולמת לעבוד?

"אני לא מחכה לתפקיד, אני מקווה לתפקיד, זה ההבדל. אני לא מבזבזת את זמני. אני קוראת מחזות וספרים, לא תמצאי אותי משתעממת לרגע. אני מחפשת תפקיד שאני יכולה לנעוץ בו את השיניים ולהביא מניסיוני רב השנים. אני מופיעה למעלה מ-60 שנה , שחקנית קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה. זה לא חייב להיות תפקיד גדול או תפקיד ראשי, זה צריך להיות תפקיד טוב ובמאי טוב. הרבה פעמים חשובה לי העבודה עם הבמאי מאשר התפקיד עצמו.

אני שחקנית של במאי ואוהבת את המסע להצגה. אני קוראת מחזה, פוגשת את הדמות שאני אמורה לגלם. כשאני עובדת עם חנן שניר למשל, אני לוקחת תרמיל, מקל ואני יוצאת למסע.  עם משה קפטן למשל, יצאתי למסע מרתק בהצגה "נעצר בחצות". כל כך חשוב לי עם מי אני עובדת, אני חולמת לעבוד עם במאים שעוד לא עבדתי איתם.

אני מעוניינת לעבוד עם גלעד קמחי, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, מאד הייתי שמחה לשתף איתו פעולה. את לא תאמיני, אני לא עבדתי עם עמרי ניצן, ואני מאמינה שאני יכולה לצאת איתו למסע מעניין מאוד. כך או אחרת, אני פתוחה להצעות – במאים צעירים יכולים  לבוא אליי עם תפקיד או מחזה. אם זה נראה לי מבטיח, אני אצא איתם לדרך.  בקריירה שלי עבדתי עם במאים צעירים בתחילת הדרך כמו שמי זרחין , כך שזה לא זר עבורי ונחשב מפגש מרתק ביותר. לא חששתי מפני הקפיצה למים, ברגע שהחלטתי לעלות על הרפסודה, אז הייתי בטוחה בדרך."

איך ההרגשה להמשיך  את המורשת של יעקב אגמון השנה ולכהן בתור מנהלת פסטיבל התיאטרונטו?

זה יהיה פסטיבל תיאטרונטו ה-30 ומדובר בתפקיד משמעותי ביותר עבורי. יגאל עזרתי, המנכ"ל של תיאטרון יפו, ששם מתקיים התיאטרונטו מספר שנים בהצלחה רבה, הגיע כדי להחתים את יענקל'ה שהפסטיבל ימשיך להתקיים ביפו בתור יחידה עצמאית וזה יקרא בשם "חגיגה של הצגות יחיד – פסטיבל תיאטרונטו מיסודו של יעקב אגמון". רגע אחרי החתימה על החוזה, אגמון אמר: "לפני שאתה הולך, אני רוצה להוסיף משפט נוסף: והיה וקורה לי חלילה משהו, אני עומד שרעייתי גילה אלמגור אגמון תמשיך לעמוד בראש המפעל ולנהל את התיאטרונטו. 

אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לנהל את הפסטיבל, זאת הצוואה של אגמון ואני מוכרחה לקיים אותה. אני חייבת לציין שהוועדה האמנותית של הפסטיבל, המונה בין היתר את שמעון מימרן, דניאלה מיכאלי וגלית ברסקי, קיבלו אותי בזרועות פתוחות ושילבו אותי בכל העשייה."

לאחרונה השתתפת בסדרה חזרות בתור שרת התרבות. עכשיו אנחנו רגע לפני בחירות, מה חשוב לך להגיד לשר התרבות הבא של מדינת ישראל?

"קודם כל, תילחם על התרבות. אמנם מלחמה היא אנטיתזה לתרבות, אבל על התרבות במדינת ישראל חובה להילחם. התקציבים מעליבים, מדינה שחרטה על דגלה חופש, חופש הדיבור וזכויות אזרח, אבל לאזרחים לא נותנים את הרוח ולוקחים מהם את התרבות וזה כואב.

אין לי טענות  כלפי חילי טרופר, שר התרבות לשעבר, הוא איש נהדר והוא נקלע לממשלה שלא הציגה תקציב ותוכנית עבודה מסודרת, לא נשמע דבר כזה. מי שיהיה שר התרבות צריך להילחם על התרבות בישראל ולהקשיב לאנשים בעלי ניסיון על מנת להעשיר את הידע של אדם שנכנס לתפקיד."

אין ספק כי גילה אלמגור-אגמון מממשיכה להפגין ולהוכיח את כישרונה הרב על הבמה, ומאחורי הקלעים. בעוז ובקדושה, היא צועדת לעבר העתיד, לעבר החזרה לשגרת התרבות, ולעבר תפקיד מאתגר חדש.

פסטיבל התיאטרונטו יתקיים בחול המועד פסח, בתיאטראות ברחבי יפו העתיקה ובעכו העתיקה. ביפו ההצגות תתקיימנה ב30-31/3 וב1/4, ובעכו – ב29-31/3. בפסטיבל יוצגו הצגות תחרות, לצד הצגות אורחות מפסטיבלים קודמים, לרגל חגיגות השלושים של הפסטיבל.

לפרטים ומועדים בתוכניה הדיגיטלית של הפסטיבל – הקליקו על הלינק

חגיגת המצות והמונודרמות

על ההצגות "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה"

פסטיבל תיאטרונטו 2019

מאת: אביבה רוזן

מונודרמה היא עניין לא פשוט. כדי להחזיק קהל מעוניין ומתעניין במשך שעה (פלוס מינוס), שחקן יחיד, במאי, תפאורה, הכל צריך להתחבר היטב, וכמו בתיאורית הגשטלט, השלם צריך להיות הרבה יותר מסך חלקיו ולכלול את אותו אלמנט בלתי מוגדר עד הסוף, שיחבר את הקהל בלב פועם אחד עם השחקן/שחקנית.

בשתי המונודרמות בהן צפיתי אמש בפסטיבל התיאטרונטו, השלם בהחלט היה גדול מסך חלקיו. שתי ההצגות, "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה" בהחלט עמדו במשימה המאתגרת של הגשה מצוינת וחיבור בין המשחק ללבבות הקהל. בשתיהן היה חיבור טוב בין המשחק, הבימוי והתפאורה ורמת משחק מעולה ומרתקת. שתי ההצגות, המוגשות על ידי שחקניות, מרגשות עד דמעות ועוסקות בנושאים מטלטלים, ובזה נגמר הדמיון ביניהן.

המונודרמה "מקושקשת" עוסקת בנושא מאוד קרוב ללבי – התמודדות עם הפריות מבחנה, תוך כדי עיסוק בנושאים של זוגיות, אהבה, דימוי עצמי ודימוי גוף, וכמובן, הצורך שלנו בילדים, מנין הוא בא ולמה הוא כל כך חשוב בעצם בחברה שלנו.

ההצגה מתחילה כשבטנה של רותם נחמני עולה ויורדת, ובועטת לנו ישר לפנים את כל הסימבולים הקשורים לבטן, פריון וחיים. נחמני ושותפתה לבימוי, מאיה ביתן, השכילו לרקום יצירה שהיא מאוד אסתטית ויפה למראה, החל בשחקנית היפהפייה וכלה באביזרים על הבמה, שכוללים אמנם אסלה וקולב, אך כולם מעוצבים בצורה מעודנת ואסתטית, ואחר כך משמשים כולם לשימושים יוצאי דופן, לא אסתטיים במהותם אך מאוד אסתטיים בדרך ביצועם. מזרקים שמשמשים בתהליך ההפריה מככבים בהצגה לכל אורכה, אך כשהם נופלים בתפזורת ממה שאמור להיות בטן הריונית כסימבול להפלה לאחר הריון קצר ומאוד מעורר ציפיות (ושוב, מוכר לי עד כאב), הם מטלטלים אותנו יחד עם המראה המאוד יפה שמתרחש על הבמה.

מקושקשת - ז'ראר אלון.png

"מקושקשת" | צילום: ז'ראר אלון

ניכר בנחמני שהיא בקיאה במחול, והיא גם משתמשת באלמנטים של מחול כדי להמחיש את תהליך ההפריה ואת הנשיות והתנפצותה בתהליך זה. אהבתי את תיאור העולם של נכשלי ההפריות: עולם של זוגות שפורשים מהחברה אשר מקדשת את ההורות ומקימים להם חברה נפרדת משלהם, שתיכחד כשהם ימותו כולם כיוון שלא תהיה להם המשכיות.

היו הרבה דמעות ביציאה. נשים רבות שהזדהו עם הנושא, בין אם מהיכרות אישית עם הפריות ובין אם בגלל ההתמודדות עם נושאים של דימוי עצמי נשי וזוגי, בכו. מחיאות הכפיים שסירבו לגווע המחישו את התלהבות הקהל.

מנגד, "הסלון של סבתא ורדה" היא הצגה שונה לחלוטין. מככבת בה ענת עצמון שמשחקת מצוין בתפקיד שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי אצלה עד כה. היא מגישה לנו ניצולת שואה בת 95, ג'דאית אמיתית ומקועקעת, שמכסה את המספר על היד בקעקועי פרחים שמתכתבים היטב עם שמה, רוזה. היא שונה מכל הסטריאוטיפים שהכרתם לגבי יהודיה-פולניה-ניצולת שואה, שממחישה שכל אדם מתמודד עם נסיבות חייו והשריטות שעבר, נוראיות ככל שיהיו, בדרכו, ויש כאלה שקטנים ונמקים ואחרים שגדלים ומתעצמים.

הסלון של ורדה - ז'ראר אלון

"הסלון של סבתא ורדה" | צילום: ז'ראר אלון

ההצגה, שכוללת טוויסטים רבים שלא נגלה, כמו גם סיום בו מתגלה שהסבתא היא לא בדיוק מי שהיא אמורה להיות, עוסקת מעט מאוד בעדות שאמורה ורדה (רוזה) לתת לצוות שבא לצלם אותה עבור התיעוד של יד ושם, והרבה יותר בדרך החיים שבנתה לעצמה כשעיגנה את עצמה בתודעה התל אביבית כמקעקעת הלאומית. דווקא פיגועי טרור ותוצאותיהם תופסים מקום רב הרבה יותר בהצגה מאשר זיכרון השואה. בני האדם, דרך עיניה של ורדה, יכולים להיות טובים, ניתן להיתמך בהם, לשמוח בהם, וזה מעודד ומחמם את הלב ומזכיר לי את אמי, שעברה את השואה כילדה ובכל זאת בחרה באופטימיות וראיית האפשרי והטוב.

עם זאת, הציקה לי במיוחד חוסר המהימנות ההיסטורית בהצגה. כבת לעולים מוורוצלב צרם לי במיוחד לשמוע מאישה שאמורה להיות בהצגה יהודיה פולניה, שהיא נולדה בוורוצלב הפולנית של לפני מלחמת העולם השנייה. האמנם? אז זהו, שלא. לפני המלחמה הייתה וורוצלב עיר גרמנית בשם ברסלאו (אגב, אחת מהערים המרכזיות בהן ישבו היהודים בגרמניה לפני המלחמה). לאחר המלחמה עברה העיר לשלטון פולין, הגרמנים גורשו ממנה והעקורים הפולנים והיהודים אכלסו אותה. אז היא חזרה לשאת את השם וורוצלב. בדיקת עובדות. כמה פשוט, ככה חשוב.

 פסטיבל תיאטרונטו 2019

"מקושקשת"

משחק, כתיבה ובימוי: רותם נחמני

במאית שותפה: מאיה ביתן

ליווי אמנותי: עידית הרמן

דרמטורגיה: מעיין דובקובסקי

מוזיקה: יוני טל

עיצוב תאורה: פז פטרהופר

"הסלון של סבתא ורדה"

משחק: ענת עצמון

כתיבה: דודי אוחנה

בימוי: מרט פרחומובסקי

עיצוב במה: פאבל קרלין

איפור: תום אנטופולסקי

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: מישה צ'רניאבקי ואינה מלקין

אין כמו יפו בפסח

על ההצגות "סוף על הקטינו" ו-"שפויה"

מאת: מרתה יודעת

כמו מילים שמתנפצות במוח

יום שבת אחר הצהריים, השקט שלפני החג השני של פסח, ומרתה במונית בדרך ליפו. כבר בהגיעה אל שולי העיר העתיקה, ניידת משטרה עצרה את התנועה והתירה רק להולכי רגל לעבור. על אף שנחרדה שלא תספיק ותאחר להצגה, ברגע שיצאה מן המונית, שלווה מוזרה נחה עליה. הפסח והפסחא שררו בעיר העתיקה ותזמורת צועדת התכוננה למצעד החגיגי. הנגנים הצעירים והנרגשים חיכו לאות מהמנצח ומהשוטרים, וסקרנים מן הישוב והנכר הביטו בהם, חיכו לצלילים שיגיעו. בינתיים, מרתה מיהרה במעלה הגבעה המרוצפת מדרגות שיש, עברה את הכיכר, נחפזה ליד מערת העטלפים, חטפה את הכרטיסים מהקופאי המנומנם ונכנסה לאולם. שתי דקות לפני תחילת ההצגה ומרתה הספיקה למצוא את מקומה, לכבות את המכשיר הסלולארי, לשתות מים ומיד להיכנס אל עולמה של ילדה במלחמת המפרץ, שמגלה את מה שבאמת קורה בבית, כשאבא מביע חמתו על אמא במכות וגידופים.

בהצגה "סוף על הקטינו" ניתן לראות ולחוש את מגע ידה המוכר והאיכותי של הבמאית והדרמטורגית חנה וזאנה גרינולד. זו הצגה קטנה, אינטימית, ולא רק בגלל שיש שחקנית יחידה על הבמה, המביעה מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית בתחילת שנות התשעים. בדירה קטנה בבת ים, מוצג העולם כולו. שירז, ילדה צעירה בתלבושת אחידה, מספרת לנמלים את מה שאסור לה להגיד לאף אחד, שממש היום הם עומדים לעזוב את אבא ולהתחיל חיים חדשים. אבל לפני כן, באופן בלתי מודע או רצוני, היא צריכה להיפרד מכל מה שהכירה, החברות הטובות בשכונה, השכנות שמרכלות על אמא, המורות בבית הספר, המנהלת, ומהנמלים. משחקה של עירית סופרן מצוין. היא מלהטטת בין כל הדמויות ומגלמת אותן בצורה מדויקת מאוד. על אף שסממניה החיצוניים של הילדה אינם משתנים, הדמויות משתנות כהרף עין.

סוף על הקטינו.png

"סוף על הקטינו". צילום: ז'ראר אלון

סיפורה של שירז, מבוסס במידה רבה על סיפורה האישי של סופרן, שגם כתבה את ההצגה. זוהי אוטוביוגרפיה כואבת, אך לא מלודרמטית, אינטימית, אך לא מציצנית, של האלימות המילולית והפיזית שנכחה בבית. סופרן נכנסת לנעלי האולסטארז של הילדה שהיתה וחווה את ילדותה מחדש מעיניים של אישה ויוצרת בוגרת. היא מגישה רטרוספקטיבה עדינה ומכמירה על מה שחוותה כילדה, אבל לא יכלה לבטא זאת במילים, את הרצון שאף אחד לא יישמע את הצעקות מהבית, את האהבה שחשה לאביה, את הספקות שעלו בה עצמה לגבי מה שקורה בין אבא לאמא, בייחוד בגלל שאמא, מורה בישראל, לא אמרה דבר, בעיקר לא לילדיה.

ליצירת העולם האינטימי שעל הבמה, הוסיפה התפאורה המינימאלית והיפה מאוד של המעצב גיא גלקוף, שחילקה את הבמה לעולם בית הספר, על ידי מפת הארץ, עולם הבית, על ידי שטיח פרסי, וביניהם, הניילונים שעטפו את חלונות החדר האטום.

מרתה עצמה היתה בת שמונה במלחמת המפרץ הראשונה, ולכן אינה יכולה לבחון באופן אובייקטיבי את תחושות המבוגרים בנוגע לרוחות המלחמה, הטילים שתקפו ואי-הסדר שפרץ בארץ. אבל כשהמלחמה פרצה ב"סוף על הקטינו", הרוחות היו שלוות למדי, שאננות אפילו, השכנים אמנם ברחו מהעיר והסירנות זעקו (עניין מלחיץ משהו גם כיום, גם כשיודעים שזה חלק מהצגה), אבל מבחוץ, הכול ניכר בקצב איטי, שגרתי משהו. בבית פנימה, עם זאת, המתח רק הלך והסלים, אותן מילים שנספגו בשקט, כדי שלא יישמעו, כבר התנפצו במלוא אונן.

זוהי הצגה טובה מאוד, מדויקת ומהודקת, עדינה אבל עוצמתית כל כך. לא בכדי, עירית סופרן זכתה בציון לשבח בפסטיבל התיאטרונטו.

הפיל הלבן בכותונת משוגעים

לאחר שיצאה מהאולם הממוזג, הביטה בזוגות רוקדים טנגו על במת הכיכר ואכלה יוגורט עם תותים ואבטיח, מרתה נכנסה אל האולם בכדי לצפות בהצגה השנייה לאותו יום – "שפויה". לאחר שעמדה בתור על המדרגות כדי להיכנס לאולם, מצאה מקום רחוק, כי האולם היה עמוס עד אפס מקום, כיבתה את הטלפון, וחיכתה וחיכתה וחיכתה, התחילה ההצגה. נציג ההפקה תיזכר לגבי כיבוי הטלפונים, השחקנית נכנסה אל הבמה, אמרה את המשפט הראשון ו… נשמעה צעקה מבעד לדלת האולם, מכיוון הקופה, כי יש להוציא את מי שלא שילם ולהושיב את מי ששילם, וההצגה הופסקה. צופה פלונית נכנסה פנימה והחליפה דברים עם אחד הצופים שישב בשורות הקדמיות. לבסוף, מישהו אחר קם והעניק לה את מקומו. לאחר מכן, עוד שני צופים נכנסו והתיישבו בכניסת האולם. השחקנית על הבמה לא ידעה מה לעשות ולבסוף חזרה אל מאחורי הקלעים, נציגי ההפקה ביקשו את סליחת הקהל על העיכוב שנוצר, ואישה, שמרתה לא זיהתה, ביקשה את סליחת הקהל וציינה שבתיאטרון, כמו בתיאטרון, דברים כאלה קורים. אז זהו שלא. ברגע שההצגה התחילה, הסיבות היחידות להפסקתה הן כוח עליון, תקלות טכניות אקוטיות ומקרי חירום רפואיים. הפסקת הצגה בגלל שאין איפה להושיב את הקהל היא מקוממת ולא מכבדת את מי שהגיע להצגה בזמן, את השחקנים על הבמה ואת היוצרים שעמלו על היצירה. מרתה לא מפנה אצבע מאשימה לאחראי על המחדל הזה, כי תכל'ס אין לדעת מי הגורם שבגינו זה קרה, אבל ניתן היה לפתור את זה בדרכים אחרות, ידידותיות והולמות יותר.

וכעת, אחרי שמרתה שפכה חמתה, תעבור להצגה. "שפויה" מציגה את סיפורה של זהר, אישה צעירה שניסתה להתאבד ואושפזה בכפייה. בכדי להשתחרר ולהשיב אליה את יותם בנה, היא ביקשה להציג את סיפורה בפני הועדה הפסיכיאטרית ואת מה שהוביל לניסיון ההתאבדות. במהלך השעה שהוקצתה לזהר לשכנע את הרופאים המכובדים שהיא שפויה למדי, היא מציגה את קורות חייה, החל מן מערכת היחסים הבעייתית עם אמה והסיוע הכלכלי והנפשי שאביה העניק לה, דרך שחרורה על סעיף נפשי מהצבא וימי רווקותה בדירת השותפות בתל אביב, וכלה בהחלטתה להפוך לאמא יחידנית והמשמעות שבנה יותם מעניק לה.

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

ייאמר לזכותם של המחזאים ארנון ורוני ממן, אב ובתו, שכתיבתם טובה מאוד, שנונה וקולחת בעת ובעונה אחת. עם זאת, קשה להבין מאירועי חייה ודמותה של זהר, כפי שמוצגים בהצגה, מדוע ניסתה להתאבד. יותר מכך, רגעים בודדים בהצגה ביטאו את תהומות החשכה שאיימו על זהר וגרמו לה לקחת תער ולחתוך את ורידיה. המעשה עצמו, אגב, גם הוא לא מוזכר, אלא רק מתבטא על ידי תחבושות המלופפות סביב פרקי ידיה. עצם ההתעלמות מניסיון ההתאבדות היא דבר מתמיה ביותר, כאילו הניסיון היה פיל בחדר שכולם רואים אבל אף אחד לא מתייחס אליו. נוכחות הפיל הלבן הזה מעוררת שאלות רבות ובעיקרן, מדוע כמעט ולא להתייחס לאובדנות, בהצגה שעוסקת בכך? הרי התאבדות לא מתרחשת כיש מאין, היא נוצרת מתוך תהומות של דיכאון שהולך ומסלים. התהומות אינם מוצגים בהצגה הזו וחבל, כי בכך, יכלו היוצרים להעניק מודעות לאובדנות בכלל ולנטיות אובדניות בפרט.

מאידך, מטרתה של זהר בשעה שהוקצתה לה, היא להוכיח לוועדה הפסיכיאטרית שהיא כבר בסדר וחזרה לקו נפשי נורמאלי, למדה את הלקח והיא יכולה ומסוגלת לצאת לחופשי. לכן, זה רק הגיוני שלא תזכיר את הניסיון שבגנו נשלחה לאשפוז כפוי מלכתחילה. זה אולי תירוץ לדמות, אך לא להצגה כמכלול. עדיין, כדאי להתייחס לכך.

הלהטוט בין נושאים כואבים יותר וכואבים פחות, ניכר היטב בבימוי האיכותי של ליאור סורוקה ובמשחקה הטוב של אלכסה לרנר. לבה של מרתה נכמר למראה התסכול וחוסר האונים שחשה לרנר בתחילת ההצגה, כשלא ידעה מה לעשות והאם להמשיך או לחדול, אבל ייאמר לזכותה שידעה לצאת מזה בחן.

בסך הכל, על אף ההתעלמות מהפיל הלבן שעל הבמה, מדובר בהצגה חזקה וטובה.

"סוף על הקטינו" 

כתיבה ומשחק: עירית סופרן

דרמטורגיה ובימוי: חנה וזאנה גרינולד

עיצוב תפאורה: גיא גלקוף

עיצוב תאורה: שי גבריאלי

מוסיקה: נועה מלמד ואזנה

"שפויה"

כתיבה: ארנון ממן ורוני ממן

בימוי: ליאור סורוקה

משחק: אלכסה לרנר

מוסיקה: אור מצא

הדרכת תנועה: שירלי ברבי

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

עיצוב תפאורה: רועי ואטורי

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדי הצגות עתידיים. 

אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

אישה, אמא, בושה

על ההצגה "הטובה באימהות"

מאת: אנה מינייב

בחלל גדול יושבת לה על כורסה לבנה אישה קטנה. היא איננה קטנה בגלל החלל אלא בגלל המשמעות המזערית שלה בעיניהם של הסובבים אותה ואף יותר בעיני עצמה. במשך שעה ארוכה היא בוחנת את עצמה מול מראה שהציבו בפניה הגברים, הילדים והנשים בחייה, ביניהם אמה, אישה שיצרה במו ידיה עוד אישה חסרת הגיון.

"הטובה באמהות" הינה הצגת יחיד שהשתתפה השנה ב"תיאטרונטו" והיא מבוססת על סיפור קצר מתוך "אישה שבורה" מאת סימון דה בובואר. הספר כולל שלושה סיפורים על שלוש נשים אשר תלויות בבעליהן ובילדיהן ולבסוף נבגדות, נשארות לבד ונאלצות להתמודד עם הזקנה הקרבה לבוא. דה בובואר, שנלחמה בכל כוחה בנשיות המסורתית ובנורמות החברתיות המולבשות על האישה מיום היוולדה, מתארת אישה בשנות החמישים לחייה, אשר מבלה את ליל חג המולד במחיצת עצמה, בו היא חושפת את כל אומללותה וסוגרת חשבונות עם משפחתה והסובבים אותה.

את דמותה של מוריאל משחקת חגית בן- עמי רדלר, בבימויו של עידן שוורץ אשר עיבד סיפור זה לבמה. שוורץ מיקם אותה באמצע סלון שצבעו לבן מחוויר המעיד על מצבה נטול הצבע של הדמות, מצב של חוסר אונים מלווה בריקנות שאין לה מוצא. היא מספרת על חייה העגומים וחושפת את כאבה המר הנגרם לה עקב עזיבת בעלה, התרחקות בנה ממנה ואיבוד בתה אשר מתה ממנת יתר. היא נזכרת בנעוריה אשר חלפו להם ועתה היא ניצבת חסרת כל בסלון שלה, בודדה, מרומה, מנוצלת ואומללה. זוהי דמות צינית, ממורמרת, יורקת חיצי שנאה על כל העולה בזיכרונה ומדברת ללא הרף באינטונציה כבדה אשר לא משאירה מקום לתקווה. היא כה מיואשת מכל הסובבים אותה והיא איננה מוצאת מנוחה אף לא לרגע בתוך כל הריק שהותירו אחריהם קרוביה.

"אני יודעת להיות אמא" חוזרת על עצמה מוריאל ומשכנעת עצמה שהאמהות אותה חווה מאמה היא לא האמהות אשר היא ניסתה להעניק לילדיה. היא נמצאת על סף ייאוש, עוטפת עצמה בקשיחות שמתנפצת מחדש בכל עימות עם עברה. היא נלחמת בכולם ורוצה לנצח בקרב האבוד מראש הזה מכיוון שהניצחון שייך לאמה שהיא מתעבת כל כך. אט אט מתגלה האמת לגבי האם המדוברת, שנידתה את ביתה וגרמה לה לחוש דחויה ולא אהובה, האם שאף פעם לא הייתה לה לאם.

לאורך ההצגה היא מנסה להגיע להשלמה, לדבר, לזעוק, היא מצלצלת  לאמה אך מהצד השני לא נשמע שום רצון לשיחה כנה ומתפייסת. אחר כך היא מצלצלת לגרוש שלה, אך גם ניסיון זה לשיפור מצבה לא מניב תוצאה והיא מוצאת עצמה נובחת עליו את כל תסכולה ולבסוף מנתקת בכעס. התלות הכלכלית והנפשית אותה פיתחה בו ובגברים נוספים לא מאפשרת לה להיות אישה עצמאית ולהתמודד עם מצבה בכבוד, היא נותרה רוכנת לרגליהם ומחפשת דרכים שונות לחזור לחיקם בכדי שאלה יעניקו לה טיפה של בטחון.

אלה התופעות אשר נלחמה בהן דה בובואר, מנסה להעביר מסר לנשים ברחבי הגלובוס להשיל מעליהן את החבלים הכובלים אותן לנצח לגחמותיהם של הגברים עימם הן קושרות את חייהן. המונולוג הזה הוא פרץ של רגשות עמוקים וקשים מהולים בעצב ובדידות נוראה לאחר שנים של ניסיון להיות רעיה טובה, אם טובה, חברה טובה. הנתינה האין סופית אותה היא מתארת לא העניקה לה דבר וכל אשר נתנה מעצמה נלקח ללא תמורה.

הישמרו לכן נשים יקרות והיו עצמאיות, כיוון שלעולם אין לדעת לאילו מחוזות ייקחו אותנו החיים.