מאחורי הקלעים – מפי מנהלת ארכיון התיאטרון

מאת: נועה בן ארי

שלום, הגעתם לנירה, בארכיון התיאטרון.  אני לא נמצאת.  אף פעם.

אם ברצונכם להשאיר הודעה, לחצו 0 או המתינו.. הרבה..

לתפריט הראשי והמשך הקישו #.

ביפ.

למידע על מנהלת הארכיון – הקישו 1.

למידע על תולדות המקום והיסטוריה – הקישו 2.

למידע על התכנים – הקישו 3.

למחירון – הקישו 4.

לשעות הפעילות -הקישו 5.

המערכת ממתינה לבחירתך…

ביפ.

הקשתם "אחד". אנא המתינו…

נירה נולדה בחיפה בשנת 1956, בת שנייה מתוך ארבעה אחים, לאמא מורה למתמטיקה ואבא מהנדס.  ילדה יפה עם חוש הומור מיוחד. כבר בילדותה אהבה לסדר ארונות ובזמן הלימודים לתואר, עבדה כממיינת ספרים בספריה המרכזית.  כיום, היא מרגישה בשלה ומחפשת משהו מעֶבר, את החצי השני, שישלים אותה.  היא עברה את שלב המשחקים ומוכנה לקשר רציני ובוגר – ביפ.

הקשתם "שתיים".  אנא היעזרו בסבלנות…

הרעיון לארכיון נולד בתחילת שנות ה-70 אצל תורם נדיב מחו"ל, אשר העדיף להישאר בעילום שם. "לעשות סדר בתוהו האמנותי, לדורות הבאים", כהגדרתו. בעוד שתומכיו הללו את היוזמה המבורכת, מתנגדיו טענו שאין טעם להקים ארכיון תיאטרון כאשר התיאטרון בעצמו אינו קיים.  לקח קרוב לעשר שנים עד שהתוכנית יצאה לפועל. החלל עצמו עבר כמה וכמה גלגולים ושינויים ארכיטקטוניים עד שהגיע לצורתו הנוכחית: שלושה מפלסים, עשרים חדרים, שתי מעליות שקופות ומזגן מרכזי עם פתחי אוורור – ביפ.

הקשתם "שלוש".  אנא חכו רגע..

במרכז מצוי חומר תיעודי על תולדות התיאטרון מאת הקמתו. החומר משקף את פעילותו האמנותית והמנהלתית. כאן ניתן למצוא: מחזות, תצלומים, תשלילים ואוסף אלבומים, קטעי עיתונות וביקורות על הצגות, רישומי תפאורות ותלבושות, תוכניות, כרזות, ארכיונים אישיים של אנשי התיאטרון הקלטות אודיו נדירות, סרטוני "מאחורי הקלעים" ועוד ועוד. כאמור, מטרת המרכז היא לאכסן את החומר התיעודי ולקטלגו, לשם עיון ומחקר-ביפ.

הקשתם "ארבע". אתם לא מוותרים, אה?

כניסה לשעה אחת – 10 ₪.

לכל היום – 50 ₪.
צילום דף אחד – 1 ₪

צילום מחזה – 30 ₪
צילום תוכנייה או רכישת תוכנייה  – 10 ₪

צילום בצבע- 30 ₪.

עותק די וי די- תלוי במצב רוח שלי.

ביפ.

הקשתם "חמש". אחרון ודי….

הארכיון סגור בימים  א'-ה' משעות הבוקר עד שעות השעות הלילה. בימים שישי ושבת- גם. במידה ונוחתת עליי רוח שטות, מה שלא קורה הרבה אז אל תצפו, אני פותחת אותו אבל לא מפרסמת. זה משעשע אותי.  כתובתנו: תיאטרון רפרטוארי, רחוב ראשי, מרכז העיר.  (שמאלה, אחרי הצומת. כן, יש חנייה.)

כמו כן, אם אתם רכזי מגמות, תלמידי תיכון, סטודנטים, עוזרי מחקר, אנשים מן התקשורת, עובדי המקום או עוברי אורח תמימים, הכניסה לא תתאפשר ללא תאום מראש!

תודה שהתקשרתם והמשך יום נעים.

דבר העורכת

מאז שמרתה נולדה, המטרה היתה להעניק חשיפה ובמה ווירטואלית ליוצרים צעירים, ולהעצים את התחום הזה שנקרא תיאטרון.

היום, כלומר הערב, מגזין מרתה יודעת מעניק במה גם בעולם הממשי, ומציע לכם לחוות בכל החושים מבחר יצירות תיאטרון מרתקות, ולהכיר חלק מיוצרי התיאטרון המבטיחים של היום.

בגיליון זה, שנוצר במיוחד לכבוד ערב התיאטרון של מרתה, תוכלו לקרוא אודות היצירות המשתתפות, ללמוד על הבית הייחודי בו הערב מוצג, לדעת יותר פרטים על הערב עצמו, ולהחליט איך אתם מסייעים לנו להמשיך במסע המרתק הזה, ובעצם להמשיך לעזור לכם, יוצרי וחובבי תיאטרון באשר תהיו.

מקווים לראותכם ומקוום שתיהנו.

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

במרתה – ערב תיאטרון בבית

ערב תיאטרון ייחודי זה נוסד ונועד לשם שלוש מטרות עיקריות:

ראשית, להעניק במה ליצירות תיאטרון קצרות, ועל ידי כך לחשוף לקהל חלק מיוצרי התיאטרון הייחודיים של היום.

שנית, לחשוף את פעילותו המבורכת של מגזין מרתה יודעת, שנוסד לפני חצי שנה בלבד, ומאז הוא לא מפסיק לסקר, לכתוב, לבקר, לראיין ולדון על תיאטרון.

שלישית, לנסות ולגייס כספים, שיוכלו לתרום בהמשך דרכו של המגזין. נכון, תיאטרון הוא אמנות, ועל כן לא ניתן, אם לא בלתי אפשרי, לכמת אותו בכסף. אבל, מה לעשות, בעידן הקפיטלסטי של היום, גם מגזינים חיוניים כמו מרתה יודעת, צריכים כסף כדי להמשיך ולהתקיים.

לכן, אנו מציעים לכם מבחר דרכים נהדרות וחוויתיות, בהן תוכלו לעזור ולתרום:

כרטיס כניסה לערב: 40 ₪

כרטיס+שתייה: 55 ₪

כרטיס תרומה למגזין: 70 ₪

הערב יתקיים ב21/8/12 בבית מזא"ה 9, בתל אביב.

19:00 – התכנסות, שתייה ומאפים תוצרת בית

20:00 – תחילת המופע

מאחר ומספר המקומות הוא מוגבל, יש לאשר השתתפותכם במייל marthayodaat@gmail.com

או באופן טלפוני, דרך נועה בן ארי טל': 054-2239240

נשמח מאוד לראותכם.

גרעין. בלי קליפה.

מאת: אפרת קדם

אני "נפגשת" טלפונית עם הילה כהן לאנג, שכנתי החדרתית שכמוני חיה ופועלת במה שרובנו מכירים כפריפריה, במסגרות תיאטרוניות מגוונות. רק שבשונה ממני, הרקע של כל זה הוא נערה דתייה א-לה-דה בני עקיבא, אשר כעת בבגרותה מעלה מופע העוסק במסע התבגרות של נערה-אשה, משם ועד כאן.

כיצד החלה היצירה את דרכה?

"היצירה היא מאוד אישית ומתבססת על חומרים שכתבתי בתור נערה דתייה (בזרם הדתי לאומי). היא נוגעת באופן שבו חוויתי כנערה את המציאות הדתית, מציאות שבמרכזה צורת קיום פרקטית של המצוות, ששמה במרכז את הגבר ושלעיתים, יש בה לא מעט נוקשות. ביצירה אני מתארת איך הדברים פוגשים אותי כאשה שמחפשת רכות וגמישות ואת המקום של הספק במציאות המוחלטת והברורה, בעלת האוריינטציה הגברית במהותה.

המסע המתואר ביצירה עוברת מחד דרך הניסיון "ללכת על כל הקופה" ולהיות לגמרי מזוהה עם אורח החיים הזה, ומאידך גם דרך ההתפכחות מזה וההבנה שזה לא בדיוק בשבילי, עד לטרנספורמציה ולשינוי שלבסוף.

חשוב לי להדגיש כי היצירה היא מאוד אישית וסובייקטיבית ואינה "מייצגת", מעידה על הכלל או מבקשת להסיק מסקנות גורפות באשר הן. רציתי פשוט לתאר ולהתבונן בתחושות, מחשבות ומהלכים נפשיים. באותה מידה זה היה יכול להיות על הלינה המשותפת בקיבוץ או על יציאה מהארון של הומוסקסואל. זה לא משנה. כל אחד ויתר על משהו, חווה משהו, קיבל משהו, והעניין הוא בעיני לא להראות כמה הנערות הדתיות הן מדוכאות כביכול, אלא את המפגש עם המציאות ואיך צומחים מתוכו."

באילו אלמנטים תיאטרוניים השתמשת ביצירתך?

"יש בהצגה שילוב של המופשט עם הקונקרטי. של תנועה וטקסט. ישנם שירים שאני שרה שכתבתי וגם שירים נוספים  – כך שההצגה מורכבת ממונולוגים, תנועה ושירה."

כיצד התנהל תהליך העבודה?

"עבדנו מספר חודשים, בהתחלה עבדתי לבד ולאחר מכן ליוו אותי שתי חברות מתיאטרון יער שעזרו לי להעשיר את העבודה. דרך השאלות שלהן בעצם הבנתי כיצד לתקשר החוצה ולארגן את החומרים על מנת לא להישאר בכיוון התרפויטי והאישי בלבד, אלא לצאת החוצה למקום שמתאים לפגוש קהל ואף הוספתי טקסטים עכשוויים. בהמשך עבדתי עם מתן המוסיקאי. היה לי ברור שאני רוצה לשיר, וכן שישנם טקסטים שרציתי הלחנה שלהם וליווי. החיבור עם מתן הפך את כל העבודה למדויקת מאוד בעיני בשל הנוכחות שהוא מעניק והדיאלוג עמו במהלך המופע."

איפה המופע עומד כעת? היכן מציג?

"ישנו מופע באורך מלא שהוצג כבר פעמיים למעגלים יותר קרובים ואני מתכננת להתחיל להוציאו החוצה בקרוב מאוד, בשטחי חוץ – מתחת לעץ ועל האדמה שזוהי הבמה הטבעית ביותר עבורי."

ולבסוף , מה חשוב לך להעניק לקהל שצופה בהצגה?

"מה שהנביט את הגרעין הזה זה רצון לפתוח דברים שהיו רדומים הרבה שנים, להתבונן בהם ולתת להם נראות ובמה. להכיר בהם, ודרך זה לעבור איזה מסע טרנספורמציה אישי שלי, עם מתן ועם המופע. זוהי החוויה שאני רוצה להעניק למי שצופה – לקחת את הכאבים והמקומות הלא פשוטים בדרך לצמיחה, ולהתבונן בהם ולתת להם נראות ונוכחות ולשים אותם על השולחן,כפי שעשיתי אני."

מועדון ארוחת הבוקר

"על כמה חלומות וכמה חולמים"

ריאיון עם יוצרי ההצגה "מועדון ארוחת הבוקר".

מאת: כלנית בר-און

אני מניחה שרובנו מכירים את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (1985). עוד סרט אמריקאי טיפשי ומלוקק שמנציח סטריאוטיפים אמריקאים מטופשים ומסתיים באושר ועושר של אלו שהיו מאושרים וטובים עוד קודם. חבורת יוצרים צעירים, ביוזמתו של עומרי לוי, החליטה לקחת את הסרט ולעבד אותו לבמה. אמנם נעשו עיבודים רבים לבמה, אבל בשונה מאלו, מועדון ארוחת הבוקר הנוכחי מנסה לגעת יותר במציאות הישראלית של היום. בתוך כל הציניות הזו של תל אביב, ציניות שגורמת לנו לשכוח שיש הפגנה בכל מוצאי שבת, קמה קבוצה אחת של חולמים ומנסה, איכשהו, לשנות.

אני פוגשת אותם בחדר החזרות, הם יושבים במעגל ומנסים למצוא עוד דרכים לשנות, לחדש, ליצור.

מיה מגנט, בת 24 למדה בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ממשיכה עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב

ניתאי יורן בן 32, בוגר בית ספר "הדרך", סיים רק עכשיו את הלימודים, מגיע מעולם המחול, עבד באמסטרדם בתיאטרון מחול ועכשיו עובד עם אנסמבל "פלסונה"

עומרי לוי בן 26, בוגר "הדרך", משחק כבר בכמה הפקות בתיאטרון, צילם שלושה פיצ'רים.

יעל נברון בת 27 בוגרת "הדרך", בעלת רקע במחול, עשתה כבר הצגת ילדים, ועובדת כרגע על מספר פרוייקטים.

יהודה נהרי בן 27, בוגר "הדרך",  שיחק כבר בסדרת נוער ב-YES, משחק עכשיו במספר הצגות ילדים במקביל.

אביטל אדר, בת 31, קיבוצניקית, בוגרת "מנוע חיפוש", מגיעה מעולם המחול. שיחקה בהצגת פרינג' שרצה במשך שנתיים בתמונע והיתה מועמדת על תפקידה בהצגה לפרס "קיפוד הזהב".

בתחילה השחקנים עבדו באופן עצמאי, כקבוצה יוצרת, אך במהלך הדרך ביקשו ממיה מגנט שתצטרף כבמאית.

אז אתם בעצם שחקנים מנוסים, זה לא משהו ראשוני שלכם.

יעל: "אנחנו שחקנים יוצרים, כולנו, והיה חשוב לנו לעשות דווקא את המחזה הזה. זה היה רעיון של עומרי שקרא את המחזה, הוא נתן לכולנו לקרוא ואביטל הצטרפה אלינו."

למה דווקא המחזה הזה?

עומרי: "את "מועדון ארוחת הבוקר" הכרתי כסרט ומסתבר שגנזו אותו כמחזה, צילמו כסרט ואז הוא חזר בתור מחזה. במהלך הלימודים, התנדבתי בפנימיית הדסה נעורים וממש הפכתי להיות חלק מהנערים והנערות כדי להתחבר אליהם. המחזה הזה הזכיר לי אותם, למה שהם רוצים להגיד, לעובדה שלא באמת מקשיבים להם. התחרבשתי המון זמן עם המחזה ואז החלטתי לפנות לחבורת החברים האלו, ביקשתי שיקראו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות, וככה התקבצנו."

יעל: "בבית הספר שלנו מאמינים ומעודדים יצירה. בתור שחקן מתחיל, אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהסוכן יתקשר אליך. אם אתה רוצה באמת להשתכר בכבוד אז תפעל ותיצור ותעשה. אני גם חושבת שהסרט הוא לא סתם קלאסיקה, זה משהו שליווה אותי בכל המסגרות שהייתי בהן, העובדה שלא באמת רואים אותך. כן חשבתי שיש במחזה משהו מאוד אמריקאי וקיטשי ולכן גם היה מאוד חשוב העיבוד הישראלי שלנו למחזה, להביא את המחזה לישראל של היום."

מה הציפייה שלכם לגבי המחזה?

יהודה: "אנחנו רוצים למצוא בית באחד מהתיאטראות הרפרטוארים."

עומרי: "הכי חשוב לנו להיכנס לתיאטרון כיוצרים, לבוא לשם עם משהו שלנו. כולנו עובדים כשחקנים ומשתתפים בפרויקטים אבל הפרויקט הזה הוא שלנו."

מיה: "כשנכנסתי לקבוצה והתחלנו לעבוד שמנו לעצמנו דד ליין לסיום, אבל אנחנו עדיין עובדים כל הזמן, אנחנו ממש לא מרגישים שסיימנו.  אנחנו כל הזמן משפרים אותו, משנים, מעבדים, הופכים אותו לשלנו. לאחרונה הצגנו את המחזה בפני המורים שלנו ועכשיו אנחנו עובדים על פי ההערות שלהם."

כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.

יעל: "יש את העניין הזה במחזה – החנון, המופרע, הספורטאי, היפה, המוזרה – מן כותרות כאלו. אותנו מעניין מה יש מתחת לפני השטח, הרי הוא לא רק הילד המופרע. הוא מאוד חכם ומאוד רגיש. החנון הוא לא רק חנון, יש בו המון צבעים."

מיה: " אנחנו מנסים למצוא מה הסטריאוטיפים, שבשנות השמונים נחשבו למאוד חדשניים, אומרים לנו היום. כל הקונספט האמריקאי פחות מדבר אלינו. לכן, סוף ההצגה הוא לא כמו בסרט. הם לא יוצאים מהכיתה בזוגות, הסוף הוא לא אמריקאי וקיטשי. הם יוצאים כקבוצה."

מה עוד שיניתם בהצגה?

ניתאי: "הורדנו את הדמות של השרת. כל אחד מאיתנו משחק את המנהל, מתחלפים בינינו בתפקיד הזה."

יעל: "שינינו את השפה לשפה שלנו, אנחנו אומרים את הטקסט במילים שלנו. שינינו את הבדיחות והביטויים האמריקאיים."

מיה: "גם החלל משתנה, הם לא יוצאים כאן מהכיתה למרות שמתגלה לאט לאט שזו אולי אפילו לא כיתה, אלא משהו אחר, רחב יותר. ההצגה שלנו הרבה פחות ריאליסטית."

אני חייבת להודות שכשראיתי אתכם, באמת הייתם מגניבים ומצחיקים, אבל לא הרגשתי כאן איזה מסר מטורף, איזשהו עומק יוצא דופן.
מיה: "ההצגה היא תהליך, את ראית רבע שעה מתוך ההצגה ולאורך ההצגה הדמויות משילות  מעצמן כל כך הרבה מסיכות. בסוף ההצגה אתה יוצא בתקווה שגם אתה תקלף את המסיכות ממך, גם אתה תיחשף ותראה מי אתה באמת ואני חושבת שזה גם משהו שמאוד חסר לנו היום, אינטראקציה חברתית.  האינטראקציה העיקרית שלנו היום היא מול המסך ולא מול אנשים וזה משהו שכולנו כמהים אליו, זו אחת הסיבות שכולנו הגענו לעולם התיאטרון."

יעל: "האינטראקציה החברתית היום היא בעייתית. גם כשאתה יושב עם חברים אתה בודק את האייפון כל הזמן, גם כשאתה רואה סרט אתה מוצא את עצמך מקליד ודווקא התיאטרון מכריח אותך להיות שם באמת."

דווקא ההצגה הזו מהווה בית עבורכם מבין כל הפרויקטים שאתם עושים?

עומרי: "כרגע בשבילי, אני חושב שכן. זה משהו שלקחתי מהכלום."

יהודה: "הוא הרי יזם את הרעיון."

עומרי: "כרגע זה כבר שלנו, אני הבאתי את החברים שלי, האנשים שאני מאמין בהם לפה והם עזרו לי."

יעל: "מהרגע הראשון הבחנו באנרגיה שיש בינינו וידענו שאנחנו מאמינים במחזה וידענו שאנחנו מתחילים בתהליך ארוך טווח. גם מצאנו את מאיה איפשהו בדרך, הכול כאן שלנו, אז כן זה בית."

מיה: "כשביקשו ממני לבוא לראות אותם הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים עוד לפני שהתחלנו לדבר ומיד התחלנו לעבוד בלי בכלל לסגור שאני מתחילה לביים. התאהבתי בהם כשראיתי אותם בסקיצה הראשונה שלהם."

נגיד ומחר ההצגה עולה בתיאטרון "הבימה", יש פוסטר בחוץ שמפרסם את ההצגה שלכם, מה הסלוגן?

יהודה: "בואו לפתוח את העיניים!!

אנחנו רוצים לפתוח קצת, להציג איזושהי מראה. המטרה היא לנסות להמעיט קצת בשיפוט שלנו, לפתוח קצת את העיניים מול זה שעומד מולנו. לדוגמא, אנחנו כולנו מתרגלים יוגה עכשיו ולומדים מהי הקשבה פנימית, איך להקשיב, לאזן. התהליך שאנחנו עוברים, לא רק כשחקנים, הוא מאוד משמעותי. חשוב לנו בתוך ההצגה להביא קצת מזה."

ניתאי: "המשפט שלי הוא, אני עושה מה שאת עושה מה שהוא עושה מה שהיא עושה ויכול להיות שאחד מאיתנו טועה, בסגנון הפרסומת של פעם.

אנחנו שונים ובודקים אחרים ואת עצמנו כל הזמן בתור חברה. אנחנו לא נותנים לעצמנו לפרוץ את הדרך בה אנחנו חיים את החיים שלנו. כשאני בודק את עצמי, אני מבין שזה לא תמיד מה שהגרעין האמיתי שלי רוצה לעשות, אלא עדיין נכנע לכל מיני תכתיבים של החברה."

מיה: "מי אני, מי אנחנו, מי אתם – זה המשפט שלי שיעמוד מחוץ להבימה. אני חושבת שזו המטרה שלנו בסופו של דבר, שגם הקהל יחשוב תחת איזה סטריאוטיפ הוא יושב."

יעל: "מתחת לקליפה" זה המשפט שלי."

עומרי: "תסתכל עליי, אני אסתכל עליך".

ואני חייבת להגיד שבאמת ראיתי כאן קבוצה קצת קסומה של אנשים מיוחדים שדרך עיבוד של מחזה שהם באמת ובתמים מאמינים בו, הם חולמים לעשות כאן שינוי קטן בתפישה של אנשים. קשה לי להאמין שיש עוד כאלו תמימים ונכונים, קשה לי להאמין  שנוכל אי פעם כיחידים או כחברה לא לבחון אדם על פי הרושם הראשוני שהוא מציג, אבל אולי מתישהו נוכל לראות קצת מעבר. אולי מתישהו נצליח להיות חברה טובה יותר, להיות אנשים סובלניים יותר. אולי גם אני פשוט כזו תמימה וחולמת. בכל מקרה אני כבר נרשמתי לקורס היוגה הקרוב לביתי, עכשיו אתם.

באנג אנושי

סקס, סמים ותיאטרון – כתבה שנייה בסדרה

מאת: יאשה קריגר

את הכתבה על נושא הנהדר הזה, "סמים ותיאטרון", אפתח באנקדוטה קצרה:

התיאטרון הוא אולי המקום האחרון שבו עדיין מתעלמים בשיטתיות מהשלטים "אסור לעשן". איני מתכוון ללובי היפה שדרכו נכנס הקהל לאולם – לא, שם באמת לא מעשנים ואפילו אין פינות עישון, הקהל נכנע כבר מזמן לתכתיבים. אבל בין כותלי התיאטרון עצמו, אפילו באולמות התיאטרון במהלך החזרות, העובדים מעשנים באופן חופשי יחסית. מצחיק לחשוב שבתור מקום עבודה, התיאטרון הוא מקום יותר חופשי למעשנים מאשר רוב המועדונים בתל-אביב. וזה שלא אין שלטי "אסור לעשן" – דווקא יש. אבל ישנה מעין הסכמה שבשתיקה, שעל החוק הזה אפשר לעבור (ובהזדמנות מרגשת זו אני מפציר במעשנים להמשיך ולעשן במבואה של צוותא).

התיאטרון, שביסודו הוא הפירצה שבין האמיתי למדומה, מחבק בחום את הפירצה שבין החוקי ללא חוקי, בין המותר לאסור, בין המסוכן לבטוח.

בבחינת הקשר 'סמים-תיאטרון' יהיה מעניין יותר לבחון את הזיקה המהותית בין שני הדברים ולאו דווקא את הזיקה הנסיבתית. כוונתי לכך שאני מוותר מראש על הצדדים הרכילותיים (איזה שחקן עשה איזה סמים באיזו הצגה וכו)'. בנוסף, אני מוותר מראש על הדיון המוסרי (סמים בתיאטרון: בעד או נגד). אין לי שום עניין בנקיטת עמדה לגבי השאלה הזאת.

אבל דווקא בשל הצדדים הרכילותיים והביקורתיים של הנושא הזה, אני יוצא מתוך נקודת ההנחה שהזיקה בין שני הדברים, סמים ותיאטרון, אכן קיימת בפועל. סמים ואמנות? סמים ותיאטרון? מובן מאליו. אני בספק אם ימצא האיש שיפליא אותו ששחקנים, במאים, מעצבים, ובכלל, כל אלה הבאים בשעריו האחוריים של התיאטרון – משתמשים בסמים.

בתור התחלה, כדאי להגדיר מה זה סם. על-פי וויקיפדיה השימוש במושג "סם" מתייחס לרוב לסם פסיכואקטיבי, שהוא "חומר המשפיע על מערכת העצבים המרכזית וגורם לשינוי בתפקוד המוח, וכתוצאה מכך נגרמים שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה, במצב רוח או בהתנהגות". זוהי הגדרה רחבה ומתומצתת שכוללת בתוכה את כל המגוון – סמים קלים וקשים, חוקיים ולא חוקיים.

ואם נתבונן שוב בהגדרה הנחמדה הזו, נגלה ש"שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה, במצב הרוח או בהתנהגות" זהו תיאור די מדויק של עבודת השחקן. האין זה בדיוק מה שהוא אמור לעשות במהלך שעתיים של הצגה? לשנות את התנהגותו ומצב רוחו בהתאם לדמות ולמחזה? האם לא לשם בדיוק הוא מכוון? הקהל מתאסף במועד ידוע מראש ומצפה להופעה של איש אחד או מספר אנשים, שלמשך זמן מוגדר ישנו את התנהגותם הטבעית ואת מצב רוחם, את הילוכם ודיבורם. אם אני מצרף להגדרה הזאת את המודל של פיטר ברוק, זה עם המעגל הפנימי והחיצוני (הנה לינק לכתבה הקודמת בסדרה לשם תזכורת), השחקן במהלך ההצגה יוצא ממצב של פיכחות/סחי ומתמסטל. ככל שיתמסטל טוב יותר, ככל שיגיע להיי גבוה יותר – כך ימסטל יותר את הקהל. השחקן, למעשה, משמש בתור באנג אנושי, זה הכול.

גם בתרבויות העתיקות אפשר למצוא חומרים משני מצב תודעה, צמחים ומרקחות למיניהם לצורך מבע אמנותי. לא לחינם דיוניסוס, שלכבודו ארעה הדיוניסיה הקדומה, הוא אל היין והתיאטרון. בתנ"ך אפשר למצוא את השימוש בסמים לצורך הפולחן הדתי, בן-דודו של התיאטרון. הוודקה בתיאטרון הרוסי, היא אולי הקשר המובהק ביותר של סמים לתיאטרון (ישנה אפילו וודקה שנקראת 'בולשוי', על שם התיאטרון!).

לימד את כולם לעשות את זה. דיוניסוס

אם השחקן בעבודתו מבצע מניפולציות על תודעתו מכוח פנימי, הרי שהסם מבצע את המניפולציות באופן חיצוני. לאורך ההיסטוריה תמיד חיפשו האנשים חומר מסוים, תכשיר מסוים, שבעזרתו יתאפשר לעשות את הסוויץ' המיוחל, ללחוץ על כפתור ולהיות במקום אחר, בזמן אחר, ואת מה שעושה התיאטרון במאמץ רב, לעשות באופן מלאכותי וחיצוני.

המטרה, בשני המקרים (אצל השחקן ואצל הנרקומן) היא זהה. להגיע להיי, להתרוממות, לגילוי ותובנה, להתמסטל, להגיע לנירוונה, להימחק, להידפק – בקיצור, כל הקלישאות הנהדרות של הסמים והתיאטרון.

האם שינוי המצב התודעתי על-ידי כוח פנימי (שחקן) ושינוי המצב התודעתי על-ידי כוח חיצוני (נרקומן) סותרים זה את זה או משלימים/מעצימים זה את זה? מה קורה לשחקן שמתמסטל על הבמה? והאם יכולה להיות מנת יתר של תיאטרון?

כדי לענות על השאלות האלו צריך להקדים ולומר שאי אפשר באמת לענות על השאלות האלו. כי כל חווית תיאטרון, כמו כל חווית סמים, היא חוויה אישית לגמרי. זה לא חד משמעי ולא יכול להיות חד משמעי. שני שחקנים יבצעו את אותו התפקיד בשני אופנים שונים, כמו שאותו הסם ישפיע באופן שונה על שני אנשים שונים. אבל אפשר להצביע על כמה נקודות דמיון.

השימוש בסמים, כמו גם עבודת השחקן, נוגעים שניהם באופן בלתי נמנע באזורים נפשיים, ואם נרצה לדייק אז באזורי הגוף-נפש (פסיכו-פיזיקה). אלה אזורים עדינים ומורכבים שנבחנים תחת זכוכית מגדלת על ספת הקליניקה של הפסיכולוג ו/או הפסיכיאטר. אפשר לקרוא להם גם אזורים מסוכנים. מתוך המקומות הנסתרים והאפלים האלה נובעות הפעולות הבסיסיות ביותר – של השחקן על הבמה ושל האדם בחיים בכלל. אלה הם האזורים הגרעיניים של היצירה ושל ההרס, יצר החיים ויצר המוות.  בזמן שהרבה מקצועות אחרים מותירים לבעלי המקצוע העוסקים בהם את האפשרות להתעלם מאותם אזורים נפשיים ולחיות מעל פני השטח בלבד, הרי שמקצוע השחקן ודרך חייו מחייבים אותו להתבונן ולגעת באזורים אלה ללא הרף. נפשו של השחקן, כמו גם גופו – היא כלי העבודה שלו. מה שאומר שהשחקן, באופן קבוע "שולח יד בנפשו", שכן בעבודתו הוא עסוק ללא הרף בויסות ומינון של פעולות נפשיות ופיזיות. כאשר פעולת הויסות הזו נהיית לא רק פנימית (השחקן) כי אם גם חיצונית (סמים) מגוון של אופציות נפתחות בפנינו. שילוב של שחקן טוב וסמים טובים יכול להיות פיצוץ תיאטרלי אדיר. זה גם יכול להיות פיצוץ שיתרחש במוחו של השחקן בלבד. בכל מקרה, לטוב ולרע, השיגעון והטירוף הם לגמרי בהישג יד.

וכדי לא לעשות אובר-דרמטיזציה של העניין אזכיר את עניין השחיקה. כאשר מעלים את המינון ומשתמשים ביתר תכיפות – גם בסמים וגם בתיאטרון – האפקט יורד. שחקנים רבים יעידו כי העבודה בתיאטרון יכולה להפוך לעבודה פקידותית לגמרי. עולים על הבמה, עושים את החלטורה והולכים הביתה. לא ויסות נפשי ולא נעליים, מקסימום ללמוד קצת טקסט בעל-פה. לעתים החומר לא מספיק טוב, ולפעמים הגוף והנפש פשוט מפתחים חסינות ולא נותנים לגעת בהם עקב שימוש יתר. במקרים כאלה, כאשר כבר אין כוח להניע את המערכת בכוח פנימי, אני יכול להניח שסמים יכולים להוות פתרון מיידי פנטסטי. עד שגם הם מפסיקים לעבוד. ואז כמובן שאין שום פיצוץ – רק שחיקה של הגוף והנפש. מכל הבחינות זהו מצב לא רצוי. הבאנג האנושי נסתם, שום טרנספורמציה אינה מתחוללת בשחקן או בקהל ואין שום התרוממות. גם זה קורה.

ובנימה אופטימית זו אאחל לכולנו רק חוויות תיאטרליות מרוממות, סטלות גבוהות ככל האפשר, אך ורק מינונים מדויקים – ושלעולם לא ייסתם לנו הבאנג. אמן.

ביש המזל של מקבת'

על תיאטרון ואמונות תפלות

מאת: מור זומר

במהלך שנות קיומו הרבות של התיאטרון, החל מימי יוון העתיקה, דבקו בו מיתוסים ואמונות טפלות לרוב. יש משהו בלתי מוסבר בתיאטרון, מעין קסם חסר שם, הגורם לבני אדם להעניק חשיבות מיסטית לדברים המתרחשים בו. מעניין לדעת כי מיתוסים רבים צמחו דווקא מתוך המציאות, מתוך מקרים המחייבים משנה זהירות, ואחרים מתוך מעשיות שפיתחו מעמד מיתי עם השנים.

קיימים אינספור מיתוסים ואמונות כאלה, וקצרה היריעה מלפרט את כולם. עם זאת, לכבוד הגיליון ה-13 של מרתה יודעת, לפניכם מספר זעום אך מגוון של דוגמאות.

"שבור רגל"

כמעט כל אדם מכיר את האיסור לאחל לשחקן לפני הופעה "בהצלחה", כאשר החלופה בת-המזל היא "שבור רגל". קיימות מספר תיאוריות באשר למקור הביטוי, ביניהן כאלה הקושרות אותו לכריעת ברך על הבמה בכדי לאסוף כסף שנזרק עליה לאחר הופעה מוצלחת, או למנהגם של היוונים לרקוע ברגליהם ולא למחוא כף, ולכן, אם רקעו ברגליהם חזק מספיק, היו עשויים לשבור רגל. אנשי תיאטרון אחרים טוענים כי המיתוס נוצר מהימים בהם מסך הבמה נשלט על ידי רגל עץ, ובמקום לאחל הצלחה להצגה, מאחלים שמרוב מחיאות כפיים, ומרוב הורדות והעלאות של המסך, הרגל תישבר.

הביטוי "שבור רגל" נפוץ יותר בארצות דוברות אנגלית, כאשר בספרד, פורטוגל, צרפת ואיטליה משתמשים בווריאציות שונות למילה "חרא". למעשה, מוטב להימנע משימוש במילה "בהצלחה" בתיאטרון בכלל, וכל חלופה שלילית עדיפה עליה. אדם ההוגה את המילה בתוך תיאטרון חייב לצאת ממנו, להסתובב שלוש פעמים, לירוק, לקלל ואז לדפוק על דלת הכניסה ולבקש שיכניסו אותו שוב. לא מומלץ.

רוחות רפאים

התיאטרון נחשב מקום רדוף רוחות. בתיאטראות רבים שמבניהם עמדו על תילם שנים רבות נקשרו סיפורי רוחות מסמרי שיער, ומחזות רבים נחשבים מקוללים או רדופי רוחות.

מקבת' הוא אולי הנודע ביותר במחזות המקוללים, עד כדי כך שעצם אמירת שמו בתיאטרון נחשבת למזל רע ומקובל להשתמש בחלופות, כגון “The Scottish Play” ("המחזה הסקוטי"). על שחקנים להימנע גם מציטוט קטעים מן המחזה, ובמיוחד לחשי המכשפות. קיימות כמה תיאוריות באשר למקורה של אמונה טפלה זו. יש שמאמינים כי חלק מלחשי המכשפות הם כשפים אמיתיים, העלולים לזמן רוחות רעות. במחזה קיימים קטעים רבים של קרבות ולוחמה בחרב, והם מצריכים חזרות רבות, ולכן אפשרויות רבות לפציעה. הסבר נוסף, הגיוני במיוחד, הוא כי תיאטראות השקועים בחובות נוטים להעלות את  מקבת' מתוך כוונה להגדיל הכנסות ו/או להשיג משקיעים.

גם במקרה הזה, על אדם שהזכיר את שם המחזה או ציטט קטעים ממנו לצאת מהתיאטרון ולחזור על רוטינת שלושת הסיבובים, היריקה, הקללות וההידפקות על הדלת בבקשה להיכנס שוב.

עוד בנושא הרוחות, האמונה הטפלה גורסת כי יש להותיר את התיאטרון ריק לפחות יום אחד בשבוע, בכדי לאפשר לרוחות להציג את מחזותיהן שלהן. כמו כן, יש להשאיר אור יחיד דולק בתיאטרון בכל זמן נתון למען הרוחות, אחרת הן עלולות לכעוס ולכלות את זעמן בשחקנים בעת ההצגה. מטרתו של האור היא גם לאפשר לעובדי במה לחצות אותה בבטחה, מבלי ליפול ממנה ולהפוך לרוחות בעצמם. גרסה אחרת טוענת כי מטרתו של האור להרחיק את הרוחות.

על פי המיתוס, אחת הרוחות הרודפות תיאטראות היא רוחו של תספיס – שהיה האדם הראשון שהגה טקסט אינדיבידואלי על הבמה ביוון העתיקה. כל תקלה המתרחשת בתיאטרון עשויה להיות מעשה ידיו של תספיס, במיוחד אם התרחשה ב-23 לנובמבר, שהוא היום בו, על פי האגדה, אמר את מילותיו הראשונות על הבמה.

חפצים חסרי מזל

ישנם אובייקטים מסוימים המביאים, לפי האמונה, מזל רע.

מראות: האמונה הטפלה הידועה כי מראה שבורה גורמת לשבע שנות מזל רע, שרירה וקיימת על אחת כמה וכמה בתיאטרון. לא רק שתביא מזל רע לשחקן, אלא לתיאטרון כולו. הסבר הגיוני יותר הוא היותן של מראות מקור אפשרי לתקלות טכניות כגון סינוור והשתקפויות בלתי רצויות, וכן הסחת דעת אפשרית עבור שחקנים יהירים או מודעים לעצמם.

נוצות טווס: יש להימנע משימוש בהן על הבמה, בין אם בתלבושת, כאביזר או כחלק מהסט. הימצאותן עשוי לגרור שריפות, התמוטטות של חלקי תפאורה ושאר רעות חולות. נוצות הטווס מסמלות "עין רעה" המשפיעה על הסט כולו.

כסף ותכשיטים אמיתיים: מומלץ להימנע משימוש בהם על הבמה, משום שהם מביאים מזל רע ומעודדים מעשי גניבה.

ספרי תנ"ך: כאשר יש צורך בספר תנ"ך כאביזר, מקובל לעטוף ספר אחר בכריכה של תנ"ך.

צבעים מסוימים: יש להימנע מלבישת בגד בצבע כחול על הבמה, אלא אם סותרים אותו בבגד או תכשיט כסוף. הסיבה לכך היא מחירו הגבוה של צבע הבד הכחול בימי קדם, שנטה לרושש את השחקנים. כאשר להקת שחקנים הייתה אמידה, יכלו השחקנים להרשות לעצמם ללבוש או לענוד פריטים מכסף אמיתי על הבמה, ומכאן הסתירה באמצעות דבר מה כסוף.

הצבע הירוק נחשב כמביא מזל רע בלבוש על הבמה, משום שבימי קדם הופיעו השחקנים בשטחים פתוחים, ולבישת ירוק עשויה הייתה להקשות על הקהל להבחין בהם בינות לצמחיה שסביבם. סיבה אפשרית נוספת להיותו של הצבע הירוק ביש מזל היא סיפור מותו של מולייר, שנכנע לשחפת שעות אחדות לאחר ששיחק במחזה שלו-עצמו, לבוש בבגד ירוק.

גם הצבע הצהוב זכה לאמונה טפלה משלו, הוא נחשב כמביא מזל רע משום שבמחזות דתיים דמותו של השטן עטתה צהוב.

פרחים

את הפרחים יש להעניק למשתתפים בהצגה רק לאחריה, לעולם לא לפני שעלו לבמה.

כמו כן, מזל טוב מיוחס להענקת זר פרחים לשחקנית הראשית ו/או לבמאי בליל הסגירה של הצגה, בתנאי שהזר נגנב מבית קברות.

אמונות טפלות נוספות כוללות איסור על שריקה בתיאטרון, משום שכך היו מתקשרים עובדי הבמה והטכנאים זה עם זה, ושריקה תמימה עשויה הייתה לגרום לטעויות מביכות. הנחת מחזה תחת הכרית משום שכך יהיה קל יותר ללמוד אותו (או לחילופין ייגרם מזל רע), ואיסור על הנחת שלושה נרות דולקים על הבמה, כאשר האדם העומד בסמוך לנר הקצר ביותר עתיד להינשא  – או למות.

לסיכום, נראה שעולם התיאטרון מצית את דמיונם של בני האדם ביותר מדרך אחת והוא מהווה כר פורה לצמיחתם של מיתוסים. בהתחשב בכמות הדברים העשויים להשתבש בהופעת תיאטרון, היעדרם של אמונות ומיתוסים כאלה עשוי היה להיות מטריד יותר מקיומם.