המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

דבר העורכת

ישנה אמרה, הטוענת כי מרבית בוגרי בתי הספר למשחק והבימוי יפרשו מהתחום לאחר חמש שנים בלבד. תחשבו על זה רגע. כל ההשקעה המטורפת הזו, החזרות, הכסף, המלצרות, יורדים לטמיון לאחר 5 שנים בלבד. למה? כי המאבק להכרה ולהצלחה הוא יותר מדי קשה.

אין ספק, זה תחום לא פשוט בכלל. בנישה כל כך קטנה, ברובריקה פצפונת, עובדים וגועשים אינספור יוצרים נהדרים הנלחמים על אותו תפקיד, על אותה הצגה.

וזה לא רק אצלנו. גם בתחומים אחרים לא יותר קל. אומרים שיש חמישה עורכי דין על כל בן אדם, אבל רופא אחד על כל עשרים אנשים. אומרים שישנם שבעה רואי חשבון על כל עסק, מכל סוג שהוא, אבל רק שלושה מהנדסי חשמל על כל מחוז. רק שלושה. בקיץ החם של ישראל.

רק אינסטלציה, איכשהו נשארה מחוץ למשחק, אבל זה תחום די מסריח בפני עצמו, ואתה צריך להתכופף כדי להשיג את מבוקשך. בקיצור, די קרוב לתחום שלנו.

הגיליון הנוכחי של מרתה יודעת מתמקד בנושא המאבק, או העימות אם תרצו, על כל גווניו ותחומיו.

מקווים שתיהנו,

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת

פוסטבמרתה

מאת: נמרוד עמית

ערב התיאטרון של "מרתה יודעת" הייתה חווייה ייחודית בזירת התיאטרון המקומי. התכנים,
שנועדו לספק במה למסגרת תיאטרון פרינג' כמו התמזגו לאופיו של האירוע עצמו, אשר התאפיין
גם הוא באלמנטים מעולם הפרינג', במובן החיובי של המילה.

האווירה במהלך הארגון הייתה של – וסליחה על השימוש במילים גסות – יצירה וחלוציות. כל המשתתפים השתתפו בהתנדבות והשקיעו מזמנם, מרצם ונשמתם על מנת שהכל יעבוד כראוי.

 

בתחילת הערב התכנסו כל היוצרים והאורחים בחלל שבקומה הרביעית במאז"ה 9 למינגלינג. האורחים יכלו ליהנות ממשקאות קלים וחריפים ומעוגות תוצרת בית שהכינו חברי "מרתה יודעת" ובני משפחותיהם התומכים. למרות שהיה זה הערב הראשון, לא היה חסר דבר, מלבד מספר מושבים פנויים, עקב ביקוש גבוה מצד הקהל. מספר יוצרים נאלצו על כן למצוא דרכים יצירתיות למקומות ישיבה, או לעמוד, אך ניכר שהדבר לא הפריע להם. גם התאורה, על אף היותה מינימלית, התמזגה באורח מושלם עם שאר האלמנטים ותרמה את הצבע שלה.

בסופו של דבר, אם לסכם את הערב בכמה מילים, התוצר הסופי הנפיק חווייה עשירה ותוססת אשר השאירה טעם של עוד. אני מחכה בקוצר רוח לאירוע הבא של "מרתה יודעת", אשר צפוי להיות לא פחות מוצלח.

 

על הקריעה

על המיצג Cut Piece של יוקו אונו

מאת: מור זומר

לעיתים, מטשטשים תחומי האמנות השונים והופכים לאחד. דבר זה מתרחש בעיקר כאשר האמנות החזותית יוצאת מהדו מימדיות ויוצרת אינטראקציה עם הקהל, דורשת ממנו לפעול. במיצגים, התיאטרון נוצר בתוך הגלריה. קהל הצופים, שרגיל לעמוד מול התמונה או הציור, נוכח מול אדם אמיתי המבצע פעולה כלשהי, או מבקש מהם לעשות אותה. החוויה התיאטרלית, האמנותית, נוצרת מתוך המפגש הזה.

בימים אלה מציג מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה תערוכה המוקדשת לאמנות יפנית עכשווית, ששמה Double Vision. בין שלל היצירות של אמנים ידועים יותר ופחות, ניתן למצוא גם את יצירתה הידועה של יוקו אונו "Cut Piece”, שנוצרה אי שם בשנת 1964. מדובר במיצג בו מניחה אונו לקהל לגזור במספריים פיסות מהשמלה שלגופה, בעודה יושבת ללא תנועה במרכז הבמה.

בקטע הוידיאו המתעד את המיצג ניתן לראות אנשים נורמטיביים לכאורה מבצעים פעולה שיש בה מן האלימות: גזירת פיסות מבגדה של אישה חסרת אונים לכאורה. עצם הפגיעה בבגד היא מעשה אלים. מדובר בדבר מה בעל ערך, רכושו של אדם. מה גם שבגדים זוכים למעמד מיוחד בתרבות הצריכה משום שהם כביכול מעידים על מעמדו של הלובש אותם. השחתתו של הבגד כמוה כהשחתת מעמדה או ערכה העצמי של האישה הלובשת אותו. מה מביא את האנשים האלה לבצע פעולה אלימה כנגד רכושה של אונו – הן בגדה והן גופה?

מתוך המיצג המקורי בשנת 1964

נראה שאונו מעניקה להם לגיטימציה לבצע פעולה שאינה נורמטיבית, ובכך קוראת תיגר על הצורך לציית לנורמות התנהגותיות. מרגע שהנורמה נשברה, הקהל נוהה אחר השבירה והשחרור, והפעולה נעשית יותר ויותר טבעית, עד כי האדם האחרון שעולה לבמה מגדיל לעשות וגוזר אף את כתפיות החזייה שלובשת אונו. היא עצמה כמעט שאינה מגיבה: היא נראית אדישה למדי, ואיננו מודעים לרגשותיה או מחשבותיה. מדי פעם היא מהנהנת בהכנעה, כמו מקבלת על עצמה את גזר הדין בתור אישה ואמנית. הקבלה הזו היא כניעה להחפצה, להפיכת הגוף והמבע לנחלת הכלל, להפקעתם מחזקתה. הפעולה עצמה, כאשר היא מתוארת במנותק מן הצפייה בה, נשמעת מזעזעת למדי. ובכל זאת, אין הבעת זעזוע אמיתית במהלך המיצג כולו.

הצופים/משתתפים כמו אינם מבינים את משמעות המעשה שהם מבצעים בה. הם נוטלים פיסות ממנה, כל פיסה היא יצירת אמנות, וכל יצירה היא פיסה ממנה. בני אדם שאינה מכירה נוגעים בה בחופשיות ובעצם הופכים אותה לחפץ, לדבר מה המשמש למשחק. רגשותיה וגופה הם רכוש ציבורי משום שבחרה לעסוק באמנות ולחשוף אותם לעיני כל. ניתן אף לראות בה מעין אם המעניקה לילדיה כל שיש ביכולתה לתת, אפילו קרעים מבשרה שלה.

פעולת ההתערטלות הפאסיבית היא מעין חשיפה איטית אל מול העולם העושה בה כרצונו; הקהל ממנו היא אמורה לשאוב כוח והשראה למעשה "מקלף" מעליה את שכבות ההגנה ומותיר אותה פגיעה וחסרת אונים, אך היא מסרבת להיות מוחלשת ומשתמשת בפעולה הזו כמראה, בכדי להראות לבני האדם כיצד הם נוהגים באחר כאשר ניתנת להם לגיטימציה לעשות זאת.

בספטמבר 2003 אונו עצמה ביצעה שחזור של המיצג, אך הפעם הקדישה אותו לתקווה לשלום עולמי. החלטה זו עשויה להיתפס כתמוהה, אך במחשבה שנייה ניתן לטעון כי הכנות המוחלטת בה נהגה ובה בוצע המיצג המקורי היא נכס נדיר באמנות ובתרבות העכשווי. ייתכן כי אותה כנות יקרת המציאות היא זו שתביא על העולם ימים טובים יותר. אולי מתוך הבעה אמנותית מוחלטת של הפחדים, התסכולים והכעסים, ניתן להגיע לזיכוך שיאפשר התקדמות הלאה. אמנם זו מחשבה תמימה ופשטנית, אך בדיוק למקום הזה האמנות הזו מכוונת – אל הרגשות הקמאיים, הפשוטים ביותר.

 מתוך שחזור המיצג, בשנת 2003

אם כך, כיצד בכל זאת רלוונטית יצירה משנות השישים של המאה ה-20 לעשור השני של שנות האלפיים? בשיא הפשטות – המצב האנושי הנו כפי שהוא. האמן לנצח יעניק פיסות מעצמו לקהל שאינו מבין את עוצמתן ואת הכוחות העל-אנושיים הנדרשים ממנו בכדי למשות אותן מתוכו. הפעולה האלימה של קריעה ותלישה היא עדיין פעולה שאינה נורמטיבית, אך נראה כי אנשים מבצעים אותה מדי יום מבלי להיות מודעים לכך, כאשר הם צורכים אמנות, עצם הקלות בה אנו צורכים אמנות כיום הופכת אותה ואת יוצריה למובנים מאליהם, ובכך מתעלמת מהקושי שביצירה. מה גם שכל צריכה של אמנות היא הפקעה של חלק מגופו ונפשו של האמן שיצר אותה.

גם בשנת 2012 עניין הבעלות על הגוף הוא מהותי, בעיקר כאשר מדובר באמנית אישה. אישה המתערטלת על הבמה עדיין נחשבת לטאבו, וההתייחסות לגופה תהיה בדרך כלל מינית; עצם יכולתה של יוקו אונו להציג התערטלות כזו, שהיא נפשית בעיקרה ואין בה כמעט מיניות, היא הישג גם בימינו.

מאחורי הקלעים – מפי מנהלת ארכיון התיאטרון

מאת: נועה בן ארי

שלום, הגעתם לנירה, בארכיון התיאטרון.  אני לא נמצאת.  אף פעם.

אם ברצונכם להשאיר הודעה, לחצו 0 או המתינו.. הרבה..

לתפריט הראשי והמשך הקישו #.

ביפ.

למידע על מנהלת הארכיון – הקישו 1.

למידע על תולדות המקום והיסטוריה – הקישו 2.

למידע על התכנים – הקישו 3.

למחירון – הקישו 4.

לשעות הפעילות -הקישו 5.

המערכת ממתינה לבחירתך…

ביפ.

הקשתם "אחד". אנא המתינו…

נירה נולדה בחיפה בשנת 1956, בת שנייה מתוך ארבעה אחים, לאמא מורה למתמטיקה ואבא מהנדס.  ילדה יפה עם חוש הומור מיוחד. כבר בילדותה אהבה לסדר ארונות ובזמן הלימודים לתואר, עבדה כממיינת ספרים בספריה המרכזית.  כיום, היא מרגישה בשלה ומחפשת משהו מעֶבר, את החצי השני, שישלים אותה.  היא עברה את שלב המשחקים ומוכנה לקשר רציני ובוגר – ביפ.

הקשתם "שתיים".  אנא היעזרו בסבלנות…

הרעיון לארכיון נולד בתחילת שנות ה-70 אצל תורם נדיב מחו"ל, אשר העדיף להישאר בעילום שם. "לעשות סדר בתוהו האמנותי, לדורות הבאים", כהגדרתו. בעוד שתומכיו הללו את היוזמה המבורכת, מתנגדיו טענו שאין טעם להקים ארכיון תיאטרון כאשר התיאטרון בעצמו אינו קיים.  לקח קרוב לעשר שנים עד שהתוכנית יצאה לפועל. החלל עצמו עבר כמה וכמה גלגולים ושינויים ארכיטקטוניים עד שהגיע לצורתו הנוכחית: שלושה מפלסים, עשרים חדרים, שתי מעליות שקופות ומזגן מרכזי עם פתחי אוורור – ביפ.

הקשתם "שלוש".  אנא חכו רגע..

במרכז מצוי חומר תיעודי על תולדות התיאטרון מאת הקמתו. החומר משקף את פעילותו האמנותית והמנהלתית. כאן ניתן למצוא: מחזות, תצלומים, תשלילים ואוסף אלבומים, קטעי עיתונות וביקורות על הצגות, רישומי תפאורות ותלבושות, תוכניות, כרזות, ארכיונים אישיים של אנשי התיאטרון הקלטות אודיו נדירות, סרטוני "מאחורי הקלעים" ועוד ועוד. כאמור, מטרת המרכז היא לאכסן את החומר התיעודי ולקטלגו, לשם עיון ומחקר-ביפ.

הקשתם "ארבע". אתם לא מוותרים, אה?

כניסה לשעה אחת – 10 ₪.

לכל היום – 50 ₪.
צילום דף אחד – 1 ₪

צילום מחזה – 30 ₪
צילום תוכנייה או רכישת תוכנייה  – 10 ₪

צילום בצבע- 30 ₪.

עותק די וי די- תלוי במצב רוח שלי.

ביפ.

הקשתם "חמש". אחרון ודי….

הארכיון סגור בימים  א'-ה' משעות הבוקר עד שעות השעות הלילה. בימים שישי ושבת- גם. במידה ונוחתת עליי רוח שטות, מה שלא קורה הרבה אז אל תצפו, אני פותחת אותו אבל לא מפרסמת. זה משעשע אותי.  כתובתנו: תיאטרון רפרטוארי, רחוב ראשי, מרכז העיר.  (שמאלה, אחרי הצומת. כן, יש חנייה.)

כמו כן, אם אתם רכזי מגמות, תלמידי תיכון, סטודנטים, עוזרי מחקר, אנשים מן התקשורת, עובדי המקום או עוברי אורח תמימים, הכניסה לא תתאפשר ללא תאום מראש!

תודה שהתקשרתם והמשך יום נעים.

דבר העורכת

מאז שמרתה נולדה, המטרה היתה להעניק חשיפה ובמה ווירטואלית ליוצרים צעירים, ולהעצים את התחום הזה שנקרא תיאטרון.

היום, כלומר הערב, מגזין מרתה יודעת מעניק במה גם בעולם הממשי, ומציע לכם לחוות בכל החושים מבחר יצירות תיאטרון מרתקות, ולהכיר חלק מיוצרי התיאטרון המבטיחים של היום.

בגיליון זה, שנוצר במיוחד לכבוד ערב התיאטרון של מרתה, תוכלו לקרוא אודות היצירות המשתתפות, ללמוד על הבית הייחודי בו הערב מוצג, לדעת יותר פרטים על הערב עצמו, ולהחליט איך אתם מסייעים לנו להמשיך במסע המרתק הזה, ובעצם להמשיך לעזור לכם, יוצרי וחובבי תיאטרון באשר תהיו.

מקווים לראותכם ומקוום שתיהנו.

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

במרתה – ערב תיאטרון בבית

ערב תיאטרון ייחודי זה נוסד ונועד לשם שלוש מטרות עיקריות:

ראשית, להעניק במה ליצירות תיאטרון קצרות, ועל ידי כך לחשוף לקהל חלק מיוצרי התיאטרון הייחודיים של היום.

שנית, לחשוף את פעילותו המבורכת של מגזין מרתה יודעת, שנוסד לפני חצי שנה בלבד, ומאז הוא לא מפסיק לסקר, לכתוב, לבקר, לראיין ולדון על תיאטרון.

שלישית, לנסות ולגייס כספים, שיוכלו לתרום בהמשך דרכו של המגזין. נכון, תיאטרון הוא אמנות, ועל כן לא ניתן, אם לא בלתי אפשרי, לכמת אותו בכסף. אבל, מה לעשות, בעידן הקפיטלסטי של היום, גם מגזינים חיוניים כמו מרתה יודעת, צריכים כסף כדי להמשיך ולהתקיים.

לכן, אנו מציעים לכם מבחר דרכים נהדרות וחוויתיות, בהן תוכלו לעזור ולתרום:

כרטיס כניסה לערב: 40 ₪

כרטיס+שתייה: 55 ₪

כרטיס תרומה למגזין: 70 ₪

הערב יתקיים ב21/8/12 בבית מזא"ה 9, בתל אביב.

19:00 – התכנסות, שתייה ומאפים תוצרת בית

20:00 – תחילת המופע

מאחר ומספר המקומות הוא מוגבל, יש לאשר השתתפותכם במייל marthayodaat@gmail.com

או באופן טלפוני, דרך נועה בן ארי טל': 054-2239240

נשמח מאוד לראותכם.

גרעין. בלי קליפה.

מאת: אפרת קדם

אני "נפגשת" טלפונית עם הילה כהן לאנג, שכנתי החדרתית שכמוני חיה ופועלת במה שרובנו מכירים כפריפריה, במסגרות תיאטרוניות מגוונות. רק שבשונה ממני, הרקע של כל זה הוא נערה דתייה א-לה-דה בני עקיבא, אשר כעת בבגרותה מעלה מופע העוסק במסע התבגרות של נערה-אשה, משם ועד כאן.

כיצד החלה היצירה את דרכה?

"היצירה היא מאוד אישית ומתבססת על חומרים שכתבתי בתור נערה דתייה (בזרם הדתי לאומי). היא נוגעת באופן שבו חוויתי כנערה את המציאות הדתית, מציאות שבמרכזה צורת קיום פרקטית של המצוות, ששמה במרכז את הגבר ושלעיתים, יש בה לא מעט נוקשות. ביצירה אני מתארת איך הדברים פוגשים אותי כאשה שמחפשת רכות וגמישות ואת המקום של הספק במציאות המוחלטת והברורה, בעלת האוריינטציה הגברית במהותה.

המסע המתואר ביצירה עוברת מחד דרך הניסיון "ללכת על כל הקופה" ולהיות לגמרי מזוהה עם אורח החיים הזה, ומאידך גם דרך ההתפכחות מזה וההבנה שזה לא בדיוק בשבילי, עד לטרנספורמציה ולשינוי שלבסוף.

חשוב לי להדגיש כי היצירה היא מאוד אישית וסובייקטיבית ואינה "מייצגת", מעידה על הכלל או מבקשת להסיק מסקנות גורפות באשר הן. רציתי פשוט לתאר ולהתבונן בתחושות, מחשבות ומהלכים נפשיים. באותה מידה זה היה יכול להיות על הלינה המשותפת בקיבוץ או על יציאה מהארון של הומוסקסואל. זה לא משנה. כל אחד ויתר על משהו, חווה משהו, קיבל משהו, והעניין הוא בעיני לא להראות כמה הנערות הדתיות הן מדוכאות כביכול, אלא את המפגש עם המציאות ואיך צומחים מתוכו."

באילו אלמנטים תיאטרוניים השתמשת ביצירתך?

"יש בהצגה שילוב של המופשט עם הקונקרטי. של תנועה וטקסט. ישנם שירים שאני שרה שכתבתי וגם שירים נוספים  – כך שההצגה מורכבת ממונולוגים, תנועה ושירה."

כיצד התנהל תהליך העבודה?

"עבדנו מספר חודשים, בהתחלה עבדתי לבד ולאחר מכן ליוו אותי שתי חברות מתיאטרון יער שעזרו לי להעשיר את העבודה. דרך השאלות שלהן בעצם הבנתי כיצד לתקשר החוצה ולארגן את החומרים על מנת לא להישאר בכיוון התרפויטי והאישי בלבד, אלא לצאת החוצה למקום שמתאים לפגוש קהל ואף הוספתי טקסטים עכשוויים. בהמשך עבדתי עם מתן המוסיקאי. היה לי ברור שאני רוצה לשיר, וכן שישנם טקסטים שרציתי הלחנה שלהם וליווי. החיבור עם מתן הפך את כל העבודה למדויקת מאוד בעיני בשל הנוכחות שהוא מעניק והדיאלוג עמו במהלך המופע."

איפה המופע עומד כעת? היכן מציג?

"ישנו מופע באורך מלא שהוצג כבר פעמיים למעגלים יותר קרובים ואני מתכננת להתחיל להוציאו החוצה בקרוב מאוד, בשטחי חוץ – מתחת לעץ ועל האדמה שזוהי הבמה הטבעית ביותר עבורי."

ולבסוף , מה חשוב לך להעניק לקהל שצופה בהצגה?

"מה שהנביט את הגרעין הזה זה רצון לפתוח דברים שהיו רדומים הרבה שנים, להתבונן בהם ולתת להם נראות ובמה. להכיר בהם, ודרך זה לעבור איזה מסע טרנספורמציה אישי שלי, עם מתן ועם המופע. זוהי החוויה שאני רוצה להעניק למי שצופה – לקחת את הכאבים והמקומות הלא פשוטים בדרך לצמיחה, ולהתבונן בהם ולתת להם נראות ונוכחות ולשים אותם על השולחן,כפי שעשיתי אני."

מועדון ארוחת הבוקר

"על כמה חלומות וכמה חולמים"

ריאיון עם יוצרי ההצגה "מועדון ארוחת הבוקר".

מאת: כלנית בר-און

אני מניחה שרובנו מכירים את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (1985). עוד סרט אמריקאי טיפשי ומלוקק שמנציח סטריאוטיפים אמריקאים מטופשים ומסתיים באושר ועושר של אלו שהיו מאושרים וטובים עוד קודם. חבורת יוצרים צעירים, ביוזמתו של עומרי לוי, החליטה לקחת את הסרט ולעבד אותו לבמה. אמנם נעשו עיבודים רבים לבמה, אבל בשונה מאלו, מועדון ארוחת הבוקר הנוכחי מנסה לגעת יותר במציאות הישראלית של היום. בתוך כל הציניות הזו של תל אביב, ציניות שגורמת לנו לשכוח שיש הפגנה בכל מוצאי שבת, קמה קבוצה אחת של חולמים ומנסה, איכשהו, לשנות.

אני פוגשת אותם בחדר החזרות, הם יושבים במעגל ומנסים למצוא עוד דרכים לשנות, לחדש, ליצור.

מיה מגנט, בת 24 למדה בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ממשיכה עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב

ניתאי יורן בן 32, בוגר בית ספר "הדרך", סיים רק עכשיו את הלימודים, מגיע מעולם המחול, עבד באמסטרדם בתיאטרון מחול ועכשיו עובד עם אנסמבל "פלסונה"

עומרי לוי בן 26, בוגר "הדרך", משחק כבר בכמה הפקות בתיאטרון, צילם שלושה פיצ'רים.

יעל נברון בת 27 בוגרת "הדרך", בעלת רקע במחול, עשתה כבר הצגת ילדים, ועובדת כרגע על מספר פרוייקטים.

יהודה נהרי בן 27, בוגר "הדרך",  שיחק כבר בסדרת נוער ב-YES, משחק עכשיו במספר הצגות ילדים במקביל.

אביטל אדר, בת 31, קיבוצניקית, בוגרת "מנוע חיפוש", מגיעה מעולם המחול. שיחקה בהצגת פרינג' שרצה במשך שנתיים בתמונע והיתה מועמדת על תפקידה בהצגה לפרס "קיפוד הזהב".

בתחילה השחקנים עבדו באופן עצמאי, כקבוצה יוצרת, אך במהלך הדרך ביקשו ממיה מגנט שתצטרף כבמאית.

אז אתם בעצם שחקנים מנוסים, זה לא משהו ראשוני שלכם.

יעל: "אנחנו שחקנים יוצרים, כולנו, והיה חשוב לנו לעשות דווקא את המחזה הזה. זה היה רעיון של עומרי שקרא את המחזה, הוא נתן לכולנו לקרוא ואביטל הצטרפה אלינו."

למה דווקא המחזה הזה?

עומרי: "את "מועדון ארוחת הבוקר" הכרתי כסרט ומסתבר שגנזו אותו כמחזה, צילמו כסרט ואז הוא חזר בתור מחזה. במהלך הלימודים, התנדבתי בפנימיית הדסה נעורים וממש הפכתי להיות חלק מהנערים והנערות כדי להתחבר אליהם. המחזה הזה הזכיר לי אותם, למה שהם רוצים להגיד, לעובדה שלא באמת מקשיבים להם. התחרבשתי המון זמן עם המחזה ואז החלטתי לפנות לחבורת החברים האלו, ביקשתי שיקראו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות, וככה התקבצנו."

יעל: "בבית הספר שלנו מאמינים ומעודדים יצירה. בתור שחקן מתחיל, אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהסוכן יתקשר אליך. אם אתה רוצה באמת להשתכר בכבוד אז תפעל ותיצור ותעשה. אני גם חושבת שהסרט הוא לא סתם קלאסיקה, זה משהו שליווה אותי בכל המסגרות שהייתי בהן, העובדה שלא באמת רואים אותך. כן חשבתי שיש במחזה משהו מאוד אמריקאי וקיטשי ולכן גם היה מאוד חשוב העיבוד הישראלי שלנו למחזה, להביא את המחזה לישראל של היום."

מה הציפייה שלכם לגבי המחזה?

יהודה: "אנחנו רוצים למצוא בית באחד מהתיאטראות הרפרטוארים."

עומרי: "הכי חשוב לנו להיכנס לתיאטרון כיוצרים, לבוא לשם עם משהו שלנו. כולנו עובדים כשחקנים ומשתתפים בפרויקטים אבל הפרויקט הזה הוא שלנו."

מיה: "כשנכנסתי לקבוצה והתחלנו לעבוד שמנו לעצמנו דד ליין לסיום, אבל אנחנו עדיין עובדים כל הזמן, אנחנו ממש לא מרגישים שסיימנו.  אנחנו כל הזמן משפרים אותו, משנים, מעבדים, הופכים אותו לשלנו. לאחרונה הצגנו את המחזה בפני המורים שלנו ועכשיו אנחנו עובדים על פי ההערות שלהם."

כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.

יעל: "יש את העניין הזה במחזה – החנון, המופרע, הספורטאי, היפה, המוזרה – מן כותרות כאלו. אותנו מעניין מה יש מתחת לפני השטח, הרי הוא לא רק הילד המופרע. הוא מאוד חכם ומאוד רגיש. החנון הוא לא רק חנון, יש בו המון צבעים."

מיה: " אנחנו מנסים למצוא מה הסטריאוטיפים, שבשנות השמונים נחשבו למאוד חדשניים, אומרים לנו היום. כל הקונספט האמריקאי פחות מדבר אלינו. לכן, סוף ההצגה הוא לא כמו בסרט. הם לא יוצאים מהכיתה בזוגות, הסוף הוא לא אמריקאי וקיטשי. הם יוצאים כקבוצה."

מה עוד שיניתם בהצגה?

ניתאי: "הורדנו את הדמות של השרת. כל אחד מאיתנו משחק את המנהל, מתחלפים בינינו בתפקיד הזה."

יעל: "שינינו את השפה לשפה שלנו, אנחנו אומרים את הטקסט במילים שלנו. שינינו את הבדיחות והביטויים האמריקאיים."

מיה: "גם החלל משתנה, הם לא יוצאים כאן מהכיתה למרות שמתגלה לאט לאט שזו אולי אפילו לא כיתה, אלא משהו אחר, רחב יותר. ההצגה שלנו הרבה פחות ריאליסטית."

אני חייבת להודות שכשראיתי אתכם, באמת הייתם מגניבים ומצחיקים, אבל לא הרגשתי כאן איזה מסר מטורף, איזשהו עומק יוצא דופן.
מיה: "ההצגה היא תהליך, את ראית רבע שעה מתוך ההצגה ולאורך ההצגה הדמויות משילות  מעצמן כל כך הרבה מסיכות. בסוף ההצגה אתה יוצא בתקווה שגם אתה תקלף את המסיכות ממך, גם אתה תיחשף ותראה מי אתה באמת ואני חושבת שזה גם משהו שמאוד חסר לנו היום, אינטראקציה חברתית.  האינטראקציה העיקרית שלנו היום היא מול המסך ולא מול אנשים וזה משהו שכולנו כמהים אליו, זו אחת הסיבות שכולנו הגענו לעולם התיאטרון."

יעל: "האינטראקציה החברתית היום היא בעייתית. גם כשאתה יושב עם חברים אתה בודק את האייפון כל הזמן, גם כשאתה רואה סרט אתה מוצא את עצמך מקליד ודווקא התיאטרון מכריח אותך להיות שם באמת."

דווקא ההצגה הזו מהווה בית עבורכם מבין כל הפרויקטים שאתם עושים?

עומרי: "כרגע בשבילי, אני חושב שכן. זה משהו שלקחתי מהכלום."

יהודה: "הוא הרי יזם את הרעיון."

עומרי: "כרגע זה כבר שלנו, אני הבאתי את החברים שלי, האנשים שאני מאמין בהם לפה והם עזרו לי."

יעל: "מהרגע הראשון הבחנו באנרגיה שיש בינינו וידענו שאנחנו מאמינים במחזה וידענו שאנחנו מתחילים בתהליך ארוך טווח. גם מצאנו את מאיה איפשהו בדרך, הכול כאן שלנו, אז כן זה בית."

מיה: "כשביקשו ממני לבוא לראות אותם הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים עוד לפני שהתחלנו לדבר ומיד התחלנו לעבוד בלי בכלל לסגור שאני מתחילה לביים. התאהבתי בהם כשראיתי אותם בסקיצה הראשונה שלהם."

נגיד ומחר ההצגה עולה בתיאטרון "הבימה", יש פוסטר בחוץ שמפרסם את ההצגה שלכם, מה הסלוגן?

יהודה: "בואו לפתוח את העיניים!!

אנחנו רוצים לפתוח קצת, להציג איזושהי מראה. המטרה היא לנסות להמעיט קצת בשיפוט שלנו, לפתוח קצת את העיניים מול זה שעומד מולנו. לדוגמא, אנחנו כולנו מתרגלים יוגה עכשיו ולומדים מהי הקשבה פנימית, איך להקשיב, לאזן. התהליך שאנחנו עוברים, לא רק כשחקנים, הוא מאוד משמעותי. חשוב לנו בתוך ההצגה להביא קצת מזה."

ניתאי: "המשפט שלי הוא, אני עושה מה שאת עושה מה שהוא עושה מה שהיא עושה ויכול להיות שאחד מאיתנו טועה, בסגנון הפרסומת של פעם.

אנחנו שונים ובודקים אחרים ואת עצמנו כל הזמן בתור חברה. אנחנו לא נותנים לעצמנו לפרוץ את הדרך בה אנחנו חיים את החיים שלנו. כשאני בודק את עצמי, אני מבין שזה לא תמיד מה שהגרעין האמיתי שלי רוצה לעשות, אלא עדיין נכנע לכל מיני תכתיבים של החברה."

מיה: "מי אני, מי אנחנו, מי אתם – זה המשפט שלי שיעמוד מחוץ להבימה. אני חושבת שזו המטרה שלנו בסופו של דבר, שגם הקהל יחשוב תחת איזה סטריאוטיפ הוא יושב."

יעל: "מתחת לקליפה" זה המשפט שלי."

עומרי: "תסתכל עליי, אני אסתכל עליך".

ואני חייבת להגיד שבאמת ראיתי כאן קבוצה קצת קסומה של אנשים מיוחדים שדרך עיבוד של מחזה שהם באמת ובתמים מאמינים בו, הם חולמים לעשות כאן שינוי קטן בתפישה של אנשים. קשה לי להאמין שיש עוד כאלו תמימים ונכונים, קשה לי להאמין  שנוכל אי פעם כיחידים או כחברה לא לבחון אדם על פי הרושם הראשוני שהוא מציג, אבל אולי מתישהו נוכל לראות קצת מעבר. אולי מתישהו נצליח להיות חברה טובה יותר, להיות אנשים סובלניים יותר. אולי גם אני פשוט כזו תמימה וחולמת. בכל מקרה אני כבר נרשמתי לקורס היוגה הקרוב לביתי, עכשיו אתם.

באנג אנושי

סקס, סמים ותיאטרון – כתבה שנייה בסדרה

מאת: יאשה קריגר

את הכתבה על נושא הנהדר הזה, "סמים ותיאטרון", אפתח באנקדוטה קצרה:

התיאטרון הוא אולי המקום האחרון שבו עדיין מתעלמים בשיטתיות מהשלטים "אסור לעשן". איני מתכוון ללובי היפה שדרכו נכנס הקהל לאולם – לא, שם באמת לא מעשנים ואפילו אין פינות עישון, הקהל נכנע כבר מזמן לתכתיבים. אבל בין כותלי התיאטרון עצמו, אפילו באולמות התיאטרון במהלך החזרות, העובדים מעשנים באופן חופשי יחסית. מצחיק לחשוב שבתור מקום עבודה, התיאטרון הוא מקום יותר חופשי למעשנים מאשר רוב המועדונים בתל-אביב. וזה שלא אין שלטי "אסור לעשן" – דווקא יש. אבל ישנה מעין הסכמה שבשתיקה, שעל החוק הזה אפשר לעבור (ובהזדמנות מרגשת זו אני מפציר במעשנים להמשיך ולעשן במבואה של צוותא).

התיאטרון, שביסודו הוא הפירצה שבין האמיתי למדומה, מחבק בחום את הפירצה שבין החוקי ללא חוקי, בין המותר לאסור, בין המסוכן לבטוח.

בבחינת הקשר 'סמים-תיאטרון' יהיה מעניין יותר לבחון את הזיקה המהותית בין שני הדברים ולאו דווקא את הזיקה הנסיבתית. כוונתי לכך שאני מוותר מראש על הצדדים הרכילותיים (איזה שחקן עשה איזה סמים באיזו הצגה וכו)'. בנוסף, אני מוותר מראש על הדיון המוסרי (סמים בתיאטרון: בעד או נגד). אין לי שום עניין בנקיטת עמדה לגבי השאלה הזאת.

אבל דווקא בשל הצדדים הרכילותיים והביקורתיים של הנושא הזה, אני יוצא מתוך נקודת ההנחה שהזיקה בין שני הדברים, סמים ותיאטרון, אכן קיימת בפועל. סמים ואמנות? סמים ותיאטרון? מובן מאליו. אני בספק אם ימצא האיש שיפליא אותו ששחקנים, במאים, מעצבים, ובכלל, כל אלה הבאים בשעריו האחוריים של התיאטרון – משתמשים בסמים.

בתור התחלה, כדאי להגדיר מה זה סם. על-פי וויקיפדיה השימוש במושג "סם" מתייחס לרוב לסם פסיכואקטיבי, שהוא "חומר המשפיע על מערכת העצבים המרכזית וגורם לשינוי בתפקוד המוח, וכתוצאה מכך נגרמים שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה, במצב רוח או בהתנהגות". זוהי הגדרה רחבה ומתומצתת שכוללת בתוכה את כל המגוון – סמים קלים וקשים, חוקיים ולא חוקיים.

ואם נתבונן שוב בהגדרה הנחמדה הזו, נגלה ש"שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה, במצב הרוח או בהתנהגות" זהו תיאור די מדויק של עבודת השחקן. האין זה בדיוק מה שהוא אמור לעשות במהלך שעתיים של הצגה? לשנות את התנהגותו ומצב רוחו בהתאם לדמות ולמחזה? האם לא לשם בדיוק הוא מכוון? הקהל מתאסף במועד ידוע מראש ומצפה להופעה של איש אחד או מספר אנשים, שלמשך זמן מוגדר ישנו את התנהגותם הטבעית ואת מצב רוחם, את הילוכם ודיבורם. אם אני מצרף להגדרה הזאת את המודל של פיטר ברוק, זה עם המעגל הפנימי והחיצוני (הנה לינק לכתבה הקודמת בסדרה לשם תזכורת), השחקן במהלך ההצגה יוצא ממצב של פיכחות/סחי ומתמסטל. ככל שיתמסטל טוב יותר, ככל שיגיע להיי גבוה יותר – כך ימסטל יותר את הקהל. השחקן, למעשה, משמש בתור באנג אנושי, זה הכול.

גם בתרבויות העתיקות אפשר למצוא חומרים משני מצב תודעה, צמחים ומרקחות למיניהם לצורך מבע אמנותי. לא לחינם דיוניסוס, שלכבודו ארעה הדיוניסיה הקדומה, הוא אל היין והתיאטרון. בתנ"ך אפשר למצוא את השימוש בסמים לצורך הפולחן הדתי, בן-דודו של התיאטרון. הוודקה בתיאטרון הרוסי, היא אולי הקשר המובהק ביותר של סמים לתיאטרון (ישנה אפילו וודקה שנקראת 'בולשוי', על שם התיאטרון!).

לימד את כולם לעשות את זה. דיוניסוס

אם השחקן בעבודתו מבצע מניפולציות על תודעתו מכוח פנימי, הרי שהסם מבצע את המניפולציות באופן חיצוני. לאורך ההיסטוריה תמיד חיפשו האנשים חומר מסוים, תכשיר מסוים, שבעזרתו יתאפשר לעשות את הסוויץ' המיוחל, ללחוץ על כפתור ולהיות במקום אחר, בזמן אחר, ואת מה שעושה התיאטרון במאמץ רב, לעשות באופן מלאכותי וחיצוני.

המטרה, בשני המקרים (אצל השחקן ואצל הנרקומן) היא זהה. להגיע להיי, להתרוממות, לגילוי ותובנה, להתמסטל, להגיע לנירוונה, להימחק, להידפק – בקיצור, כל הקלישאות הנהדרות של הסמים והתיאטרון.

האם שינוי המצב התודעתי על-ידי כוח פנימי (שחקן) ושינוי המצב התודעתי על-ידי כוח חיצוני (נרקומן) סותרים זה את זה או משלימים/מעצימים זה את זה? מה קורה לשחקן שמתמסטל על הבמה? והאם יכולה להיות מנת יתר של תיאטרון?

כדי לענות על השאלות האלו צריך להקדים ולומר שאי אפשר באמת לענות על השאלות האלו. כי כל חווית תיאטרון, כמו כל חווית סמים, היא חוויה אישית לגמרי. זה לא חד משמעי ולא יכול להיות חד משמעי. שני שחקנים יבצעו את אותו התפקיד בשני אופנים שונים, כמו שאותו הסם ישפיע באופן שונה על שני אנשים שונים. אבל אפשר להצביע על כמה נקודות דמיון.

השימוש בסמים, כמו גם עבודת השחקן, נוגעים שניהם באופן בלתי נמנע באזורים נפשיים, ואם נרצה לדייק אז באזורי הגוף-נפש (פסיכו-פיזיקה). אלה אזורים עדינים ומורכבים שנבחנים תחת זכוכית מגדלת על ספת הקליניקה של הפסיכולוג ו/או הפסיכיאטר. אפשר לקרוא להם גם אזורים מסוכנים. מתוך המקומות הנסתרים והאפלים האלה נובעות הפעולות הבסיסיות ביותר – של השחקן על הבמה ושל האדם בחיים בכלל. אלה הם האזורים הגרעיניים של היצירה ושל ההרס, יצר החיים ויצר המוות.  בזמן שהרבה מקצועות אחרים מותירים לבעלי המקצוע העוסקים בהם את האפשרות להתעלם מאותם אזורים נפשיים ולחיות מעל פני השטח בלבד, הרי שמקצוע השחקן ודרך חייו מחייבים אותו להתבונן ולגעת באזורים אלה ללא הרף. נפשו של השחקן, כמו גם גופו – היא כלי העבודה שלו. מה שאומר שהשחקן, באופן קבוע "שולח יד בנפשו", שכן בעבודתו הוא עסוק ללא הרף בויסות ומינון של פעולות נפשיות ופיזיות. כאשר פעולת הויסות הזו נהיית לא רק פנימית (השחקן) כי אם גם חיצונית (סמים) מגוון של אופציות נפתחות בפנינו. שילוב של שחקן טוב וסמים טובים יכול להיות פיצוץ תיאטרלי אדיר. זה גם יכול להיות פיצוץ שיתרחש במוחו של השחקן בלבד. בכל מקרה, לטוב ולרע, השיגעון והטירוף הם לגמרי בהישג יד.

וכדי לא לעשות אובר-דרמטיזציה של העניין אזכיר את עניין השחיקה. כאשר מעלים את המינון ומשתמשים ביתר תכיפות – גם בסמים וגם בתיאטרון – האפקט יורד. שחקנים רבים יעידו כי העבודה בתיאטרון יכולה להפוך לעבודה פקידותית לגמרי. עולים על הבמה, עושים את החלטורה והולכים הביתה. לא ויסות נפשי ולא נעליים, מקסימום ללמוד קצת טקסט בעל-פה. לעתים החומר לא מספיק טוב, ולפעמים הגוף והנפש פשוט מפתחים חסינות ולא נותנים לגעת בהם עקב שימוש יתר. במקרים כאלה, כאשר כבר אין כוח להניע את המערכת בכוח פנימי, אני יכול להניח שסמים יכולים להוות פתרון מיידי פנטסטי. עד שגם הם מפסיקים לעבוד. ואז כמובן שאין שום פיצוץ – רק שחיקה של הגוף והנפש. מכל הבחינות זהו מצב לא רצוי. הבאנג האנושי נסתם, שום טרנספורמציה אינה מתחוללת בשחקן או בקהל ואין שום התרוממות. גם זה קורה.

ובנימה אופטימית זו אאחל לכולנו רק חוויות תיאטרליות מרוממות, סטלות גבוהות ככל האפשר, אך ורק מינונים מדויקים – ושלעולם לא ייסתם לנו הבאנג. אמן.