הקרב על הבמה

השחקן מול הבמאי בשאלה מי אחראי על הצגה ממש גרועה?

מאת: יאשה קריגר

לפני כמה ימים ראיתי הצגה, שהייתה, איך לומר, לא מן המשובחות. אם כי יש לציין שלא הייתה הצגה רעה באופן גורף, שכן נסמכה על בסיס איתן של מרכיבים טובים ו"איכותיים" ביסודם. אך אופן התרכבותם של מרכיבים אלה מיאן ליצור את אותה התרכובת המיוחלת של "הצגה טובה".

מה פירוש "מרכיבים איכותיים" והאם אפשר בכלל להגדיר הגדרה שכזו? הרי שכשם שכל המשפחות האומללות אומללות כל אחת ע"פ דרכה, כך גם ההצגות הלא מוצלחות – כל אחת וסיבותיה. ואין זה חשוב באמת אם המחזאי, השחקנים, הבמאי או המעצבים הוכיחו את כישרונם ויכולותיהם בהצגות קודמות. כל הצגה היא עולם בפני עצמו. הערכת העבר אולי תוכל לסייע בידנו לפרש ולפענח את העבודה הנוכחית של היוצרים, להציבה על ציר של זמן והתפתחות, אך היא לא תוכל לסנגר על כשלונה של ההצגה הנוכחית.

בכל מקרה, נשאלת השאלה "מי האשם?". על מי מכוונים את האצבע המאשימה? זוהי השאלה שדשים בה בדרך כלל לאחר הצגה לא טובה. ושוב, כאמור, התשובה משתנה מהצגה להצגה, מה גם שניתן לטעון שבבסיסה, שאלה זו היא לא השאלה הנכונה. החיפוש אחר האשם הבלעדי תמיד יהיה בו ניחוח של טיוח והסרת האחריות מעצמי והטלתה על מישהו אחר, גם אם אני מתפקד בהצגה הזו בסך הכל בתור קהל. ובכל זאת, גם כשיודעים שזו לא השאלה שיש לשאול, היא ממשיכה להדהד בראש ודורשת מענה. מה היה לא טוב פה? ואת מי יש להאשים? האם הבמאי התרשל בתפקידו? האם השחקנים? והיכן נכנס פה בדיוק המושג "עניין של טעם"?

לדידה של הצגה זו שאני מדבר עליה, דעותי היו חלוקות עם מי שליווה אותי להצגה. הוא טען שהשחקנים אשמים. אני טענתי שהבמאי. הפולמוס הקטן שניהלנו חרג חיש-מהר ממסגרת ההצגה שראינו אל עבר השאלה הכללית יותר – על מי מוטלת האחריות בכלל? על הבמאי או על השחקנים? מי אשם במפלה של מתח דרמטי, אי-קיום פעולה, שיעמום, משחק לא מכוון וכהנה מרעין בישין? וכמובן השאלה שניצבה בצדו השני של המטבע היא מי אחראי על ההצלחה, לכשזו מגיעה?

טענותיו נגעו לעניין אחריות השחקנים. אם המתח הדרמטי על הבמה נופל, אם ההצגה נסחבת לבכיינות מרגיזה או לדידקטיות משעממת – הרי שהשחקן לא ביצע את תפקידו כראוי. גם אם הוא או היא הוכיחו שהם שחקנים טובים ומוכשרים בהצגות אחרות, הרי שבהצגה הזו לא סיפקו את הסחורה. ואין להיתלות בהשקפות הבמאי ובהנחיותיו כאמתלה לחוסר העניין שעל הבמה. הניצב על הבמה בסופו של דבר הוא השחקן, לא הבמאי. וכשם שבקרב מול האויב לא יעזור לו לחייל להאשים את מפקדו אלא להילחם כל עוד נפשו בו, הרי שכך אל לו לשחקן להפיל את האחראיות על הבמאי.

אני, מנגד, טענתי טענה הפוכה. אוזלת יד תכנונית-מערכתית של המצביא עשויה לחלחל אל האחרון שבחייליו. יתכן וחלקם לא יפלו בקרב, אך עבור רבים מהם המפלה מובטחת, גם אם הם המצויינים שבחיילים. במילים אחרות, הבמאי, שבתיאטרון המודרני מחזיק בידו את השרביט המשולש של חזון, ניהול והוראה, הוא האיש הנושא בעול האחראיות.

נדמה שהתבצרנו שנינו בשתי נקודות קיצון שאין בהן כדי ללמד דבר מן הפרקטיקה, שכן האמת, לרוב, אינה נמצאת בקצוות. תוך כדי הויכוח נזכרתי בשיחה עם חבר אחר שאמר לי משהו האוהד את עמדת "האחריות על הבמאי". "זה אף פעם לא השחקנים", הוא אמר, "השחקנים אף פעם לא אשמים. בכל הצגה רעה שאני רואה השחקנים בסדר גמור – זה הבמאי דפוק." ואני מודה שגם לנוכח אמירה זו  לא יכולתי שלא לראות את הגיחוך והחיסרון של הראייה הדוגמתית, מה שהחזיר אותי אל האמצע. מובן שהאחריות אינה מוטלת באופן בלעדי על צד זה או צד זה. ושאלת האשמה היא שאלה נבובה מיסודה. אלא שהעיסוק באשמה מוביל אל העיסוק בשאלת האחריות והציות.

"הקהל הוא לא האויב – אבל אנחנו צריכים לנצח אותו", כך אני מצטט את משה קליף, אחד ממורי. בשדה הקרב של הבמה ומאחורי הקלעים, כל אחד צריך לשרוד תוך כדי שירות מתמיד למען מטרה נעלה זו או אחרת. גם המצביא הדגול ביותר וגם החייל הפשוט ביותר. יכולת קבלת מרות, עבודה בצוות, יסודיות ודבקות במטרה – כל אלה הן תכונות מועילות לחייל האפקטיבי, כמו גם למפקד ולמצביא. ולצדן ישנן גם תכונות אחרות: היכולת לעמוד על שלך, האומץ לחשוב ולא לציית, ולעיתים אפילו לפעול על-פי תחושת הצדק והאידיאל (שעשוי, כמו שקורה לא אחת, להסריח ממוסרנות).

אין סיכומים ומסקנות בדיון הזה ואין הכרעה של בית הדין. אני ובן שיחי לא משכנו את הדיון זמן רב. חזרנו לשיגרת השיחה היום-יומית על הא ודא. למעשה, זהו דיון ארוך שלא נפסק וצץ מחדש בכל הצגה והצגה שאנו רואים. הקרב נמשך על הבמה, מאחורי הקלעים ובאולם עצמו. ולקרב הזה הגיבורים שלו, הנבלים שלו, המפלות והנצחונות. הבמאי או השחקנים? רפרטוארי או פרינג'? הקולנוע או התיאטרון? נמוך או גבוה? רק מתוקף חוסר היכולת לענות על השאלות הללו, ועל עוד רבות כמותן, ממשיך להתקיים הקרב הזה, שלעתים, כמו במקרה של ההצגה שראינו, מוליד תבוסות, אך מעת לעת מצליח גם להביא להתממשותם של נצחונות מזהירים.

מאחורי הקלעים – מפי מזכירת המנכ"ל

מאת: נועה בן-ארי – קדר

היום שלי מתחיל ממש מוקדם.  לעבודה אני מגיעה בסביבות שמונה, שמונה וחצי, תלוי כמה התור ב"ארומה" ארוך.  לא אין, לא יכולה בלי קפה.  אם אני לא שותה הפוך גדול, חזק, רותח, נטול שומן, נטול סוכר ונטול קפה אחד לפחות, אני לא יודעת איך קוראים לי בכלל.

מתיישבת, מדליקה רדיו, על חלש, ברור.  פותחת ת'מחשב.  עוברת על מיילים, עוברת על הפייסבוק.  לא רק, מה פתאום. גם.  עוברת על ההורוסקופ – טלה אופק תאומים.  לפעמים נחמה מביאה לכאן את התינוק שלה, פורסת שמיכה על הרצפה, אז אני שומרת עליו.  אם אני כבר יושבת כאן, מה, לא לעזור? כפרה עליה, מסכנה, מאז ההיריון לא מצליחה להוריד גרם. אין, עמוס כאן.  עמוס בטירוף, ים עבודה. הטלפון לא מפסיק לצלצל. שניה…

משרד המנכ"ל שלום. כן. לא הוא לא נמצא כרגע.  הוא בצילומים עם ראש הדריקטוריון, כן. מי מבקש? אבי.  באיזה עניין? האירוע לעמותת "כאב ראש"? לא כתוב לי.  המממ.. אוקיי.  באולם הגדול.  רשמתי. יום טוב שיהיה לך.

בזמן האחרון אני בקושי רואה אותו. הוא קופץ פעם ביום, אומר שלום, מפזר חיוכים לכל עבר, נכנס למשרד, סוגר את הדלת וזהו.  לא, הוא עובד קשה, אין ספק.  גם אסור להפריע לו.  יש נקישה סודית, הסבירה לי זאתי שהעבירה לי את החפיפה, אבל שכחתי. שניה…

משרד המנכ"ל שלום. לא הוא לא נמצא כרגע.  הוא בפגישה עם המנהל האמנותי.  כן, החליטו להוריד את הכדור-פורח בהפקה.  אין כסף.  נכון.  יעשו בכאילו.  אני יודעת.. זה תיאטרון, ימציאו משהו, לא? אוקיי.  אני אדאג להעביר לו.  יום טוב שיהיה לך.

בקיצור, הגיע לכאן איזה אחד, רצה לדבר איתו והדלת היתה סגורה.  אמרתי לו שימתין עד שתיפתח הדלת. הוא חיכה מלא, קצת ריחמתי עליו. שאל אותי: "מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן?" אמרתי לו: "משחק סוליטר.  מאיפה לי לדעת? מה, יש לי עיני רנטגן?"  הוא רצה להיכנס, אמרתי לו: "על אחריותך".  למה שאני יחטוף על הראש? בסוף הוא ויתר והלך.  ככה זה.  שניה…

משרד המנכ"ל שלום. לא הוא לא נמצא כרגע. כן, הוא בסיור עם תורמים פוטנציאלים לבניית חדר חזרות.  לא בטוחה.  לא יודעת.  לא ברור.  לא סביר.  בסדר אבל מה את רוצה ממני? אפשר לחשוב שאני המזכירה שלו! הלו…?

חצופה! כאילו אין לי מה לעשות חוץ מלענות לטלפונים.  יואו, אני מזה רעבה, אין, אם אני לא אוכלת כל עשרים דקות, אני מתה. יש לי נפילת סוכר.  אולי אני יתקשר לנורית שתביא משהו מלמטה.  איך מתאים לי עכשיו איזה בפלה.  דווקא יש משהו נחמד בזה שהוא לא כאן. אני יכולה לשבת כאן בסבבה שלי עם הקפה ברגוע, לעבור על הקטלוג של זארה ולדמיין איך יום אחד כל התיאטרון יהיה שלי…

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

דבר העורכת

ישנה אמרה, הטוענת כי מרבית בוגרי בתי הספר למשחק והבימוי יפרשו מהתחום לאחר חמש שנים בלבד. תחשבו על זה רגע. כל ההשקעה המטורפת הזו, החזרות, הכסף, המלצרות, יורדים לטמיון לאחר 5 שנים בלבד. למה? כי המאבק להכרה ולהצלחה הוא יותר מדי קשה.

אין ספק, זה תחום לא פשוט בכלל. בנישה כל כך קטנה, ברובריקה פצפונת, עובדים וגועשים אינספור יוצרים נהדרים הנלחמים על אותו תפקיד, על אותה הצגה.

וזה לא רק אצלנו. גם בתחומים אחרים לא יותר קל. אומרים שיש חמישה עורכי דין על כל בן אדם, אבל רופא אחד על כל עשרים אנשים. אומרים שישנם שבעה רואי חשבון על כל עסק, מכל סוג שהוא, אבל רק שלושה מהנדסי חשמל על כל מחוז. רק שלושה. בקיץ החם של ישראל.

רק אינסטלציה, איכשהו נשארה מחוץ למשחק, אבל זה תחום די מסריח בפני עצמו, ואתה צריך להתכופף כדי להשיג את מבוקשך. בקיצור, די קרוב לתחום שלנו.

הגיליון הנוכחי של מרתה יודעת מתמקד בנושא המאבק, או העימות אם תרצו, על כל גווניו ותחומיו.

מקווים שתיהנו,

                                    אירית ראב

                                    עורכת מרתה יודעת

פוסטבמרתה

מאת: נמרוד עמית

ערב התיאטרון של "מרתה יודעת" הייתה חווייה ייחודית בזירת התיאטרון המקומי. התכנים,
שנועדו לספק במה למסגרת תיאטרון פרינג' כמו התמזגו לאופיו של האירוע עצמו, אשר התאפיין
גם הוא באלמנטים מעולם הפרינג', במובן החיובי של המילה.

האווירה במהלך הארגון הייתה של – וסליחה על השימוש במילים גסות – יצירה וחלוציות. כל המשתתפים השתתפו בהתנדבות והשקיעו מזמנם, מרצם ונשמתם על מנת שהכל יעבוד כראוי.

 

בתחילת הערב התכנסו כל היוצרים והאורחים בחלל שבקומה הרביעית במאז"ה 9 למינגלינג. האורחים יכלו ליהנות ממשקאות קלים וחריפים ומעוגות תוצרת בית שהכינו חברי "מרתה יודעת" ובני משפחותיהם התומכים. למרות שהיה זה הערב הראשון, לא היה חסר דבר, מלבד מספר מושבים פנויים, עקב ביקוש גבוה מצד הקהל. מספר יוצרים נאלצו על כן למצוא דרכים יצירתיות למקומות ישיבה, או לעמוד, אך ניכר שהדבר לא הפריע להם. גם התאורה, על אף היותה מינימלית, התמזגה באורח מושלם עם שאר האלמנטים ותרמה את הצבע שלה.

בסופו של דבר, אם לסכם את הערב בכמה מילים, התוצר הסופי הנפיק חווייה עשירה ותוססת אשר השאירה טעם של עוד. אני מחכה בקוצר רוח לאירוע הבא של "מרתה יודעת", אשר צפוי להיות לא פחות מוצלח.

 

על הקריעה

על המיצג Cut Piece של יוקו אונו

מאת: מור זומר

לעיתים, מטשטשים תחומי האמנות השונים והופכים לאחד. דבר זה מתרחש בעיקר כאשר האמנות החזותית יוצאת מהדו מימדיות ויוצרת אינטראקציה עם הקהל, דורשת ממנו לפעול. במיצגים, התיאטרון נוצר בתוך הגלריה. קהל הצופים, שרגיל לעמוד מול התמונה או הציור, נוכח מול אדם אמיתי המבצע פעולה כלשהי, או מבקש מהם לעשות אותה. החוויה התיאטרלית, האמנותית, נוצרת מתוך המפגש הזה.

בימים אלה מציג מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה תערוכה המוקדשת לאמנות יפנית עכשווית, ששמה Double Vision. בין שלל היצירות של אמנים ידועים יותר ופחות, ניתן למצוא גם את יצירתה הידועה של יוקו אונו "Cut Piece”, שנוצרה אי שם בשנת 1964. מדובר במיצג בו מניחה אונו לקהל לגזור במספריים פיסות מהשמלה שלגופה, בעודה יושבת ללא תנועה במרכז הבמה.

בקטע הוידיאו המתעד את המיצג ניתן לראות אנשים נורמטיביים לכאורה מבצעים פעולה שיש בה מן האלימות: גזירת פיסות מבגדה של אישה חסרת אונים לכאורה. עצם הפגיעה בבגד היא מעשה אלים. מדובר בדבר מה בעל ערך, רכושו של אדם. מה גם שבגדים זוכים למעמד מיוחד בתרבות הצריכה משום שהם כביכול מעידים על מעמדו של הלובש אותם. השחתתו של הבגד כמוה כהשחתת מעמדה או ערכה העצמי של האישה הלובשת אותו. מה מביא את האנשים האלה לבצע פעולה אלימה כנגד רכושה של אונו – הן בגדה והן גופה?

מתוך המיצג המקורי בשנת 1964

נראה שאונו מעניקה להם לגיטימציה לבצע פעולה שאינה נורמטיבית, ובכך קוראת תיגר על הצורך לציית לנורמות התנהגותיות. מרגע שהנורמה נשברה, הקהל נוהה אחר השבירה והשחרור, והפעולה נעשית יותר ויותר טבעית, עד כי האדם האחרון שעולה לבמה מגדיל לעשות וגוזר אף את כתפיות החזייה שלובשת אונו. היא עצמה כמעט שאינה מגיבה: היא נראית אדישה למדי, ואיננו מודעים לרגשותיה או מחשבותיה. מדי פעם היא מהנהנת בהכנעה, כמו מקבלת על עצמה את גזר הדין בתור אישה ואמנית. הקבלה הזו היא כניעה להחפצה, להפיכת הגוף והמבע לנחלת הכלל, להפקעתם מחזקתה. הפעולה עצמה, כאשר היא מתוארת במנותק מן הצפייה בה, נשמעת מזעזעת למדי. ובכל זאת, אין הבעת זעזוע אמיתית במהלך המיצג כולו.

הצופים/משתתפים כמו אינם מבינים את משמעות המעשה שהם מבצעים בה. הם נוטלים פיסות ממנה, כל פיסה היא יצירת אמנות, וכל יצירה היא פיסה ממנה. בני אדם שאינה מכירה נוגעים בה בחופשיות ובעצם הופכים אותה לחפץ, לדבר מה המשמש למשחק. רגשותיה וגופה הם רכוש ציבורי משום שבחרה לעסוק באמנות ולחשוף אותם לעיני כל. ניתן אף לראות בה מעין אם המעניקה לילדיה כל שיש ביכולתה לתת, אפילו קרעים מבשרה שלה.

פעולת ההתערטלות הפאסיבית היא מעין חשיפה איטית אל מול העולם העושה בה כרצונו; הקהל ממנו היא אמורה לשאוב כוח והשראה למעשה "מקלף" מעליה את שכבות ההגנה ומותיר אותה פגיעה וחסרת אונים, אך היא מסרבת להיות מוחלשת ומשתמשת בפעולה הזו כמראה, בכדי להראות לבני האדם כיצד הם נוהגים באחר כאשר ניתנת להם לגיטימציה לעשות זאת.

בספטמבר 2003 אונו עצמה ביצעה שחזור של המיצג, אך הפעם הקדישה אותו לתקווה לשלום עולמי. החלטה זו עשויה להיתפס כתמוהה, אך במחשבה שנייה ניתן לטעון כי הכנות המוחלטת בה נהגה ובה בוצע המיצג המקורי היא נכס נדיר באמנות ובתרבות העכשווי. ייתכן כי אותה כנות יקרת המציאות היא זו שתביא על העולם ימים טובים יותר. אולי מתוך הבעה אמנותית מוחלטת של הפחדים, התסכולים והכעסים, ניתן להגיע לזיכוך שיאפשר התקדמות הלאה. אמנם זו מחשבה תמימה ופשטנית, אך בדיוק למקום הזה האמנות הזו מכוונת – אל הרגשות הקמאיים, הפשוטים ביותר.

 מתוך שחזור המיצג, בשנת 2003

אם כך, כיצד בכל זאת רלוונטית יצירה משנות השישים של המאה ה-20 לעשור השני של שנות האלפיים? בשיא הפשטות – המצב האנושי הנו כפי שהוא. האמן לנצח יעניק פיסות מעצמו לקהל שאינו מבין את עוצמתן ואת הכוחות העל-אנושיים הנדרשים ממנו בכדי למשות אותן מתוכו. הפעולה האלימה של קריעה ותלישה היא עדיין פעולה שאינה נורמטיבית, אך נראה כי אנשים מבצעים אותה מדי יום מבלי להיות מודעים לכך, כאשר הם צורכים אמנות, עצם הקלות בה אנו צורכים אמנות כיום הופכת אותה ואת יוצריה למובנים מאליהם, ובכך מתעלמת מהקושי שביצירה. מה גם שכל צריכה של אמנות היא הפקעה של חלק מגופו ונפשו של האמן שיצר אותה.

גם בשנת 2012 עניין הבעלות על הגוף הוא מהותי, בעיקר כאשר מדובר באמנית אישה. אישה המתערטלת על הבמה עדיין נחשבת לטאבו, וההתייחסות לגופה תהיה בדרך כלל מינית; עצם יכולתה של יוקו אונו להציג התערטלות כזו, שהיא נפשית בעיקרה ואין בה כמעט מיניות, היא הישג גם בימינו.

מאחורי הקלעים – מפי מנהלת ארכיון התיאטרון

מאת: נועה בן ארי

שלום, הגעתם לנירה, בארכיון התיאטרון.  אני לא נמצאת.  אף פעם.

אם ברצונכם להשאיר הודעה, לחצו 0 או המתינו.. הרבה..

לתפריט הראשי והמשך הקישו #.

ביפ.

למידע על מנהלת הארכיון – הקישו 1.

למידע על תולדות המקום והיסטוריה – הקישו 2.

למידע על התכנים – הקישו 3.

למחירון – הקישו 4.

לשעות הפעילות -הקישו 5.

המערכת ממתינה לבחירתך…

ביפ.

הקשתם "אחד". אנא המתינו…

נירה נולדה בחיפה בשנת 1956, בת שנייה מתוך ארבעה אחים, לאמא מורה למתמטיקה ואבא מהנדס.  ילדה יפה עם חוש הומור מיוחד. כבר בילדותה אהבה לסדר ארונות ובזמן הלימודים לתואר, עבדה כממיינת ספרים בספריה המרכזית.  כיום, היא מרגישה בשלה ומחפשת משהו מעֶבר, את החצי השני, שישלים אותה.  היא עברה את שלב המשחקים ומוכנה לקשר רציני ובוגר – ביפ.

הקשתם "שתיים".  אנא היעזרו בסבלנות…

הרעיון לארכיון נולד בתחילת שנות ה-70 אצל תורם נדיב מחו"ל, אשר העדיף להישאר בעילום שם. "לעשות סדר בתוהו האמנותי, לדורות הבאים", כהגדרתו. בעוד שתומכיו הללו את היוזמה המבורכת, מתנגדיו טענו שאין טעם להקים ארכיון תיאטרון כאשר התיאטרון בעצמו אינו קיים.  לקח קרוב לעשר שנים עד שהתוכנית יצאה לפועל. החלל עצמו עבר כמה וכמה גלגולים ושינויים ארכיטקטוניים עד שהגיע לצורתו הנוכחית: שלושה מפלסים, עשרים חדרים, שתי מעליות שקופות ומזגן מרכזי עם פתחי אוורור – ביפ.

הקשתם "שלוש".  אנא חכו רגע..

במרכז מצוי חומר תיעודי על תולדות התיאטרון מאת הקמתו. החומר משקף את פעילותו האמנותית והמנהלתית. כאן ניתן למצוא: מחזות, תצלומים, תשלילים ואוסף אלבומים, קטעי עיתונות וביקורות על הצגות, רישומי תפאורות ותלבושות, תוכניות, כרזות, ארכיונים אישיים של אנשי התיאטרון הקלטות אודיו נדירות, סרטוני "מאחורי הקלעים" ועוד ועוד. כאמור, מטרת המרכז היא לאכסן את החומר התיעודי ולקטלגו, לשם עיון ומחקר-ביפ.

הקשתם "ארבע". אתם לא מוותרים, אה?

כניסה לשעה אחת – 10 ₪.

לכל היום – 50 ₪.
צילום דף אחד – 1 ₪

צילום מחזה – 30 ₪
צילום תוכנייה או רכישת תוכנייה  – 10 ₪

צילום בצבע- 30 ₪.

עותק די וי די- תלוי במצב רוח שלי.

ביפ.

הקשתם "חמש". אחרון ודי….

הארכיון סגור בימים  א'-ה' משעות הבוקר עד שעות השעות הלילה. בימים שישי ושבת- גם. במידה ונוחתת עליי רוח שטות, מה שלא קורה הרבה אז אל תצפו, אני פותחת אותו אבל לא מפרסמת. זה משעשע אותי.  כתובתנו: תיאטרון רפרטוארי, רחוב ראשי, מרכז העיר.  (שמאלה, אחרי הצומת. כן, יש חנייה.)

כמו כן, אם אתם רכזי מגמות, תלמידי תיכון, סטודנטים, עוזרי מחקר, אנשים מן התקשורת, עובדי המקום או עוברי אורח תמימים, הכניסה לא תתאפשר ללא תאום מראש!

תודה שהתקשרתם והמשך יום נעים.