מחפשת

מחפשת – תיאטרון תמונע

מחפשת2 - גאריק נופין

מחפשת. צילום: גאריק נופין

ערב רב של נושאים כיכבו במונודרמה "מחפשת" שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע. פחדים, קשר אם-בת, שפיות וחוסרה, חיפוש משמעות, רעב רגשי ופיזי. דרת רחוב (המגולמת על ידי פזית נוני) שמזמרת למחייתה המצומצמת, שעדיין חיה את הקונפליקטים שלה לצד אהבתה והקשר הגורדי שלה עם אמה, קשר בלתי פתור עם אישה קשה שכבר הלכה לעולמה, מופיעה על הבמה. הבעיה הגדולה ביותר של ההצגה הזאת היא משחק לא משכנע. יש לה כמה רגעים טובים, כמעט מרגשים, אבל לרוב המשחק לא מתרומם לגובה הנושאים המורכבים והמשמעותיים שבמחזה.

הדיון שהתקיים לאחר ההצגה גנב ממנה את ההצגה והיה מרתק הרבה יותר. צופה אחת אמרה שההצגה מבולבלת, שהיא לא הצליחה להבין איך הנושאים השונים שעלו בה היו קשורים זה לזה. חוות הדעת הזאת יכולה בהחלט לייצג צופה ממוצע. בדיון, סיפרו לנו היוצרות איך קרמה המונודרמה הזאת עור וגידים. נוני עבדה עם שפרה מילשטיין, הבמאית, על תרגילי משחק. עידן זילברשטיין, בן זוגה של נוני מזה 33 שנים, צפה מחדר השינה ומדי פעם הביא כמה שורות. כך נכתב המחזה. תמיד מעניין לשמוע את הסיפור מאחורי הסיפור. במקרה הזה, לצערנו, הסיפור מעניין יותר מהתוצר עצמו.

 שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

 

המונדיאל על הבמה

מאת: אביבה רוזן

ראיון עם רענן פז, מחזאי (שבע, הנסיך מפלסטלינה ועוד), שחקן וחובב כדורגל מושבע.

לקראת סיומו של עוד מונדיאל מטלטל (לחובבי הכדורגל כמובן), שבו גרמניה נזרקה בשלב הבתים על ידי, לא פחות, דרום קוריאה וכל נבחרות דרום אמריקה הודחו לפני רבע הגמר, עלתה במערכת מרתה יודעת השאלה, האם גם כדורגל הוא סוג של אקט תיאטרוני? אם העולם כולו במה, הרי שמשחק כדורגל הוא בהחלט תיאטרון, לעתים משובח פחות ולעתים יותר. אם זה כדורגל ישראלי אז קצת פחות, לצערי.

בעוד שבתיאטרון יש מישהו שיודע את הסוף, הבמאי והשחקנים בדרך כלל, הרי שעל כר הדשא הספורטיבי קשה מאוד לנבא בדרך כלל את התוצאה הסופית. הכדור העגול מביא להפתעות, בין השאר הדחתה של נבחרת גרמניה הטוענת לכתר על ידי דרום קוריאה, ניצחונותיהן של נבחרות בלגיה וקרואטיה והעפלתן לחצי הגמר, בעוד שרבות וטובות כמו נבחרות איטליה וספרד נשרו בדרך. אך פה לא רק הקהל מופתע, אלא גם השחקנים והמאמנים והאמוציות מרקיעות לשחקים.

רענן פז - ספיר קוסה

רענן פז. צילום: ספיר קוסה

רענן פז טוען שהשילוש הקדוש שקיים בתיאטרון – שחקנים-במה-קהל – קיים גם במגרשים. שם מחליף המגרש את הבמה. אמנם, כיום ניתן למצוא גם הצגות בהן הצוות במאי-שחקנים אינו יודע את הסוף, כיוון שהוא מוכתב על ידי הקהל, אך בכל מקרה, יש סיום מרגש, סוף מפתיע ומעורר רגשית. כמו בכדורגל, במיוחד אם המשחק אינו מסתיים באפס-אפס.

בהחלט ניתן לראות במונדיאל תיאטרון ספורטיבי, אומר פז. אגב, ביוון הקלאסית, וכך גם בתקופתו של שייקספיר, הקהל היה מאוד מעורב בנעשה על הבמה. אם הוא לא אהב את אשר ראה, יידה עגבניות בשחקנים, כפי שאוהדים כיום מקללים את השחקנים, המאמן ובעיקר את השופט ואת אמו.

התיאטרון כיום, טוען פז, הוא תיאטרון 'ממית' בעיקרו, תיאטרון ריאליסטי שמותיר פחות מקום לשלהוב יצרים הקיים בכדורגל, אך ניתן עדיין לראות ז'אנרים אחרים, שהחוויות בהן דומות יותר לחוויות הכדורגל. גם בתיאטרון יש תחרות. השחקנים על במת התיאטרון הם תחרותיים לא פחות משחקני הכדורגל, מתאמנים בלי סוף, לומדים ועושים סדנאות כדי לשפר את משחקם ולהתעלות מהצגה להצגה.

המונדיאל כיום, מוסיף פז, הוא כמו פסטיבלים ביוון העתיקה. הוא דוחה הכול. אין מלחמות בתקופת המונדיאל. פוטין הכריז כי הוא משהה את החלטתו לגבי התערבות בסוריה עד תום המונדיאל. אז נותר עוד זמן קצר, במהלכו אנחנו עשויים להיות מופתעים שוב ולגלות איך ההצגה הספורטיבית הזו תסתיים.

 

בין קטשופ לדם

על ההבדלים בין פרפורמנס לבין תיאטרון

מאת: מיה אופיר מגנט

לחתוך את עצמך בסכין פלסטיק ולמרוח קטשופ לעומת לחתוך בסכין אמיתית ולדמם. כך מגדירה אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ' את ההבדל בין תיאטרון ופרפורמנס. זהו ניסיון אפקטיבי אבל גם די מפחיד להסביר את ההבדל בין הצגה של פעולה וביצוע של פעולה.

פרפורמנס, בעברית "מיצג" (מוצג+הצגה) או מופע, נוצר מתוך ניסיון של אמנים פלסטיים לעבור מיצירה דוממת (ציור, פסל) להתרחשות. אמני פרפורמנס עושים שימוש ושילוב בין אמנויות שונות (מחול, תיאטרון, ציור, פיסול וכו') המערער על הגבולות ביניהם. לדוגמא, במיצג "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" של רבקה הורן, היא הולכת בחדר הלוך ושוב, שורטת את הקיר בציפורניים ארוכות ועשויות עץ. האם זה מחול? פיסול? תיאטרון? זוהי דוגמא אחת לפרפורמנס.

פרפורמנס אינו מבוסס על משחק של דמות, אלא על ביצוע של פעולה. זה המרכז של המופע, בניגוד לתיאטרון בו השחקנים מבצעים פעולות, אבל לרוב אלו פעולות מייצגות (שחקן יישתה תה שמייצג יין) והפעולות האלו לא יהיו מרכז ההצגה. הפעולה היא פעולה קונקרטית, אבל יכולה להיות בעלת משמעות סמלית. לפעולת השריטה של רבקה הורן יש אינסוף פרשנויות אפשריות וכל צופה מוצא את הפרשנות שלו. פעולה מיצגית לרוב חוזרת על עצמה או סטטית, חוזרים על פעולה שוב ושוב כדי לחרוט אותה בזיכרון. לפעולה הזאת לא חייב להיות מניע דרמטי או סיבה. היא יכולה לעמוד בתור עצמה ואף להיות מרכז המופע.

דוגמא נוספת היא המופע Cut piece של יוקו אונו. אונו יושבת על במה בלי לזוז ומזמינה את הקהל לגזור את בגדיה במספריים. במרכז המופע הזה הפרפורמרית יושבת בדממה ופעולה הגזירה נעשית על ידי הקהל ובעלת משמעויות סמליות רבות. המיצג מעלה שאלה על המקום של הקהל והמופיע ועל הגבול ביניהם. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה, מיצג מבוצע לרוב פעם אחת או פעמים בודדות ונחשף למספר קטן של צופים. הארעיות של מופע הפרפומנס נובעת מרצון לשמור על אמת ביצירה, אבל גם מקשה על חשיפתה ועל תיעודה.

 

אונו והורן מבצעות פעולה ולא משחקות דמות. אמני פרפורמנס מופיעים בתור עצמם או כאספקט מסוים של עצמם. כדי לעשות פרפורמנס לא צריך ללמוד שום דבר, לא צריך כסף או מקום. צריך רק רעיון טוב. גם הגוף של הפרפורמר הופך להיות החומר של היצירה. כאשר הפרפורמר מבצע פעולה על הגוף שלו, הגוף האישי הופך להיות בעל משמעות ציבורית ופוליטית. לדוגמא במיצג
"האיש הצוחק" של הדס אפרת, השיער שלו מעוצב בצורת כובע של שוטה ופיו פתוח בחיוך על ידי מכשיר דנטלי כלשהו. החיוך קבוע ומעוות ומרוקן ממשמעות השמחה שאנחנו בדרך כלל רגילים לשייך להבעה הזאת.

בתיאטרון, אנחנו רגילים לצפות במופע עלילתי. המחזה מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מזה שהצופים נמצאים בו כרגע והם בוחרים להאמין לאשליה התיאטרלית. בפרפורמנס אין עלילה ואין ניסיון לייצג משהו שלא קיים או מקום שאינו המקום הספציפי. הפרפורמנס מערער על הגבול בין האמנות לחיים ולכן אינו מתרחש רק במקום אחד (כמו אולם תיאטרון) אלא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. בגלריה, ברחוב או בבית של האמן.

כיום, הגבולות בין האמנויות נעשים פחות ופחות ברורים. אמנויות מרשות לעצמן לקבל השראה מאמנויות אחרות ולהשתנות. גם הפרפורמנס וגם התיאטרון השתנו בהשפעה הדדית. ניתן לראות הצגות שיש בהן ביצוע של פעולה קונקרטית כמו למשל ב"שחף" של עירא אבנרי בו בכל המערכה הראשונה בונות הדמויות את הבמה, תולות פנסים ושופכות דליי מים. מנגד, "דינג דונג" של במת מיצג בבימוי תמר רבן מבוסס על "בית ברנרדה אלבה" מאת לורקה ומנסה לטפל בטקסט דרך כלים של פרפורמנס. גם בהצגות של אופירה הניג אפשר לראות השפעה מהפרפורמנס, לדוגמא ב"שלוש אחיות" כאשר במהלך כל המערכה הראשונה הדמויות עומדות בשורה עם הפנים לקהל ורוקדות. הרשימה ממשיכה הלאה והלאה. גם למופעים שקשה להגדיר בדיוק מה הם כמו "ההגרלה" של סער סקלי וקרן שפי במהלכה המשתתפים (שהם הקהל) נמצאים בחדר במשך ארבע שעות ומקבלים הוראות ממחשב.

הפרפורמנס הוא ז'אנר שמתחמק מכללים ומהגדרות וכל פעם מתחדש ומשתנה. זאת אמנות שוויונית ו"קלה" כי כל אחד יכול לעשות אותה איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, כל עוד יש לו רעיון. כאשר ההגדרות מתמוססות, האמנויות מתאחדות ומשתנות ואפשר להפסיק לתת שם לכל מופע שאנחנו רואים. יש תיאטרון, יש מחול, אבל גם יש את הדבר הזה שראינו, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה זה, אבל זה היה ממש מעניין וגרם לנו לחשוב ולהרגיש. לכל אחד מהם יש מקום בעולם האמנות והם יכולים להתקיים במקביל, להתפתח ולהמשיך להשפיע זה על זה.

אמנות הביקורת

האם ביקורת תיאטרון יכולה להיחשב כאמנות?

מאת: חוה ירום

יש אמרה ידועה שאומרת כי מי שלא יודע לעשות אמנות כלשהי, מלמד אותה. מי שלא יודע ללמד, מבקר. בכל תחומי האמנות, המבקרים נחשבים לשנואים ביותר ולנחשקים ביותר. מצד אחד, הם מעזים להגיד שהמלך הוא עירום, ואף אחד לא אוהב לראות את שיערות הערווה המלכותיות, ומצד שני מילותיהם הם אלו שימשכו אנשים רגילים, חוץ מהסבתא והדודה של השחקנים, להגיע דווקא להצגה שלכם.

בארץ ישנה קהילה מכובדת של מבקרי תיאטרון, ורבות הן הביקורות המעטרות את העיתונים מדי שבוע. גם אצלנו במרתה, על המסך הלבן והמהבהב. תולדות ביקורת התיאטרון העברי החלה במקביל לתיאטרון העברי עצמו, ורבים הם המבקרים הישראליים שהרגו הצגות במחי עט. הידוע מכולם הוא חיים גמזו, שנהג להעניק ביקורת נוקבת, אמיתית ולעיתים קשה מאוד, על ההצגות אותן ראה. אפרים קישון אפילו הגה פועל על שמו, לגמוז, הבא לתאר מתן ביקורת קשה במיוחד. רבות הן מילות התואר והגנאי אודות מעשה הביקורת, החל באבן בוחן למעשה האמנות ועד למכת מוות על הצגות פרינג' באשר הן. אולם, עד כה לא עצרנו לחשוב האם ביקורת יכולה להיות מוגדרת בתור אמנות בפני עצמה?

כמו בכל דבר אחר, גם החוקרים והאמנים חלוקים בדעותיהם על ההגדרה המדויקת לאמנות. ישנם כאלו שטוענים כי בכדי להיחשב לאמנות, על היצירה ליצור חילוקי דעות בין האמנים השונים, בעוד אחרים טוענים כי יצירת אמנות צריכה להשפיע על קהל רב ככל האפשר, ולעורר בו רגשי הזדהות או סלידה. ישנה אסכולה נרחבת הטוענת כי על היצירה להעניק ערך מוסף, כאן ועכשיו, מלבד הערך שהיא מעניקה לחושינו. מנגד, אחרים גורסים כי בכדי שיצירה תיחשב לאמנות, עליה להיות על-זמנית. ניתן להמשיך ולתאר את מגוון הדעות המשתנה באופן תדיר. עם זאת, ניתן בהחלט לקחת את ארבעת הקריטריונים הללו בכדי לבחון האם ביקורת התיאטרון הישראלי היא אמנות או גבב של שטויות, שלא יאה לעטוף בו את הדגים של אתמול?

סטטלר ווולדורף. גם הם בעצם אמנים מיוסרים.

מעצם תפקידה, ביקורת תיאטרון מצליחה להשפיע על קהל רב של אנשים. היא יכולה לעודד את הקוראים להגיע להצגה מסוימת או למנוע ממנו להגיע אליה. השפעה זו ניכרת בעיקר אצל צופים המתלבטים לאיזו הצגה ללכת, ומבקשים להסתמך על דעה מקצועית ומיומנת של המבקר. עם זאת,  אם מדובר על אנשים שכבר צפו בהצגה, הביקורת יכולה להעלות רגשות הזדהות או סלידה עם הנאמר בה, בהתאם לדעותיהם של הצופים. כשהביקורת מהללת הצגה מסוימת, והצופים הקוראים אותה אוהבים את ההצגה שראו,  הם יהללו את המבקר וירגישו כי כל מילותיו בסלע. עם זאת, אם אין הסכמה,  והמבקר חושב שמדובר בחרא צרוף בעוד הם טוענים כי מדובר בהצגה הכי טובה שראו, סביר כי הם יסקלו את המבקר ויטענו שהוא לא מבין מהחיים שלו.

בנוסף לכך, כל ביקורת באשר היא, בין אם פורסמה היום ובין אם פורסמה לפני יובל, מעניקה ערך מוסף לקוראים מאחר שהיא מעניקה להם מידע חשוב אודות היצירה הבימתית. מעבר להמלצה אם ללכת להצגה או לא, הביקורת כוללת מידע על ההצגה עצמה, החל מן העיבוד הבימתי למחזה, דרך אופני עיצוב התפאורה והתלבושות ועד למשחק והבימוי. זהו אלמנט מהותי במיוחד, המסייע ללמוד אודות התיאטרון והתפתחותו, ותורם הן ליוצרי תיאטרון עכשוויים והן לחוקרי תיאטרון באשר הם.

עם זאת, החלת הגדרת האמנות כעל זמנית על הביקורת עלולה להיות בעייתית במקצת. מחד, ביקורת נכתבת אודות הצגה מסוימת, העולה במועד וזמן מסוימים. אם ננסה להשליך את הנאמר בביקורת זו על הצגה אחרת, של אותו מחזה בדיוק, ניתקל בקושי מהותי, מאחר שמדובר בשני עולמות נפרדים, גם אם מקבילים במעט הנם שונים כשמים מארץ.  באופן תיאורטי, אם מבקר תיאטרון עכשווי יראה הצגה חדשה של המחזה "סמי ימות בשש", ביקורתו תהיה שונה לגמרי מביקורתו של גמזו, שמבחינתו סמי יכול היה למות בחמש, אם לא קודם.

מנגד, ביקורת מסוימת יכולה לשפוך אור רב על סגנון התיאטרון בתקופה מסוימת ועל אופן התקבלותו בציבור הרחב. בין היתר, ביקורותיו של גמזו יכולות להעניק מידע חשוב במיוחד אודות התיאטרון הארץ ישראלי של שנות החמישים, או על אופן התקבלותה של ההצגה מלכת אמבטיה בקהילת אנשי התיאטרון של אז.

הדיון כאן אינו על טיב הביקורת, שיכולה להיות מעולה או מזעזעת, או על איכות הכתיבה. ביקורת תיאטרון, נוקבת וקשה ככל שתהיה, הנה אחת מאבני היסוד של התיאטרון הישראלי.  עם זאת, בכדי שהיא תוכל לממש את תפקידה כראוי, עליה לעורר דיון אמנותי משמעותי ולהעניק ערך מוסף, לא רק להרים את אגודל הלייק או להשליך את ההצגה אל גוב האריות.

"ניסים אלוני הבא" כבר כאן

על הגדרות ותיוגים בתיאטרון הישראלי

מאת: חוה ירום

לא פעם ולא פעמיים עולה בשמי התרבות הישראלית השאלה מדוע אין היום מחזאים כמו ניסים אלוני וחנוך לווין? איך יתכן שבספירה התיאטרונית הישראלית של היום, עם שפע של הצגות ומחזות, אין בנמצא מחזאי אחד שיכול להיכנס לנעליו הגדולות של גדול מחזאינו? והתשובה היא פשוטה – יש. פשוט צריך לדעת לאן להסתכל.

בכדי לעשות את זה צריך לשאול שאלות אחרות לגמרי. לא "מי הוא ניסים אלוני החדש?", אלא מהו תיאטרון, מי הוא מחזאי ובשביל מה בכלל צריך את כל התיוגים וההגדרות הללו?

להערכת רבים, תיאטרון הוא לא תיאטרון ומחזה הוא לא מחזה עד שהם מגיעים לתיאטרון הרפרטוארי. כשהם כבר מצליחים להגיע לשערי הרפרטוארי, מכתירים אותם בתור הצגות, בתור מחזאים, בתור אלו שחדרו לממלכת התיאטרון הישראלית. הבמה הרפרטוארית היא זו הקובעת מהו תיאטרון. למעשה, זה בולשיט.

ניסים אלוני תיאטרון כולל אינספור ז'אנרים וסגנונות, אינספור סוגי במות, החל מהרפרטוארי, דרך הפרינג' וכלה באוטובוס בין עירוני. בכדי שהוא יתפתח כראוי, ויתאים עצמו למאה ה-21, אי אפשר ואסור לתחום אותו בגבולות ברורים ומגודרים. על כן, ברגע שאומרים שמחזאי מסוים הגיע רק לפרינג' אבל לא מצליח לחדור אל שערי הרפרטוארי, זה לא שהוא נכשל, זה לא שהוא נאלץ להתדפק על לבבות המנהלים האמנותיים, אלא הוא כבר הצליח. הוא כבר נוכח בשדה התיאטרוני וכבר יודעים עליו.

בואו ניקח לדוגמא את עודד ליפשיץ. רבים טוענים כי הוא החנוך לוין הבא, כי הוא הצליח לעלות על הנוסחה ומצא את מידת הנעליים הנכונה של המחזאי הדגול. על אף כישרונו הרב (ויש לו כישרון, אין בכך צל של ספק) הוא לא מצליח לעלות בתיאטראות הרפרטואריים. על כן, הוא נכשל. הרי לא צריך להיות מחונן תיאטרון כדי להבין שזה לא נכון. ההספק האמנותי של המחזאי הצעיר הזה עולה על כל אמן צעיר אחר כיום. הבמה הרפרטוארית היא לא זו שתכתיר את הצלחתו, את כישרונו או את יכולותיו.

בנוסף לכך, יש לבחון מי הוא מחזאי. האם מחזאי הוא כל אדם שכותב מחזה? כל אדם שכותב יותר מחמישה מחזות? עשרה מחזות? או שמדובר על בוגרי בתי הספר למחזאות? בניגוד לרפואה או הנדסת מחשבים. אי אפשר באמת ללמוד להיות מחזאי. לא בכדי נסגרו המסלולים המתמחים במחזאות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. מנגד, גם סטודנטים לרפואה לא הופכים באופן מיידי לרופאים ברגע שהם יוצאים מן הפקולטה לרפואה. אז באיזה שלב המחזאי הצעיר מוכתר בתור "מחזאי"?

מתי ניסים אלוני, אחד המחזאים הטובים ביותר של מדינתנו הקטנה, הוגדר בתור מחזאי? אחרי שכתב את "אכזר מכל המלך" (לטעמי המחזה הטוב ביותר שלו), מחזהו הראשון? או אחרי שכתב את "הנסיכה האמריקאית", מחזה שנכתב מאוחר יותר ונחשב למחזה הידוע ביותר שלו? נכון להיום, יש מחזאים צעירים רבים המעלים הצגות תיאטרון נהדרות, ביניהם: גור קורן, המעלה בתיאטרון גשר (הרפרטוארי) ובצוותא, חנה וזאנה גרינוולד בתיאטרון יפו, רועי רשקס בתיאטרון הסימטה, אלירן כספי בסימטה, עידו בורנשטיין בתמונע והיד עוד נטויה. ויש את המחזאים שמעלים על במות ותיאטראות רבים בתל אביב ומחוצה לה, בבמות פרינג', במרתפי צוותא, בתחנה המרכזית החדשה, בבית תמי, בבית העירייה, במרכז הגאה, ואפילו ברחוב. חלקם אפילו כותבים לכם כאן, במרתה, מדי שבועיים.

מעבר למהו תיאטרון ומי הוא מחזאי, צריך לבחון את הצורך בלהגדיר כל דבר ולתייג כל אחד. בתיאטרון של היום, כמו גם בכל השדות האמנותיים, אי אפשר ואין צורך לתייג ולהגדיר כל אמן תיאטרון חדש בתור הדבר הגדול הבא. לא יכול להיות ניסים אלוני הבא או חנוך לוין הבא או סר לורנס אוליביה הבא, וטוב שכך. לכל אחד מנכסי צאן הברזל של התיאטרון העולמי והישראלי יש את המקום שלו, התרומה שלו, הקול הייחודי שלו. באותה המידה, לכל אחד מיוצרי התיאטרון של היום יש את הייחודיות שלו והמסלול התיאטרלי עליו ילך. אבל אם חייבים לתייג וחשים צורך בלתי נשלט להגדיר, ניתן לראות שניסים אלוני הבא כאן. הוא נמצא בנבכי התיאטרון, על כל סוגיו ושריטותיו. פשוט צריך להסתכל ולצפות.

כמה קטן, ככה חכם

על ההצגה "הזקנה ועושה הניסים"

מאת: נבו פלזן

גן מאיר. בית קפה. שולחן בחוץ. שמונה בערב. רוח קרירה על הפנים.

מחוץ לבית הקפה אנשים מטיילים עם כלביהם, זוגות אוהבים יושבים על הספסלים ומתלחשים ביניהם, ברקע מוזיקה טובה, קבוצות צעירים יוצאים מהמרכז הגאה, צוחקים. אווירה נעימה וקלילה שלא תואמת את חייה הסוערים והלחוצים של תל אביב. אווירה של חו"ל. רק העובדה שלמלצר נדרשו 20 דקות להביא לי את הקפה מנחיתה אותי חזרה לארץ.

אני לא נותן למלצר להרוס לי את ההרגשה כי בכל זאת, משהו מרגיש כאן קצת שונה. מעין תחושה יומיומית עם קמצוץ ייחודיות וקורט של עולמות אחרים. תחושה שרק באי התיאטרון הקטן והנחבא אל הכלים שבתוך הבניין מרגישים. זהו תיאטרון מלנקי.

ובאמת, כאשר נכנסים מהדלת הצדדית לתוך התיאטרון הקטן הזה התחושה המיוחדת הולכת ומתעצמת. על הבמה החשוכה שולחן כתיבה, שעליו מונחים ספרים וסופר. סופר שמנסה להירדם ולא מצליח. בירכתי הבמה ישנו פסנתר מתפרק ובקרוב יצטרפו אליהם גם מטריה ומסור ידני…. וזהו, פחות או יותר. עכשיו נשאלת השאלה: מה, לעזאזל, כבר אפשר לעשות עם שולחן, פסנתר, מסור ידני ומטריה? תיאטרון מלנקי מוכיח לנו שאפשר לעשות הרבה. הרבה מאוד.

המחזה "הזקנה ועושה הניסים" עובד על פי יצירותיו של הסופר דניאיל חארמס, הנחשב לאבי ז'אנר האבסורד,  שפעל בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כתיבתו של חארמס סרקסטית, עוקצנית ובוטה, ויצירותיו נכתבו כהתרסה נגד המשטר הדיקטטורי הסובייטי של אז, אך עדיין רלוונטיים גם לחיינו.

"הזקנה ועושה הניסים" מספר על סופר שמתלבט האם לכתוב את יצירת המופת שלו או ללכת לישון. כשהוא כבר נרדם, שנתו נקטעת ע"י מספר דמויות שונות ומשונות שלא מפסיקות להיכנס ולצאת מחלומותיו, ולמעשה לא מפסיקות לצאת מחייו בכלל, מפני שנדמה שגם הגבול בין חלום ומציאות נחצה מהר מאוד. ילדים שלא מפסיקים להרעיש, זוג רופאים שעושים בו ניסויים, זקנה אחת, שכנה סקסית, ועוד שלל דמויות אינן מפסיקות להטריד את אותו סופר מסכן, נכנסות ויוצאות מחייו ועושות בו כאוות נפשם.

ואכן, אוסף הסיטואציות הסוריאליסטי הזה מועבר בצורה מדהימה ע"י ארבעה שחקנים שמפוצצים את הבמה באנרגיות בלתי נגמרות. הם נכנסים ויוצאים מהבמה במהירות, ומפיקים מגופם וקולם יכולות וירטואוזיות שלא רואים כל יום. ניתן להבחין באלמנטים וטכניקות של ליצנות, תיאטרון ילדים, לוליינות וסלפסטיק המוצגים מול הקהל כאילו זה עניין של מה בכך. השחקנים עוברים מדמות לדמות בקלות מופלאה ו"מחליקים" לתוך סצנות שכל פעם מחדש מספקות הפתעה נעימה לצופים. נדמה שהשחקנים כל כך מתמסרים ונהנים בתפקידיהם, עד שאם היו יכולים, היו ממשיכים להופיע על הבמה עד הבוקר שלמחרת.

השחקנים המצוינים מגלמים דמויות גרוטסקיות ומוחצנות, מצחיקות ומרעישות, אך עושים זאת ברגישות הנכונה, וזה הישג לא מבוטל בכלל. הם לא נופלים "בפח" שהסגנון הזה טומן בחובו: גילום דמויות שטחיות חד ממדיות שקשה להתחבר אליהן. להיפך, כל שחקן חושף בדיוק ובתזמון מושלמים את נקודות החולשה ואת והרגישות של הדמות שהוא מגלם, וכך נוצרות דמויות עגולות, מלאות ויפות.

מיכאל גלוזמן, שמגלם את הזקנה, הלא היא המוות בכבודו ובעצמו, מפליא ביכולות הווקאליות הנהדרות. זמר אופרה ונגן מעולה. מיכאל טפליצקי עושה נפלאות עם הטקסט שניתן לו. במיוחד במונולוגים: "אמי ילדה אותי פעמיים" ו- "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" שבהם הקהל לא רק שלא מפסיק לצחוק, אלא גם מגלה הזדהות אמיתית עם המילים. לתפקידים  הקטנים "כפויי הטובה" שאיה ט. סטולניץ קיבלה, היא מצליחה להכניס המון שובבות נעורים, סקסיות ואינטליגנציה. ולבסוף, דימה רוס. רוס, הלוא הוא הסופר החמוד והמסכן, מראה יכולות גופניות נהדרות, מצחיק ומרגש, בעיקר במונולוג הסיום שלו, מונולוג שהנו רגיש, נקי ונטול מסיכות.

כלל הסצנות אינן מסודרות באופן כרונולוגי, כשלתוך מערבולת הסצנות הזו "עף" לחלל האוויר טקסט לא קל בכלל. טקסט מושחז, מצחיק, קולע ועמוק. טקסט שמדבר על לידה, מוות, אהבות, תאווה, גבריות, נשיות, לבטים וחוסר ביטחון מקצועי יחד עם הרצון להצליח ולעשות את הפריצה הגדולה. נושאים שנוגעים לכל אחד ואחת מאתנו. על אף אי הסדר האופייני להצגה, הטקסט המאתגר של חארמס מצליח להיות נגיש לקהל, ומוגש באופן קולח ובהיר. הקהל מבין מהר מאוד שאין חשיבות וצורך לסדר של הדברים, גם לא לסדר הכרונולוגי של הטקסט. כל סצנה יכולה לעמוד בפני עצמה. במקום לחפש סדר עלילתי, הקהל מתמכר לחוויה המיוחדת הזו.

על "הסלט" האמנותי הייחודי הזה מופקד הבמאי איגור ברזין, המכהן גם כמנהלו האמנותי של תיאטרון מלנקי, אשר עושה עבודה נפלאה. ביד אמונה ועדינה הוא מכניס קצת סדר וליטוש בתוך ה"אי סדר". טביעת אצבעו ו"האני מאמין" שלו ניכרים היטב, השמת דגש למילה ומתן הכבוד שהיא ראויה לו תוך מיעוט בתפאורה ורקוויזיטים. יחד עם זאת, עדיין מרגישים את האווירה וההוויה הסובייטית. במיוחד בסצנת העמידה בתור ללחם ונקניק. הבמאי סוחט מהטקסט הקשה את מלוא הפוטנציאל המשחקי שלו.

נקודת התורפה היחידה שמצאתי היא קטעי המעבר מסצנה לסצנה, שלעיתים היו קצת איטיים ומסורבלים מדי והסיטו את ההצגה מהקצב המקורי שלה, אבל ככלל, מדובר בהצגה מהנה, קלילה ומקסימה, ואפילו חובבי הז'אנר של דרמה ריאליסטית יוכלו ליהנות מן ההצגה הזו.

לצערי, הצגות כאלה הן נדירות במחוזותינו, וחבל שההצגה עולה לעיתים רחוקות. למעשה, גם הצגה זו הועלתה למשך שבוע בלבד, לציון עשור להצגה. לשבוע זה התאחד הקאסט המקורי כאשר חלק מהשחקנים אף הגיע מחו"ל במיוחד.

תיאטרון מלנקי הוא תיאטרון חשוב וחכם, וקיומו הנו חיוני להתפתחות התרבות בארץ. יש בו קסם שאפשר ליצור רק בתיאטראות קטנים ולא ממוסדים. בימים אלה הוא פותח בקמפיין לגיוס כספים כדי שיוכל לקיים הצגות גם בפריפריה והוא זקוק לתמיכת הקהל. קהל שיצביע ברגליים ויבוא לראות מהשפע התיאטרלי שיש למלנקי להציע, קהל שיתרום קצת מכספו ויאפשר את המשך קיומו התיאטרון וקהל שיסייע גם לכלל תושבי הארץ ליהנות מן הקסם של התיאטרון הקטן והייחודי הזה.

הזקנה ועושה הניסים

תיאטרון מלנקי

על פי דניאל חארמס

תרגום: רועי חן

עיבוד: בוריס ינטין ואיגור ברזין

בימוי: איגור ברזין

שחקנים: דימה רוס, מיכאל טפליצקי, איה ט.סטולניץ ומיכאל גלוזמן

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: אינה מלקין ומישה צ'רניאבסקי

הלחנה, קולאז' וניהול מוסיקלי:  מיכאל גלוזמן

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

לאור הביקוש, ההצגה, עם הקסאט המקורי, עומדת לחזור לקראת דצמבר. מומלץ להזמין כרטיסים מראש.

עייפות החומר

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד]

מאת: יאשה קריגר

החומר מתעייף: מן הקלות הנהדרת של הרעיון, דרך משקל המילה,  אל נטל המעמסה של השחקן ועד לכובד ההצגה השלמה. המסלול רצוף מכשולים, מטעני כובד נערמים על הכתפיים והנשימה כבדה.

החומר מתעייף: ההשראה זזה הצידה בביישנות ומפנה מקום לביורוקרטיה. המעוף שוכח את עצמו לטובת העיסוק בפוליטיקה, הדמיון נחבט בקרקע היום-יום.

החומר מתעייף ולנוכח עייפותו הרוח אף היא מתחילה לפקפק. לשם מה כל זה? מי צריך תיאטרון? ועוד תיאטרון עייף. ומי צריך מילים עייפות שתכתבנה על תיאטרון עייף?

החומר מתעייף וזה טיבו. ולעיתים הרוח, על-מנת לפרוח במלוא תפארת קלילותה, זקוקה לחומר שיתבוסס בחרא. והתיאטרון, על-מנת להגביה-עוף (וודאי שכאן, אצלנו) נזקק לידיים מלוכלכות וכתפיים שחוחות.

אם ישנן מילים שביכולתן לגרום לחומר העייף להמשיך ולגלול את הסלע במעלה ההר, הרי שמקומן בין דפים אלה. 🙂