אחר, אבל לגמרי אחר

על ארבע מהצגות פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2021

מאת: אביבה רוזן

בכל שנה אנחנו עדים לדברים אחרים, חדשים ומחדשים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ובכל פעם אנחנו חושבים שיותר אחר אי אפשר. עד הפעם הבאה, אין ספק שההצגות בפסטיבל השנה, הרחיבו את המושג הזה, ואף את מושג התיאטרון בפני עצמו. חזיתי השנה בארבע הצגות תחרות – "ימי כתר", "TOYZZZZZZ", "לפני מי להשתחוות" "ורצח בהסכמה". ארבע ההצגות כל כך שונות זו מזו, אך כולן חזקות ואיכותיות, כל אחת בדרכה. הבחירה ביניהן, ובין הצגות התחרות הנוספות, לא תהיה קלה.

בהצגה "ימי כתר" שש נשים מדברות על גבי שישה מסכים, כל אחת במשך עשר דקות. הן עונות על אותן שאלות שנוגעות לחייהן, חוויותיהן, והמינוסים והפלוסים של ימי הקורונה עבורן. מכאן, המשמעות הדואלית של 'כתר' – גם קורונה וגם סגר, דבר שמעניק רבדים נוספים לחוויות המוצגות על המסכים. הגם וגם ביצירה, מוצג באין מכוון – אין כאן במה, אין כאן ישיבה מסודרת מסביב לבמה, אין יחסים בלתי אמצעיים בין השחקן לקהל. דבר המעורר את השאלה, במה זה תיאטרון? בכל אופן, זוהי חוויה מאוד שונה וייחודית שמחברת את התיאטרלי עם הדיגיטלי, דבר שמאפיין מאוד את יצירותיה של היוצרת לילך דקל אבנרי, ובייחוד את אלו האחרונות.

מתוך "ימי כתר". צילום: אביבה רוזן

גם המופע "TOYZZZZZZ" שובר כל הגדרה של תיאטרון מסורתי. הקהל נע ממקום למקום לפי ההתרחשויות, השחקנים-רקדנים נעים, משנים צורה ותפקידים, הכל מאוד אסתטי, מאוד חווייתי, מאוד פלואידי, אבל לא תמיד ברור. הקהל רוקד עם השחקנים תוך כדי שהוא מנסה לפענח מה, לעזאזל, קורה כאן. האירועים שמחים ואנרגטיים לרוב, ופתאום יש צניחה. אנרגיות שליליות נכנסות לתמונה, אבל גם הן נעלמות ומתחלפות, שוב, באנרגיות גבוהות ושמחות. שאלתי את אור מרין, הבימאית והכוריאוגרפית של היצירה, (שיצרה אותה בשיתוף אורן נחום ואיגור קרוטוגולוב) מה בעצם ראינו באנרגיות המשתנות הללו, בחזיונות היפים הללו? מרין מספרת שהיה לה רצון, שהתחזק והתחדד בעקבות הקורונה, לתהות על משמעות עידן הקפיטליזם והפלסטיק, ועל השפעתו על חיינו. "אפשר להתקרבן", היא אומרת, "ולחיות את החיים באומללות. ואפשר, מתוך מודעות, לבחור אחרת, לחיות את חיינו בשמחה, גם חיים אינדיווידואליסטים, אפילו אם הם עטופים בפלסטיק."

TOYZZZZZZ. צילום: אביבה רוזן

ההצגה "לפני מי להשתחוות" בוחנת את הגבול שבין ציות לחוק לבין תובנות וערכים, ומביאה קולות שונים, החל באפלטון שהעדיף את הציות לחוק מעוות על הצלת חייו, עד לרוזה פרקס שבהתעקשותה לא לפנות את מקומה לגבר לבן שברה את הציות לחוק המעוות שהפלה במשך דורות את האפרו-אמריקאים בארצות הברית. רמת המשחק הגבוהה של צוות השחקנים, הבימוי היצירתי של אילאיל לב כנען, והכוריאוגרפיה המרתקת הצליחו ליצור חוויה מטלטלת, שלעיתים הביאה דמעות לעיני השחקנים וגם לעינינו. סיפורה של רוזה פרקס נוגע במיוחד. כל אלה גורמים  לחשוב – האם הציות לחוק, נושא ששומר על החברה כחברה, באמת עדיף על פני חשיבה אינדיווידואלית ומרי אזרחי? ואולי, שמא, יש כאן איזושהי אפשרות לרצף ולא לדיכוטומיה? אבל לא, האפשרות לגמישות לא נידונה כאן. ההצגה מעניקה הרבה נקודות למחשבה ויוצרת חוויה תיאטרלית-אסתטית מאוד.

לפני מי להשתחוות. צילום: אביבה רוזן

הצגה אחרת שמביאה לידי דמעות, ולעיתים קרובות, היא "רצח בהסכמה". האבסורד שבשם ההצגה, כאילו אדם, במקרה זה נשים, יכולות להסכים להירצח, נבנה צעד אחר צעד. בעזרת בימוי יצירתי של חנה וזאנה גרינולד, משחק עדין וכוריאוגרפיה תואמת, נשים, יהודיות וערביות, משכילות ובעלות מקצועות חופשיים, מוערכות וכאלה שהן בשולי החברה, שותפות לגורל של אלימות, עד לאלימות הנוראה מכולם, רצח. מה שקראו פעם רצח 'על רקע רומנטי', אך לא היה בו שום דבר רומנטי. נשים שמשלימות עם גורל של מכות 'מדי פעם' כי הן לא רואות לעצמן דרך אחרת, עד שהן שוכבות מתחת למציבה, והגבר יושב במעצר כשעורכי הדין שלו מנסים להשיג לו תנאים מקלים. ההצגה נבנית ברגישות אך בתקיפות, היא יפה מאוד, אסתטית, עם ארבע שחקניות יפות ועוצמתיות (תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס) שמכריחות את הצופים להיות מעורבים בדרמה ומושכות אותם פנימה.

רצח בהסכמה. צילום: אביבה רוזן

כאמור, אלו ארבע הצגות שונות מאוד, שמביאות תכנים בצורות שונות, וכולן מרגשות ונוגעות. יותר ויותר, ניתן לראות את המגמה להכניס את הצופה פנימה. להפוך את הצופה למשתתף פעיל. ב-"TOYZZZZZZ" הקהל לא יושב. הוא נע במרחב יחד עם השחקנים והנגנים, הוא רוקד, הוא פועל. במידות שונות, הוא מעורב בעשייה על הבמה, ובכך נעשה הרבה יותר מעורבות רגשית.

את הצגות הפסטיבל עוטפות סימטאות עכו העתיקה, יציבות ונטועות במקומן. בכל שנה הסמטאות גדושות במבקרי הפסטיבל, העוברים בין השווקים הצבעוניים, החומוס והקפה השחור. הפעם, הן נותרו ריקות כמעט לגמרי. גם אירועי החוצות של הפסטיבל, שבדרך כלל מתקיימים ברחובות ובפארקים העוטפים את מתחם הפסטיבל, השנה הוכנסו פנימה, למתחם ההצגות בעיר העתיקה. ברור שעכו עדיין לא חזרה לעצמה, ושיש עוד דרך ארוכה לעשות עד שמבקרי הפסטיבל ירגישו רצון ובטחון להסתובב כרגיל ברחובות עכו היפיפייה. בתקווה, שבשנה הבאה חובבי התיאטרון האחר והטוב יחזרו לגדוש את העיר, ולטייל בין סימטאותיה המחכות להם.  


 TOYZZZZZZ

יוצרת, במאית, כוראוגרפית: אור מרין

יוצר שותף ודרמטורג: אורן נחום

יוצר שותף ומלחין: איגור קרוטוגולוב

רקדנים: רוני בן חמו, מיתר אריאלי, נוי חבר, אלה פולק, ירדן חלפי, ג׳ונתן בוקשטיין, תומר גיאת, הילל בן צבי.

מוסיקאים תזמורת הצעצועים: איגור קרוטגולוב , רועי חן, ויקטור לוין, אמיר בוקסבאום, נעומי רוזין, ים אומי, ניל קלמן, מיכאי צ׳רנאה.

מעצב חלל: זוהר שואף

מעצב תאורה: אמיר קסטרו

מעצבת תלבושות: רעות שייבה

מפיקה : טלילה רודין

מנהל חזרות והצגה: תומר גיאת


רצח בהסכמה

מבוסס על הפואמה מאת איריס אליה כהן

כתיבה: תהילה אזולאי שאול

בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינוולד

משחק: תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס

מעצבת תפאורה ותלבושות: פרידה שהם

מוסיקה: דידי ארז

כוריאוגרפיה: אליק ניב

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מפיקה: אביטל מישל מאיר

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

תפעול תאורה וסאונד: מור חסן


ימי כתר

מאת: לילך דקל-אבנרי וקבוצת פאתוס-מאתוס

פרפורמריות יוצרות ושותפות לכתיבה: אפרת ארנון, ליליאן רות חיילובסקי, שקד זהבי, זוהר מידן, עלית קרייז, אורה שולמן

מוסיקאית ופרפורמרית לייב: קתרין לסקו

ייעוץ אמנותי: מאדאם בוגנים

דרמטורגית טקסט וסאונד: שרון גבאי

חלל, ארט ותלבושות: טל וייס

תאורה: עודד קוממי

הפקה ועוזר במאית: מירב לחמן

צילום: אלעד דדון

איפור: סיון בר ניר

עריכה: יערה ניראל

שותפה לפיתוח הקונספט הוויזואלי: רעות שייבה

תמיכה בסאונד חלל: ניסים טוויטו

הצבה והקרנה: דורון הקרנות


לפני מי להשתחוות

בימוי וקונספט: אילאיל לב כנען

יוצרים שותפים: יאיר סגל ונועה סומר כהן

שחקנים יוצרים: גל גרינברג, ארי כהן, נעמה מנור, ארנון רוזנטל, רויטל תמיר

עיצוב חלל ותלבושות: נועה סומר כהן

עיצוב תאורה: יאיר סגל

מפיקה: יובל מעוז


פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ממשיך עד ל24/9, ולאחריו, סביר כי ההצגות השונות תעלנה על במות ברחבי הארץ. מומלץ לעקוב אחר ההצגות ומועדיהן במדיות השונות

לפרטים ומועדים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

מותר התיאטרון על הנטפליקס

ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

שלום שמואלוב, שחקן, במאי ויוצר שבמהלך הקריירה המגוונת שלו עשה תפקידים על במות רבות, הן בתיאטרון הרפרטוארי והן בפרינג', מנהל בשלוש השנים האחרונות את הצד האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. השנה הוא פורש מהתפקיד המאתגר, אחרי כמעט שנתיים של קורונה, בהן נאלצה הנהלת הפסטיבל להעבירו מסוכות לחנוכה, ומהבמה אל האינטרנט, ולהתמודד השנה עם חזרה לבמה בעיר שעברה אלימות קשה וקונפליקט מהותי בין יהודים לערבים.

שלום שמואלוב. צילום: אילן בשור

הוא מספר שכל שנה חשב שזוהי השנה הקשה ביותר. ובכל שנה, הנהלת הפסטיבל ושמואלוב, עמדו שוב בפני הפתעה וסוגים נוספים של קשיים שלא ניתן היה לצפות להם קודם, אך הצליחו לצלוח אותם. השנה עולה שוב הפסטיבל, אחרי ולמרות הכל, בנחישות ובאמות מידה אמנותיות ואנושיות שהיו הקו המנחה של הפסטיבל.

"ה- DNA של הפסטיבל הוא חברתי פוליטי. הוא כזה היום ותמיד היה, ואני מקווה שיהיה כך גם בעתיד. אם זה ישתנה, זה כבר לא יהיה פסטיבל עכו" שמואלוב אומר, "קולות שמבקשים מפסטיבל עכו להיות משהו אחר, אני חושב לעצמי, למה שלא תקימו לכם פסטיבל חדש שיענה על הציפיות שלכם ותניחו לפסטיבל עכו להיות מה שהוא". מה שהוא, זה אומר: פסטיבל צעיר, שנותן במה לקולות חדשים, בועטים, שמרשים לעצמם לעשות דברים אחרת, לחדש בצורה מהותית, להצביע על תופעות חדשות ואחרות, לאתגר ולהביא קולות מהותיים שאינם נשמעים בתיאטרון הישראלי לסוגיו. זהו פסטיבל שמנסה למשוך אליו גם קולות מהחברה הערבית שבתוכה מתרחש הפסטיבל, משימה לא קלה. יוצרים ערבים רבים לא מוכנים להשתתף וצריך למשוך אותם. "אנחנו לא ויתרנו על השתתפות יוצרים ערבים", שמואלוב מוסיף ומציין, "ועמדנו על כך שבכל שנה תשתתף הצגה אחת בערבית. לשם כך צריך להגיע למספר יוצרים שיגישו מועמדות, כדי שניתן יהיה לבחור ביניהם".

מי באמת קובע את הרפרטואר ואיך הוא נקבע?

"יש לנו ועדה אמנותית, בה חברים מאיה ערד יסעור, עופר עמרם, מאייסה מסרי וניר מנור. הם אלה שקיבלו וקראו את כל 238 ההצעות שקיבלנו השנה. אגב, בכל שנה אנחנו מגיעים לשיאים חדשים במספר ומגוון ההצעות. לשם השוואה, ב-2019 קיבלנו 170 הצעות. אנחנו לא קובעים נושא מראש. יש לנו קול קורא  שעבדנו עליו קשה כדי שיעביר את הציפיות מההצגות שמוצעות לנו. אנחנו מחפשים, בין השאר, יצירות רב תחומיות שמסוגלות לעשות שימוש בחללים המיוחדים שיש להם פה. נושא נוסף שאני שם עליו את הדגש הוא העולם הדיגיטלי. נראה לי שהכיוון הזה לא בא מספיק לידי ביטוי, באופן מוזר, בתיאטרון המסורתי".

מה זה אומר?

"העולם שלנו הוא עולם שבו אנחנו כל הזמן עם עין לכיוון הטלפון. זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו חווים פה רגע של מחול ושם נגן מטורף. אני מוצא שהאמירה 'כבו את הטלפונים' שנאמרת לפני הצגה היא כבר לא רלוונטית. מבקשים מהקהל להשתיק את הגירויים. התפקיד שלנו הוא להתחרות ברמת הגרייה הזאת. לא צריך להוריד את רמת הגירויים מסביב, אלא להיות חלק מהם. תקופת הקורונה הביאה לכך שהיוצרים עצמם הביאו באופן טבעי הרבה יותר התייחסות לטכנולוגיה המתקדמת בתוך יצירתם. זה הגיע ב'בום' בהמון הצעות".

מה עוד הביאה עמה הקורונה?

"כשמקבלים מאות הצעות רואים מגמות. מלבד הדגש הטכנולוגי, ראינו נושאים נוספים שעלו מהקורונה. בדידות, למשל. גם אלימות בתוך המשפחה. מופיעה גם ציפייה לתיאטרון אימרסיבי, שמצפה מהקהל להיות חלק מההצגה, להשתתף בה ממש, להביא לכך שהצופים יהפכו לדמויות בהצגה. למשל, המופע toyzzz שהוא מעין מסיבת כאוס, כולל שמונה רקדנים ושמונה נגנים, אבל הקהל ממש משתתף במופע מטווח אפס, וכל אחד מהמשתתפים רואה דברים אחרים וחווה חוויות שונות. כנראה שאחרי המרחק החברתי, הנגיעה מטווח קרוב כל כך היא סוג של תשובה.

אני חושב גם שהקורונה הציפה ביתר שאת את השאלה, מה מותר התיאטרון על נטפליקס. שאלה אחרת שעלתה היא, איפה טעינו. איך חשבנו שאנחנו חיוניים לחברה הישראלית ולמעשה, היינו הראשונים להיסגר והאחרונים לחזור והקהל לא חלק על זה. היו אנשים שאמרו לנו, לכו תעבדו במשהו אמיתי. נוצר כאן שבר. שאלת החיוניות הגדולה שעלתה בקורונה העלתה שאלות שמעסיקות גם את היוצרים.

הרפרטואר השנה הוא בלי שום ספק תגובה לקורונה, שאנחנו עדיין בתוכה, וההשלכות שלה. גם נושאים חברתיים ופילוסופיים עולים בהקשרים הללו. הצגה כמו 'לפני מי להשתחוות' מראה איך הרבה נושאים חברתיים קשורים לשאלות של חוק מול מוסר, ועד כמה אנחנו נענים לדרישות של השלטון, גם כשהוא מנוגד למוסר שלנו, ומה זה עושה לנו".

אי אפשר להתעלם מכך שעכו הייתה מרכזית במהומות ובקונפליקט היהודי-ערבי, והנה אנחנו חוזרים לעיר שיהודים נמנעו מלבקר בה.

"נורא עצוב. העיר פצועה, החלום של חיים משותפים נראה כאילו התרחק מאוד. החיים המשותפים הם בנפשו של הפסטיבל. אין לנו דרך אחרת, אלא לשאוף לשלום ולשוויון, ודרך האמנות היא הדרך הנכונה ביותר. הפסטיבל השנה הוא דרך לחזק את הקולות השפויים".

עכשיו כשאתה עוזב את הניהול האמנותי של הפסטיבל, מה אתה מקווה עבורו?

"אני מאוד מקווה שהתקציבים שלו יגדלו. כדי שהפסטיבל יוכל להמשיך לעודד את יצירות הפרינג' צריך לאפשר להם יותר מבחינה הפקתית, לאפשר להם אפשרויות מעולם האמצעים החזותיים, לתת להן אפשרות להיות הפקות מושקעות. הסכומים שמושקעים בו כיום הם אפילו לא עשירית ממה שמושקע בהצגה קטנה בתיאטרון הרפרטוארי. אנחנו כמובן דואגים שההפקות ייראו טוב, אבל כדי לעשות ניסיונות אמיתיים צריך משאבים כלכליים רבים יותר. אני מקווה שהפסטיבל ימשיך להיות מקום לצעירים ולגילוי כישרונות.

"בפני מי להשתחוות". צילום: אילן בשור

מבחינתי האישית, אני מאוד מסופק ממה שעברתי. היה לי מאוד מאתגר וזכות גדולה לעבוד עם יוצרים נהדרים. בכל פעם שסיימתי הפקת פסטיבל חשבתי שזה היה הכי קשה, ואז גיליתי שלא. למשל, בשנה שעברה הכנו מפגש עם קהל ונאלצנו לעבור לדיגיטלי. לא ניתן כיום לחזור למה שהיה כאילו כלום לא קרה. בסופו של דבר, ההתייחסות למרחב הדיגיטלי תכנס לדעתי למרחב העבודה שלנו. משהו בעולם הישן נגמר ומתחיל משהו חדש".

איך אתה רואה את הדרך שעשית מאז שנכנסת לתפקיד?

"נכנסתי בעת משבר, שדרש את שיקום האמון של היוצרים ושל הקהל. כבר ב-2018 אמון היוצרים חזר, וב-2019 חזר גם אמון הקהל. הפסטיבל היה סולד-אאוט עוד לפני שהתחיל. לשם כך היה צורך לתת לאמנים את התחושה שאין פה משהו קליקאי, שיש חופש ביטוי, התחושה הזאת חלחלה אל הקהל שחזר אלינו, והבין שתמיד יהיה לו מעניין בפסטיבל."

לאן הולכת הקריירה שלך עכשיו?

"אני חוזר לשחק בהבימה, בהצגה 'דבר על מקום המצאם', ומביים במסגרת 'אספמיא' הצגה בשם 'שיר ערש לגבר', עם מרב גרובר ושירי גדני, ויש לי עוד לא מעט פרויקטים בקנה. אני הולך לביים מופע שהוא שילוב של דרמטי ומוזיקלי. קיבלתי את זה שאני טיפוס מורכב, ואני לא רק שחקן, לא רק במאי, לא רק מנהל. אני נע בין התפקידים, ובכל פעם אני צריך להבין מה נכון לי באותו זמן".

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר יתקיים בחול המועד סוכות, 21-24/9/21.

לפרטים ומועדים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

החיים כקליפת השום

על ההצגה "אלף שמשות זוהרות"

מאת: אביבה רוזן

בימים אלה הפכה ההצגה "על אף שמשות זוהרות", שמוצגת על במת תיאטרון גשר, לאקטואלית במיוחד. עכשיו, כשהאמריקנים עוזבים את אפגניסטן והטליבאן חוזר ומשתלט עליה, כל השינויים לטובה במעמד הנשים האפגניות מתבטלים והן חוזרות למצב שבו חייהן שווים כקליפת השום – אסור להן לטפח שאיפות או ציפיות, אסור להן ללמוד או לעבוד, והגברים שולטים בחייהן ללא מצרים. מנגד, מותר להכות את האישה, להתעלל בה ואפילו להרוג אותה, אם כך ירצה הבעל, שהוא הבועל והבעלים שלה. קשה הדבר במיוחד אחרי שנשים למדו והשכילו, עבדו ואף הגיעו להישגים נאים. המחזות הקשים בהם צפינו, עשרות אלפים מנסים להידחס לתוך מטוס ואף נתלים על כנפיו ומעדיפים מוות במנוסה על פני חיים תחת גזירות ואיומים, חיים של הישרדות ואף פחות מכך.

אלא שההצגה הזאת, שמבוססת על ספרו של חאלד אל חוסייני (שכתב כמובן גם את "רודף העפיפונים", הצגה נוספת שמועלית במקביל בתיאטרון גשר) מתחילה בימי עליית המוג'הידין ונמשכת בתקופת הטליבאן. העלילה מגוללת את סיפורן של שתי נשים אמיצות, חזקות, שאינן מקבלות את הגורל הזה. האחת, הצעירה ששוכלת את משפחתה בהפגזה וניצלת על ידי גבר שהופך במרמה לבעלה, היא משכילה ואוהבת ספר, והיא חונכה לכך שמותר לה לשאוף לחיים אחרים. השנייה, ממזרה שנלקחה כאשתו הראשונה של אותו גבר, מתחילה כאשה שפלת רוח שמקבלת את ההתעללות בה, אך דמותה מתפתחת ומשתנה, והיא לומדת להכיר זכויות אנושיות שלא הכירה קודם.

אלף שמשות זוהרות. צילום: ישעיה פיינברג

הגבר, רשיד, המגולם באופן נפלא על ידי דורון תבורי (ולסירוגין – מיקי ליאון), הוא לא בהכרח אדם רע ביסודו, אך הוא אדם שמשוכנע בכך שהסדר הקיים הוא הסדר הנכון. שכך צריך להיות. זוהי רעה חולה במשטרים טוטליטריים, בהם הצורך בהישרדות מביא לעיוותים אישיותיים. במקרה זה, הגבר תופס את עצמו כמגן על הנשים, אך כאשר הן קוראות תיגר על סמכותו, לתפיסתו, הן צריכות להיענש, ובחומרה. זהו אדם שהפנים את שטיפת המוח שעשה לו השלטון המרושע. את הרובוטיות שלו בחר הבמאי להדגיש דרך דיבור מונוטוני והתנהלות מכנית. את האנושיות המירו חסידי הסדר העריץ בצייתנות עיוורת.

משחקן של שתי הגיבורות, האישה הצעירה, ליילה, היא רוני עינב, והאישה הראשונה המבוגרת, הלנה ירלובה (המגלמת את התפקיד לסירוגין עם נטע שפיגלמן) הוא מרתק ומעביר היטב את המורכבות של הדמויות, את יכולתן להשתנות ולהתפתח, במיוחד אל מול דמותו המקובעת של בעלן המשותף, שאינו מסוגל לקבל את הנשים שחיות עמו כבנות אדם בעלות רצונות וזכויות. הבימוי המתוחכם של נועם שמואל מסייע לצופים לבלוע את הגלולות המרות, וכך, גם בסצינות הקשות ביותר יש מין סוג של תקווה סמויה, של אפשרויות נוספות, שלעיתים קרובות מתנפצות, אך הן קיימות ומחזקות את הנשים המדוכאות והמוכות.

צילום: ישעיה פיינברג

השילוב שבין המשחק המצוין, לבין התפאורה, המוסיקה והאפקטים הקוליים המפעימים, מעביר את המצב באפגניסטן בצורה חיה ומוחשית. כאשר אנו שומעים בחדשות שהטליבאן דורשים שהנשים יתכסו לחלוטין, שיפסיקו ללמוד ולעבוד, זאת עוד חדשה קשה. אבל כשחוזים זאת בהצגה, ניתן להזדהות עם הנשים, לחוש את המגבלות שמוטלות עליהן וכובלות אותן, להבין, במקצת, את הפחד המתמיד והמצמית שצריך להיאבק בו כדי לעשות דבר שאינו הולם את הקו הנוקשה של משטר הטרור.

יש לציין שההצגה אינה קלה לצפייה. יש בה אלמנטים כואבים, שמועצמים על ידי קולות של הפצצות רמות מאוד, בכי, ואלמנטים של תפאורה שמעבירים דלות חומר ורגש. כל אלה חוברים יחד להעצמת הרגשות הקשים שעולים במהלך העלילה שנפרשת לפנינו. מצד שני, למרות שזוהי הצגה ארוכה מהממוצע, היא מרתקת ומשום כך יש תחושה שהיא חולפת ביעף. גם בימי קורונה אלה, כשיושבים עם מסיכות שמגנות היטב על הפה והאף במשך פרק זמן ארוך למדי, אי הנוחות נעלמת תוך כדי הצפייה המרתקת.

אלף שמשות זוהרות

תיאטרון גשר

על פי רומן מאת חאלד חוסייני

מחזה: אורסולה רני סרמה

תרגום: רועי חן

בימוי: נועם שמואל

משחק: נטע שפיגלמן/הלנה ירלובה, רוני עינב, דורון תבורי/מיקי לאון, אבי אזולאי, מורין אמור, לנה פרייפלד/סבטלנה דמידוב, אלי מנשה, אלכסנדר סנדרוביץ'/גלעד קטלר, רועי רביב, פאולו א. מואורה, חני יחזקאל

תפאורה: מיכאל קרמנקו

תלבושות: אביה בש

תאורה: אלכסנדר סיקירין

מוזיקה: אמיר לקנר

סאונד: פליקס שפושניק

עוזר במאי: חני יחזקאל

יעוץ שפה פרסית והדרכת מבטא: ד"ר תמר עילם גינדין

מועדים נוספים:

28/9/21 20:30

29/9/21 20:00

11/10/21 20:00

Let me put on a show for you

על היצירה "Silence Makes Perfect"

מאת: אירית ראב

יום שישי בצהרים, השמים הכחולים מבזיקים חום על האנשים השוטפים את הרחובות של תל אביב. תיאטרון "הבית" ביפו, היפסטרים ותושבי השכונה גודשים את בית הקפה הסמוך, והקהל הנלהב ממלא את הלובי של אולם התיאטרון. בתוך האולם, מתכוננת היוצרת הוירטואוזית יעל רסולי להופעות הראשונות של היצירה החדשה, Silence Makes Perfect, שנוצרה על ידי רסולי והמוסיקאי עמית דולברג.

נכנסים. במקום טוב באמצע האולם, מצוידת במסיכה ובקבוק מים, אני ממתינה לתחילת ההצגה המסקרנת שעומדת להפציע על הבמה. עם רדת החשיכה, היצירה מתחילה, וככל שהיא מתקדמת ומתעצמת, הבטן מתהפכת והדמעות מרטיבות את המסיכה שעל פני. זו לא יצירה קלה לעיכול, בייחוד לאלו המתמודדות עם טראומה הדומה לזו המוצגת על הבמה, והיא עלולה להיות מאוד טריגרית. ולצד זאת, זו יצירה מעולה, מדויקת, כואבת, בועטת, מרהיבה ומפעימה.

היצירה מגוללת את סיפורה של ילדה צעירה, ילדה-טובה-עיר-כלשהי, נדמה שבניכר אך אולי גם בארץ, שהולכת בעצת ועידוד הוריה לשיעורי נגינה על צ'לו. השיעורים מועברים על ידי חבר המשפחה, אך כבר בשיעור הראשון, הילדה מגלה שבנוסף ללימודי הנגינה, היא עומדת ללמוד שיעור קשה ובלתי נתפס, שכן, בין תו למפתח סול, המורה אונס את הילדה. כך, באופן שיטתי, מדי שיעור, מדי שבוע. הילדה גדלה לתוך ולצד הטראומה המינית, ונדרשת לשתוק ולהבליג, לעטות מסיכה של תלמידה ובת טובה, העושה כפי שהוריה רוצים שתעשה, רוצה לצעוק את הכאב, אך אינה מסוגלת, וגם אינה יודעת מי יוכל להקשיב לה.

היחסים המתעללים בין הילדה לבין המורה, שבגלל שהיא לא מכירה משהו אחר, היא מגדירה בתור אהבה, מלווים אותה גם במהלך התבגרותה ומובילים אותה ללימודי זמרה ומוסיקה, על ידי אותו מורה שמחנך אותה בהתאם לדרכו. בסופו של דבר, כדי לזעוק את לבה, הילדה-אישה מבקשת להעמיד מופע כדי לשיר את כאבה, לבהוק ולנצנץ מבעד לחשיכה ואז, בתקווה, תתחיל ההחלמה.

Silence Makes Perfect. צילום: רן דניאל קופילר

היצירה המעולה הזו ניצבת על שלושה יסודות מרכזיים, המעצימים אותה כל אחד בדרכו. הראשון, היסוד האנושי. כבר מסיום לימודיה בבית הספר החזותי בירושלים, יעל רסולי הפליאה ביצירותיה השונות, שחרשו את כל העולם וחרכו את הבמות (גם זו הנוכחית עומדת לעלות בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בשרלוויל מזייה, צרפת, הנחשב לפסטיבל החשוב ביותר בתחום, ומשם היצירה תמשיך לבמות נוספות באירופה). בחומרים שונים, שגרתיים לחלוטין, רסולי מצליחה לברוא חיים חדשים, מרתקים ומצמיתים כאחד. כך, עשתה ב-Paper Cut היפה שלה, וכך היא עושה גם ביצירה הזו. באמצעות האנשת אובייקטים שונים, רסולי מעניקה לחפצים שגרתיים בסביבת הילדה נקודת מבט אחרת. למשל, נרתיק הצ'לו הפתוח מגלם את הוריה של הילדה, ובובה שהורכבה יחדיו מחלקי כלי נגינה חתוכים שהורכבו מחדש, ייצגה את קול הכאב שמבקש לצאת החוצה אבל לא יכול. לאובייקטים אלו, נוספו גם אובייקטים מעולם המוסיקה, כגון יריעות מתכת (Thunder Sheets) שנתלו בעומק הבמה. באחת הסצינות המצמיתות והמצמררות בהצגה, כאשר הילדה-אישה שכובה על הבמה, המורה-אנס עובר בין כל יריעה ויריעה, מנענע אותה, ובכל הנעה, נדלק אור אדום/לבן בוהק ונשמע רעם מחריד ומרעיד.

הבובות והאובייקטים השונים מאפשרים להציג באופן מרומז את האונס והשלכותיו, כמו גם את החריטות שנחרטו על גופה ונפשה של הילדה-אישה. למרות שהאונס לא מוצג באופן ישיר וברוטאלי, הפגיעות שלו ניכרות היטב. באופן יפיפיה ומצמרר, אותן יריעות מתכת מבטאות אלמנט חשוב נוסף, שלרוב נשכח בהצגות על תקיפה מינית – ההשלכות ארוכות הטווח של הטראומה, שמלוות את הילדה לאורך חייה. הטראומה מותירה סימנים בנפשה של השורדת, שגורמים לה לראות ולהרגיש דברים בפול-ווליום, יחסית לאנשים אחרים. כך, כאשר שומעים רעש קל המרטיט את הבמה בקטנה, שורדות תקיפה מינית המתמודדות עם פוסט-טראומה עלולות לשמוע את אותו רעש כרעם מבעית, שגורם לגוף ולנפש להיכנס באופן מיידי למצב של עוררות ומגננה.

אם ניקח זאת לדימויי היומיום, שורדות תקיפה מינית (הדבר תקף כמובן גם לשורדים), המתמודדות עם פוסט-טראומה או פוסט-טראומה מורכבת, עלולות לחוות דברים שלאחרים נראים יומיומיים לחלוטין, כמו חרק בארון, ביקור אינסטלטור לתיקון סתימה או אדם שמחפש דבר-מה שאיבד באוטובוס, דווקא במקום בו את יושבת, כפעולות ואובייקטים רמים יותר ממה שהם בפועל, מאחר שהם מפעילים בצורה בלתי ברורה, בלתי רציונאלית בעליל, טריגרים שקשורים, באופן עקיף או ישיר, לטראומה (למען גילוי נאות, כותבת שורות אלו מתמודדת עם השלכות התקיפה המינית שעברה בילדותה, כך שהיא מכירה היטב את מה שחשה הגיבורה ביצירה, מהשורה הראשונה).

בנוסף להאנשת הבובות והאובייקטים השונים, רסולי מפגינה משחק מצוין ומדויק, שמכמיר את הלב ומעורר הזדהות, כמו גם מעורר את הרצון לבעוט לאנס ב… ולהפסיק את החוויה הקשה שהיא עוברת, ומאידך, גורם לרצות להמשיך ולראות כיצד הגיבורה מעפילה ממעמקי התהום אליה נזרקה. לצדה של רסולי, נמצא הפסנתרן עמית דולברג, שמגלם את המורה, ואמון על הצד המוסיקלי של היצירה. המוסיקה המפעימה והמרגשת, המנוגנת באופן חי על הבמה, מלווה את דרכה של הגיבורה, מילדות ועד בגרות. יש בזה משהו מעשיר מאוד, שכן המוסיקה מצליחה לדבר את מה שהגיבורה אינה יכולה להגיד. ומאידך, יש בזה משהו מטריד מאוד, שכן המוסיקה נוכחת ונוצרת על ידי האנס. הדיסוננס הזה בין הטוב לרע, בין הנדרש לקיים, נוכח לאורך ההצגה, ומבטא בצורה מדויקת את העבר הבועט את דרכו לתוך ההווה. יש לציין כי למרות שלדולברג אין ניסיון במה רב כשחקן, לעומת ניסיונו העשיר בתור מוסיקאי שהופיע פעמים רבות על הבמות (דולברג מכהן כיום בתור המנהל המוסיקלי של אנסמבל "מיתר"), הוא מגלם את דמות המורה בכישרון רב, והוא מצמרר, לופת ומצמית, באופן מהימן למדי

צילום: רן דניאל קופילר

היסוד השני המעצים את היצירה, נכנה אותו בתור היסוד הטקסטילי, מגולם על ידי  התלבושות של הגיבורה, שנוצרו על ידי מורין פרידמן המוכשרת, שחיה מעבר לים. בדיאלוג הקופץ בין ארצות, ובמסע בין משוכות מגבלות הקורונה, פרידמן עיצבה שמלה המהדהדת את שנות הארבעים והחמישים, ומזכירה בעיצובה את אותו כלי שמעשיר ופוגע בילדה. בצורה נהדרת, אותו בגד הופך לשמלה אדומה ובוהקת, המתגלה בין לפיתותיו של המורה. מחד, השמלה האדומה מהדהדת את הדם הניגר בפציעותיה הפיזיות והנפשיות של הילדה, אך מאידך, הדיסוננס בין השמלה האפורה שעטפה את הילדה, והיתה כמעין גולם, לבין האדום הבוהק-בוהק של שמלת הנערה מקנה לשמלה החדשה להתהוות כמעין כנפיים אדומות ומרשימות, שעשויות, אולי, להיות המפתח לכלובה. פרמטר נוסף, המוצג בעיצוב השמלה-בתוך-שמלה היא שהחשיפה של השמלה האדומה, ושל הכוח והעוצמה הגלומים בילדה-אישה, מתקיימת תוך כדי מעשיו הנוראיים של המורה.

היסוד השלישי הוא המסיכות, לאורך ההצגה, הדמויות עוטות מסיכות רבות, שעוצבו על ידי רן דניאל קופילר. בדומה ליתר האלמנטים ביצירה, גם המסיכות הללו מטרידות, מרתקות ונפלאות, בעת ובעונה אחת, ועשירות בפרטים הגורמים לעין לחזור ולהביט בהן שוב ושוב. בילדותה, הגיבורה עוטה מסיכה מחרידה ונהדרת בה יש מסיכה בתוך מסיכה, אחת חיצונית בעלת עיניים עצומות, ושנייה, פנימית, בתוכה מוצבת דמות של ילדה. בדומה לאותה שמלה, גם פה ניכר אובייקט בתוך אובייקט, המחזק את רצון היוצרים לגרום לצופים להביט עוד יותר פנימה, לפענח את המוצג על הבמה בצורה מעמיקה יותר מזו המוצגת לעין.

בבגרותה, הילדה-אישה עוטה מסיכה מופלאה של כמה פנים ופרצופים הניתכים אחד לתוך השני. גם זו, ממחישה היטב את השלכות הפוסט-טראומה, את הפלואידיות בין העבר להווה, את ההתקפים הפתאומיים שהיא מעוררת בשורדת, בין דיסוציאציה ופלשבקים של מה שהיה, לבין הניסיון לשמור על חיי בריאות ושגרה. גם המורה עוטה על פניו מסיכה, מצמררת בפני עצמה, המשולבת אלמנטים מוסיקליים ומזכירה במידה מסוימת דמויות ברלינאיות משנות העשרים והשלושים. מסיכה רביעית במספר, שגם היא, כמו האחרות, החרידה וריתקה, שילבה אלמנטים מכלי הצ'לו, בו גשר הכלי, הפאלי משהו ולא בכדי, תקוע בפה המסיכה. כך, מצד אחד, הגיבורה העוטה אותה לא יכולה לדבר, ומצד שני, היא נעזרת באותו כלי כדי לנגן את כאבה.

צילום: רן דניאל קופילר

אלמנט חשוב נוסף, הניצב לצדם של שלושת היסודות הללו, הוא אהבת היצירה והכבוד ההדדי הניכר בין היוצרים. זה ניכר על הבמה ביצירה עצמה, וגם לאחריה, במהלך דיון שנערך בין היוצרים לקהל. באופן מחמם לב, ודי חסר תקדים, רסולי דרבנה את מעצב התאורה, יואב בראל, ואיש עיצוב הסאונד וה-Live Processing בניה רכס, לעלות לבמה להשתחוויה, מאחר שהם חלק אינטגראלי וחשוב מהיצירה.

לסיכום, כישרונם הרב של החולקים ביצירה, המוצג בכלל הפרטים התיאטרליים על הבמה, גדולים כקטנים, ובזכות כך שהם מאירים רבדים חשובים, אך נסתרים עדיין, של הטראומה המינית והשלכותיה, זוהי יצירה מושלמת. לא בשל השקט המהדהד בנפש, אלא דווקא בשל כך שהם צועקים באופן מרהיב, מפעים וקשה, את הכאב של אותה ילדה, ולצערנו, את הכאב של ילדות רבות אחרות.

Silence Makes Perfect

תיאטרון הבית

יצירתם של יעל רסולי ועמית דולברג

בימוי, עיצוב בובה, משחק ושירה: יעל רסולי

ניהול מוסיקלי, משחק ופסנתר: עמית דולברג

עיצוב סאונד ו-Live Processing: בניה רכס

עיצוב מסיכות: רן דניאל קופלר

עיצוב תאורה: יואב בראל

עיצוב תלבושות: מורין פרידמן

מועדים נוספים:

19/8/21 21:00

20/8/21 14:00

21/8/21 21:00

24/8/21, 21:00 במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, בהפקת תיאטרון הקרון

הוא היה הילד החולם

טור פרידה מהבמאי והיוצר עמרי ניצן

מאת: דנה שוכמכר

כשהייתי בת 16, תמונות מתוך הצגותיו של עמרי ניצן עיטרו את קירות חדרי. בשנים ההן, להוריי היה מנוי לתיאטרון הקאמרי, אבל הם לא באמת עשו בו שימוש. ילדת התיאטרון אשר חלמה להפוך יום אחד לעיתונאית ומבקרת תיאטרון לא אפשרה להם ליהנות מהמנוי אלא רצתה ליהנות ממנו בעצמה. עמרי ניצן היה מבחינתי שם קוד לתיאטרון מופלא וחדשני.

שם, במגירה החומה, הסתתר המנוי, בצבע חום או אולי כחול, כמו מפתח לדלת קסמים מיוחדת שרק מי שנכנס בה יכול להבין מהו אושר ולדעת כי עם הכניסה, החיים לא ייראו כפי שנראו פעם. כמו כישוף, היה זה בלתי אפשרי לא להיכנס לחדר ההוא, להבחין במנוי ומהר מאוד להזמין עוד כרטיסים לאחת מהצגותיו של ניצן. כאשר נכנסים לתיאטרון, תמיד יש תחושה נפלאה שהגיל הכרונולוגי נשאר מחוץ לאולם ואת חוזרת להיות ילדה, בעלת כושר התפעלות יוצא דופן. פלא זה, התרחש בכל אחת מהיצירות שלו.

בכל ביקור וצפייה בהצגותיו של ניצן, היה נדמה שהוא יכול לברוא עולם שלם ולהותיר מחוץ לאולם את העולם החיצוני, לשעה, שעתיים, לפעמים יותר – יכולת מופלאה השמורה לאנשי תיאטרון בעלי תפיסה ייחודית. בתור צופה אדוקה של טקס פרס התיאטרון ראיתי אותו שוב ושוב עולה על הבמה נרגש ונפעם, כאילו זאת הפעם הראשונה. בכל טקס וטקס, הייתי מסתכלת עליו, איש תרבות בעל ידע רב, יושב באולם מתוח וסקרן, יודע שכל ערב חובת ההוכחה חלה עליו מחדש והקהל צריך להיות מרוצה.

התיאטרון זה המקום המושלם לבכות בו, גם ברגעי שמחה וגם ברגעי עצב. שם בחלל המלא אנשים זרים, אפשר להשתחרר ממוסכמות העולם החיצוני, להניח לדמעות לזלוג ולהרגיש הכי טוב שאפשר. בהצגותיו של ניצן הייתה אפשרות להתענג על כל דמעה ודמעה, ולהרגיש קתרזיס מבורך ומעורר פליאה שאחריו החיים נראים אחרת לגמרי.

מתוך ההצגה "הילד חולם". צילום: ז'ראר אלון

ועם זאת, תיאטרון אינו צריך רק לבדר ולרגש את הקהל, אלא גם לאפשר לו לנוע באי נחת בכיסא. גם יצירותיו של ניצן ידעו לפרקים לערער את הצופה ולבעוט לו בקישקעס. השחקן ובמאי התיאטרון אלון אופיר, אשר שיחק בהצגות רבות שניצן ביים, התייחס לעבודה המשותפת של שניהם. לדבריו של אופיר, בעבודה על ההצגה "משרתם של שני אדונים" שהוצגה בתיאטרון הבימה, אמר ניצן כי נקודת המוצא שלו היא דרמה ולא קומדיה. הוא הוסיף ואמר שהדמויות כואבות ויש להתייחס לכאב שלהן. אופיר ציין שבזה ניצן היה ענק. הכוונה לא הייתה להצחיק אלא לספר סיפור עצוב על אדם שלא יכול להתחתן עם מי שהוא אוהב, זאת הייתה נקודת המוצא שלו.

"הדמות שלי איימה בהתאבדות, יש שם במחזה דמויות שהחיים שלהם קשים – אדם רעב שיש לו רק פרוסת לחם אחת והוא אומר 'אני אקח חתיכת לחם קטנה ואשמור את הפירור לאחר כך', אחות שבורחת כי רצחו את האהוב שלה ומחפשת את מי שרצח את האהוב שלה. אלו חומרים של חיים ומוות. המצוקות האלה הן מצוקות קיומיות והוא אמר לנו תמיד להיכנס עמוק לתוך הרגש, הוא עבד איתי איך אני אבכה במהלך העבודה על החזרות. בהתחלה לא הבנתי, אז שאלתי אותו – 'אני אבכה בקומדיה?' אז הוא אמר לי 'כן, אתה תבכה'."

מעבר להתייחסות לקומדיה כמו לדרמה, אומר אופיר שעמרי ניצן ידע את הקהל שלו היטב והיה מאסטר רציני. "בהצגה "המורדים" שהוצגה בתיאטרון הקאמרי, הייתי קשור לכיסא והייתי צריך לדבר בפרופיל כי הדמויות במחזה לא יכלו לאיים על הדמות שלי באקדח כשהגב שלהן פונה לקהל, אז כל הזמן שברתי את הראש ימינה ושמאלה והוא אמר לי 'דבר אל הקיר הרביעי, אין לך ברירה' וזה פשוט עבד טוב יותר. בהצגה גילמתי קצין בריטי והוא התעקש לשכור מורה לאנגלית כדי שהמבטא שלי יהיה מושלם. עוד דבר, הוא התעקש שנגיע להצגה מוכנים כאילו זאת לא ההצגה הראשונה. ההצגות שלו הגיעו לבמה מוכנות  ב-100 אחוז. אני זוכר שבהצגה הראשונה שלנו הייתה תחושה של הצגה שרצה זמן רב ולא הצגה חדשה בגלל ההתעקשות שלו שלא נהיה עסוקים בלאן צריך ללכת עכשיו אלא נהיה עסוקים בגילום הדמויות."

בשנת 1997 עלתה בתיאטרון הקאמרי ההפקה "רצח" בבימויו. הפקה מרהיבה, קשה לצפייה ומעוררת אי נוחות. הפקה שלא אפשרה לצופים לשבת בנחת בכיסאות אלא להתבונן בצורה מפוקחת, כואבת וקשה על מציאות חיינו המסובכת בארץ הזאת תוך ידיעה כי ייתכן ומה שהיה הוא אולי מה שיהיה בעתיד.

דם, יזע ודמעות היו מנת חלקה של ההפקה אשר יצרה בתיאטרון סדר יום חדש, והוכיחה שאין זה רק מקום ללחם ושעשועים, אלא גם מקום בו יש לתת ביטוי למורכבות החיים והיכולת של היוצרים. בהתאם, על היצירה להשפיע על אופן המחשבה של הקהל המגיע לתיאטרון ועשוי לצאת משם אחרת לגמרי.

"ניצן לא עבד על פני השטח, אלא נכנס לעומקם של הדברים והייתה אווירה קשה וטעונה בחדר החזרות", מוסיף אופיר. "מצאנו את עצמנו מתווכחים לא פעם ולא פעמיים בשל ההתעסקות של המחזה באלימות. הוא לא האמין בריכוך המציאות אלא להביא את המציאות האלימה שהוצגה במחזה כפי שהיא. הוא היה איש תיאטרון טוטאלי במלוא מובן המילה, היה בו עומק ללא פשרות, הוא תמיד דאג להקיף את השחקנים באנשי המקצוע הטובים ביותר."

ההפקה "הילד חולם", הפקה משותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי בבימוי ניצן, הייתה ההצגה האחרונה שלו בתור המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי. ההפקה הוצגה בתיאטרון בשנת 2018, והייתה זו הפקה מיוחדת שהוא חלם עליה במשך שנים ארוכות, והתוצאה הייתה פיוטית, מרגשת, קשה לצפייה – בדיוק כמו שתיאטרון צריך להיות.

שנים רבות של צפייה בתיאטרון הובילו אותי להבנה כי לא בכדי ניצן בחר לביים את "הילד חולם". גם לאחר שנות עשייה רבות, ניצן היה הילד החולם, כזה שאינו מהסס לברוא עולם חדש, אחר ומסקרן, כזה אשר גורם לקהל לעצום את עיניו למשך כמה שעות ולדמיין מציאות אחרת. בעולם בו המציאות קשה, נוקשה ואכזרית, היה עמרי ניצן הזרקור אשר האיר את חייהם של רבים בקהל וגרם להם לצחוק ולבכות, בכל פעם מחדש.

יהי זכרו ברוך.

"הצורך ליצור חזק יותר מהצורך ללחם ומחיה"

ראיון עם השחקן, הבמאי והמנהל האמנותי מיכאל טפליצקי

מאת: דנה שוכמכר

מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקי", מתרגש מהחזרה לבמה בתקופה האחרונה ומספר על העיבוד הייחודי למחזה "אמוק". בשיחה עמו הוא מספר על הבית החדש של התיאטרון, היחס שלו להצגות בזום והתוכניות לעתיד.

כמו כולם, גם התיאטרון עבר תמורות ותלאות רבות במהלך משבר הקורונה, משבר שממשיך להראות את אותותיו גם היום. ספר על התובנות שלך מהתקופה האחרונה.

"תיאטרון "מלנקי" (קטן ברוסית) הוא תיאטרון בו מתמקדים בהעלאה של קלאסיקות מתחומי התיאטרון והספרות בפרשנות עכשווית. במשך כל תקופת הקורונה היו שתי פעימות קצרות במהלכן חזרנו לעבודה בתיאטרון, אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לעבוד. חזרנו לעבודה בחודש יוני בשנה שעברה ואחרי שבוע וחצי נאלצנו לסגור שוב. בפעימה השנייה בחודש ספטמבר כבר היינו מיואשים מאד.

למרות זאת, אני חייב להגיד שהיו גם דברים טובים בתקופת הקורונה כמו למשל השימוש של התיאטרון בפלטפורמה של זום. בהתחלה הייתי מאד שלילי לגבי העניין, לא הבנתי מה כוללת הפעילות אונליין והתקופה הנוכחית לימדה אותי באופן אישי וכך גם את כל צוות התיאטרון שצריך להשלים עם הטכנולוגיה ואפילו אפשר להרוויח מהשימוש בפלטפורמת אונליין. לקראת סוף שנה שעברה התחלנו לעבור לפעילות אונליין. ראינו המון הצגות של תיאטראות בגרמניה ובמקומות אחרים והבנו את הכוח שיש לאונליין – אפשרות להיחשף למגוון רחב של יצירות שאי אפשר להיחשף אליהן בחיי היום יום.

לאחר מכן, הגיעו הצעות שונות להציג הצגה פוליטית בזום בשם "בלארוס" מאת אנדריי קריביצוק, הקשורה למתרחש בבלארוס. התוצאה הייתה מאד מוצלחת וראינו שאפשר להציג הצגה בלי לצאת מהבית. מדובר על מחזה פוליטי ועבורי זאת הייתה הזדמנות לעבוד עם חומר פוליטי. האמת היא שאני שמח מאד על ההזדמנות ולמדתי המון. בעבודה על המחזה בזום עבדנו בהתנדבות. בתיאטרון יש קסם מסוים, למרות שהיינו על הקרשים ובמצב קשה מאד. למרות זאת, הצורך ליצור הוא צורך חזק יותר מצורך ללחם ומחייה. במובן הזה, היה קל יותר לאסוף שחקנים כי כולם היו פנויים."

אתה יכול לתאר את התחושות של החזרה לתיאטרון אחרי שנת הקורונה?

"הרגשתי כמו פקק שמפניה שסוף סוף נפתח. בשנה הנוכחית מצאנו את עצמנו במנוחה ובמצב של צבירת כוחות לקראת חזרה מחודשת לתיאטרון."

איך ניגשת לעבודה על המחזה "בלארוס"?

"אנחנו תיאטרון שמציג בעיקר ספרות ומחזאות קלאסית ושאלתי את השאלה מה צריך לשנות על מנת להציג מחזה פוליטי? במסגרת הניסיון שלי לענות על השאלה הבנתי שהקהל מגיב בצורה חזקה יותר למחזאות פוליטית. זה מאד עכשווי, זה קורה כאן ועכשיו ולכן הקהל יכול להתחבר לזה. אמנם בעבודתי אני מתרחק מהתיאטרון הפוליטי, אלא מעניין אותי לראות את הכאן ועכשיו אצל שייקספיר, צוויג  או יונסקו. עם זאת, יש כיף בתיאטרון פוליטי, קל לגשת לעבודה על מחזה פוליטי. אין צורך לקרב את היצירה לקהל, מציגים לקהל יצירה עכשווית ויש לו יכולת להתחבר ולא ללכת למקומות של קלאסיקה ולנסות למצוא חיבור לדמויות."

החיבור של הקהל יכול לנבוע לדעתך מכך שיש תפיסה רווחת, לפחות בעיני חלק מהציבור, כי ישראל נחשבה לסוג של דיקטטורה עד החלפת השלטון?

"אני חושב שאין מקום להשוואה. הדיקטטורה הקיימת בבלארוס באה לידי ביטוי בשפיכת דמים, באכזריות רבה.  לא הייתי בקיא בכל המתרחש בבלארוס וכאשר התחלתי לעבוד על המחזה, זה פשוט זעזע אותי. עד כמה בשנת 2020 רואים מציאות המזכירה את המשטר של גרמניה הנאצית."

עברתם למשכן חדש, איך התחושה לעבוד במקום קבוע?

"תיאטרון מלנקי קיים 24 שנים. במשך תקופה ארוכה לא היה לנו בית, אנחנו קבוצה ותיקה עם היסטוריה מפוארת ובמשך תקופה מאד ארוכה לא הייתה לנו תקווה שיהיה לנו משכן קבוע, זה הכי מצער. שכרנו חלל שבעבר היה בו בית דפוס והמשימה לא הייתה קלה, אבל הבנו שחייבים לעשות מעשה שיהיה לנו מקום קבוע. בתיאטרון יש התייחסות למבנה כאל מקום קדוש וזה לוקח זמן מה עד שמרגישים את התחושות הללו. במקרה של התיאטרון, המקום התמלא באווירה  של תיאטרון וצוות היוצרים מרגיש בבית."

מיכאל טפליצקי. צילום: אלכסנדר רומנצב

בהצגה "אמוק" נעשה שימוש בתיאטרון צללים, מה ביקשת להגיד בכך?

"כאשר התחלתי לעבוד על העיבוד של ההצגה לפי צוויג, לא ידעתי יותר מדי על תיאטרון צללים אינדונזי. במסגרת ההצגה "טירוף אהבה" – סיפור על תשוקה סודית ואומללה של רופא לאישה מסתורית המשכיחה ממנו את כל כללי האתיקה.

בהתחלה זה נראה מאד פרימיטיבי, צללים של בובות, ואז צפיתי בהצגות שונות ביוטיוב והבנתי כי מדובר ביצירת אמנות אמיתית. בארץ יש לנו נטייה לפתח סנוביזם כלפי תיאטראות אחרים ולחשוב שרק אנחנו יודעים להציג תיאטרון, אבל זה לא נכון. מדובר על תיאטרון שונה מאד ויש לי כבוד עצום לתיאטרון צללים."

תוכל לספר על הפרשנות האישית שלך למחזה?

"אני עצמי מרגיש באמוק – רץ אחרי מיליון דברים בלי יכולת לעצור, אני חושב שזאת מחלה משותפת לכולנו במדינה. בתקופת הקורונה הייתה נקודה שכולם עצרו, הנקודה הזאת נתנה לי את ההבנה שכולנו מצויים במצב הזה – רצים בלי להבין לאן ולמה. רציתי לחקור את הנושא ולמה אנשים נמצאים במצב הזה. במהלך העבודה על המחזה הבנתי שכנראה  אנחנו חולים ומדובר במחלה לאומית."

מה צופן העתיד לתיאטרון?

"כיף לעבוד וליצור הצגות במקום קבוע. אני חושב שכאשר מדובר על מקום נכון זה מעניק כוח ליצירה ותיאטרון. אני רואה עתיד טוב במקום החדש. בהמשך, החלום הוא לבנות מבנה גדול שיכלול מקומות ישיבה רבים. מבחינת העיסוק בחומרים, אנחנו מתעסקים עם חומרים לא נוחים, כלומר חומרים שגורמים לקהל שלנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב על היצירה.

בשנים האחרונות אני רואה הידרדרות איומה של התיאטרון בישראל, עיסוק בחומרים שכל המטרה שלהם לבדר את הקהל. אני חושב שחלק מזה זה משיכה לדברים קלים ולהביא קהל בכל מחיר. אחד מהדברים הטובים שעשתה הקורונה זה לחשב מסלול מחדש – המון אנשים מעולם התיאטרון עצרו ושאלו שאלות לגבי העיסוק בתיאטרון והתוצאה הייתה עיסוק בחומרים עמוקים יותר."

מחזה חדש, אולם חדש וציפייה לעתיד טוב יותר – אין ספק כי התקופה הנוכחית מסמנת התחלות חדשות ומעניינות עבור תיאטרון "מלנקי" ועבור מיכאל טפליצקי בפרט, אשר ממשיך ליצור יצירה חתרנית ומשמעותית, הטומנת אפשרות של חקירה עבור הקהל.

"הקורונה גרמה לי להמציא את עצמי מחדש"

השחקן שמעון מימרן על יצירה בימים בהם הקהל נמצא מעבר למסך המחשב

מאת: דנה שוכמכר

"הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה." (סוחרי הגומי, חנוך לוין).

נגיף הקורונה אשר הולך ומתפשט במהירות מחייב להישמע להוראות שהולכות ומחמירות, במסגרתן חל איסור על פתיחת תיאטראות ושאר בתי עסק הכוללים כמות גדולה של אנשים. מה יעשה השחקן ללא קהל? ללא אותו קהל היושב בחושך ומחכה בציפייה לאותה נקודה באפלה? ימצא לו במה חדשה – הפייסבוק.

שמעון מימרן, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, החל לאחרונה לבחון את היתרונות של הבמה הפייסבוקית. מימרן שיחק בהצגות רבות של לוין: בתיאטרון הבימה בשנת 1993 מפליג בספינה ונוסע משולהב בהצגה "הילד חולם", בתיאטרון הקאמרי בשנת 1994 ב"הנשים האבודות מטרויה", בתיאטרון הקאמרי בשנת 1999 בהצגה "אשכבה". ניסיתי לברר עמו את הבחירה במחזות של לוין ולתהות איך מרגיש בימים אלו שחקן שלא יכול להציג בפני "קהל חי".

איך נוצרה ההחלטה לפרסם מונולוגים בפייסבוק?

"זה מתחיל מזה שהבנתי שיש לי צורך לעמוד על במה ולשחק ופתאום נוצרה סיטואציה משונה מאד במסגרתה אין לי אפשרות להציג על במה ובעצם הפלטפורמה של הפייסבוק מאפשרת לי להמשיך לשמור על הגחלת, להמשיך להיות יצירתי ולשמור על קשר עם הקהל. הפלטפורמה הזאת נתנה לי את האפשרות ליצור מחדש ולהמציא את עצמי מחדש ולהחיות את הטקסטים של לוין בתוך מסגרת ביתית אשר נכפתה עליי."

שמעון מימרן

צילום: שמעון מימרן

מדוע בחרת להציג קטעים מתוך מחזות של חנוך לוין?

"בתחילת דרכי שיחקתי בהפקה של "הילד חולם" בתיאטרון הבימה מאת חנוך לוין ופסעתי עמו דרך ארוכה עד שחלף מהעולם. לאחר מותו ניגשתי אל המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי דאז עמרי ניצן ואמרתי לו, לא מתאים לי לשחק פה יותר כי חנוך לוין לא נמצא.

שאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו? עניתי, אני רוצה להמשיך ולשחק בהצגות של לוין. מתוך התשוקה הגדולה ליצירותיו יצרתי מופע בשם "לפגוש את חנוך לוין" ולקחתי קטעים מתוך הצגותיו של לוין וסיפורים אישיים מתוך המפגשים שלי איתו והופעתי בבתים של אנשים. היצירה בפייסבוק מאפשרת לי להמשיך ולשמור על הקשר האינטימי עם הקהל- דרך הפייסבוק מצאתי אפשרות להנציח את דרכו של לוין ולתת כבוד ליוצר כל כך משמעותי בעיני בצורה חשופה בין קירות ביתי. דרך הפייסבוק הבנתי דברים על הקשר בין הקהל והשחקן. בדרך כלל אתה מוגן על ידי הבמה, בעת ההופעה בפייסבוק אתה מבין שזה להיות או לחדול, זה ממש קלוז אפ שלך. "

איך אתה בוחר את הקטעים מתוך המחזות של לוין?

"אני לא מכין רשימה ערב לפני, אלא מעדיף לבחור את הקטעים בצורה ספונטנית. יש לי ארסנל של קטעים ובהתחלה לא הייתי בטוח בכלל שזה יהיו קטעים מתוך חנוך לוין. ככל שעובר הזמן, אני מרגיש שיש מתח בין אמת ובין מצב אבסורדי וזה מתאים מאד לרוח התקופה."

מה מחכה לנו בהמשך?

"כרגע אני מתמקד ביצירות של חנוך לוין אבל יש לי רצון לפרסם בהמשך שירה פואטית, אבל נראה מה יוליד יום. פעם שאלו את  לב טולסטוי, המחבר של אנה קרנינה, אשר פורסם לראשונה בתור טור, מה יקרה בשבוע הבא? הוא השיב, מה שאנצ'וקה שלי תבחר. במקרה שלי, מה שהקהל שלי יבחר."

לבמה הפייסבוקית של שמעון מימרן – הקליקו על הלינק

מחפשת

מחפשת – תיאטרון תמונע

מחפשת2 - גאריק נופין

מחפשת. צילום: גאריק נופין

ערב רב של נושאים כיכבו במונודרמה "מחפשת" שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע. פחדים, קשר אם-בת, שפיות וחוסרה, חיפוש משמעות, רעב רגשי ופיזי. דרת רחוב (המגולמת על ידי פזית נוני) שמזמרת למחייתה המצומצמת, שעדיין חיה את הקונפליקטים שלה לצד אהבתה והקשר הגורדי שלה עם אמה, קשר בלתי פתור עם אישה קשה שכבר הלכה לעולמה, מופיעה על הבמה. הבעיה הגדולה ביותר של ההצגה הזאת היא משחק לא משכנע. יש לה כמה רגעים טובים, כמעט מרגשים, אבל לרוב המשחק לא מתרומם לגובה הנושאים המורכבים והמשמעותיים שבמחזה.

הדיון שהתקיים לאחר ההצגה גנב ממנה את ההצגה והיה מרתק הרבה יותר. צופה אחת אמרה שההצגה מבולבלת, שהיא לא הצליחה להבין איך הנושאים השונים שעלו בה היו קשורים זה לזה. חוות הדעת הזאת יכולה בהחלט לייצג צופה ממוצע. בדיון, סיפרו לנו היוצרות איך קרמה המונודרמה הזאת עור וגידים. נוני עבדה עם שפרה מילשטיין, הבמאית, על תרגילי משחק. עידן זילברשטיין, בן זוגה של נוני מזה 33 שנים, צפה מחדר השינה ומדי פעם הביא כמה שורות. כך נכתב המחזה. תמיד מעניין לשמוע את הסיפור מאחורי הסיפור. במקרה הזה, לצערנו, הסיפור מעניין יותר מהתוצר עצמו.

 שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

 

המונדיאל על הבמה

מאת: אביבה רוזן

ראיון עם רענן פז, מחזאי (שבע, הנסיך מפלסטלינה ועוד), שחקן וחובב כדורגל מושבע.

לקראת סיומו של עוד מונדיאל מטלטל (לחובבי הכדורגל כמובן), שבו גרמניה נזרקה בשלב הבתים על ידי, לא פחות, דרום קוריאה וכל נבחרות דרום אמריקה הודחו לפני רבע הגמר, עלתה במערכת מרתה יודעת השאלה, האם גם כדורגל הוא סוג של אקט תיאטרוני? אם העולם כולו במה, הרי שמשחק כדורגל הוא בהחלט תיאטרון, לעתים משובח פחות ולעתים יותר. אם זה כדורגל ישראלי אז קצת פחות, לצערי.

בעוד שבתיאטרון יש מישהו שיודע את הסוף, הבמאי והשחקנים בדרך כלל, הרי שעל כר הדשא הספורטיבי קשה מאוד לנבא בדרך כלל את התוצאה הסופית. הכדור העגול מביא להפתעות, בין השאר הדחתה של נבחרת גרמניה הטוענת לכתר על ידי דרום קוריאה, ניצחונותיהן של נבחרות בלגיה וקרואטיה והעפלתן לחצי הגמר, בעוד שרבות וטובות כמו נבחרות איטליה וספרד נשרו בדרך. אך פה לא רק הקהל מופתע, אלא גם השחקנים והמאמנים והאמוציות מרקיעות לשחקים.

רענן פז - ספיר קוסה

רענן פז. צילום: ספיר קוסה

רענן פז טוען שהשילוש הקדוש שקיים בתיאטרון – שחקנים-במה-קהל – קיים גם במגרשים. שם מחליף המגרש את הבמה. אמנם, כיום ניתן למצוא גם הצגות בהן הצוות במאי-שחקנים אינו יודע את הסוף, כיוון שהוא מוכתב על ידי הקהל, אך בכל מקרה, יש סיום מרגש, סוף מפתיע ומעורר רגשית. כמו בכדורגל, במיוחד אם המשחק אינו מסתיים באפס-אפס.

בהחלט ניתן לראות במונדיאל תיאטרון ספורטיבי, אומר פז. אגב, ביוון הקלאסית, וכך גם בתקופתו של שייקספיר, הקהל היה מאוד מעורב בנעשה על הבמה. אם הוא לא אהב את אשר ראה, יידה עגבניות בשחקנים, כפי שאוהדים כיום מקללים את השחקנים, המאמן ובעיקר את השופט ואת אמו.

התיאטרון כיום, טוען פז, הוא תיאטרון 'ממית' בעיקרו, תיאטרון ריאליסטי שמותיר פחות מקום לשלהוב יצרים הקיים בכדורגל, אך ניתן עדיין לראות ז'אנרים אחרים, שהחוויות בהן דומות יותר לחוויות הכדורגל. גם בתיאטרון יש תחרות. השחקנים על במת התיאטרון הם תחרותיים לא פחות משחקני הכדורגל, מתאמנים בלי סוף, לומדים ועושים סדנאות כדי לשפר את משחקם ולהתעלות מהצגה להצגה.

המונדיאל כיום, מוסיף פז, הוא כמו פסטיבלים ביוון העתיקה. הוא דוחה הכול. אין מלחמות בתקופת המונדיאל. פוטין הכריז כי הוא משהה את החלטתו לגבי התערבות בסוריה עד תום המונדיאל. אז נותר עוד זמן קצר, במהלכו אנחנו עשויים להיות מופתעים שוב ולגלות איך ההצגה הספורטיבית הזו תסתיים.

 

בין קטשופ לדם

על ההבדלים בין פרפורמנס לבין תיאטרון

מאת: מיה אופיר מגנט

לחתוך את עצמך בסכין פלסטיק ולמרוח קטשופ לעומת לחתוך בסכין אמיתית ולדמם. כך מגדירה אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ' את ההבדל בין תיאטרון ופרפורמנס. זהו ניסיון אפקטיבי אבל גם די מפחיד להסביר את ההבדל בין הצגה של פעולה וביצוע של פעולה.

פרפורמנס, בעברית "מיצג" (מוצג+הצגה) או מופע, נוצר מתוך ניסיון של אמנים פלסטיים לעבור מיצירה דוממת (ציור, פסל) להתרחשות. אמני פרפורמנס עושים שימוש ושילוב בין אמנויות שונות (מחול, תיאטרון, ציור, פיסול וכו') המערער על הגבולות ביניהם. לדוגמא, במיצג "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" של רבקה הורן, היא הולכת בחדר הלוך ושוב, שורטת את הקיר בציפורניים ארוכות ועשויות עץ. האם זה מחול? פיסול? תיאטרון? זוהי דוגמא אחת לפרפורמנס.

פרפורמנס אינו מבוסס על משחק של דמות, אלא על ביצוע של פעולה. זה המרכז של המופע, בניגוד לתיאטרון בו השחקנים מבצעים פעולות, אבל לרוב אלו פעולות מייצגות (שחקן יישתה תה שמייצג יין) והפעולות האלו לא יהיו מרכז ההצגה. הפעולה היא פעולה קונקרטית, אבל יכולה להיות בעלת משמעות סמלית. לפעולת השריטה של רבקה הורן יש אינסוף פרשנויות אפשריות וכל צופה מוצא את הפרשנות שלו. פעולה מיצגית לרוב חוזרת על עצמה או סטטית, חוזרים על פעולה שוב ושוב כדי לחרוט אותה בזיכרון. לפעולה הזאת לא חייב להיות מניע דרמטי או סיבה. היא יכולה לעמוד בתור עצמה ואף להיות מרכז המופע.

דוגמא נוספת היא המופע Cut piece של יוקו אונו. אונו יושבת על במה בלי לזוז ומזמינה את הקהל לגזור את בגדיה במספריים. במרכז המופע הזה הפרפורמרית יושבת בדממה ופעולה הגזירה נעשית על ידי הקהל ובעלת משמעויות סמליות רבות. המיצג מעלה שאלה על המקום של הקהל והמופיע ועל הגבול ביניהם. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה, מיצג מבוצע לרוב פעם אחת או פעמים בודדות ונחשף למספר קטן של צופים. הארעיות של מופע הפרפומנס נובעת מרצון לשמור על אמת ביצירה, אבל גם מקשה על חשיפתה ועל תיעודה.

 

אונו והורן מבצעות פעולה ולא משחקות דמות. אמני פרפורמנס מופיעים בתור עצמם או כאספקט מסוים של עצמם. כדי לעשות פרפורמנס לא צריך ללמוד שום דבר, לא צריך כסף או מקום. צריך רק רעיון טוב. גם הגוף של הפרפורמר הופך להיות החומר של היצירה. כאשר הפרפורמר מבצע פעולה על הגוף שלו, הגוף האישי הופך להיות בעל משמעות ציבורית ופוליטית. לדוגמא במיצג
"האיש הצוחק" של הדס אפרת, השיער שלו מעוצב בצורת כובע של שוטה ופיו פתוח בחיוך על ידי מכשיר דנטלי כלשהו. החיוך קבוע ומעוות ומרוקן ממשמעות השמחה שאנחנו בדרך כלל רגילים לשייך להבעה הזאת.

בתיאטרון, אנחנו רגילים לצפות במופע עלילתי. המחזה מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מזה שהצופים נמצאים בו כרגע והם בוחרים להאמין לאשליה התיאטרלית. בפרפורמנס אין עלילה ואין ניסיון לייצג משהו שלא קיים או מקום שאינו המקום הספציפי. הפרפורמנס מערער על הגבול בין האמנות לחיים ולכן אינו מתרחש רק במקום אחד (כמו אולם תיאטרון) אלא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. בגלריה, ברחוב או בבית של האמן.

כיום, הגבולות בין האמנויות נעשים פחות ופחות ברורים. אמנויות מרשות לעצמן לקבל השראה מאמנויות אחרות ולהשתנות. גם הפרפורמנס וגם התיאטרון השתנו בהשפעה הדדית. ניתן לראות הצגות שיש בהן ביצוע של פעולה קונקרטית כמו למשל ב"שחף" של עירא אבנרי בו בכל המערכה הראשונה בונות הדמויות את הבמה, תולות פנסים ושופכות דליי מים. מנגד, "דינג דונג" של במת מיצג בבימוי תמר רבן מבוסס על "בית ברנרדה אלבה" מאת לורקה ומנסה לטפל בטקסט דרך כלים של פרפורמנס. גם בהצגות של אופירה הניג אפשר לראות השפעה מהפרפורמנס, לדוגמא ב"שלוש אחיות" כאשר במהלך כל המערכה הראשונה הדמויות עומדות בשורה עם הפנים לקהל ורוקדות. הרשימה ממשיכה הלאה והלאה. גם למופעים שקשה להגדיר בדיוק מה הם כמו "ההגרלה" של סער סקלי וקרן שפי במהלכה המשתתפים (שהם הקהל) נמצאים בחדר במשך ארבע שעות ומקבלים הוראות ממחשב.

הפרפורמנס הוא ז'אנר שמתחמק מכללים ומהגדרות וכל פעם מתחדש ומשתנה. זאת אמנות שוויונית ו"קלה" כי כל אחד יכול לעשות אותה איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, כל עוד יש לו רעיון. כאשר ההגדרות מתמוססות, האמנויות מתאחדות ומשתנות ואפשר להפסיק לתת שם לכל מופע שאנחנו רואים. יש תיאטרון, יש מחול, אבל גם יש את הדבר הזה שראינו, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה זה, אבל זה היה ממש מעניין וגרם לנו לחשוב ולהרגיש. לכל אחד מהם יש מקום בעולם האמנות והם יכולים להתקיים במקביל, להתפתח ולהמשיך להשפיע זה על זה.