השמש שורפת את הפנים

על ההצגה "זריחה"

מאת: אירית ראב

פנים. אולפן. לילה. ילדה מנסה להבריק את סט הצילומים, מנסה להוציא את הדבר הזהוב הבא.

פנים. בית. לילה. ילדה מנסה לצאת מחיבוק הדוב של הוריה, מחוסר היכולת של אמה להבין, להקשיב או לראות אותה בכלל, מהניסיון העקר של אביה להפוך אותה לארט-דירקטורית מספר אחת, למה שהוא אף פעם לא יהיה.

פנים. לב. לילה. ילדה מנסה להוציא את הג'וקים מראשה, להוריד את מגננת קוצי הציניות ולאפשר לאהובה להיכנס ולהישאר.

ההצגה "זריחה", הרצה מזה זמן מה בתיאטרון תמונע, מנסה ומצליחה להראות על הבמה את חוסר היכולת של האנשים הקטנים להגשים את חלומותיהם. תקוות קטנות וחלומות גדולים מתנקזים לכדי ריבוע טלוויזיוני אחד, ריבוע המנסה למכור מציאות של פלסטיק, מציאות בה הכול טוב ויפה, כשמתחת לפני השטח רוחשים חרקים ותולעי עץ. בהצגה, מוצגת פיסת חיים אחת – טל המנסה להיות הטובה ביותר בתחום הארט בפרסומות, אביה עמוס היוצר לה כלוב של זהב מתוך רצון שתגשים את כל חלומותיה, את כל חלומותיו, אמה כרמית המנסה להתפקס, למצוא את השלט-רחוק לדרך של עצמה ולזוגיות שהיתה להם פעם, ואת שמוליק.  שמוליק שהופך ממנקה באולפן הצילומים לסט-דרסר , ולבסוף לשותף בעיצוב הסט, ולשותף החדש בחייה של טל. מבעד לניסיונותיה של טל לפרוץ בגדול, לקבל את הקמפיין הנחשב ולהיות ג'ו קולמבו של תחום הארט בישראל, היא מאפשרת לעצמה להרגיש שוב, מאפשרת לשמוליק להוריד את הקוצים שכל כך התרגלה אליהם ולחדור אל לבה, על  אף כל הסכנות שבכך.

בתוך אותה תחפושת מבריקה של המעצבת הדגולה, ניכרת ילדה קטנה שבסך הכול רוצה שהוריה יתגאו בה, שאמה תקשיב לה, שאביה יראה אותה מבעד לחלום הגדול שטווה לה. אדווה בולה, המגלמת את טל, מצליחה לגלם את הדמות עד לפרטים הקטנים, דבר הניכר אפילו בתנועת אצבעותיה, בתנועה ילדית של אי שקט. גל פרציגר, המגלם את שמוליק, מצליח להרטיט גם את הלבבות הכי קשוחים ומשום מה להסיט את הדיון שלאחר ההצגה לכיוונים אינטימיים משהו. יואב בר-לב ואסתי זקהיים, המגלמים את ההורים, הנם נהדרים ומצליחים לבטא בחן ובהומור את ההורים של כל אחד מן הצופים. זקהיים אף מצליחה לחדד את האופי האמיתי של כרמית, שמתחת למעטה האימהי הנסלד ניכרת אישה שפשוט מתגעגעת לבעלה.

צילום: גדי דגון

השילוב בין פלסנר הבמאי לבין בורנשטיין המחזאי הנו מוצלח גם בין כותלי התיאטרון. המילים של בורנשטיין רוקמות עור וגידים לכדי בלקבוקס המשתנה כהרף עין ללוקיישנס חדשים. עם זאת, העיצוב המרשים של איתן לוי לא מצליח לבטא כראוי את ההתמקדות בשחקן. לאחר ההצגה, הבמאי והשחקנים נותרו כמה רגעים בכדי לשוחח עם הקהל ולאפשר לו לשאול שאלות. במהלך הדיון, פלסנר הסביר כי אחד העקרונות המנחים את תיאטרוןכאן, קבוצת תיאטרון המציגה כבר זמן רב ברחבי תל אביב, ואף הציגה בפסטיבל אדינבורו הקודם, הוא להחזיר את הזרקור אל השחקן.

באמצעות הורדת האביזרים והתפאורה למינימום, תוך התמקדות במשחק, בימוי וכתיבה, הקבוצה מבקשת להחזיר את התיאטרון אל מקורותיו. עם זאת, הצהרה זו לא ממש ניכרת לעין בהצגה "זריחה" שכן הבמה גדושה אביזרים מתחלפים – החל מריבוע מתכת זוהר, דרך מבני מתכת ופלסטיק ההופכים לכיסאות, מיטה, מכונית, דלפק ועוד, וכלה במיני אביזרים קטנטנים המקנים לכל מיקום את האופי הייחודי לו. לכשעצמם, אין בכך דבר רע, שכן התיאטרון צריך מיני רקוויזיטים בכדי ליצור את העולם הבדיוני. עם זאת, יש פה מעין דיסוננס בין הצהרות הבמאי לבין יישום העקרונות בשטח. מרבית הסיכויים כי הקהל יכול היה להבין את המתרחש על הבמה גם ללא כל הפאר הזה, אולי זה אפילו היה מעצים את התכנים על הבמה ואת הניסיונות הכושלים להפוך את החיים הפשוטים למבריקים יותר. על אף זאת, אין ספק כי מדובר בפנינה תיאטרלית של ממש, וכמו כל פנינה אמיתית, גם יופיה של הצגה זו ניכר רק כשמעמיקים את המבט ומעזים לפתוח את הצדף המלוכלך.

"זריחה"

תיאטרוןכאן

מאת: עידו בורנשטיין

בימוי: שלמה פלסנר

משחק: אדוה בולה, יואב בר-לב, אסתי זקהיים וגל פרציגר.

כוריאוגרפיה: רונית זיו

תפאורה:  איתן לוי

תלבושות: דנה ברלינר

תאורה: חני ורדי

ע.במאי וניהול הצגה: ירדן אורלובסקי

הפקה: מיכל נוימן

מועדי הצגות נוספים: 23/7 פסטיבל הפרינג' בבאר שבע.

באוגוסט, מחזאי ובמאי ההצגה מתארחים בפסטיבל בניו המפשייר ויוצרים קריאה מבוימת של ההצגה. אם במקרה אתם באזור, אתם יותר ממוזמנים.

השבח לספק

סקירת ההצגה "מרי סטיוארט"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "מרי סטיוארט", בתרגומו של יותם בנשלום ובבימויו של עירא אבנרי, עלתה בתיאטרון תמונע לפני זמן לא רב וכבר הספיקה לצבור דברי שבח וביקורת רבים. המחזה הקלאסי נכתב על ידי פרידריך שילר והוצג בארץ פעמיים בעבר בתרגום דן מירון. עלילת המחזה עוסקת בימים האחרונים של מאבק רב שנים בין אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה והדודנית שלה, מרי סטיוארט, מלכת הסקוטים, שמוחזקת שנים רבות בכלא האנגלי בגלל פחדה של אליזבת.  על אף כל מה שנאמר ועוד ייאמר על ההצגה, אני רוצה דווקא להתמקד באלמנטים הברכטיאנים שקיימים בהצגה ומעשירים אותה.

עיקרון ברכטיאני מרכזי הוא אפקט "ההזרה", שמשמעו לקחת משהו מוכר וברור וליצור תחושה של פליאה וסקרנות לגביו. אפקט ההזרה יכול לגרום לזה שהמוכר והצפוי לא רק יראו באור אחר, אלא גם יאפשרו לצופה לשפוט אותם בעיניים חושדות ושואלות. כאשר משהו מפסיק להיות מובן מאליו עבורנו אנחנו שואלים שאלות ומגבשים תפיסה חדשה לגביו. בהצגות שביים ברכט הוא יצר את האפקט הזה באמצעות שימוש במספר, שירים, מסיכות, שלטים והקרנת סרטים ותמונות שתפקידם היה לקטוע את העלילה באמצע ולגרום לצופים לחשוב. אך האמצעים שגרמו לקהל של ברכט לחוש "תדהמה וסקרנות" ונחשבו לפורצי דרך בזמנו, אינם יכולים להשיג את אותה מטרה, בגלל שאנחנו כבר התרגלנו אליהם. כיום, כמעט כל הצגה עושה שימוש בבמה ריקה, בשירים הקוטעים את העלילה, בדמות מספר וכו' ונעשים ניסיונות מעטים לחקור מחדש את אפקט "ההזרה" ומה הוא אומר היום.

בהצגה "מרי סטיוארט" יש ניסיון לחקירה מחודשת של המושג הזה בעזרת שימוש בווילון האמבטיה. בקדמת במה ולאורכה תלוי ווילון אמבטיה לבן שהשחקנים משתמשים בו במגוון דרכים שעוזרות למסגר התרחשויות או לעבור בין סצנות. בשתי פעמים במהלך ההצגה, נסגר הווילון הלבן לחלוטין ומסתיר את השחקנים מהקהל. הקהל רואה את השחקנים דרך הווילון באופן מטושטש. ההסתרה הזאת גורמת לקהל להיות פעיל בהתרחשות הבימתית משום שפתאום הוא צריך להתאמץ כדי להבין, פתאום חוש הראיה דיו אינו מספיק וצריך להפעיל חושים נוספים. זהו רגע מפתיע ויוצא דופן שגורם לנו לשאול את עצמנו מדוע דווקא עכשיו, ברגע החשוב הזה, רוצים שלא נראה מה בדיוק קורה על הבמה? זוהי בדיוק הכוונה של אפקט ההזרה – לקחת אלמנט פשוט, יומיומי ומוכר כמו ווילון אמבטיה שלכל אחד מאיתנו יש בבית, ולהשתמש בו בצורה שתוציא משמעות חדשה ומפתיעה.

לכל אורך ההצגה יש משחק עם עקרונותיו של ברכט. חלק מהם תואמים את תפיסתו וזהים לאמצעים שהוא בזמנו השתמש בהם וחלק הם תוצאה של חשיבה חדשנית של היוצרים. במת ההצגה ערומה, מופשטת מתפאורה למעט אלמנטים מעטים. אין ניסיון לכסות את העובדה שמתרחשת מול עינינו הצגה, גם מזכירים לנו את זה כאשר השחקנים משתמשים בתוכניות ההצגה בתור מכתבים או ניירות. השחקנים מחליפים דמויות ותלבושות אל מול עיני הקהל וכמעט אינם יוצאים מהבמה. כשהם לא משחקים על הבמה הם עומדים או יושבים לצדה באזור מונמך שבינו ובין חלל המשחק המרכזי מפרידים קווי אזהרה והמילים “Mind the step” כמעין תזכורת ששם מתבצע המעבר משחקן לדמות, במקום הזה עוטה השחקן את דמותו לפני שהוא נכנס לאיזור המשחקי ועל כן כאשר דמות עוזבת או מתה, השחקן משאיר שם את נעליה (נעלים הם סמל חשוב בהצגה). המוזיקה בהצגה היא אוסף של להיטים משנות ה-60 וה-70 באנגליה שמאירים באור אירוני את המתרחש על הבמה וגורם לנו להתנתק ולהיזכר שאנחנו עדיין נמצאים בתיאטרון, בייחוד כאשר לאחר סצנות דרמטיות ורגשיות מושמע להיט פופ ידוע. זהו בדיוק מהותו של "אפקט ההזרה" משום שהוא יכול להיות אפקטיבי רק בהשוואה לקרבה ולרגש. אנחנו חייבים להזדהות ולהתרגש מהדמויות והעלילה כדי שיהיה אפשר לשבור את החיבור הזה. האשלייה חייבת קודם כל להיווצר, משום שאחרת לא תוכל להישבר.

מרי סטיוארט. צילום: גדי דגון

האשלייה אכן נוצרת בהצגה הזאת בצורה עמוקה ומורכבת באמצעות עיקרון ברכטיאני נוסף –  "הדיאליקטיה". הדיאלקטיה מתארת מצב של התנצחויות תמידיות בין כוחות מנוגדים שיוצרת תנועה ושינוי מתוך הסתירות האלו. המחזה "מרי סטיוארט" מבוסס על התנצחות בין כוחות מנוגדים, שתי המלכות וכל אנשי חצרן, העם האנגלי, הפרוטסטנים והקתולים וגם צרפת וספרד כולם צדדים בעימות שנעים לכאן ולכאן באופן מתמיד. לעולם איננו יכולים לדעת בבירור באיזה צד נמצאת הדמות והאם הכוונות שלה באמת תואמות את המילים. בהצגה בולט העיקרון הזה ברמה גבוהה ביותר במשחקם של השחקנים ובמיוחד במשחק של שתי המלכות שנעות כל הזמן בקונפליקט של הרגש ו"האדם" שמאחורי המלכה לעומת "התפקיד". הכל רב-פנים, משתנה, דינאמי וסוחף את הקהל לעולם אינטריגות ותככים מרתק. רגע מרשים במיוחד מתרחש לקראת סוף ההצגה כאשר דיויסון, מזכירה של המלכה, נאלץ להכריע בעצמו אם להעביר את צו ההוצאה להורג של מרי ביודעו שאם יעשה צעד שגוי הוא עלול למות בעצמו.

בשירו "השבח לספק", ברכט כתב "יש שאינם מהרהרים, שאינם מפקפקים לעולם. עיכולם מצוין, משפטם ללא רבב"  במילים אלו, ברכט מעודד את המנהיגים לאפשר לאזרחים להטיל ספק, כי רק כך יוכלו אותם אנשים להיות מתישהו מנהיגים בעצמם. ואם להשתמש באותו המסר לעולם התיאטרון – הצגות אשר מעלות שאלות ומאפשרות לקהל להסתכל בעין רעננה יולידו בתקווה מחשבה רעננה ושאלות חדשות.

"מרי סטיוארט" / פרידריך שילר

עיבוד ובימוי: עירא אבנרי

ייעוץ אמנותי: יגיל אלירז

תרגום: יותם בנשלום

עיצוב חלל ותלבושות: דינה קונסון

עיצוב תאורה: שחר ורכזון

עוזר במאי ועוזר הפקה: עידן שוורץ

בהשתתפות: אלחי לויט, בני אלדר, דיוויד לוינסקי, מיכל ויינברג, שירי גולן, דודו ניב.

בסלון של ציונה

סלון דחויי פרס היצירה הציונית

מאת: נמרוד עמית

המופע התיאטרוני "זו היא הארץ", המוצג בתיאטרון תמונע, הנו פסטיבל אמנות פיקטיבי שנוצר כתגובה ל"פרס היצירה הציונית". פרס זה, שנוסד לפני קצת יותר משנה על ידי משרד התרבות והספורט, ביקש לשבח הישגים אמנותיים המציגים את ערכי הציונות, באשר הם. חלק מן האמנים הגישו מועמדות אך נדחו, וחלק אחר בחר שלא להגיש מועמדות מתוך מחאה, מאחר ולדעתם ערכי הציונות אינם צריכים להיות אינדיקציה ליצירת אמנות טובה. פסטיבל "זו היא הארץ" מהווה ריכוז של כל אותן יצירות דחויות, פותח שעריו לכל יצירת אמנות באשר היא, ומבקש לחקור מחדש את המונח "ציונות".

בתוכנייה של המופע, וכן באתר האינטרנט של תמונע, כמעט ולא ניתן למצוא מידע לגבי העובדה שזהו פסטיבל פיקטיבי. שמות השחקנים והיוצרים רשומים על התוכנייה באותיות קטנות, באנגלית, ושמות הדמויות הבדיוניות תופסות את מרב הפוקוס. גם המשחק והתכנים מחזקים את הרושם כי מדובר בפסטיבל אמיתי ורק היכרות אישית עם אחת השחקניות אפשרה לי להיות בטוח כבר בהתחלה כי הדמויות שעל הבמה בדיוניות.

בערב שבו נכחתי (תוכנית ב') הציגו את עבודותיהן בזו אחר זו 3 דמויות, כשברקע מאחוריהן ניצב מסך ענק, עליו הופיעו שקופיות, סרטונים וטקסטים. העבודה הראשונה היתה של מעצבת אופנה ובתו של איש מוסד (אפרת ארנון), שהציגה קולקציית בגדים שעוצבה בהשראת תחקיר על הגבולות הפוליטיים, החברתיים והאידאולוגיים של החברה הישראלית. "חקירתה" רוויה באלמנטים פארודיים ומגוכחים, אך בה בעת גם באמיתות נוקבות וכאובות. העבודה השנייה היא של יוצרת קולנוע, בת דור שלישי לשואה (נתלי פיינשטיין), שעשתה סרט דוקומנטרי על שכנתה. הסרט משקף "עבודת בילוש" סובייקטיבית בעליל של יוצרת הקולנוע. העבודה השלישית – והמרשימה מכולן – היא של משורר, מוזיקאי, מתנחל (נטע וינר), שמשרטט דרך אילן היוחסין של משפחתו את פרופיל צה"ל לאורך השנים. הוא חותם את עבודתו בקטע ספוקן-וורד מרהיב, שנטע וינר (אמן ספוקן-וורד ידוע) כתב בעצמו.

ייחודו וכוחו של המופע נובעים מכך שהוא אינו מבקש לבקר את תומכי הציונות, אף לא את מתנגדיה, אלא רק להעלות לפני השטח את הבעייתיות שבעצם ההגדרה שלה. הדמויות, שחשפו את עצמן באמצעות עבודותיהן, היו לכאורה טעונות בעמדות "מהבית", אך לא רק שהקהל נתבקש ונצרך להסתכל "מעל לדמויות" וראה דברים שהן עצמן לא היו מודעות להם, אלא גם אופן ההגשה לא נועד מלכתחילה להגן על תיזה מסויימת או להוכיח שהשקפת עולמן של הדמויות היא הההשקפה הנכונה היחידה. המופע "זו היא הארץ" אינו תיאטרון במובן המקובל של המילה. למרות לא מעט רגעים אסתטיים, הוא מציע בעיקר חומר למחשבה. מחשבה על הגדרות בכלל ועל הגדרות הציונות בפרט.

"זו היא הארץ" – תיאטרון תמונע

כתיבה ובימוי: אייל וייזר

שחקנים יוצרים ושותפים: אפרת ארנון, נתלי פינשטין, נטע וינר.

סאונד, לחן ומילים לשיר "עץ השיטה": נטע וינר.

יעוץ אמנותי, צילום ווידאו "המציגה הינה חולה": רמי מימון.

עיצוב חלל: ינון פרס.

עיצוב תלבושות ואביזרים: תמר לוית.

עיצוב תאורה: עומר שיזף.

עריכת וידאו: נדב אהרונוביץ.

ליווי אמנותי: איציק ג'ולי.

יעוץ קונספט "עץ השיטה": רז וינר

כוריאוגרפיה: סתיו מרין.

מנהלת הצגה: מיכי יונס.

עוזרת במאי: שני דוידוב.

תרגום אנגלית וקריינות: נתלי פינשטין .

תרגום ערבית: סחר שחדה.

אפטר אפקט: שי רטנר.

עיצוב פוסטר: נורית הרשקוביץ

מופעים קרובים:

5/9/2012, יום רביעי, 20:00

6/9/2012, יום חמישי, 20:00