היוטיוב לא הרג את כוכב הרדיו

על ההצגה "Radio Play"

מאת: מרתה יודעת

פעם, בעידן הפרה-טלוויזיוני, מדורת השבט התגלמה בדמותו של הרדיו, מין אובייקט אנכרוניסטי שכזה, לצדו אנשים נהגו להתגודד ואשכרה להסב את תשומת לבם לערוץ תוכן אחד בלבד. התוכניות הפופולריות ביותר היו תסכיתים מז'אנרים שונים, במהלכם עלילות שונות ומשונות הועברו לקהל המאזינים על גבי גלי התדר, בעיקר באמצעות קריינות ואמצעים קוליים. נסו לדמיין את התמונה הבאה – שנות החמישים, ערב יום ראשון, אמצע החורף, גשם זלעפות, משפחה אמריקאית מהפרברים יושבת בסלון סביב מכשיר הרדיו המרובע והעצום, ומאזינה לעוד תסכית פופולרי על חוטפי גופות מהחלל החיצון, גיבורים אמריקאים וסוכני ריגול רוסיים רדומים שחדרו אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ונראים כמו השכנים מהדלת ממול.

בכדי להמחיש בצורה הטובה ביותר את כל מה שהתרחש בעלילה הדרמטית, טכנאי הרדיו נעזרו באפקטים שונים, לא טכנולוגיים בעליל, אבל כאלו שבהחלט עשו את העבודה. המאזינים בבית לא יכלו לדעת שהרעמים המחרידים שנשמעו ברדיו, שנשמעו בדיוק כמו הרעמים מחוץ לחלון הבית, לא היו אלא יריעות מתכת שהורעדו ממקומן בסמוך למיקרופון. כתוצאה מכך, הדרמה שהועברה בתסכיתים ותובלה באמצעים קוליים כאלו ואחרים, למעשה התממשה במוחם של המאזינים עצמם, על במת התיאטרון הפרטית שלהם בתוך הגולגולת, וזה עבד. מעמדם של התסכיתים, בייחוד אלו שעסקו בריגול או במדע בדיוני, היה בראש מצעד הלהיטים. גם אצלנו, בארצנו הקטנטונת, תסכיתים שונים נכנסו להיכל התהילה, כדוגמת "עיניים באפלה"  או להבדיל "משפחת שמחון", מי מכם שזוכר. אבל ככל שחלפו השנים, הוידאו הרג את כוכב הרדיו ועכשיו המאזינים נהפכו לצופי יוטיוב וסדרות סטרימינג. למי בכלל נותר הזמן או הרצון לדמיין עולם אחר, כשהוא מוצג במלוא הדרו על גבי מסך הטלפון החכם?

רדיו פליי - יאיר מיוחס סטודיו zooz

רדיו פליי. צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

מכאן, עולה השאלה האם הצגת תיאטרון, אמנות שרבים טוענים שעבר זמנה (טענה שמוציאה את מרתה מדעתה, אבל זה לכתבה אחרת לגמרי), המציגה סיפור עלילתי משנות השישים באמצעות תסכית רדיו תיאטרלי, באמת יכולה לעבוד בשלהי העשור השני של שנות האלפיים? הרי כבר הומצא אותו סקייטבורד מרחף עליו ברח מרטי מקפליי מהבריונים בעתיד (ובכן, סוג של), אז יצירה המציגה תסכית רדיופוני על הבמה יכולה להצליח? ההצגה המעולה "רדיו פליי" מוכיחה שלא רק שיצירה תיאטרונית שכזו בהחלט יכולה לעבוד, אלא אף להאכיל בחול הצגות אחרות, "קונבנציונליות" יותר. הצגה זו, שרצה כבר יותר משנה בתיאטרון תמונע, מבקשת לבחון את הפער בין מה שרואים על הבמה לבין מה ששומעים בתסכית ובאמצעים הקוליים המתבלים אותו. היא עושה זאת בצורה כל כך טובה, עד שהיא המשיכה להדהד בקירות התיאטרון הפרטי במוחה של מרתה, הרבה אחרי שעזבה את אולם התיאטרון ועשתה את דרכה במעלה רחוב המסגר, ובאוטובוס המפויח וברחובות השוממים של העיר הפרברית בה היא גרה, עד שחתולת הבניין שביקשה בסך הכל לומר למרתה שלום – גרמה לה להחסיר פעימה. אבל, כרגיל, מרתה סטתה והמשיכה לאי-אילו מסלולי מחשבה לא קשורים. נחזור לענייננו.

ההצגה היא לא ארוכה, קצת יותר משעה, אבל במהלכה מוצג סיפורו של המרגל הבלתי נדלה פטריק קים וניסיונותיו לסכל את התוכנית הרוסית המרושעת לחטוף מדען אמריקאי בכיר ולהחליף את מוחו במוח רוסי. בתקופה בה "האמריקאים" (סדרה מעולה שכבר ירדה מהאקרנים) החזירה למסך הקטן את יכולותיו של הק.ג.ב בהחדרת סוכנים רוסיים, מיומנים ונוגעים ללב כל כך עד כי אין לצופה הממוצע ברירה אלא להזדהות עם מניעיהם ומעשיהם, זה לא כזה בלתי סביר לחשוב שסוכנים רוסיים לא יכולים לעשות ניתוחי מוח מסובכים בשם אמא רוסיה. מרתה לא תעשה לכם ספוילר, אבל תאמר שבדומה ליתר סיפורי פטריק קים, גם זה מסתיים בסוף טוב, סוג של.

על אף שעל הבמה אין תפאורה כלל, מספר מיקרופונים ותו לא, העולם של שנות השישים, המלחמה הקרה, התככים בין נציגי הממשל בשני הצדדים לבין הסוכן המיומן וניצני האהבה שנובטים בינו לבין הסוכנת הצרפתייה, מומחש לצופים כאילו היו שם בעצמם. צוות השחקניות והשחקן משחקים בצורה מעולה, אמינה ומהודקת את שלל התפקידים שנדרשו לגלם. בין מגוון תפקידיה, נדיה קוצ'ר גילמה בצורה מצוינת את הגנרל האמריקאי שמינה את קים למשימה, ובהינף רעמת תלתלים ובקול נפלא, את הסוכנת הצרפתייה שסייעה לקים במשימתו.  נעם רובינשטיין, שביכולותיו הקומיות הזכיר לפרקים את מייק מאיירס, הצליח להביא לבמה גם רבדים סמויים מעין בנפשו של הסוכן הממולח. נועה בוקר, שגם כתבה את המחזה, גילמה בין היתר את מזכירת הגנרל הנאמנה. בצורה קומית אך מכמירה הצליחה להפיח חיים בתפקיד די שטחי, לכאורה.

רדיו פליי - יאיר מיוחס studio zooz

צילום: יאיר מיוחס | סטודיו zooz

לצד השחקנים, שרון גבאי (שגם עיצב את המוסיקה והסאונד) ניצח בצורה מיומנת ומרהיבה על האפקטים הקוליים. מאחר שזוהי הצגה שאין בה כמעט דבר על הבמה, העולם הבדיוני נדרש להתממש באמצעות אותם אפקטים נחבאים מעין, אותם אלמנטים שהמאזינים לא ראו. בניגוד לאפקטים ברדיו, הצופים ראו הכל על הבמה, אך הדבר לא גרע אלא רק הוסיף לחוויה התיאטרלית. ייאמר לזכות הבמאי שחר מרום ולמוסיקאי שרון גבאי ששניהם עשו עבודה מבריקה בדליית ועיצוב האובייקטים השונים שהובילו לכדי אפקטים שונים לחלוטין. בין היתר, שעונים מעוררים נהפכו לצלצולי טלפון חוגה, נקישות שדכנים הפכו לכדי הקלדה במכונת כתיבה, אכילת פירות הדר ובננה הפכו לכדי נשיקות צרפתיות ועוד, ודיבור על רקע קערה מלאת מים הפך לכדי צעקות במחילות הביוב טרם פריצת הסוכנים למעבדה הרוסית.

 

בנוסף לאלו, יש לציין את העובדה שזו הצגה קומית במובן הקלאסי של המילה. כלומר, טקסט מעולה, משחק במידה הנכונה וסיטואציות קורעות ומרתקות, מובילים לכדי כך שהקהל לא הפסיק לצחוק לאורך ההצגה. עם יד על הלב, מרתה תיאלץ להודות כי זו בהחלט אחת ההצגות הטובות ביותר שראתה בשנה האחרונה, ואפילו בעשור האחרון, ומרתה בהחלט יודעת.

Radio Play

תיאטרון תמונע

כתיבה: נועה בקר

בימוי, עיצוב תפאורה ותאורה: שחר מרום

שחקנים יוצרים: נדיה קוצ'ר, נעם רובינשטיין, נועה בקר ושרון גבאי.

עיצוב תלבושות: רונה פלוטק

מוסיקה וסאונד: שרון גבאי

הפקה: גלריה תיאטרון החנות

מפיקה: ג'ניה קפליצקי

בתמיכת מנהל התרבות

מועדים נוספים: 19/7/18 21:30

לדף ההצגה באתר תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

אני סיזיפוס

אני סיזיפוס – תיאטרון תמונע

אני סיזיפוס צילום דן בן ארי

מתוך ההצגה "אני סיזיפוס". צילום: דן בן ארי

סיפורו של האדם הקטן הנלחם על מקומו מול תלאות העולם המודרני הדורסני ונציגיו זוכה לעיבוד וויזואלי מרשים למדי, בבימויה של מאיה ניצן. עם זאת, העיצוב המעולה (עליו אמונים מאי ברנע על התפאורה והתלבושות וניתאי דגן על הוידאו ארט) רמס והאלים את התוכן כמעט לגמרי, וגרם לאינטראקציות הדרמטיות שהיו על הבמה לפרפר כדג מחוץ למים. ריצודי האורות הפסיכדליים התדירים מדי אינם ידידותיים כלל למשתמש, ובייחוד לא לסובלים מאפילפסיה. כמו כן, תמוהה ההחלטה, השמנופובית משהו יש לומר, לעצב את האיש הרע והסדיסט, נציגו של הממשל, בתור "איש שמן", אותו כלל האנשים הרזים בהצגה צריכים לדחוף במעלה ההר… עם זאת, יש לציין לטובה את עבודתם של השחקנים, ובעיקר את משחקם של אבי גולומב ויולי סקר, שהעניקו גוונים נוספים לדמויותיהם. כולי סקרנות לראות את משחקם בהצגות אחרות, מבעד לכל השכבות שספנו אותם בהצגה זו.

4 גולגולות במדרוג של מרתה

לפרטים נוספים על ההצגה, הקליקו על הלינק

כשסוד פורץ בשיר

מאת: מרתה יודעת

הפעם, מרתה תפצח בוידוי – היא אוהבת מחזות זמר, ליתר דיוק, מטורפת עליהם. תנו לה מנה גדושה של המילטון בציר "In the Heights", בתוספת  Blood Brothers וכקינוח את Kinky Boots  או אחת הקלסיקות של אנדרו לויד וובר, והיא תהיה מרוצה עד הגג, כאילו היתה חתול צ'שייר על קטניפ. בגלל זה, זה לא ממש ברור למה לקח למרתה שנה תמימה לראות את הצגת היחיד של עמית גור, "חיי – גרסת המחזמר", הצגה אינטימית ונפלאה, השוזרת את הלהיטים מברודווי פינת הווסט אנד בחייו של גור ומעניקה להם פרשנות נהדרת, חודרת לב וקרביים.

ההצגה, מאת ובביצוע עמית גור ובבימויו של ניר ארז, מתארת את סיפור חייו של גור, מימי התבגרותו כנער חולמני אך חדור מטרה בקיבוץ מעגן מיכאל, דרך לימודיו בבית ספר למשחק ברמת גן וכלה בניסיונו על הבמה ומחוצה לה למצוא את הקול הפנימי שלו, שהלך לאיבוד בשל תקיפה מינית שעבר במהלך לימודיו.

חיי גרסת המחזמר - שיר הלל 2

חיי – גרסת המחזמר. צילום: שיר הלל

הצגות יחיד כמו זו נתקלות באתגר גדול מאוד – איך להעביר אינטראקציות דרמטיות עם דמויות אחרות כשיש רק שחקן אחד על הבמה? בחלק מההצגות, השחקנ/ית מגלמים את כל הדמויות, דבר המהווה אתגר משמעותי בפני עצמו. באחרות, הדמות נעזרת במיני אלמנטים יומיומיים, כמו טלפון או אוזנייה, ואז הדמויות האחרות נמצאות בצד השני של הקו. בזו של גור, חלק הארי מבין הדמויות האחרות, כגון המורה למוסיקה בקיבוץ או מנהל בית הספר למשחק, יוצגו בקול בלבד, שנשמע מבעד לרמקולים. זה פיתרון מצוין, הן מבחינה תיאטרלית והן מבחינה דרמטית, שכן בהצגה גור מנסה למצוא את הקול שלו מחדש, כשהוא נאלץ להתעמת עם קולותיהם של אחרים הנשמעים מכל עבר ונדרש לפלס את דרכו שלו כאמן וכאדם בתוך פסקול חייו.

על הבמה ומאחורי הקלידים, נוכח יואב מאיר וייס, המלווה בצורה נפלאה את המסע של גור לעבר מציאת הקול שאבד. אותם שירים ממחזות הזמר השונים מלווים את גור במהלך חייו, הופכים את המציאות השוחקת לקסומה יותר. מטלות יומיומיות ומעיקות בחיי הקיבוץ, כמו תורנות מטבח או חליבת פרות, נהפכות לנסבלות אם שרים אותן החוצה.

טקס יום הזיכרון העצוב והמונוטוני נהפך לתיאטרלי יותר אם מאדירים אותו במיני כוריאוגרפיות. בסצינה המצוינת הזו יוצרי ההצגה הצליחו לשלב בין התרבות הזוהרת של ברודווי לבין התרבות הישראלית של יפי הבלורית והטוהר וליצור הרמוניה מרטיטה בין שם לכאן, בין מוסכמות הקיבוץ והחברה לבין רצונו של גור להביע את עצמו, כמו שהוא באמת.

גם כשניצב לפני הגשמת חלומו ובזמן לימודי המשחק, מחזות הזמר ליוו את חייו של גור. לא בכדי, בחר לשיר באודישן לבית הספר למשחק את השיר "Out here on my own" מתוך "תהילה", הסרט לא הסדרה, אותו ביצעה קוקו לאחר שנאלצה לוותר על פיסות קטנות מנשמתה ולחשוף את גופה לבמאי עלוב, רק בכדי שלא יהרוס לה את המוניטין בדרך אל הגשמת חלומה. בדומה לה, ועם זאת באופן שונה לגמרי, גם גור נאלץ להתמודד עם אימה נוראית, כאשר חבריו והוא שהו בלונדון וצפו במחזות זמר. תוך כדי הגשמת חלומו לראות את השירים בראשו קמים לתחייה על במות הווסט אנד, הוא נאלץ להתמודד עם אימה בשר ודם, בחדרו של מנהל בית הספר למשחק. בזמן שבגוף נעשו מעשים, הנפש התנתקה ונאלמה, כדי לשרוד.

אותה חוויה הושתקה וננעלה מאחורי סוגר ובריח, אבל קולו אבד. את התחושה שמשהו לא בסדר הוא שם בצד, כי ההצגה חייבת להימשך והוא נדרש להופיע ב-"פנטום האופרה" בבית הספר ולשיר בקול רועם את מוסיקת הלילה (וגם פה, לא בכדי). אבל בעת שישב בחדר מאחורי הקלעים ניגשה אליו לא אחרת מאשר שושנה דמארי ועודדה אותו להתעלות מעל מה שעבר, להמשיך על אף החתכים ברקמות הנשמה. בסצנה המקסימה הזו, בה גור גילם את שושנה באופן מדויק למשעי, הוא החל לנסות למצוא את קולו, מסע שהלך והסתעף, עלה וירד, העמיק וחדר לחדרים הקטנים של הלב, עד שלבסוף נמצא, בקושי, רועד, חיוור, צרוד, אך הולך ורועם, הולך וצועק, זועק ושר, על הבמה בתמונע.

זה דורש אומץ רב, להביא את עצמך, כמו שאתה, אל הבמה. להביע את הנשמה שלך מול הצופים בתקווה שלא ישפטו לחומרה רבה מדי. לאותו מנגנון דיסוציאטיבי, ששומר על הנפש מפני פגיעה חמורה מדי, יש השלכות בלתי הפיכות. ברגע שהנפש נעזרת בזה, זה מה שהיא מכירה, ולכן סביר כי הפיצול יקרה שוב ושוב, ושוב, בייחוד בסיטואציות בחיים שהנפש תחוש באיום כלשהו, אמיתי או מדומה. אבל באמצעות רקמה חוזרת ונשנית של פיסות הנשמה, כפי שגור עושה בהצגה שלו, ניתן בכל זאת לאחות את השברים.

חיי גרסת המחזמר - שיר הלל

צילום: שיר הלל

לצד המוסיקה של גדולי המלחינים, הבימוי הנוגע של ניר ארז והביצוע הווירטואוזי של גור, מרתה חייבת לציין לטובה גם את התאורה המרהיבה שעיצב נדב ברנע, שהצליח להפוך את הבמה הקטנה והשחורה של תמונע לאחת מבימות ברודווי בזעיר אנפין, ועדיין, ליצור אווירה מכמירה, נוגעת ואינטימית.

אם עוד לא ראיתם, וגם אם כן, לכו לראות את ההצגה היפה הזו.

 חיי – גרסת המחזמר

תיאטרון תמונע

מאת ובביצוע: עמית גור

בימוי: ניר ארז

כוריאוגרפיה: עוז מורג

עיצוב תפאורה: ינון פרס

עיצוב תאורה: נדב ברנע

מנהל מוסיקלי: תמיר לייבוביץ'

פסנתרן: יואב מאיר וייס

מועדים נוספים: 12/4/18

כאב של לוחמים

ביקורת על ההצגה "פריחת ההדרים"

מאת: אנה מינייב

בימים אלה, בהם ארצנו הקטנטונת רועשת וגועשת, אני עוצרת לחשוב עלינו כעל עם שלא מפסיק ללחום, עם שמתמודד יום יום עם טראומה, כזאת או אחרת, בצורה מודעת ובצורה לא מודעת בכלל.

ההצגה "פריחת ההדרים", מאת יהושע סובול, ובבימויו ובעיצובו של יחזקאל לזרוב, חושפת איש אחד עם פצע שמעולם לא הגליד, והאיש הזה מייצג אומה שלמה. עוזי, לוחם ביחידת ציידי מבוקשים בעזה, לא מצליח לשמור על שפיותו לאור מצבו המפוצל הנע בין הלוחם שבו לבין האדם שבו. שדה הקרב יכול להותיר פצעים פתוחים, וההצגה הזאת חושפת את השפעתם, את סירחונם ואת הכאב שלא מפסיק, כשמסביב עומדים קרובים, חברים ומשפחה שנושאים עיניים לעבר הלוחמים הדוממים, ומעריצים אותם על שם התואר, על הגבורה, על התעוזה והאומץ, אך מתעלמים בצורה עיקשת מהזכרונות, הצלקות והסיוטים שלא חדלים מלהופיע.

פריחת ההדרים - דניאל קמינסקי

צילום: דניאל קמינסקי

פריחת ההדרים מזכירה לעוזי את פרדסי עזה ולא נותנת לו מנוח, היא משגעת אותו והוא עלול בכל רגע לחשוף את סודו האיום, החלטתו לחסל לוחם אחר המאיים על פעולת היחידה שלו. הסיפור שמספר סובול הוא סיפור אוניברסלי, סיפור המוכר ללוחמים רבים, סיפור של גברים בעיקר, ומה שמאפיין אותו יותר מכל הוא המצפון המכרסם כל יום מחדש ומרחיב אט אט את השריטה.

יחזקאל לזרוב מיקם את הקהל שלו סביב זירה, זירת קרב או זירת אגרוף, ובה הדמויות נעות בחלל קדימה ואחורה בזמן, מתמודדות עם עברן ובעיקר מתמודדות עם המציאות המתהווה והבלתי צפויה. ראוי לציין את צוות השחקנים שעושים עבודה נפלאה, ניסו כאביה המגלם את עוזי הידוע בכינוי הצבאי סובחי, אודי פרסי המגלם את עוזי הצעיר, פולי רשף מנהל החקירה, טום יפת המגלמת את אשתו המותשת של עוזי וסיון לוי שהבמה רק מדגישה את כשרונה הגדול כשחקנית.

ההצגה "פריחת ההדרים" מתארת תמונת מצב למצבה של החברה הישראלית, השרויה בטראומה ומנסה להסתירה בכל מחיר למען המשך תקין של הפעולות שעליה לבצע בכדי לשמור על הסדר הקיים. אז נכון "שקיבלנו פקודות וביצענו משימות" כמו שנשמע מזירת הקרב, אבל המעשים רודפים אותנו וכל מה שנותר מאיתנו הוא רק שאריות של בני אדם…

 

פריחת ההדרים

תיאטרון תמונע

מאת: יהושע סובול

בימוי ועיצוב: יחזקאל לזרוב

שחקנים : ניסו כאביה, פולי רשף, רוני יניב, סיון לוי, אודי פרסי, טום יפת

עיצוב תאורה: נדב ברנע

ע. במאי ועיצוב תלבושות: רוני יניב

מוסיקה: סיון לוי

ניהול ייצור תפאורה ורקוויזיטים: מיכל ענבר, עמית רפאל

ניהול הצגה: עמית רפאל

מועדים נוספים: 21/8/14 20:30 ; 22/8/14 13:00

כמו טיפות נייר מדממות

ביקורת ההצגה "השולחן"

מאת: אירית ראב

ההצגה "השולחן" מתחילה. עשרות צופים ממלאים את האולם, רובם בני נוער. מחכה. המזגן עושה רעשים של המראה. מחכה. מתוך החושך, נכנסת לבמה ילדה ומספרת על היום בו אמא נסעה לבית חולים ופניו של אבא נעשו אפורים יותר. מכאן הכל רק מתחיל, או נגמר, תלוי איך מסתכלים על זה.

הילדה מחפשת הגנה וחיבוק בשולחן של אבא,  מוצאת בו אוצרות מניירות ההופכים לעולם ומלואו, ציוד משרדי שהופך לחיילים בתלם, מנורה שהופכת ליד מלטפת, לאוזן קשבת. לכל רחשי לבה של ילדה קטנה אחת שדואגת לאמא שפתאום לא יכולה לשאת יותר את העצב, להתמודד עם אפור פניו של אביה ולצעוק את נגיעותיו של בעל הבית, צעקות שאף אחד לא שומע.

השולחןההצגה היפה הזו, מציבה באור חדש אלמנטים מובנים מאליהם, כמו נייר. היוצרות רוני ברודצקי ויעל תורג'מן השכילו להפוך את הנייר בחדר העבודה של האבא, על מוצריו וסוגיו השונים, לאלמנט מהותי בתפאורה, לאביזרים ונפלאות. מנגד, עומד לו השולחן, דמות רביעית בקאסט של שלוש שחקניות נהדרות. רגליו יציבות ונראה ששום דבר לא יכול להזיז אותו ממקומו, לערער אותו, ובכל זאת, יוצאות מתוכו הגיבורות, ובשלב מסוים הילדה אף פורצת את כתליו, עוברת מחלל אחד לשני, שוברת את חוקי הטבע. בניגוד לאותו אבא, שלא הגן עליה, בניגוד לאותה אמא שביטלה את זעקותיה על בעל הבית, השולחן הוא השריון שלה, מגן עליה מן השדים המאיימים מכל עבר.

השולחן

צילום: אבי גולרן

לצד שחקניות ההצגה המצוינות, עירית גידרון שגילמה את הסבתא, ואורטל אבנעים פרידמן שגילמה את האמא, ניצבת שחקנית אחת, מוכשרת מאוד, גילי בית הלחמי. באופן שובה לב, ילדי אך בוגר, היא מגלמת את הילדה. בית הלחמי גילמה בעבר דמויות מגוונות, אולם דווקא תפקיד זה מוכיח את הווירטואזיות של השחקנית הצעירה הזו, שלדעתי תגיע עוד רחוק מאוד.

עבודתן של ברודצקי ותורג'מן ועיצובה של אילי לוי, הצליחו להפוך את הסיפור הלכאורה רגיל הזה, הכה-ישראלי וכה- אנושי, ליצירה מפעימה ואיכותית, המדממת נייר אל תוך שולחן העץ.

השולחן

תיאטרון תמונע

יוצרות: רוני ברודצקי ויעל תורג'מן

כתיבה: רוני ברודצקי

שחקניות: אורטל אבנעים פרידמן, גילי בית הלחמי, עירית גידרון

כוריאוגרפיה: יעל תורג'מן

מוסיקה: נדב ויקינסקי

עיצוב אובייקט: אילי לוי

עיצוב תאורה לאובייקט: תמר אור

עיצוב תאורה: שי סקיבא, עמיחי אלהרר

עיצוב תלבושות: רוני שלזינגר

הפקה: ענבל ביי

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר תמונע

כאן גרות בכיף

על ההצגה "Melting פות"

מאת: אירית ראב

שלוש זונות גרות בבית אחד בבניין רגיל לגמרי בלב תל אביב. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, ועל אף שמדובר בבסיס הדרמטי להצגה "Melting פות", המוגדרת כהצגה קומית מקורית, בתכל'ס זה ממש לא מצחיק. זה בעיקר נוגע ללב, בעיקר מזעזע.

ההצגה "Melting פות", העולה בימים אלו בתיאטרון תמונע, מציגה את קורותיהן של שלוש זונות צעירות, החיות ועובדות בדירה ששכרו בבניין תל אביבי טיפוסי. מעבר ללקוחות העוברים עליהן, הן נאלצות להתמודד גם עם השכנים – גברת כץ חדורת הכושר, מר נווה, מנהל בעירייה, שמעלים עין אבל מוציא זין,
מרת נווה שמגלה על כל העניין, המנקה ששומעת את הכל אבל לא רוצה להסתבך, הירקן שמביא
את המצרכים לדיירי הבניין, והעובדה שמרביתם לא ממש ששים על התוספת האקזוטית
לבניין.

השלוש, בראשות ליאורה הטרנסקסואלית, מנסות למצוא פיתרון לצו הפינוי המאיים להוציא אותן אל הרחוב, תוך התמודדות עם השדים של כל אחת, המיסוך הנרקוטי של דינה הצעירה, התנכרות משפחתה של ליאורה והילד של קרינה, שמעדיף שתתנדף מעל פני האדמה, מאשר להודות שאמא שלו עובדת במקצוע הכי עתיק בעולם רק כדי לפרנס אותו.

הסיפורים הדרמטיים הללו, שמעמתים את הקהל עם מה שהוא מעדיף לא לראות, מבוססים על סיפור אמיתי, וזה מה שיפה בהצגה הזו. אין מדובר במחזה אליטיסטי של מחזאי-יפה-נפש, המבקש להציג באופן אמנותי, ייחודי אך מתנשא, את הרקב האנושי בפני הקהל, כאילו היה מאנה המציג בסלון הצרפתי, אלא חבורה של שלושה יוצרים מוכשרים המבקשים לשנות משהו, במידת האפשר, באמצעות התיאטרון.

צילום: גדי דגון

שלושת יוצרי ההצגה, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג, שגם מגלמים את כל הדמויות, נתקלו בסיפור לפני קצת יותר משנה. לוי, ששירת עם ליאור האמיתי בצבא, הביא לחברותיו לאנסמבל את הסיפור, והם החלו, ברשותן של הבנות עליהן המחזה מבוסס, לעבד את הסיפורים אל הבמה. הם פנו ליהושע סובול, שנדלק על הרעיון, החל לעבוד איתם, ולכוון את היצירה לכדי ההצגה שהיא כיום. סובול, שגם ביים את ההצגה, אמנם הטביע את חותמו הייחודי על היצירה, אבל לא הטביע אותה בתוך שלולית הדיו המוכרת שלו, אלא הותיר את קולם של השלושה על פני השטח. התוצאה היא יצירה נוקבת, רעננה ופשוט טובה.

השלושה מצליחים לגלם את כלל הדמויות, על גווניהן ומינן השונים, באופן יוצא מן הכלל. בזכות ניואנסים קוליים וגופניים, ותודות לתלבושות וגינונים שונים, הם יוצקים בכל דמות את האופי הייחודי שלה. עומרי לוי  המגלם את ליאורה, יוצר דמות קשוחה ומקללת אך גם רכה ומגוננת. מיד לאחר מכן, הוא מגלם את דמותו הגסה של מר נווה, שמוצא עניין בקרינה שגם נושאת את בנו. יעל ניברון, המגלמת את דינה המכורה לסמים, כאילו היתה ציפור שבורה שלא מוצאת בחזרה את הקן, ומיד לאחר מכן, מגלמת את גברת כץ, העו"סית לשעבר, שרוצה לעזור לבנות אבל רק שיעופו מן הבניין המוגן שלה. כנ"ל לגבי אוריין פרתם גליקסברג, המגלמת את דמותה של קרינה הקרה שלא זקוקה למחילתו של בנה, ומיד לאחר מכן מגלמת את דמותה של מרת נווה הצדקנית והאיכפתית-למראית-עין.

על אף שכבות הבגדים ואפיוני הדמויות, דווקא העירום הנפשי הוא שהצליח לזעזע, לחדור באמת. באחת הסצינות, ליאורה נכנסת אל סלון הדירה ומנגבת את השאריות של הלקוח האחרון. רק עם מגבת לאזור חלציה ופאה על הראש, היא מספרת על גבר אחד שנכנס לה ללב, אבל רק רצה להיכנס למקום אחר. במקום דייט רומנטי זה נהפך לאונס, למכת ברק בין הרגליים, שצרבה את לבה ואת רחמה. היא מקוננת על הילד שנלקח ממנה, על הרצון הזה לאהבה שהתפוגג אל הרוח. זוהי בהחלט אחת הסצינות המרשימות של ההצגה, הנותרות בלב גם אחרי שהמסך יורד.

אלמנטים נוספים בהצגה, כגון המוסיקה הקצבית והאיכותית של שחר אבן צור והתפאורה המינימאלית והמדוייקת, בהחלט סייעו לה להפוך ליצירה המשובחת שהיא. עם זאת, לצד התשבחות, יש לציין כי דווקא סצינת הסיום המוסיקלית של ההצגה, זו שאמורה להוציא את הקהל עם בעיטה בלב וחומר למחשבה, היתה די צורמת, והורידה, גם אם במעט, את הערך הכללי של ההצגה.

על אף זאת, מדובר בהצגה מעולה, שמצליחה לזעזע, לגעת ולחשוף את הפצעים שמעולם לא הגלידו.

Melting פות

תיאטרון תמונע

יצירה מקורית משותפת מאת: יהושע סובול, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג

ביומי: יהושע סובול

שחקנים יוצרים: עומרי לוי, יעל ניברון ואוריין פרתם גליקסברג

מוסיקה מקורית: שחר אבן צור

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

ניהול הצגה: נירית הרוש

מועדים נוספים:

27/3/14 20:00

26/4/14 19:00 ; 20:30

28/4/14 20:00

חלום ליל חמסין

על ההצגה "לילה מאלף"

מאת: מיה אופיר מגנט

"לומייר: אמצע יוני, חם. אמרו בחדשות של שבע. יש בעיה עם לחץ המים בקומות שמונה, תשע ועשר.
פטימה: מעניין מה היה קורה אילו באחד הלילות באמת היתה מתעוררת.
חליל: אני מכיר אותה כבר שנתיים. היא האישה היחידה בחיי. לעולם לא אבגוד בה. לעולם.
קראפאטי: נשמע כמו שירה.
פרנצ'סקה: איפה אני?"

הטקסט הפיוטי הזה לקוח מתוך ההצגה "לילה מאלף" מאת רונלד שימלפפניג, בבימויו של עידן שוורץ, אשר עולה בימים אלו בתיאטרון תמונע. בשבוע שעבר ראיתי את הצגת הבכורה ואני כותבת מתוך מודעות למורכבות שבכתיבת ביקורת על הצגה שרק עלתה. הצגה בדרך כלל "מבשילה" אחרי כמה חודשים על הבמה, יש שיאמרו שלעולם אינה מושלמת.  עם זאת, אני לוקחת את הסיכון.

המחזה "לילה מאלף" מתאר לילה בחייהן של חמש דמויות בבניין אחד. ליל חמסין בבניין עמוס הדיירים. לומייר, אב הבית, מנסה לתקן את בעיית לחץ המים. פרנצ'סקה, המתגוררת בקומה שבע, לא יודעת אם ללכת להתקלח או לא ושותפתה לדירה, פטימה, רק מחכה שהיא תירדם על הספה כמו בכל לילה כדי שהחבר שלה, חליל, יוכל לבוא. כאשר לומייר מגיע לקומה שבע ורואה את פרנצ'סקה הוא נזכר באשתו לשעבר. פרנצ'סקה הולכת סוף סוף להתקלח וקראפרטי המציץ עליה מחלון חדרו, בבניין הסמוך, מחליט לאזור אומץ וללכת אליה.

זוהי רק תחילתו של המחזה, המתחיל כמעין סיפור יום יומי בבניין ולאט לאט מתרחק אל עולם האגדות של אלף לילה ולילה. המחזה של שימלפפניג מרתק לטעמי. הוא כתוב כסיפור כאשר הדמויות מתארות את ההתרחשות, הפעולות שלהן, התחושות שלהן ואת הפעולות של הדמויות האחרות. הטקסט פיוטי, שזור בדימויים. חמשת הדמויות, הבודדות והצמאות לקשר, צריכות לגלות את זהותן האמיתית לפני שיוכלו למצוא אחת את השנייה.

ההצגה מתחילה בבמה ריקה. נכנס לומייר עם תוכנית הבניין ותוך כדי דיבור, מתחיל לצייר בגיר לבן את התוכנית על הרצפה. לאורך ההצגה משתמשים השחקנים בגירים כדי ליצור את החלל, התפאורה והאביזרים, לדוגמא בקבוק אלכוהול, מקלחת ודלת כולם מצוירים. השימוש בגיר, גם אם מוכר, הוא אפקטיבי. החלל נוצר לאט לאט ומכניס גם אותנו אל העולם הבדיוני. חבל שמנקודה מסוימת, כאשר ציור שלד הבניין גמור, השחקנים מפסיקים כמעט להשתמש בגירים. הם משחקים בתוך החלל המצויר שיצרו ולא מוסיפים לו אלמנטים חדשים. היה יכול להיות מעניין לראות איך המעבר בין המציאותי לפנטסטי היה מתבטא גם לאחר מיצוב הבניין, וכיצד הגיר יכול היה לבנות את עולמות החול האגדתיים.

הכתיבה של שימלפפניג היא קלידוסקופית, הוא יוצר מארג של דמויות הפועלות במקביל. לעיתים הדמויות נפגשות, אך לכל אחת מהן יש מסלול פעילות נפרד שאינו בהכרח קשור לדמויות האחרות. הסגנון הטקסטואלי הזה דורש מהצופה, קצת כמו בסדרת טלוויזיה, לזכור את הסיפור של כל דמות ואיפה "עזבנו אותה" בפרקים הקודמים. כך הטקסט שומר אותנו תמיד ערניים.

גם השפה הבימתית שנוצרה על ידי הבמאי והשחקנים היוצרים מעניינת מאד. כל הדמויות פועלות באותו חלל מצויר. הן יכולות להיות סמוכות מאוד פיזית על הבמה, אבל לא באותו מקום בעולם הבדיוני, אלא בקומות שונות בבניין או אפילו במציאויות שונות בעולם הבדיוני. לדוגמא, שתי דמויות חולפות זו על פני זו בחדר המדרגות, כמעט נוגעות, אך הן לא נמצאות באותו מקום. השחקנים נעצרים ומגיבים כאילו סוג של רוח רפאים חלפה על פניהם. מגע קל שהם לא יכולים לדעת מה הוא וממשיכים ללכת. הצופה מצדו צריך לזכור כל דמות, איפה היא נמצאת, ומה קורה לה כדי להבין את כל ההצגה.

האלמנט החשוב מכל בהצגה הוא הטקסט, ועל הבמה הריקה הוא הנוכח ביותר. מבחינה ביצועית ישנו פער בין תיאור למציאות. השחקנים מתארים פעולה, אך היא לאו דווקא מתרחשת על הבמה. הפער הזה בין התיאור לביצוע יוצר מתח ועניין. אנחנו מדמיינים את הפעולה שהשחקן מתאר למרות שפיזית על הבמה היא לא מתקיימת או שבמקומה מתקיימת פעולה אחרת. הדבר חל גם על תנועה ולא רק על טקסט, לדוגמא קראפאטי מסתכל מטה אל פרנצ'סקה הישנה בזמן שעל הבמה היא בכלל שעונה על כתפו. השפה הבימתית הזו של נתק בין טקסט לפעולה ובין פעולה לפעולה, מעשירה את הטקסט ויוצרת עולם בדיוני מסקרן.

עם זאת, אין מספיק דגש על דרכי הביצוע השונות של הטקסט. שאלות שהיו צריכות להישאל בחדר החזרות אינן מקבלות מענה על הבמה, כמו מה ההבדל בין טקסט מתאר ובין טקסט חווה? מה עובד יותר בביצוע של זה ושל זה? והשאלה המרכזית היא כיצד יוצרים באמצעות הטקסט (ובאמצעות המחוות הפיזיות) עולם בימתי שאינו קיים על הבמה? איך טקסט תיאורי שלרוב אינו דרמטי מעביר רגש?  איך הוא מעביר מקום? איך הוא מעביר אווירה או כל דבר אחר? גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות ואין לי תשובות אליהן, אך חייבים להמשיך לחקור אותן.

בין הדימויים הפיוטיים בטקסט בולט בחשיבותו דימוי המים. בבניין יש בעיה עם לחץ המים, לומייר מנסה לתקן אותה וכל הזמן שומע מים בתוך הקירות, בקומות מסוימות אין מים ובקומות אחרות יש, פרנצ'סקה מתקלחת וקאראפאטי צופה בה. הדימוי המרכזי הזה מופיע על הבמה דרך הגוון הכחול בתאורה ודרך המילים של הדמויות. עם זאת, התאורה הכחולה יוצרת אווירה של ערב, של עצבות ואיטיות, ולאו דווקא של מים. ומה תפקידו של דימוי המים במחזה? האם זהו הרצון של הדמויות בשינוי? בחיות מחודשת? רעננות? הפוגה מן החמסין שבחוץ? או שיש פה הקבלה לזיעה הניגרת מכל גוף וחלל? אני חושבת שלא הושקעה מספיק מחשבה בדימוי הזה, במשמעות שלו וכיצד ניתן להשתמש בו מבחינה חזותית ורעיונית.

בסופו של דבר,  זהו טקסט יוצא דופן שזוכה לביצוע מסקרן. השפה הבימתית בהחלט מעוררת עניין על ידי יצירת מתח בין טקסט לפעולה. קבוצת היוצרים עושה עבודה חשובה ומרתקת כשהיא מנסה להתמודד עם טקסט פוסטדרמטי, מורכב ופיוטי. כולי תקווה שבחלוף ההצגות, ההצגה רק תתפתח, תעמיק ותשיב לשאלות המנקרות.

לילה מאלף

תיאטרון תמונע

מאת: רולנד שימלפפניג

תרגום: יותם בנשלום

בימוי ועיצוב: עידן שוורץ

שחקנים יוצרים: יוסף אלבלק, גילי בית הלחמי, עדי לב, יפתח ליבוביץ', תומר קופל.

מוסיקה: יואב טלמור

עיצוב תאורה: אנה ווילד

ע. במאי: דורון לב

 מועדי הצגות נוספים: 17/8; 18/8 20:00