התיאטרון לא מת

על המוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של תיאטרון "תמונע" – פסטיבל א-ז'אנר

מאת: נעם מרום

למרות הסגרים והסגירות של התקופה האחרונה, אחד היתרונות שהתגלו בה הוא חידוש פני האמנות בכלל, ופני התיאטרון בפרט. ניתן כבר לראות ניצנים של תהליך העברת התיאטרון מהבמה שמאחורי המסך האדום והקטיפתי למסך המחשב והטבלט, תוך יצירת ז'אנר חדש – תיאטרון שהוא לא על במה. אבל מה זה בכלל אומר "תיאטרון שהוא לא על במה"? יוצרים רבים מתעלים את הפלטפורמה המקוונת (שאינה חדשנית בפני עצמה אך עדיין ייחודית למדיום התיאטרון) על מנת ליצור תיאטרון שלא נראה כמותו קודם.

מאחר שהאולמות סגורים והבמות מוחשכות, לתיאטרון לא הייתה ברירה אלא להמציא את עצמו מחדש, מה שדרש מיוצריו, על כל גווניהם, לערוך חשיבה מחודשת תוך פירוק לגורמים של מרכיבי אמנות הבמה השונים. ניתן לראות זאת לדוגמה באתרי האינטרנט של תיאטרון חיפה, תיאטרון קרוב וכן של פסטיבל עכו ופסטיבל תיאטרון קצר האחרונים שהועברו לחלוטין למרחב הווירטואלי. כל אלו מציגים פלטפורמות ליצירה תאטרונית חדשנית. ניתן לומר שזה לא תיאטרון רגיל וזה גם לא קולנוע – זה ז'אנר חדש – משהו באמצע.

מתוך "טע עץ במו ידיך". צילום מסך.

במסגרת פסטיבל א-ז'אנר האחרון של תיאטרון "תמונע", היוצרים והאוצרים מינפו את ההתפתחות של התיאטרון צעד אחד קדימה ויצרו מוזיאון ווירטואלי-תיאטרלי. בזמן שאתר המוזיאון טען עצמו וכל המוצגים התכוננו במקומם לקיו של תחילת התערוכה, שכונתה בתור "אופק האירועים", הצופים/מבקרים יכלו לראות סרטון פתיחה שהציג בפניהם את המצב הנוכחי והסיבות להתמרת הפסטיבל הוותיק למרחב המקוון. הסרטון הונחה על ידי פיש, בחור אריתראי צעיר הדובר תיגרינית, המוביל את הצופים לאורך רחובות תל אביב עד לתיאטרון "תמונע". בסיור הווירטואלי עצמו ניתן למצוא את פיש (שבימים כתיקונם ובימים של חוסר שגרה עוסק כאיש התחזוקה של "תמונע") בכל אחד מחדרי התצוגה בתפקיד תחזוקתי שונה. עם יציאת הצופים מחלל התצוגה, הם יכולים להיחשף לכישוריו המוזיקליים של פיש, שמהווה כחלק אינטגרלי-אמנותי מהיצירה.

כל חדר במוזיאון מספר סיפור ומבטא אמירה חברתית שונים באמצעות תמונות, קטעי אודיו וסרטונים. באמצעות כל אלו יצרו אוצרי המוזיאון, ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו ואיריס מועלם, חוויה שבאמת ניתן להשוות אותה לסיור רגלי במוזיאון אמיתי. בין חדרי המוזיאון ניתן למצוא יצירות כמו "עולם חדש ורוד" של יניב סגל שבאמצעות פסלים אנושיים סרוקים, גורם לנו לחשוב על בריאה של מציאות חדשה; "שקוף מט" של אמיר פלדמן (פלדי) אשר המיר מיזם אינסטגרמי שנוצר בשנת 2016 והתמקד בהבאת דרי רחוב מהשוליים לעיני הציבור לכדי חנות קונספט עם אמירה חברתית נוקבת על תרבות הצריכה וטרנדים אופנתיים; "טע עץ במו ידיך", שנוצרה על ידי אמי ספרד בה המשוטט במוזיאון מקבל במפתיע נשק לידיים אל מול "יער" ויכול לירות על המוצגים הצמחיים, דבר המציף שאלות בנוגע למהות הטבע והיער עבורנו; ויצירה של נאוה צוקרמן, המייסדת והמנהלת האמנותית של "תמונע", שהעניקה את האינפוט הייחודי שלה לפסטיבל המקוון – היא כתבה, ערכה וגם שיחקה ביצירה "ד' אמותיה", אסופת מחזות קצרים ומונולוגים שעוסקים בוירוס הקורונה, השלכותיו והשפעותיו על חיינו, ותחזית בנוגע לעתיד. כל זאת, מתוך הרצון להמשיך את ההצגה והיצירה בכל מחיר.

מתוך "ד' אמותיה". צילום מסך.

השוטטות בחדרי המוזיאון באמצעות עכבר המחשב ומקשי המקלדת יצרה חוויה ייחודית בפני עצמה. על אף שבתחילה נתקלתי בקושי טכני תפעולי, ההליכה הווירטואלית במוזיאון יצרה חוויה שסך כל חלקיה ואמירותיה החברתיות הנוקבות הותירו אותי עם הרבה מחשבות ותחושות על החיים שלנו בתקופה האחרונה – כגון מה המקום של הבמה במציאות הזאת, האם התיאטרון ימצא שוב את מקומו בקדמת הבמה, ואיך התקופה הזו תשפיע על המשך חיינו כפרטים וכחברה? התחושה הזו של שאילת שאלות עצמית ותחקור עצמי הזכירה לי תחושה של צפייה בהצגה טובה באולם אמיתי.

פיש המוסיקאי/תחזוקאי. צילום מסך

התיאטרון מנקז לתוכו מגוון עשיר של אמנויות מתחומים שונים – משחק ובימוי, עיצוב תאורה, עיצוב תלבושות, מוסיקה וסאונד, לעיתים שירה וקטעי מחול, וידאו ארט והולוגרמות. כך, גם הסיור במוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של "תמונע" מקבץ שלל מרכיבים אמנותיים ובימתיים ומנקז אותם לכדי חוויה תיאטרונית חדשנית. בנוסף, הסיור במוזיאון מאפשר לחקור, לנתח ולרדת לעובי הקורה של היצירות המוצגות בו בזכות כך שתוך כדי צפייה בסרטון או קטע אודיו ניתן לקבל עוד אינפורמציה על היצירה והיוצרים ולשוטט בחדר הווירטואלי בו היא מוצגת. האופציה לצפות/לשמוע קטע מסוים מספר פעמים מעניקה נדבך של עומק המעשיר את היצירה ואופן תפיסתה, והופך את חווית הצפייה/גלישה לכזו שלא נתקלתי בה בעבר באף ז'אנר תיאטרוני-אמנותי. המוזיאון הווירטואלי של "תמונע" חימם את לבי במיוחד. הוא גרם לי להאמין שאף על פי כן ולמרות הכל התיאטרון לא מת, הוא פשוט נח, כדי שיוכל לצמוח מחדש.

מוזיאון תמונע הווירטואלי

פסטיבל א-ז'אנר

תיאטרון תמונע

אוצרים: ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו, איריס מועלם

יוצרים: נאוה צוקרמן, יניב סגל, עינת ויצמן, ניצן כהן, עזיז אלטורי, אמי ספרד, אמיר פלדמן, איריס מועלם, נועם טמקין, ארז שוורצבאום, נדב בושם, ד"ר ארז מעין שלו.

מעצב מוזיאון: אלון "Dancing Engie" כרמי

ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן

הפקה: עומר עזרתי

עיצוב גרפי: מיכל צור

ניהול ופרסום מדיה: אלירן מלכה

יח"צ: רחל וילנר

לדף המוזיאון בתיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

הבמה הפרטית שבמוח

על סדרת תסכיתי "בכל זאת" – פסטיבל תמונע 2020

מאת: אירית ראב

המצב הנוכחי גרם לאמנים רבים למצוא דרכים חלופיות בכדי ליצור ולבטא את מה שהנפש זועקת, ולאור המצב הנוכחי, בו יש איים של שפיות ושגרה, ותחומים רבים במשק עדיין מחכים לתורם כדי להיפתח, לנפש יש הרבה מה לומר. חלק מהאמנים התחילו ליצור במרפסות, על הגגות ובחצרות פרטיות. אחרים יצרו קשר ישיר עם הקהל דרך הזום, הפייסבוק וחיות מקוונות אחרות. חלק אפילו עומדים לעשות הצגות יחיד בגינות תל אביב, במסגרת פסטיבל "מונולוגים מהגינה" שעומד להתקיים ביום שני הקרוב, ה23/11/20.  

בתיאטרון תמונע מצאו פיתרון מסקרן להשלכות המצב הנוכחי ויצרו פסטיבל אונליין, שמורכב משתי סדרות –  סדרת "יוצרים.ות מציאות", סרטים דוקומנטריים קצרים שנכנסים לבתיהם וחייהם של יוצרים שונים, ובוחנים את דרכי ההתמודדות עם הקיפאון האמנותי ושבירתו; וסדרת "בכל זאת", סדרה של עשרה תסכיתים קצרים, באצירתם וניהולם האמנותי של ניצן כהן וד"ר ארז מעין שלו, שנכתבו, בוימו ובוצעו על ידי אסופת יוצרות ויוצרים מוכשרים במיוחד.

אני מודה, פודקסאטים, תסכיתים וחבריהם הם לא ממש כוס התה שלי. אני מעדיפה לקרוא או לראות את היצירה, והכי טוב, לחוש את הקסם הזה שאין שני לו, שיכול להיווצר אך ורק באולם התיאטרון, כשיוצר/ת בוראים עולם ומלואו על הבמה, מול עיני הצופים. אבל מרתה ביקשה ולכן אני מבצעת – אז התיישבתי מול המחשב, פתחתי את תוכנת הספוטיפיי הקרובה לביתי, הקלקתי פליי והקשבתי. כל עשרת התסכיתים בפסטיבל בהחלט היו מעניינים ומעוררי מחשבה, רבים מהם היו כתובים לעילא, עם שורות שנונות ונפלאות שנותרות הרבה אחרי שהיצירה הסתיימה להתנגן, כמו "אני חושב שמלחמה זו דרך מאוד רעשנית ומלוכלכת להעביר את החיים, אבל גם מסעדות אסייתיות" או "אנשים יוצאים להילחם אחד בשני, כדי לא לשים לב שהם יושבים בבית ומתים בשקט", מהתסכית "תופסים עמדה" שנכתב על ידי אלי חביב. עם זאת, מבין עשרת התסכיתים, היו ארבעה שריתקו במיוחד, ולא רק שהצליחו לברוא עולם ומלואו על הבמה שבראשי, אלא גם נכנסו לחדרי לבי, שזו משימה שרק יצירות מעטות מצליחות לבצע.

מתוך הערב השני של פסטיבל תמונע בהנחיית אורי לנקינסקי | צילום מסך

"יש לי מישהו בבית", שנוצר על ידי דניאל כהן לוי ובוצע על ידי יעל טל ואלון אופנהיים, הוא יצירת מתח שמגוללת מעשה שגרתי לכאורה של בחור המסבלט דירה ומתקשר לחברתו בפחד וחשש, מאחר שהוא שומע מישהו מסתובב אצלו בבית, אוכל מהתבשילים במטבח ורואה "הסופרנוס" בטלוויזיה. שני הידידים הטובים מנסים להבין מה הבחור הזר עושה בבית ולמה? זה לא מפליא שכהן לוי, שלא פעם קיבלה השראתה מעולם הפודקאסטים והמיקרופונים וביטאה זאת ביצירותיה, תיצור תסכית מתח מצוין שכזה. היא לוקחת שני אלמנטים שגרתיים ביותר, סיבלוט דירה בתל אביב ושיחה בין חברים, והופכת אותם לסרט מתח שבהחלט יכול לפרוץ את גבולות הבדיון ולהתרחש במציאות. עצם זה שהמאזינים מהווים כמעין נוכחים נפקדים ביצירה, ושומעים את שיחת החברים, עלול לגרום להם לחוש שיש מצב שגם אצלם יש מישהו בבית, שאולי גם הם נמצאים במקום הלא נכון? זה גורם לחששות הבלתי רציונאליים האלה שעולים אחרים צפייה בסרט אימה נוראי, כאילו הבחור במסיכה ועומד במסדרון החשוך, ועלול לקפוץ עליך בדרך לאמבטיה. עצם מהילת היצירה בחששות אלו, גם אם באופן בלתי מודע, מוכיח שכהן לוי בהחלט עמדה במשימתה.

"פעם את בוכה", מאת ובבימוי ליבי רן, ובביצוע מיכל פלח ושרון גומבוש, מתאר נסיעה שגרתית של שתי אחיות המבקשות להגיע ליעד גורלי, תוך שהאחת מנסה למצוא את הטלפון האבוד שלה ואת עצמה, והשנייה מנסה ליהנות מהמוסיקה הישראלית השקטה ברדיו. היצירה אינה ארוכה, אבל תוך מהרה המאזין יכול להכיר את מערכת היחסים המסועפת בין שתי האחיות, את יחסי האהבה-עצבים-נאמנות-גוננות שיש שם ואת החזית שהן מנסות לשמר מול האמא, מה שקורה בכל משפחה, כמעט. שלוש היוצרות, רן על הכתיבה והבימוי, ופלח וגומבוש על המשחק, מצליחות להעביר בצורה טובה מאוד את הכמיהות, והחששות והכעסים של שתי האחיות. גם ביצירה זו, המאזין יכול להרגיש שהוא כמעין נוכח נפקד – נמצא במושב האחורי במכונית ויכול לצפות בשתי האחיות רבות ומשלימות ואוהבות וכועסות, וחוזר חלילה. כיאה לנסיעה במכונית, היצירה מלווה בפסקול מעולה של שירים יפים ושקטים, לצד תיבולים של "כוורת".

"95 אוקטן", שנכתב ובוים על ידי נועה בקר ואילנית בן יעקב, ומבוצע על ידי אילנית בן יעקב, נועה בקר וניצן כהן, הוא תסכית קשה ובועט המגולל את סיפורה של טלי, המסתגרת בבית (לא שלה) ומאיימת לשרוף את עצמה אם לא יעזרו לה בהשגת דירת עמידר. לזירה נקרא קצין משטרה שמתמחה באירועים כאלה והוא מבקש למנוע ממנה לפגוע בעצמה ולפתוח את הדלת הנעולה. היצירה, שמבוססת על סיפור אמיתי, היא מכמירה ומעוררת כעס והזדהות, בייחוד בימים אלו שעוד ועוד אנשים יורדים מתחת לקו העוני ומוכנים לעשות הכל כדי לדאוג לקורת גג ומזון לאהובי לבם. זאת, בזמן שקודקודים בממשלה משחקים משחקי אגו וחורצים גורלות בהינף יד, מבלי להבין את השלכות מעשיהם. נועה בקר, (שיודעת להפליא ביצירות רדיו תיאטרליות, ע"ע "רדיו פליי"), ואילנית בן יעקב, מצליחות לרקום במילים וסאונד את המצוקה, הכאב, הנחישות וחוסר האונים של אישה שמוכנה לעשות הכל כדי לדאוג לבתה, בן יעקב, שמגלמת אותה, מצליחה לבטא את מערבולת הרגשות הזו בצורה מדויקת. יש לשבח גם את ניצן כהן, שמגלם את קצין המשטרה בצורה די מרגשת ואת שרון גבאי שאמון על האפקטים הקוליים, (ואחראי גם על עיצוב הסאונד ביתר תסכיתי הסדרה) שכמו ברדיו פליי גם כאן מצליח להעשיר את היצירה ולתבל אותה בסאונד בדיוק במינון הנכון.

לבסוף, "נעבור את זה יחד", מאת ובבימוי נועה וגנר, ובביצוע לירז חממי ורוני עינב, מציג שיחת טלפון בין מוקדנית במשטרה לבין בחורה המבקשת להתלונן על אונס שעברה אצל בחור שהכירה בטינדר. זוהי יצירה מכמירה ומרתקת, מפעימה ומרגיזה, ובקיצור מעולה, המציגה את חוסר האונים הכפול של בחורה שנאלצת להתמודד עם שוטרת שלא רק שלא מצליחה לעזור לה ולהכיל את כאבה, אלא גם קונסת אותה על התנהגותה בניגוד להנחיות הקורונה. בכתיבתה, וגנר מצליחה לרקום עולם אבסורדי ועצוב, עולם שבו אנחנו נאלצים ובעיקר נאלצות להתנהל, בימים שבהם "עניינים שבשגרה", כמו אונס ואלימות, יורדים לתחתית סדר העדיפויות רק בגלל המצב הנוכחי. משחקן המדויק של חממי ועינב מצליח להעלות את היצירה לגבהים המגיעים לה. אני מקווה שיצירה כזו תפרוץ את גבולות הסאונד ותהפוך ליצירה באורך מלא על הבמה.

אם נסכם, תיאטרון תמונע הצליח לזהות את הצורך ולהעניק פיתרון תיאטרלי ומרתק למצב הנוכחי, והוא, כמו גם אסופת היוצרות והיוצרים שהשתתפו בפסטיבל, עשו זאת בצורה נפלאה. עם זאת, כולי תקווה שזה לא יהיה כמקל בגלגלים, ויגרום לאי-אילו קודקודים בקבינט לומר שהתיאטרון יכול להמשיך ולהתקיים בבמה הווירטואלית, ושאנחנו לא צריכים את האולמות כדי להגיע לקהל. הקסם התיאטרלי יכול להתקיים רק על הבמה, בצורה חיה, מול קהל שמגיב כאן ועכשיו. כל יתר היצירות והפיתרונות שנוצרים עכשיו, מעולים ככל שיהיו, הם רק פלסטרים וקביים, מכונת ההנשמה של התיאטרון, אם תרצו. אבל אנחנו עדיין זקוקים ל"דבר האמיתי".

לתסכיתי הסדרה באתר הפסטיבל של תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

פסטיבל תמונע 2020

סדרת תסכיתי "בכל זאת"

תסכיתאיות/ים ובמאיות/ים: נעה וגנר, אלי חביב, גילי יובל ומעין יובל-שהם, רועי מליח-רשף, ליאור גלציאנו ודנה שטנדל, דניאל כהן לוי, מור לידור ויפתח אופיר, ליבי רן, מעין אבן, נועה בקר ואילנית בן-יעקב.

שחקניות/ים: לירז חממי, רוני עינב, יניב ביטון, אלי חביב, מעין יובל-שהם, עדילי ליברמן, עמית אולמן, דורון בן דוד, תום חגי, אלון פרידמן, אמיר גולדמן, אלון אופנהיים, יעל טל, פלורנס בלוך, יפתח אופיר, שרון גומבוש, מיכל פלח, תמר עמית-יוסף, בני אלדר, ניצן כהן, אילנית בן יעקב.

עיצוב סאונד: איל שינדלר ושרון גבאי

הקלטת סאונד תסכיתים: איתי סמרי ושובל פיקסלר

ניהול אמנותי: ניצן כהן וד"ר ארז מעין שלו

ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן

הפקה: עומר עזרתי

יחסי ציבור: רחל וילנר

עיצוב גרפי ובניית אתר: מיכל צור

ניהול ופרסום מדיה: אלירן מלכה

הכוונה רצויה והתוצאה עוד יותר

על ההצגה "הכוזרי"

מאת: דנה שוכמכר

 ההצגה "הכוזרי", שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע, היא עיבוד דרמטי לכתבו של רבי יהודה הלוי, הנושא את אותו השם. היא נוצרה ובוימה על ידי יוסי יזרעאלי ומיועדת לקהל המכיר את עבודתו בתור במאי ובתור נביא זעם של התיאטרון הישראלי, אך גם אנשים אשר לא מכירים את עבודתו של יזרעאלי ימצאו בה עניין בשל האקטואליות העולה בה. עניינה של ההצגה הוא הזכות על ארץ ישראל.

ההצגה מספרת את סיפורו של מלך כוזר החולם חלום ובו נאמר המשפט "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". המלך, שמבקש להבין את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים המתעתעות, מזמין לעזרתו שלושה פילוסופים, נוצרי, מוסלמי, ובלית ברירה גם יהודי. זה האחרון, נותן לו את התשובה המקיפה ביותר אשר בעקבותיה הוא מחליט להתגייר.

בבסיס היצירה, ישנם שני טיעונים: 1. עם הבחירה הוא תואר שיש לשאתו בצניעות ואסור להפר אותו בשום צורה ואופן; 2. המוסר והזכות על הארץ שלובים אלו באלו, ומהווים כמקשה אחת. לכן, אם אחד מופר, השניה מופקעת. יזרעאלי לא עוסק בהיסטוריה, אלא מנסה לענות על השאלות הנוגעות לזכות של עם ישראל לשבת בארץ ישראל. בכך, הוא נוגע בנקודות החולשה ובפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, המבוססים על ההיבריס וחוסר הצניעות של העם הנבחר, של יפי הבלורית והתואר. המוזיקה הנפלאה אשר נכתבה על ידי תומר יזרעאלי ונגינתה בכינור של שיר אורדו ממחישות באופן מרטיט את העובדה שהפצעים עדיין לא הגלידו, והחטאים עדיין לא פסו.

בדבריו, כותב יזרעאלי על ההחלטה להציג את ההצגה דווקא עכשיו: "החשש שהחדווה שאפפה את שיבת ציון מגלות בבל – כאילו הגיעו ימות המשיח, תתקוף אותנו שוב. מה עוד שבימינו בשם הזכות על ארץ ישראל, מחוללת תורת המוסר שאחד מעיקריה הוא היחס לגר. לכן, הצגת 'הכוזרי'". למרות שהיצירה עלתה לראשונה טרם ימי הקורונה, ניכר כי היא רלוונטית כיום יותר מתמיד, בייחוד בשל היחס של העם והחברה הישראליים לשונה ולגר, לחלש ולמוחלש.

מתוך "הכוזרי"
"הכוזרי" | צילום: דוד קפלן

על אף הטיעונים המרתקים העולים בה, ההצגה אינה מועברת כשיעור תיאולוגיה פילוסופית. לזכותו של יזרעאלי, הוא הצליח לבנות דיאלוג מסקרן וחד הנמשך כשעה, ומתמקד בשני הטיעונים, מנקודת המבט שלו. פרשנותו למוצג בסיפור מלך כוזר מהווה כאמצעי מתוחכם ביותר, תוך התהוות עולם אוטונומי דחוס, הוא מצליח לעורר במלך שאלות המובילות אותו לגיור, ובכך לשנות את גורלו.  

המהלך הנבחר מקבל ביטוי על הבמה ביתר שאת, באמצעות סממנים תיאטרליים ועיצוב במה מדויק. על הבמה השחורה הוצב כיסא קטן ולוח ובו הדמויות השונות רושמות ומוחקות את המילה ירושלים. בכך, נוצר חלל פנימי אינטימי בו נפגשים היהודי ומלך כוזר ומעלים את הטענות שלהם. התאורה המצוינת שעוצבה על ידי מתן פרמינגר משלימה את התמונה האינטימית.

צוות השחקנים על הבמה מציג רגעי משחק מרתקים וטובים. אייל נחמיאס נחוש ומצוין בתור מלך כוזר אשר בוחן את הטענות ומנסה לפרש את הנאמר לו על ידי היהודי. יפתח אופיר מגלם באופן נהדר את היהודי חד התער, הוא יוצר דמות מרתקת שמתעתעת במלך כוזר וטורפת את כל הקלפים שלו. ישנם רגעים בהם השיח ביניהם נשמע כמו שיחה של שני בלשים המנסים לפתור תעלומה לחידה ומעלים ניתוחים אפשריים לפתרונה.

בשורה התחתונה ולסיכומו של דבר, ההצגה "הכוזרי" כוללת חומרים מרתקים אשר מעוררים מחשבה ועיון, גם לאחר שהיא מסתיימת. המשחק והבימוי המשובחים מצליחים לעורר ולחדור ללב ולמוח, וגורמים לטיעונים הפילוסופיים של יהודה הלוי לקום לתחייה בחלל הריק והשחור של תיאטרון תמונע.

הכוזרי

תיאטרון תמונע

על פי "הכוזרי" מאת יהודה הלוי

מאת ובבימוי: יוסי יזרעאלי

משחק: אברום הורביץ, יפתח אופיר, שיר אורדו/גוני כנעני, אייל נחמיאס, בני אלדר.

עיצוב תפאורה: יוסי יזרעאלי

עיצוב תלבושות: עומר גרינדלר

רקוויזיטים: נעה הר-עוז

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוסיקה: תומר יזרעאלי

עיצוב סאונד: נעם טמקין

עוזר במאי ומנהל הצגה: גיא ישראלי

הדרכת טעמי מקרא: יותם יזרעאלי

 מועדים נוספים:

13/7/2020 19:20 | 3/8/2020 19:30 | 4/8/2020 19:30

** יש לעקוב במדיות השונות אחר שינויים/הנחיות בגין המצב הנוכחי

סטארט אפ משפחתי

על ההצגה "מז'יניק"

מאת: אביבה רוזן

שלושה שחקנים צעירים, מוכשרים מאוד, משחקים בחלל קטן. מה קטן? קטנטן וצר, נטול תפאורה אך רווי במוזיקה, בתנועה ובקטעים שונים שמתקשרים אינטואיטיבית ו/או אינטימית זה עם זה, הקשורים למקומו של האדם במשפחתו. הם מתפשטים ומתלבשים, פיזית ורגשית, מול הקהל ומול בני משפחותיהם שהוזמנו במיוחד לאירוע, וחושפים, ברגישות רבה שמעלה לעיתים דמעה, ובצורה מאוד שונה ואחרת שאנחנו לא מצפים לה בהצגה, מערכות יחסים מורכבות, לעיתים קשות מאוד, אותן חוו במשפחתם.

ילד שאביו עזב את הבית כשהיה בן שנה מתחבק ארוכות עם אביו בתחילת ההצגה, הוא מראיין אותו ואנחנו עדיין איננו מבינים מהו הסיפור שעומד להתפתח כאן לפנינו. הילד, נטע וינר, שהוא גם המחזאי (לצד סתיו מרין) וגם שחקן ורקדן ונגן בהצגה, חושף אותנו בהדרגה לסיפור הנטישה, העימות והקבלה המחודשת. האב שיושב מצד אחד, כנראה באמת לא ידע מה מחכה לו לפני שנסחף בעל כורחו להשתתף בחשיפה הפרטית הזאת לפני אנשים מוכרים וקרובים וזרים גמורים. מצד שני, יושבת האם, שגם היא תיסחף ותשתתף. כך גם הוריה של סתיו מרין, השחקנית המוכשרת והמתוקה, הרקדנית שבכל פעם שהיא מדברת היא מרגשת, נאלצים בעל כורחם להשתתף ביצירה.

כשמרין מבקשת מאמה לספר את סיפור החלפת השם שלה, האם, שישבה ממש מתחתי, לחשה לבעלה: 'זה אמיתי, הדבר הזה?'. אחרי כמה התנגדויות היא התרצתה וסיפרה, ואנחנו הרגשנו כמו המציצים מבעד לחור המנעול שצופים פנימה לתוך דרמה שאינה שלנו, אבל היא כל כך שלנו. אנחנו לא עברנו, אולי, את מה שעברו השחקנים שמספרים את סיפוריהם ושופכים את קרביהם לפנינו, אך עברנו גם עברנו דברים שונים שדומים מבחינה רגשית לאלה שעברו הגיבורים-האנטי גיבורים על "הבמה".

מז'יניק2 - אסקף אברהם

"מז'יניק" | צילום: אסקף אברהם

כשהיוצרים שואלים את הצופים, אותי, מי היה קרוב יותר לאמא, התקשיתי לבחור. היו תקופות שהייתי קרובה יותר לאמי, בילדותי הייתי קרובה יותר לאבי, ואז נזכרתי ששניהם כבר אינם בין החיים, ולי כבר אין מה לתקן, רק לזכור את שניהם באהבה וכאן עלו הדמעות.

הם נוגעים ומרגשים, אך גם רוקדים בצורה שבה הריקוד לא תמיד נראה כריקוד (ואין תמוה בכך כי וינר עוסק גם בטאי-צ'י). לעיתים קרובות, עולים קונפליקטים שהם תדירים כל כך בחיי משפחה, כי בסופו של דבר, המופע הזה לא בוחן רק את היחסים שבין הצעיר שבמשפחה, האח או האחות הקטנים לבין אחיהם הגדולים, אלא את מכלול היחסים במשפחה מנקודת מבטו של ילד. אותו ילד שנאבק באחרים ופיתח שרירים ויכולת לחימה בגלל שמו יוצא הדופן שהפך לקלס, או האחות הקטנה שבורחת מאחותה הגדולה לה היא מנסה להציק כדי לתפוס את תשומת לבה ובהימלטה היא נכנסת במסמר בקיר עם מצחה והאחות פורצת בבכי בלתי נגמר, או האח הקטן שברח מהבית עם אחיו הגדול ממנו אך כשחזרו איש לא שם לב שברחו מהבית. הם מדברים על התמודדות עם משפחות של כאוס. לא כולנו גדלנו במשפחות של כאוס אך כל אחד מאיתנו חווה רגעים של כאוס במשפחתו ובתוך תוכו.

מז'יניק - אסקף אברהם

צילום: אסקף אברהם

לצד הכאוס, יש הרבה שירים ביידיש בהצגה. "הללויה" של לאונרד כהן הופך להללויע בהטעמה אידית. כנראה שזה משרת משהו, ואולי לא חייבים להבין, אבל זוהי נקודה למחשבה. היידיש נותנת נופך אך גם מורידה נופך, שכן לא כולם מבינים את השפה הזו ויש חשיבות גדולה למילים, שיש להן כאב ועוצמה והן לא תרגום מילולי של המילים המקוריות.

זהו סיפור של פתיחת קונפליקטים וכניסה חזיתית לתוכם, אך גם של סגירת קצוות והשלמות לריפוי הנפש. ריפוי שבא אחרי שמקיאים את כל הכואב והקשה והמר, את כל השנאות והקנאות שיש במשפחה מתחת או מעל לאכפתיות ולאהבה שיש או אין במידה מספקת.

בשורה התחתונה, זוהי יצירה מרגשת ושופכת קרביים המוצגת על ידי שלושה שחקנים מוכשרים ואמיצים.

"מז'יניק"

תיאטרון תמונע

יצירתם של נטע וינר וסתיו מרין

בהשתתפות: בני אלדר, סתיו מרין ונטע וינר.

עיצוב חלל ותאורה: יואב בראל

ליווי אמנותי: רז וינר

הפקה: טלי קוניגסברג

תלבושות: עידן לדרמן

ייעוץ: יעל ציטרון, אור מרין וניצן כהן.

מועדים נוספים: 

18/4/19 | 20:00 | תיאטרון תמונע

 

 

הלביאות שבחבורה

על ההצגה "מהפכניות"

מאת: אביבה רוזן

אני ניגשת לכתיבת ביקורת ההצגה הזאת בזהירות רבה. מחד, הנושא חשוב וראוי, וצוות השחקנים טוב. אני מעריכה את דליה שימקו כבמאית וכשחקנית, מעריכה מאוד את אסתי זקהיים הנהדרת. מאידך, ההצגה לא עמדה בציפיות שהיו לי. ניסיתי להבין מדוע, אבל קודם אספר לכם על ההצגה.

הרעיון מעניין מאוד: לצייר את הנשים שחיו עם גברים ששמם הולך לפניהם עד היום. קסנטיפה אשת סוקרטס, שנודעה כאישה מרשעת, בעיקר בגלל השם הרע שבעלה עשה לה; ג'ני אשתו של קארל מרקס, אשת אצולה שוויתרה על הכל למען החיים לצדו, חיה חיי עוני, מחלות ורעב וגם תרמה לא מעט לפיתוח משנתו אך נותרה בצלו, בעוד שהוא קנה לו מקום חשוב מאוד כפילוסוף ומניע לפעילות פוליטית; ומרתה, אשתו של זיגמונד פרויד, שלפי המחזה, תרמה לא מעט להבנתו של פרויד את הנפש הנשית. היא תרמה לו תובנות, מושגים ואפילו המציאה חלקים מהתיאוריה שלו, בעודה מבליגה על הרומן המתמשך שלו עם אחותה. גם היא, כמו קסנטיפה וג'ני, נעלמה מדפי ההיסטוריה.

המהפכניות - רוסלו שמריה.png

"מהפכניות" | צילום: רוסלו שמריה

המחזה מדגיש את התרומה של הנשים הללו ליצירת ידע וחוכמה, ואת יהירותם והאופי הילדותי והאגואיסטי של הגברים שלצדן, הגברים שהתפרסמו כהוגים הגדולים בהיסטוריה האנושית, אך מראה כי הנשים תרמו, תמכו ואפשרו, לפני שנעלמו. קו המחשבה הזה, של נתינת מקום של ממש לאישה, בהחלט נראה הגיוני ונבון, אך לא בטוח שהצגת הנשים כנבונות ותורמות חייב לבוא בהכרח על חשבונם של הגברים, שמוצגים במערומיהם, כילדים מפונקים בעלי אגו שברירי שהאישה חייבת לטפח. במילים אחרות, לא צריך להשפיל את הגברים כדי להראות את גדולתן של הנשים. הנשים לא הודרו על ידי בעליהן הידועים. החברה היא שיצרה את הנורמות ההתנהגותיות והערכים החשיבתיים שגרמו לכך שהנשים לא קיבלו הכרה. יתכן מאוד שמרקס היה שמח אילו ג'ני שלו הייתה מקבלת הכרה מתאימה. קטנוניותם של הגברים היא כמובן, בעיקר, ספקולציה של כותבות המחזה.

העלילה קופצת בין שלושת הזוגות, סוקרטס וקסנטיפה, קרל וג'ני מרקס וזיגמונד ומרתה פרויד, כמו באופרת סבון בטלוויזיה שבה מודעים היוצרים לכך שהצופה בז'אנר זה איננו בעל קשב וריכוז מספקים בכדי להתמקד יותר מדקות ספורות בסצינה אחת. אבל זאת איננה הבעיה העיקרית של ההצגה. מעבר לכך שנראה כאילו השחקנים עדיין אינם מיומנים בטקסט, הם שוכחים מילים וחוזרים על עצמם, זוהי מחלה שניתן לרפא, אבל הדיאלוגים אינם מעניינים, עמוקים ושנונים דיים. עבור קאסט של שחקנים טובים כמו זה שיש בהצגה, הטקסט איננו מאתגר מספיק כדי להציג את הנושא על מכלול מורכבותו אלא בצורה חד צדדית. זה כמו קונפליקט ללא קונפליקט, הכל ברור וידוע. הגברים הם הביצ'ים והנשים החכמות, הצודקות והמקבלות (להוציא קסנטיפה, שמוצגת כאישה סובלת אך אוהבת שאיננה שומרת על חובת השתיקה ויש לה טענות ודרישות).

אהבתי את הרעיון. לדעתי ניתן עדיין לעבוד על הביצוע.

"מהפכניות"

אנסמבל אספמיה בתיאטרון תמונע

כתיבה: יוספה אבן שושן ודליה שימקו

בימוי: דליה שימקו

דיאלוגים: יוספה אבן שושן

שחקנים: אסתי זקהיים, אלחי לויט, שירה קוריאל, דליה שימקו, אייל שכטר ושלום שמואלוב.

תפאורה: שמעון קסטיאל

תלבושות: דלית ענבר

מוסיקה: איסר שולמן

תנועה: עומר שמר

תאורה: נדב ברנע

ע. במאית: רויטל תמיר

מועדים נוספים: 

12/3/19  20:00 | 24/3/19 19:00 | 23-24/4/19 20:00 | תיאטרון תמונע

בום! התאהבתי

בום! התאהבתי – תיאטרון תמונע

בום התאהבתי - יאיר מיוחס

בום! התאהבתי. צילום: יאיר מיוחס

יש לה, ליעל טל, את כל האיכויות שהופכות אותה לאמנית ספוקן וורד שראויה לערב משלה. היא חריפה, שנונה, אינטליגנטית, מצחיקה מאוד, ובמיוחד, בעלת נוכחות בימתית ייחודית וכובשת לב. "בום! התאהבתי" – מופע שירה-מדוברת מוזיקלי משותף לטל ולמוזיקאית נעמה רדלר, שנערך על במת הבר בתיאטרון תמונע – נפתח בהתנצלות: "למה זה סבבה שלבשתי את השמלה אחרי שהיא הופיעה בעיתון? – כי זו הצגה". ואכן, הפרסונה שטל עוטה בשיריה היא של אישה חסרת ביטחון, מהוססת, ילדה יחידה בעולם גברי, שמשתמשת בהומור כדי לפלס בו את דרכה ולמצוא אהבה (רומנטית, אבל לא רק). זוהי פרסונה שקל מאוד להישבות בקסמיה, וכשהיא בשיאה – כמו בשיר הנושא של הערב, שבו היא מתאהבת בגבר מוצלח פחות ממנה לכל הדעות ו-"יורדת לרמתו" כדי לזכות בחיבתו – הערב מרקיע שחקים, והמילים של טל מתגנבות לנפש ולוחצות במקומות נסתרים. למרבה הצער, אין מספיק שיאים כאלה במהלך הערב. השירים לא אחידים ברמתם והבחירות המוזיקליות לא חורגות מהמצופה בערב שכזה, אך למי שאוהב לראות איך עושים דברים עם מילים, ומחפש להאמין, לערב אחד, שעוד יש סיכוי לאהבה, מדובר במופע מומלץ במיוחד.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…) 1

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

שלא ייעלם לעולם

על היצירה "איך להיעלם לגמרי"

מאת: תמר צפריר

פסטיבל תמונע נערך השנה בפעם השביעית, בסוף אוקטובר האחרון, בשבעה ימים של טעימה שנתית אינטנסיבית, שאופיינה הפעם בחיפוש אחר שפה ותוכן חדשים. בתוך עולם של אמת סובייקטיבית המוטלת בספק תמידי, נולדו וממשיכות להיוולד יצירות פוליטיות וחברתיות, המשמיעות דעה צלולה ונוקבת על המציאות. לעיתים, הן עוסקות במציאות הקולקטיבית שלנו כחברה, ולעיתים, בזו האישית של כל אדם כפרט בתוכה. מדי יום אנו פוגשים באינספור חומרי גלם לעבודה חברתית ופוליטית כזו, אך דווקא על הקרקע הזו צמחה היצירה האישית של איתי ארדל, "איך להיעלם לגמרי".

איתי ארדל נולד בירושלים וכיום חי בוונקובר ועובד בקנדה, לונדון וניו יורק כמעצב תאורה ומספר סיפורים. לפני 17 שנים, תיעד את החודשים האחרונים בחייה של אמו שחלתה בסרטן, לצד מספר דמויות מפתח נוספות בחייו. המופע שלו משלב את החומרים המצולמים האלה עם אמנות עיצוב התאורה והופך אותם לכדי הצגת יחיד חושפנית וכנה.

איך להיעלם לגמרי - דן בן ארי

איך להיעלם לגמרי. צילום: דן בן ארי

אמנם, האמצעי העיצובי המרכזי של ארדל הוא התאורה, אך הוא עושה שימוש מחוכם גם במסך שנמצא על הבמה מאחוריו. המופע נפתח בחשיפת חצי מהמסך, עליו מוקרן קטע וידאו. בהמשך נראה איך ארדל מצליח למצות מתוך המסך הפשוט את מירב הפוטנציאל שלו, כפי שהוא עושה עם אמצעי התאורה.

הצגת היחיד של ארדל משכילה לשתף אותנו בחבלי הלידה שלה עצמה. ארדל משתף אותנו בתהליכי היצירה בצורה וורבלית וגם מקפיד על שקיפות בפן הוויזואלי. למשל, הוא כולל במופע הסבר מפורט והדגמה ידנית על השימוש בפנסים. הפעלה של פנס על הבמה מתוך הבמה, נדמתה כמו ווריאציה חדשה של תיאטרון בובות שארדל יוצר באמצעים המוכרים לו – פנסי התיאטרון. כמו שהוא מביא לקדמת הבמה נושא לא יומיומי (תהליך דעיכת אדם מסרטן), כך הוא מניח על הבמה את הפנסים שבדרך כלל מאירים מלמעלה, מבחוץ.

בדיוק כמו שהמופע עוסק בחסרונה של האם, ארדל יודע גם להשתמש בחשיכה מוחלטת, או כמעט מוחלטת, שהיא תאווה לעיניים רוויות. ארדל רגיש לקהל שלו, וברגעי החושך הספורים הללו הוא מציע לו צוהר למחשבה, מפלט או רפלקציה על המופע הגדוש תוכן רגשי לא פשוט. כבר מהרגע הראשון ארדל חשוף ושקוף עם הקהל שלו, מספר סודות ומאווים, מכניס אל "מאחורי הקלעים" של היצירה ואף מזמין את הקהל לאתגר אותו בשאלות. בתמורה לתשומת לבו, זוכה הקהל ליצירה מרגשת בכנותה אך לא סוחטת דמעות. ארדל מציג את המציאות כפי שהיא, בלי אובר-רומנטיזציה או ציוריות מעושה. מטרתו לא בידורית והוא אינו מנסה לרגש את הקהל בצורה מאולצת. הוא מציע מרחב מנטלי סטרילי שמאפשר לקהל להחליט בעצמו כיצד להגיב לסיפור של ארדל וכיצד לעבד את הדברים, מתוך הבנה שהסיפור עוסק בנושא לא פשוט.

איך להיעלם לגמרי2 - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

את השפה הבימתית שלו, ארדל יוצר בכישרון רב. הדבר היחיד שהעיב עליה מבחינה אסתטית הוא שחסרו כתוביות בחלק מהקטעים המצולמים בהם פס הקול היה מקוטע או איכות הסאונד לא הייתה גבוהה. בתוך הבמה הזו הוא פועל ספק כשחקן, ספק כמפעיל תאורה, ספק כעצמו, אף על פי שכבר בתחילת המופע הוא דואג להסיר מעצמו את הטייטל "שחקן" ומסביר שהוא מעדיף להתהדר בתואר "מספר סיפורים". למרות שהוא נמנע מלהגדיר עצמו כשחקן, תנועתו על הבמה טבעית, הוא שולט בקולו וסביבתו בכישרון טבעי והקשר שלו עם הקהל רציף כמעט לחלוטין.

בעולם בו כל יום מישהו מנסה להמציא מחדש את הגלגל, איתי ארדל מציע פרשנות משלו למושג "הצגת יחיד". במופע האישי והייחודי לו, הוא בונה גשר רגשי לקהל ומזכיר לנו מחדש, מה ערכה של כנות ופשטות.

"איך להיעלם לגמרי"
איתי ארדל מתארח בפסטיבל תמונע
מאת: איתי ארדל, ג'יימס לונג ואניטה רושון
בהשתתפות: איתי ארדל
עיצוב תאורה: איתי ארדל
מוסיקה: אמיליה סימינגטון-פדי
ע. במאי: נועה ענתות
וידאו: ג'יימס נסביט

היצירה הועלתה לראשונה בעברית בפסטיבל תמונע, אחרי למעלה מ-300 הצגות ב-22 ערים שונות ברחבי העולם. לאחר ההצגות בפסטיבל, היא חזרה לנדוד בעולם.

דברים שמצאתי בארון של אמא

דברים שמצאתי בארון של אמא – פרפורמנס אישי – פסטיבל תיאטרון תמונע

דברים שמצאתי בארון של אמא2 - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

 

האם מה שנותר מאדם זה סך הפרטים שהותיר אחריו בעולם? שואל נדב בושם ומנסה לענות כשהוא מזמין את הקהל למוזיאון זמני שהקים בתיאטרון תמונע, לזכרה של אמו. במוזיאון הוא מציג פריטים שונים שליקטה אמו בחייה, שהוא ליקט בפירוק ביתה, בית ילדותו. הפריטים המוצגים הם רהיטים, פרטי הלבשה, מסמכים, פתקים, מתכונים, ציורי ילדות וציורים של האם אך גם רסיסים של אישיות, אופי וזיכרונות – הקלטה של שיחה עם הספר שליווה אותה כל חייה, עוגות לפי מתכוניה… בין לבין, נמצאים שברירים של תקופה: ספרי טלפונים למשל, פתקי בוחר משנות ה-90 וכיוצא בזה. בושם ודיילות הזיכרון של המוזיאון מאפשרים שיטוט חופשי עם מפה במוזיאון, כשמדי פעם הם תופסים את המשוטטים למשחק רביעיות עם מוטיבים מחייה של אמא או הקראת מכתביה. הביקור במוזיאון מעלה תחושות שונות אצל מבקרים שונים – חלק מתביישים במציצנותם ובחלק ניצתת הסקרנות. בין הצדדים עשוי להתעורר דיון מעניין, אך בכל זאת, עולה תחושה שחסר איזשהו ערך מוסף או אמירה אישית של בושם על מציצנות, שיתוף, אגרנות או כל נושא אחר שמתקשר לתערוכה.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מאת: נדב בושם

בהשתתפות: נדב בושם, עדילי ליברמן ובהט קלצ'י

וידאו: אייל תגר

עיצוב חלל: אנני אטדגי

עיצוב רביעיות: ורד רשף גוזלן

נכון לעכשיו, אין מועדים עתידיים, אבל כדאי להיות עם היד על הלינק ולעקוב באמצעי המדיה הקרובים לביתכם. או מאידך, תוכלו להקליק על אתר תיאטרון תמונע.

 

יוסף יוספזון מת

יוסף יוספזון מת – המחזמר

תיאטרון תמונע

יוסף יוספזון - בן מור

צילום: בן מור

רוב ההפקות הנוצרות בבתי ספר למשחק מתאפיינות בתעוזה, לעיתים ביזאריות ולא מנסות להחניף לקהל. בהצגה "יוסף יוספזון מת", שהחלה דרכה בסמינר הקיבוצים, חסרה התעוזה, אך אין בטענה הזו בכדי לבטל את הספקטקל שכן היה בה. הקומדיה המוסיקלית נעה באופן בלתי פוסק בין שני קצוות: בין כתיבה שטחית ורדודה לבין מעודנת ומתוחכמת, הדמויות לעיתים פלקטיות ולעיתים סוחפות ומרגשות, המשחק נע על סקאלה שבין צפוי למדויק ומעניין. עיצוב הבמה עוגן בקונספציית ה"משפחה הכל-ישראלית" היושבת שבעה על דמות סבא ארכאי ומרוחק שנפטר, אך לא החמיא למשחק ולכוריאוגרפיה – החיננית, יש לציין – שנעשו לידו, בתוכו ומסביבו. ראוי לציין ולשבח את הליהוק המדויק של שי איצקוביץ' כאב ורימון כרמי כאחות הקטנה, את המשחק של תאיר שוויקה ואת השירה של שירן אסף, וכן, את האופן שבו עידו קולטון בנה את דמותו לאורך ההצגה, אם כי ממש נכנס אליה רק בנאמבר הסיום. זהו סיפורה של משפחה טיפוסית בשבעה טיפוסית על סבא חלוץ טיפוסי, עם מסר חביב ונדוש שנחשף בטפטופים אלגנטיים ולבסוף מושלך על הקהל בגסות.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל….)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

אמנות הניגוד

על ההצגה "לילית -מותחן מיתולוגי פנטסטי"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

ישנן נשים מעטות במיתולוגיה היהודית. סיפורי האגדה התלמודיים והמאוחרים נכתבו על ידי גברים, בעבור קוראים גברים ומתארים חוויות גבריות של גברים. נשים מופיעות בהם, במקרים מועטים, כדמויות משניות שנוכחותן משפיעה על התגלגלות הסיפור שבמרכזו הגבר – אשתו של זה או בתו של ההוא. לא כך במקרה של לילית. מדובר בדמות מורכבת, חזקה, מאיימת ועצמאית. לא סתם הפכה לסמל פמיניסטי בימינו. סיפורה (שמסופר גם הוא מנקודת מבט גברית, כמובן) מופיע לראשונה כמדרש שבא להסביר מדוע ישנם שני סיפורי בריאה בספר בראשית. תחילה, יצר אלוהים את האדם ואת לילית,  אך הם לא הפסיקו לריב (על מי יהיה למעלה כשהם שוכבים) ולכן ברחה לילית מגן-עדן ואלוהים ברא במקומה את חוה. סיפורים מאוחרים מוסיפים שכאשר ברחה לילית לים סוף, פגשה את השד אשמדאי וילדה לו בכל יום עשרות שדים שנפוצו בעולם. עפ"י סיפורים אלה לילית גם אחראית למוות של תינוקות בעריסה, למחשבות זימה, לחלומות אירוטיים ולכל התעוררות של יצר הרע אצל גברים. כדי לרסן אותה, כך מסופר, שלח אלוהים שלושה מלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלף – בכדי להשיבה אליו.

זוהי נקודת הפתיחה של "לילית", עבודת התיאטרון החדשה של ענת דרימר, שפותחה במסגרת מתחם האמנים פסטפקטורי בבת-ים. כמו קודמתה "נשף קמח" שעסקה בהתמודדות עם מות אמה בגיל צעיר, גם בעבודה זו דרימר לא מהססת ותוחבת את ידה עמוק למעיין הכאב ומפיקה ממנו צמר גפן מתוק. בשנים האחרונות, דרימר בנתה לעצמה מוניטין גם כמשתתפת קבועה בערבי ספוקן-וורד, אשר שיריה מקיימים שילוב שומט לסתות, מפתיע, מביך ומענג של בוטות ותמימות. שירים שמדברים על מין ומוות בישירות וביושר, בקול ילדי ובמבט משתומם וסקרני. "לילית" ממשיכה את הקו הזה ומתקלת את הנושא הכואב והלא פתור של מיניות נשית עכשווית בעזרת שורה של ניגודים, פערים ומתחים שיוצרים שפה תיאטרונית פואטית ייחודית.

לילית - דויד קפלן

מתוך "לילית". צילום: דויד קפלן

המופע נפתח בציטוט מתוך ספר בן סירא, ובשלושה מלאכים (כלומר שחקנים שחוגרים לגופם כנפי מלאך בחגורות ורודות) עולים ויורדים בשלושה סולמות (צהובים, מהטמבוריה – עמית רובין עיצבה באמצעים דלים ובמקוריות את החלל והתלבושות) ושרים שיר שנשמע כמו שיר עבדים: "החופש לא מחכה בסוף הסולם/הירח מזיע, זוהר, נעלם/העיר נרדמה, אין חלומות/ הפנטזיות הפכו לשברי חלומות… החוף מאונן על הים ובוכה/ והים לא גומר רק נרטב ושוחה… מרוב עייפות מסתדרים בשלשות/ הכמיהה השתבשה התחתונים יבשות (כך במקור)". העיסוק במין נוכח כל הזמן, אבל החשק אבד. לילית ברחה והותירה את העולם עם מיניות לא פתורה.

המופע בנוי מרצף של קטעי טקסט ותנועה שמנסים לפענח את הפער הזה ולגשר עליו. דרימר עושה זאת על ידי פעירת פער אחר – בין השחקנים לבין הדמויות אותן הם מגלמים קיים כל הזמן מרחק. השחקנים אף פעם לא מגלמים את הדמויות באופן מלא, הם תמיד מסתכלים על הדמויות מהצד, שופטים אותן, לפעמים מתרחקים מהן באופן מלא ומגלמים את עצמם. המלאכים שמחפשים את לילית (בן סגרסקי, צוקי רינגרט ושקד מוכיח) הם גם השחקנים שמנסים להבין את המיניות שלהם עצמם. הם מעולם לא ראו את לילית, ולכן הם רק מדמיינים איך היא נראית, בונים את הדימוי שלה כשדה עם מיניות בלתי נשלטת. כאשר דרימר מופיעה כלילית – בחזות ילדית, מנגנת שיר מתקתק בסקסופון – אנו עדים לפער שבין הדימוי למציאות. פער שלילית-דרימר מנסה בכל כוחה למלא – היא מנסה לגלם בגופה את הדימוי הבלתי ניתן למימוש של המלאכים ונכשלת כמובן. הפער הזה הוא כפול – לילית שמנסה להגשים את המצופה ממנה, ודרימר שמנסה להיות האישה האימתנית שהיא לא יכולה להיות. בעולמה של "לילית", אישה שהיא פחותה מוונדר וומן איננה אישה, ומיניות נשית שאיננה רעבתנית איננה מיניות.

לילית 2 - דויד קפלן

צילום: דויד קפלן

הניסיונות של צוות ההצגה לפתור את חידת המיניות הם לעתים רציניים וכואבים, לרוב מטופשים ומהנים כמו משחק ילדים ובאים לידי ביטוי גם בטקסטים עצמם (חשיבותם מרכזית – זהו מופע שמעורבים בו  קטעי ספוקן וורד רבים). דרימר מבצעת אותם בהתלהבות ילדית, אמיתית ותמימה, אך גם מודעת לעצמה ואירונית. הפואטיקה הטקסטואלית של דרימר עובדת על ניגוד בין דימויים מדוייקים, בוטים ומפורטים: "…ואני מעדיפה להקיא את הלינגוויני שאכלתי מאשר לשמוע אותך מספרת לי על אזרחות טובה" (דווקא ליגנוויני, ולא סתם פסטה), לבין משפטים קטועים וחצאי אמירות, לעיתים כמעט סתומות: "ועדיין אפשר לבכות מהלילות שנרדמתי בלי", ולעיתים ברורות יותר: "…פעם הייתי מרגישה מאוד אשמה והיום אני עדיין". נוצרת תחושה שדרימר רוצה להגיד הכל – את מה שהיא יודעת לנסח וגם את מה שלא – והדחיפות הזו נשמעת כמו קריאת מצוקה של מי שדורשים ממנה להגיד מי היא, אך לא נותנים לה להיות מי שהיא, וגם לא מחכים לתשובה.

ישנה מידה לא מבוטלת של בוסריות ב"לילית". הקטעים השונים תפורים ביניהם בתפרים גסים, והמבנה הדרמטורגי לא צובר תנופה ולא מוביל אל חוויה סופית ברורה ומובהקת. יחד עם זאת, וכיאה למופע שבנוי על ניגודים, יש אפשרות לראות בו הצעה לצפייה אחרת בתיאטרון. צורה אחרת – נשית, עגולה – להתבוננות במופע. כזו שלא שואפת אל "שלמות מבנית" או מחפשת פואנטה, לא "אחידה" ולא לינארית, אלא מזמינה להתמסרות אחרת, חושית, חווייתית.

 

"לילית – מותחן מיתולוגי פנטסטי"

יצירתה של ענת דרימר

מלאכים: בן סגרסקי, צוקי רינגרט ושקד מוכיח

במאית שותפה: עידית כהן

מוזיקה מקורית: עמית פישביין

עיצוב חלל ותלבושות: עמית רובין

עיצוב תאורה: מעיין שחר

מועדים נוספים:

11/9/18 | 21:00 | בית מזי"א לתיאטרון, ירושלים.

למועדים נוספים בתיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק