סיפורו האישי מאוד של אמיתי קדר מתחיל בהקדמה. הוא מסביר לנו איך ומדוע החליט להביא את סיפורה של אמו לבמה אחרי 25 שנים בהן שכבו יומניה בשקט ושלווה. ביומנים אלו, כתבה אמו הסכיזופרנית על חייה מנקודת מבטה, על ההתפרצויות ששיבשו את חייה, על לידת בנה כתרופה אפשרית לנישואין שכבר היו משובשים, על חייה בצל אשפוזים חוזרים ונשנים, על תרופות שנטלה אשר קיצרו את חייה והביאו למותה בגיל צעיר יחסית, 52, גילו של אמיתי כיום. היא כתבה על חלומה הגדול, להיות שחקנית, כוכבת בהוליווד. חלום גרנדיוזי שאולי הביא את אמיתי לעולם התיאטרון, כשחקן וכמחזאי. ואולי לא.
למעשה, המופע הקצר בנוי משלושה חלקים, אותה הקדמה, ההצגה עצמה, והדיון שבעקבותיה. בהצגה משחק אמיתי את אמו בצורה נוגעת ללב. הוא משחק את הרגעים הטובים לצד רגעים רעים רבים, רגעים שבהם היא נשברת, מתנתקת מהמציאות, מדרדרת את חייה, ובכך גם את חייו.
יש משהו מכמיר לב בהצגה על אם שמשוחקת על ידי בנה, ועוד יותר מכך על אם שהיא מתמודדת נפש. יש משהו בסבל הרב שעובר על שניהם, בפיוס שלו אתה ועם מחלתה, שנכנס ללב. במהלך ההצגה, אמיתי מתייחס לאביזרים שנמצאים על הבמה וגם כאלה שאמורים להיות על הבמה ולמעשה אינם נמצאים שם. תפאורה מדומיינת היא דרך מעניינת להתמודדות עם במה מאובזרת בדלילות וגם עם נושא ההצגה, שבו הדמיון, תולדה של מחלת הנפש, מביא את האם לראות ולשמוע דברים שאינם קיימים במציאות החיים האפורה שלה.
היומנים של אמא. צילום: דן בן ארי
ויש כמובן משהו רחב יותר שעומד כאן לדיון. מעבר לבן שמתמודד עם זכר אמו ומנסה לקיים את צוואתה ולהפיק משהו בעל משמעות מהיומנים שהשאירה, יש כאן שאלה של התמודדות עם מערכת היחסים של בן ואמו, ועם חייו שלו. עומד פה לדיון הנושא של חיים עם מחלת נפש של אדם קרוב, ואיך החיים הללו מושפעים על ידי ההתמודדות הבלתי פוסקת עם גילויי מחלת הנפש, התפרצויות, חוסר ודאות, תקוות ואכזבות.
הצגת יחיד תמיד תלויה כולה ביכולתו של שחקן אחד לשאת על כתפיו הצגה שלמה. באתגר זה עומד אמיתי בהצלחה רבה. אך לצד זאת, דברים רבים נותרו פתוחים. בדיון, למשל, מספר אנשים שאלו, היכן היה אביו בכל הזמן הזה. מסתבר שהאב נותר מאחור, בחו"ל, וכנראה לא התעניין יותר מדי בקורות משפחתו בארץ. אבל, אומר אמיתי, זה סיפורה של האם ולא סיפורו של האב. ועם זאת, כפי שסיפר, הוא עדיין בתהליך של עיצוב המופע, כך שייתכן שבעתיד נראה את היצירה שלו הולכת ומתפתחת, ומתעצמת, וזה בעצם טיבו של התיאטרון.
היומנים של אמא
תיאטרון תמונע
מאת ובביצוע: אמיתי קדר
עיצוב תאורה: מתן פרמינגר
מוסיקה: בועז שחורי
המחזה פותח בסדנת מונודרמה של איה קפלן
מועדים קרובים:
8/12/21 19:30
10/1/22 19:30
12/1/22 19:30
13/2/22 19:30
למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק
הסוד בקומדיה, בין אם בכתיבתה ובין אם בהצגתה, הוא לזכור שהקומיות היא אך ורק כלי ביטוי, ושהנושאים בהם היא נוגעת אינם בהכרח מצחיקים או קלילים. עלילתה מצויה במצבים משעשעים, והיא מציגה באור מבדח מגרעות וחולשות הקיימות בבני האדם. בהישענות על הומור יש סיכון, היא עלולה להוביל לחוסר הזדהות מצד הקהל מכורח ההקצנה של אופי הסיטואציות והדמויות. כבר מראשית ימיה, הקומדיה היוותה תחום שאינו מהוגן, ועל אף שזכתה לאהדה בקרב ההמונים, מקומה כחלק רשמי בפסטיבלים הובטח רק שנים לאחר היוולדה.
להצחיק זו אינה משימה פשוטה, יש כל כך הרבה דקויות שאינן מעוגנות במשוואה המתמטית, שמנתה היא צחוק. על אף שלא אביא כאן היום את הנוסחה המדויקת, כי זהו סוד השמור עם היוצרים הגדולים ביותר, בהצגה ״מנחם יוצא למלחמה״ עלו על פיתרון מעניין, שהצליח לשלב כל מה שהייתם רוצים שיהיה בקומדיה טובה. אז אתם בטח שואלים את עצמכם, מי זה מנחם, ולאיזה מלחמה הוא יוצא?
להלן –
מנחם (אותו מגלם השחקן המדופלם לעילא דורון צפריר) הוא איש משפחה, עורך דין ונוטריון במקצועו, נשוי באושר (טוב אולי אושר זו לא ה-הגדרה למצב, אבל אהבה, דאגה ואכפתיות – צ׳ק) לעדינה (אותה מגלמת בהט קלצ'י המופלאה). יום רגיל בסלון המשפחתי התיאטרלי המפורסם, חוסר התקשורת חוגג באוויר, מדליקים טלוויזיה, פרסומות, ומה זה שם? פרסומת לתרופה נגד גזים בכיכוב התא המשפחתי? הרי זה מגוחך. בושת פנים ואימים. עוד ועוד מבני המשפחה עוברים בסף הדלת ועל אף מאמצי ההורים לחסוך מהם את הפרטים, תגובות שונות הנעות בין שמחה עילאית לסכנת חיים, עולות מתוך ההיחשפות למחזה הנבזה.
"מנחם יוצא למלחמה". צילום: אלי כץ
בהחלט לא פשוט לגשר בין מורה ללשון, עורך דין (ונוטריון), שחקנית/דוגמנית/רק רוצה להתפרסם, צלם עם שני שליש מוח בניו יורק וסוכן מוסד שלקח על עצמו ברצינות את השמירה על זכות השתיקה. משפחה לא רגילה שנקלעה יחד במסך קטן ולעיני כולם. אז מנחם יוצא למלחמה, נגד ענקית התרופות בראשות מר קפסולניק ועורך הדין מניפולביץ׳, שכמו בכל קרב הוגן, אין אינטרס משותף.
ועכשיו תשאלו, היכן הקומדיה? והנוסחאות? והמנה?
הנה, בבקשה.
מה שמדהים כל כך בהצגה הזו זה שהיא לא מפסיקה להוכיח את עצמה. סצנה אחר סצנה נגלית לנגד עיניים כוונת המשוררים דדי גל ואלמה וייך חושן, המחזאי והבמאית, שבמקרה או לא הם גם אחים (המחזה מבוסס על סיפור אמיתי שקרה להם, בו תמונה של משפחתם התפרסמה במפתיע במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, ושבעקבותיה רצו לצאת לקרב מול שומרת הראש האימתנית של הדמוקרטיה), שביקשו להציג לקהל כיצד ניתן להתמודד עם הסיטואציה המוזרה בפני עצמה, תוך הקצנה והגזמה.
אז למה זה כל כך יפה? כי וייך חושן וצי שחקניה הם גאונים של טיימינג קומי. שלל ׳קטנות׳ וג׳סטות מבריקות משובצות בתבונה רבה לאורך ההצגה. האופי שניכסו להם השחקנים בגלמם את הדמויות המשונות מצליח לחדור גם להם וגם לקהל עמוק לנשמה, ואפילו במעבר בין דמויות (ישנם שחקנים שמגלמים יותר מדמות אחת) ניכרת מחשבה ועומק ראויים לשבח.
בשיחה עם הקאסט לאחר ההצגה, שאלתי את השחקנים מהו בעיניהם היסוד ההכרחי בעשיית קומדיה. דורון צפריר אמר שבשבילו הכי חשוב זה להגיע להבנה של המצוקה של הדמות. לא משנה אם מדובר בדרמה או קומדיה, הדמויות חוות משהו אמיתי וכנה, וללא פעולה מתוך מצוקה שכזאת, הדמות לא תהיה אמינה. ישנה אמת יפה בהסבר שלו, בניסיון לתת מענה לשאלה המורכבת של איך עושים קומדיה. הדמויות הקומיות אינן מודעות לקומיות שלהן, זהו צירוף הנסיבות והתמונה הכוללת שמביאים למושא הצחוק. בהצגה בהחלט ניכרת הבנה עמוקה של היסוד הקומי הזה.
צילום: אלי כץ
כך, ניכר גם בתפאורה שבמבט ראשון נדמית פשוטה, אך לאחר יד, מתבררת מודולרית ותואמת לצורכי ומימדי ההצגה. הפשטות שלה מאפשרת לשחקנים להנכיח אף יותר את יכולותיהם, שכן אין אלמנטים ויזואליים משמעותיים שמאיימים על תשומת לבו של הקהל. השימוש בסטריפים של נורות לד כחולות כקווי מתאר לרהיטי העץ מחזירים את התת מודע להתמקד בשערוריית הפרסומת, ופשוטו כמשמעו תוחמים מקומות שונים בהתאם לסיטואציה המתרחשת.
בעוד העלילה הולכת ומסתרבלת, בני המשפחה, ומנגדם קפסולניק ומניפולביץ', משנסים מותניהם והמשפט מתחיל. סצנת הסיום הזו של ההצגה, אחרי רצף מכובד שהצליח לשמור על קצב מדויק וללא רבב, הייתה מעט כבדה ומתישה. משהו באווירה הרצינית שנחתה על הבמה לאו דווקא החמיא וסיפק רובד משמעותי למהלך. שכן על אף שהמשחק, אגיד זאת שוב, היה קולע מכל המובנים, האופי של הסצנה העיב עליו ועייפות וקוצר רוח החלו לתת את הטון.
עוד עניין שיש לתת עליו את הדעת הוא נושא השירה, שכן, אם שכחתי לציין זאת עד כה, מדובר במחזמר, מחזמר לא הכי מוצלח. למרות יציאות מדויקות בתזמונן ואורכן לקטעי ריקוד ושירה, יכולות השירה והתנועה היו ממוצעות ולא הלמו את הסוגה שאליה ההצגה מתיימרת להשתייך. נחזור לטוב, שכן המינוסים הקטנים הללו הוכפלו והפכו לפלוס שנטמע באלגנטיות בין הברקות הכתיבה, הבימוי והמשחק. הקרב הזה על כבוד המשפחה הצליח לטרוף את הקלפים בחייהם של הנוגעים בו, ולהוכיח שכדי שהצדק ינצח צריך לעבוד בשבילו, ולהישאר מאוחדים. המשפחה הבלתי הומוגנית מצאה לבסוף שפה ומטרה משותפת. ולגבי תוצאות המשפט – בואו רק נגיד שזאת בסך הכל קומדיה… בדרך כלל הצחוק והדרך מחפים על הכאב והתוצאה.
כאשר עוסקים במקרה פרטי של זוג צעיר ויחסם עם השכנים ובעלי הבית, בדרך כלל עולים נושאים אקטואליים, הקשורים לכאן ועכשיו. חלקם נפיצים, כגון כסף, חדירה לפרטיות ודו-קיום, אחרים הכרחיים, כגון רגישות למצוקת הזולת או איחוד לבבות ואיחוי שסעים בחברה.
לאחר צפייה בהצגה "ג'ונגל בוילה", אין ספק כי המחזאי נעם גיל כתב אנלוגיה לחיים במדינת ישראל, המגולמת על ידי דמויות משני צדי המתרס החברתי. לכל אחת מהדמויות יש דעות מוצקות, אך שונות, בנוגע לחיים המשותפים תחת אותה קורת גג, ועל אותה הקרקע. למרות העובדה כי היוצרים מציינים כי הקבלה בין המתרחש על הבמה לבין המתרחש במדינה הוא על אחריות הצופים בלבד, והקשר בין השניים הנו מקרי בהחלט, אין באמת אפשרות להתחמק מהדמיון הבולט בין המוצג לבין המציאות.
היצירה, המופקת על ידי קבוצה עבודה ובבימוי יגאל זקס, עוסקת בזוג צעיר השוכר יחידת דיור במושב, מזוג מבוגר יותר. לאחר שבאופן פתאומי בעלי הנכס דורשים מהזוג הצעיר לפנות את הדירה, הצעירים מסרבים מתוך טענה כי צריך לכבד את הזכויות שלהם. מדיון על הנכס מתפתחת מלחמה בין הזוגות החושפת הבדלים תרבותיים ומעמדיים.
גיל וזקס מוליכים את הצופים בין הקרבות בין הניצים, לצדי הטיעונים שכל אחד מהזוגות מציג בנוגע לצדקתם, ולעבר האופק הצפוי לבוא, בו מערכת היחסים המעורערת גם כך הולכת ומתפרקת, והם נפרדים לדרכם. הנתק בין הזוגות והפערים ביניהם מסמל את הסכסוך הקיים בין קבוצות רבות באוכלוסייה, כגון בין היהודים לערבים, בין החילונים לדתיים, ומציג את השסע התרבותי והחברתי המוביל את הצדדים לסיום בלתי הפיך. דבר זה, מהווה כנבואה מטרידה, שעלולה להתגשם, אם לא נקשיב איש לרעהו, ננסה להכיל את השריטות של הצד השני, ונרקום דו-קיום מסוג כלשהו.
מתוך "ג'ונגל בווילה". צילום: אורלי דניאלי
הבימוי הנהדר של יגאל זקס, בשילוב התפאורה המצוינת והתלבושות הנהדרות, עליהן אמונה דפנה פרץ, ועיצוב התאורה המדויק, עליו אמון יעקב סליב, מעצים את היצירה ומאפשר לצופים לחזות ולהכיל את הסערות והעימותים הניכרים בעלילה ובחלל. בדומה לחלל על הבמה, שהולך ומתפרק, כך גם חזותם של הזוגות משתנה באופן תדיר, דבר המחזק את התחושה כי מלחמת עולם שלישית עלולה לפרוץ כתוצאה מהוויכוחים הבלתי פוסקים ביניהם.
על אף שההצגה מציגה סיטואציה לא פשוטה, המבטאת את מציאות חיינו הסבוכה והמורכבת, שחקני האנסמבל מצליחים להעלות אותה בחן ובהומור, תוך הפגנת משחק רגשי ופיזי מצוינים. יובל סגל ומעין ויסברג מגלמים באופן נהדר את בעלי הנכס, המתחילים את דרכם בתור בני זוג בעלי עקרונות רבים אשר לא מוכנים לוותר, עומדים על סף פרידה ובסוף מוצאים את הדרך אחד לשנייה על חשבון הזוג האחר. ירדן תוסיה כהן וויקטור סבג, המגלמים את הזוג הצעיר, מגישים גם הם ביצוע מעולה. הם מתחילים את דרכם בוילה בתור צעירים תמימים שאינם יודעים מה מצפה להם, ומסיימים בתובנה על החיים המשותפים לצד בעלי בית הגורמים להם צרות.
השחקנים מגישים משחק וירטואוזי ומצליחים להנגיש לקהל את מורכבות הסכסוך בין הצדדים, ולבטא את נקודות המבט ההפוכות של שני צדי המתרס. על אף שההצגה נעזרת במשל בכדי להציג את המציאות המורכבת בחברה הישראלית, היא מציגה תוצאה מוצלחת במיוחד, ומעוררת שאלות רבות, הממשיכות להדהד ולנקר שעות ארוכות לאחר היציאה מן האולם הקריר לחום יולי אוגוסט של תל אביב.
ג'ונגל בווילה
תיאטרון תמונע
מאת: נעם גיל
בימוי: יגאל זקס
שחקנים: יובל סגל, ירדן תוסיה כהן, מעיין ויסברג, ויקטור סבג
ההצגה "דף חלק" הועלתה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו 2021 מייסודו של יעקב אגמון וזכתה בפרס ציון לשבח, כעת היא עולה בתיאטרון "תמונע". זוהי יצירה המשלבת בין שני מדיומים אמנותיים – תיאטרון ואמנות פלסטית, ומציגה לצופים את הסיפור המשפחתי של השחקנית, שגם כתבה אותה. תוך כך, היא מנסה לענות על השאלה מה משאירים לנו קרובי המשפחה ומה אנחנו משאירים לאחרים?
על הבמה, מסתעף מסע מרתק של השחקנית והיוצרת מיכל סבירוני אל עברה, המבקש לנסות ולהתמודד עם מה שהיה ומה שכעת, תוך הצגת צמתי התמודדותה עם התא המשפחתי, השאיפות שלה, המשברים והאימהות. סבירוני עושה זאת תחת שתי פריזמות מעניינות, לכאורה שונות זו מזו, אבל משיקות בקווים רבים, התיאטרון והאמנות הפלסטית. השימוש באמנות הפלסטית מאפשר לה לצייר על הבמה את טיב היחסים בינה לבין אמה, ולהוביל אותה לשיא דרמטי של מאבק בין עולמה האישי והרגשי לבין העולם המעשי, בין מימוש חייה לבין מימוש האמנות. מכאן, מובן ההקשר המהותי עם הוריה שהמסירות שלהם מתנגשת עם הדאגות שלהם לעתידה. את המהלך הזה מגלמת סבירוני בדרמטיות בשילוב עם אלמנטים קומיים, תוך שהיא לא מהססת ליצור קשר ישיר עם הקהל.
הדרמטורגית מיקי מבורך הצליחה לנתב את המתחולל על הבמה ביד נטויה של הומור ודרמה כואבת, דבר המתעצם על ידי המשחק המכמיר והנפלא של סבירוני. כל זאת, בתוך עיצוב נהדר והולם של הבמה החשופה, התחומה בין משטחי ציור, ציורים תלויים, מונחים על הבמה, ואף על גופה של השחקנית, מה שמאפשר לצופים להיחשף להתפתחות הנפשית והרגשית של הגיבורה. אלו, מועשרים על ידי התלבושות, הבובות והאביזרים המרהיבים של ליאוניד אסילוב.
מתוך "דף חלק". צילום: ז'ראר אלון
האווירה באולם, האמנותית והסדורה, המוקפדת והיוצאת מהקווים, מזמינה את הקהל להיכנס לעולמה של המשפחה ולהתוודע לדמויות המשפחה, המגולמות על ידי הבובות, המתופעלות באופן הולם על ידי סבירוני. יש לציין כי הישג ההצגה טמון בשילוב בין עיצוב הבמה לבין התמונות והסיפורים, החושפים בפני הצופים מיקרו-קוסמוס מרתק של משפחה אחת, המגולמת באופן אינטר-טקסטואלי ורב-תחומי, המשליך על הרצון האוניברסלי, המקרו, של כל אחד ואחת, ילד ומבוגר, שיאהבו אותו ולא ישכחו אותו.
לסיכומו של דבר, הביצוע הנהדר, האנושי והחם של סבירוני מצליח להציג על הבמה פורטרט אנושי של אישה צעירה, חכמה, מצחיקה ומבולבלת, רגישה ובעלת חוש הומור, המוצאת מפלט באמנות, על כל סוגיה.
באחד השיעורים שטלי הכט לימדה בחוג לתיאטרון, בקורס "איך להכין עבודות אקדמיות", אי אז בעשור הראשון של שנות האלפיים, היא ניסתה להמחיש כיצד לנסח שאלת מחקר ממוקדת וטובה – "אתה מסתכל על קיר לבנים במבנה בתחנת רכבת. כעת, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על החלק המרכזי של קיר הלבנים. כעת, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על שורת הלבנים שמתחת לחלון עם אדנית הפרחים האדומים. עכשיו, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על הלבנה שמתחת לפרח השמאלי ביותר באדנית – הלבנה הזו, זו שאלת המחקר שלך. היא תאפשר לך לבחון באופן ממוקד את הכלל." הלבנה הממוקדת והמלוטשת הזו מקבלת ביטוי דרמטי נפלא ביצירה "די כבר עם השקרים שלך", שיצרה בשיתוף ניר פרנקל, ועולה בימים אלו בתיאטרון תמונע.
אציין, בגילוי נאות, כי חייבות, שאני מכירה ומעריכה את טלי, שמעתי את הסיפור הזה כשלמדתי אצלה בקורס שהעבירה, אי אז בתחילת שנות האלפיים. גם היום, אני נעזרת בו כדי להמחיש לתלמידים שלי, אותם אני מלווה בתהליך כתיבת העבודות, איך לכתוב שאלת מחקר טובה. אבל, וזה אבל גדול, אין בכך בכדי להטיל רבב באובייקטיביות של הביקורת המונחת לפניכם, שכן לא היה לי שום חלק בתהליך היצירה. לכן, עליכם לראות בכתוב, שחור על גבי צג, בתור אמת פשוטה. והאמת היא, שההצגה שהכט ופרנקל יצרו היא אחת ההצגות הטובות ביותר שראיתי בחיי, וראיתי הרבה.
נתחיל בכך שההצגה הזו עשויה היטב. אני לא מדברת על אותם כללים טרחניים של "מחזה-עשוי-היטב" שלומדים בבגרות, אלא זו הצגה שכשצופים בה, פשוט מרגישים שהיא עשויה ממש טוב, הכל שם יושב בדיוק במקום, מלוטש למשעי. היצירה הזו ידעה תלאות לא מעטות, היו לה שלושה מועדי בכורה שנדחו, פעמיים בגלל הקורונה ופעם נוספת בגלל מבצע הלחימה שהיה. במידה מסוימת, זהירה משהו, אולי ניתן להגיד שהעכבה היתה לטובה, שכן זה אפשר ליצירה להתבשל עוד קצת בציר התיאטרלי שלה ולהיות טובה אפילו עוד יותר ממה שהיתה אמורה להיות.
"די כבר עם השקרים שלך". צילום: ערן אבן
ההצגה, המבוססת על ספרו של פיליפ בסון "די כבר עם השקרים שלך", מגוללת את סיפורו של סופר מפורסם, הרואה במקרה בתחנת הרכבת את אהוב נעוריו, מה שגורם לו לשחזר את סיפור האהבה הראשונה שלו עם תומא, הגבר-גבר של התיכון, באמצע שנות השמונים, באחת מעיירות צרפת השמרניות.
שחקני היצירה, שחף ברגר, תומר נהיר פטלוק ולירן מזרחי, מפגינים עוצמה ורכות. הם מודעים לכלל הרבדים החבויים והגלויים של הדמויות אותם הם לובשים, ובהחלט מבטאים זאת במשחקם. מזרחי בתור תומא ממחיש בצורה מכמירה ונהדרת את הלבטים של בחור צעיר שמחד נתפס כאליל הבנות ושאמור לרשת את אביו, על כל המשתמע מכך, ומאידך, הולך בצד השני של פסי הרכבת ונמשך לבנים. שחף ברגר בתור פיליפ הצעיר, התלמיד המצטיין, החנון והחמוד, מצליח לעורר חמלה, הזדהות ופרצי צחוק רבים בקרב הקהל, ולהפגין את האמביוולנטיות הזו בין רצון לצעוק לכולם את בשורת האהבה הראשונה לבין הצורך לשמור אותה בסוד לבין שברון הלב הצפוי לבוא. תומר נהיר פטלוק בתור פיליפ המבוגר והמפוקח, שלבו נשבר זה מכבר, מצליח להמחיש מצד אחד את ההתרפקות על העבר ומצד שני, את הכוויה שהעבר יצר על הלב, וטבע על העור.
הבימוי המדויק והמעמיק של הכט ופרנקל מאפשר לגבש את שלוש הצלעות של המשולש הדרמטי שעל הבמה ולהפוך אותו לכדי ריקוד סלואו אינטימי ומחושב, הנכנס עמוק עמוק לחדרי הלב. אותה תחושה שפיליפ הצעיר חש לקראת סוף ההצגה אינה תחושה להט"בית בלעדית, כל אדם שאהב וננטש, בטח ובטח כשהנטישה היא מיידית וללא הכנה, מכיר את התחושה הזו – כאילו מישהו בא, הכניס יד לבית החזה ותלש חלק מהלב, ואתה אמור להמשיך לחיות ככה, מדמם את המילים שנותרו מאחור, שפעם יכולת להגיד לאהוב לבך ועכשיו אתה חייב לשתוק. עצם העובדה שפיליפ נאלץ לשמור את מה שקרה בסוד ולא לספר לאף אחד, כי מה יגידו ואיך יגיבו, הוא שמעצים את התחושה המצמיתה הזו.
יש לציין לטובה גם את התפאורה המינימלית, המדויקת אף היא, שעוצבה על ידי נאוה שטר. סיפור האהבה והשלכותיו בעבר ובהווה מקבלים ביטוי באמצעות שני לוחות סמי-שקופים ושלוש תיבות. כל אלו, משמשים למספר רב של שימושים והופכים מחלונות בית הקפה בתחנת הרכבת לקירות אולם ההתעמלות בו האהבה זכתה לגילוי ומימוש, ועד לכיסאות בביתו של הסופר, בפגישה הנערכת לעת ערב.
צילום: ערן אבן
בניגוד ליצירות אחרות, המעבדות יצירות ספרותיות לבמה, "די כבר עם השקרים שלך" לא נפלה לבור של "לספר את הספר" על ידי הדמויות, במקום זאת, לצד עיבוד השורות לרפליקות והתרחישים לסצנות, הדמויות כתבו שורות ומילים חשובות מהיצירה הספרותית על גבי הלוחות המחיקים. בכך, היוצרים הצליחו לתת מקום לשורות החשובות שצרובות בעורו של הסופר ולאפשר להן להדהד עוד קצת בתודעת הצופים, גם ברקע של סצינות אחרות ביצירה (באופן מעניין, הכט ופרנקל, העוסקים גם בהוראה, הצליחו לשלב ביצירה אלמנטים בית-ספריים כל כך כמו הלוחות הללו). ההתרחשות הבימתית לוותה בפסקול נפלא של שירים משנות השמונים, שעובדו על ידי עידן-דוד חיים, דבר שרק העשיר את היצירה וגרם למיתרי הלב של הצופים, בייחוד אלו שנולדו בתקופה זו ומתרפקים על המלודיה המסונתזת הנהדרת שמאפיינת את התקופה הזו, לרטוט עוד יותר.
אז אם נחזור על עיקרי השיעור – אם תיקחו יצירה טובה כמו זו של פיליפ בסון, תעשירו אותה על ידי שני יוצרים מוכשרים כמו טלי הכט וניר פרנקל, תעניקו לשלושה שחקנים מצוינים כמו שחף ברגר, תומר נהיר פטלוק ולירן מזרחי לגלם את הדמויות ותוסיפו קורטוב תפאורה איכותית והרבה שירים משנות השמונים, בהחלט תוכלו לקבל הצגה מעולה, שמחד נותנת אגרוף חזק-חזק בבטן ומאידך, עושה חשק לעוד.
על המוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של תיאטרון "תמונע" – פסטיבל א-ז'אנר
מאת: נעם מרום
למרות הסגרים והסגירות של התקופה האחרונה, אחד היתרונות שהתגלו בה הוא חידוש פני האמנות בכלל, ופני התיאטרון בפרט. ניתן כבר לראות ניצנים של תהליך העברת התיאטרון מהבמה שמאחורי המסך האדום והקטיפתי למסך המחשב והטבלט, תוך יצירת ז'אנר חדש – תיאטרון שהוא לא על במה. אבל מה זה בכלל אומר "תיאטרון שהוא לא על במה"? יוצרים רבים מתעלים את הפלטפורמה המקוונת (שאינה חדשנית בפני עצמה אך עדיין ייחודית למדיום התיאטרון) על מנת ליצור תיאטרון שלא נראה כמותו קודם.
מאחר שהאולמות סגורים והבמות מוחשכות, לתיאטרון לא הייתה ברירה אלא להמציא את עצמו מחדש, מה שדרש מיוצריו, על כל גווניהם, לערוך חשיבה מחודשת תוך פירוק לגורמים של מרכיבי אמנות הבמה השונים. ניתן לראות זאת לדוגמה באתרי האינטרנט של תיאטרון חיפה, תיאטרון קרוב וכן של פסטיבל עכו ופסטיבל תיאטרון קצר האחרונים שהועברו לחלוטין למרחב הווירטואלי. כל אלו מציגים פלטפורמות ליצירה תאטרונית חדשנית. ניתן לומר שזה לא תיאטרון רגיל וזה גם לא קולנוע – זה ז'אנר חדש – משהו באמצע.
מתוך "טע עץ במו ידיך". צילום מסך.
במסגרת פסטיבל א-ז'אנר האחרון של תיאטרון "תמונע", היוצרים והאוצרים מינפו את ההתפתחות של התיאטרון צעד אחד קדימה ויצרו מוזיאון ווירטואלי-תיאטרלי. בזמן שאתר המוזיאון טען עצמו וכל המוצגים התכוננו במקומם לקיו של תחילת התערוכה, שכונתה בתור "אופק האירועים", הצופים/מבקרים יכלו לראות סרטון פתיחה שהציג בפניהם את המצב הנוכחי והסיבות להתמרת הפסטיבל הוותיק למרחב המקוון. הסרטון הונחה על ידי פיש, בחור אריתראי צעיר הדובר תיגרינית, המוביל את הצופים לאורך רחובות תל אביב עד לתיאטרון "תמונע". בסיור הווירטואלי עצמו ניתן למצוא את פיש (שבימים כתיקונם ובימים של חוסר שגרה עוסק כאיש התחזוקה של "תמונע") בכל אחד מחדרי התצוגה בתפקיד תחזוקתי שונה. עם יציאת הצופים מחלל התצוגה, הם יכולים להיחשף לכישוריו המוזיקליים של פיש, שמהווה כחלק אינטגרלי-אמנותי מהיצירה.
כל חדר במוזיאון מספר סיפור ומבטא אמירה חברתית שונים באמצעות תמונות, קטעי אודיו וסרטונים. באמצעות כל אלו יצרו אוצרי המוזיאון, ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו ואיריס מועלם, חוויה שבאמת ניתן להשוות אותה לסיור רגלי במוזיאון אמיתי. בין חדרי המוזיאון ניתן למצוא יצירות כמו "עולם חדש ורוד" של יניב סגל שבאמצעות פסלים אנושיים סרוקים, גורם לנו לחשוב על בריאה של מציאות חדשה; "שקוף מט" של אמיר פלדמן (פלדי) אשר המיר מיזם אינסטגרמי שנוצר בשנת 2016 והתמקד בהבאת דרי רחוב מהשוליים לעיני הציבור לכדי חנות קונספט עם אמירה חברתית נוקבת על תרבות הצריכה וטרנדים אופנתיים; "טע עץ במו ידיך", שנוצרה על ידי אמי ספרד בה המשוטט במוזיאון מקבל במפתיע נשק לידיים אל מול "יער" ויכול לירות על המוצגים הצמחיים, דבר המציף שאלות בנוגע למהות הטבע והיער עבורנו; ויצירה של נאוה צוקרמן, המייסדת והמנהלת האמנותית של "תמונע", שהעניקה את האינפוט הייחודי שלה לפסטיבל המקוון – היא כתבה, ערכה וגם שיחקה ביצירה "ד' אמותיה", אסופת מחזות קצרים ומונולוגים שעוסקים בוירוס הקורונה, השלכותיו והשפעותיו על חיינו, ותחזית בנוגע לעתיד. כל זאת, מתוך הרצון להמשיך את ההצגה והיצירה בכל מחיר.
מתוך "ד' אמותיה". צילום מסך.
השוטטות בחדרי המוזיאון באמצעות עכבר המחשב ומקשי המקלדת יצרה חוויה ייחודית בפני עצמה. על אף שבתחילה נתקלתי בקושי טכני תפעולי, ההליכה הווירטואלית במוזיאון יצרה חוויה שסך כל חלקיה ואמירותיה החברתיות הנוקבות הותירו אותי עם הרבה מחשבות ותחושות על החיים שלנו בתקופה האחרונה – כגון מה המקום של הבמה במציאות הזאת, האם התיאטרון ימצא שוב את מקומו בקדמת הבמה, ואיך התקופה הזו תשפיע על המשך חיינו כפרטים וכחברה? התחושה הזו של שאילת שאלות עצמית ותחקור עצמי הזכירה לי תחושה של צפייה בהצגה טובה באולם אמיתי.
פיש המוסיקאי/תחזוקאי. צילום מסך
התיאטרון מנקז לתוכו מגוון עשיר של אמנויות מתחומים שונים – משחק ובימוי, עיצוב תאורה, עיצוב תלבושות, מוסיקה וסאונד, לעיתים שירה וקטעי מחול, וידאו ארט והולוגרמות. כך, גם הסיור במוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של "תמונע" מקבץ שלל מרכיבים אמנותיים ובימתיים ומנקז אותם לכדי חוויה תיאטרונית חדשנית. בנוסף, הסיור במוזיאון מאפשר לחקור, לנתח ולרדת לעובי הקורה של היצירות המוצגות בו בזכות כך שתוך כדי צפייה בסרטון או קטע אודיו ניתן לקבל עוד אינפורמציה על היצירה והיוצרים ולשוטט בחדר הווירטואלי בו היא מוצגת. האופציה לצפות/לשמוע קטע מסוים מספר פעמים מעניקה נדבך של עומק המעשיר את היצירה ואופן תפיסתה, והופך את חווית הצפייה/גלישה לכזו שלא נתקלתי בה בעבר באף ז'אנר תיאטרוני-אמנותי. המוזיאון הווירטואלי של "תמונע" חימם את לבי במיוחד. הוא גרם לי להאמין שאף על פי כן ולמרות הכל התיאטרון לא מת, הוא פשוט נח, כדי שיוכל לצמוח מחדש.
מוזיאון תמונע הווירטואלי
פסטיבל א-ז'אנר
תיאטרון תמונע
אוצרים: ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו, איריס מועלם
יוצרים: נאוה צוקרמן, יניב סגל, עינת ויצמן, ניצן כהן, עזיז אלטורי, אמי ספרד, אמיר פלדמן, איריס מועלם, נועם טמקין, ארז שוורצבאום, נדב בושם, ד"ר ארז מעין שלו.
המצב הנוכחי גרם לאמנים רבים למצוא דרכים חלופיות בכדי ליצור ולבטא את מה שהנפש זועקת, ולאור המצב הנוכחי, בו יש איים של שפיות ושגרה, ותחומים רבים במשק עדיין מחכים לתורם כדי להיפתח, לנפש יש הרבה מה לומר. חלק מהאמנים התחילו ליצור במרפסות, על הגגות ובחצרות פרטיות. אחרים יצרו קשר ישיר עם הקהל דרך הזום, הפייסבוק וחיות מקוונות אחרות. חלק אפילו עומדים לעשות הצגות יחיד בגינות תל אביב, במסגרת פסטיבל "מונולוגים מהגינה" שעומד להתקיים ביום שני הקרוב, ה23/11/20.
בתיאטרון תמונע מצאו פיתרון מסקרן להשלכות המצב הנוכחי ויצרו פסטיבל אונליין, שמורכב משתי סדרות – סדרת "יוצרים.ות מציאות", סרטים דוקומנטריים קצרים שנכנסים לבתיהם וחייהם של יוצרים שונים, ובוחנים את דרכי ההתמודדות עם הקיפאון האמנותי ושבירתו; וסדרת "בכל זאת", סדרה של עשרה תסכיתים קצרים, באצירתם וניהולם האמנותי של ניצן כהן וד"ר ארז מעין שלו, שנכתבו, בוימו ובוצעו על ידי אסופת יוצרות ויוצרים מוכשרים במיוחד.
אני מודה, פודקסאטים, תסכיתים וחבריהם הם לא ממש כוס התה שלי. אני מעדיפה לקרוא או לראות את היצירה, והכי טוב, לחוש את הקסם הזה שאין שני לו, שיכול להיווצר אך ורק באולם התיאטרון, כשיוצר/ת בוראים עולם ומלואו על הבמה, מול עיני הצופים. אבל מרתה ביקשה ולכן אני מבצעת – אז התיישבתי מול המחשב, פתחתי את תוכנת הספוטיפיי הקרובה לביתי, הקלקתי פליי והקשבתי. כל עשרת התסכיתים בפסטיבל בהחלט היו מעניינים ומעוררי מחשבה, רבים מהם היו כתובים לעילא, עם שורות שנונות ונפלאות שנותרות הרבה אחרי שהיצירה הסתיימה להתנגן, כמו "אני חושב שמלחמה זו דרך מאוד רעשנית ומלוכלכת להעביר את החיים, אבל גם מסעדות אסייתיות" או "אנשים יוצאים להילחם אחד בשני, כדי לא לשים לב שהם יושבים בבית ומתים בשקט", מהתסכית "תופסים עמדה" שנכתב על ידי אלי חביב. עם זאת, מבין עשרת התסכיתים, היו ארבעה שריתקו במיוחד, ולא רק שהצליחו לברוא עולם ומלואו על הבמה שבראשי, אלא גם נכנסו לחדרי לבי, שזו משימה שרק יצירות מעטות מצליחות לבצע.
מתוך הערב השני של פסטיבל תמונע בהנחיית אורי לנקינסקי | צילום מסך
"יש לי מישהו בבית", שנוצר על ידי דניאל כהן לוי ובוצע על ידי יעל טל ואלון אופנהיים, הוא יצירת מתח שמגוללת מעשה שגרתי לכאורה של בחור המסבלט דירה ומתקשר לחברתו בפחד וחשש, מאחר שהוא שומע מישהו מסתובב אצלו בבית, אוכל מהתבשילים במטבח ורואה "הסופרנוס" בטלוויזיה. שני הידידים הטובים מנסים להבין מה הבחור הזר עושה בבית ולמה? זה לא מפליא שכהן לוי, שלא פעם קיבלה השראתה מעולם הפודקאסטים והמיקרופונים וביטאה זאת ביצירותיה, תיצור תסכית מתח מצוין שכזה. היא לוקחת שני אלמנטים שגרתיים ביותר, סיבלוט דירה בתל אביב ושיחה בין חברים, והופכת אותם לסרט מתח שבהחלט יכול לפרוץ את גבולות הבדיון ולהתרחש במציאות. עצם זה שהמאזינים מהווים כמעין נוכחים נפקדים ביצירה, ושומעים את שיחת החברים, עלול לגרום להם לחוש שיש מצב שגם אצלם יש מישהו בבית, שאולי גם הם נמצאים במקום הלא נכון? זה גורם לחששות הבלתי רציונאליים האלה שעולים אחרים צפייה בסרט אימה נוראי, כאילו הבחור במסיכה ועומד במסדרון החשוך, ועלול לקפוץ עליך בדרך לאמבטיה. עצם מהילת היצירה בחששות אלו, גם אם באופן בלתי מודע, מוכיח שכהן לוי בהחלט עמדה במשימתה.
"פעם את בוכה", מאת ובבימוי ליבי רן, ובביצוע מיכל פלח ושרון גומבוש, מתאר נסיעה שגרתית של שתי אחיות המבקשות להגיע ליעד גורלי, תוך שהאחת מנסה למצוא את הטלפון האבוד שלה ואת עצמה, והשנייה מנסה ליהנות מהמוסיקה הישראלית השקטה ברדיו. היצירה אינה ארוכה, אבל תוך מהרה המאזין יכול להכיר את מערכת היחסים המסועפת בין שתי האחיות, את יחסי האהבה-עצבים-נאמנות-גוננות שיש שם ואת החזית שהן מנסות לשמר מול האמא, מה שקורה בכל משפחה, כמעט. שלוש היוצרות, רן על הכתיבה והבימוי, ופלח וגומבוש על המשחק, מצליחות להעביר בצורה טובה מאוד את הכמיהות, והחששות והכעסים של שתי האחיות. גם ביצירה זו, המאזין יכול להרגיש שהוא כמעין נוכח נפקד – נמצא במושב האחורי במכונית ויכול לצפות בשתי האחיות רבות ומשלימות ואוהבות וכועסות, וחוזר חלילה. כיאה לנסיעה במכונית, היצירה מלווה בפסקול מעולה של שירים יפים ושקטים, לצד תיבולים של "כוורת".
"95 אוקטן", שנכתב ובוים על ידי נועה בקר ואילנית בן יעקב, ומבוצע על ידי אילנית בן יעקב, נועה בקר וניצן כהן, הוא תסכית קשה ובועט המגולל את סיפורה של טלי, המסתגרת בבית (לא שלה) ומאיימת לשרוף את עצמה אם לא יעזרו לה בהשגת דירת עמידר. לזירה נקרא קצין משטרה שמתמחה באירועים כאלה והוא מבקש למנוע ממנה לפגוע בעצמה ולפתוח את הדלת הנעולה. היצירה, שמבוססת על סיפור אמיתי, היא מכמירה ומעוררת כעס והזדהות, בייחוד בימים אלו שעוד ועוד אנשים יורדים מתחת לקו העוני ומוכנים לעשות הכל כדי לדאוג לקורת גג ומזון לאהובי לבם. זאת, בזמן שקודקודים בממשלה משחקים משחקי אגו וחורצים גורלות בהינף יד, מבלי להבין את השלכות מעשיהם. נועה בקר, (שיודעת להפליא ביצירות רדיו תיאטרליות, ע"ע "רדיו פליי"), ואילנית בן יעקב, מצליחות לרקום במילים וסאונד את המצוקה, הכאב, הנחישות וחוסר האונים של אישה שמוכנה לעשות הכל כדי לדאוג לבתה, בן יעקב, שמגלמת אותה, מצליחה לבטא את מערבולת הרגשות הזו בצורה מדויקת. יש לשבח גם את ניצן כהן, שמגלם את קצין המשטרה בצורה די מרגשת ואת שרון גבאי שאמון על האפקטים הקוליים, (ואחראי גם על עיצוב הסאונד ביתר תסכיתי הסדרה) שכמו ברדיו פליי גם כאן מצליח להעשיר את היצירה ולתבל אותה בסאונד בדיוק במינון הנכון.
לבסוף, "נעבור את זה יחד", מאת ובבימוי נועה וגנר, ובביצוע לירז חממי ורוני עינב, מציג שיחת טלפון בין מוקדנית במשטרה לבין בחורה המבקשת להתלונן על אונס שעברה אצל בחור שהכירה בטינדר. זוהי יצירה מכמירה ומרתקת, מפעימה ומרגיזה, ובקיצור מעולה, המציגה את חוסר האונים הכפול של בחורה שנאלצת להתמודד עם שוטרת שלא רק שלא מצליחה לעזור לה ולהכיל את כאבה, אלא גם קונסת אותה על התנהגותה בניגוד להנחיות הקורונה. בכתיבתה, וגנר מצליחה לרקום עולם אבסורדי ועצוב, עולם שבו אנחנו נאלצים ובעיקר נאלצות להתנהל, בימים שבהם "עניינים שבשגרה", כמו אונס ואלימות, יורדים לתחתית סדר העדיפויות רק בגלל המצב הנוכחי. משחקן המדויק של חממי ועינב מצליח להעלות את היצירה לגבהים המגיעים לה. אני מקווה שיצירה כזו תפרוץ את גבולות הסאונד ותהפוך ליצירה באורך מלא על הבמה.
אם נסכם, תיאטרון תמונע הצליח לזהות את הצורך ולהעניק פיתרון תיאטרלי ומרתק למצב הנוכחי, והוא, כמו גם אסופת היוצרות והיוצרים שהשתתפו בפסטיבל, עשו זאת בצורה נפלאה. עם זאת, כולי תקווה שזה לא יהיה כמקל בגלגלים, ויגרום לאי-אילו קודקודים בקבינט לומר שהתיאטרון יכול להמשיך ולהתקיים בבמה הווירטואלית, ושאנחנו לא צריכים את האולמות כדי להגיע לקהל. הקסם התיאטרלי יכול להתקיים רק על הבמה, בצורה חיה, מול קהל שמגיב כאן ועכשיו. כל יתר היצירות והפיתרונות שנוצרים עכשיו, מעולים ככל שיהיו, הם רק פלסטרים וקביים, מכונת ההנשמה של התיאטרון, אם תרצו. אבל אנחנו עדיין זקוקים ל"דבר האמיתי".
לתסכיתי הסדרה באתר הפסטיבל של תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק
פסטיבל תמונע 2020
סדרת תסכיתי "בכל זאת"
תסכיתאיות/ים ובמאיות/ים: נעה וגנר, אלי חביב, גילי יובל ומעין יובל-שהם, רועי מליח-רשף, ליאור גלציאנו ודנה שטנדל, דניאל כהן לוי, מור לידור ויפתח אופיר, ליבי רן, מעין אבן, נועה בקר ואילנית בן-יעקב.
שחקניות/ים: לירז חממי, רוני עינב, יניב ביטון, אלי חביב, מעין יובל-שהם, עדילי ליברמן, עמית אולמן, דורון בן דוד, תום חגי, אלון פרידמן, אמיר גולדמן, אלון אופנהיים, יעל טל, פלורנס בלוך, יפתח אופיר, שרון גומבוש, מיכל פלח, תמר עמית-יוסף, בני אלדר, ניצן כהן, אילנית בן יעקב.
ההצגה "הכוזרי", שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע, היא עיבוד דרמטי לכתבו של רבי יהודה הלוי, הנושא את אותו השם. היא נוצרה ובוימה על ידי יוסי יזרעאלי ומיועדת לקהל המכיר את עבודתו בתור במאי ובתור נביא זעם של התיאטרון הישראלי, אך גם אנשים אשר לא מכירים את עבודתו של יזרעאלי ימצאו בה עניין בשל האקטואליות העולה בה. עניינה של ההצגה הוא הזכות על ארץ ישראל.
ההצגה מספרת את סיפורו של מלך כוזר החולם חלום ובו נאמר המשפט "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". המלך, שמבקש להבין את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים המתעתעות, מזמין לעזרתו שלושה פילוסופים, נוצרי, מוסלמי, ובלית ברירה גם יהודי. זה האחרון, נותן לו את התשובה המקיפה ביותר אשר בעקבותיה הוא מחליט להתגייר.
בבסיס היצירה, ישנם שני טיעונים: 1. עם הבחירה הוא תואר שיש לשאתו בצניעות ואסור להפר אותו בשום צורה ואופן; 2. המוסר והזכות על הארץ שלובים אלו באלו, ומהווים כמקשה אחת. לכן, אם אחד מופר, השניה מופקעת. יזרעאלי לא עוסק בהיסטוריה, אלא מנסה לענות על השאלות הנוגעות לזכות של עם ישראל לשבת בארץ ישראל. בכך, הוא נוגע בנקודות החולשה ובפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, המבוססים על ההיבריס וחוסר הצניעות של העם הנבחר, של יפי הבלורית והתואר. המוזיקה הנפלאה אשר נכתבה על ידי תומר יזרעאלי ונגינתה בכינור של שיר אורדו ממחישות באופן מרטיט את העובדה שהפצעים עדיין לא הגלידו, והחטאים עדיין לא פסו.
בדבריו, כותב יזרעאלי על ההחלטה להציג את ההצגה דווקא עכשיו: "החשש שהחדווה שאפפה את שיבת ציון מגלות בבל – כאילו הגיעו ימות המשיח, תתקוף אותנו שוב. מה עוד שבימינו בשם הזכות על ארץ ישראל, מחוללת תורת המוסר שאחד מעיקריה הוא היחס לגר. לכן, הצגת 'הכוזרי'". למרות שהיצירה עלתה לראשונה טרם ימי הקורונה, ניכר כי היא רלוונטית כיום יותר מתמיד, בייחוד בשל היחס של העם והחברה הישראליים לשונה ולגר, לחלש ולמוחלש.
"הכוזרי" | צילום: דוד קפלן
על אף הטיעונים המרתקים העולים בה, ההצגה אינה מועברת כשיעור תיאולוגיה פילוסופית. לזכותו של יזרעאלי, הוא הצליח לבנות דיאלוג מסקרן וחד הנמשך כשעה, ומתמקד בשני הטיעונים, מנקודת המבט שלו. פרשנותו למוצג בסיפור מלך כוזר מהווה כאמצעי מתוחכם ביותר, תוך התהוות עולם אוטונומי דחוס, הוא מצליח לעורר במלך שאלות המובילות אותו לגיור, ובכך לשנות את גורלו.
המהלך הנבחר מקבל ביטוי על הבמה ביתר שאת, באמצעות סממנים תיאטרליים ועיצוב במה מדויק. על הבמה השחורה הוצב כיסא קטן ולוח ובו הדמויות השונות רושמות ומוחקות את המילה ירושלים. בכך, נוצר חלל פנימי אינטימי בו נפגשים היהודי ומלך כוזר ומעלים את הטענות שלהם. התאורה המצוינת שעוצבה על ידי מתן פרמינגר משלימה את התמונה האינטימית.
צוות השחקנים על הבמה מציג רגעי משחק מרתקים וטובים. אייל נחמיאס נחוש ומצוין בתור מלך כוזר אשר בוחן את הטענות ומנסה לפרש את הנאמר לו על ידי היהודי. יפתח אופיר מגלם באופן נהדר את היהודי חד התער, הוא יוצר דמות מרתקת שמתעתעת במלך כוזר וטורפת את כל הקלפים שלו. ישנם רגעים בהם השיח ביניהם נשמע כמו שיחה של שני בלשים המנסים לפתור תעלומה לחידה ומעלים ניתוחים אפשריים לפתרונה.
בשורה התחתונה ולסיכומו של דבר, ההצגה "הכוזרי" כוללת חומרים מרתקים אשר מעוררים מחשבה ועיון, גם לאחר שהיא מסתיימת. המשחק והבימוי המשובחים מצליחים לעורר ולחדור ללב ולמוח, וגורמים לטיעונים הפילוסופיים של יהודה הלוי לקום לתחייה בחלל הריק והשחור של תיאטרון תמונע.
הכוזרי
תיאטרון תמונע
על פי "הכוזרי" מאת יהודה הלוי
מאת ובבימוי: יוסי יזרעאלי
משחק: אברום הורביץ, יפתח אופיר, שיר אורדו/גוני כנעני, אייל נחמיאס, בני אלדר.
עיצוב תפאורה: יוסי יזרעאלי
עיצוב תלבושות: עומר גרינדלר
רקוויזיטים: נעה הר-עוז
עיצוב תאורה: מתן פרמינגר
מוסיקה: תומר יזרעאלי
עיצוב סאונד: נעם טמקין
עוזר במאי ומנהל הצגה: גיא ישראלי
הדרכת טעמי מקרא: יותם יזרעאלי
מועדים נוספים:
13/7/2020 19:20 | 3/8/2020 19:30 | 4/8/2020 19:30
** יש לעקוב במדיות השונות אחר שינויים/הנחיות בגין המצב הנוכחי
שלושה שחקנים צעירים, מוכשרים מאוד, משחקים בחלל קטן. מה קטן? קטנטן וצר, נטול תפאורה אך רווי במוזיקה, בתנועה ובקטעים שונים שמתקשרים אינטואיטיבית ו/או אינטימית זה עם זה, הקשורים למקומו של האדם במשפחתו. הם מתפשטים ומתלבשים, פיזית ורגשית, מול הקהל ומול בני משפחותיהם שהוזמנו במיוחד לאירוע, וחושפים, ברגישות רבה שמעלה לעיתים דמעה, ובצורה מאוד שונה ואחרת שאנחנו לא מצפים לה בהצגה, מערכות יחסים מורכבות, לעיתים קשות מאוד, אותן חוו במשפחתם.
ילד שאביו עזב את הבית כשהיה בן שנה מתחבק ארוכות עם אביו בתחילת ההצגה, הוא מראיין אותו ואנחנו עדיין איננו מבינים מהו הסיפור שעומד להתפתח כאן לפנינו. הילד, נטע וינר, שהוא גם המחזאי (לצד סתיו מרין) וגם שחקן ורקדן ונגן בהצגה, חושף אותנו בהדרגה לסיפור הנטישה, העימות והקבלה המחודשת. האב שיושב מצד אחד, כנראה באמת לא ידע מה מחכה לו לפני שנסחף בעל כורחו להשתתף בחשיפה הפרטית הזאת לפני אנשים מוכרים וקרובים וזרים גמורים. מצד שני, יושבת האם, שגם היא תיסחף ותשתתף. כך גם הוריה של סתיו מרין, השחקנית המוכשרת והמתוקה, הרקדנית שבכל פעם שהיא מדברת היא מרגשת, נאלצים בעל כורחם להשתתף ביצירה.
כשמרין מבקשת מאמה לספר את סיפור החלפת השם שלה, האם, שישבה ממש מתחתי, לחשה לבעלה: 'זה אמיתי, הדבר הזה?'. אחרי כמה התנגדויות היא התרצתה וסיפרה, ואנחנו הרגשנו כמו המציצים מבעד לחור המנעול שצופים פנימה לתוך דרמה שאינה שלנו, אבל היא כל כך שלנו. אנחנו לא עברנו, אולי, את מה שעברו השחקנים שמספרים את סיפוריהם ושופכים את קרביהם לפנינו, אך עברנו גם עברנו דברים שונים שדומים מבחינה רגשית לאלה שעברו הגיבורים-האנטי גיבורים על "הבמה".
"מז'יניק" | צילום: אסקף אברהם
כשהיוצרים שואלים את הצופים, אותי, מי היה קרוב יותר לאמא, התקשיתי לבחור. היו תקופות שהייתי קרובה יותר לאמי, בילדותי הייתי קרובה יותר לאבי, ואז נזכרתי ששניהם כבר אינם בין החיים, ולי כבר אין מה לתקן, רק לזכור את שניהם באהבה וכאן עלו הדמעות.
הם נוגעים ומרגשים, אך גם רוקדים בצורה שבה הריקוד לא תמיד נראה כריקוד (ואין תמוה בכך כי וינר עוסק גם בטאי-צ'י). לעיתים קרובות, עולים קונפליקטים שהם תדירים כל כך בחיי משפחה, כי בסופו של דבר, המופע הזה לא בוחן רק את היחסים שבין הצעיר שבמשפחה, האח או האחות הקטנים לבין אחיהם הגדולים, אלא את מכלול היחסים במשפחה מנקודת מבטו של ילד. אותו ילד שנאבק באחרים ופיתח שרירים ויכולת לחימה בגלל שמו יוצא הדופן שהפך לקלס, או האחות הקטנה שבורחת מאחותה הגדולה לה היא מנסה להציק כדי לתפוס את תשומת לבה ובהימלטה היא נכנסת במסמר בקיר עם מצחה והאחות פורצת בבכי בלתי נגמר, או האח הקטן שברח מהבית עם אחיו הגדול ממנו אך כשחזרו איש לא שם לב שברחו מהבית. הם מדברים על התמודדות עם משפחות של כאוס. לא כולנו גדלנו במשפחות של כאוס אך כל אחד מאיתנו חווה רגעים של כאוס במשפחתו ובתוך תוכו.
צילום: אסקף אברהם
לצד הכאוס, יש הרבה שירים ביידיש בהצגה. "הללויה" של לאונרד כהן הופך להללויע בהטעמה אידית. כנראה שזה משרת משהו, ואולי לא חייבים להבין, אבל זוהי נקודה למחשבה. היידיש נותנת נופך אך גם מורידה נופך, שכן לא כולם מבינים את השפה הזו ויש חשיבות גדולה למילים, שיש להן כאב ועוצמה והן לא תרגום מילולי של המילים המקוריות.
זהו סיפור של פתיחת קונפליקטים וכניסה חזיתית לתוכם, אך גם של סגירת קצוות והשלמות לריפוי הנפש. ריפוי שבא אחרי שמקיאים את כל הכואב והקשה והמר, את כל השנאות והקנאות שיש במשפחה מתחת או מעל לאכפתיות ולאהבה שיש או אין במידה מספקת.
בשורה התחתונה, זוהי יצירה מרגשת ושופכת קרביים המוצגת על ידי שלושה שחקנים מוכשרים ואמיצים.
אני ניגשת לכתיבת ביקורת ההצגה הזאת בזהירות רבה. מחד, הנושא חשוב וראוי, וצוות השחקנים טוב. אני מעריכה את דליה שימקו כבמאית וכשחקנית, מעריכה מאוד את אסתי זקהיים הנהדרת. מאידך, ההצגה לא עמדה בציפיות שהיו לי. ניסיתי להבין מדוע, אבל קודם אספר לכם על ההצגה.
הרעיון מעניין מאוד: לצייר את הנשים שחיו עם גברים ששמם הולך לפניהם עד היום. קסנטיפה אשת סוקרטס, שנודעה כאישה מרשעת, בעיקר בגלל השם הרע שבעלה עשה לה; ג'ני אשתו של קארל מרקס, אשת אצולה שוויתרה על הכל למען החיים לצדו, חיה חיי עוני, מחלות ורעב וגם תרמה לא מעט לפיתוח משנתו אך נותרה בצלו, בעוד שהוא קנה לו מקום חשוב מאוד כפילוסוף ומניע לפעילות פוליטית; ומרתה, אשתו של זיגמונד פרויד, שלפי המחזה, תרמה לא מעט להבנתו של פרויד את הנפש הנשית. היא תרמה לו תובנות, מושגים ואפילו המציאה חלקים מהתיאוריה שלו, בעודה מבליגה על הרומן המתמשך שלו עם אחותה. גם היא, כמו קסנטיפה וג'ני, נעלמה מדפי ההיסטוריה.
"מהפכניות" | צילום: רוסלו שמריה
המחזה מדגיש את התרומה של הנשים הללו ליצירת ידע וחוכמה, ואת יהירותם והאופי הילדותי והאגואיסטי של הגברים שלצדן, הגברים שהתפרסמו כהוגים הגדולים בהיסטוריה האנושית, אך מראה כי הנשים תרמו, תמכו ואפשרו, לפני שנעלמו. קו המחשבה הזה, של נתינת מקום של ממש לאישה, בהחלט נראה הגיוני ונבון, אך לא בטוח שהצגת הנשים כנבונות ותורמות חייב לבוא בהכרח על חשבונם של הגברים, שמוצגים במערומיהם, כילדים מפונקים בעלי אגו שברירי שהאישה חייבת לטפח. במילים אחרות, לא צריך להשפיל את הגברים כדי להראות את גדולתן של הנשים. הנשים לא הודרו על ידי בעליהן הידועים. החברה היא שיצרה את הנורמות ההתנהגותיות והערכים החשיבתיים שגרמו לכך שהנשים לא קיבלו הכרה. יתכן מאוד שמרקס היה שמח אילו ג'ני שלו הייתה מקבלת הכרה מתאימה. קטנוניותם של הגברים היא כמובן, בעיקר, ספקולציה של כותבות המחזה.
העלילה קופצת בין שלושת הזוגות, סוקרטס וקסנטיפה, קרל וג'ני מרקס וזיגמונד ומרתה פרויד, כמו באופרת סבון בטלוויזיה שבה מודעים היוצרים לכך שהצופה בז'אנר זה איננו בעל קשב וריכוז מספקים בכדי להתמקד יותר מדקות ספורות בסצינה אחת. אבל זאת איננה הבעיה העיקרית של ההצגה. מעבר לכך שנראה כאילו השחקנים עדיין אינם מיומנים בטקסט, הם שוכחים מילים וחוזרים על עצמם, זוהי מחלה שניתן לרפא, אבל הדיאלוגים אינם מעניינים, עמוקים ושנונים דיים. עבור קאסט של שחקנים טובים כמו זה שיש בהצגה, הטקסט איננו מאתגר מספיק כדי להציג את הנושא על מכלול מורכבותו אלא בצורה חד צדדית. זה כמו קונפליקט ללא קונפליקט, הכל ברור וידוע. הגברים הם הביצ'ים והנשים החכמות, הצודקות והמקבלות (להוציא קסנטיפה, שמוצגת כאישה סובלת אך אוהבת שאיננה שומרת על חובת השתיקה ויש לה טענות ודרישות).
אהבתי את הרעיון. לדעתי ניתן עדיין לעבוד על הביצוע.
מרתה יודעת 