סטארט אפ משפחתי

על ההצגה "מז'יניק"

מאת: אביבה רוזן

שלושה שחקנים צעירים, מוכשרים מאוד, משחקים בחלל קטן. מה קטן? קטנטן וצר, נטול תפאורה אך רווי במוזיקה, בתנועה ובקטעים שונים שמתקשרים אינטואיטיבית ו/או אינטימית זה עם זה, הקשורים למקומו של האדם במשפחתו. הם מתפשטים ומתלבשים, פיזית ורגשית, מול הקהל ומול בני משפחותיהם שהוזמנו במיוחד לאירוע, וחושפים, ברגישות רבה שמעלה לעיתים דמעה, ובצורה מאוד שונה ואחרת שאנחנו לא מצפים לה בהצגה, מערכות יחסים מורכבות, לעיתים קשות מאוד, אותן חוו במשפחתם.

ילד שאביו עזב את הבית כשהיה בן שנה מתחבק ארוכות עם אביו בתחילת ההצגה, הוא מראיין אותו ואנחנו עדיין איננו מבינים מהו הסיפור שעומד להתפתח כאן לפנינו. הילד, נטע וינר, שהוא גם המחזאי (לצד סתיו מרין) וגם שחקן ורקדן ונגן בהצגה, חושף אותנו בהדרגה לסיפור הנטישה, העימות והקבלה המחודשת. האב שיושב מצד אחד, כנראה באמת לא ידע מה מחכה לו לפני שנסחף בעל כורחו להשתתף בחשיפה הפרטית הזאת לפני אנשים מוכרים וקרובים וזרים גמורים. מצד שני, יושבת האם, שגם היא תיסחף ותשתתף. כך גם הוריה של סתיו מרין, השחקנית המוכשרת והמתוקה, הרקדנית שבכל פעם שהיא מדברת היא מרגשת, נאלצים בעל כורחם להשתתף ביצירה.

כשמרין מבקשת מאמה לספר את סיפור החלפת השם שלה, האם, שישבה ממש מתחתי, לחשה לבעלה: 'זה אמיתי, הדבר הזה?'. אחרי כמה התנגדויות היא התרצתה וסיפרה, ואנחנו הרגשנו כמו המציצים מבעד לחור המנעול שצופים פנימה לתוך דרמה שאינה שלנו, אבל היא כל כך שלנו. אנחנו לא עברנו, אולי, את מה שעברו השחקנים שמספרים את סיפוריהם ושופכים את קרביהם לפנינו, אך עברנו גם עברנו דברים שונים שדומים מבחינה רגשית לאלה שעברו הגיבורים-האנטי גיבורים על "הבמה".

מז'יניק2 - אסקף אברהם

"מז'יניק" | צילום: אסקף אברהם

כשהיוצרים שואלים את הצופים, אותי, מי היה קרוב יותר לאמא, התקשיתי לבחור. היו תקופות שהייתי קרובה יותר לאמי, בילדותי הייתי קרובה יותר לאבי, ואז נזכרתי ששניהם כבר אינם בין החיים, ולי כבר אין מה לתקן, רק לזכור את שניהם באהבה וכאן עלו הדמעות.

הם נוגעים ומרגשים, אך גם רוקדים בצורה שבה הריקוד לא תמיד נראה כריקוד (ואין תמוה בכך כי וינר עוסק גם בטאי-צ'י). לעיתים קרובות, עולים קונפליקטים שהם תדירים כל כך בחיי משפחה, כי בסופו של דבר, המופע הזה לא בוחן רק את היחסים שבין הצעיר שבמשפחה, האח או האחות הקטנים לבין אחיהם הגדולים, אלא את מכלול היחסים במשפחה מנקודת מבטו של ילד. אותו ילד שנאבק באחרים ופיתח שרירים ויכולת לחימה בגלל שמו יוצא הדופן שהפך לקלס, או האחות הקטנה שבורחת מאחותה הגדולה לה היא מנסה להציק כדי לתפוס את תשומת לבה ובהימלטה היא נכנסת במסמר בקיר עם מצחה והאחות פורצת בבכי בלתי נגמר, או האח הקטן שברח מהבית עם אחיו הגדול ממנו אך כשחזרו איש לא שם לב שברחו מהבית. הם מדברים על התמודדות עם משפחות של כאוס. לא כולנו גדלנו במשפחות של כאוס אך כל אחד מאיתנו חווה רגעים של כאוס במשפחתו ובתוך תוכו.

מז'יניק - אסקף אברהם

צילום: אסקף אברהם

לצד הכאוס, יש הרבה שירים ביידיש בהצגה. "הללויה" של לאונרד כהן הופך להללויע בהטעמה אידית. כנראה שזה משרת משהו, ואולי לא חייבים להבין, אבל זוהי נקודה למחשבה. היידיש נותנת נופך אך גם מורידה נופך, שכן לא כולם מבינים את השפה הזו ויש חשיבות גדולה למילים, שיש להן כאב ועוצמה והן לא תרגום מילולי של המילים המקוריות.

זהו סיפור של פתיחת קונפליקטים וכניסה חזיתית לתוכם, אך גם של סגירת קצוות והשלמות לריפוי הנפש. ריפוי שבא אחרי שמקיאים את כל הכואב והקשה והמר, את כל השנאות והקנאות שיש במשפחה מתחת או מעל לאכפתיות ולאהבה שיש או אין במידה מספקת.

בשורה התחתונה, זוהי יצירה מרגשת ושופכת קרביים המוצגת על ידי שלושה שחקנים מוכשרים ואמיצים.

"מז'יניק"

תיאטרון תמונע

יצירתם של נטע וינר וסתיו מרין

בהשתתפות: בני אלדר, סתיו מרין ונטע וינר.

עיצוב חלל ותאורה: יואב בראל

ליווי אמנותי: רז וינר

הפקה: טלי קוניגסברג

תלבושות: עידן לדרמן

ייעוץ: יעל ציטרון, אור מרין וניצן כהן.

מועדים נוספים: 

18/4/19 | 20:00 | תיאטרון תמונע

 

 

הלביאות שבחבורה

על ההצגה "מהפכניות"

מאת: אביבה רוזן

אני ניגשת לכתיבת ביקורת ההצגה הזאת בזהירות רבה. מחד, הנושא חשוב וראוי, וצוות השחקנים טוב. אני מעריכה את דליה שימקו כבמאית וכשחקנית, מעריכה מאוד את אסתי זקהיים הנהדרת. מאידך, ההצגה לא עמדה בציפיות שהיו לי. ניסיתי להבין מדוע, אבל קודם אספר לכם על ההצגה.

הרעיון מעניין מאוד: לצייר את הנשים שחיו עם גברים ששמם הולך לפניהם עד היום. קסנטיפה אשת סוקרטס, שנודעה כאישה מרשעת, בעיקר בגלל השם הרע שבעלה עשה לה; ג'ני אשתו של קארל מרקס, אשת אצולה שוויתרה על הכל למען החיים לצדו, חיה חיי עוני, מחלות ורעב וגם תרמה לא מעט לפיתוח משנתו אך נותרה בצלו, בעוד שהוא קנה לו מקום חשוב מאוד כפילוסוף ומניע לפעילות פוליטית; ומרתה, אשתו של זיגמונד פרויד, שלפי המחזה, תרמה לא מעט להבנתו של פרויד את הנפש הנשית. היא תרמה לו תובנות, מושגים ואפילו המציאה חלקים מהתיאוריה שלו, בעודה מבליגה על הרומן המתמשך שלו עם אחותה. גם היא, כמו קסנטיפה וג'ני, נעלמה מדפי ההיסטוריה.

המהפכניות - רוסלו שמריה.png

"מהפכניות" | צילום: רוסלו שמריה

המחזה מדגיש את התרומה של הנשים הללו ליצירת ידע וחוכמה, ואת יהירותם והאופי הילדותי והאגואיסטי של הגברים שלצדן, הגברים שהתפרסמו כהוגים הגדולים בהיסטוריה האנושית, אך מראה כי הנשים תרמו, תמכו ואפשרו, לפני שנעלמו. קו המחשבה הזה, של נתינת מקום של ממש לאישה, בהחלט נראה הגיוני ונבון, אך לא בטוח שהצגת הנשים כנבונות ותורמות חייב לבוא בהכרח על חשבונם של הגברים, שמוצגים במערומיהם, כילדים מפונקים בעלי אגו שברירי שהאישה חייבת לטפח. במילים אחרות, לא צריך להשפיל את הגברים כדי להראות את גדולתן של הנשים. הנשים לא הודרו על ידי בעליהן הידועים. החברה היא שיצרה את הנורמות ההתנהגותיות והערכים החשיבתיים שגרמו לכך שהנשים לא קיבלו הכרה. יתכן מאוד שמרקס היה שמח אילו ג'ני שלו הייתה מקבלת הכרה מתאימה. קטנוניותם של הגברים היא כמובן, בעיקר, ספקולציה של כותבות המחזה.

העלילה קופצת בין שלושת הזוגות, סוקרטס וקסנטיפה, קרל וג'ני מרקס וזיגמונד ומרתה פרויד, כמו באופרת סבון בטלוויזיה שבה מודעים היוצרים לכך שהצופה בז'אנר זה איננו בעל קשב וריכוז מספקים בכדי להתמקד יותר מדקות ספורות בסצינה אחת. אבל זאת איננה הבעיה העיקרית של ההצגה. מעבר לכך שנראה כאילו השחקנים עדיין אינם מיומנים בטקסט, הם שוכחים מילים וחוזרים על עצמם, זוהי מחלה שניתן לרפא, אבל הדיאלוגים אינם מעניינים, עמוקים ושנונים דיים. עבור קאסט של שחקנים טובים כמו זה שיש בהצגה, הטקסט איננו מאתגר מספיק כדי להציג את הנושא על מכלול מורכבותו אלא בצורה חד צדדית. זה כמו קונפליקט ללא קונפליקט, הכל ברור וידוע. הגברים הם הביצ'ים והנשים החכמות, הצודקות והמקבלות (להוציא קסנטיפה, שמוצגת כאישה סובלת אך אוהבת שאיננה שומרת על חובת השתיקה ויש לה טענות ודרישות).

אהבתי את הרעיון. לדעתי ניתן עדיין לעבוד על הביצוע.

"מהפכניות"

אנסמבל אספמיה בתיאטרון תמונע

כתיבה: יוספה אבן שושן ודליה שימקו

בימוי: דליה שימקו

דיאלוגים: יוספה אבן שושן

שחקנים: אסתי זקהיים, אלחי לויט, שירה קוריאל, דליה שימקו, אייל שכטר ושלום שמואלוב.

תפאורה: שמעון קסטיאל

תלבושות: דלית ענבר

מוסיקה: איסר שולמן

תנועה: עומר שמר

תאורה: נדב ברנע

ע. במאית: רויטל תמיר

מועדים נוספים: 

12/3/19  20:00 | 24/3/19 19:00 | 23-24/4/19 20:00 | תיאטרון תמונע

בום! התאהבתי

בום! התאהבתי – תיאטרון תמונע

בום התאהבתי - יאיר מיוחס

בום! התאהבתי. צילום: יאיר מיוחס

יש לה, ליעל טל, את כל האיכויות שהופכות אותה לאמנית ספוקן וורד שראויה לערב משלה. היא חריפה, שנונה, אינטליגנטית, מצחיקה מאוד, ובמיוחד, בעלת נוכחות בימתית ייחודית וכובשת לב. "בום! התאהבתי" – מופע שירה-מדוברת מוזיקלי משותף לטל ולמוזיקאית נעמה רדלר, שנערך על במת הבר בתיאטרון תמונע – נפתח בהתנצלות: "למה זה סבבה שלבשתי את השמלה אחרי שהיא הופיעה בעיתון? – כי זו הצגה". ואכן, הפרסונה שטל עוטה בשיריה היא של אישה חסרת ביטחון, מהוססת, ילדה יחידה בעולם גברי, שמשתמשת בהומור כדי לפלס בו את דרכה ולמצוא אהבה (רומנטית, אבל לא רק). זוהי פרסונה שקל מאוד להישבות בקסמיה, וכשהיא בשיאה – כמו בשיר הנושא של הערב, שבו היא מתאהבת בגבר מוצלח פחות ממנה לכל הדעות ו-"יורדת לרמתו" כדי לזכות בחיבתו – הערב מרקיע שחקים, והמילים של טל מתגנבות לנפש ולוחצות במקומות נסתרים. למרבה הצער, אין מספיק שיאים כאלה במהלך הערב. השירים לא אחידים ברמתם והבחירות המוזיקליות לא חורגות מהמצופה בערב שכזה, אך למי שאוהב לראות איך עושים דברים עם מילים, ומחפש להאמין, לערב אחד, שעוד יש סיכוי לאהבה, מדובר במופע מומלץ במיוחד.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…) 1

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

שלא ייעלם לעולם

על היצירה "איך להיעלם לגמרי"

מאת: תמר צפריר

פסטיבל תמונע נערך השנה בפעם השביעית, בסוף אוקטובר האחרון, בשבעה ימים של טעימה שנתית אינטנסיבית, שאופיינה הפעם בחיפוש אחר שפה ותוכן חדשים. בתוך עולם של אמת סובייקטיבית המוטלת בספק תמידי, נולדו וממשיכות להיוולד יצירות פוליטיות וחברתיות, המשמיעות דעה צלולה ונוקבת על המציאות. לעיתים, הן עוסקות במציאות הקולקטיבית שלנו כחברה, ולעיתים, בזו האישית של כל אדם כפרט בתוכה. מדי יום אנו פוגשים באינספור חומרי גלם לעבודה חברתית ופוליטית כזו, אך דווקא על הקרקע הזו צמחה היצירה האישית של איתי ארדל, "איך להיעלם לגמרי".

איתי ארדל נולד בירושלים וכיום חי בוונקובר ועובד בקנדה, לונדון וניו יורק כמעצב תאורה ומספר סיפורים. לפני 17 שנים, תיעד את החודשים האחרונים בחייה של אמו שחלתה בסרטן, לצד מספר דמויות מפתח נוספות בחייו. המופע שלו משלב את החומרים המצולמים האלה עם אמנות עיצוב התאורה והופך אותם לכדי הצגת יחיד חושפנית וכנה.

איך להיעלם לגמרי - דן בן ארי

איך להיעלם לגמרי. צילום: דן בן ארי

אמנם, האמצעי העיצובי המרכזי של ארדל הוא התאורה, אך הוא עושה שימוש מחוכם גם במסך שנמצא על הבמה מאחוריו. המופע נפתח בחשיפת חצי מהמסך, עליו מוקרן קטע וידאו. בהמשך נראה איך ארדל מצליח למצות מתוך המסך הפשוט את מירב הפוטנציאל שלו, כפי שהוא עושה עם אמצעי התאורה.

הצגת היחיד של ארדל משכילה לשתף אותנו בחבלי הלידה שלה עצמה. ארדל משתף אותנו בתהליכי היצירה בצורה וורבלית וגם מקפיד על שקיפות בפן הוויזואלי. למשל, הוא כולל במופע הסבר מפורט והדגמה ידנית על השימוש בפנסים. הפעלה של פנס על הבמה מתוך הבמה, נדמתה כמו ווריאציה חדשה של תיאטרון בובות שארדל יוצר באמצעים המוכרים לו – פנסי התיאטרון. כמו שהוא מביא לקדמת הבמה נושא לא יומיומי (תהליך דעיכת אדם מסרטן), כך הוא מניח על הבמה את הפנסים שבדרך כלל מאירים מלמעלה, מבחוץ.

בדיוק כמו שהמופע עוסק בחסרונה של האם, ארדל יודע גם להשתמש בחשיכה מוחלטת, או כמעט מוחלטת, שהיא תאווה לעיניים רוויות. ארדל רגיש לקהל שלו, וברגעי החושך הספורים הללו הוא מציע לו צוהר למחשבה, מפלט או רפלקציה על המופע הגדוש תוכן רגשי לא פשוט. כבר מהרגע הראשון ארדל חשוף ושקוף עם הקהל שלו, מספר סודות ומאווים, מכניס אל "מאחורי הקלעים" של היצירה ואף מזמין את הקהל לאתגר אותו בשאלות. בתמורה לתשומת לבו, זוכה הקהל ליצירה מרגשת בכנותה אך לא סוחטת דמעות. ארדל מציג את המציאות כפי שהיא, בלי אובר-רומנטיזציה או ציוריות מעושה. מטרתו לא בידורית והוא אינו מנסה לרגש את הקהל בצורה מאולצת. הוא מציע מרחב מנטלי סטרילי שמאפשר לקהל להחליט בעצמו כיצד להגיב לסיפור של ארדל וכיצד לעבד את הדברים, מתוך הבנה שהסיפור עוסק בנושא לא פשוט.

איך להיעלם לגמרי2 - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

את השפה הבימתית שלו, ארדל יוצר בכישרון רב. הדבר היחיד שהעיב עליה מבחינה אסתטית הוא שחסרו כתוביות בחלק מהקטעים המצולמים בהם פס הקול היה מקוטע או איכות הסאונד לא הייתה גבוהה. בתוך הבמה הזו הוא פועל ספק כשחקן, ספק כמפעיל תאורה, ספק כעצמו, אף על פי שכבר בתחילת המופע הוא דואג להסיר מעצמו את הטייטל "שחקן" ומסביר שהוא מעדיף להתהדר בתואר "מספר סיפורים". למרות שהוא נמנע מלהגדיר עצמו כשחקן, תנועתו על הבמה טבעית, הוא שולט בקולו וסביבתו בכישרון טבעי והקשר שלו עם הקהל רציף כמעט לחלוטין.

בעולם בו כל יום מישהו מנסה להמציא מחדש את הגלגל, איתי ארדל מציע פרשנות משלו למושג "הצגת יחיד". במופע האישי והייחודי לו, הוא בונה גשר רגשי לקהל ומזכיר לנו מחדש, מה ערכה של כנות ופשטות.

"איך להיעלם לגמרי"
איתי ארדל מתארח בפסטיבל תמונע
מאת: איתי ארדל, ג'יימס לונג ואניטה רושון
בהשתתפות: איתי ארדל
עיצוב תאורה: איתי ארדל
מוסיקה: אמיליה סימינגטון-פדי
ע. במאי: נועה ענתות
וידאו: ג'יימס נסביט

היצירה הועלתה לראשונה בעברית בפסטיבל תמונע, אחרי למעלה מ-300 הצגות ב-22 ערים שונות ברחבי העולם. לאחר ההצגות בפסטיבל, היא חזרה לנדוד בעולם.

דברים שמצאתי בארון של אמא

דברים שמצאתי בארון של אמא – פרפורמנס אישי – פסטיבל תיאטרון תמונע

דברים שמצאתי בארון של אמא2 - דן בן ארי

צילום: דן בן ארי

 

האם מה שנותר מאדם זה סך הפרטים שהותיר אחריו בעולם? שואל נדב בושם ומנסה לענות כשהוא מזמין את הקהל למוזיאון זמני שהקים בתיאטרון תמונע, לזכרה של אמו. במוזיאון הוא מציג פריטים שונים שליקטה אמו בחייה, שהוא ליקט בפירוק ביתה, בית ילדותו. הפריטים המוצגים הם רהיטים, פרטי הלבשה, מסמכים, פתקים, מתכונים, ציורי ילדות וציורים של האם אך גם רסיסים של אישיות, אופי וזיכרונות – הקלטה של שיחה עם הספר שליווה אותה כל חייה, עוגות לפי מתכוניה… בין לבין, נמצאים שברירים של תקופה: ספרי טלפונים למשל, פתקי בוחר משנות ה-90 וכיוצא בזה. בושם ודיילות הזיכרון של המוזיאון מאפשרים שיטוט חופשי עם מפה במוזיאון, כשמדי פעם הם תופסים את המשוטטים למשחק רביעיות עם מוטיבים מחייה של אמא או הקראת מכתביה. הביקור במוזיאון מעלה תחושות שונות אצל מבקרים שונים – חלק מתביישים במציצנותם ובחלק ניצתת הסקרנות. בין הצדדים עשוי להתעורר דיון מעניין, אך בכל זאת, עולה תחושה שחסר איזשהו ערך מוסף או אמירה אישית של בושם על מציצנות, שיתוף, אגרנות או כל נושא אחר שמתקשר לתערוכה.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מאת: נדב בושם

בהשתתפות: נדב בושם, עדילי ליברמן ובהט קלצ'י

וידאו: אייל תגר

עיצוב חלל: אנני אטדגי

עיצוב רביעיות: ורד רשף גוזלן

נכון לעכשיו, אין מועדים עתידיים, אבל כדאי להיות עם היד על הלינק ולעקוב באמצעי המדיה הקרובים לביתכם. או מאידך, תוכלו להקליק על אתר תיאטרון תמונע.

 

יוסף יוספזון מת

יוסף יוספזון מת – המחזמר

תיאטרון תמונע

יוסף יוספזון - בן מור

צילום: בן מור

רוב ההפקות הנוצרות בבתי ספר למשחק מתאפיינות בתעוזה, לעיתים ביזאריות ולא מנסות להחניף לקהל. בהצגה "יוסף יוספזון מת", שהחלה דרכה בסמינר הקיבוצים, חסרה התעוזה, אך אין בטענה הזו בכדי לבטל את הספקטקל שכן היה בה. הקומדיה המוסיקלית נעה באופן בלתי פוסק בין שני קצוות: בין כתיבה שטחית ורדודה לבין מעודנת ומתוחכמת, הדמויות לעיתים פלקטיות ולעיתים סוחפות ומרגשות, המשחק נע על סקאלה שבין צפוי למדויק ומעניין. עיצוב הבמה עוגן בקונספציית ה"משפחה הכל-ישראלית" היושבת שבעה על דמות סבא ארכאי ומרוחק שנפטר, אך לא החמיא למשחק ולכוריאוגרפיה – החיננית, יש לציין – שנעשו לידו, בתוכו ומסביבו. ראוי לציין ולשבח את הליהוק המדויק של שי איצקוביץ' כאב ורימון כרמי כאחות הקטנה, את המשחק של תאיר שוויקה ואת השירה של שירן אסף, וכן, את האופן שבו עידו קולטון בנה את דמותו לאורך ההצגה, אם כי ממש נכנס אליה רק בנאמבר הסיום. זהו סיפורה של משפחה טיפוסית בשבעה טיפוסית על סבא חלוץ טיפוסי, עם מסר חביב ונדוש שנחשף בטפטופים אלגנטיים ולבסוף מושלך על הקהל בגסות.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל….)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

אמנות הניגוד

על ההצגה "לילית -מותחן מיתולוגי פנטסטי"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

ישנן נשים מעטות במיתולוגיה היהודית. סיפורי האגדה התלמודיים והמאוחרים נכתבו על ידי גברים, בעבור קוראים גברים ומתארים חוויות גבריות של גברים. נשים מופיעות בהם, במקרים מועטים, כדמויות משניות שנוכחותן משפיעה על התגלגלות הסיפור שבמרכזו הגבר – אשתו של זה או בתו של ההוא. לא כך במקרה של לילית. מדובר בדמות מורכבת, חזקה, מאיימת ועצמאית. לא סתם הפכה לסמל פמיניסטי בימינו. סיפורה (שמסופר גם הוא מנקודת מבט גברית, כמובן) מופיע לראשונה כמדרש שבא להסביר מדוע ישנם שני סיפורי בריאה בספר בראשית. תחילה, יצר אלוהים את האדם ואת לילית,  אך הם לא הפסיקו לריב (על מי יהיה למעלה כשהם שוכבים) ולכן ברחה לילית מגן-עדן ואלוהים ברא במקומה את חוה. סיפורים מאוחרים מוסיפים שכאשר ברחה לילית לים סוף, פגשה את השד אשמדאי וילדה לו בכל יום עשרות שדים שנפוצו בעולם. עפ"י סיפורים אלה לילית גם אחראית למוות של תינוקות בעריסה, למחשבות זימה, לחלומות אירוטיים ולכל התעוררות של יצר הרע אצל גברים. כדי לרסן אותה, כך מסופר, שלח אלוהים שלושה מלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלף – בכדי להשיבה אליו.

זוהי נקודת הפתיחה של "לילית", עבודת התיאטרון החדשה של ענת דרימר, שפותחה במסגרת מתחם האמנים פסטפקטורי בבת-ים. כמו קודמתה "נשף קמח" שעסקה בהתמודדות עם מות אמה בגיל צעיר, גם בעבודה זו דרימר לא מהססת ותוחבת את ידה עמוק למעיין הכאב ומפיקה ממנו צמר גפן מתוק. בשנים האחרונות, דרימר בנתה לעצמה מוניטין גם כמשתתפת קבועה בערבי ספוקן-וורד, אשר שיריה מקיימים שילוב שומט לסתות, מפתיע, מביך ומענג של בוטות ותמימות. שירים שמדברים על מין ומוות בישירות וביושר, בקול ילדי ובמבט משתומם וסקרני. "לילית" ממשיכה את הקו הזה ומתקלת את הנושא הכואב והלא פתור של מיניות נשית עכשווית בעזרת שורה של ניגודים, פערים ומתחים שיוצרים שפה תיאטרונית פואטית ייחודית.

לילית - דויד קפלן

מתוך "לילית". צילום: דויד קפלן

המופע נפתח בציטוט מתוך ספר בן סירא, ובשלושה מלאכים (כלומר שחקנים שחוגרים לגופם כנפי מלאך בחגורות ורודות) עולים ויורדים בשלושה סולמות (צהובים, מהטמבוריה – עמית רובין עיצבה באמצעים דלים ובמקוריות את החלל והתלבושות) ושרים שיר שנשמע כמו שיר עבדים: "החופש לא מחכה בסוף הסולם/הירח מזיע, זוהר, נעלם/העיר נרדמה, אין חלומות/ הפנטזיות הפכו לשברי חלומות… החוף מאונן על הים ובוכה/ והים לא גומר רק נרטב ושוחה… מרוב עייפות מסתדרים בשלשות/ הכמיהה השתבשה התחתונים יבשות (כך במקור)". העיסוק במין נוכח כל הזמן, אבל החשק אבד. לילית ברחה והותירה את העולם עם מיניות לא פתורה.

המופע בנוי מרצף של קטעי טקסט ותנועה שמנסים לפענח את הפער הזה ולגשר עליו. דרימר עושה זאת על ידי פעירת פער אחר – בין השחקנים לבין הדמויות אותן הם מגלמים קיים כל הזמן מרחק. השחקנים אף פעם לא מגלמים את הדמויות באופן מלא, הם תמיד מסתכלים על הדמויות מהצד, שופטים אותן, לפעמים מתרחקים מהן באופן מלא ומגלמים את עצמם. המלאכים שמחפשים את לילית (בן סגרסקי, צוקי רינגרט ושקד מוכיח) הם גם השחקנים שמנסים להבין את המיניות שלהם עצמם. הם מעולם לא ראו את לילית, ולכן הם רק מדמיינים איך היא נראית, בונים את הדימוי שלה כשדה עם מיניות בלתי נשלטת. כאשר דרימר מופיעה כלילית – בחזות ילדית, מנגנת שיר מתקתק בסקסופון – אנו עדים לפער שבין הדימוי למציאות. פער שלילית-דרימר מנסה בכל כוחה למלא – היא מנסה לגלם בגופה את הדימוי הבלתי ניתן למימוש של המלאכים ונכשלת כמובן. הפער הזה הוא כפול – לילית שמנסה להגשים את המצופה ממנה, ודרימר שמנסה להיות האישה האימתנית שהיא לא יכולה להיות. בעולמה של "לילית", אישה שהיא פחותה מוונדר וומן איננה אישה, ומיניות נשית שאיננה רעבתנית איננה מיניות.

לילית 2 - דויד קפלן

צילום: דויד קפלן

הניסיונות של צוות ההצגה לפתור את חידת המיניות הם לעתים רציניים וכואבים, לרוב מטופשים ומהנים כמו משחק ילדים ובאים לידי ביטוי גם בטקסטים עצמם (חשיבותם מרכזית – זהו מופע שמעורבים בו  קטעי ספוקן וורד רבים). דרימר מבצעת אותם בהתלהבות ילדית, אמיתית ותמימה, אך גם מודעת לעצמה ואירונית. הפואטיקה הטקסטואלית של דרימר עובדת על ניגוד בין דימויים מדוייקים, בוטים ומפורטים: "…ואני מעדיפה להקיא את הלינגוויני שאכלתי מאשר לשמוע אותך מספרת לי על אזרחות טובה" (דווקא ליגנוויני, ולא סתם פסטה), לבין משפטים קטועים וחצאי אמירות, לעיתים כמעט סתומות: "ועדיין אפשר לבכות מהלילות שנרדמתי בלי", ולעיתים ברורות יותר: "…פעם הייתי מרגישה מאוד אשמה והיום אני עדיין". נוצרת תחושה שדרימר רוצה להגיד הכל – את מה שהיא יודעת לנסח וגם את מה שלא – והדחיפות הזו נשמעת כמו קריאת מצוקה של מי שדורשים ממנה להגיד מי היא, אך לא נותנים לה להיות מי שהיא, וגם לא מחכים לתשובה.

ישנה מידה לא מבוטלת של בוסריות ב"לילית". הקטעים השונים תפורים ביניהם בתפרים גסים, והמבנה הדרמטורגי לא צובר תנופה ולא מוביל אל חוויה סופית ברורה ומובהקת. יחד עם זאת, וכיאה למופע שבנוי על ניגודים, יש אפשרות לראות בו הצעה לצפייה אחרת בתיאטרון. צורה אחרת – נשית, עגולה – להתבוננות במופע. כזו שלא שואפת אל "שלמות מבנית" או מחפשת פואנטה, לא "אחידה" ולא לינארית, אלא מזמינה להתמסרות אחרת, חושית, חווייתית.

 

"לילית – מותחן מיתולוגי פנטסטי"

יצירתה של ענת דרימר

מלאכים: בן סגרסקי, צוקי רינגרט ושקד מוכיח

במאית שותפה: עידית כהן

מוזיקה מקורית: עמית פישביין

עיצוב חלל ותלבושות: עמית רובין

עיצוב תאורה: מעיין שחר

מועדים נוספים:

11/9/18 | 21:00 | בית מזי"א לתיאטרון, ירושלים.

למועדים נוספים בתיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק