לביאה ואריה בכלוב אחד קטן

על ההצגה "וינסנט ריבר"

מאת: מרתה יודעת

"אל תפסיקי לשחק". זה מה שמרתה אמרה למירב גרובר האגדתית, שעה וקצת אחרי סיום ההצגה "וינסנט ריבר", שעלתה במרכז הגאה בתל אביב. מרתה אמרה את זה, וחזרה מיד לגיל 16, כשראתה לראשונה את ההצגה "המורדים" בתיאטרון הקאמרי ונפעמה מהשחקנים והשחקניות והטקסט הקולח, מהדלת שנפתחה לעולם המחתרות של לפני הקמת המדינה. שנים עברו מאז, ומרתה עשתה איזו הצגה או שתיים, סיקרה הצגה או שתיים, אבל הדמות הזו של אלמה, בגילומה של גרובר, וכל מה שהיא סימלה עבור מרתה מאז, נותרה בתיק האימג'ים הבלתי נראה שכולנו נושאים על גבינו.

גרובר השתנתה מאז, היא כבר לא צעירה, כבר לא בזוגיות עם גיל פרנק, חיה ויוצרת במצפה רמון, ועושה תיאטרון אחר, מרתה תעז להגיד, טוב יותר. בצעד אמיץ, גילחה את ראשה ויש לה כעת תספורת ההולמת את מזג האוויר החם של יולי-אוגוסט. בצעד אמיץ עוד יותר, עזבה את חיבוקו החם של התיאטרון הרפרטוארי ועברה לרכבת ההרים שנקראת תיאטרון פרינג'. פרט ל"המורדים", שיחקה בהצגות רבות כגון "הרטיטי את לבי", "חשמלית ושמה תשוקה" ו-"סינית, אני מדברת אליך", סדרות טלוויזיה כגון "שערורייה" הנפלאה, ו-"שבתות וחגים", וכן, סרטים רבים כגון "דשאים סגולים" ו-"לוויה בצהריים". בשנים האחרונות, עברה למצפה רמון, עשתה הרבה פרינג' כגון "המורה סיגלית" המצמית והמאתגר ו-"הכל אודות אמא" הצבעוני של קבוצת תהל. בהצגה וינסנט ריבר, חברה שוב לקבוצת תהל, קבוצת תיאטרון פרינג' אמיצה מאין כמוה שעושה פרינג' בהתגלמותו המובהקת. המנהל האמנותי גיל וייס אינו חושש לסחוב אביזרי תפאורה בצורה בלתי אפשרית על גבי אופניים חשמליים, לאחר שההצגה הסתיימה. בצד השני של ההצגה, סיוון קרצ'נר המנהלת האמנותית, קורעת ספחי כרטיסים בכניסת הקהל. יובל כרמי, המנכ"ל, אינו מהסס להפשיל שרוולים, לשבור זכוכיות ולהרים קוליסות ופודיומים, כשצריך.

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

"וינסנט ריבר" של תהל, בבימויו של יובל כרמי, מספרת על אניטה, אם שבנה ההומוסקסואל נרצח בשל נטיותיו המיניות, ועל דייבי, שעוקב אחריה ומוזמן אל ביתה. בלילה גורלי אחד, אניטה זקוקה לשמוע את האמת על בנה, ודייבי מבקש גאולה על מעשיו. שני השחקנים על הבמה (גרובר ואבי מצליח, המגלם את דייבי) מצוינים. האנרגיות שלהם מרתקות ומשתלבות היטב זו בזו. הם קשובים זה לזו, יודעים איך לחזק אחד את השניה ברגעי נפילה, ואיך למתן אחד את השנייה ברגעי התעצמות יתר. מצליח, מהווה ניגוד מוצלח לגרובר. הוא שחקן מתחיל, יחסית, גילם בין היתר את דמותו של מרקו ב-"זגורי אימפריה" ושיחק בסדרה "אופוריה". מצליח הוא גם רקדן, דבר הניכר בתנועותיו על הבמה. ב"וינסנט ריבר" הצליח לגלם את דייבי עד לפרטים הקטנים ביותר, לעיתים אלו ביטאו צרימה מסוימת לשלמות הדמות. לפרקים, התנהג כתלמיד בן 17 שהנו, לעתים אימץ תנועות של ילד בן 10, שאינן הולמות בחור צעיר, ובחלק מהמקרים ביטא ג'סטות הומוסקסואליות מובהקות. דבר זה התבטא בדיבור, בהליכה, באופן ישיבתו. השעטנז הזה יכול לבטא את מורכבות הדמות, שאינה סגורה על עצמה. בכל זאת, מדובר בבחור צעיר בן 17, שמתמודד עם נטיותיו המיניות. אבל עדיין, בחלק גדול מהמקרים, זה היה צורם מדי. עצם היותו הומוסקסואל, ניכרת לכל אורך ההצגה. זה לא מוסתר, ואם כן, וכוונת המשורר היא להסתיר את נטיותיו, מרתה ממליצה בחום למתן את הג'סטות.

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

אין ספק כי מדובר בהצגה טובה, מרתקת, שגורמת לקהל לדמיין את מה שאינו ניכר על הבמה. השחקנים נהדרים. הבעיה היא במחזה ובעיצוב הבמה כזירה. זהו מחזה בריטי מאת פיליפ רידלי, שתורגם על ידי זיו זוהר מאיר. נשים בצד את שגיאות העברית שהיו בהצגה, מלאכת התרגום דורשת התאמה משפת המקור לשפת היעד, וזה לא כל כך הצליח בהצגה זו. אחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, היה כאשר התפלק לשחקן המגלם את דייבי איזה "כוסאמק" כשגץ מהסיגריה עף על זרועו והכאיב לו, דבר שהיווה ניגוד מוחלט ונהדר לשפה הבריטית כל כך שעל הבמה.

מרתה מבינה את הבחירה לעצב את הבמה כזירה, מעצם היות הדמויות כלואות בגיהנום האישי שלהן. עם זאת, הבחירה הזו מאוד לא ידידותית לקהל, שבחלק ניכר מהמקרים נאלץ לא לראות את פני השחקנים, בייחוד ברגעים החשובים ביותר בהצגה. מעבר לכך, חלק מהקהל, מרתה ביניהם, נאלץ לאמץ את צווארו בכדי לראות כראוי את הנעשה על הבמה, ואין מדובר בבמה רחוקה באולם גדול, אלא בבמה קרובה ואינטימית.

כאותה זירה ששתי הדמויות כלואות בה, כך שני השחקנים המעולים הללו נמצאים בכלוב שאינו מתאים לגודלם, כמו היו אריה ולביאה בגן חיות. כמו אותם חתולים מלכותיים, האנרגיות של השניים יתעצמו ויזלגו מבעד לסורגי הכלוב, עד לכדי שריפת הקהל, או קניבליזם.

וינסנט ריבר

תיאטרון תהל

תיאטרון הקוביה

מאת: פיליפ רידלי

תרגום: זיו זוהר מאיר

בימוי: יובל כרמי

משחק: מירב גרובר ואבי מצליח

עיצוב חלל: יובל כרמי

עיצוב תאורה: יולי גרציק

עריכה מוסיקלית: אבי מצליח

מועדים הבאים: 7-8/9/15 21:00, המרכז הגאה בגן מאיר, תל אביב

ביקורת ההצגה "מלכודת מוות"

מאת: הילה ציגל

המקום: חדר העבודה של סידני ברול, מחזאי מצליח שהצגותיו היו שם דבר בברודווי , ואגדת מותחנים מהלכת, המוצא את עצמו נאבק במחסום כתיבה. הזמן: שלהי שנות השבעים.

ברול מקבל בדואר טיוטה למחזה אותו כתב מחזאי צעיר, סטודנט שלו לשעבר, המתגלה כבעל פוטנציאל להיות להיט היסטרי על במות ברודווי. קריאת המחזה גורמת לברול להזמין את הסטודנט לביתו, ויחד עם אשתו בעלת הלב החלש הם מנסים לשכנע את המחזאי הצעיר לשיתוף פעולה אמנותי שיכול לתרום לשניהם (אך בעיקר לברול שמוצא את עצמו ללא כסף, ללא מחזה חדש, ורק תהילת העבר והמוניטין שצבר נזקפים לזכותו). במקביל עוברת להתגורר בשכנות הלגה טאן דורפ, מדיום מפורסמת ומוזרה במקצת. מאותו הרגע העלילה תופסת תאוצה, תפניות מפתיעות, ומתח שהולך ונבנה.

את המחזה "מלכודת מוות" כתב אירה לוין, מחזאי אמריקאי-יהודי, שנודע במותחני האימה שלו. לוין, בוגר אוניברסיטת ניו יורק, הוציא בגיל 22 את ספרו הראשון, "נשיקה לפני המוות", שזכה להצלחה מיידית.   קומדיית המתח "מלכודת מוות" שכתב, נחשבת עד היום למחזה הוותיק ביותר על במות ברודווי. בשנת 1982 הוא אף עובד לקולנוע כסרט בכיכובם של כריסטופר ריב ומייקל קיין. ספרים מוכרים נוספים של לוין הנם "תינוקה של רוזמרי" שגם הוא הפך לסרט מצליח ו"הנערים מברזיל"

הגירסה של תהל למלכודת מוות, בעיבודו ובבימויו של אביהוד תדהר, הנה הצגה קצבית, מבויימת לעילא, מותחת ומעניינת. היא מצליחה להדביק לכיסא גם את חובבי המותחנים המושבעים (ע"ע אני).

צילום: לואיז גרין

השחקנים הנפלאים של תיאטרון תהל לא מאכזבים ומביאים גם לכאן תצוגת משחק מרשימה. רועי שגב, המגלם את סידני ברול, מקסים בתפקיד המחזאי המבוגר. גיל רשף (המגלם את המחזאי הצעיר קליפורד) מוכשר ומפתיע. גיל וייס שנכנס לתפקיד רק לאחרונה ובהתראה קצרה, מגלם בצורה מושלמת את עורך הדין המקסים פורטר, חברו הטוב של סידני ברול, ונראה טוב במיוחד במדי השחור לבן המתבקשים. דבי לומברוזו המדהימה מגלמת את הלגה, המדיום בעלת המבטא הגרמני הקל, מצחיקה ומלחיצה בו זמנית, ונותנת בוסט רציני לקאסט של תהל. ליטל שמש המגלמת את מיירה, אשתו הנוירוטית של סידני, נפלאה ומשעשעת. עיצוב הבמה הפשוט והאפקטיבי של גיל וייס , והשימוש המושכל בתאורה (שעוצבה על ידי ויטלי סורקין) ובסאונד, תורמים לאווירה המתוחה ומקפיצים את הצופה בכיסאו לאורך כל ההצגה.

ההצגה "מלכודת מוות" של תהל מביאה בפנינו בראש ובראשונה תיאטרון אחר, מסקרן ומסוגנן. נדמה כאילו תהל הפכו את היצירתיות והחדשנות למסורת של ממש, ובכל פעם, הם מצליחים לבחור במחזות יוצאי דופן, רלוונטיים ומעוררי מחשבה, שבשילוב עם קאסט מצוין והמון אהבת תיאטרון הופכים כל מחזה שעובר תחת ידם לחגיגה של ממש. בצפייה בהצגות של תהל, לא תנחשו לעולם את כמות ההקרבה של העוסקים במלאכה, שעובדים ויוצרים בתנאים לא פשוטים בכלל, וללא תקציבים, תיאטרון שכבר מזמן עומד בכוחות עצמו ומשאיר תיאטראות ותיקים ממנו אי שם מאחור.

"מלכודת מוות" מעלה בפני הצופה שאלות מוכרות במיוחד בעידן שלנו – כמה רחוק תהיה מוכן ללכת בשביל כסף, פרסום ותהילה? האם תהיה מוכן למכור את נשמתך? האם תוכל לבצע רצח???

המחזה ראה אור בשנת 1978 אך השאלה הניצבת בבסיסו, מהדהדת בראש גם היום. אם הייתה לנו האפשרות להתפרסם בגדול, להגשים את החלום, אם האפשרות הייתה מונחת לה ממש בקצות אצבעותינו, מה היינו עושים?

מלכודת מוות

תיאטרון תהל

מאת: אירה לוין

תרגום ובימוי: אביהוד תדהר

משחק: רועי שגב, ליטל שמש, גיל רשף, דבי לומברוזו וגיל וויס.

עיצוב תפאורה: גיל וייס (בנייה: חברי התיאטרון)

קרבות במה: עירד רובינשטיין

עיצוב תאורה: ויטלי סורוקין

הפקה: ויואלה אלכסנדרוביץ' כרמלי

רצוי להתעדכן באתר תהל לגבי מועדים נוספים.

בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

על ההצגה "הכל אודות אמא"

מאת: הילה ציגל

הסרט "הכל אודות אמא" בבימויו של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר, עליו זכה באוסקר בקטגורית הסרט הזר וכן בפרס גלובוס הזהב, יצא לאקרנים בשנת 1999 והזניק אותו באחת אל השורה הראשונה של במאי הקולנוע בעולם. הסרט מספר את סיפורה של מנואלה, שבעקבות מותו של בנה היחיד אסטבן שנדרס למוות שעה שחיכה מחוץ לאולם התאטרון לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו, מחליטה לצאת למסע חיפושים אחר אביו אותו לעולם לא הכיר בכדי להגשים את משאלתו האחרונה , לדעת מיהו אבא שלו, אותו אבא שבינתיים הפך לאישה בשם לולה. בדרכה, היא פוגשת טיפוסים צבעוניים, חלקם חברים חדשים וחלקם וותיקים, מוצאת עצמה על בימת התיאטרון לצידה של הומה רוחו הנערצת בהצגה חשמלית ושמה תשוקה, וזוכה להתחלה חדשה ומפתיעה בחייה.

תיאטרון תהל הרים את הכפפה והעלה בבכורה ישראלית עיבוד בימתי לסרט הידוע. "הכל אודות אמא" של תהל הנה ההצגה השנייה בעולם המבוססת על הסרט, כאשר הראשונה עלתה בשנת 2007 בתיאטרון האולד ויק בלונדון, על פי עיבוד של סמואל אדמסון ובברכתו של אלמודובר.

ההצגה של תהל מתהדרת בקאסט נפלא. סנדרה שונוולד המקסימה משחקת את מנואלה. מירב גרובר המעולה בתפקיד הכפול של הומה רוחו ובלאנש דובואה. אורלי טובלי בתפקיד אגראדו הטרנסית, חברתה של מנואלה, מצליחה ליצור דמות ססגונית ומשעשעת השונה מאוד מאלו ששיחקה בעבר. גיל וייס המוכשר משחק את אסטבן ואת לולה, סיון קרצ'נר בתפקיד רוזה הנזירה הלא כל כך קדושה. גלי בן גיאת משחקת בכישרון רב את נינה חברתה הנרקומנית של רוחו. פביאנה מיוחס מגלמת את דמותה של אמה הקרירה של רוזה. גיל רשף במגוון תפקידים, כשהבולט מהם הנו זה של סטנלי ב"חשמלית", כנ"ל לגבי תמר גוטמן ואביהוד תדהר, המגלמים תפקידים קטנים אך שובי לב כגון האחות בבית החולים או אלכס איש הטכני, בהתאמה.

נתחיל בכך שהגרסה של תהל טובה, היא מעניינת ומשוחקת היטב, אבל היא איננה חפה מבעיות. הגדולה מכולם היא המעבר הזה, או ניסיונו, בין הקולנוע לתיאטרון. ישנו הבדל בין אדפטציה של ספר לאדפטציה של סרט, הבעיה הגדולה מכולן העומדת בפני היוצרים היא איך לגרום לסיפור המוכר כל כך למיליוני צופים לעבוד על במה? מי מאיתנו לא קרא ספר שהוא נורא אהב ואז רץ לקולנוע בהתרגשות בכדי לראות איך הסיפור שראה בדמיונו קורם עור וגידים וקם לתחיה על המסך, רק בשביל לגלות שהסרט, מממ, איך לומר במילים עדינות… פאקינג מאכזב. או שהוא ארוך מדי, או שחסרים בו פרטים, או שבכלל לא התמקדו בחלקים החשובים. נו, בעיה.

כאן הבעיה היא אחרת, ההצגה לא מאכזבת, פשוט "הכל אודות אמא" נראית כמו סרט. ויש שיהנהנו בראשם ויגידו, "יופי! אם זה אותו דבר אז מה הבעיה?" הבעיה היא שזה לא סרט, והבמה אינה מסך קולנוע, זו הצגה ולכן היא אמורה להיות מעט שונה, במיוחד בתיאטרון ליברלי, פורץ ובועט כמו תיאטרון תהל.

לדוגמא, הסצינה בה עומד אסטבן מחוץ לתיאטרון יחד עם אמו בכדי לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו. מתחיל לרדת גשם, מנואלה פותחת מטריה בשביל שניהם. בגלריה מעליהם ניצבת אחת השחקניות ומתיזה על המטריה מים מבקבוק של מי עדן, כשאצבעותיה הנעות הופכות את המים לטיפות גשם. זה היה רגע תיאטרוני מענג וחבל שהקו הזה לא המשיך לאורך ההצגה, קו שהוא שונה, חדשני, והרבה יותר מתאים לבמה. כמו כן, שילובם של קטעי הווידאו השונים הנו מבריק במהותו, רק חבל שמסך אחד הוא בעצם ניילון ומסך שני הוא כרזה מודפסת, מה שגורם לכך שזה כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם ולהבין את המוצג עליהם.

ואם יש כבר ניסיון לחקות את הסרט, אז אולי כדאי היה להנכיח על הבמה את אחד ממאפייניו הבולטים ביותר של אלמודובר: הססגוניות והצבע, בעיקר הצבע האדום שממש ממש חסר פה. החגיגה הצבעונית המתפרצת היתה יכולה להרים את עיצוב הבמה, ואת עיצובי התלבושות של קיי לונג, ולהפוך את הבמה לקאמפית יותר.

מבחינת הדמויות, דווקא זו של אגראדו תפסה את עיני, אותה טרנסג'נדרית המגולמת על ידי אורלי טובלי המהממת, שמצליחה ליצור דמות משעשעת וחדה. גם בסרט המקורי את דמותה של הטרנסג'נדרית משחקת אישה, ואני חושבת שזה נפלא שלא היתה כאן נפילה (מתבקשת) להשתמש לתפקיד באחת ממלכות הדראג הנהדרות שיש בארץ. הרעיון מאחורי הדמויות של אלמודובר, אותו רעיון שעליו מתבסס בעצם הסרט, הוא המשחק הזה והזיגזוג בין המגדרים, טשטוש הגבולות בין גבר לאישה, בין העדפה מינית לבין הבחירה של כל אחד איך בדיוק לחיות את חייו, אין בסיפור שיפוטיות, אין מותר ואסור וזה מה שהופך אותו לכל כך יוצא דופן.

אודה שאלמודובר הוא לא אחד מהבמאים האהובים עלי, תמיד בסוף הצפייה באחד מסרטיו אני מוצאת את עצמי תוהה האם לקחת את הסרט ברצינות או לא. הדמויות שלו מתייחסות לעולם המופרע והמופרך שלהן ברצינות תהומית, אבל לי זה קצת קשה.

עם זאת, על הבמה התהלית זה משהו אחר. בניגוד לסרטיו, על הבמה זה מצליח לעבוד, אני מאמינה לרצינות התהומית הזו. אין את ההרגשה הזאת של הדיסוננס בין המציאות למה שמוצג על הבמה, וזה מרגש לעיתים, וזה מצחיק, וזה כיפי.

"הכל אודות אמא"

תיאטרון תהל

על פי סרטו של אלמודובר

עיבוד: סמואל אדמסון

בימוי וניסוח הצגה: אבישי מילשטיין

משתתפים: גלי בן גיאת, תמר גוטמן, מירב גרובר, גיל וייס, אורלי טובלי, פביאנה מיוחס, סיוון קרצ'נר, גיל רשף, סנדרה שונוולד ואביהוד תדהר.

תרגום: אביהוד תדהר

עיצוב תפאורה: ניב מנור

עיצוב תאורה: יחיאל דורגל

מוסיקה מקורית: אמיר לקנר

עיצוב תלבושות: קיי לונג

בימוי וידאו: איתמר וייס

צילום וידאו: עומר לוטן אביעד סקסטין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – גיל וייס

מאת: הילה ציגל

גיל וייס, בוגר בית צבי 2009, שיחק בתיאטרון חיפה, תיאטרון הספריה, העמותה לקידום תיאטרון השעה, ובימים אלה רץ עם ההפקה "כטוב בעיניכם" של בית ליסין בשיתוף המדיטק. בתחילת 2011 הקים יחד עם ארבעה חברים נוספים (סיון קרצ'נר, אביהוד תדהר, תמר גוטמן, גיל רשף) ובליווי צמוד של גרי בילו ז"ל, את תיאטרון תהל שממוקם במרכז הגאה בתל אביב. עד היום, תיאטרון תהל העלה 15 הפקות שונות (ביניהן  "קוק", "מלכודת מוות", "הכל אודות אמא", "מלאכים באמריקה" ועוד). התיאטרון עוסק בתכנים שלאו דווקא מגיעים לתיאטרון המיינסטרים ונוגעים לקהילה הגאה ולמיעוטים נוספים בחברה.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – סיראנו דה ברז'רק, תיאטרון הקאמרי.

2. התפקיד שגילמתי, שהכי התחברתי אליו – שנה שלישית, בית צבי. פארול, סוף טוב הכל טוב,שייקספיר.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – מחפש שלוש ספרות זהות באמצע לוחיות רישוי של רכבים.

4. ההשראה שלי – יש מלא. מחפש השראה בכל דבר, בכל אחד.

5. ישן כפיות בלילה עם – השלט של יס.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – התפשרות.

7. הרגע בו ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – הצגה של בי"הס בגיל 13. פעם ראשונה שהרגשתי מיזוג עם דמות. היה שם רגע.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – נגר.

9. הכי סקסי בעיני – אמת והתמסרות.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה אני – מפהק. לא מעייפות. לוקח אוויר כדי לצלול.

על "נשארה רק המועקה" – מופע זיכרון תיאטרלי

מאת: הילה ציגל

מוצאי שבת, הראשון לאוגוסט 2009. מונית שירות קו 5, בדרך הביתה מהעבודה. אני יושבת ליד החלון ומסתכלת החוצה, את הפסטורליות היחסית של שדרות רוטשילד חותכת סירנה משטרתית,  ואחריה עוד אחת ועוד אחת. המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "פיגוע!",  אבל לא היו כל כך הרבה ניידות וגם לא שמענו בום. אמרתי לעצמי שזו בטח פריצה או אלימות של בני נוער ולא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. למחרת בבוקר, כותרות העיתונים זעקו "רצח" והתחלתי לקבל טלפונים עצובים ומזועזעים מחבריי הטובים, שבמקרה גם חברים בקהילה הלהט"בית.

לפני הראשון לאוגוסט לא שמעתי על הברנוער, ואני חושבת שזו בדיוק היתה הכוונה – הוא ביקש להיות מקום מפלט לבני נוער להט"בים. נחבא בין בנייני רחוב נחמני, הם יכלו להיות בו פשוט הם, ללא הצקות ודעות קדומות מהחברה השופטת והאטומה לעיתים. רק יודעי דבר ידעו שהוא שם. היום אין אדם שלא מכיר את הברנוער או שמע עליו, וזה עצוב.

ארבע שנים עברו מאז. לציון התאריך, תיאטרון תהל העלה את ההצגה "נשארה רק המועקה",  או כהגדרתם, אירוע זיכרון תיאטרלי. לפני שרגלי דרכה באולם התיאטרון החשוך, שאלתי את עצמי איך לעזאזל הם חשבו לעצמם שיוכלו להעלות מופע שהוא גם תיאטרלי, גם ערב זיכרון וגם שיצליח לגעת? מסתבר שבצורה מושלמת.

השחקנים המוכשרים של תיאטרון תהל –  אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן –  בניצוחם של המחזאית ליהיא ברזל מלמד והבמאי ארי רמז, הצליחו להעלות הצגה מרגשת, מצמררת, מפתיעה, מחכימה ומצחיקה, המשרטטת בפני הקהל את הלילה ההוא, בו רעול פנים נכנס אל הברנוער והחל לירות ללא הבחנה בילדים ובמדריכים , ש"פשעם" היחיד היה שהחליטו לבלות את מוצאי השבת בחברת בני נוער אחרים. אה, וכמובן בשל כך שהעזו להיות שונים.

ההצגה משרטטת בפנינו את ההשתלשלות הכרונולוגית של אירועי הערב ההוא, שעה אחר שעה, מרגע פתיחת הברנוער עד הרגע בו מפונה אחרון הפצועים, כשהשקט משתרר בין החדרים. בין  עדויות של צעירים שהיו שם, צפים ועולים רגשות של אנשים בהקהילה ומחוצה לה, פחד, בושה, כעס והרבה מועקה.

ממש כשמה, ההצגה מחדדת את הרגשת המועקה. אפשר להרגיש אותה עמוק בפנים, באזור שבין הבטן לחזה. בסצנה אחת, שתפסה  אותי חזק בבטן,  מבקרת בחורה סטרייטית את החבר ההומו שלה.  הוא לא היה מעולם בברנוער  ובכל זאת היא רוצה לוודא שהוא בסדר, הבחור כועס עליה מאוד וצועק שזה שהוא הומו לא אומר שהוא הכיר את הילדים שמתו, היא מתגוננת ואומרת שהיא פשוט מרגישה רע ורוצה לעשות משהו למענם. הפער הזה בין ה"סטרייטים" ל"הומואים" חוזר על עצמו בהצגה, מין דיסוננס כזה של "אתם סטרייטים, אז אתם לא תבינו", אבל אנחנו מבינים, אפילו יותר טוב ממש שחושבים, פשע שנאה זה פשע שנאה, והוא כואב ומכליל וקשה ולופת לך את הלב.

בין מארג הקטעים והסצינות של ההצגה, עולים פרטים אמיתיים ובדיוניים –  חקירת המשטרה כפי שהתפרסמה בעיתונים, מעצרו של "הבכיר בקהילה", מעצרו של הרוצח הנתעב, בריחתו של עד המדינה, העדויות הסותרות, גאוות המשטרה על פיצוח האירוע, העיתוי הבעייתי של הפענוח בשבוע בו התקיים מצעד הגאווה השנתי. כשרואים את הכל ביחד, נוצרת הרגשת בלבול קשה, כשאותה שאלה עולה שוב ושוב "מה מכל זה היא האמת? מה באמת קרה?"

ביציאה מן האולם החשוך והקר אל הלילה החם והלח של תל אביב, כשהשאלות עדיין מהדהדות בראשי, אני חושבת לעצמי שהמטרה הושגה. ההצגה שהועלתה מתוך החשש שנמצא לו שם ברקע, שהרצח הזה יעבור מבלי שלמדנו על עצמנו שום דבר. כמו אותו שקט לבן של לפני הסערה, שמעביר חשמל סטטי בשערות, שמתריע שבתכל'ס לא הרגשנו או שמענו או למדנו דבר. אבל כן למדנו, מתוך הזוועה הצליחה לצמוח מודעות והבנה וסולידריות ואולי, אולי אפילו קבלה. אני מאחלת לכולנו שלעולם לא נשכח.

נשארה רק המועקה

תיאטרון תהל

מאת: ליהיא ברזל מלמד

בימוי: ארי רמז

משחק: אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן

מוסיקה מקורית: הילית רוזנטל

עיצוב תאורה: חני ורדי

על ההצגה "חדירה" בתיאטרון תה"ל

מאת: יאשה קריגר

אשלי וריין הן חברות-הכי-טובות בגילאי ה-30 שלהן. אשלי אוהבת בנים, ריין אוהבת בנות. אשלי משתפת את ריין בעלילות האהבים שלה וריין מגיבה בקוליות, כמובן. אך מתחת לפני השטח מבעבעים רגשי הקנאה והתשוקה. כאשר ריין מגיעה לילה אחת לביתה של אשלי ונתקלת באמה, מגי, milf מהממת, הרגשות הללו פורצים החוצה. אם לא את הבת, אז לפחות את האמא.

זוהי עלילת המחזה "חדירה" מאת המחזאית/עיתונאית האמריקאית ווינטר מילר, לפחות מעל פני השטח. בהתבוננות ברובד או שניים מתחת, אפשר למצוא כאן כמה אמירות על יחסי חברות, מחויבות, הליכה בתלם ופריצת מוסכמות.

אם מקלידים את שם המחזאית בוויקיפדיה, ניתן לראות שבקטגורית הנושאים עליהם היא כותבת מצוין נמצאים מגדר ורצח-עם. ברצח-עם הכוונה היא למחזה שכתבה על דרפור ושעלה בהצלחה רבה בניו-יורק (ושעולה בימים אלו גם בישראל). תה"ל, באופן מובן מאליו, קפצו על נושא המגדר. אביהוד תדהר תרגם את המחזה מאמריקאית מדוברת לעברית-אמריקאית מדוברת ודפנה רובינשטיין ביימה בצורה פשוטה ונטולת יומרות. לא שיש פסול בפשטות, נהפוך הוא, אך כל אליה והקוץ שלה.

צילום: לואיז גרין

במקרה של המחזה דנן, הפשטות (וניתן אף להוסיף פשטות "אמריקאית") היא נקודת החולשה. ישנה כאן רדידות עיתונאית שמתבטאת בהמון מלל סתמי שאין בו כדי לשפוך אור על הוויה מסוימת, מקסימום לומר כמה מילים על נושא מוגדר פחות או יותר. במקרה הזה אלו הם יחסי חברות סטרייטים-לסביים ופער בין-דורי. וכמו במחזה אמריקאי פר-אקסלנס, הנגיעה פה היא על קצה המזלג, מרפרפת ולא חופרת מדי, לטוב ולרע. כי המחזה כן מספק הצצה שיכולה להיות מעניינת ומצד שני אין מנוס מן התחושה שזה בנאלי להחריד.

את שני צדי המטבע הזה מביאות גם השחקניות. הצמד הצעיר (דבי יבלונקה בתפקיד אשלי ותמר גוטמן בתפקיד ריין) אחראי על הבנאליות, שמתבטאת במשחק אוטומטי-משהו המתובל בפרובוקציות לסביות חביבות. לעומת זאת, אורלי טובלי בתפקיד מגי, האם-רעייה העסיסית החנוטה בזוגיות מעייפת, מספקת מפגן של משחק משובח, חף ממניירות ורווי ניואנסים של עומק ובשלות. רגעי המשחק הנקי והאפקטיבי שלה, הם אלה שיש בכוחם לגעת באזורי הנפש שמעבר לבנאליות של המחזה.

חלל ההצגה מוסב לבר, ובמהלכה מוצעים לקהל צ'ייסרים של עראק. אפשר גם להזמין אוכל ושתייה, מה שמספק חוויה מרעננת לכשעצמה. את כל ההצגה מתבל פסקול משובח של מיכל שר (הספקתי לזהות את yeah yeah yeahs, the knife, robyn – בקיצור, חגיגה לאוזניים ההיפסטריות). היא עצמה נמצאת על עמדת הדיג'יי, בעוד הקהל מוזמן לשבת ליד שולחנות-בר עגולים ולאו-דווקא בכסאות האולם הרגילים. עוד טאץ' קונספטואלי נחמד.

בשורה התחתונה, "חדירה" היא יותר משחק מקדים מאשר האקט עצמו, ובתור שכזה יש בה רגעים שמעוררים תיאבון לדבר האמיתי, לצד מספיק רגעים שגורמים לרצות לוותר ולהעדיף את יד ימין.

תה"ל – "חדירה" מאת ווניטר מילר

תרגום: אביהוד תדהר

בימוי: דפנה רובינשטיין

מוסיקה: מיכל שר

תפאורה ותאורה: עלי קפלן-וילדמן

משחק: אורלי טובלי, דבי יבלונקה, תמר גוטמן

מועדי הצגות נוספות:  9-11/4/13

ביקורת ההצגה "עכשיו שוב מאי"

מאת: חווה ירום

הגעתי עם המון ציפיות אל הצגת היחיד "עכשיו שוב מאי", מאת ובבימוי ליאת פישמן לני ובכיכובה של ענת זמשטייגמן, המוצגת בתיאטרון תהל שבמרכז הגאה. ציפיות בגלל נושא ההצגה – אישה המדברת על שולחן ההפלות אל העובר שלעולם לא ייולד לה. ציפיות בגלל התיאטרון, שעם תעוזה ורצון בלתי מתפשר, מצליח להציג בתנאים-לא תנאים גם את הנושאים הקשים ביותר. ציפיות בגלל זמשטייגמן, שזכיתי לראות אותה בהצגה "הקיץ האחרון" של תיאטרון תהל, ובזכות משחקה הנהדר הצליחה לשבות את ליבי. ואפילו ציפיות בשל העובדה שמדובר בהצגה המבוססת על אלמנטים אוטוביוגרפיים של היוצרת.

אבל, ציפיות לחוד ומציאות (או תיאטרון) לחוד.

האלמנט היחיד בהצגה שהצליח לעמוד באותן ציפיות היה ענת זמשטייגמן. אין ספק, כי עולם התיאטרון התברך על החלטתה של זמשטייגמן לחזור אל הבמות, לאחר הפסקה ממושכת. זמשטייגמן מגלמת את שלל הדמויות בהצגה, החל מיולי הבוגרת שעל שולחן הניתוחים, דרך האח האהוב, האמא הלא מתקשרת והאב המצפה ועד לילדה הקטנה שהיתה פעם, ביד בוטחת ובאופן מהודק וקשוב, עד לפרטים הקטנים ביותר.

מלבד זאת, יתר האלמנטים של "עכשיו שוב מאי" לא מצליחים להשתלב יחדיו או להרים את ההצגה ולגרום לצופים להזדהות עמה. מדובר בעוד סיפור משפחתי על יתמות מאב, אחים הנצמדים זה לזו מכורח הנסיבות, הרצון להיות שייכת ונאהבת וחוסר היכולת של האם להכיל את כל השכול הזה. פרט למרכיבים העצובים הללו, אין בהצגה שום קונפליקט דרמטי כלשהו, אלא רק הצגת סיפור ותו לא.

יש משהו מאוד מאתגר בלהעביר סיפור המבוסס על אלמנטים אמיתיים אל הבמה. גם אם מדובר בסיפור מרגש וקשה, וכבודם של הנוגעים בדבר במקומם מונח, ברגע שמעלים אותו על במת התיאטרון, הוא הופך להיות עולם בדיוני בו הדמויות צריכות להתמודד עם משהו, להתעמת עם משהו, ולא רק לספר לקהל את סיפורן.

עכשיו שוב מאי. צילום: לואיז גרין

על הבמה השחורה, ישנו רק שולחן לבן אחד, כשההתרחשויות השונות נעשות עליו, מתחתיו ומסביבו. אין ספק כי מבחינה הפקתית מדובר בבחירה מאוד נוחה. עם זאת, נדמה היה כי ההצגה ניסתה להראות כמה שיותר דרכים להצבת השולחן, ללא הצדקה בימתית או תכנית. לרגעים, בסצינות כמו זו שבה הילדה מסתתרת מתחת לשולחן בזמן השבעה לאבא או ההצצה החטופה שלה מבעד לשולחן, כאשר שני האחים משחקים בחיילים כנגד האויב-אמא, היה משהו מאוד נקי ויפה. עם זאת, במרבית הסצינות, היתה הזזה חסרת פשר של השולחן ברחבי הבמה, שלא תרמה לדבר. לו הבמאית היתה בוחרת בשולחן טיפולים אמיתי, עם רגליות, ההתמודדות אולי היתה מרתקת יותר.

מבחינה טקסטואלית, ליאת פישמן לני בהחלט יודעת לשחק עם המילים שלה ולבנות מהן בתים וחלומות שמתנפצים. עם זאת, לעיתים, היא נוטה להיסחף לצירופים קלישאתיים, שנשמעים נורא יפה, אבל בתכלס הנם חסרי משמעות. דבר שמתבטא באמירות כגון, "אתה הפוטנציאל הלא ממומש" או "צף לך במים של חוסר וודאות…."

ונסיים בשיר. אני מבינה מה עמד מאחורי הבחירה לשלב שיר לקראת סיום ההצגה. עצם רצונה של הגיבורה לשיר שירי ערש לתינוק שאף פעם לא יהיה לה, הוא מרגש בפני עצמו. עם זאת, השיר עצמו לא הוסיף, רק גרע. במחזות זמר ישנו עיקרון מוביל כי השירים צריכים להעצים ולעבות את העלילה. מאחר ולא היתה עלילה מלכתחילה, השיר לא ממש מימש את תפקידו.

למראית עין נורא קל לבקר הצגה, להנחית עליה מהלומה לאחר מהלומה ולומר באופן נחרץ כי "היינו יכולים לעשות את זה יותר טוב". עם זאת, צריך הרבה אומץ בכדי להעלות הצגת יחיד, בין אם מבחינת המשחק ובין אם מבחינת הבימוי. הצגת יחיד אולי נחשבת לז'אנר הקל ביותר, שכן כל מה שהיא דורשת זה שחקן, במאי וקהל. למעשה, מדובר באחד הדברים הקשים ביותר שיש בתיאטרון, בייחוד כאשר השחקן אינו יכול לצאת להפסקה באמצע ההצגה וחייב לצלוח אותה עד תומה. עם זאת, גם הצגת יחיד צריך לדעת איך לעשות. לו היוצרת היתה מכווננת את המתרחש קצת יותר, מעצימה את התכנים ובונה התמודדות אמיתית המתרחשת מול עיני הקהל, אולי אז היה קל קצת יותר לעורר בו הזדהות ולמנוע ממנו להסיט מבט, ולו לרגע, מן הנעשה על הבמה.

"עכשיו שוב מאי"

תיאטרון תהל

מאת ובבימוי: ליאת פישמן לני

משחק: ענת זמשטייגמן

מוסיקה: אמיר לקנר

למועדי הצגות נוספים, כדאי להסתכל באתר תיאטרון תהל