ההצגות שעשו למרתה את השנה שעברה
מאת: מערכת מרתה יודעת
כמו כל מגזין המכבד את עצמו, גם מרתה מחבבת מצעדים, בייחוד מצעדי סיכום רטרוספקטיביים על הנפלאות של השנה שחלפה. אבל במקום עוד מצעד של עשרת ההצגות הטובות ביותר שעלו בשנה החולפת, ניסינו לבחון אילו הצגות, תופעות ושאר ירקות בעולם התיאטרון עשו לנו את השנה שעברה. בניגוד למצעדים כאלו ואחרים, כאן אין מקום ראשון, שני או שלישי. כולם מקבלים את אותו מעמד ואותו הכבוד, מאחר שהצליחו, ולו רק לרגע, להשפיע, להפעים, לעורר או לעצבן.
בכורת ההצגה הזו אמנם לא היתה בשנת 2013, אלא שנה לפני כן, אבל סיקרנו אותה השנה, אז זה בהחלט נחשב. מאז שעלתה לראשונה, הצליחה לקצור שבחים מן אנשי התיאטרון הציניקנים ביותר ומסתמן שהיא נהפכת להצגת קאלט, צופים רבים כבר ראו אותה לפחות פעמיים. על אף שהיא לא מושלמת, היא בהחלט מעולה. מה גם שהיא גרמה למיה שלנו לכתוב ביקוראפ, ז'אנר בפני עצמו. בימים אלו, יוצרי ההצגה מעלים את הגרסה שלהם למחזה מקבת'. כן, כן.
מלכות הדראג האלמותיות של הרכב פאות קדושות הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לעורכת המגזין לחייך, לצחוק ואפילו לדמוע במשך שעה וחצי של מופע נפלא, תיאטרון משובח ושירים מעולים. רק על זה צריך להוריד בפניהן את הכובע.
מתוך "העיר הזאת". מי זה לעזאזל מנשה?
גבירתי הנאווה
המחזמר המצליח קיבל השנה העלאה מחודשת בתיאטרון הבימה, כשהשילוש הקדוש, ד"ר היגינס, אלייזה דוליטל וקולונל פיקרינג, גולמו על ידי נתן דטנר, שני כהן ודב רייזר, בהתאם. אין ספק כי כהן גנבה את ההצגה והוכיחה כי היא מוכשרת הרבה יותר מאשר להיות רק קומיקאית בטלוויזיה. עם זאת, נדמה כי המחזמר הזה מבטא את מה שהתיאטרון הממסדי של ישראל 2013 נהפך להיות – גלויה. אמנם יפה מאוד אבל חסרת פשר, בייחוד בעידן האימיילים והציוצים של היום. מדובר במחזמר מרהיב, עם תפאורה מרשימה, מגוון עצום של שמלות (ויש להוריד את הכובע בפני מעצבת התלבושות) ויותר מ-3000 ספרים שהוכנו במיוחד להצגה. אבל הספרים הללו, כמו גם אלמנטים רבים אחרים בהצגה, חסרי כל משמעות. הסצינה הטובה ביותר בהצגה, היתה דווקא כשהתפאורה הוסרה, הבמה נעשתה ריקה (עד כמה שבמת מחזמר יכולה להיות ריקה) ואלייזה נעמדה באלומת האור והחליטה מה לעשות עם לבו של היגינס.
גם הצגה זו לא עלתה בבכורה בשנה שחולפת, אבל בגלל שאנחנו קובעות את חוקי המצעד.. גם אם אין זו כוס התה של המבקרת שצפתה בהם, אין ספק כי דריגס את אופיר עושים עבודה מעולה. מעבר לכך, בשנתיים האחרונות, הצגה זו היתה הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו. באופן מופלא, גם שם הם הצליחו למלא אולמות וגרמו לצעירי העיר להגיע שוב ושוב, בין אם בכדי לצפות בכישרון הקומי של הישראלים ובין אם בכדי לחוש את רוקו של המלט ניתז על פניהם.
השפעתו של תיאטרון תהל כבר ניכרת בשדה התיאטרון הישראלי, אבל דווקא הצגת המקור "נשארה רק המועקה" שנכתבה בעקבות הרצח בברנוער מצליחה להשפיע באופן עמוק יותר. עצם הבחירה לשזור יצירה דרמטית מתוך המוכר מהמציאות הישראלית, על כל פצעיה, מעניקה לקהל קולות אחרים, טובים קצת יותר מאלו המוצגים בדרך כלל על במת התיאטרון.
נדמה כאילו לחוה ירום יש מקום מיוחד בלב לכתבי ויוצרי התיאטרון בארץ, כי בכל פעם מחדש, הם מצליחים לעצבן אותה – הגדרות שרירותיות שיוצרי תיאטרון נעשים כאלה רק כאשר הם מציגים על הבמה הממסדית, התעלמות מכוונת של כתבים מסוימים מאי-אילו גופי תיאטרון בארץ, דעות יומרניות על מופעי תיאטרון איכותיים או מילים קשות והצגות גרועות. בכל מקרה, סביר כי ציפורניה יישלפו גם בשנה הבאה.
על אף העובדה שיש להצגה הזו שם, אממ, מאתגר משהו, מדובר בהצגה משובחת שגרפה את המקום הראשון בפסטיבל עכו האחרון, ובצדק. לא בכדי, היא גרמה לתמימות דעים במערכת של מרתה.
מתוך "דולי סיטי". האישה, התינוק והחבל
אחד המופעים ההזויים והטובים ביותר של שנת 2013. החל את דרכו בפסטיבל תלוי במקום, וכעת עולה בתיאטרון תמונע. התכנים שלו, אגב, משתנים בהתאם למקום ולקהל. הווה אומר, המופע שהוצג בבית תמי הוא ממש לא אותו המופע העולה בתמונע. יכולות האלתור המופלאות של בושם את ליברמן הופכות כל מופע לייחודי וחד פעמי.
עיבוד בימתי מפעים לספרה של קסטל-בלום שהצליח להוכיח את כוחו של התיאטרון האוניברסיטאי. חבל שבשל בעיות כאלו ואחרות, ההצגה לא הצליחה לצאת מבין כותלי האקדמיה.
אי אפשר לסקר את התיאטרון של השנה החולפת, מבלי לציין את פסטיבל אדינבורו, ובייחוד בשל העובדה שמרתה זכתה לסקר את הצגות הפסטיבל מבפנים, ועוד להיות הנציגות התקשורתית היחידה מהארץ. מבין המגוון העצום של ההצגות, ההצגה BITCH BOXER היתה הטובה ביותר. הצגה קטנה ואיכותית, עם שחקנית אחת שהצליחה להביא את עולם האגרוף על כל רבדיו אל אולם התיאטרון הקטן. (לכתבה על ההצגה יש להקיש על הלינק ולגלול למטה)
