במת הזום

על התעצמות היצירות הווירטואליות בתקופה האחרונה

מאת: אירית ראב

אחרי המהלומה והשוק, הגרף העולה והנתונים הסטטיסטיים, חוסר הוודאות שפושה בכל, נוחתת מעין שגרת חירום – הדרך היחידה בה האורגניזם האנושי יכול להתמודד עם המכה שחטף ולהבין איך לחזור לאיתנו. לצד התקווה לחזור לחיים הרגילים והדחקת התחזיות הפסימיות, התיאטרון ממשיך בשלו, ממשיך ליצור ולהיווצר כנגד כל הסיכויים, כי תכל'ס אין לנו כל כך הרבה מה לעשות חוצמזה. תיאטראות רבים ביקשו לשמור על קשר עם הצופים והמנויים והעלו אי-אילו הצגות לאינטרנט, ונוצרה פלטפורמה תיאטרלית יפה, כמו זו של עמותת הקיפוד הזהב, שמאגדת עשרות הצגות פרינג' שעלו בשנים האחרונות, וחלקן תמשכנה לעלות על הבמות כשכל זה ייגמר.

ועל אף זאת, עולה השאלה – האם היצירות המקוונות הללו נחשבות כהתפתחות חדשה והכרחית באבולוציה התיאטרונית או שמא מדובר בפלסטר על גפה קטועה ומדממת, והתיאטרון העכשווי נידון להתדרדר לתהום?

יש הטוענים כי מדובר במגמה מבורכת וחיונית בתחום התיאטרון. ההצגות המקוונות מאפשרות למוסדות התיאטרון להמשיך ולשמור על קשר כלשהו עם המנויים והצופים, גם אם מינימאלי, ולהמשיך לנהל שגרת עבודה מסוימת, גם אם על הבמה עצמה ירד באופן זמני המסך. אנשי הארכיב גורסים כי זה מאפשר להעלות באוב הווירטואלי הצגות שירדו מהבמות ולחשוף את הילדים הדבוקים אל המסכים לנפלאות שהתיאטרון יכול להציע.

מבחינה אמנותית, פוסט-מודרנית, פוסט-תיאטרלית, בפני עצמה, הבמה המקוונת אינה חוטאת למהות התיאטרון, אלא רק מעצימה אותו. פיטר ברוק הגדול אמר שהתרחשות תיאטרלית יכולה להיווצר בכל חלל שהוא, כל עוד מתקיימים שני תנאים עיקריים – אדם מבצע פעולה ואדם אחר צופה בו. לפיכך, גם המרחב הווירטואלי יכול להיות מרחב נפלא להתרחשות תיאטרלית, שכן האמן אינו חושף עצמו לצופה אחד בלבד, אלא לאינספור צופים, שאינם תלויים במקום וזמן מסוימים. בצורה הזו אפשר, וזה אף מתבקש, להעלות יצירות שקספיריות בטוויטר. הפלטפורמה היא כל כך מדהימה וחסרת גבולות, עד שכל אחד יכול לעשות ככל שדמיונו ירשה לו.

אבל כאן טמונה הבעיה, חוסר הגבולות מקשה להפריד בין יצירה תיאטרונית לבין סטורי וסרטון מהשורה. אם כל פעילות הנעשית באינטרנט, הנצפית על ידי אדם אחר, מהווה כהתרחשות תיאטרלית, אז ניתן גם להגדיר את הקריאה שנעזוב את בריטני לנפשה, או את המונולוג של מדונה מתוך מי האמבט בממלכה המבודדת שלה, בתור התרחשות תיאטרלית. זה אולי מרגש ודרמטי, אבל תיאטרלי זה לא.

המתנגדים להצגות המקוונות טוענים שהן מהוות כפיתרון זמני ותו לא. הן לא באמת מתמירות את היצירה התיאטרונית, אלא מהוות כמעין פלסטר לגפה קטועה ומדממת, ושהתחום קיבל מכה כל כך אנושה, עד כי יוצרים מעטים יוכלו לקום בחזרה על הרגליים. הפסימיים פחות אומרים שהיצירה המשמעותית באמת תבוא אחר כך, אחרי שהמגפה תדעך. כדבריו של לב מנוביץ', לאחר שנעבור את זה, תהיה אינפלציה של יצירות אמנות הקשורות למגפה. אז נכון, זה קצת תמוה שאמירה כזו מובנת מאליה תבוא מפיו של אחד מהחוקרים והחוזים של הסוציולוגיה הווירטואלית, אבל אם נשים את הביקורת בצד, סביר מאוד להניח שלצד אחוזי האבטלה שעדיין יפשו מכל עבר, תהיה מגמת עלייה של יצירות מגפתיות (אוטופיות או דיסטופיות, תלוי למה מתכוון המשורר).

תיאטרון מקוון מעובד

בינתיים, ניתן להיווכח במתיחת גבולות האמנות הווירטואלית, מתוך משחק או ניסוי וטעייה, ומתוך רצון למלא את החסר במשהו עם משמעות וערך. מופעי פרפורמנס ווירטואליים מסקרנים עולים לאחרונה, כדוגמת אלו שהופיעו במסגרת אירוע הערה 13 של מגזין "הערת שוליים" חלקם היו קצרים ותמציתיים, אחרים היו ארוכים, מתמשכים ודרשו לשים לב לדקויות, כמו הפעולה האמנותית המרתקת של נורית דרימר, במסגרתה היא שינתה אי-אילו ערכי גברים בוויקיפדיה, פעולה שנועדה, בין היתר, לערער במקצת את כוח הפטריארכיה.

חלק מההצגות התחילו להציע עיבודים ווירטואליים של ההצגות שהועלו על הבמה. אין מדובר בשידור ההצגה בפייסבוק או ביוטיוב, אלא בעיבוד ווירטואלי של ההצגה וביצועה בפייסבוק לייב או בזום, דבר שמאפשר לצופה לחזות ביצירה מוכרת מנקודת מבט וכלי אחרים. למשל, יוצרי "תיאטרון רפרטוארי" עומדים לעשות ביום ראשון הקרוב (12/4/2020) הצגה ווירטואלית ליצירה המצוינת שלהם.

דוגמה טובה נוספת למתיחת הגבולות האמנותיים היא פסטיבל "ויראלי" שנוסד ונאצר על ידי ליאור זלמנסון, מיה מגנט, ארז מעין שלו וניצן כהן. הפסטיבל יעלה ברחבי הזום/פייסבוק הקרוב לביתכם, ב12-14/4/2020, ויכלול יצירות אינטראקטיביות ברמות שונות (כגון בחירת פעולות הפרפורמרים שמעבר למסך או דיאלוג מקוון בין היוצר לצופה) לצד יצירות ווירטואליות "רגילות", בהן הצופה יושב בנחת בביתו. בין המופיעים והמופיעות, ניתן למצוא את המחללת במילים שהרה בלאו, קבוצת פאתוס מאתוס של לילך דקל אבנרי, "רק בהצבעה" של אפרת שטינלאוף, ו-"הגדר" של נמרוד דנישמן.

אז מי צודק? התיאטרון מוכן לעבור לשלב הבא או שהוא מרחף באופן זמני, לפני שהוא ינחת לתהום? ימים יגידו. סביר להניח שכאשר הסגר ייפתח ונחזור אט אט לשגרה, התיאטראות יהיו האחרונים להיפתח. בכל זאת, בהתאם לדבריה של שני כהן, מי ירצה בימים אלו להתחכך ברגלי צופים אחרים בזמן שמנסים להגיע למקום באמצע השורה, או לשמוע שיעול בחלל תיאטרון ולתהות בנוגע לרדיוס התזת החיידקים?

כולי תקווה שהשגרה הרגילה והטובה תחזור בקרוב, אורות האולם ייכבו על מאות הצופים, על הבמה יעלו אורות ועולמות חדשים, ושהכתר היחיד שנתעצבן בגינו הוא חוסר הנוחות של כיסאות הפלסטיק השחורים.

 חג בריא ושמח

ההצגות שעשו למרתה את 2013

ההצגות שעשו למרתה את השנה שעברה

מאת: מערכת מרתה יודעת

כמו כל מגזין המכבד את עצמו, גם מרתה מחבבת מצעדים, בייחוד מצעדי סיכום רטרוספקטיביים על הנפלאות של השנה שחלפה. אבל במקום עוד מצעד של עשרת ההצגות הטובות ביותר שעלו בשנה החולפת, ניסינו לבחון אילו הצגות, תופעות ושאר ירקות בעולם התיאטרון עשו לנו את השנה שעברה. בניגוד למצעדים כאלו ואחרים, כאן אין מקום ראשון, שני או שלישי. כולם מקבלים את אותו מעמד ואותו הכבוד, מאחר שהצליחו, ולו רק לרגע, להשפיע, להפעים, לעורר או לעצבן.

העיר הזאת

בכורת ההצגה הזו אמנם לא היתה בשנת 2013, אלא שנה לפני כן, אבל סיקרנו אותה השנה, אז זה בהחלט נחשב. מאז שעלתה לראשונה, הצליחה לקצור שבחים מן אנשי התיאטרון הציניקנים ביותר ומסתמן שהיא נהפכת להצגת קאלט, צופים רבים כבר ראו אותה לפחות פעמיים. על אף שהיא לא מושלמת, היא בהחלט מעולה. מה גם שהיא גרמה למיה שלנו לכתוב ביקוראפ, ז'אנר בפני עצמו. בימים אלו, יוצרי ההצגה מעלים את הגרסה שלהם למחזה מקבת'. כן, כן.

המופע החדש של פאות קדושות  

מלכות הדראג האלמותיות של הרכב פאות קדושות הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום לעורכת המגזין לחייך, לצחוק ואפילו לדמוע במשך שעה וחצי של מופע נפלא, תיאטרון משובח ושירים מעולים. רק על זה צריך להוריד בפניהן את הכובע.

מתוך "העיר הזאת". מי זה לעזאזל מנשה?

גבירתי הנאווה

המחזמר המצליח קיבל השנה העלאה מחודשת בתיאטרון הבימה, כשהשילוש הקדוש, ד"ר היגינס, אלייזה דוליטל וקולונל פיקרינג, גולמו על ידי נתן דטנר, שני כהן ודב רייזר, בהתאם. אין ספק כי כהן גנבה את ההצגה והוכיחה כי היא מוכשרת הרבה יותר מאשר להיות רק קומיקאית בטלוויזיה. עם זאת, נדמה כי המחזמר הזה מבטא את מה שהתיאטרון הממסדי של ישראל 2013 נהפך להיות – גלויה. אמנם יפה מאוד אבל חסרת פשר, בייחוד בעידן האימיילים והציוצים של היום. מדובר במחזמר מרהיב, עם תפאורה מרשימה, מגוון עצום של  שמלות (ויש להוריד את הכובע בפני מעצבת התלבושות) ויותר מ-3000 ספרים שהוכנו במיוחד להצגה. אבל הספרים הללו, כמו גם אלמנטים רבים אחרים בהצגה, חסרי כל משמעות. הסצינה הטובה ביותר בהצגה, היתה דווקא כשהתפאורה הוסרה, הבמה נעשתה ריקה (עד כמה שבמת מחזמר יכולה להיות ריקה) ואלייזה נעמדה באלומת האור והחליטה מה לעשות עם לבו של היגינס.

תיאטרון רפרטוארי

גם הצגה זו לא עלתה בבכורה בשנה שחולפת, אבל בגלל שאנחנו קובעות את חוקי המצעד.. גם אם אין זו כוס התה של המבקרת שצפתה בהם, אין ספק כי דריגס את אופיר עושים עבודה מעולה. מעבר לכך, בשנתיים האחרונות, הצגה זו היתה הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו. באופן מופלא, גם שם הם הצליחו למלא אולמות וגרמו לצעירי העיר להגיע שוב ושוב, בין אם בכדי לצפות בכישרון הקומי של הישראלים ובין אם בכדי לחוש את רוקו של המלט ניתז על פניהם.

נשארה רק המועקה

השפעתו של תיאטרון תהל כבר ניכרת בשדה התיאטרון הישראלי, אבל דווקא הצגת המקור "נשארה רק המועקה" שנכתבה בעקבות הרצח בברנוער מצליחה להשפיע באופן עמוק יותר. עצם הבחירה לשזור יצירה דרמטית מתוך המוכר מהמציאות הישראלית, על כל פצעיה, מעניקה לקהל קולות אחרים, טובים קצת יותר מאלו המוצגים בדרך כלל על במת התיאטרון.

חוה ירום מעוצבנת

נדמה כאילו לחוה ירום יש מקום מיוחד בלב לכתבי ויוצרי התיאטרון בארץ, כי בכל פעם מחדש, הם מצליחים לעצבן אותה – הגדרות שרירותיות שיוצרי תיאטרון נעשים כאלה רק כאשר הם מציגים על הבמה הממסדית, התעלמות מכוונת של כתבים מסוימים מאי-אילו גופי תיאטרון בארץ, דעות יומרניות על מופעי תיאטרון איכותיים או מילים קשות והצגות גרועות. בכל מקרה, סביר כי ציפורניה יישלפו גם בשנה הבאה.

פפפפפפפ

על אף העובדה שיש להצגה הזו שם, אממ, מאתגר משהו, מדובר בהצגה משובחת שגרפה את המקום הראשון בפסטיבל עכו האחרון, ובצדק. לא בכדי, היא גרמה לתמימות דעים במערכת של מרתה.

מתוך "דולי סיטי". האישה, התינוק והחבל

בנות בצריח

אחד המופעים ההזויים והטובים ביותר של שנת 2013. החל את דרכו בפסטיבל תלוי במקום, וכעת עולה בתיאטרון תמונע. התכנים שלו, אגב, משתנים בהתאם למקום ולקהל. הווה אומר, המופע שהוצג בבית תמי הוא ממש לא אותו המופע העולה בתמונע. יכולות האלתור המופלאות של בושם את ליברמן הופכות כל מופע לייחודי וחד פעמי.

דולי סיטי

עיבוד בימתי מפעים לספרה של קסטל-בלום שהצליח להוכיח את כוחו של התיאטרון האוניברסיטאי. חבל שבשל בעיות כאלו ואחרות, ההצגה לא הצליחה לצאת מבין כותלי האקדמיה.

BITCH BOXER

אי אפשר לסקר את התיאטרון של השנה החולפת, מבלי לציין את פסטיבל אדינבורו, ובייחוד בשל העובדה שמרתה זכתה לסקר את הצגות הפסטיבל מבפנים, ועוד להיות הנציגות התקשורתית היחידה מהארץ. מבין המגוון העצום של ההצגות, ההצגה BITCH BOXER היתה הטובה ביותר. הצגה קטנה ואיכותית, עם שחקנית אחת שהצליחה להביא את עולם האגרוף על כל רבדיו אל אולם התיאטרון הקטן. (לכתבה על ההצגה יש להקיש על הלינק ולגלול למטה)

אדינבורו בהחלט מחכה לכם

חמש הצגות מעניינות מתוך 2000 – פסטיבל הפרינג' באדינבורו

פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו נחשב לפסטיבל התיאטרון, והפרינג' בפרט, הגדול ביותר בעולם. במהלך 24 ימים, אלפי הצגות מכל רחבי העולם מתארחים בתיאטראות שונים ברחבי העיר הסקוטית. הקהל הרב הפוקד את הרחובות העתיקים של אדינבורו, יכול למצוא מכל הבא  ליד, החל ממופעי סטנד-אפ קורעים, דרך הצגות ילדים פורצות גבולות ועד לדובדבן שבקצפת, והסיבה שלשמה התכנסנו, הצגות פרינג' משובחות, מוזרות, נהדרות ומוטרפות.

השנה, מרתה מצטרפת לחגיגה, ועומדת לסקר חלק מהצגות הפסטיבל. לקראת המאורע, ריכזנו לפניכם את חמשת ההצגות שמשכו את עינה של מרתה, מתוך אלפיים הצגות המופיעות בפסטיבל…

1. Nirbhaya  –  יצירתה החדשה והנועזת של Yael Farber (על אף השם המעלה ניחוח ישראלי, למעשה פרבר מגיעה מדרום אפריקה), מעלה שאלות חדשות ונוקבות על ההתעללות המינית שנשים הודיות עוברות מדי שנה. יצירה שנכתבה בעקבות מקרה האונס המזעזע באוטובוס ההודי, כאשר הקאסט כולו מורכב משחקניות הודיות, המספרות את סיפוריהן האמיתיים. ההצגה כבר הצליחה לצבור אי-אילו פרסים בפסטיבל.

2.  Fight Night – המכה האחרונה מבית היוצר הבלגי של Ontroerend Goed, בשיתוף עם פרויקט בורדר האוסטרלי, מאפשרת לקהל לבחור בכל הצגה את הפרפורמר המועדף עליו.  השחקנים,  הנותנים את המאבק של חייהם, נדרשים להוכיח לקהל מדוע הם המתאבקים הטובים ביותר. יצירה המבקשת לבחון באופן תיאטרלי את הדמוקרטיה במלוא הדרה.

3. the Events – על פי גיבור ההצגה, יש רק שתי דרכים להשפיע על העולם ושיזכרו אותך – באמנות או באלימות. מאחר והוא לא ממש טוב בציור,  הוא בוחר בדרך השנייה.  יצירתו החדשה של דייוויד גרייג, מנסה לבחון האם אפשר להבין את הבלתי מובן, אחרי הפסטיבל, ההצגה עומדת להציג בתיאטרון New Vic הנהדר בלונדון.

4. the Bunker Trilogy – הבמאי ג'טרו קומפטון לקח את שלוש הדמויות הידועות – מורגנה (מימי ארתור המלך), אגממנון ומקבת', ושם אותם במלחמת העולם הראשונה. פרויקט מסקרן ביותר, המציג שלוש הצגות יחיד, על דמויות מוכרות בסטינג לא מוכר בעליל.

5. תיאטרון רפרטוארי – הנציגות הישראלית היחידה השנה בפסטיבל היא ההצגה המוטרפת של ארז דריגס ויפתח אופיר. זו הפעם השנייה שהשניים מציגים את ההצגה בפסטיבל, לאחר שהצליחו לצלוח את אימת הביורוקרטיה הבריטית. לאחר הצגות ראשונות בהן כל הכרטיסים נחטפו, הם מציגים עד סוף  הפסטיבל.  אם אתם באזור לונדון פינת אדינבורו, רוצו  לראות את היצירה המשובחת הזו באנגלית, ללא כתוביות אבל עם הרבה סאבטקסט.

 

מילת מפתח – תיאטרון רפרטוארי

על ההצגה "תיאטרון רפרטוארי"

מאת: חוה ירום

כל מקדם אתרים מקצועי יודע כי בכדי להקפיץ אתר מסוים בדירוג מנועי החיפוש, יש לשלב מילות מפתח מסוימות בתוכן האתר. מנועי גוגל ושות' המתוחכמים יעלו על המילים הללו, יזהו אותן ויציבו את האתר בדפי התוצאות הראשונים.

נדמה כאילו עיקרון זה סייע גם להצגה "תיאטרון רפרטוארי" להגיע לבמת תיאטרון הקאמרי, אחד מהתיאטראות הרפרטואריים המצליחים בארץ. כמות הפעמים בהם הוזכר צירוף המילים 'תיאטרון רפרטוארי' היה בלתי נדלה, ולא בכדי. ככל שעלה סך התזכורות של צירוף המילים הזה על הבמה, כך ירדה משמעותו המקורית וצצה אחרת, מוטרפת, טרופה, נוגעת ללב, ואז ללא משמעות כלל.

ההצגה "תיאטרון רפרטוארי", המתארחת בדרך כלל באולם נחמני של אנסמבל עיתים, מציגה את עולמם המופרע של אמני התיאטרון באשר הם. מחזאי צעיר, החולם להעלות את המחזה החדש והראשון שלו על במת התיאטרון הרפרטוארי נפגש עם המנהל האמנותי של התיאטרון, שבמקרה היה חבר קרוב של אביו, מגדולי שחקני התיאטרון. המחזאי הצעיר מבקש מהמנהל האמנותי סיוע, ייעוץ ואולי אפילו במה. במהלך הפגישה, עולים על פני השטח גילויים ואמיתות, ההופכים את עולמם של השניים.

צילום: עדי עופר

ההצגה עלתה לראשונה לפני כשנה ומאז הצליחה להצחיק ולרתק צופים רבים, ולא רק בישראל. בשנה שעברה היא עלתה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו וגרפה חמישה כוכבים באחד מהעיתונים המרכזיים בעיר. באוגוסט הקרוב היא עומדת לעלות שוב על הבמה הסקוטית, ומהווה את הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל.

השילוב בין היוצרים, האחראים על היצירה המופרעת הזו, מהווה את בסיס ההצלחה שלה. המחזה נכתב על ידי אלדד כהן,  ובוים ומשוחק על ידי ארז דריגס  ויפתח אופיר. אין ספק כי לשניים אלו יש יכולות משחק נהדרות, בייחוד כשמדובר בהצגה מדויקת מעין זו. הקהל לא מפסיק לצחוק לרגע,  נמלא אימה כאשר אחת הדמויות מאיימת לירוק עליו, נבוך כאשר הדמויות בוחנות אותו דרך הקיר הרביעי וחש אחוות לוחמים בצילום המחזור המסיים את ההצגה בשלום, במסגרת הפיתרון השיווקי המבריק שהיוצרים הגו. רק לאחר החושך המתמיה בין המערכות, הקהל למד מה בעצם קרה לפניו.

ניתן לדמות את זה למציאת סך הרצונות והפעולות, עליו שחקנים ובמאים עמלים במהלך החזרות על כל הצגה שהיא. אותו סאבטקסט סורר מתגלה בפני הקהל במלוא הדרו ומאפשר להשלים את הפיסות שנותרו מאחור. גגים פיסיים, מצחיקים ביותר, מקבלים משמעות אחרת, מכמירת לב. אם בוחנים את ההצגה לעומק, ניתן אפילו לדמות אותה לפרק טוב של סיינפלד, אחד מאותם פרקים מפורסמים, שמאחורי הדמויות ופועלן ניכר תסריט, משחק וצילום מבריקים. הבעיה היא שאני לא ממש אוהבת את סיינפלד.

 

תיאטרון רפרטוארי

מאת: אלדד כהן

עריכה, בימוי ומשחק: ארז דריגס ויפתח אופיר

עיצוב: חן דריגס

מוסיקה מקורית: רן בגנו

עריכה מוסיקלית: מירי לזר

שותפים ליצירה: שרל דריגס, לילי בן נחשון, עמית זמיר, ציון אשכנזי, רועי מליח רשף.

הפקה: נעה מרגלית

מועדי הצגות נוספות: 18/6, 29/6 אולם נחמני 4

תיאטרון טריגונומטרי

איך לגרום למתמטיקאים, ואחרים, להתעניין בתיאטרון?

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני כמה חודשים נוסד כתב עת דיגיטלי חדש בשם "אלכסון" בעריכת דב אלפון. מטרת כתב העת לעורר מחשבה ולעורר יצירת תכנים תרבותיים באינטרנט העברי, כשהוא מתמקד במדע, פילוסופיה, ספרות ואמנות. איזה נושא אינו מופיע במאמרים או כתחום ההתמחות של אחד הכותבים? נכון, תיאטרון.

ניסיתי לחשוב למה כתב עת שמטרתו לעסוק בנושאים של תרבות ואמנות, ולעורר מחשבה ויצירה ברשת, לא רואה לנכון לעסוק בנושא התיאטרון? כנראה שעולם התיאטרון, בניגוד לעולם הקולנוע, הספרות או האמנות הפלסטית כל כך נעדר מחייהם האישיים של הכותבים ומכלל השיח הציבורי, שאף אחד, פרט לאנשים שעוסקים בתיאטרון ו"מרתה יודעת" כמובן, לא יעלה על דעתו לכתוב עליו. כנראה שהתיאטרון בארץ אינו גורם תרבותי משפיע או זרם משמעותי. לאנשים מחוץ לגבולות התיאטרון פשוט אין סיבה להתעניין בו.

לפני מספר שבועות דיברתי עם ידיד מתמטיקאי שמתעניין באמנות. הידיד הצליח לנתח את כל סוגי האמנות ולראות מה הייחוד בכל אחד מהם, בכולם מלבד בתיאטרון. כשניסיתי להגן בפניו על התיאטרון ובכללו על החיים שלי ועל כל מה שאני מאמינה בו וחושבת לנכון, כמעט ונכשלתי. כל פעם שניסיתי לספר לו על איזו הפקה מופלאה שמצדיקה לדעתי את קיום התיאטרון, ומוכיחה את הקסם והייחוד שלו, הוא אמר לי שזה רק תיאטרון שוליים ולכן לא נחשב. אז הבנתי שרוב אלו שכל מי שמכריז על עצמו בתור "לא אוהב" או "לא מתחבר" לתיאטרון, מחשיב כתיאטרון את מה שבעיני אינו ראוי להיכלל אותה קטגוריה. התיאטרון בארץ לא מתבטא דרך התיאטראות הגדולים, אלו שנחשבים לתיאטרון, אמרתי לו, הדרך היחידה להבין את הייחוד של התיאטרון הוא בהצגות יוצאות הדופן, אלו שמעזות לשאול את אותה שאלה שאתה שואל – מה מיוחד בתיאטרון?

קראתי פעם בראיון עם יוצר התיאטרון רוברט לאפאג', כיצד הוא מגדיר את מצב התיאטרון. לאפאג' הסביר כי כאשר הומצא הצילום, היו צריכים הציירים להגדיר מחדש את האמנות שלהם משום שעד אז היה הציור הדרך לייצוג המדויק ביותר של המציאות. משום כך, התפתחו ז'אנרים חדשים בציור שביטאו את ייחוד הציור על פני הצילום. כך ,גם כאשר הומצא הקולנוע וייצג בצורה הנאמנה ביותר את המציאות, היו צריכים אנשי התיאטרון לשאול את עצמם מה אפשר לעשות בתיאטרון שאי אפשר לעשות בסרט?

ישנם יוצרי תיאטרון בארץ ששואלים את עצמם את השאלה הזאת. וישנם יוצרי תיאטרון שצריכים לשאול את עצמם את השאלה הזאת, כדי שהתיאטרון יחזור להשפיע ולהשתתף בשיח התרבות בארץ. וכשאני כותבת "להשפיע" אני מתכוונת לא רק בשאלות האם כן או לא להופיע באריאל, או כמה משלמים לשחקן כזה או אחר, אלא בדיונים עמוקים ומשמעותיים שיפרו וישפיעו על אנשי תרבות, אמנות, מדע ואפילו מתמטיקה.