הבת של אבא שלה

על ההצגה "להיות בתו"

מאת: אנה מינייב

כששמעתי בפעם הראשונה על ההצגה הזו תהיתי לעצמי האם היא עוסקת בסגירת חשבונות של השחקניות עם אביהן והאם אי פעם אני עצמי אעז לעשות זאת. הרעיון לעסוק ביחסי אב ובת נוצר אצל דורית ניתאי – נאמן, בתו של ניקו ניתאי האגדי, מולו היא מתמודדת עם המשמעות בלהיות "הבת של" ומתעמתת עם הציפיות והאכזבות הטמונות בכך. ניתאי- נאמן איגדה קבוצת שחקניות ויצאה איתן למסע התמודדות עם אבותיהן, חלקן יצרו ביחד עם האבות וחלקן ללא השתתפותם.

קהל הצופים, ואני בתוכם, חולק לקבוצות והתחיל את המסע בתיאטרון קרוב שחולק לחללים. בכל אחד מהם סיפור, קושי, התמודדות. במהלך המסע הזה, נשמעו סיפורים רבים, ביניהם של ג'ו ווילובי שסיפרה כיצד אביה רצה בנים אך לא זכה להם והיא עצמה הפכה לאט לאט לבן בגוף של בת, ספק אם בכדי לרצות אותו או כיוון שכך הרגישה. היא הציגה את סיפורה ללא נוכחות אביה בחדר, שוודאי עד היום לא יודע כמה היא זקוקה לו. לעומת זאת, בחלל אחר, התעמתה אלכסה כריסטופר דניאלס עם אביה בריאן דניאלס בשידור חי,  ככה, במין פשטות כזאת שראויה להערכה ואפילו קצת קנאה. לאחר ששיתפה אותנו בילדות שלה לצד אב שנעלם וחוזר כל הזמן, הופיע האב בחדר והיא הטיחה בו את כל מה שחוותה כלפיו כילדה, וסיפרה לכולנו כיצד זה השפיעה עליה בבגרותה. חשבתי לעצמי, כל הכבוד לאבא הזה שמוכן להקשיב לה, ומול קהל של אנשים זרים, הוא מוכן להתמודד.

בין הבנות-של, הייתה גם יעל הוד שהתמודדה עם מות אביה לפני יותר מעשור. היא זימנה את כולנו לאזכרה של אביה שאותו היא זוכרת דרך מספר תמונות וחולצה משובצת אחת. לאט לאט מגלה לנו הוד שאביה בחר לא להיות חלק מהעולם הזה, שלה. הווה אומר, בחר גם לא לגדל את הבת שלו ואת יתר ילדיו, וזה צורם להבין יום אחד שאבא העדיף לחיות בעולם אחר.

צילום: אריקה לינור קוצ'וק

כמובילת היצירה, עלתה דורית ניתאי- נאמן עם אביה ניקו ניתאי בתפקיד אנטיגונה ואדיפוס שהתנפצו לנגד עינינו כשהעניינים הפכו אישיים מדי. הדמויות נשרו ונשארו רק דורית וניקו, בת ואב שרואים בעיניים שונות את תפקידה של בת שנולדה לאיש תיאטרון מסוג זה כמו של ניקו ניתאי, טוטאלי, נאמן למקצוע ובעל חזון גדול.

בנוסף, עלו קטעים של אלי וגנר ובתו זהר וגנר המתמודדים עם מחלת הסרטן שתקפה אותה, נעמי בן אסא שסיפרה כיצד זה לגדול בתור בת לאב ניצול שואה ופזית ירון- מינקובסקי שהוסיפה קורטוב של מופע סטנד-אפ לערב הענוג הזה ועשתה סימולציה מול גבר אותו היא הגדירה כאביה, מכיוון שהייתה רוצה שיהיה לה אבא שונה מזה שיש לה. באחד הפרוזדורים אף הוצגה תערוכה אינטימית של אריקה לינור קוצו'ק שעסקה ביחסים של בת והוריה המאמצים.

הקולאז' הזה הצליח ליצור אווירה המורכבת ממתח, כעס, עצב, התרפקות, פנטזיה והשלמה כפי שאנו חווים במציאות מול הורינו. כל יוצרת בדרכה, בחרה לסגור מעגל, לומר לאביה את מה שלא אמרה מעולם ואולי אפילו לשחרר.

"להיות בתו"

תיאטרון קרוב

רעיון ובימוי: דורית ניתאי נאמן

משתתפים: ניקו ניתאי, דורית ניתאי נאמן, אלכסה כריסטופר דניאלס ובריאן דניאלס, זהר וגנר ואלי וגנר, נעמי בן אסא, יעל הוד, פזית ירון- מיניקובסקי וג`ו ווילוגבי.

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.

סטלה חביבה (מדי)

על ההצגה "מה?ריחואנה!" 2013

מאת: יאשה קריגר

כולם מעשנים, זה ידוע. ואם לא ממש כולם אז לפחות לכולם יש חברים שמעשנים. ועל-מנת לחסוך את ההערה המטופשת "לא, אני לא מדבר על סיגריות", אצא בוידוי: אני אוהב חשיש. מאוד. לפעמים עד כדי כך שאני רוצה להתחתן עם חשיש. ולא, אני לא נרקומן, לפחות לא כזה שזרוק ברחוב בתוך הקיא של עצמו עם מזרקים מסביב (גם לי מכרו את הדימוי הזה כשהייתי ילד והוא עדיין קצת תופס).

הקונצנזוס הציבורי סביב נושא עישון הקנאביס עבר רבות בעשור האחרון ועדיין עובר, כמובן. המגמה, עד כמה שזה נוגע לי, היא מאוד חיובית. אפילו אם ניקח שמונה שנים אחורה, לשנת 2005, השנה שבה הפציעה לאויר העולם ההצגה "מה?ריחואנה", הקונצנזוס היה אחר, פחות סובלני.

על-פי העדויות, ההצגה עוררה אז הדים רבים וכעת היא חוזרת לסיבוב שני, שמונה שנים אחרי. מובן שג'אנקי כמוני, שפספס את הסיבוב הקודם, ירוץ לראות. והדבר הראשון שאני מוכרח לציין זה שזה לא רק אני – האולם של תיאטרון קרוב בתחנה המרכזית היה כמעט מלא. אין מה לעשות, החומר הירוק או החום חוצה את גבולות התיאטרון ומקבץ אנשים שלאו דווקא מנויים לקאמרי ולהבימה.

סהר לחמי כתב וביים הצגת סטנד-אפ שהחוט המקשר שלה הוא נושא העישון. יש כאן הרבה דמויות וסיפורים: צעירות מתלבטות, זוגות מבוגרים, שוטרים, סוחרים וסטלנים בשלל מיני צבעים. אבל משהו עדיין חסר…

בסבב ההרצה הקודם, ב-2005, הוצמד להצגה הכינוי "קאלט". ושוב, זה לא מוזר. עצם העיסוק בנושא העישון מתבסס על קונפליקט כל-כך רחב, שאין מצב שזו תהיה "סתם עוד הצגה". הבעיה היא שקאלט, כמה שלא מנסים לסובב את זה, לא יכול להיות חביב ונחמד. ואם הוא מתעקש להיות חביב ונחמד – אז זה הרבדים הנסתרים שלו (האפלים, אם תרצו) שהופכים אותו לקאלט. קחו לדוגמא את הדרדסים. ב-"מה?ריחואנה" אין ממש רבדים נסתרים. ההומור המנומס והחביב שולטים פה.

בנימה אישית, על אף העובדה שהדיאלוגים קולחים והשחקנים (ובמיוחד יואב כהן) עושים אחלה עבודה, ההרגשה המסכמת ביציאה מן ההצגה היא שלמרות הנושא שלה, היא נותרת סחית לגמרי (תעשו גוגל..). המתקבל בתוצר הכללי הוא מעין ייצוג של מעשנים בעיני הלא-מעשנים, על כל תסבוכיהם הקומיים. אולי פעם זה היה חומר ממש טוב, אבל היום, מה לעשות, זה לא ממש ממסטל. לא אותי לפחות…

מה?ריחואנה! 2013

 תיאטרון קרוב

מאת ובבימוי: סהר לחמי

מוסיקה: נועם אקוטונס

תפאורה: אתי מאורי

איפור: לידור אלקריף

תאורה: דני בילינסון

שחקנים: יואב כהן, דפנה פילצקי, בת חביב, מאור ממן

הצגות נוספות:  9/3/13 21:00

איש אחד ואקדחים לו הרבה

על ההצגה "במערכה האחרונה" של תיאטרון קרוב

מאת: מור זומר

במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי מספרת את סיפור האמנות האבודה של התיאטרון. אנו פוגשים את ניקו ניתאי וחבורת שחקנים צעירים המקיפה אותו בעיצומן של חזרות על מחזה ששמו כשם המחזה בו אנו צופים; המחזה שבתוך המחזה מורכב ממקטעי מחזות של צ'כוב,מקטעים שהמכנה המשותף ביניהם הוא לכאורה הימצאותו של אקדח; למעשה, המשותף ביניהם הוא הצער הקיומי שחווה מי שחוטא בעשיית דבר מה עבור אחרים. אותו צער עובר כחוט השני בין קטעי ההצגה, בין מחזותיו של צ'כוב ובין קטעי ה"מציאות" המתרחשים לכאורה מאחורי הקלעים, הוא הצער על התיאטרון מלא הרגש המתמוסס אל עולם המשחק המינורי של עידן הניו-מדיה, משחק שהוא עבודה לכל דבר, פרנסה ולא בהכרח אמנות.

המעטפת סביב כל זה היא המחזה בו אנחנו צופים, המבוסס באופן רלוונטי עד כאב על "שירת הברבור" של צ'כוב, סיפורו של שחקן תיאטרון בסוף דרכו. מבנה זה מעלה שאלה על סוף דרכו של התיאטרון וסמליו כאשר המומחז מתערב במציאות ולהיפך, אבל ניתאי אינו מקבל את הקץ הכפוי הזה; לעיתים קרובות נראה כי מכל הדמויות שעל הבמה הוא הצעיר ביותר בנפשו, ונראה כי הוא נלחם להזכיר לקהל האוהב כמה רגש והתרגשות עשוי התיאטרון להרעיף עלינו.

ההצגה מתחילה, באופן אירוני, ביריות. האקדח מופיע רק לאחר מכן: נושא אותו מאבטח צעיר המוצא את ניקו ישן בגטקעס על הבמה הנטושה. בתגובה לאמרה הידועה המיוחסת לצ'כוב בנוגע לאקדח המופיע במערכה הראשונה, עונה המאבטח כי האקדח שלו משמש "רק למקרי חירום"; "אני מקרה חירום", עונה ניתאי בייאוש מתרעם. כבר בן 80, מתוכן 60 בתיאטרון (אומרת הביוגרפיה שלו), ועדיין מתפלש באורות הבמה, עדיין זקוק לקהל. בעולם של ניו-מדיה הופך שחקן התיאטרון למעין יצור תלוש שעולם המושגים שלו אינו מובן עוד. לחשן, מנסה ניקו להסביר, היה מי שלחש לשחקנים את הטקסט במידה ופרח מזיכרונם תוך כדי הצגה; הוא עצמו מתפקד כלחשן מסוג אחר, מתערב בסצינה ומעיר הערות מיואשות ואופטימיות בעת ובעונה אחת על אופיו של העולם, על דמויותיו המיוסרות של צ'כוב ועל האפשרות לתקן את העולם השבור שסביבו.

וכל זה מתרחש בהיעדר במה "אמיתית”. הכיסאות בתיאטרון קרוב אכן קרובים, הם ניצבים ממש בפניהם של השחקנים מבלי שתהא מחיצה בין המתרחש על הבמה ובין הצופים. "הקיר הרביעי" נעשה דק כמו הווילונות השקופים המכסים-חושפים את מאחורי הקלעים בצדה הפנימי של הבמה. החלל הבימתי כמעט חסר גבולות: המאבטח מגיע מירכתי הבמה, וברגעים מסוימים יושב ניקו ממש בתוך הקהל, בשורה הראשונה. כך, כפי שבמחזה בו אנו צופים מתערבת המציאות בהצגה, אנו עדים להתערבותה של ההצגה בחיינו שלנו: היא פורצת דרך הבמה ומגיעה ממש אלינו.

הרעיון לאגד את כל האקדחים האלה לכדי יצירה שלמה יוצר מועקה גדולה, כדור גדול של צער המטפס במעלה הגרון; הדמויות מוכות היגון של צ'כוב מוצגות ברגעים הכעורים ביותר שלהן, וללא הקשר סיפורי כמעט בלתי אפשרי לפתח כלפיהם אמפתיה. ובכל זאת, אנחנו מתמלאים אמפתיה: אמפתיה כלפי ניקו ניתאי, שנותר נטוש באמנותו; אמפתיה כלפי התיאטרון, שהוא דמות בהצגה, מיוסרת לא פחות מהאקדחים של צ'כוב; אמפתיה כלפי צ'כוב עצמו, שנתן חיים לכל העצובים והעזובים האלה.

אם אנחנו שחקנים, אנו מרגישים שמדברים עלינו. אם אנו שוחרי תיאטרון, אנו מרגישים שמדברים אלינו.  זה לא תיאטרון, זה מטא-תיאטרון, תיאטרון לשחקנים ולאנשי במה. זה כוחו וזו חולשתו: על השחקנים הצעירים ליצור הפרדה מסוימת בין הדמויות המשוחקות בהצגה שבתוך ההצגה ובין הדמויות שלהם-עצמם, המרכיבות את סיפור המסגרת. כתוצאה מכך, המשחק בהצגה שבתוך ההצגה מוגזם יותר, לעתים אף מצועצע, בעוד דמויותיהם ה"אמיתיות", מביעות רגש באופן טבעי יותר. ובכל זאת איננו מזדהים עם דמויותיהם ה"אמיתיות" משום שהן מנוגדות לתפיסת התיאטרון הערכית של ניתאי. מבחינת השחקנים הצעירים הללו פסגת השאיפות היא פרנסה, ולא האמנות הטמונה במשחק.

האורות כבים, כל השחקנים הצעירים עוזבים את הבמה, יש להם לאן לחזור. רק איש התיאטרון המזוקן, פרוע השיער, נשאר לבדו בינות לחלקי התפאורה. לו אין לאן לחזור, הבמה היא ביתו.

תנו לו את הכבוד ובואו לבקרו על הבמה הזו.