על ההצגה "באתי, ראיתי"

מאת: נעם מרום

אחת האדוות החיוביות של משבר הקורונה היא לידה וצמיחה מחודשת של האמנות בכלל והתיאטרון בפרט. אין ספק כי גבולות מושגי היצירה התאטרונית נמתחים עוד ועוד, דבר שמוכח באופן מפעים ב"באתי, ראיתי", היצירה החדשה של תיאטרון קליפה.

היצירה, המוצגת באגף החדש של מוזיאון ת"א, מעניקה נקודת מבט נוספת למשבר הקורונה ומוכיחה כי גם בתיאטרון קליפה החדשני והייחודי בימים כתיקונם, הלימון נהפך ללימונדה ונוצר ז'אנר חדש ומרתק של תיאטרון. "באתי,ראיתי" נעה ונדה ב"מפל האור" שבמוזיאון, בליווי חמישה פרפורמרים ששרים ומזמרים "שירים אסורים". מדובר בשירים שנכתבו כאסופת גסויות וקלישאות, המוצגות לקהל בפיוט. עצם יצירת הקונטרסט הכה חד בין המילים הבוטות לאופן השירה הפיוטי, יצר חווית צפייה והאזנה שלא ראיתי מימיי, דבר שהרחיב לי את הלב ופתח לי את הראש.

מדובר ביצירה חדשנית ומעוררת השראה משום שהיא מאפשרת לבחון מחדש את גבולות היצירה ואת יכולות ההכלה של הקהל. למשל, חווית השוטטות במוזיאון בעקבות הפרפורמרים היא חוויה חדשנית ומסעירה בייחוד משום שהפרפורמרים לא אומרים במפורש מתי יש לעבור לחלל הבא, אלא הקהל קשוב למתרחש, ו"מרגיש את הפרפורמרים" ועל סמך כך יודע היכן לעמוד והיכן תקרה ההתרחשות הבאה. בצורה זו, הוא הופך להיות חלק מהיצירה.

זוהי יצירה ייחודית גם במובן איכויות המופע התיאטרוני, שכן היא עושה שימוש מדויק להפליא ב-Site Specific ובהתייחסות הפרפורמרים לחלל ההתרחשות. כמו כן, נעשה שימוש מרהיב ואינטליגנטי בקומפוזיציה ותנועת השחקנים בחלל, שאותה עיצבה אורין יוחנן, ברוך ובעומק. יוחנן יצרה שימוש במפלסים שונים ומפתיעים בחלל המוזיאון שמהדקים את הסיפור המושר בפיוט דרך קולם הענוג של הפרפורמרים.

עידית הרמן, שיצרה את היצירה בשיתוף עם אריאל ברונז, מציינת שהחלל עצמו עורר אצלה השראה רבה. "כשבאתי, ראיתי" היא מספרת בהתרגשות. כשביקרה בחלל המוזיאון הסגור והשקט במהלך סגרי הקורונה, היא חשה את ההד המשמעותי והייחודי שבין חדריו הריקים, והיצירה החלה להדהד בתוכם כהדי המוזיאון הריק. הרמן מוסיפה ומספרת שיחד עם ברונז, שכתב את כל תשעת השירים ביצירה, הם עברו תהליך ארוך של כמעט שנה שלמה עד שהיצירה הגיעה לתוצר המוגמר.

יש לציין לשבח גם את הזמרים ביצירה. כלל חמשת הפרפורמרים מגיעים מרקע של מוזיקה ושירה, ולא של תיאטרון ומשחק, ואף על פי כן, הם  מפגינים כישורים מרשימים של יכולות משחק ומצליחים לסחוף את הקהל לחוויה מרגשת ומנחמת. גילוי וחשיפת עומקו של החלל בכל פעם מחדש, משפיעה על איכות ועוצמת הסאונד מפי הזמרים. טכניקת הא-קפלה בה מבוצעים השירים, תוך כדי תנועה בחלל, מאפשרת לצופים-משתתפים להתעמק במילים המפתיעות, הנחצבות בסלע. התוכן המועבר לקהל באמצעות אותם שירים, עלול לעיתים להתפספס שכן יש נטייה להקשיב ליופי שבפיוט ולהתעלם מהתוכן. לכן, לאורך היצירה מחולקים גם דפים אדומים עם מילות השיר, כך שניתן לעקוב. אותו תוכן שמועבר לקהל מעורר חשיבה מחודשת בנוגע למקום האדם ביחס לתרבות ולאמנות, בעידן בו מכתיבים עבורנו מה "חיוני" ומה "לא חיוני".  

בנוסף, היצירה כוללת התרחשויות מפתיעות בשבע זירות התרחשות שונות כגון, דימוי של נפילה ממפלס גבוה, שימוש במדרגות נעות וכדורים צבעוניים, סיבוביות ושימוש של כניסה ויציאה הלוך ושוב מהחללים, קומפוזיציה עגולה אל מול הליכה בטור, וכן שימוש בקטע סאונד מפתיע של כרוז המוזיאון.

אין ספק שהיצירה "באתי, ראיתי" מצליחה להרחיב את גבולות המדיום התיאטרוני, הן מבחינת התוכן בו היא עוסקת והטלת הספק שהיא מעוררת, והן מבחינת האופן היצירתי והוויזואלי אותו ועמו היצירה פורצת דרך.  

באתי, ראיתי

תיאטרון קליפה

יוצרים: עידית הרמן, אריאל ברונז

שירים מאת: אריאל ברונז

לחנים ועיבודים: רועי בן-סירה

משתתפים ביצירה:

רעות רבקה – סופרן

מיכל תמרי – קונטרה-אלט

אלקסנדר פיש – קונטרה-טנור

יואב וייס – בריטון

יואב איילון – בס

תנועה: אורין יוחנן

בגדים: הד מיינדר

סטיילינג: עידית הרמן

הפקה: מרן אלדרס בראז

הפקה בפועל: אורין יוחנן

מועדים נוספים:

10/9/21 20:00

11/9/21 20:00 מוזיאון תל אביב (האגף החדש)

על ההצגה "מה קורה עם שבתאי?"

מאת: מיכל פלח

מעטות הן ההצגות שאני צופה בהן מספר פעמים, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הצגות ילדים. למען האמת, כשאני מנסה עכשיו לפשפש בזיכרוני, אני לא יכולה לחשוב על הצגת ילדים שראיתי יותר מפעם אחת, מלבד ההצגה "מה קורה עם שבתאי?", שמציגה כבר מספר שנים בתיאטרון קליפה המסתתר לו בדרום תל אביב.

הפעם הראשונה שהתוודעתי לקסם ה"שבתאי" היתה לפני כשלוש שנים . בזכות המלצה של חבר קרוב, לקחתי את בתי הבכורה לצפות בהצגה ונשבתי בקסמיה. אני מנסה שלא להגזים ולומר שהחוויה היתה מושלמת עבורי, לכן אומר רק שבזמן הצפייה בהצגה, חשבתי שכל שחקן, במאי, הורה וילד צריכים ללכת לצפות בה. השימוש היצירתי בתפאורה, בתלבושות, במוסיקה ובבובה, הצליח להרים את המסך שהיה לנגד עיני ולחשוף בפני עולם שלם של מרכיבים בימתיים צנועים, אך מדויקים.

עברו שלוש שנים ובאחת השבתות האחרונות לקחתי את בני הקטן לצפות בהצגה. הגדולה, שזכרה את ההצגה כחוויה חיובית במיוחד, גם רצתה להצטרף אך החליטה ברגע האחרון שהיא כבר בוגרת מדי להצגה הזו (לא לפני שביקשה שוב לצפות בחלקים ממנה ב"יו-טיוב"). יצאנו לדרכנו ובני הרך אחז בחוזקה בידי כשעשינו את דרכנו מהרכב אל התיאטרון. בעודנו עוברים באזור זר לו לחלוטין, הוא הסתכל לכל עבר ווידא מספר פעמים כי אכן הגענו למקום הנכון וכאן ההצגה ש"שירה מדברת עליה". הקירות הצבעוניים בכניסה סייעו לו להניח את חששותיו בצד ולבצע את המעבר מהמציאות האפורה שמחוץ לגבולות התיאטרון אל החלל האינטימי והמזמין של "קליפה".

ההצגה התחילה, ונכנסנו אל תוך ביתם של עמליה ושבתאי, לקול הצלילים שבקעו מהרדיו הישן. שבתאי הכלב החמוד, ישב שם בדמותה של בובה, אותה הפעילה עמליה (המגולמת על ידי אנאל בלומנטל) בחן רב. הוא חבט בזנבו ברצפה כשהיא ליטפה את אזנו, הושיט לה את ידו וגם התרוצץ בין הילדים שישבו בקהל והושיטו אליו את ידיהם הקטנות כדי ללטפו. הילדים, וביניהם הילד המתוק שלי, התפקעו מצחוק בכל פעם ששבתאי זז, נהם, רץ או הזיז את זנבו. מי ששאל את עצמו "אושר מהו?", צריך לצפות בהתרחשות הזו.

עמליה היקרה מלאה מחויבויות חשובות מאוד ולכן, למרות אהבתה העזה לשבתאי, היא הולכת לגן, אך כל הזמן נותרת השאלה בראשה: "מה קורה עם שבתאי?". את זה עמליה לא מגלה, אך אנחנו שישבנו בשקט במקומותינו גילינו. לאחר שעמליה סגרה אחריה את הדלת והותירה בובת שבתאי חביבה וכריזמטית, הדלת נפתחה בפנינו עם שבתאי רוקד, שמח, קופץ ואנרגטי. מרגע זה הילדים הורשו להיכנס לעולמם הקסום של הכלבים הנשארים בבית לחכות לבעליהם, ואיזה עולם מרנין שזה.

מהפעם הראשונה שצפיתי בהצגה צוות השחקנים אמנם השתנה,  אך החוויה נותרה מרגשת ומהנה. מיכל הרמן ואלון שוובה מביאים אל הבמה תוצר נפלא של עבודת תיאטרון מחול, שמצליח להעביר את העלילה כמעט ללא מילים, ועם הרבה הומור וקריצה. אני יכולה לפרט על השימוש החכם בתפאורה, על הריקוד המרהיב, על צוות הרקדנים/שחקנים המוכשר, על המגוון מלא-ההומור של האביזרים והתלבושות או על המוסיקה האיכותית, אך אני מרגישה שהמילים יוותרו ריקות מתוכן ללא הצבעים והצלילים המלווים את החוויה. אם תהיה לי אפשרות נוספת (ואדאג שתהיה לי) אין ספק שאלך לצפות שוב בעמליה, שבתאי וחבריו, הכלב עם הקוצים ו-"גם אני", הכלב המתוק עם הכתמים, משחקים, רוקדים, מהתלים בשכנה ובעיקר מגלים לנו נקודת מבט מרתקת על חיי כלב. אם יש בנמצא הצגת קאלט לילדים, הרי שמדובר בהצגה הזו.

"מה קורה עם שבתאי?"

תיאטרון קליפה

כתיבה ועיצוב: אורית ברגמן

בימוי וכוריאוגרפיה: מיכל הרמן ואלון שוובה

ליווי אמנותי ועיצוב תלבושות: עידית הרמן

יוצרים משתתפים: אנאל בלומנטל, קזויו שינוירי, רפאל קפוסטיאן, צבי פטרקובסקי/עמית בר-עם, מיכל הרמן/עידית הרמן/גבריל נויהאוס.

תאורה: אסי גוטסמן

בובות ואביזרים: דמיטרי טולפנוב

סאונד: דירק קונש

מועדים נוספים: 14/12/13 11:30 ; 28/12/13 11:30 ;  25/1/14 11:30 ; 8/2/14 11:30

                       15/2/14 11:30

על ההצגה "ללא כוחות מזוינים"

מאת: מיה אופיר מגנט

המופע "ללא כוחות מזוינים", העולה בימים אלו בתיאטרון קליפה למספר מוגבל של הצגות, הוא שיתוף פעולה ייחודי בין תיאטרון קליפה לבין קבוצת נובוגה פרונטה מהרפובליקה של צ'כיה. תיאטרון קליפה הוקם ב-1995 על ידי דימיטרי טולפנוב ועידית הרמן. השניים יצרו שפה בימתית ייחודית המשלבת בין מחול, תיאטרון, עיצוב ומוסיקה. בהופעות הקבוצה, מהווים המרכיבים הבימתיים האלה כלי ביטוי אמנותי של המופיעים לצד יכולות המשחק שלהם.

תיאטרון קליפה הוא תיאטרון חזותי, הוא אינו מתרכז דווקא בעלילה או בסיפור אלא ביצירה של תמונה חזותית, המעלה אצל הקהל אסוציאציה או רגש. כאשר מצרפים יחד את כל התמונות החזותיות המרכיבות את המופע, הקהל יכול להבין את קו המחשבה של היוצרים ואת המסר שעומד מאחורי התמונה. הרב-גוניות הזו מאפיינת גם את הרפרטואר הצבעוני של תיאטרון קליפה, הכולל מופעים אינטימיים לצד מופעים גדולים ומורכבים.

במופע "ללא כוחות מזוינים",  טולפנוב והרמן שיתפו פעולה עם אירינה אנדרייבה ואכילס חריסקוס מהקבוצה נובוגה פרונטה הצ'כית. תיאטרון נובוגה פרונטה נוסד ב-1993 ברוסיה כחלק מחקר מערכת היחסים בין גוף השחקן וחלל המופע. לאחר הסיור הראשון של הקבוצה בחו"ל, החליטו לעבור לפראג. בדומה לקולגות מישראל, עבודתם של חברי הקבוצה הצ'כית הנה מגוונת וכוללת תיאטרון רחוב, אימפרוביזציה והעלאה של מחזות קלאסיים, כשהמופעים השונים כוללים מחול מודרני, תיאטרון פיזי וקרקס, בכדי להראות את הגיחוך  שבטרגדיה האנושית.

הרעיון המרכזי עליו מתבסס המופע המשותף – "מקורה של האיבה האנושית" – ניתן על ידי אירינה אנדרייבה במהלך קבלת פנים שנערכה בתיאטרון קליפה לחברי הקבוצה שהגיעו מפראג. כמה דקות לאחר שאנדרייבה הציגה את הרעיון בפני הנוכחים, נשמעה אזעקה בתל אביב והחוויה המשמעותית הזאת היוותה את הבסיס לעבודה המשותפת. לאחר שנים של היכרות בין שתי הקבוצות החליטו לעבוד יחד ולגשר על אי ההסכמות האמנותית ביניהן באמצעות מופע המשלב בין היכולות התנועתיות של נובוגה פרונטה והתיאטרון החזותי של קליפה.

התוצאה היא מופע הכולל תיאטרון מחול, חפצים ומוסיקה, שעוסק בקשר בין מלחמה ומין. הוא מציג זוג המתאבל על בנם שנפל במלחמה. בעולמם, המלחמה היא חלק מהשגרה המופרעת על ידי חייל שנופל לתוך דירתם ובין השלושה נוצר משולש יחסים מלא קרבות. לאורך המופע מלווה אותם דמות נוספת שלובשת ופושטת צורה המגולמת על ידי אנדרייבה. בתחילה, היא בחליפת שרירים וורודה, מתרוצצת על הבמה, מתגלגלת בקריאות קרב ויורה ברובה מדומה, באמצע המופע, זהו מתבגר מרדן שנהנה ממשחקי יריות בפלאפון שלו ורב עם אביו. בסוף ההצגה, נזרקים לבמה פונפונים אדומים מנצנצים כהמחשה למלחמה ולדם. אנדרייבה נכנסת לבמה לבושה בשמלה לבנה קצרה ובכובע עם אוזני ארנב ורוקדת עם הפונפונים המדממים ריקוד מעודדות מגוחך ומחריד. בסוף הריקוד, שוכבת אנדרייבה על הרצפה כששני פונפונים אדומים בין רגליה.

המופע עמוס בתנועה, מוסיקה ואלמנטים חזותיים. חלק מהתמונות קלעו ללב המטרה וחלק נותרו סתומות או לא מספיק מעניינות. עבורי, המופע בעיקר העביר את הרעיון שהאלימות והמלחמה נמצאות אתנו בכל תחומי החיים ואנחנו לא יכולים להיפרד מהן. הקשרים הזוגיים שלנו, יחסי הורים-ילדים ויחסי מין, כולם נגועים בזה. בסצנה אחת שאהבתי במיוחד, שני הגברים יושבים זה מול זה ומנסים לנהל שיחה. הטקסט שלהם רגיל ויום יומי אבל הם מפרקים את המילים להברות ולצלילים של רובים ופצצות. שיחת הכרות שגרתית הופכת לשדה קרב מדמם.

ללא כוחות מזוינים

תיאטרון קליפה בשיתוף קבוצת "נובוגה פרונטה"

יוצרים ומשתתפים: דמיטרי טולפנוב, עידית הרמן, אירינה אנדרייבה, אכילס חריסקוס;

בימוי ועיצוב: עידית הרמן;

 מוסיקה וסאונד: דמיטרי טולפנוב

מוזיקה: אכילס חריקוס

תאורה: איתמר הורי

הצגות נוספות:  13.8.13 20:30

14.8.13  20:30 בתיאטרון הידית, פרדס-חנה.

15.08.13  20:30  בתיאטרון הפרינג', באר-שבע.