כקליפת השום?

על המופע "מישהו בבית" ותיאטרון "קליפה"

מאת: תמר צפריר

את תיאטרון "קליפה" הכרתי אי שם ב-2015. זה היה בחורף, והלכנו כל המשפחה ל"מתקן 27" שעלה בבית העיר. אני עוד הייתי במגמת תיאטרון, צעירה סקרנית שרק גילתה את העולם אליו היא שייכת. ישר התאהבתי, ולכן כשנשאלתי אם אני רוצה לכתוב על "מישהו בבית", דאגתי לפנות את אותו הערב כדי לראות שוב הופעה של האנסמבל, הפעם מזווית קצת אחרת.

אחד המאפיינים הבולטים של תיאטרון "קליפה", שנוסד ב-1995, הוא עיסוק בגבולות הדמיון, הגוף וטאבואים חברתיים שונים כדי ליצור אמירה על המצב הפוליטי והחברתי בישראל. מופעי הפרפורמנס של התיאטרון ניחנים בשפה עיצובית ייחודית להם. הקבוצה הרדיקלית הנה קבוצת אנסמבל, וככזו חבריה, אמנים רב תחומיים המתמצאים במספר אמנויות במה, יוצרים בעצמם את התלבושות והתפאורות למופעיהם השונים. ברפרטואר שלהם ניתן למצוא גם עירום של הגיל השלישי וגם מופעי ילדים.

באותו הערב בסוף דצמבר, עלתה ההצגה האחרונה של "מישהו בבית". המופע עלה בתחילת 2017 והציג בבית ביאליק. מדובר באירוע תיאטרון מוסיקלי, בו הקהל מובל בין חדרי הבית ומסייר בין החזיונות. כל חזיון מבוסס על שיר של חיים נחמן ביאליק, וכיאה לאנסמבל קליפה, השירים שנבחרו הם בעלי האופי האפלולי יותר מתוך שיריו של ביאליק.

מישהו בבית - דין אהרוני

"מישהו בבית" | צילום: דין אהרוני

הפרפורמנס כולו מאוגד תחת אגדה אורבנית לפיה הבית של ביאליק, שפועל כיום כמוזיאון, רדוף על ידי רוחותיהם של ביאליק ודמויות מרכזיות מחייו, שמופיעות בשירים שלו: אשתו, מזכיר הבית והמאהבת. את הסיור בבית הרדוף מלווים גם קאפי, כלבו האהוב של ביאליק, ציפור שיר ודמותו של המשורר החלומי בגילומו של רותם כץ. כץ, בוגר ניסן נתיב, אינו חבר האנסמבל אך הוא מפציע בהופעת אורח מרשימה, במיוחד בביצועיו הווקאלים.

במשך סיור מציצני של שעה, רוחות המתים מבצעות את שיריו של ביאליק בביצועים ווקאלים מקצועיים ופרפורמנס גופני מרשים. המגע הפיזי הקרוב עם הדמויות יוצר מתח וסקרנות, כמעט שהתפתתי להצטרף לוויכוחים שלהם או למשחק רמי.

חדי העין בטח כבר הבחינו במגמה בעולם אמנויות הבמה לאחרונה, בה העיסוק והסקרנות בשירה ובמילה הכתובה גוברים. מלבד אירועי הפואטרי סלאם הוותיקים, ושירה שמופיעה לפתע בכל הרשתות החברתיות, גם קבוצות תיאטרון שונות עוסקות בעיבוד דרמטורגי של שירה לבמה. חברי אנסמבל קליפה עושים זאת בחינניות וקלילות ואפילו מצליחים להוסיף אמירה אישית ומעט הומור. חלק מהחזיונות מציעים רקע לאופן בו נכתב השיר, שלעיתים לא כל כך הולם את הזוהר שאופף את המשורר הלאומי, אלא מציג אותו כאחד האדם.

מישהו בבית 2- דין אהרוני

למצולמים אין קשר לנאמר, אבל יש להם בהחלט השפעה על היצירות של קליפה | צילום: דין אהרוני

במישור הויזואלי, שחקני הפרפורמנס בהחלט עוצבו כרוחות מתים, אך על פי הפרשנות האישית של קליפה. פיאות בצורות יוצאות דופן, ריסים עם נוצות, איפור גוף פנטסטי ואפילו עדשות מגע הרכיבו יחד שפה של עיצוב טוטאלי, ועוד לא כתבתי מילה על התלבושות. מלבושיהם של המתים אופיינו בגזרה תקופתית עם הדפסים עשירים.

שוב אנסמבל קליפה הוכיח לנו שכדי לעורר מחשבה הם לא זקוקים לבמת תיאטרון. המגע הישיר והאותנטי עם קהל והמקצועיות הבלתי מתפשרת שלהם בכל תחומי המופע מספיקה. לא בכדי, יצירתם הבאה "We Could Be Heroes", שעומדת לעלות החל מה-14/4/19 ב-40 ערים ברחבי הארץ, תוצג אך ורק במרחב הציבורי, בחלל הבלתי אמצעי שבין היצירה לקהל.

"מישהו בבית"

תיאטרון קליפה מתארח בבית ביאליק

שירים: חיים נחמן ביאליק

בימוי: עידית הרמן ואריאל ברונז

בהשתתפות: בצלאל בורוכוב, אנאל בלומנטל, יוני טל, צבי פטרקובסקי, עדי פז, רותם כץ ומיכל אסתר קציר

טקסטים מדוברים: אריאל ברונז וצבי פטרקובסקי

תנועה: ארתור אסטמן

לחנים מקוריים: בצלאל בורוכוב, יוני טל

עיבוד מוזיקלי: בצלאל בורוכוב ורותם כץ

תלבושות וסטיילינג: רוני שוקרון, עידית הרמן וזיו כהן

הפקה: מתחם ביאליק: סיון לוסטגרטן | תיאטרון קליפה: דריה פרוסט וזויה ברונשטיין

יח"צ: קרנית בסון

גרפיקה: איתמר חפץ

לאתר תיאטרון קליפה – הקליקו על הלינק

עצמות ושיגועים

על ההצגה "מה קורה עם שבתאי?"

מאת: מיכל פלח

מעטות הן ההצגות שאני צופה בהן מספר פעמים, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הצגות ילדים. למען האמת, כשאני מנסה עכשיו לפשפש בזיכרוני, אני לא יכולה לחשוב על הצגת ילדים שראיתי יותר מפעם אחת, מלבד ההצגה "מה קורה עם שבתאי?", שמציגה כבר מספר שנים בתיאטרון קליפה המסתתר לו בדרום תל אביב.

הפעם הראשונה שהתוודעתי לקסם ה"שבתאי" היתה לפני כשלוש שנים . בזכות המלצה של חבר קרוב, לקחתי את בתי הבכורה לצפות בהצגה ונשבתי בקסמיה. אני מנסה שלא להגזים ולומר שהחוויה היתה מושלמת עבורי, לכן אומר רק שבזמן הצפייה בהצגה, חשבתי שכל שחקן, במאי, הורה וילד צריכים ללכת לצפות בה. השימוש היצירתי בתפאורה, בתלבושות, במוסיקה ובבובה, הצליח להרים את המסך שהיה לנגד עיני ולחשוף בפני עולם שלם של מרכיבים בימתיים צנועים, אך מדויקים.

עברו שלוש שנים ובאחת השבתות האחרונות לקחתי את בני הקטן לצפות בהצגה. הגדולה, שזכרה את ההצגה כחוויה חיובית במיוחד, גם רצתה להצטרף אך החליטה ברגע האחרון שהיא כבר בוגרת מדי להצגה הזו (לא לפני שביקשה שוב לצפות בחלקים ממנה ב"יו-טיוב"). יצאנו לדרכנו ובני הרך אחז בחוזקה בידי כשעשינו את דרכנו מהרכב אל התיאטרון. בעודנו עוברים באזור זר לו לחלוטין, הוא הסתכל לכל עבר ווידא מספר פעמים כי אכן הגענו למקום הנכון וכאן ההצגה ש"שירה מדברת עליה". הקירות הצבעוניים בכניסה סייעו לו להניח את חששותיו בצד ולבצע את המעבר מהמציאות האפורה שמחוץ לגבולות התיאטרון אל החלל האינטימי והמזמין של "קליפה".

ההצגה התחילה, ונכנסנו אל תוך ביתם של עמליה ושבתאי, לקול הצלילים שבקעו מהרדיו הישן. שבתאי הכלב החמוד, ישב שם בדמותה של בובה, אותה הפעילה עמליה (המגולמת על ידי אנאל בלומנטל) בחן רב. הוא חבט בזנבו ברצפה כשהיא ליטפה את אזנו, הושיט לה את ידו וגם התרוצץ בין הילדים שישבו בקהל והושיטו אליו את ידיהם הקטנות כדי ללטפו. הילדים, וביניהם הילד המתוק שלי, התפקעו מצחוק בכל פעם ששבתאי זז, נהם, רץ או הזיז את זנבו. מי ששאל את עצמו "אושר מהו?", צריך לצפות בהתרחשות הזו.

עמליה היקרה מלאה מחויבויות חשובות מאוד ולכן, למרות אהבתה העזה לשבתאי, היא הולכת לגן, אך כל הזמן נותרת השאלה בראשה: "מה קורה עם שבתאי?". את זה עמליה לא מגלה, אך אנחנו שישבנו בשקט במקומותינו גילינו. לאחר שעמליה סגרה אחריה את הדלת והותירה בובת שבתאי חביבה וכריזמטית, הדלת נפתחה בפנינו עם שבתאי רוקד, שמח, קופץ ואנרגטי. מרגע זה הילדים הורשו להיכנס לעולמם הקסום של הכלבים הנשארים בבית לחכות לבעליהם, ואיזה עולם מרנין שזה.

מהפעם הראשונה שצפיתי בהצגה צוות השחקנים אמנם השתנה,  אך החוויה נותרה מרגשת ומהנה. מיכל הרמן ואלון שוובה מביאים אל הבמה תוצר נפלא של עבודת תיאטרון מחול, שמצליח להעביר את העלילה כמעט ללא מילים, ועם הרבה הומור וקריצה. אני יכולה לפרט על השימוש החכם בתפאורה, על הריקוד המרהיב, על צוות הרקדנים/שחקנים המוכשר, על המגוון מלא-ההומור של האביזרים והתלבושות או על המוסיקה האיכותית, אך אני מרגישה שהמילים יוותרו ריקות מתוכן ללא הצבעים והצלילים המלווים את החוויה. אם תהיה לי אפשרות נוספת (ואדאג שתהיה לי) אין ספק שאלך לצפות שוב בעמליה, שבתאי וחבריו, הכלב עם הקוצים ו-"גם אני", הכלב המתוק עם הכתמים, משחקים, רוקדים, מהתלים בשכנה ובעיקר מגלים לנו נקודת מבט מרתקת על חיי כלב. אם יש בנמצא הצגת קאלט לילדים, הרי שמדובר בהצגה הזו.

"מה קורה עם שבתאי?"

תיאטרון קליפה

כתיבה ועיצוב: אורית ברגמן

בימוי וכוריאוגרפיה: מיכל הרמן ואלון שוובה

ליווי אמנותי ועיצוב תלבושות: עידית הרמן

יוצרים משתתפים: אנאל בלומנטל, קזויו שינוירי, רפאל קפוסטיאן, צבי פטרקובסקי/עמית בר-עם, מיכל הרמן/עידית הרמן/גבריל נויהאוס.

תאורה: אסי גוטסמן

בובות ואביזרים: דמיטרי טולפנוב

סאונד: דירק קונש

מועדים נוספים: 14/12/13 11:30 ; 28/12/13 11:30 ;  25/1/14 11:30 ; 8/2/14 11:30

                       15/2/14 11:30

מופע המלחמה

על ההצגה "ללא כוחות מזוינים"

מאת: מיה אופיר מגנט

המופע "ללא כוחות מזוינים", העולה בימים אלו בתיאטרון קליפה למספר מוגבל של הצגות, הוא שיתוף פעולה ייחודי בין תיאטרון קליפה לבין קבוצת נובוגה פרונטה מהרפובליקה של צ'כיה. תיאטרון קליפה הוקם ב-1995 על ידי דימיטרי טולפנוב ועידית הרמן. השניים יצרו שפה בימתית ייחודית המשלבת בין מחול, תיאטרון, עיצוב ומוסיקה. בהופעות הקבוצה, מהווים המרכיבים הבימתיים האלה כלי ביטוי אמנותי של המופיעים לצד יכולות המשחק שלהם.

תיאטרון קליפה הוא תיאטרון חזותי, הוא אינו מתרכז דווקא בעלילה או בסיפור אלא ביצירה של תמונה חזותית, המעלה אצל הקהל אסוציאציה או רגש. כאשר מצרפים יחד את כל התמונות החזותיות המרכיבות את המופע, הקהל יכול להבין את קו המחשבה של היוצרים ואת המסר שעומד מאחורי התמונה. הרב-גוניות הזו מאפיינת גם את הרפרטואר הצבעוני של תיאטרון קליפה, הכולל מופעים אינטימיים לצד מופעים גדולים ומורכבים.

במופע "ללא כוחות מזוינים",  טולפנוב והרמן שיתפו פעולה עם אירינה אנדרייבה ואכילס חריסקוס מהקבוצה נובוגה פרונטה הצ'כית. תיאטרון נובוגה פרונטה נוסד ב-1993 ברוסיה כחלק מחקר מערכת היחסים בין גוף השחקן וחלל המופע. לאחר הסיור הראשון של הקבוצה בחו"ל, החליטו לעבור לפראג. בדומה לקולגות מישראל, עבודתם של חברי הקבוצה הצ'כית הנה מגוונת וכוללת תיאטרון רחוב, אימפרוביזציה והעלאה של מחזות קלאסיים, כשהמופעים השונים כוללים מחול מודרני, תיאטרון פיזי וקרקס, בכדי להראות את הגיחוך  שבטרגדיה האנושית.

ללא כוחות מזוינים

הרעיון המרכזי עליו מתבסס המופע המשותף – "מקורה של האיבה האנושית" – ניתן על ידי אירינה אנדרייבה במהלך קבלת פנים שנערכה בתיאטרון קליפה לחברי הקבוצה שהגיעו מפראג. כמה דקות לאחר שאנדרייבה הציגה את הרעיון בפני הנוכחים, נשמעה אזעקה בתל אביב והחוויה המשמעותית הזאת היוותה את הבסיס לעבודה המשותפת. לאחר שנים של היכרות בין שתי הקבוצות החליטו לעבוד יחד ולגשר על אי ההסכמות האמנותית ביניהן באמצעות מופע המשלב בין היכולות התנועתיות של נובוגה פרונטה והתיאטרון החזותי של קליפה.

התוצאה היא מופע הכולל תיאטרון מחול, חפצים ומוסיקה, שעוסק בקשר בין מלחמה ומין. הוא מציג זוג המתאבל על בנם שנפל במלחמה. בעולמם, המלחמה היא חלק מהשגרה המופרעת על ידי חייל שנופל לתוך דירתם ובין השלושה נוצר משולש יחסים מלא קרבות. לאורך המופע מלווה אותם דמות נוספת שלובשת ופושטת צורה המגולמת על ידי אנדרייבה. בתחילה, היא בחליפת שרירים וורודה, מתרוצצת על הבמה, מתגלגלת בקריאות קרב ויורה ברובה מדומה, באמצע המופע, זהו מתבגר מרדן שנהנה ממשחקי יריות בפלאפון שלו ורב עם אביו. בסוף ההצגה, נזרקים לבמה פונפונים אדומים מנצנצים כהמחשה למלחמה ולדם. אנדרייבה נכנסת לבמה לבושה בשמלה לבנה קצרה ובכובע עם אוזני ארנב ורוקדת עם הפונפונים המדממים ריקוד מעודדות מגוחך ומחריד. בסוף הריקוד, שוכבת אנדרייבה על הרצפה כששני פונפונים אדומים בין רגליה.

המופע עמוס בתנועה, מוסיקה ואלמנטים חזותיים. חלק מהתמונות קלעו ללב המטרה וחלק נותרו סתומות או לא מספיק מעניינות. עבורי, המופע בעיקר העביר את הרעיון שהאלימות והמלחמה נמצאות אתנו בכל תחומי החיים ואנחנו לא יכולים להיפרד מהן. הקשרים הזוגיים שלנו, יחסי הורים-ילדים ויחסי מין, כולם נגועים בזה. בסצנה אחת שאהבתי במיוחד, שני הגברים יושבים זה מול זה ומנסים לנהל שיחה. הטקסט שלהם רגיל ויום יומי אבל הם מפרקים את המילים להברות ולצלילים של רובים ופצצות. שיחת הכרות שגרתית הופכת לשדה קרב מדמם.

ללא כוחות מזוינים

תיאטרון קליפה בשיתוף קבוצת "נובוגה פרונטה"

יוצרים ומשתתפים: דמיטרי טולפנוב, עידית הרמן, אירינה אנדרייבה, אכילס חריסקוס;

בימוי ועיצוב: עידית הרמן;

 מוסיקה וסאונד: דמיטרי טולפנוב

מוזיקה: אכילס חריקוס

תאורה: איתמר הורי

הצגות נוספות:  13.8.13 20:30

14.8.13  20:30 בתיאטרון הידית, פרדס-חנה.

15.08.13  20:30  בתיאטרון הפרינג', באר-שבע.