כשתיאטרון פוגש קהילה

על מתחם הפקטורי בבת-ים וקבוצת תיאטרון "זולת" לא.נשים עם מוגבלויות

מאת: נעמה ברמן

במהלך השנה האחרונה, אני חברה בקהילת הפקטורי בבת-ים. זוהי קהילת אמנים שהחזון והחלום המשותף שלהם הוא יצירת אמנות לשם שינוי בקהילה ובשילוב הקהילה. המתחם הוקם כ"מפעל" (ומכאן – פקטורי), הפועל מזה ארבע שנים בלב שכונת ניצנה ומארח אמנים ויוצרים מתחומים מגוונים – אמנות פלסטית ודיגיטלית, תיאטרון, מחול, פרפורמנס, מוזיקה, סאונד, וידיאו ועוד. המנהל האמנותי הוא אמיתי יעיש בן אוזיליו – שחקן, במאי ויוצר בינתחומי, לשעבר גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב בבת ים, פסטיבל המארח מדי שנה עבודות שנוצרו ונולדו בעבודה במתחם. שותפו לדרך של יעיש בן אוזיליו הוא ד"ר חן אלון, ראש המסלול לתאטרון קהילתי וארטיביזם באוניברסיטת תל אביב (החוג לאמנות התיאטרון). אלון הוא שחקן, במאי וחוקר תיאטרון קהילתי, ו-"ארטיביסט" פוליטי וחברתי.

הפעילות בפקטורי מבוססת על מודל ייחודי במסגרתו אירח ומארח המתחם – פרט לקהילת האמנים – גם סטודנטים מהמסלול לתיאטרון קהילתי מאוניברסיטת תל אביב וקבוצות תיאטרון קהילתי. הקהילה נפגשת מדי שבוע, עורכת סיורים  והיכרות עם העיר, עם תושבים ועם ארגונים, ואף יוזמת אירועים קהילתיים עבור תושבי השכונה. במהלך השנה, נוצרו והתגבשו בפקטורי פרוייקטים מסוגים שונים עם הקהילה ובהשראתה, ביניהם: קבוצות תיאטרון קהילתי שהעלו עבודות בימתיות, מיצגים ומיצבים, עבודות מחול, פרפורמנס, סאונד ועוד.

אחת מהקבוצות שפועלות במתחם היא זולת: קבוצת תיאטרון קהילתי לא.נשים עם מוגבלויות. את הקבוצה הקימה הבמאית נירה מוזר בשנת 2004. מוזר היא במאית וחוקרת, העוסקת בנושא של מוגבלות ובביטויים הבימתיים האסתטיים שלו. מוזר עבדה עם הקבוצה עד סוף 2017, אז העבירה את השרביט לבמאית אורנית קשת אדלשטיין, שמובילה ומביימת את הקבוצה כיום.

הקבוצה מונה 12 חברים, ביניהם נכים ובעלי מוגבלויות שונות, לצד כאלו שאינם בעלי מוגבלות. למשל, אחד המשתתפים הוא נער שהגיע ללוות את סבתו לאחד המפגשים, ומאז הצטרף לקבוצה ואחת המשתתפות היא אמו של אחד מחברי הקבוצה. הקבוצה מגוונת מבחינת גילי המשתתפים ומבחינת התמודדותם עם מגבלות מסוגים שונים מאוד, פיזיות וגם שכליות. חברי הקבוצה עובדים 14 שנה ברצף, ברצינות ובמחויבות גדולה, כמשפחה מגובשת ותומכת. הקבוצה עד כדי כך מסורה, שבמהלך שנה אחת, כאשר נירה מוזר הבמאית לא יכלה ללוות את הקבוצה, המשיכו חברי הקבוצה להיפגש בעצמם ויצרו מחזה שלם לבדם.

לימור אשכנזי, שחקנית ויוצרת החברה בקבוצה, מספרת על תהליכי היצירה של הקבוצה: "לכל אחד מאיתנו יש כישרון. יש כאלו שחזקים יותר בכתיבה, יש כאלו שבמוזיקה, אז בעצם מה שיפה פה שהבמאית וגם אנחנו, כל אחד, מבטא כישרון שלו, משהו שחזק בו יותר. כל אחד נותן ביטוי במה שהוא יכול, וכמובן שהבמאית נותנת את המילה האחרונה. אבל יש לנו חופש פעולה, והבמאית נותנת לכל שחקן להשמיע וליצור את הייחודיות שלו – וזה לצד הכישרון לחבר את הכל ביחד".

הקבוצה עוסקת בנושאים מגוונים הקשורים במגבלה ובחיים עם מגבלה. העיסוק במגבלה מבליט מצד אחד את השונות והייחודיות של כל אחד, אך גם מאחד, ברצון להיות כמו כולם, לקבל ולהילחם על זכויות שוות כאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. המופעים השונים שהעלתה הקבוצה לאורך השנים עסקו במגבלה באופנים עקיפים וישירים: אם ברמה האישית בנושאי אהבה, זוגיות, ואפילו מיניות ומוגבלות, ואם תוך עיסוק בביורוקרטיה האינסופית שהיומיום מזמן לאנשים המתמודדים עם מגבלה. ניתן לומר, שהאסתטיקה המיוחדת שיוצרת קבוצת זולת במופעיה באה לידי ביטוי בשימוש במגבלה הפיזית ובכך שאין כל ניסיון להסתיר אותה, נהפוך הוא, הניסיון הוא להציג ולייצג אותה באופן אסתטי ואמנותי.

המופע האחרון שהעלתה הקבוצה השנה והוצג בפקטורי נקרא בארץ התלאות. המופע הוא פרי יצירה משותפת של חברי הקבוצה בשילוב סטודנטים ללימודי תיאטרון קהילתי, שהצטרפו לקבוצה ויצרו יחד איתם במהלך מספר חודשים. בארץ התלאות נוצר בהשראת אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, ומצויות בו בין היתר הדמויות האהובות והמוכרות של הארנב, מלכת הלבבות ומשמר החיילים שלה –כולן מעוצבות ביחס לעיסוק במוגבלות ובנכות. במרכז הסיפור ניצבת אליס, נערה גיבורה שנפגעה בתאונת דרכים ונמצאת בעולם שבין מציאות לדמיון, במסע ביורוקרטי מפרך ומתיש בעולם של שונות.

פספטקטורי - זולת - דן בן ארי.png

מתוך "בארץ התלאות". צילום: דן בן ארי

כעת, במופע החדש, שנקרא Panter Walk ושיעלה השבוע (23.8.18 ו-25.8.18) בפסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון ואמנות רחוב 2018, זולת יוצרים הפגנה במרחב הציבורי כקבוצה השואפת להשמיע את קולה ונאבקת על שילוב חברתי ושוויון זכויות. בימים אלו, כאשר החזרות בעיצומן, הגעתי לצפות בקבוצה תוך כדי עבודה. אפשר לומר שייחודה של הקבוצה היא העיסוק שלה בנושא רגיש, באופן נוקב אך מלא הומור ורגישות. הקבוצה איננה בוחלת בהומור עצמי ואפילו בהומור שחור. כשאחד החברים בקבוצה, לירז הנער, חוצה את החלל בריצה, איריס, חברת הקבוצה, זורקת לו בהומור: "רק אל תיפול, כאן אין מי שיטפל בך, כולנו נכים".

המופע Panter Walk מתחיל בתהלוכה, מעין הפגנה מסוגננת תוך תיפוף ללא מילים על פחי אשפה ירוקים כשהמשתתפים לבושים בלבוש נייטרלי יחסית, וכשעל החולצות השחורות שלהם הכיתוב: "נכים". בחלק הזה, עוד לא מתגלה סיפור ספציפי של ההפגנה הזו או סלוגן כלשהו. בחלק הבא של המופע, צועדים כל אחד ואחת מחברי הקבוצה בבמה צרה המדמה מסלול דוגמנות והסיפור מתחיל להיות אישי. במהלך הכניסה של כל אחד ואחת לבמה, מושמע טקסט קריינות, ספק בסגנון כניסת שחקני כדורגל למגרש, ספק בסגנון טקס הדלקת המשואות. השחקנים צועדים על המסלול, או לחילופין נוסעים על כיסא הגלגלים החשמלי, תוך כדי שהם "מוציאים את הדוגמן או הדוגמנית שבהם". המגבלה הגופנית שלהם הופכת ליתרון כך שכל אחד מציג את היופי הייחודי שלו.

למשל, לימור נכנסת לבמה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, עוצרת באמצע, לוחצת על כפתור, ומתרוממת כלפי מעלה על כיסא הגלגלים החשמלי שלה, מתבוננת על הקהל כמו נסיכה על הכס המנופפת לבני עמה. הטקסט מושמע על רקע כניסתה: "כל כולה 80 ס"מ. בשנת 2006 הצליחה להגיע לקצה מגדל פיזה. 297 מדרגות. 55 מטר מעל האדמה. בקצה המגדל כולם היו קטנטנים והיא ע-נ-ק-י-ת. קבלו במחיאות כפיים סוערות את לימור אשכנזי".

לימור אשכנזי היא בת 45, יש לה תסמונת גנטית שנקראת "מורקיום". התסמונת מתבטאת בנמיכות קומה ובעיוות בשלד ובגפיים. לימור מספרת על עצמה: "אני משחקת כבר 10 שנים בתיאטרון זולת ואני מאוד אוהבת את הבמה. בעצם כבר בגיל 7 אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית. אני עוסקת בציור, צילום, פוטושופ ואני מעבירה הרצאות בנושא הנגשה, שונות ומוגבלות, וגם בנושא מיניות ומוגבלות. אני כותבת מחזות, שירים ואני רוצה גם באיזה שלב לכתוב ספר משלי".

איריס חיה זיגדון, מהמקימות ומהחברות הראשונות בקבוצה, נכנסת על המסלול על כיסא הגלגלים שלה, ובשלב כלשהו דוהרת קדימה ב"רייס" חינני (פעילות זו, אגב, שגרתית כשמדובר באיריס, שחוצה לעתים קרובות את החלל בסערה כשצריך להזיז עניינים). ברקע כניסתה מושמע הטקסט: "נולדה בשנת 1951 ובגיל 10 חודשים חלתה במלת הפוליו והייתה בין חיים ומוות. עברה סבל רב בפיזיותרפיה ובניתוחים הרבים שבחלקם שימשה כ'שפן ניסיונות'. כל חלומה היה להקים משפחה ולהיות אמא. בשנת 1975 התחתנה וגידלה 3 ילדים ו-2 נכדים. קבלו את הפנתרה – איריס חיה זיגדון".

לנאום הכניסה למגרש, או למסלול, יש נימה מאוד רצינית ולצד זאת אירוניה מובהקת של מחאה, ביקורת על הממסד ולא פחות – הומור עצמי. יש ניגוד בין הטקסט הטקסי ובין תצוגת האופנה הבידורית. במסלול הדוגמנות, מסבירה אורנית הבמאית, "בעצם לנכים פתאום יש שם, המאבק הזה הופך להיות פרסונלי. נחשף סיפור אישי מחיי היומיום שהרבה יותר קל להזדהות אתו ולראות את הבן אדם שעומד מאחוריו. מהגוש השחור שהולך ומתופף על פחים בהתחלה אנחנו רואים בן אדם שניצח במאבק. דווקא לא מהמקום של נכה ומסכן אלא ממקום של חוזק והתמודדות".

בטקסטים השונים, שנכתבו על ידי השחקנים, בחר כל אחד ניצחון אישי שלו בחיים, אם התמודדות יומיומית או אירוע מכונן. עבור איריס, האירוע הלכאורה שגרתי כמו "הקמת משפחה", הוא ניצחון ענק, משום שהממסד הרפואי סירב לאפשר לה ללדת. איריס, היא פייטרית ופנתרה אמיתית, והמופע, מסתבר, נולד בהשראתה ובעקבות הפעילות שלה בקבוצת המחאה "הנכים הופכים לפנתרים".

אורנית, במאית הקבוצה, מספרת כיצד זאת קרה: "תוך כדי העבודה על המופע הקודם, בארץ התלאות, עלתה השאלה על איך לוקחים מאבק פוליטי ומייצגים אותו באופן אמנותי. היתה חזרה שהייתה נקודת ציון משמעותית. איריס שלחה לי הודעה כמה שעות לפני החזרה, ואמרה שהיא תקועה עכשיו בירושלים בעקבות המאבק של הפנתרים, והיא מפחדת שלא תספיק לאסוף את לימור ולהגיע לחזרה. אבל היא כמובן הצליחה להגיע וגם ולאסוף את לימור כי היא בולדוזר. תוך כדי החזרה, איריס סיפרה על המאבק והקבוצה נהפכה יותר מעורבת ומודעת לכמה המאבק הזה הוא חשוב ולכך שאין לו מספיק נראות כמו שצריכה להיות לו. עשינו בהנחיית איריס כל מיני דימויים בימתיים שקשורים להפגנה, והגרעין של ההפגנה האמנותית הגיע משם".

מדבריה של איריס, אני מבינה יותר את העומק של המאבק האקטואלי והמטלטל שממנו היצירה הזו צומחת: "לקחנו את המאבק של הפנתרים של הנכים שיוצאים למלחמות בלי לגלות איפה ומתי, אף אחד לא יודע כלום. אנחנו פשוט מופיעים בתיאום ברגע מסוים אבל בתיאום בינינו. אנחנו קבוצה קטנה שמחרפנת את כל המדינה. יש המון שכועסים עלינו ולא מבינים את המסר שלנו, שגם אנחנו רוצים להיות כמו כולם ולקבל שכר מינימום כמו כולם. לא מגיע לנו בגלל שאנחנו נכים להיות עניים מרודים. אני בטוחה שלא כולנו מרודים. אבל יש כאלה שלא יודעים מה לעשות – אם לאכול, לקחת כדורים או לשלם חשבונות. זה אנשים שנמצאים באפיסת כוחות נפשיים, אנרגטיים, יש כאלה שזקוקים למטפלת צמודה או לטיטולים, והם לא יודעים מה לקנות קודם". מלבד זה שאיריס היא אקטיביסטית בלתי נלאית ודואגת לקבוצה כמו למשפחה שלה, התיאטרון זורם לה בדם: "אני אוהבת את החוויה של הקהל, את המחיאות כפיים. זה נותן לי הרבה יותר חיים, משהו מיוחד שאני לא יודעת להסביר מה הוא עושה לי בתוכי".

הטיפול במגבלה ב-Panter Walk עושה שימוש בחלל בכך שהחלל עצמו, כלומר המרחב הציבורי, הופך להיות המסר. יצירת הפגנה מסוגננת במרחב הציבורי תוך כדי השילוב של הקהל במופע הזה הופכת את האירוע לבעל אמירה אמנותית פוליטית. העבודה עם דימוי מהתרבות הפופולרית של תצוגת אופנה שבה הדוגמנים שאמורים להיות יפים ומושלמים הם בעלי מוגבלות ונכים, יוצרת דיסוננס מרתק בין השאלה של מהו היפה, והמושלם, מה אותו דבר שאנחנו נושאים את העיניים שלנו אליו כצופים, כקהל? כעת, כשהציפיות שלנו מתצוגת אופנה אינן נענות, כביכול, מוצע לנו מודל או מודלים שונים לחלוטין על הבמה המעוררים אותנו למחשבה.

בחלק השלישי של המופע נטמעים חברי הקבוצה בקהל, לאחר שהם מניפים את דגלי המאבק. אורנית אומרת, "אנחנו מקווים שייווצר שם סיום במעגל עם הקהל. אנחנו נשיר את "שירו של שפשף" עם תיפוף שמתכתב עם החלק הראשון של המופע. עכשיו זה הגיוס למאבק של כולנו ביחד".

ככל שאני יותר מבינה על מה המופע ומה הולך להיות בו, כך ברור לי שיש כאן אירוע שנע בין אמנות למציאות. הקבוצה מנסה לבצע פעולה שאין לדעת מה יהיו ההשלכות שלה על הקהל – איך הוא יגיב לטקסטים המורכבים והמעוררים, לאופן שבו מוצגת המוגבלת, להזמנה להפגנה ולמחאה? האם יצפה מהצד או יזדהה ויצטרף למאבק?

אורנית מחדדת את הנקודה הזאת: "המטרה הייתה גם לא להתמקד באיזו טרגדיה אישית. בדרך כלל בראיונות ובכתבות בעיתון מתמקדים בטרגדיה של אדם, באיך זה קרה לו ובזה שזה יכול לקרות גם לכם. אבל אנחנו לא מסכנים, אנחנו אנשים שווי זכויות. המאבק הוא לא רק של הקבוצה הזו. זה מאבק של כולם. אני חושבת שזה שהמאבק של הנכים הצטרף למאבק של הקשישים זו אחת ההחלטות הנכונות של מאבק הנכים. וזה עדיין לא מקבל מספיק תהודה. הרצון שלנו הוא שהקהל יתחבר לזה ממקום של הזדהות – ממקום שהרי כולנו כנראה נגיע באיזה שהוא שלב לזקנה או חלילה למוגבלות כלשהי". איריס מוסיפה ואומרת מניסיונה: "זו הבעיה, שהקהל לא מוכן להתאחד איתנו. אולי בתוך התודעה שלהם יש להם את התחושה הזו שאולי הנה גם אני עלול להיות נכה".

זולת - פספקטורי - דן בן ארי

חברי קבוצת "זולת" והסטודנטים לתיאטרון קהילתי. מימין לשמאל: נטשה קריבאקסין, מקסים קריבאקסין, רחלי יגול, ספיר לובטון, לירז זגורי, עדי גוון, אברהם חיים באן, מיטל ווייס, שחר אסטרייכר, נעה פרשקר, כפיר מרמלי. למטה, מימין לשמאל: לימור אשכנזי, מריו-רמי סלמאן, נירה מוזר, אורנית קשת, אילנה בן אהרון, איריס חיה זיגדון. צילום: דן בן ארי

לסיום, לימור מוסיפה את הזווית שלה על המפגש בין תיאטרון וקהל ובכלל, ומזמינה אותנו, הקהל, להיפתח לשונות: "אני חושבת שיש המון דרכים של איך אתה יכול לבטא את עצמך, להעביר מסר שאתה רוצה ולפעול מהמקום הזה שאתה לא פסיבי אלא אקטיבי. ומבחינתי אחת הדרכים זה באמת התיאטרון. אני חושבת שהתיאטרון נותן לי באופן אישי במה לבוא ולתת ביטוי. להעביר מסר, תודעה, שינוי, בעצם לבוא ולהשמיע את הקול שלי, את האמת שלי. ואני חושבת שמה שאנחנו עושים פה זה בא ממקום של בוא נדבר בגובה העיניים. בואו ותכירו. בואו ותשמעו. בואו ותפתחו את הראש ותתנו הזדמנות".

המופע Panter Walk של תיאטרון זולת יתקיים בטיילת החדשה בבת ים במסגרת פסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון ולאמנות רחוב.

מועדי המופע:

23.8.18 | 20:00, 21:30

25.8.18 |  20:30, 22:00

לפרטים נוספים – הקליקו על הקישור

עוד קמפיין אחד ודי

והפעם –

אני ואתה בקדמת הבמה

עמותת השתחוויה

מאת: מערכת מרתה יודעת

תחום התיאטרון הישראלי שוקק היום מאי-פעם. לצד כל המחאות וחוסר שוויון, יצירתיות בלתי נדלית ואמונה חסרת פשרות,  יש גם פרויקטים שפועלים מאחורי הקלעים, ממש מאחורה, ומצליחים בשקט בשקט לשנות אנשים אמיתיים.  כאלו שמתהלכים בינינו.

אחד מהפרויקטים הללו הוא עמותת השתחוויה, מיסודה של יפעת בחר, עמותה הפועלת בתחום התיאטרון והקולנוע הקהילתיים.  "השתחוויה"  קיימת כבר כמה שנים טובות,  במהלכן הצליחה להקים קבוצות תיאטרון ברחבי הארץ ולהעצים אינספור קהילות, ביניהן נשים יוצאות אתיופיה ביקנעם, נשים בדואיות בכסייפה, חבר'ה שאוהבים תיאטרון ביואב, בנות בבני ברק, ילדים בצפון ועוד ועוד.

לאחרונה, "השתחוויה" פצחה בקמפיין מימון המון למען הקמת קבוצה נוספת של נשים יוצאות אתיופיה, אבל הפעם בדרום הארץ.  אז נכון, אמרנו הרבה על מימון המון, והדעות חלוקות לכאן ולכאן, אבל אם כבר אפשר לעזור לאחרים ליהנות מהכלי המדהים הזה שנקרא תיאטרון, אז למה לא?

לינק לקמפיין באתר הדסטארט

 

התא שהפך לכלא

מאת: יפעת בחר- מדמון – מנכ"לית עמותת "השתחוויה" – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים

"מאז שהפכתי לבעל ידע באמנות, התא הזה הפך לכלא"

ההצגה יוליוס קיסר בכלא רביביה באיטליה

הסרט "קיסר חייב למות" של האחים ויטוריו ופאולו טביאני , שמוקרן בימים אלו בסינמטק ת"א, עוקב אחר תהליך החזרות להצגה "יוליוס קיסר" מאת שייקספיר בכלא רביביה שבאיטליה. לאחר הפצרותיהם של מכרים שטענו כי מדובר בסרט יוצא דופן, התיישבתי על הכיסא האדום, אבל בלי הרבה ציפיות. בשנים האחרונות הספקתי לראות כמה סרטים המתעדים הפקות תיאטרון בכלא ואף לצפות בהצגות בכלא כאן בארץ.  על אף כל מה שראיתי, הסרט הזה בהחלט יוצא דופן (וזו ההזדמנות להודות למפצירים).

הסרט התחיל בסצינת הסיום של ההצגה וההשתחוויה, כשלאחר מכן הצופים עזבו את האולם וכל אסיר חזר לתאו המבודד. מכאן הסרט הפך לשחור לבן עד לסופו כאשר אנו צופים בשנית בסצינה האחרונה של ההצגה מול הקהל. כך מפרידים האחים טביאני בין ההצגה לסרט. בסצינה הבאה מקבצים את כל האסירים ומכריזים על תחילת העבודה על ההפקה החדשה ומזמינים אותם להגיע לאודישנים ולקחת חלק בהפקה.

לאחר שצפינו באודישנים והתאהבנו באסירים, התחילו החזרות. מכאן קורה דבר מאוד מעניין. האחים טביאני מטשטשים את הגבולות ונעים בין סוגות קולנועיות, בין העלילתי לתיעודי.  הם משתמשים במבע ובכלים הקולנועיים ויוצרים סרט שכמעט אפשר לומר עליו שהוא סרט עלילתי. האחים טביאני הפכו את החזרות ועבודת השחקנים לסרט של ממש על ידי שימוש בתסריט שהמחזה בבסיסו, בתאורה, במוסיקה, ובבימוי ומבע קולנועי מסוגננים ומוקפדים להפליא. חללי הכלא השונים הפכו ללוקיישנים, והשחקנים הפכו משחקני תיאטרון לשחקני קולנוע. כאן לטעמי טמון היופי המרהיב אך גם הפספוס האדיר של הסרט.

באופן מבריק, האחים טאביאני יצרו שתי יצירות מקבילות – ההצגה והסרט. הסרט הנו עוצמתי במיוחד בזכות הידיעה שמדובר באנשים/אסירים אמיתיים, המהדהדת לנו בכל רגע. משחקם המצוין ויכולותיהם להבין ולגלם את הדמות הנם מעוררי קנאה.  אבל, וכאן האבל הגדול, בכל היופי הזה ישנו פספוס מהותי, שבתור אמנית העוסקת בתחום התיאטרון הקהילתי היה קשה להתעלם ממנו. מכיוון שהסרט נע על הציר הזה שבין קולנוע עלילתי לתיעודי, נשזרו בתסריט סצינות בהן השחקנים עוצרים את החזרות ומתעמתים עם קונפליקטים אמיתיים מחייהם האישיים. מדוע זו חולשה? מכיוון שגם הקטעים הללו מבוימים ובעלי טקסט כתוב מראש. משמעות הדבר היא שאיננו צופים בהתרחשות ספונטנית אותנטית אלא בניסיון לשחזר אותה. אז נכון שהסרט בכללותו הוא קולנוע עשוי היטב אבל בסצינות האלו מדובר בקולנוע עשוי מדי שיוצר תחושה מאולצת ומזויפת.

מתוך "קיסר חייב למות"

האחים טביאני הם אנשי קולנוע ועקב כך החשיבה הקולנועית היא שהנחתה אותם בכל החלטה. התהליך שעברו השחקנים דרך ובאמצעות התיאטרון לא היה העיקר עבורם, אלא רק נדבך לשימושם. כיום, בתי כלא רבים בעולם נעזרים בתיאטרון כחלק מתכניות השיקום ויש לכך סיבות רבות. התיאטרון פותח, מעצים, מאפשר לבחון מחדש את ה"אני" ואת האחר, מעביר מסרים ב"דלת האחורית" תוך כדי התנסות ושיתוף חווייתיים. כל זה על קצה המזלג, התיאטרון עושה עוד הרבה מעבר לכך.

כשהחיים האמיתיים חודרים אל התיאטרון במלוא עוצמתם, הם יוצרים רגע ייחודי שלא ניתן לתארו במילים אלא רק לחוש אותו. מובנת הבחירה להשאיר את הסצינות מן החיים האמיתיים, מאחר והן חושפות את עולם האסירים ואת קשייהם, אבל ההחלטה לשחזר אותם בתיווך מצלמה פשוט אינה תורמת לסרט. מאחר והסצינות הללו לא היו רבות הקסם לא פג לחלוטין, עד כדי כך שנאבד עניין.

דבר נפלא נוסף שעושים האחים טביאני הוא השימוש במושג החופש. כפי שאמרתי קודם, הסרט מתחיל ונגמר בסצנה האחרונה של ההצגה וההשתחוויה. עבורי, ההשתחוויה הוא הרגע המרגש ביותר בתיאטרון הקהילתי, כיוון שישנה התרגשות חד פעמית ואמיתית של השחקנים. גם בסרט אנו רואים שמיד בתום ההשתחוויה יש שתי שניות של שקט דרוך ופתאום ישנה התפרצות ספונטנית של קריאות שמחה ושיחרור של השחקנים על הבמה, בליווי מחיאות כפיים וקריאות בראבו של הקהל. זהו רגע של אושר והנאה צרופה ובעיקר רגע של תחושת עילוי וחופש אמיתי. חופש הנובע מהתרוממות הרוח שבעשייה האמנותית, חופש הנובע מעצם יכולתם של השחקנים להיות לזמן מה מישהו אחר בעולם בדיוני ובמקרה הזה גם חופש מהתא הסגור והמסוגר.

הסרט מסתיים במשפט: "מאז שהפכתי לבעל ידע באמנות, התא הזה הפך לכלא". לא יכולתי שלא להזדהות עם המשפט הזה. כל מי שעוסק בתיאטרון יכול להבין את הניגוד המוחלט בין תחושת החופש האולטימטיבית על הבמה לבין ישיבה מאחורי סורג ובריח. הניגוד הזה הוא הכוח שהניע את שתי היצירות האלה (ההצגה והסרט). את ההצגה לא ראיתי אמנם, אך אני בטוחה שהיא הייתה יוצאת מגדר הרגיל. אם הצלחנו לחוות דרך עדשת המצלמה בכמיהה של השחקנים לחיות ולהרגיש, וחווינו דרכם את תחושת החופש, אזי נתקלנו ביצירה אמיתית, כנה, מרתקת ועוצמתית. הסרט עדיין מוקרן בסינמטק תל אביב –רוצו לראות (גם אם אינכם שוחרי תיאטרון בהכרח).

תיאטרון קהילתי – תשאלו אותי מה זה?

מאת: נועה בן-ארי – קדר

"אז במה את עוסקת?"

"אני במאית תאטרון קהילתי"

"וואו, מגניב!!  מה זה אומר?"

שאלת מיליון הדולר.  אם הייתי מקבלת שקל עבור כל פעם שנשאלתי את זה, הייתי יכולה לצאת לפנסיה מוקדמת.

תיאטרון קהילתי הוא שיטת עבודה קבוצתית-קהילתית המעודדת ביטוי אמנותי, תוך כוונות לעורר העצמה ושינוי.  זהו סוג של תיאטרון מקומי שנוצר בתוך, על ידי ועבור הקהילה. מטרת העל היא לשרת את הצרכים החברתיים של קהילות ואוכלוסיות בארץ, שאינן מקבלות, לעיתים, את תשומת לב הראויה.

התהליך, הנע בין כמה חודשים לשנה, מתבסס על גיבוש קבוצה יוצרת. חברי הקבוצה מתרגלים טכניקות תיאטרון אשר מאפשרות להם להעמיק במגוון סוגיות מזווית קצת שונה ולהעשיר את "ארגז הכלים המקצועי." הם לומדים את עבודת השחקן דרך אימפרוביזציות, קונפליקטים, עבודה על דמויות ועם חפצים, עמידה מול פרטנר ועל במה ועוד. בסיום התהליך עולה הצגה המורכבת מחומרים אישיים של המשתתפים.  הדרמה מייצגת את הקהילה ממנה באה, תוך כדי שהיא מנסה להעביר מסר, ולהעלות בעיות על פני השטח, כך שהקהל שותף מלא לחוויה.

קשה לשים את האצבע על הלידה המדויקת של התיאטרון הקהילתי. הז'אנר צמח מ- "התיאטרון הקטן", תנועה שנוסדה כתגובת נגד לתיאטרון המסחרי שתפס תאוצה בתחילת  המאה ה-20.  למרות זאת, קבוצת התיאטרון הקהילתי,  "מועדון הפוטלייט" (Footlight Club)  הייתה קיימת כבר מסוף המאה ה-19.  היא החלה את דרכה לראשונה בשנת 1877 ומופיעה כל שנה מאז ועד היום ונחשבת לותיקה בתחום.

בשנת 1968, שלושה חוקרים נתנו תוקף אמפירי להימצאות התיאטרון הקהילתי, וטענו כי דווקא תיאטרון זה נותן הזדמנות לראות דרמה אמיתית.  התיאטרון הקהילתי מצליח לשלב אנשים בפעילות התיאטרלית, אבל בד בבד דורש אחריות רבה מצד הבמאים ומדריכי הקבוצות.

בארץ, יוסי אלפי ייסד את התיאטרון הקהילתי בתחילת שנות ה-70, כשיטת עבודה ומערכת של תהליכים לשיפור איכות החיים בקהילה. כיום, ישנן קבוצות רבות של תיאטרון קהילתי, למגוון רחב של אוכלוסיות, כמו גם, פסטיבלים. המפורסמים שביניהם: בחיפה – פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי ובת"א – "כל הארץ במה" בצוותא, ו-"סתיו תאטרוני" במרכז סוזן דלל.  בפסטיבלים אלו, מככבות הצגות תיאטרון קהילתי מקוריות לצד מחזות ידועים המשוחקים על ידי חברי הקהילה או בשמו המקצועי – תיאטרון חובבים.

"אז למה בעצם תיאטרון קהילתי ולא בימוי רגיל, זאת אומרת "תיאטרון מקצועי"?"

גם את זה שאלו אותי לא פעם.  אין לי דבר נגד תיאטרון "מקצועי" או רפרטוארי. גם לשם אני עוד מקווה להגיע.  אבל בעיניי יש משהו בבימוי קהילתי שאין בשום מקום אחר. יוסי אלפי הגדיר את הבמאי הקהילתי כאמן, שהוא גם אמרגן, אך גם מדריך ומלמד. הוא יוצר והוא קטליזאטור ליצירה. הוא חוקר ומפרש. אני חייבת להגיד שאני מתחברת לזה.  משהו בתום, בכנות.  בתהליך, בשינוי שאתה עד לו.  משהו כל כך אישי, מרגש ומרתק. משהו שגורם לך לחשוב.

דוגמא מצויינת לכך היא הצגה שהלכתי לראות שבוע שעבר בצוותא.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 4"יוצאים מהבוידעם – קברט קומי על זקנה" מאת ובבימויו של אסף בלאו, אך בעיקר של "אנסמבל שמוניסטים", קבוצת התיאטרון של ניצולי השואה מגבעתיים שפועלת כבר שנתיים. ההצגה הראשונה שלהם נקראה "קליפות", גם היא בהדרכתו של אסף. השנה, חברי הקבוצה החליטו, תחת ידו המכוונת של אסף, שהפעם הם הולכים לצחוק על הסטטוס שלהם: "זקן".  והם עושים את זה כל כך טוב.

"שני זקנים נפגשים, אחד אומר לשני: איך זה שאתה כל הזמן שזוף? עונה השני: מה לעשות, כל ההלויות בצהריים… "

"קשיש יושב לו בלובי של בית האבות ומחייך מאוזן לאוזן. שואל אותו חברו: 'מה אתה כל כך מבסוט?' עונה לו הזקן: 'לא חשבתי שאהיה כל כך עשיר בערוב ימי. הנה אני יושב לי פה מולך כאשר פי מלא זהב, שערי כולו כסף, יש לי אבנים בכליות, סוכר בכמויות בדם, פלטינה באגן הירכיים, פלטינה במפרקים, עודף ברזל בדם ומלאי בלתי נגמר של גז טבעי …' (פרלמנט קשישים על ספסל)

בין המערכונים, ניתן למצוא סשן שאלות ותשובות עם פאנל מומחים בשביל ה"סובל היקר"  ו"המיואשת בת ה-60", פרסומת למדיקל הזהב, הכנה לדייט, קיר מלא בפתקי תזכורת והשאלה לאן נעלם הזיכרון, שיחה עם הנכדה שמדגישה את הפער בין הדורות, סרטון אלימות נגד קשישים והרצון לסיים בכבוד ועוד ועוד.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 3

צילומים: תבור נקש

כל אחד מהשחקנים עם אנרגיות (כמה שיש), התלהבות ומחויבות. ואני ישבתי שם, צחקתי ודמעתי מהאמת של השמוניסטים וזיהיתי שם את סבתא וסבא שלי וגם את עצמי.

ואני חושבת שפה טמון הקסם.