קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.

התיאטרון המלכותי

על המופע החדש של "פאות קדושות"

מאת: אירית ראב

דראג ותיאטרון תמיד היו משולבים יחדיו. ההתחפשות על הבמה מזכר לנקבה נעשתה בתחילה ככורח המציאות. רק בתקופתו של המלך צ'ארלס השני הותר לשחקניות האנגליות להופיע על הבמה, כשעד אז בחורים צעירים הוכשרו ימים כלילות לגלם נשים עד לפרט האחרון. אפילו היום, ישנו ערפול בין המינים, בהצגות מודרניות שאינן מתיימרות להתעסק עם דראג כלל. עם זאת, נדמה כאילו מופעי דראג, בייחוד כאלו המוגדרים כמופעי בידור, רחוקים שנות אור מהתיאטרון. המופע החדש והנהדר של "פאות קדושות" מצליח להוכיח את ההיפך.

פאות קדושות הנו אחד מהרכבי הדראג המובילים בישראל. הוא החל את דרכו בשלהי שנות האלפיים במועדוני הדראג הירושלמיים, כאשר חמש מלכות נפגשו והחליטו לחרוך את הבמות עם איפור מרהיב, נצנצים ונעלי עקב (שרבות מאתנו לא מעיזות אפילו לנעול).  בתחילה, הוא כלל את ציונה פטריוט, דיווה די, טלולה בונט, קיארה דופלה וגלינה פור דה ברה. עם הזמן, ההרכב נהיה יותר ויותר מפורסם, עם בליינים ומעריצים רבים העולים לרגל להופעות בבירה, מופעים באירועי גאווה כאלו ואחרים, הופעות מעבר לים ואפילו כיכוב במיני-סדרה "תמיד אותו חלום" המבוססת על שיריו של צביקה פיק.

במהלך השנים, גלינה (הלוא היא גיל נווה המוכשר) פרשה ונותרו ארבע מלכות בהרכב הקדוש. לאחרונה, הן השיקו מופע חדש, העולה בימים אלו בצוותא. המופע מבקש לסקור את ההיסטוריה של ארץ ישראל, תוך אישוש ההוכחה כי דראג היה כאן מאז ומתמיד. הוא מציג את ההיסטוריה האישית של כל אחת מן המלכות תוך הצגת תולדות הזמר העברי, בעיקר זמרותיו, מן ימי העליות הראשונות ועד ימינו. על הבמה מופיעות בהרף עין הזמרות המובילות של ישראל, החל מיפה ירקוני ושושנה דמארי,  דרך המאבק הבלתי נדלה בין עופרה לירדנה ועד לנינט. בין לבין, משולבים מערכונים קורעים מצחוק על חוויות הבנות בברלין,  דרכי סיוע לזמרות בשעת משבר ועוד.

צילום: איתן טל 

עד כה הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר בין מופע דראג נוצץ זה לבין תיאטרון? התשובה נמצאת בפרטים הקטנים וגם הגדולים. ראשית, מבחינה ההפקה, מדובר במופע שלא היה מבייש את טובי מחזות הזמר בברודווי. על הבמה ומאחורי הקלעים יש יותר מ-130 תלבושות ושמלות, אותן המלכות מחליפות בתדירות מהירה ביותר. לכל אחת מסייע מלביש אישי ובתוך שניות אחדות נינט הופכת לבריטני ספירס, ריטה הופכת לדנה אינטרנשיונל וירדנה ארזי הופכת לאיימי ווינהאוס. ההידוק המקצועי של המופע ניכר בכלל האלמנטים על הבמה, החל מן הסאונד המדויק, עד לתאורה המרהיבה ועד לבימוי, הכוריאוגרפיה והכתיבה.

מעבר לכך, לא ניתן להגדיר את המופע על הבמה רק כשואו ותו לא, כי יש פה משהו הרבה יותר מזה. המשהו הזה נעוץ במשחק של חברות ההרכב המלכותי, גם אם בסופו של דבר לא מדובר בהצגה של איבסן וחבריו, אלא במופע המבקש לזרות מעט כיף וחיוכים על השגרה המתישה של היומיום. גם כאן, הכישרון טמון בפרטים הקטנים היוצרים את המלכה כולה ואת הדמויות שהיא מגלמת. תוך הומור רב, הבא לשחוט את הפרות הקדושות של עולם הזמר העברי ובכלל, הדמויות האמיתיות ניכרות על הבמה באופן מדויק למשעי, בתשומת לב עצומה לכל פייאט ופייאט.

אף זמרת (כמעט) לא קיבלה גימל מהבמה המלכותית (על אף שהיו כאלו שמשום מה לא קיבלו מקום של כבוד. אורית שחף, לדוגמא, או סיוון שביט), וכולן מגולמות בהומור מדויק, החל מתנועת היד של נינט ביום בו ים של דמעות שצף את עיניה, דרך ירדנה ארזי המנצחת את עופרה חזה ועד לריטה של אחרי הפרידה מרמי וחיבתה למתוקים.

מאחורי הכתר והנצנצים, ישנה חבורה של אמנים מוכשרים. יובל אדלמן הוא ציונה פטריוט, העובד בדראג במשרה מלאה. טל קלאי הוא טלולה בונט, המשחק במגוון הצגות ועובד בימים אלו על הצגת קברט חדשה. ליאור כהן הוא קיארה דופלה, העובד בתור מורה לאיפור, ודן יאיר הוא דיווה די, סטודנט לספרות השוואתית ומעצב תלבושות, יאיר אף עיצב חלק מהתלבושות במופע (לצד אלה קולסניק).

בנוסף להפקה ולכישרון, יש אלמנט מהותי נוסף המקשר בין הדראג לתיאטרון – עצם העובדה הבסיסית שיש פה גבר שמגלם אישה. לעיתים, המופע אף הציג תחכום נוסח ויקטור ויקטוריה, גבר המגלם אישה המגלמת גבר – כמו דמותו של צביקה פיק המחכה לטלפון מבית החולים שיודיע לו על הולדת חברתו או הזמר המזרחי על שלל תנועות גופו המיניות.

מופעים רבים, גם אלו של פאות קדושות עצמם, מבקשים לבחון את הניגודיות הזו בין הגבר שמגלם אישה. זאת, תוך בניית האשליה ושבירתה, על ידי הורדת בגדי המלכה על הבמה והופעת הגבר שמתחת. דבר זה מקבל ביטוי עדין ויפיפה בשיר "מהו גבר בשבילכם?" של שארל אזנבור. שיר זה הופיע במגוון וריאציות במופעי ההרכב, ואף הופיע באותה מיני סדרה אלמותית, "הכל אותו חלום", בסצינה בה המלכות נפרדות ממיס סאנשיין בבית הקברות.  אם בוחנים סרטון אחד, בו המלכות לבושות בגדי אבל, ומשווים אותו לסרטון אחר – מהופעה של קיארה דופלה ודיווה די – רק אז מתקבלת העוצמה התיאטרלית במלוא תפארתה. מתגלה היופי הזה, האומץ הזה, התיאטרון הזה, שבמופע הדראג והאמנים מאחוריו.

המופע החדש של "פאות קדושות" הוא מוצלח מאחר והוא מתאים לכל אחד ואחת. מצד אחד, הוא מעניק הפוגה אסקפיסטית נהדרת למשך שעה וחצי, בה הקהל לא מפסיק לחייך, לצחוק, לשיר ופשוט לבלות. ומצד שני, המופע הנו תיאטרלי ביותר, ודרך הפרטים הקטנים הוא מבטא את התיאטרון האמיתי. אז כן, אין ספק בכלל שהמופע הזה הוא אחד המופעים הטובים ביותר שראיתי.

 

פאות קדושות

תיאטרון צוותא

בהשתתפות: טלולה בונט, ציונה פטריוט, קיארה דופלה, דיווה די

כתיבה: שלמה משיח

בימוי: אמיר פרישר גוטמן

כוריאוגרפיה: יוליה איגלניק

עריכה מוסיקלית: יואב ארנון וליאור כהן

פאות ותלבושות: אלה קולסניק ודני יאיר

תפאורה ואביזרים: בתיה פיק

מפיקים: ציפי מייזלר ויואב חיימובסקי

הפקה בפועל: מיכל שרטר ולין סער

 

מועדים נוספים: 5/11/13 21:00 ; 27/11/13 21:30

לא לילדים בלבד

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "הריקוד של פלורה"

מאת: אירית ראב

כשחושבים על תיאטרון בובות, באופן אוטומטי עולה הסצנה מצלילי המוזיקה. עם זאת, כמו כל דבר אחר בתיאטרון, גם תיאטרון בובות מכיל מלוא הסל.  ההצגה הריקוד של פלורה מצליחה להוכיח את זה באופן הטוב ביותר. פלורה מגיעה מדי יום לקבר של בעלה ומבצעת את אותו הטקס, את אותו הריקוד. היא מגיעה עם מי שהיתה פעם, כל אותן נשים שנאלצה לוותר עליהן כדי להיות אשת איש, המיוצגות בצורה מצוינת על ידי המפעילות שלה.

הריקוד -  יוהן שגב

צילום: יוהן שגב

ההצגה מצליחה לשפוך אור אחר, אבל כל כך מוכר, אודות המתרחש בין בעל לאישה. עיבוד וויזואלי מפעים של אביטל דבורי ויערה צדוק. משחק והפעלה מצוינים של יפעת ויינר, מוריה בן אבות ואורית ליבוביץ'-נוביץ'. הבובות שעוצבו על ידה מעצימות את העלילה כולה, ומוכיחות כי התיאטרון הזה רחוק מלהיות לילדים בלבד.

הריקוד של פלורה

תיאטרון צוותא

יצירה ובימוי: אביטל דבורי
שותפות ליצירה ומבצעות: יפעת ויינר, מוריה בן אבות, אורית ליבוביץ'-נוביץ'
עיצוב ובניית בובות: אורית ליבוביץ'-נוביץ'
עיצוב חלל ותלבושות: יערה צדוק
עיצוב תאורה: אסי גוטסמן
מוזיקה ועיצוב פס-קול: בוריס מרצינובסקי
ניהול הצגה ומפיקה בפועל: סמדר חרפק
ייעוץ אמנותי: אילן סביר
בסיוע מרכז תיאטרון בובות חולון

מועדי הצגות נוספים:

27/4 ; 20/5 ; 30/5 , 20:30 , תיאטרון צוותא

23/5 , משכן למוסיקה ולאמנויות, רעננה

4/6 בית מיכל, רחובות

אם כבר לבד, אז שיהיה בסקוטלנד

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "שבע"

מאת: אירית ראב

שלומי בורח לסקוטלנד, למצוא קצת שקט מהסערות שסובבות אותו ולעשות את המכה במכירות. הוא פוגש את שבע ומציע לו את מעונו, כדי שיהיה לו איפה להיות עד שיסתדר. באותו לילה הם שותים, מחליפים זיכרונות ומבינים שהם מכירים אחד את השני יותר משחשבו.

הכמיהה לברוח מהכול לא מצליחה לשלומי. הוא מייחל לקצת שקט, אבל בינתיים בורח לעדר שהוא מכיר, אוהדי קבוצת הסלטיק. מייחל להיות לבד, אבל זקוק נואשות לאיזה וויליאם וואלאס שיציל אותו..

מחזה מצוין של רענן פז, בימוי נהדר של אלעד שרעבי, משחק נפלא של איתי שור ועודד מנסטר, ועיצוב פונקציונאלי ומרשים של מיכל כץ. הדבר היחיד שמקלקל הוא ההסבר בסוף. כדאי לתת לקהל את הקרדיט ולתת לו להבין לבד. אם לא יבין, לפחות יגיע לעוד הצגה ויסתכל בעיניים אחרות.

שבע

תיאטרון צוותא

מחזה: רענן פז

בימוי: אלעד שרעבי

משחק: איתי שור ועודד מנסטר

עיצוב תפאורה:  מיכל כץ

עיצוב תאורה: גיא גלילי

ע. במאי: נטע טיילור

דרמטורגיה: חווה אורטמן, שרית הררי, אלעד שרעבי

צילום התמונה בכתבה: הדס כהן

הצגות נוספות: 13/5 20:30 צוותא

כתמים בכוונת

ביקורת ההצגה "כיוונים"

מאת: חווה ירום

בתיאטרון הישראלי, חווית השירות הצבאי, על כל השריטות שהיא גורמת, מקבלת מקום של כבוד. הצגות רבות כבר נעשו עליה, הצגות שמציגות את החייל הקטן בצבא הגדול, על המאבקים והניצחונות, ההפסדים והחבלות, עד שמגיעים ליום המיוחל בו סוף סוף גוזרים את תעודת החוגר.

גם ההצגה כיוונים, שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, מנסה להציג את השירות הצבאי, תוך התמקדות בחווית השמירה המפוקפקת ומה שחיילים יכולים לעשות רק כי משעמם להם. כיוונים מבקשת להעלות אל במת המודעות החברתית את תאונות הירי שמתרחשות כשחיילים משחקים עם הנשק שלהם ואת העובדה שמעדיפים לטאטא מתחת לבדי ההסוואה את תוצאות התאונות המיותרות הללו, לקורבן, למשפחתו וגם ליורה עצמו.

אין ספק כלל שההצגה מעלה נושא חשוב ובעייתי מאוד. עשרות חיילים מתים מדי שנה בתאונות הטיפשיות הללו, רק בגלל שהחליטו להרוג את הזמן ובדרך הרגו את החבר, רק בגלל שלמפקדים ולדרגים הגבוהים אין את היכולת למגר את התופעה הזו. הבעיה היא שעל אף העובדה שההצגה כיוונים מאוד מנסה להציג את הנושא, איכשהו, בדרך היא מאבדת כיוון.

זהירות, ספוילר

ההצגה, שנכתבה על ידי ניר שטראוס ואסף שלמה, זה האחרון גם ביים אותה, מתבססת על משחקי "איציק". משחקים אלו הם מעין גירסה ישראלית איומה של רולטה רוסית, והנם פופולאריים בעיקר על חיילים קרביים,  בעלי רובה אישי, המבקשים להוכיח מי יותר גבר מהשני.  איציק הוא גם אחת הדמויות בהצגה, חייל פז"מניק, שאוטוטו עומד להשתחרר ולנקות את הראש בהודו. איציק זה, ידו מאוד קלה על הנשק, ובתנועה אחת איומה יורה בשוגג בחברו לשמירה. עם זאת, טעות זו לא נעשית במשחק איציק תמים, אלא כי איציק פשוט לא שם לב, כיוון את הנשק אל חברו ובטעות נפלט כדור.

נוצר פה מעין שעטנז בימתי ותוכני, בו היוצרים תפסו מרובה, אבל לא ממש תפסו. במקום להתמקד במשחק איציק מטופש שיצא מכלל שליטה והרג עוד חייל, ההצגה הראתה טלאים על גבי טלאים של רצון לחנך את הקהל שהנשק הוא לא משחק. אין ספק כלל שזה נושא חשוב, אבל היו יכולים להשכיל ולעשות אותו באמצעות סיפור, באמצעות משחק על משחק אחר, ולא באמצעות כותרות.

כיוונים

השעטנז הזה מתבטא גם בתפאורה ובאביזרים. ניקח לדוגמא את הרובים, עליהם מתבססת כל ההצגה. בהצגות הדורשות רובים על הבמה אפשר לבחור אחת משלוש אפשרויות – להיעזר ברובים מזויפים שהנם העתק מדויק של המקור, להיעזר ברובי משחק הנראים כצעצועים לכל דבר, עם קנה אדום, או להיעזר באלמנט אחר, המייצג את הרובה. עם זאת, הרובים בהצגה כיוונים לא ענו על אף אחת מהאפשרויות, אלא נראו כברירת מחדל, מעין פשרה על הדרך בשל אילוצי תקציב. היה עדיף להשקיע באביזרים אלו קצת יותר ולהתכוונן על אופציה מסוימת, עם אמירה מסוימת מאחוריה.

איזה כיוון זה ריאליזם?

חוסר הכיוון מקבל ביטוי גם בחוסר היכולת להחליט מהו הסגנון של ההצגה. אם מדובר בריאליזם מוחלט, אז איפה הדיוק של הפרטים הקטנים? איך יתכן שחייל בשמירה, שסופר כל שנייה ושנייה, לא יענוד שעון? או שחייל פעור, השם דגש על כל קפל בבגד, אינו מכסה את שעונו ונותן לו לנצנץ לעין דמות עוינת? איך יתכן שחייל בשמירה, מפקיר את נשקו כשהוא הולך לשירותים, מילא כשאדם אחר נמצא איתו אבל כשהוא לבד? אם מדובר בסימבוליזם פנטזי, בו הגיבור נאלץ להתמודד עם הטעות המיותרת שביצע, ולשאת את החייל המת לכל מקום אליו הוא הולך, אז אפשר להרחיק לכת קצת יותר, לבטא את זה באלמנטים אחרים מאלו שנוצלו על הבמה.

על אף זאת, המחזה, המשחק והמוסיקה, בהחלט מכפרים על חוסר הכיוון. פרט לחוסר ההחלטיות בעלילה, היוצרים מצליחים להעביר את האווירה הצה"לית, את השעמום בשמירה ואת הפער בין חייל פעור לבין פז"מניק סבא, שמרגיש בכל נימי גופו את השמש המחממת של הודו. בנוסף לכך, המחזה אינו נופל אל קלישאות החייל החנון והחייל הערס, אלא מציג חיילים בגוונים שבין לבין.

גם משחקם של שני השחקנים על הבמה טוב ביותר. ניר שטראוס, המגלם לסירוגין את מיכאל הפעור ואת החוקר, מצליח לבטא באופן אורגני ומדויק את שתי הדמויות ואת המעברים ביניהן. משה אשכנזי, המגלם את איציק, מוכיח שהוא אמנם שחקן טוב על המסך, אך הוא שחקן מצוין על הבמה. אשכנזי מצליח לגלם את איציק עד לפרטים הקטנים ביותר, ומוכיח על הבמה רבדים על רבדים של החייל הטיפוסי, שהוא גם שחצן ובדרן אך גם רגיש, דאגן, ופשוט אנושי. לרגעים, אשכנזי אף מזכיר את אסי כהן, על הקומדיה המצחיקה-מרירה שלו.

המוזיקה האיכותית של דרור עמית, העוטפת את המתרחש על הבמה ונותנת לו את הטאצ' המיוחד לו, בין אם מדובר על סצינות השמירה ובין אם מדובר על סצינות החקירה, בהחלט מוסיפה ומשפצרת.  ההברקה המוזיקלית בתחילת ההצגה, המבקשת מן הקהל לכבות פלאפונים, בהחלט מכניסה את הקהל אל העולם הבדיוני.

גם הבימוי של אסף שלמה הנו לא רע, עם פרישה בימתית מנוצלת היטב. עם זאת, לו היה, ביחד עם יתר היוצרים, בוחר לעשות החלטות בימתיות מהודקות ומחודדות יותר, ההצגה הזו יכלה להמריא ולהוכיח לקהל הרחב, כמו גם לבני נוער העומדים להתגייס, שאיציק יכול להיות כל אחד מהם.

כיוונים

תיאטרון צוותא

מאת: ניר שטראוס ואסף שלמה

בימוי: אסף שלמה

משחק: משה אשכנזי וניר שטראוס

מוסיקה: דרור עמית

הצגות נוספות: 19/2/13 ; 24/2/13 בשעה 20:30

"לקבל את עצמי, כמו שאני"

סקירת ההצגה "במה במקום מיטה"

מאת: אירית ראב

לפני זמן מה, נוכחתי בשיחה עם אחת מאושיות התיאטרון הישראלי. בין הא לדא, הוא ציין כי התיאטרון לא הצליח לשנות כלום. מעצם תפקידו כמשנה מציאות, כמשפיע חברתי, הוא נכשל כישלון חרוץ. במהלך השיחה, חייכתי אליו והנהנתי קלות, ולו רק בכדי להוריד אותו מהעץ הגבוה עליו הוא נתלה, והמשכתי לחשוב כי הוא טועה.

צפייה בהצגה "במה במקום מיטה" של עמותת "כנפיים" הוכיחה לי באופן מפורש ומוחלט עד כמה הוא טועה. ההצגה מציגה קולאז' מרגש ונוגע במיוחד של קטעים מוסיקליים ודרמטיים, המבוססים על פי חומרים אישיים של המשתתפים. כל אחד מהמשתתפים הנו פגועי נפש בצורה זו או אחרת. אחד אחרי השנייה הם מבצעים את הקטעים השונים, והלב חש צביטה והזדהות. על הקטעים המוסיקליים מנצח המעבד המוסיקלי אביב שטיין וטל בן אור ועל הקטעים הדרמטיים מנצחים גלעד כהן, ישי דן ורינה פדוה, שהנה אחת ממייסדות העמותה, וזו שגרמה לכל הדבר הנפלא הזה להתממש.

ההצגה עולה מדי פעם על במת תיאטרון צוותא, ומזמינה את הקהל להציץ לרגע אחד, לשעה וקצת, לעולמם של פגועי הנפש, שצריכים להתמודד בכל יום ויומו עם משא קשה מנשוא. במהלך ההצגה הקהל זוכה להכיר את ההתמודדות עם הקולות השונים המרצדים בראשו של אחד, את הדחף הבלתי פוסק לספור כל דבר ודבר של שנייה, את המשפחה שנמצאת ברקע אך משפיעה באופן תדיר על שלישי, ואת השאלה הנצחית שחלה על כולם – מאיפה זה הגיע? וכל זאת, תוך התמודדות עם דברים קטנים שכל אחד מאתנו מתמודד איתם בכל יום, עם הרצון לשייכות, לאהבה, לזוגיות, ועם הבקשה הפשוטה אך הכל כך קשה – להשלים עם עצמי, כמו שאני.

מתוך "במה במקום מיטה"

אין מדובר בתיאטרון של ממש, כי בכל זאת המופיעים אינם שחקנים מקצועיים, אולם בכל זאת, מדובר בתיאטרון במלוא מובן המילה. באמצעות הבמה, על כל המרכיבים שעליה, המשתתפים לומדים להתמודד עם עצמם ועם פגיעות הנפש שלהם, אך גם לדרוש בקול חזק שיתייחסו אליהם כאל שווים.

אודה כי במהלך המופע ביקשתי לדעת ממה כל אחד סובל, מהי השריטה האישית של כל אחד ואיזו הפרעה נפשית מגדירה אותו. עם זאת, בסופו של מופע, כל זה לא כבר משנה. לקראת סוף המופע, כשהמשתתפים ישבו על מיטה בצד הבמה, אותה מיטה המופיעה לכל אורך המופע ומהווה מקום מקלט או גם בית כלא, הם היו פשוט אנשים המופיעים על במה, ומבקשים להישמע. כמוכם. וכמוני, על כל הפחד שבכך.

בימים אלו, עמותת כנפיים מנסה לגייס כסף ולעבור לבית קבוע. בזכות הכנסות כרטיסי ההצגות ובעזרת תרומות אחרות, המטרה הזו, כמו רבות אחרות שהעמותה כבר הציבה לעצמה, וודאי תתגשם.

מומלץ מאוד.

"במה במקום מיטה"

עמותת כנפיים

ניהול אמנותי: רינה פדוה ודלית שרון

בימוי: ישי דן, גלעד כהן ורינה פדוה

ניהול מוסיקלי: אביב שטיין וטל בן אור

מועדי הצגות נוספים: 5/11/12 20:30