איוב להמונים

 

ביקורת הקריאה המבויימת "איוב" – פסטיבל צו קריאה 9

מאת: אנה מינייב

צו קריאהבין יתר המחזות שהוקראו במסגרת פסטיבל צו קריאה 9, המתקיים מדי שנה בצוותא שבתל אביב, הועלה גם המחזה "איוב 2020". המחזה, שכתב בונה תירוש, סופר ועיתונאי, עוסק בתוכנית ריאליטי מקורית, "מבחן האמונה" שמה, אשר מקיים משרד הדתות, בחסות משרד הביטחון.

איוב ברזאני (המגולם על ידי שי זביב), תושב גני תקווה, אדם דתי, מחליט להשתתף בתחרות ריאלטי בגלל הפרס הכספי המובטח לזוכה. אשתו של איוב (אהובה קרן) מתנגדת בכל תוקף, אך איוב מתעקש ובסיועו של חבר משפחה קרוב (ליאור שמש) הוא ניגש לתחרות. כמו לכל תחרות ריאליטי משובחת, גם לזאת ישנו מנחה (עודד מנסטר) מלהיב, וורבלי ומגויס מאוד, שתפקידו לגרום למתמודד לא להיכנע לייאוש, ולהזכיר שוב ושוב מי נתן את חסותו לתוכנית המשודרת וכמובן, מה גובה הפרס.

מהות התחרות היא להוכיח את האמונה והדבקות של המשתתפים באל, למרות המשימות הקשות והנוראיות שהם צריכים לעשות למען כך. איוב ניגש למשימה הראשונה, אשר כוללת התמודדות עם חרקים שמטפסים על גופו, וצולח אותה, אך לא ברור האם בגלל הדרייב הכספי או בגלל האמונה הגדולה. כך גם צולח איוב את המשימה השנייה, הכוללת התמודדות מול להבות אש בחליפה חסינה, ושוב לא ברור מה הניע אותו לסבול כאבי תופת מסוג זה. במסגרת המבחן השלישי, היה צריך איוב להתמודד עם בחורה (נועם שנהב) יפה ומעוררת מינית אשר גוחנת ללא הרף וכל זה לעיני חברו, ילדיו ואשתו המזועזעת. המבחן הרביעי והאחרון היה שונה מקודמיו, והציב בפני איוב דילמה עמוקה, עליו להחליט איזה מילדיו הוא מוכן להקריב בכדי לנצח בתחרות ולזכות בקרב.

כבר בתחילת הקריאה אנו מבינים שנושא הכסף חשוב מאוד לאיוב, והפרס המוצע יכול לשדרג את חייו, לכן הוא בחר ללכת לתחרות מסוג זה. יחד עם זאת, טוען המחזאי כי הוא מעוניין לדבר על אמונה וצורותיה ואומר כי: "המחזה "איוב 2020" הוא משל – לחברה שבה האמונה חדלה להיות עניין שבין האדם לעצמו והפכה להיות מכשיר חינוכי ותעמולתי ממוסחר, חברה שבה עיקרון קדושת החיים נסוג נסיגה מסוכנת מפני קדושות אחרות". בנוסף, רצה המחזאי להציג את עמדתו כלפי הסיפור המקראי של איוב, לפיה הוא תומך בקביעת חז"ל שסיפור זה לא קרה באמת אלא שימש כמשל לעם ישראל, זאת מכיוון שלא יתכן כי האל עשה מבחנים קשים מנשוא בכדי לבדוק את מידת האמונה בו רק בגלל התערבות שבין האל לשטן. אם כך, נשאלת השאלה על מה מדבר המחזה, האם על אמונה והמסחור שלה? האם על איבוד הערכים שלנו כחברה? או שדווקא מתמקד במשמעותו של סיפור איוב, כיום ובכלל. את זה לא הבנתי בדיוק.

גם שורת המבחנים שעמדה בפני איוב, איש מאמין שרוצה להתעשר באמצעות זכיה בתוכנית ריאליטי, הייתה צפויה ולא מאתגרת מבחינת תוכנה. שתי המשימות הראשונות לא היו קשורות לאמונה אלא לרצון לזכות בכסף ושתי המשימות האחרונות היו ציניות מדי בכדי להתייחס אליהן ברצינות הנדרשת. אני מזדהה לחלוטין עם דברי המחזאי שטוען כי האמונה כבר איננה אישית והופכת יותר ויותר לכלי ביד בעלי השליטה בתכני הדת וגבולותיה, אך לא כך עבר אלי מהקריאה בה צפיתי, (אפילו לא המונולוג של שר הדתות שאמור לחזק טענה זו במשך דקות ספורות) והיא לא גרמה לי להתרשם שהמחזה מעביר את המסר הרצוי.

יחד עם זאת, השחקנים עשו עבודה מצויינת על הבמה והבימוי היה טוב ובהיר. למחזה יש עוד דרך לעבור בכדי למצות את הפוטנציאל שבו, ואני בטוחה שלאחר חידודו, הוא יצליח לעניין רבים.
איוב 2020

פסטיבל צו קריאה 9 – תיאטרון צוותא

מאת: בונה תירוש

בימוי: דניס שמע

משתתפים: אהובה קרן, עודד מנסטר, נועם שנהב, ליאור שמש, שי זביב ואייל זוסמן.

לארוז את הזיכרונות

על ההצגה "לילה אחרון ברפת"

מאת: אירית ראב

לעיתים נדמה כאילו אולם צוותא 2 מאבד משפיותו. כל ערב, הוא מעלה על הבמה עולם אחר עם נפשות אחרות המשחקות בו. לפעמים, הוא זועק מייאוש על איכות ההצגה ועל חוסר היענות הקהל. במקרים אחרים, הוא אומר תודה, תודה על הטיב שהוצג ועל הצוהר שנפתח בלבבות הצופים. ההצגה "לילה אחרון ברפת" הצליחה לגרום לסיטואציה השנייה. לאחר שהתפאורה פורקה, כשהכיסאות נערמו בשנית והחושך חזר לשרור באולם, סביר כי הוא נאנח מנחת.

"לילה אחרון ברפת" מציגה את סיפורן של אם ובת, או ליתר דיוק את הלילה האחרון בבית האם במושב, ממש לפני שהיא עוברת לבית אבות. תוך כדי שנארזים כל החפצים, נחשפים הזיכרונות ועולות האמיתות הכל כך כואבות בין אם לבתה, בת שמנסה להיות מבוגרת אבל אין לה מושג איך לשחק את זה או אם היא משחקת כמו שצריך. עם זאת, לנועה הופשטטר, המגלמת את הבת, יש בהחלט מושג איך לשחק. היא נכנסת לנעליה של הבת שלומית בטבעיות גמורה, באופן מכמיר ונוגע, עד כי אפילו צעקותיה אינן צורמות מדי, אפילו שהן נשמעות במרחק סנטימטרים בודדים מהקהל.  גם בהט קלצ'י, המגלמת את האם מירה, עושה זאת באופן איכותי וצובט לב.

תכני ההצגה ואופן עיצובה אינם חדשים, ומהדהדים מיצירות אחרות, אבל בכל זאת, ניכר על הבמה קול רענן, המעניק פרספקטיבה אחרת לארגזים המוכרים. בצורה זו, גם ארגזי הקרטון הופכים לעולם ומלואו, כאשר אחד מהם הופך להיות הגרסה המוקטנת של הבית במושב, מעין מקט על במה ותיאטרון בתוך תיאטרון, וארגז אחר הופך להיות הגן במושב, עם האווירה הפסטורלית של העצים והנדנדה. עם זאת, קצת חבל שהבמאית אפרת שטינלאוף לא בחנה את האלמנטים הייחודיים הללו באופן מעמיק יותר, אלא רק רפרפה והמשיכה הלאה. מנגד, המילים של נועה כורם והבימוי של שטינלאוף בהחלט מאפשרים לעולם הנשי והמוכר הזה לקבל נקודת מבט אחרת, טובה יותר מיצירות אחרות המתעסקות באותו הנושא בדיוק.

הסיפור על הבמה אמנם מבוסס על  אי-אילו רבדים ביוגרפיים מחייה של המחזאית, אבל הוא מצליח לגעת בכל אחד מן הצופים באולם, בעיקר בגלל האמת האוניברסאלית שהוא מציג – הניסיון להתמודד עם העובדה שההורים נעשים מבוגרים יותר וצלולים פחות, ובתוך כך ילדה אחת, קטנה-גדולה, פשוט רוצה שאמא תאהב אותה.

לילה אחרון ברפת

תיאטרון צוותא

מאת: נועה כורם

בימוי: אפרת שטינלאוף

משחק: נועה הופששטר ובהט קלצ'י

עיצוב תפאורה ותלבושות: עינת פרץ

מוסיקה: אפי שושני

עיצוב תאורה: גיא גלילי

מועדים נוספים: 25/1/14 20:30

קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.

התיאטרון המלכותי

על המופע החדש של "פאות קדושות"

מאת: אירית ראב

דראג ותיאטרון תמיד היו משולבים יחדיו. ההתחפשות על הבמה מזכר לנקבה נעשתה בתחילה ככורח המציאות. רק בתקופתו של המלך צ'ארלס השני הותר לשחקניות האנגליות להופיע על הבמה, כשעד אז בחורים צעירים הוכשרו ימים כלילות לגלם נשים עד לפרט האחרון. אפילו היום, ישנו ערפול בין המינים, בהצגות מודרניות שאינן מתיימרות להתעסק עם דראג כלל. עם זאת, נדמה כאילו מופעי דראג, בייחוד כאלו המוגדרים כמופעי בידור, רחוקים שנות אור מהתיאטרון. המופע החדש והנהדר של "פאות קדושות" מצליח להוכיח את ההיפך.

פאות קדושות הנו אחד מהרכבי הדראג המובילים בישראל. הוא החל את דרכו בשלהי שנות האלפיים במועדוני הדראג הירושלמיים, כאשר חמש מלכות נפגשו והחליטו לחרוך את הבמות עם איפור מרהיב, נצנצים ונעלי עקב (שרבות מאתנו לא מעיזות אפילו לנעול).  בתחילה, הוא כלל את ציונה פטריוט, דיווה די, טלולה בונט, קיארה דופלה וגלינה פור דה ברה. עם הזמן, ההרכב נהיה יותר ויותר מפורסם, עם בליינים ומעריצים רבים העולים לרגל להופעות בבירה, מופעים באירועי גאווה כאלו ואחרים, הופעות מעבר לים ואפילו כיכוב במיני-סדרה "תמיד אותו חלום" המבוססת על שיריו של צביקה פיק.

במהלך השנים, גלינה (הלוא היא גיל נווה המוכשר) פרשה ונותרו ארבע מלכות בהרכב הקדוש. לאחרונה, הן השיקו מופע חדש, העולה בימים אלו בצוותא. המופע מבקש לסקור את ההיסטוריה של ארץ ישראל, תוך אישוש ההוכחה כי דראג היה כאן מאז ומתמיד. הוא מציג את ההיסטוריה האישית של כל אחת מן המלכות תוך הצגת תולדות הזמר העברי, בעיקר זמרותיו, מן ימי העליות הראשונות ועד ימינו. על הבמה מופיעות בהרף עין הזמרות המובילות של ישראל, החל מיפה ירקוני ושושנה דמארי,  דרך המאבק הבלתי נדלה בין עופרה לירדנה ועד לנינט. בין לבין, משולבים מערכונים קורעים מצחוק על חוויות הבנות בברלין,  דרכי סיוע לזמרות בשעת משבר ועוד.

צילום: איתן טל 

עד כה הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר בין מופע דראג נוצץ זה לבין תיאטרון? התשובה נמצאת בפרטים הקטנים וגם הגדולים. ראשית, מבחינה ההפקה, מדובר במופע שלא היה מבייש את טובי מחזות הזמר בברודווי. על הבמה ומאחורי הקלעים יש יותר מ-130 תלבושות ושמלות, אותן המלכות מחליפות בתדירות מהירה ביותר. לכל אחת מסייע מלביש אישי ובתוך שניות אחדות נינט הופכת לבריטני ספירס, ריטה הופכת לדנה אינטרנשיונל וירדנה ארזי הופכת לאיימי ווינהאוס. ההידוק המקצועי של המופע ניכר בכלל האלמנטים על הבמה, החל מן הסאונד המדויק, עד לתאורה המרהיבה ועד לבימוי, הכוריאוגרפיה והכתיבה.

מעבר לכך, לא ניתן להגדיר את המופע על הבמה רק כשואו ותו לא, כי יש פה משהו הרבה יותר מזה. המשהו הזה נעוץ במשחק של חברות ההרכב המלכותי, גם אם בסופו של דבר לא מדובר בהצגה של איבסן וחבריו, אלא במופע המבקש לזרות מעט כיף וחיוכים על השגרה המתישה של היומיום. גם כאן, הכישרון טמון בפרטים הקטנים היוצרים את המלכה כולה ואת הדמויות שהיא מגלמת. תוך הומור רב, הבא לשחוט את הפרות הקדושות של עולם הזמר העברי ובכלל, הדמויות האמיתיות ניכרות על הבמה באופן מדויק למשעי, בתשומת לב עצומה לכל פייאט ופייאט.

אף זמרת (כמעט) לא קיבלה גימל מהבמה המלכותית (על אף שהיו כאלו שמשום מה לא קיבלו מקום של כבוד. אורית שחף, לדוגמא, או סיוון שביט), וכולן מגולמות בהומור מדויק, החל מתנועת היד של נינט ביום בו ים של דמעות שצף את עיניה, דרך ירדנה ארזי המנצחת את עופרה חזה ועד לריטה של אחרי הפרידה מרמי וחיבתה למתוקים.

מאחורי הכתר והנצנצים, ישנה חבורה של אמנים מוכשרים. יובל אדלמן הוא ציונה פטריוט, העובד בדראג במשרה מלאה. טל קלאי הוא טלולה בונט, המשחק במגוון הצגות ועובד בימים אלו על הצגת קברט חדשה. ליאור כהן הוא קיארה דופלה, העובד בתור מורה לאיפור, ודן יאיר הוא דיווה די, סטודנט לספרות השוואתית ומעצב תלבושות, יאיר אף עיצב חלק מהתלבושות במופע (לצד אלה קולסניק).

בנוסף להפקה ולכישרון, יש אלמנט מהותי נוסף המקשר בין הדראג לתיאטרון – עצם העובדה הבסיסית שיש פה גבר שמגלם אישה. לעיתים, המופע אף הציג תחכום נוסח ויקטור ויקטוריה, גבר המגלם אישה המגלמת גבר – כמו דמותו של צביקה פיק המחכה לטלפון מבית החולים שיודיע לו על הולדת חברתו או הזמר המזרחי על שלל תנועות גופו המיניות.

מופעים רבים, גם אלו של פאות קדושות עצמם, מבקשים לבחון את הניגודיות הזו בין הגבר שמגלם אישה. זאת, תוך בניית האשליה ושבירתה, על ידי הורדת בגדי המלכה על הבמה והופעת הגבר שמתחת. דבר זה מקבל ביטוי עדין ויפיפה בשיר "מהו גבר בשבילכם?" של שארל אזנבור. שיר זה הופיע במגוון וריאציות במופעי ההרכב, ואף הופיע באותה מיני סדרה אלמותית, "הכל אותו חלום", בסצינה בה המלכות נפרדות ממיס סאנשיין בבית הקברות.  אם בוחנים סרטון אחד, בו המלכות לבושות בגדי אבל, ומשווים אותו לסרטון אחר – מהופעה של קיארה דופלה ודיווה די – רק אז מתקבלת העוצמה התיאטרלית במלוא תפארתה. מתגלה היופי הזה, האומץ הזה, התיאטרון הזה, שבמופע הדראג והאמנים מאחוריו.

המופע החדש של "פאות קדושות" הוא מוצלח מאחר והוא מתאים לכל אחד ואחת. מצד אחד, הוא מעניק הפוגה אסקפיסטית נהדרת למשך שעה וחצי, בה הקהל לא מפסיק לחייך, לצחוק, לשיר ופשוט לבלות. ומצד שני, המופע הנו תיאטרלי ביותר, ודרך הפרטים הקטנים הוא מבטא את התיאטרון האמיתי. אז כן, אין ספק בכלל שהמופע הזה הוא אחד המופעים הטובים ביותר שראיתי.

 

פאות קדושות

תיאטרון צוותא

בהשתתפות: טלולה בונט, ציונה פטריוט, קיארה דופלה, דיווה די

כתיבה: שלמה משיח

בימוי: אמיר פרישר גוטמן

כוריאוגרפיה: יוליה איגלניק

עריכה מוסיקלית: יואב ארנון וליאור כהן

פאות ותלבושות: אלה קולסניק ודני יאיר

תפאורה ואביזרים: בתיה פיק

מפיקים: ציפי מייזלר ויואב חיימובסקי

הפקה בפועל: מיכל שרטר ולין סער

 

מועדים נוספים: 5/11/13 21:00 ; 27/11/13 21:30

לא לילדים בלבד

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "הריקוד של פלורה"

מאת: אירית ראב

כשחושבים על תיאטרון בובות, באופן אוטומטי עולה הסצנה מצלילי המוזיקה. עם זאת, כמו כל דבר אחר בתיאטרון, גם תיאטרון בובות מכיל מלוא הסל.  ההצגה הריקוד של פלורה מצליחה להוכיח את זה באופן הטוב ביותר. פלורה מגיעה מדי יום לקבר של בעלה ומבצעת את אותו הטקס, את אותו הריקוד. היא מגיעה עם מי שהיתה פעם, כל אותן נשים שנאלצה לוותר עליהן כדי להיות אשת איש, המיוצגות בצורה מצוינת על ידי המפעילות שלה.

הריקוד -  יוהן שגב

צילום: יוהן שגב

ההצגה מצליחה לשפוך אור אחר, אבל כל כך מוכר, אודות המתרחש בין בעל לאישה. עיבוד וויזואלי מפעים של אביטל דבורי ויערה צדוק. משחק והפעלה מצוינים של יפעת ויינר, מוריה בן אבות ואורית ליבוביץ'-נוביץ'. הבובות שעוצבו על ידה מעצימות את העלילה כולה, ומוכיחות כי התיאטרון הזה רחוק מלהיות לילדים בלבד.

הריקוד של פלורה

תיאטרון צוותא

יצירה ובימוי: אביטל דבורי
שותפות ליצירה ומבצעות: יפעת ויינר, מוריה בן אבות, אורית ליבוביץ'-נוביץ'
עיצוב ובניית בובות: אורית ליבוביץ'-נוביץ'
עיצוב חלל ותלבושות: יערה צדוק
עיצוב תאורה: אסי גוטסמן
מוזיקה ועיצוב פס-קול: בוריס מרצינובסקי
ניהול הצגה ומפיקה בפועל: סמדר חרפק
ייעוץ אמנותי: אילן סביר
בסיוע מרכז תיאטרון בובות חולון

מועדי הצגות נוספים:

27/4 ; 20/5 ; 30/5 , 20:30 , תיאטרון צוותא

23/5 , משכן למוסיקה ולאמנויות, רעננה

4/6 בית מיכל, רחובות

אם כבר לבד, אז שיהיה בסקוטלנד

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "שבע"

מאת: אירית ראב

שלומי בורח לסקוטלנד, למצוא קצת שקט מהסערות שסובבות אותו ולעשות את המכה במכירות. הוא פוגש את שבע ומציע לו את מעונו, כדי שיהיה לו איפה להיות עד שיסתדר. באותו לילה הם שותים, מחליפים זיכרונות ומבינים שהם מכירים אחד את השני יותר משחשבו.

הכמיהה לברוח מהכול לא מצליחה לשלומי. הוא מייחל לקצת שקט, אבל בינתיים בורח לעדר שהוא מכיר, אוהדי קבוצת הסלטיק. מייחל להיות לבד, אבל זקוק נואשות לאיזה וויליאם וואלאס שיציל אותו..

מחזה מצוין של רענן פז, בימוי נהדר של אלעד שרעבי, משחק נפלא של איתי שור ועודד מנסטר, ועיצוב פונקציונאלי ומרשים של מיכל כץ. הדבר היחיד שמקלקל הוא ההסבר בסוף. כדאי לתת לקהל את הקרדיט ולתת לו להבין לבד. אם לא יבין, לפחות יגיע לעוד הצגה ויסתכל בעיניים אחרות.

שבע

תיאטרון צוותא

מחזה: רענן פז

בימוי: אלעד שרעבי

משחק: איתי שור ועודד מנסטר

עיצוב תפאורה:  מיכל כץ

עיצוב תאורה: גיא גלילי

ע. במאי: נטע טיילור

דרמטורגיה: חווה אורטמן, שרית הררי, אלעד שרעבי

צילום התמונה בכתבה: הדס כהן

הצגות נוספות: 13/5 20:30 צוותא

כתמים בכוונת

ביקורת ההצגה "כיוונים"

מאת: חווה ירום

בתיאטרון הישראלי, חווית השירות הצבאי, על כל השריטות שהיא גורמת, מקבלת מקום של כבוד. הצגות רבות כבר נעשו עליה, הצגות שמציגות את החייל הקטן בצבא הגדול, על המאבקים והניצחונות, ההפסדים והחבלות, עד שמגיעים ליום המיוחל בו סוף סוף גוזרים את תעודת החוגר.

גם ההצגה כיוונים, שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, מנסה להציג את השירות הצבאי, תוך התמקדות בחווית השמירה המפוקפקת ומה שחיילים יכולים לעשות רק כי משעמם להם. כיוונים מבקשת להעלות אל במת המודעות החברתית את תאונות הירי שמתרחשות כשחיילים משחקים עם הנשק שלהם ואת העובדה שמעדיפים לטאטא מתחת לבדי ההסוואה את תוצאות התאונות המיותרות הללו, לקורבן, למשפחתו וגם ליורה עצמו.

אין ספק כלל שההצגה מעלה נושא חשוב ובעייתי מאוד. עשרות חיילים מתים מדי שנה בתאונות הטיפשיות הללו, רק בגלל שהחליטו להרוג את הזמן ובדרך הרגו את החבר, רק בגלל שלמפקדים ולדרגים הגבוהים אין את היכולת למגר את התופעה הזו. הבעיה היא שעל אף העובדה שההצגה כיוונים מאוד מנסה להציג את הנושא, איכשהו, בדרך היא מאבדת כיוון.

זהירות, ספוילר

ההצגה, שנכתבה על ידי ניר שטראוס ואסף שלמה, זה האחרון גם ביים אותה, מתבססת על משחקי "איציק". משחקים אלו הם מעין גירסה ישראלית איומה של רולטה רוסית, והנם פופולאריים בעיקר על חיילים קרביים,  בעלי רובה אישי, המבקשים להוכיח מי יותר גבר מהשני.  איציק הוא גם אחת הדמויות בהצגה, חייל פז"מניק, שאוטוטו עומד להשתחרר ולנקות את הראש בהודו. איציק זה, ידו מאוד קלה על הנשק, ובתנועה אחת איומה יורה בשוגג בחברו לשמירה. עם זאת, טעות זו לא נעשית במשחק איציק תמים, אלא כי איציק פשוט לא שם לב, כיוון את הנשק אל חברו ובטעות נפלט כדור.

נוצר פה מעין שעטנז בימתי ותוכני, בו היוצרים תפסו מרובה, אבל לא ממש תפסו. במקום להתמקד במשחק איציק מטופש שיצא מכלל שליטה והרג עוד חייל, ההצגה הראתה טלאים על גבי טלאים של רצון לחנך את הקהל שהנשק הוא לא משחק. אין ספק כלל שזה נושא חשוב, אבל היו יכולים להשכיל ולעשות אותו באמצעות סיפור, באמצעות משחק על משחק אחר, ולא באמצעות כותרות.

כיוונים

השעטנז הזה מתבטא גם בתפאורה ובאביזרים. ניקח לדוגמא את הרובים, עליהם מתבססת כל ההצגה. בהצגות הדורשות רובים על הבמה אפשר לבחור אחת משלוש אפשרויות – להיעזר ברובים מזויפים שהנם העתק מדויק של המקור, להיעזר ברובי משחק הנראים כצעצועים לכל דבר, עם קנה אדום, או להיעזר באלמנט אחר, המייצג את הרובה. עם זאת, הרובים בהצגה כיוונים לא ענו על אף אחת מהאפשרויות, אלא נראו כברירת מחדל, מעין פשרה על הדרך בשל אילוצי תקציב. היה עדיף להשקיע באביזרים אלו קצת יותר ולהתכוונן על אופציה מסוימת, עם אמירה מסוימת מאחוריה.

איזה כיוון זה ריאליזם?

חוסר הכיוון מקבל ביטוי גם בחוסר היכולת להחליט מהו הסגנון של ההצגה. אם מדובר בריאליזם מוחלט, אז איפה הדיוק של הפרטים הקטנים? איך יתכן שחייל בשמירה, שסופר כל שנייה ושנייה, לא יענוד שעון? או שחייל פעור, השם דגש על כל קפל בבגד, אינו מכסה את שעונו ונותן לו לנצנץ לעין דמות עוינת? איך יתכן שחייל בשמירה, מפקיר את נשקו כשהוא הולך לשירותים, מילא כשאדם אחר נמצא איתו אבל כשהוא לבד? אם מדובר בסימבוליזם פנטזי, בו הגיבור נאלץ להתמודד עם הטעות המיותרת שביצע, ולשאת את החייל המת לכל מקום אליו הוא הולך, אז אפשר להרחיק לכת קצת יותר, לבטא את זה באלמנטים אחרים מאלו שנוצלו על הבמה.

על אף זאת, המחזה, המשחק והמוסיקה, בהחלט מכפרים על חוסר הכיוון. פרט לחוסר ההחלטיות בעלילה, היוצרים מצליחים להעביר את האווירה הצה"לית, את השעמום בשמירה ואת הפער בין חייל פעור לבין פז"מניק סבא, שמרגיש בכל נימי גופו את השמש המחממת של הודו. בנוסף לכך, המחזה אינו נופל אל קלישאות החייל החנון והחייל הערס, אלא מציג חיילים בגוונים שבין לבין.

גם משחקם של שני השחקנים על הבמה טוב ביותר. ניר שטראוס, המגלם לסירוגין את מיכאל הפעור ואת החוקר, מצליח לבטא באופן אורגני ומדויק את שתי הדמויות ואת המעברים ביניהן. משה אשכנזי, המגלם את איציק, מוכיח שהוא אמנם שחקן טוב על המסך, אך הוא שחקן מצוין על הבמה. אשכנזי מצליח לגלם את איציק עד לפרטים הקטנים ביותר, ומוכיח על הבמה רבדים על רבדים של החייל הטיפוסי, שהוא גם שחצן ובדרן אך גם רגיש, דאגן, ופשוט אנושי. לרגעים, אשכנזי אף מזכיר את אסי כהן, על הקומדיה המצחיקה-מרירה שלו.

המוזיקה האיכותית של דרור עמית, העוטפת את המתרחש על הבמה ונותנת לו את הטאצ' המיוחד לו, בין אם מדובר על סצינות השמירה ובין אם מדובר על סצינות החקירה, בהחלט מוסיפה ומשפצרת.  ההברקה המוזיקלית בתחילת ההצגה, המבקשת מן הקהל לכבות פלאפונים, בהחלט מכניסה את הקהל אל העולם הבדיוני.

גם הבימוי של אסף שלמה הנו לא רע, עם פרישה בימתית מנוצלת היטב. עם זאת, לו היה, ביחד עם יתר היוצרים, בוחר לעשות החלטות בימתיות מהודקות ומחודדות יותר, ההצגה הזו יכלה להמריא ולהוכיח לקהל הרחב, כמו גם לבני נוער העומדים להתגייס, שאיציק יכול להיות כל אחד מהם.

כיוונים

תיאטרון צוותא

מאת: ניר שטראוס ואסף שלמה

בימוי: אסף שלמה

משחק: משה אשכנזי וניר שטראוס

מוסיקה: דרור עמית

הצגות נוספות: 19/2/13 ; 24/2/13 בשעה 20:30