שיר אשיר לשייקספיר

על ההצגה "הסונטות של שייקספיר"

מאת: תמר צפריר

כולנו נתקלנו ברעיון הזה בשיעורי לשון בתיכון או אפילו שיעור דרמה ביסודי, למי שנפל בחלקו המזל: אותו המשפט יכול לקבל משמעויות שונות אם נהגה אותו באינטונציה שונה או נדגיש מילים שונות במשפט. זה יכול להיות תקף למשפט כמו: "אני אוהבת אותך" שיקבל שלוש משמעויות שונות בהתאם למילה אותה נדגיש בהגייה, ואפילו למשפט כמו "היא גנבה את הכסף". המשמעות יכולה להשתנות גם אם נחליף את סדר המילים במשפט, אבל בערך כאן מסתיים הטריק החביב הזה. האמנם?

קבוצת תספיס לקחה את העיקרון הזה ומתחה אותו לעוד כמה פרספקטיבות. הם אמרו את אותו משפט מתוך דמויות שונות, סיטואציות שונות, חזרו עליו כמה פעמים, חזרו על חלקים ממנו, או חילקו אותו בין כמה דוברים. רק שהטקסט שלהם לא היה משפטים יומיומיים של חול, אלא הסונטות של שייקספיר.

הסונטות של שייקספיר, למי שלא מכיר, הן אסופה רחבת יריעה של 154 סונטות, המציגות שייקספיר אחר מזה המוכר לנו כמחזאי. כמשורר, נושא העיסוק העיקרי שלו הוא הוא עצמו ורגשותיו. הסונטות ראו אור לפני כ-400 שנה, אך בדיוק כפי מחזותיו, לא נס לחן עד היום. הן ממוענות לדמויות ספציפיות מאוד בחייו של שייקספיר ומצטייר בהן משולש אהבה בינו לבין אישה וגבר החוזרים ומופיעים שוב ושוב. יחסו כלפי השניים משתנה ולעיתים לא כל כך ברור מי בתפקיד מאהב ומי בתפקיד ידיד. התמות המרכזיות שמולבשות על משולש האהבה הן יופי חיצוני, זמן שאוזל ודועך, פרידה וקנאה.

הסונטות של שקספיר - יוסי צבקר 2.png

הסונטות של שייקספיר | צילום: יוסי צבקר

את המלאכה התיאטרונית של עיבוד הסונטות לטקסט דבור ופעיל, עשו קבוצת תספיס והבמאי מאיר בן סימון בחן וכישרון רב. לעיתים, בחרו לשלב סונטות שלמות, ולעיתים "סרגו" שתיים שונות עם בסיס תמאטי משותף והמכלול שנוצר קיבל אחדות סיפורית ודרמטית שלמה. כל זה נעשה תוך נאמנות בלתי מתפשרת לטקסט (לא שונתה או נוספה אף לא מילה אחת!), הקפדה על הנגשתו באמצעות אינטונציה ודיקציה מדויקות, והשמתו בפי דמויות מלוטשות היטב.

השפה הבימתית הויזואלית הייתה מהמדויקות שיצא לי לראות. שילוב של תלבושות לבנות עם קווים גיאומטריים, מראות בצורות וגדלים שונים, מכחולים וצבע לבן יצרו עולם מתעתע, מינימליסטי, גיאומטרי, קווי ומונוכרומטי שהיווה מרחב נקי בו המילה המדוברת, המשחק והדמיון יכולים לפרוח. יחד עם תאורה מגוונת ומתוחכמת שהמשיכה את הקו הגיאומטרי של התלבושות, הושלם מילון הצורות הבימתי לתוכו נכנסה עבודת המשחק של הקבוצה.

הסונטות של שקספיר - יוסי צבקר 3

צילום: יוסי צבקר

חמשת השחקנים הציגו על הבמה עבודת גוף מרשימה שהשלימה את הטקסט והחמיאה לו. הם החליפו דמויות בקצב מרשים ובהרמוניה יוצאת דופן ובבואם לעצב את הדמויות השונות הצליחו להימנע באלגנטיות מקלישאות אפשריות. הכבוד שרוחשים חברי קבוצת תספיס לסונטות ניכר היטב בעבודתם. ניכרת גם עבודת המחקר שלהם לטובת עיצוב דמויות, הגדרת יחסים ביניהם ובניית רצף נרטיבי.

הייתה זו שעה של הנאה צרופה מאירוע תיאטרוני קולח שאי אפשר שלא להתלהב מעצם קיומו – תשובה עכשווית, אינטליגנטית ומדויקת ליצירה שנעשתה לפני לא פחות מ-400 שנה. מעניין מה שייקספיר היה חושב?

"הסונטות של שייקספיר- תיאטרון שירה על אהבה ויצירה"

קבוצת תספיס מתארחת בתיאטרון צוותא.

מאת: וויליאם שייקספיר

תרגום: שמעון זנדבנק

בימוי: מאיר בן סימון

בהשתתפות: יואב אמיר, רעות ברדה-לוי, אודליה דדון, דבי לוין וגל שמאי.

עיצוב חלל: זהר אלמליח

תלבושות: רונה משעול

מוסיקה: נדב ויקינסקי

תנועה: עומר שמר

תאורה: מיכאל אליעזר

ייעוץ אמנותי: רועי שולברג

מועדים נוספים:

31/3/19 | 20:30 | תיאטרון צוותא

לדף הפייסבוק של קבוצת תספיס – הקליקו על הלינק

 

קרב ביום של סתיו

קרב ביום של סתיו – תיאטרון צוותא

קרב ביום של סתיו - איתי סליקטר2

צילום: איתי סליקטר

להצגה "קרב ביום של סתיו", של היוצרים אלון לוי ואיתי תורג'מן, יש הרבה יותר יומרות מכפי שהיא מצליחה להשיג. היא משעשעת, חביבה, יש בה אפילו קסם מסוים. יש בה שחקנים בעלי פוטנציאל שלפרקים מגלים כישרון. הכישלון הוא בחריזה האינסופית שגודשת את המחזה. נכון, זה מחזמר ראפ והחריזה היא ממאפייני הז'אנר, וחלק מהחריזה בהחלט משעשעת וחמודה, אבל בחלקים אחרים, ההכרח לחרוז מביא לדיבור תפל וחסר טעם.

נושא ההצגה מדבר כמובן לכל איש תיאטרון. אנשים מהתעשייה, מחזאים, שחקנים וכל שאר העושים במלאכה מכירים את זה – התקוות, הייאוש, הדימוי העצמי שעולה ומתרסק לפי התגובות שמקבלים על עבודה שהושקעה בה כל הנשמה, אפילו היצרים ההולכים וגואים, שיבוש מערכות יחסים קרובות יותר ופחות שעולות על כל סוג של שרטון בדרך. בזמן שהעבודה הולכת ונעשית יותר ויותר אינטנסיבית והבכורה הולכת ומתקרבת, כך קשה יותר נפשית להכיל את שלל הרגשות וחילוקי הדעות. בהצגה הזו לוקחים את העניין כמה צעדים קדימה – המחזאי/במאי מביים את אשתו לצד בן זוגה המיתולוגי שהפך לסטאר ועדיין חושק בה. יש התפתחויות מעניינות בעלילה אבל הסוף שאמור להיות דרמטי הופך לנונסנס ומעכיר את כל מה שהיה לפניו.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם/ן תוכן איכותי על תיאטרון איכותי.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר במייל של מרתה marthayodaat@gmail.com

כשתגדל כבר לא תצטרך להתגייס

על ההצגה "רצח"

מאת: תמר צפריר

בתור הצגת הביכורים שלה כבמאית, בחרה אילאיל סמל ב"רצח" מאת חנוך לוין. ההפקה שעולה בתיאטרון "צוותא" מעלה מהאוב מחזה שעלה על הבמות בארץ במילניום הקודם, ומאז לא שב. זוהי בחירה אמיצה שמגובה בבחירות אמנותיות נבונות.

היצירה, הנוגעת במציאות הישראלית ששוררת עוד מלפני ימי קום המדינה, מעגל הרצח האינסופי בין שני צדדי המתרס – הערבי והיהודי, מציגה מספר אפיזודות של רצח על רקע לאומני בהפרש של 18 שנה בין כל אחת. כל מקרה מוביל לזה שאחריו, ואין אפשרות לשבור את המעגל באמצעות שיח כי כל צד סוחב על גבו פצע ארוך ימים. הרצח תמיד פתאומי ובגלל הפרשי הדורות נראה חסר סיבה והגיון.

רצח - ניצן לוטן.png

"רצח" | צילום: ניצן לוטם

עם תחילת ההצגה, בכניסה של דמויות חיילים לבמה, כבר התבססה אמירה עוצמתית של הבמאית בליווי המעצבת, עוד בטרם הדמויות פצו פה. החיילים עברו דרך הקהל, במדי צה"ל מונוכרומטיים בסקאלת הגוונים האפורים. התמות במחזה הוגשו לקהל בעיצוב ברור, נגיש וקריא. הצבעים הסמליים סייעו להעביר את המצבים הפסיכולוגיים של הדמויות והסיטואציות, וגם עוררו תחושות תואמות בקהל. המעצבת נועה אתגר השכילה להשתמש בתלבושות בכדי להמחיש אווירה ולשים דגשים שונים על דמויות שונות בהתאם לסצינות. ההתפתחות הדרמטית, האסרטיבית לפרקים, קיבלה ביטוי לטובה גם מבחינת המוזיקה והתאורה.

הבימוי של סמל מגובה בצוות שחקנים מקצועי להפליא. הם התמודדו באומץ עם הטקסט הקשה ומשמעויותיו השונות, כבר מתחילת ההצגה. המשחק אופיין בנגיעות אפיות שעשו חסד עם הטקסט ובעבודה תנועתית טובה. השימוש בשפה הערבית לצד העברית, הוסיף עניין ונפח משמעותי, והדיקציה בשתי השפות הייתה ברמה מקצועית. ראוי לציין את משחקם של שירי לוטן ושל קרלוס גרזוזי, שעיצב דמות כנה עם הרבה אמת. שניהם היו מבריקים בשלל הדמויות שגילמו במחזה. השילוב של כל הקאסט עם עבודת הבמאית הניב תוצאות אמנותיות מעודנות, שמשאירות טעם של עוד.

רצח - ניצן לוטם

צילום: ניצן לוטם

עם זאת, ישנו סייג קל בתחום הבימוי. לעיתים נדמה כי אופי הבימוי מעט טלוויזיוני מדי, ריאליסטי מדי. על הבמה יש התרחשויות קשות, חלקן קשות מנשוא, וכשהן מועברות באופן כה גרפי על במה קטנה באולם אינטימי, הן עשויות לעורר אנטגוניזם וסגירות בקהל כמנגנון הגנה. לרוב, אני משבחת פרובוקציות, אבל יש תחושה שסמל תוקעת אצבע בעין של הצופה, ולא ממנפת את האפשרויות הענפות שהבמה מציעה. בתיאטרון יש קסם שנעלם במדיומים ממוסכים כמו טלוויזיה וקולנוע, שבפני עצמם דורשים רמה גבוהה יותר של נטורליזם.

פרט לכך, החוויה שנוצרת ביצירה מעוררת ציפייה ליצירות הבאות של סמל. זהו תענוג תיאטרוני מובטח בצורת הצגה מטלטלת ומעוררת מחשבה.

"רצח"

תיאטרון צוותא

מאת: חנוך לוין

בימוי: אילאיל סמל

בהשתתפות: ענאן אבו ג'אבר, יונתן בק\דורון לב, הדר גבאי, קרלוס גרזוזי, שירי לוטן, ירין פרי\אביב זלישנסקי

עיצוב חלל ותלבושות: נועה אתגר

עיצוב תאורה: רפי עובדיה

עיצוב סאונד: ניצן לוטם

תרגום לערבית: סיואר עוואד

מנהל טכני: אסף פריד

**ההפקה עלתה לראשונה בתיאטרון אוניברסיטת תל אביב.

תאריכים נוספים:

3/1/19 | 20:00 | המרכז לתיאטרון עכו

7/1/19 | 20:00 | תיאטרון חיפה | במסגרת פסטיבל חנוך לוין

21/1/19 |20:00 | תיאטרון צוותא

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

הסרט הכי טוב בעיר

הסרט הכי טוב בעיר – תיאטרון צוותא

הסרט הכי טוב בעיר - יונתן שיינקר

מתוך ההצגה "הסרט הכי טוב בעיר". צילום: יונתן שיינקר

נתחיל בטוב. יש משהו מאוד אסתטי בהצגה הזאת. שלוש נשים נאות, כל אחת בדרכה, מגלמות את הנשים השונות בטריאדה חווה יערי-אביבה גרנות-מלה מלבסקי. למרות שזהו פרינג' שאין לו מן הסתם תקציב רב, במעט שיש עשו קסם. שלוש השחקניות על הבמה הן נשים עוצמתיות והן בהחלט מעבירות את העוצמה שלהן. מצד שני, כשלוקחים נושא כזה, שכבר נחקר ועובד והוקרן ודובר בלי סוף במשך שלושה עשורים, יש מקום לבוא עם משהו חדש. לא רשומון, לא תיאור עלילה עם כמה פרשנויות משנה. אם רוצים לעסוק בנושא שדובר בו עד יגיעה, אך יש בו צדדים פסיכולוגיים מרתקים, ניתן לבוא עם משהו אחר. שונה לגמרי מכל מה שכבר ראינו. אפשר לתעל את החירות הבסיסית של עשיית הצגה. אפשר, למשל, להיכנס לנפשה הנרקיסיסטית והחרדה של חווה יערי, לנסות לפענח אותה ולחדור לנימים העמוקים ביותר. אפשר, ואולי אפילו מעניין יותר, לעשות זאת עם אביבה גרנות, לא רק מעט פה ומעט שם, אלא לכל אורך הדרך. אפשר אפילו להציב את מלה מלבסקי, הקורבן שאנחנו באמת לא יודעים עליו הרבה, במרכז ולראות הכל מזווית הראייה שלה. ללכת בדרך החרושה זה קל וכבר לא כל כך מעניין. אתם יכולים ללכת. לא תסבלו ממש. אבל גם לא תרגישו שעברתם חוויה משמעותית מדי.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן




 

באנר למרתה

יואל

יואל – תיאטרון צוותא

יואל - נועה שכטר

צילום: נועה שכטר

"יואל", הצגת היחיד האינטנסיבית בביצועו של אבי גולומב, נראית כאילו נלקחה ממגירת התסריטים של מפיק סרטי אקשן הוליוודיים. שוטר שהתייתם מאמו ומחפש את אביו שנטש אותו, נקלע למרדף בניסיון למנוע פיגוע המוני במנהרת הכותל. הכתיבה (רועי מליח רשף) קולחת ודוהרת קדימה כמו מרדף של ג'ק באוור אחרי טרוריסט, ועתירת קלישאות מלבבות כמצופה מהז'אנר, אך הבימוי (נועה שכטר) שמכפיל את כל מה שנאמר כבר בטקסט ומכריח את גולומב לשחק באופן מאומץ וחסר אוויר, לא משאיר לצופים רגע אחד לנשום או להרגיש משהו לבד מחרדה וכאב חד בצלעות. הרשלנות באה לידי ביטוי גם במעברי קיואים מוזיקליים חובבניים ותת-עיצוב תפאורה. נראה שמרוב מאמץ לעשות תיאטרון "מינימליסטי" בחרו היוצרים לוותר על טיפול מעמיק בפרטים. חבל. יש למחזה פוטנציאל להיות רכבת הרים מרגשת ומותחת, חוויה שלא פוגשים כל יום בתיאטרון, אבל בינתיים זה יותר מרגיש כמו תאונה. הגיבור מגיע אל הפצצה, מתלבט בין החוטים ושנייה לפני הפיצוץ חותך את החוט הלא נכון.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

מועדים עתידיים: 10/11/18 | 19:00 ו-21:00

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק

 

 

 

איוב להמונים

 

ביקורת הקריאה המבויימת "איוב" – פסטיבל צו קריאה 9

מאת: אנה מינייב

צו קריאהבין יתר המחזות שהוקראו במסגרת פסטיבל צו קריאה 9, המתקיים מדי שנה בצוותא שבתל אביב, הועלה גם המחזה "איוב 2020". המחזה, שכתב בונה תירוש, סופר ועיתונאי, עוסק בתוכנית ריאליטי מקורית, "מבחן האמונה" שמה, אשר מקיים משרד הדתות, בחסות משרד הביטחון.

איוב ברזאני (המגולם על ידי שי זביב), תושב גני תקווה, אדם דתי, מחליט להשתתף בתחרות ריאלטי בגלל הפרס הכספי המובטח לזוכה. אשתו של איוב (אהובה קרן) מתנגדת בכל תוקף, אך איוב מתעקש ובסיועו של חבר משפחה קרוב (ליאור שמש) הוא ניגש לתחרות. כמו לכל תחרות ריאליטי משובחת, גם לזאת ישנו מנחה (עודד מנסטר) מלהיב, וורבלי ומגויס מאוד, שתפקידו לגרום למתמודד לא להיכנע לייאוש, ולהזכיר שוב ושוב מי נתן את חסותו לתוכנית המשודרת וכמובן, מה גובה הפרס.

מהות התחרות היא להוכיח את האמונה והדבקות של המשתתפים באל, למרות המשימות הקשות והנוראיות שהם צריכים לעשות למען כך. איוב ניגש למשימה הראשונה, אשר כוללת התמודדות עם חרקים שמטפסים על גופו, וצולח אותה, אך לא ברור האם בגלל הדרייב הכספי או בגלל האמונה הגדולה. כך גם צולח איוב את המשימה השנייה, הכוללת התמודדות מול להבות אש בחליפה חסינה, ושוב לא ברור מה הניע אותו לסבול כאבי תופת מסוג זה. במסגרת המבחן השלישי, היה צריך איוב להתמודד עם בחורה (נועם שנהב) יפה ומעוררת מינית אשר גוחנת ללא הרף וכל זה לעיני חברו, ילדיו ואשתו המזועזעת. המבחן הרביעי והאחרון היה שונה מקודמיו, והציב בפני איוב דילמה עמוקה, עליו להחליט איזה מילדיו הוא מוכן להקריב בכדי לנצח בתחרות ולזכות בקרב.

כבר בתחילת הקריאה אנו מבינים שנושא הכסף חשוב מאוד לאיוב, והפרס המוצע יכול לשדרג את חייו, לכן הוא בחר ללכת לתחרות מסוג זה. יחד עם זאת, טוען המחזאי כי הוא מעוניין לדבר על אמונה וצורותיה ואומר כי: "המחזה "איוב 2020" הוא משל – לחברה שבה האמונה חדלה להיות עניין שבין האדם לעצמו והפכה להיות מכשיר חינוכי ותעמולתי ממוסחר, חברה שבה עיקרון קדושת החיים נסוג נסיגה מסוכנת מפני קדושות אחרות". בנוסף, רצה המחזאי להציג את עמדתו כלפי הסיפור המקראי של איוב, לפיה הוא תומך בקביעת חז"ל שסיפור זה לא קרה באמת אלא שימש כמשל לעם ישראל, זאת מכיוון שלא יתכן כי האל עשה מבחנים קשים מנשוא בכדי לבדוק את מידת האמונה בו רק בגלל התערבות שבין האל לשטן. אם כך, נשאלת השאלה על מה מדבר המחזה, האם על אמונה והמסחור שלה? האם על איבוד הערכים שלנו כחברה? או שדווקא מתמקד במשמעותו של סיפור איוב, כיום ובכלל. את זה לא הבנתי בדיוק.

גם שורת המבחנים שעמדה בפני איוב, איש מאמין שרוצה להתעשר באמצעות זכיה בתוכנית ריאליטי, הייתה צפויה ולא מאתגרת מבחינת תוכנה. שתי המשימות הראשונות לא היו קשורות לאמונה אלא לרצון לזכות בכסף ושתי המשימות האחרונות היו ציניות מדי בכדי להתייחס אליהן ברצינות הנדרשת. אני מזדהה לחלוטין עם דברי המחזאי שטוען כי האמונה כבר איננה אישית והופכת יותר ויותר לכלי ביד בעלי השליטה בתכני הדת וגבולותיה, אך לא כך עבר אלי מהקריאה בה צפיתי, (אפילו לא המונולוג של שר הדתות שאמור לחזק טענה זו במשך דקות ספורות) והיא לא גרמה לי להתרשם שהמחזה מעביר את המסר הרצוי.

יחד עם זאת, השחקנים עשו עבודה מצויינת על הבמה והבימוי היה טוב ובהיר. למחזה יש עוד דרך לעבור בכדי למצות את הפוטנציאל שבו, ואני בטוחה שלאחר חידודו, הוא יצליח לעניין רבים.
איוב 2020

פסטיבל צו קריאה 9 – תיאטרון צוותא

מאת: בונה תירוש

בימוי: דניס שמע

משתתפים: אהובה קרן, עודד מנסטר, נועם שנהב, ליאור שמש, שי זביב ואייל זוסמן.

לארוז את הזיכרונות

על ההצגה "לילה אחרון ברפת"

מאת: אירית ראב

לעיתים נדמה כאילו אולם צוותא 2 מאבד משפיותו. כל ערב, הוא מעלה על הבמה עולם אחר עם נפשות אחרות המשחקות בו. לפעמים, הוא זועק מייאוש על איכות ההצגה ועל חוסר היענות הקהל. במקרים אחרים, הוא אומר תודה, תודה על הטיב שהוצג ועל הצוהר שנפתח בלבבות הצופים. ההצגה "לילה אחרון ברפת" הצליחה לגרום לסיטואציה השנייה. לאחר שהתפאורה פורקה, כשהכיסאות נערמו בשנית והחושך חזר לשרור באולם, סביר כי הוא נאנח מנחת.

"לילה אחרון ברפת" מציגה את סיפורן של אם ובת, או ליתר דיוק את הלילה האחרון בבית האם במושב, ממש לפני שהיא עוברת לבית אבות. תוך כדי שנארזים כל החפצים, נחשפים הזיכרונות ועולות האמיתות הכל כך כואבות בין אם לבתה, בת שמנסה להיות מבוגרת אבל אין לה מושג איך לשחק את זה או אם היא משחקת כמו שצריך. עם זאת, לנועה הופשטטר, המגלמת את הבת, יש בהחלט מושג איך לשחק. היא נכנסת לנעליה של הבת שלומית בטבעיות גמורה, באופן מכמיר ונוגע, עד כי אפילו צעקותיה אינן צורמות מדי, אפילו שהן נשמעות במרחק סנטימטרים בודדים מהקהל.  גם בהט קלצ'י, המגלמת את האם מירה, עושה זאת באופן איכותי וצובט לב.

תכני ההצגה ואופן עיצובה אינם חדשים, ומהדהדים מיצירות אחרות, אבל בכל זאת, ניכר על הבמה קול רענן, המעניק פרספקטיבה אחרת לארגזים המוכרים. בצורה זו, גם ארגזי הקרטון הופכים לעולם ומלואו, כאשר אחד מהם הופך להיות הגרסה המוקטנת של הבית במושב, מעין מקט על במה ותיאטרון בתוך תיאטרון, וארגז אחר הופך להיות הגן במושב, עם האווירה הפסטורלית של העצים והנדנדה. עם זאת, קצת חבל שהבמאית אפרת שטינלאוף לא בחנה את האלמנטים הייחודיים הללו באופן מעמיק יותר, אלא רק רפרפה והמשיכה הלאה. מנגד, המילים של נועה כורם והבימוי של שטינלאוף בהחלט מאפשרים לעולם הנשי והמוכר הזה לקבל נקודת מבט אחרת, טובה יותר מיצירות אחרות המתעסקות באותו הנושא בדיוק.

הסיפור על הבמה אמנם מבוסס על  אי-אילו רבדים ביוגרפיים מחייה של המחזאית, אבל הוא מצליח לגעת בכל אחד מן הצופים באולם, בעיקר בגלל האמת האוניברסאלית שהוא מציג – הניסיון להתמודד עם העובדה שההורים נעשים מבוגרים יותר וצלולים פחות, ובתוך כך ילדה אחת, קטנה-גדולה, פשוט רוצה שאמא תאהב אותה.

לילה אחרון ברפת

תיאטרון צוותא

מאת: נועה כורם

בימוי: אפרת שטינלאוף

משחק: נועה הופששטר ובהט קלצ'י

עיצוב תפאורה ותלבושות: עינת פרץ

מוסיקה: אפי שושני

עיצוב תאורה: גיא גלילי

מועדים נוספים: 25/1/14 20:30