עשר המכות של הפרינג' הישראלי

מאת: מערכת מרתה יודעת

לפני שפסח עומד להיעלם כלא היה, החלטנו במרתה לעשות שירות לציבור, וליוצרות/יוצרי הפרינג' בפרט, לצאת לשטח ולבדוק מהן עשר המכות של הפרינג' הישראלי? התוצאה – תשע מכות מהותיות במיוחד ומכה עשירית שהיא למעשה ברכה בתחפושת. כמו כן, בניגוד לאי-אילו גופי תקשורת המציגים את הדופי ותו לא, אנחנו מציעות גם פתרונות פוטנציאליים למכות. תאמצו אותם או לא, ובכן, זה כבר תלוי בכם.

צלצול טלפון באמצע ההצגה או מה לא ברור ב-לכבות את הסלולרי?

אין כמעט הפקה וקאסט שלא מכירים את המכה הזו – ההצגה מתחילה, תאורת הפרי-סט מפנה את מקומה לסצינות הראשונות, האינטראקציה הבדיונית נכנסת לשיאה ו… נשמע צלצול טלפון מכיוון הקהל. לעיתים רחוקות, אך מעצבנות ביותר, הצופה אשכרה עונה לשיחה ולוחש בחוזקה, כך שבכל רחבי האולם (ומאחורי הקלעים) שומעים כל מילה, שהוא בהצגה ולא יכול לדבר… לעיתים נדירות, אך מורטות עצבים, הצופה מפתח שיחה עם זה שנמצא בצד השני של הקו, כאילו ההצגה אינה אלא סרט בטלוויזיה, ועל השחקנים להשהות את ההצגה עד שהשיחה תסתיים. במרבית ההצגות, הקהל מתבקש לנתק את הטלפון לפני תחילת ההצגה, בין אם בהודעה מוקלטת או כזו הנאמרת על ידי נציג ההפקה. בחלק מההצגות, הדמויות שעל הבמה מבקשות את זה מהקהל, כחלק אינטגרלי מההצגה. רוב הצופים נוהגים לשים את הטלפון על שקט, מעטים מכבים לגמרי, אבל כלל הצופים מודעים להפרעה שהצלצול עלול לגרום. ואף על פי כן, נגון יתנגן הרינגטון.

הפיתרון: לחכות ולוודא שכלל הצופים מכבים/משקיטים את המכשיר הסלולרי, גם אם הדבר אורך מספר דקות טובות. אם צלצול סורר נשמע במהלך ההצגה, כדאי להשהות את ההצגה ולהביט באופן מצמית לכיוון הקהל. סביר להניח שהסצינה הבלתי מבוימת שתיווצר בין הבמה לבין הצופה ש"שכח" לכבות טלפונו תגרום לו להשתיק את הטלפון במהרה, תוך רצון לקבור עצמו בין כיסאות הצופים, וליתר הקהל – לוודא שהטלפון נמצא על מצב שקט, כדי שזה לא יקרה גם להם… ובכן, נותר רק לקוות.

מושבים בלתי אפשריים לקהל או איך לא לשבור את הגב/רגליים במהלך ההצגה

בשל התקציב המועט שיש לתיאטראות הפרינג' השונים, אחד האלמנטים המהותיים שנופלים בין הכיסאות, הוא הכיסאות עליהם יושבים הצופים. ניתן לחלק את סוגי הכיסאות לשתי קטגוריות עיקריות – מושבים ניידים ומושבים נייחים. הקטגוריה הראשונה מתבססת בעיקר על כיסאות כתר – הצורות והצבעים הם מגוונים, שחור, לבן, עם ידיות או בלי, משענת רחבה או צרה.. מקורות יודעי דבר אומרים שכשבנו את האולם הקטן בצוותא, כיסאות הפלסטיק המוכרים כבר היו בפנים.

כיסאותכתר

הכתר שבפרינג'

תכל'ס, יש יתרונות רבים לכיסאות האלה – הם קלים לתפעול, שינוע וסחיבה, ובעיקר זולים מאוד, יחסית לכיסאות הבד המרופדים של התיאטראות הרפרטואריים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, קשה עד בלתי אפשרי לשבת עליהם לאורך זמן. אחרי 45 דקות, שעה ורבע גג, התחת מתחיל להירדם, הרגליים מבקשות מנוס והגב נתפס. מנגד, המושבים הנייחים מושתתים על ספסלי בד או עץ, אלמנט מאתגר בפני עצמו, שכן המקום לרגליים הוא קטן והמשענת לגב, אם ישנה כזו, אינה ידידותית למשתמש. התוצאה – אחרי שעה/שעה וחצי בהן הגב מבקש למצוא מזור והרגליים נחמה – הצופים נוטים לאבד עניין בנעשה על הבמה משוועים לצאת החוצה ולחלץ עצמות.

לצד זאת, חייבות לציין את התיאטראות בהם המושבים לקהל הם לא רק לא נוחים, אלא גם מסוכנים. ישנם תיאטראות, לא נציין שמם, שבחלק מן האולמות שלהם המושבים בנויים בזווית גבוהה מדי ושגויה למדי, שאולי מאפשרת לדחוס מקומות נוספים במתחם הקהל, אך עלולה לגרום לערעור שיווי המשקל של הצופים ולהגברת תחושת פחד הגבהים אצל אלו הסובלים מכך. בחלק הארי מבין מקרים אלו, המדרגות למושבי הקהל אינן מקובעות לקרקע, דבר שמגביר את תחושת חוסר האונים של הקהל במסע אל למקומותיהם.

עכשיו, נכון, לכאורה הפרינג' מיועד לצעירים, או לצעירים בנפשם, שמשתוקקים לתיאטרון בלתי קונבנציונאלי שמותח את גבולות האמנות, ועל כן יכולים לדלג מעל פודיומים מתנדנדים ולקפוץ אל מקומם בהינף רגל. אבל למעשה, זה בולשיט. חלק ניכר מבין הבאים למחוזות הפרינג' הנם קשישים שכמהים לראות תיאטרון אחר ובלתי רגיל, ולכן, יש לאפשר להם לעלות אל מושבי הצופים, לשבת ולרדת מהם בבטחה. זאת, אם נשים בצד את העובדה שחלק ניכר מבין תיאטראות הפרינג' בארץ אינם נגישים לבעלי מוגבלויות פיזיות, אבל זה לכתבה אחרת.

הפיתרון: מתיחת הגבולות התיאטרלית שבפרינג' אינה אומרת שצריך לאמלל את הקהל, ולעיתים אף לסכן אותו, בשם האמנות. אם מושבי הקהל הנם חלק אינטגרלי מהקונספט התיאטרלי, אז תעשו את זה עד הסוף – הושיבו את הקהל על כיסאות תלמידים בכיתה, מזרוני ספורט בפואייה הבית ספרי או שקי חול לאור הלבנה. אם לא, אנא, תנו לקהל כיסאות נוחים! חלק מהתיאטראות (כמו תיאטרון יפו ו-"הסימטה") כבר השכילו להחליף לכיסאות טובים יותר (באופן יחסי) עם ריפוד מתחת לתחת. אם אין באפשרות התיאטרון להחליף את הכיסאות, כדאי לשים כריות נוחות (5-10 ש"ח ליחידה בחנויות מקס סטוק והכל בדולר) על גבי המושבים. בנוגע לספסלי בד או עץ המהווים חלק בלתי נפרד ממתחם הקהל, ובכן, השליכום לבור, הקצו חלק מהתקציב השנתי לבניית מושבים מודרניים יותר ותבנו מחדש.

רק שתי "קרנות" תמיכה לתיאטרון או קאט דה בולשיט!

בארץ, יש רק שני גופים שתומכים בתיאטרון פרינג' – קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס. נכון, חלק מועט מההצגות מקבלות תמיכה ממשלתית, כמה שזו לא תהיה, אבל עדיין, בגדול, יש שני גופים עיקריים. בשלהי 2017, משרד התרבות הפסיק לתמוך בקרן רבינוביץ', ובכך גרם  למרחב הנשימה האמנותי להצטמצם עוד יותר. אם עד כה הקרן סייעה לאמנים מכל הארץ, כעת היא יכולה לסייע לאמנים מתל אביב בלבד. מאחר שיש כל כך הרבה הצגות פרינג' (דבר מכובד לכשעצמו), כולן מנסות לקבל תמיכה כספית משני הגופים הללו, דבר שגורם למעטות להיבחר ולהיתמך, משיקולים כאלו ואחרים, ואחרות להיוותר בחוץ. חלק מההצגות מנסות את מזלן בפעם הבאה, הרוב נתמכות על ידי כספים פרטיים של היוצרים. עכשיו, תחשבו על זה שנייה, יוצר/ת שרוצים לעשות תיאטרון ונלחמים על האמנות, לא רק שאינם מרוויחים כסף ממנה, אלא אף משקיעים מכספם האישי, השקעה שבמקרים רבים אינה חוזרת אליהם. אם נבחן את המצב באירופה או בארצות הברית, נגלה מצב אחר לגמרי. נכון, גם בארצות הברית ניכרת סתימת פיות תרבותית-פוליטית, אבל עדיין יש שם עשרות גופים התומכים בהצגות עצמאיות ומעצימים אותן.

הפיתרון:  לכתוב שעל הממשלה להקים גופים ייעודיים המסייעים לתיאטרון פרינג' ולהגדיל את תקציב התרבות זה נאיבי מדי, לצערנו, במדינה שלנו. במקום זאת, מעצם היותן עצמאיות, על ההצגות עצמן למצוא דרכים וכלים להעצמה כלכלית שאינה תלויה בגופים ממשלתיים או עירוניים. נכון, זה קשה עד בלתי אפשרי בפני עצמו, אבל בפרינג' כמו בפרינג' – אין דבר כזה שאין דבר כזה ואנחנו יכולים ליצור יש מאין. ישנן קבוצות פרינג' שכבר עושות את זה, ראו קבוצת בובצ'קה, ראו ציפורלה. זה לא פותר את הגופים מאחריות, חלילה, אלא גורם לנו לשרוד בכוחות עצמנו.

תפאורה פגומה או קוליסות שנופלות באמצע ההצגה

בהתאם למכה הקודמת, הפרינג' הוא תיאטרון עצמאי במלוא מובן המילה. לכן, במרבית ההצגות התפאורה לא נעשית במיוחד להצגה, אלא עוברת מדור לדור, בייחוד כשמדובר בתיאטרון המארח הצגות אחרות, הנעזרות בתפאורת הבית. Necessity is the mother of invention ואלמנט תפאורה לעולם לא נועד למטרה אחת בלבד. פודיום הוא מיטה, במה, מכשיר עינויים, מדרגות לגן עדן… כל המרבה, הרי זה משובח, אבל חיי התפאורה מתקצרים והיא עלולה לקרוס בחלק דרמטי במיוחד בהצגה. למרות שזה יוצר מתח על הבמה, ובפני הצופים, זה עלול לגרום לשערות לבנות על ראש היוצרות/ים לפני ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: להקדיש חלק קטן מתקציב התיאטרון המארח לתחזוקת התפאורה הקיימת. אם אתם הצגה עצמאית שמתארחת בבתי פרינג' שונים, כדאי  לבחון את הקילומטראז' של התפאורה/אביזר שהמקום מציע ולפעול בהתאם.

מתחם הקהל בגובה אחיד או בחייאת, תזוז, אתה מסתיר לי

אחת המכות הקשות בתיאטרון, ובפרינג' בפרט, היא שכיסאות הקהל ממוקמים על רצפה/משטח בגובה אחיד. בשל כך, יושבי השורה הראשונה רואים את ההצגה כראוי, אך מסתירים לאלו שיושבים בשורה מאחוריהם, ואלו, מסתירים ליושבים בשורה שמאחוריהם, וחוזר חלילה. במרבית המקרים, הצופה הממוצע מנסה לראות את המוצג על הבמה מבעד לרווח הצר הנוצר בין ראשיהם של היושבים לפניו, ולרוב, משנה את תנוחת ראשו בהתאם לתנוחת הראשים שלפניו. מחול הראשים הזה יכול להיות משעשע מאוד למי שצופה מהצד, אבל יכול לשגע את הצופה המנסה להיכנס אל עומק העולם הבדיוני, בייחוד אם מדובר על מבקרת תיאטרון כמו מרתה שלנו…

הפיתרון: ליצור משטח מדורג לקהל, (לא רק בחלקים מסוימים, אלא בכל המתחם המיועד לצופים) על ידי קוליסות או פודיומים. עם זאת, הקפידו לקבע את האלמנטים הללו בכדי למנוע תאונות מיותרות…

אינפלציית שחקנים או יש יותר מדי בתי ספר למשחק!

אמרו את זה קודם, לפני, לא משנה… כיום, יש יותר מעשרים בתי ספר למשחק בתל אביב בלבד, גדולים וקטנים, נישתיים או כלליים. זאת, אם לא נכניס למשוואה את בתי הספר בירושלים, באר שבע, בחיפה וברחבי הצפון.  השפע האמנותי הזה גורם לכך שבכל שנה מתווספים לתעשייה יותר ממאתיים שחקנים חדשים עם אותו חלום בלב. אם סך ההפקות בתיאטרון ובקולנוע היה גדל בהתאם, ניחא, אבל בגלל היעדר תקציבים, יש מעט הפקות, ומאות שחקנים נלחמים על תפקידים מעטים. נוהגים לומר שלאחר חמש שנים, שחקן/שחקנית נפלטים מהתחום ועוברים להתמקצע בתחומים אחרים. זה כבר לא נכון. היום, יוצרי תיאטרון, ושחקנים בפרט, עוזבים את התחום הרבה לפני כן. אותו חלום ישן נושן מתנפץ על רצפת חדר העריכה של החיים לאינספור רסיסים.

הפיתרון: להקטין את מספר בתי הספר למשחק. תוכלו להגיד שהסיבה לכך ששחקנים ויוצרים עוזבים את התחום אינה טמונה בבתי ספר רבים מדי, אלא בהיעדר תקצוב ותמיכה. זה נכון לחלוטין, אבל עדיין, אם היו פה בתי ספר מעטים יותר, מבלי שבכל שנה ייפתח בית ספר חדש (מעולה ואיכותי ככל שיהיה), לשחקנים היה יותר סיכוי לשרוד בתחום.

נקים בהצגות תיאטרון או מדונה מעולם לא גרה פה

מדונה

מדונה עזבה את הבניין…

בשנים האחרונות, הולכת ומתעצמת תופעה מזעזעת של נקים על הבמה. נקים הם מיקרופונים קטנים המודבקים לפנים עם פלסטר בצבע גוף, לרוב בלחי, אבל לפעמים גם במצח או בקו השיער. אלא אם מדובר במחזמר באולם תיאטרון אדיר ורב מקומות, אין סיבה ששחקן או שחקנית ייעזרו בנקים על הבמה בתיאטרון בכלל, ובפרינג' בפרט. מעבר לכך שהנק עלול לגרום לאינספור תקלות טכניות ואנושיות (כמו שחקן ששוכח שהנק עדיין עובד, ופולט מיני אמירות מאחורי הקלעים, שעדיף שהצופים לא יישמעו) הוא הופך לכדי קב מיותר לשחקנ/ית, וגורם להם להישמע באופן מקסימאלי ולשחק באופן מינימאלי.

הפיתרון: שחקנים, התאמנו על הפרויקציה שלכם. לא בכדי, לימדו אתכם את הכלי הזה בבית הספר למשחק, נצלו אותו, האדירו אותו וגרמו לצופה בשורה האחרונה להבין כל מילה היוצאת מפיכם.

 

העיצוב הרג את כוכב התוכן או למה לנו פוסט-מודרניזם עכשיו?

לאחרונה, במחוזות הפרינג' ישנה נטייה לתעדף את העיצוב המהמם על חשבון הדרמה על הבמה. בדומה לאירופה, גם בארצנו הקטנטונת יוצרים רבים נוטים לשעתק תופעות אמנותיות ולחזור עליהן שוב ושוב ושוב (ושוב), עד שאבד עליהן הכלח. כך, לדוגמה, אם הצגה אחת או שתיים נעזרו בוידאו ארט כי זה העצים את הדרמה, פתאום הצגות רבות מספור החלו להיעזר באלמנט תיאטרלי זה, לעיתים רבות ללא פשר אמיתי. אם הצגה מסוימת נעזרה בציורי גיר על הבמה בכדי להמחיש את החלל הבדיוני על רבדיו השונים, או אז בכל הצגה שנייה החלל הבדיוני מקבל ייצוג עם גירים בלבד, בהתאם לצו האופנה.

אם יש לזה צידוק אמנותי וזה משרת את היצירה ואת התכנים אותם אתם רוצים להביע על הבמה – לכו על זה. אין דבר נפלא יותר מהצגה המשלבת בין האלמנט הוויזואלי לבין האלמנט התוכני ונעזרת בשניהם בכדי להאדיר את כוונת המשורר. אבל, אם העיצוב רומס את הדרמה – ובכן, זו בהחלט בעיה. הספינה הבימתית שוקעת וכל שנותר הוא בועה מרהיבה בכלל צבעי הקשת, המתפוצצת ברגע שהצופים יוצאים מן האולם, כשמעטים מהם, אם בכלל, זוכרים על מה ההצגה היתה מלכתחילה.

הפיתרון: אז נכון, החל מימיו של אריסטו, ישנן הצגות מעטות שהמציאו את הגלגל, ורבות נשענו על הקודמות בתור. עם זאת, נסו לבחון את היצירה שלכם בעיניים אובייקטיביות, מנקודת מבטו של צופה רנדומלי אחד, ולבדוק האם העיצוב נפלא ומרהיב ומושלם ותו לא, או שמא הוא משרת את היצירה, מאדיר אותה ומאפשר לתכנים התיאטרליים להיות בקדמת הבמה?

מאחרים, צאו בחוץ!

אין דבר מעצבן יותר מאנשים שמאחרים, על אחת כמה וכמה כשמאחרים לתיאטרון. ברפרטוארי יש מדיניות שהמאחרים אינם מורשים להיכנס לאולם לאחר שההצגה התחילה אלא מועברים לשבת ביציע, ואין זה משנה אילו כרטיסים יש ברשותם. מאחר שאין יציע באולמות פרינג', ובגלל שההצגות צמאות לקהל, לרוב לא מגרשים הביתה צופים מאחרים, אלא מוצאים דרכים יצירתיות להכניס אותם לתוך האולם, גם כאשר הכניסה היא מכיוון הבמה. זה מפריע לכל מי שקשור להצגה – הקהל, על הבמה ומאחורי הקלעים.

הפיתרון: צופים, תגיעו בזמן או שתישארו בחוץ.

ברכת בכורות

מכירים את זה שאתם יוצרים הצגה, משקיעים בה את הנשמה (ואת הכסף), עושים חזרות על גבי חזרות, יודעים את הטקסט בעל פה גם אם אתם לא על הבמה, חולמים על זה בלילה, ואז בסוף מגיעה הבכורה. והגרגר האחרון בשעון החול מצטרף לחבריו שלמטה, וכל מה שלא הספקתם לעשות ולהכין כבר לא משנה. הקהל מתיישב, האורות נדלקים על הבמה והשחקנים מתחילים ואתם עומדים (כי אתם לא יכולים לשבת בשקט) ליד הסאונדמן או התאורנית, ואתם קולטים פתאום שהיצירה הזו שעבדתם עליה כל כך הרבה אשכרה מתממשת, המילים קמות לתחייה ולדמויות יש כבר חיים משלהן. וזהו, הצגה נולדה. האדרנלין מציף את הגוף והחרדה את הנפש, אבל לצד כל זה, היצירה שלך על הבמה. אין הרגשה יותר טובה מזו.

"ניסים אלוני הבא" כבר כאן

על הגדרות ותיוגים בתיאטרון הישראלי

מאת: חוה ירום

לא פעם ולא פעמיים עולה בשמי התרבות הישראלית השאלה מדוע אין היום מחזאים כמו ניסים אלוני וחנוך לווין? איך יתכן שבספירה התיאטרונית הישראלית של היום, עם שפע של הצגות ומחזות, אין בנמצא מחזאי אחד שיכול להיכנס לנעליו הגדולות של גדול מחזאינו? והתשובה היא פשוטה – יש. פשוט צריך לדעת לאן להסתכל.

בכדי לעשות את זה צריך לשאול שאלות אחרות לגמרי. לא "מי הוא ניסים אלוני החדש?", אלא מהו תיאטרון, מי הוא מחזאי ובשביל מה בכלל צריך את כל התיוגים וההגדרות הללו?

להערכת רבים, תיאטרון הוא לא תיאטרון ומחזה הוא לא מחזה עד שהם מגיעים לתיאטרון הרפרטוארי. כשהם כבר מצליחים להגיע לשערי הרפרטוארי, מכתירים אותם בתור הצגות, בתור מחזאים, בתור אלו שחדרו לממלכת התיאטרון הישראלית. הבמה הרפרטוארית היא זו הקובעת מהו תיאטרון. למעשה, זה בולשיט.

ניסים אלוני תיאטרון כולל אינספור ז'אנרים וסגנונות, אינספור סוגי במות, החל מהרפרטוארי, דרך הפרינג' וכלה באוטובוס בין עירוני. בכדי שהוא יתפתח כראוי, ויתאים עצמו למאה ה-21, אי אפשר ואסור לתחום אותו בגבולות ברורים ומגודרים. על כן, ברגע שאומרים שמחזאי מסוים הגיע רק לפרינג' אבל לא מצליח לחדור אל שערי הרפרטוארי, זה לא שהוא נכשל, זה לא שהוא נאלץ להתדפק על לבבות המנהלים האמנותיים, אלא הוא כבר הצליח. הוא כבר נוכח בשדה התיאטרוני וכבר יודעים עליו.

בואו ניקח לדוגמא את עודד ליפשיץ. רבים טוענים כי הוא החנוך לוין הבא, כי הוא הצליח לעלות על הנוסחה ומצא את מידת הנעליים הנכונה של המחזאי הדגול. על אף כישרונו הרב (ויש לו כישרון, אין בכך צל של ספק) הוא לא מצליח לעלות בתיאטראות הרפרטואריים. על כן, הוא נכשל. הרי לא צריך להיות מחונן תיאטרון כדי להבין שזה לא נכון. ההספק האמנותי של המחזאי הצעיר הזה עולה על כל אמן צעיר אחר כיום. הבמה הרפרטוארית היא לא זו שתכתיר את הצלחתו, את כישרונו או את יכולותיו.

בנוסף לכך, יש לבחון מי הוא מחזאי. האם מחזאי הוא כל אדם שכותב מחזה? כל אדם שכותב יותר מחמישה מחזות? עשרה מחזות? או שמדובר על בוגרי בתי הספר למחזאות? בניגוד לרפואה או הנדסת מחשבים. אי אפשר באמת ללמוד להיות מחזאי. לא בכדי נסגרו המסלולים המתמחים במחזאות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. מנגד, גם סטודנטים לרפואה לא הופכים באופן מיידי לרופאים ברגע שהם יוצאים מן הפקולטה לרפואה. אז באיזה שלב המחזאי הצעיר מוכתר בתור "מחזאי"?

מתי ניסים אלוני, אחד המחזאים הטובים ביותר של מדינתנו הקטנה, הוגדר בתור מחזאי? אחרי שכתב את "אכזר מכל המלך" (לטעמי המחזה הטוב ביותר שלו), מחזהו הראשון? או אחרי שכתב את "הנסיכה האמריקאית", מחזה שנכתב מאוחר יותר ונחשב למחזה הידוע ביותר שלו? נכון להיום, יש מחזאים צעירים רבים המעלים הצגות תיאטרון נהדרות, ביניהם: גור קורן, המעלה בתיאטרון גשר (הרפרטוארי) ובצוותא, חנה וזאנה גרינוולד בתיאטרון יפו, רועי רשקס בתיאטרון הסימטה, אלירן כספי בסימטה, עידו בורנשטיין בתמונע והיד עוד נטויה. ויש את המחזאים שמעלים על במות ותיאטראות רבים בתל אביב ומחוצה לה, בבמות פרינג', במרתפי צוותא, בתחנה המרכזית החדשה, בבית תמי, בבית העירייה, במרכז הגאה, ואפילו ברחוב. חלקם אפילו כותבים לכם כאן, במרתה, מדי שבועיים.

מעבר למהו תיאטרון ומי הוא מחזאי, צריך לבחון את הצורך בלהגדיר כל דבר ולתייג כל אחד. בתיאטרון של היום, כמו גם בכל השדות האמנותיים, אי אפשר ואין צורך לתייג ולהגדיר כל אמן תיאטרון חדש בתור הדבר הגדול הבא. לא יכול להיות ניסים אלוני הבא או חנוך לוין הבא או סר לורנס אוליביה הבא, וטוב שכך. לכל אחד מנכסי צאן הברזל של התיאטרון העולמי והישראלי יש את המקום שלו, התרומה שלו, הקול הייחודי שלו. באותה המידה, לכל אחד מיוצרי התיאטרון של היום יש את הייחודיות שלו והמסלול התיאטרלי עליו ילך. אבל אם חייבים לתייג וחשים צורך בלתי נשלט להגדיר, ניתן לראות שניסים אלוני הבא כאן. הוא נמצא בנבכי התיאטרון, על כל סוגיו ושריטותיו. פשוט צריך להסתכל ולצפות.

מחשבות על שיווק

על קרוס מדיה בתיאטרון פרינג'

מאת: אירית ראב

לאחרונה, החלו להקרין את הסדרה (המעולה!) "בית הקלפים", בכיכובו של קווין ספייסי. מלבד תככים, מניפולטיביות ומזימות בצמרת השלטון האמריקאי, הדמויות מרבות להשתמש באינטרנט וברשתות חברתיות, כיאה לעשור השני של שנות האלפיים. אחת הדמויות עובדת במגזין אינטרנטי המכונה "סלאגליין", מגזין פיקטיבי פרי דמיון היוצרים. עם זאת, צופים רבים הודו כי לאחר צפייה בסדרה, הם נכנסו לרשת ובדקו האם אתר כזה אכן קיים. צופה אחת אף העלתה תהייה/תלונה על גבי הרשת כי חבל שהמשווקים של הסדרה לא העשירו את אסטרטגיית השיווק על ידי בניית אתר שכזה, בו יכלו להעלות כתבות, ציוצים, סטטוסים ונאומים, המוזכרים בסדרה עצמה, מעין סלאגליין אמיתי לגמרי, אך עדיין בתוך גבולות העולם הבדיוני.

אין מדובר בהמצאה חדשה, אלא במהלך וותיק למדי, המכונה קרוס מדיה. סדרות ותוכניות טלוויזיה רבות עשו את זה קודם, החל משרלוק ועד לאובריאן, עד שנדמה כי מדובר בדבר מה חובה לכל סדרה חדשה שעולה לאוויר. לעומת זאת, קרוס מדיה אינה כל כך נפוצה בעולם התיאטרון הישראלי בכלל, בייחוד בכל הנוגע לפרינג'.

למה? שאלה מצוינת.

הרי תיאטרון פרינג' הוא המקום בו היוצרים מרבים לחשוב מחוץ לקופסה, בין אם ככורח המציאות ובין אם כחלק אינטגראלי מיצירת האמנות. עם זאת, הצגות פרינג' אינן להוטות להשתמש בכלי המצוין הזה, שיוכל להביא להן עוד צופים. אז נכון, ישנן הצגות היוצרות פרופילים פיקטיביים בפייסבוק לדמויות השונות, אך זה לא בדיוק אותו דבר.

למראית עין, הסיבה לכך שאין הצגות פרינג' רבות הנעזרות בקרוס מדיה טמונה בשני פרמטרים – זמן וכסף. בניית אתר שכזה, הכולל תכנים הקשורים לעולם הבדיוני של ההצגה, דורשת זמן וכסף, אלמנטים מהותיים שליוצרי פרינג' אין. הזמן מיועד לחזרות והפקת ההצגה, כנ"ל לגבי הכסף. זאת, מתוך הנחה כי 'קודם שההצגה תעמוד על הרגליים ותמשוך קהל, אחר כך נדבר'. למעשה, קרוס מדיה לא דורשת כל כך הרבה, כמו שנהוג לחשוב.

להצגות פרינג' רבות יש מנהלי יחסי ציבור ושיווק, גם אם מדובר על אחד השחקנים או היוצרים. אנשים אלו יכולים לקחת על עצמם את המשימה לייצג את ההצגה גם באלמנטים ווירטואליים. כמו שיש דף פייסבוק כמעט לכל הצגה, טריילרים ותמונות מפולטרות, אין סיבה שלא יהיה מרחב כלשהו בו הדמויות יוכלו להגיד את שעל לבן. נהפוך הוא, יהיה מרתק לדעת מה אופליה כותבת ביומן, כיצד מנחת הסדנא ב"שופרא" מכינה את עצמה לקראת כל סדנא, אילו קייסים מעניינים היו לקשישי החוק ב"התקלה" והאם לאה'לה מ"הדיבוק" נהנית בדרכי העולם הגדול?

מבחינה כספית, ישנם אמצעים רבים באינטרנט, שאינם דורשים כסף רב. לדוגמא, ניתן לפתוח בלוג לאחת או יותר מדמויות ההצגה, באחד מאתרי הבלוגים החינמיים והאיכותיים. כמו כן, באתרים מעין אלו ניתן ליצור מרחב ווירטואלי נהדר, לכל מטרת קרוס מדיה שהיא.  במקרה הזה, השמיים הם הגבול.

כעת, כל שנותר הוא להרים את הכפפה, לפתוח את הלפ-טופ, ולפרוץ את גבולות אולם התיאטרון.

מכרה של זהב מאחורי הקלעים

ביקורת על ההצגה "חופרים"

מאת: נמרוד עמית

אל ההצגה "חופרים" הגעתי עם הרבה ציפיות. היו לי ציפיות מתוכן ההצגה (על פי מה שקראתי בתוכניה), היו לי ציפיות מצוות השחקנים (אבי פניני, דני מוג'ה ואורי אברהמי) והיו לי ציפיות מעבודת הבימוי (של אלדד זיו). רק לעתים רחוקות אני מרשה לעצמי לבוא לתאטרון עם ציפיות כל כך גבוהות, והפעם, כמו שקורה לעיתים כל כך רחוקות, הן התגשמו!

ההצגה מגוללת את סיפורם של שלושה שחקני משנה, הנמצאים במחסן התלבושות בזמן שההצגה "האמיתית" מתרחשת באולם מעליהם. מדי פעם אחד מהם יוצא "אל הבמה" ולעתים שלושתם יוצאים ביחד, בעוד הקהל שומע מבעד לרמקולים מה מתרחש למעלה, ויכול רק לדמיין איך זה יכול היה להיראות. במהלך ההצגה ניצלתי את ההזדמנויות האלה כדי להביט בצופים שישבו באולם, שהיה מלא עד אפס מקום. מעולם לא ראיתי קהל רב כל כך מסתכל בריכוז גבוה כל כך על במה ריקה במשך כל כך הרבה זמן.

עבודת הבימוי של אלדד זיו מצטיינת לא רק בבחירות אמיצות ומיוחדות כגון אלה, אלא גם בבחירותיו הנדושות יותר. לדוגמא, השחקנים משתמשים באביזרים משעשעים ובתלבושות מגוונות, המוסיפים צבע וחיות לסיטואציה הצבעונית ממילא שבה הם נמצאים. המגוון הזה, על אף שהיה מעט צעקני לטעמי, ללא כחל וסרק לגיטימי ואף מתבקש, שהרי השחקנים נמצאים במחסן תלבושות והם חייבים להחליף תלבושות שוב ושוב לצורך תפקידיהם השונים בהצגה שלמעלה.

זאת ועוד, זיו מצליח לתזמר את שלישיית שחקניו כמעשה אמן. במשך רובה המכריע של ההצגה נמצאים שלושתם על הבמה והדינמיקה ביניהם מאוזנת ושקולה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הביצוע. הדמויות, ששמן כשם השחקן שמגלם אותן, מבוססות על הביוגראפיה של השחקן האמיתי, אך אינן מתיימרות לתת ייצוג מדויק של השחקן (מה שממילא אינו בגדר האפשר במסגרת התיאטרון), אלא משתמשות באלמנטים ביוגראפים מחיי השחקן כדי ליצור ייצוג אמנותי שלו. המשחק המצוין של שלושת השחקנים, ובראשם אורי אברהמי, נע על התפר שבין נטורליזם (דהיינו התנהגות כמו בחיים האמיתיים) למשחק מסוגנן. מובן לקהל שעל הבמה נמצאים שלושה שחקנים שממלאים תפקידים, אבל מצד שני שורר ערפול מכוון בין האמיתי והבדיוני.

הערפול הזה מתקשר גם לתימה נוספת שעולה בהצגה: האמנות האמיתית, המיוצגת על ידי שלושת השחקנים, לעומת האמנות הממוסחרת, המיוצגת על ידי ההצגה שלמעלה, שממנה אנו שומעים לפרקים באמצעות הרמקול את קולו של אבי קושניר ולקראת הסוף גם את נועם סמל. בשלב מסוים חוזר אבי פניני אל הבמה צולע, אחרי שמילא את תפקידו הקטן בהצגה שלמעלה, וטוען כי השחקן הראשי שם (בהתכוונו לאבי קושניר) ניסה להכשיל אותו. מכאן ואילך מתפתחת ביניהם יריבות איתנה, שעליה אנו למדים מתיאוריו של פניני, ואשר לפיה השחקן הראשי בהצגה הממוסחרת עוין כלפיו וכלפי יתר שחקני המשנה עד לרמה של זוב דם. וליהפך.

לצורך היריבות הזאת מניחים גיבורי "חופרים" את היריבויות הפנימיות הרבות שיש ביניהם בצד, מאחדים כוחות ומשתפים פעולה. הצעד שבו הם נוקטים שייך אמנם לצד היותר "תיאטרלי" של ההצגה ובלתי סביר שהיה מתקיים במציאות, אך המשמעות שמאחוריו אינה יכולה להיות ריאליסטית יותר. האמנות אינה רק דבר שראוי והכרחי להילחם עליו, אלא שהמלחמה הזאת למען המטרה המשותפת עשויה גם לקרב לבבות ולגשר על פערים מעולם המציאות.

הייתי יכול לומר כי "חופרים" הנה קומדיה קלילה, העוסקת בנושאים כבדים; הייתי יכול לטעון כי היא הצגה קצבית, המחלחלת לאט; הייתי יכול לציין כי זהו תיאטרון קטן בגדולתו; הייתי יכול להוסיף ולחפור, אך במקום זאת, פשוט אמליץ בחום לראות את ההצגה!

"חופרים"

תיאטרון תמונע

כתיבה – אורי אבהרמי

בימוי – אלדד זיו

תאורה – ניצן כהן

תפאורה – אנה זיו

תלבושות – לירון מינקין

סאונד – שלום ויינשטיין

משתתפים: אבי פניני

               דני מוג'ה

               אורי אברהמי

מופעים קרובים:

23.8.12  20:00

29.8.12  20:00

5.9.12  20:00

9.9.12  20:00