המלחמה שאחרי המלחמה

על ההצגה "חוזר הביתה"

מאת: תמר צפריר

מבוסס על סיפור אמיתי. ארבע מילים שמקפיצות לאין שיעור את רף הסקרנות שלפני הצפייה בהצגה. "חוזר הביתה" חושפת את סיפורו של אסי צובל, כוכב טלוויזיה לילדים, השב ממלחמת צוק איתן ומתמודד עם הלם הקרב שאחרי. צמד המילים "צוק איתן" מעורר הרבה מחשבות, תגובות וזיכרונות, אצלי הם נעים על סקלה שבין אנטגוניזם לבין זיכרונות מהשירות הסדיר שלי ואפילו מערב מורשת קרב שעיצבתי בתחילת השירות. מצד אחד, רצון לשכוח, מצד שני, חיטוט סקרני בפצע ששייך לכולם, במדינה שבה לכל אחד יש בעצם קצת הלם קרב. עם כל המטען הזה, הגעתי לפרימיירה של "חוזר הביתה" ויצאתי בקתרזיס גדול.

ההצגה עצמה נפתחת בקצב די אטי. האנרגיות על הבמה עדיין נמוכות ודמות הגיבור עוד נדמית כזרה. מספר פעמים, השחקן (ובמקרה זה גם המחזאי) פנה ישירות לקהל כמספר, דבר שגרם לקטיעת הרצף העלילתי והאנרגטי והציב מחסום בפני הצופה שביקש להיכנס לתוך העולם הבדיוני. היציאה לדמות המספר היא קריצה לעולם תוכניות והצגות הילדים ממנו בא השחקן, ולכן, בהצגת מבוגרים נדמית כהאכלת הקהל בכפית.

חוזר הביתה - אופיר דרעי

מתוך "חוזר הביתה". צילום: אופיר דרעי

 

התפאורה של יסמין ממן ניכרת מינימליסטית מדי בתחילה, אך ככל שמתקדמת ההצגה מגלים עד כמה היא למעשה מדויקת. לעיתים תכופות, צובל מארגן ומסדר מחדש את התפאורה באופן שמחמיא לדמותו ולכל שלל הדמויות שהוא מגלם בחינניות וקצביות מרשימה. דווקא המינימליזם של התפאורה, הוא שמשאיר מקום רב לדמיונו של הצופה ושל צובל יחד, שבוראים על הבמה אינספור דמויות ומקומות שונים. את מה שנדמה כחסר בתפאורה, משלים עיצוב התאורה המקורי של אדם רוטבליט, לעיתים בתפעול מחוץ לבמה ולעיתים מתוך הבמה עצמה.

כשהוא ממשיך לפרוש את העולם הבדיוני, צובל זונח את דמות המספר ואת החומות הגבוהות המגנות עליו, ומרשה לעצמו לחשוף בדרך אופטימית מאוד את כאבו הגדול. אמת היא, כל אזרח ישראלי יודע מהו הלם קרב, אם מקרוב ואם מרחוק. במציאות בה הלם קרב כל כך נפוץ, הפכנו כבר קהים לגודל הכאב שכרוך בפוסט-טראומה מסוג זה. הכתיבה של צובל, בבימויו של עוזי ביטון, מאפשרת לגעת בהלם הקרב האישי שלו, לא עם זה הקולקטיבי. ההיחשפות האמיצה והכנה שוברת את כל קירות הציניות.

בהצגה, צובל משחק חייל, במאי, שחקן והורה אך מעל הכל את עצמו. נוסף על כל אלה, הכניסות והיציאות שלו אל דמויות אחרות המקיפות אותו (או התייחסויות שונות שלו בתור עצמו לדמויות המקיפות אותו) נעשות בכישרון רב, מוסיפות מאוד לחווית הצפייה וגם מעוררות שאלות על השפעת הקולקטיב על הכאב האישי שלו.

חוזר הביתה2 - אופיר דרעי

צילום: אופיר דרעי

כשחקן הוא משתף את הקהל באמצעים שונים ומקוריים בהצגה וכמחזאי הוא שותל מוטיבים המציעים עוגן מוכר לצופה במהלך נקודות שונות בעלילה. הסקלה הרגשית נעה בין אדישות, תדהמה, כאב גדול ומזעזע, ואף פרצי צחוק על גבול איבוד ההיגיון. המטוטלת הרגשית עובדת שעות נוספות בהצגה הזו, כשהצופים עוברים את המסע המעייף יחד עם אסי בדרכו הביתה מהמלחמה שאחרי המלחמה.

בתור אשת תיאטרון, אחד הדברים שתפסו את עיני היה האופן בו היוצרים המחישו על הבמה את הפוסט-טראומה של אסי, איך היא הפריעה לו בחיי היומיום כהורה ואדם עצמאי, אך בעיקר בעבודתו כבמאי. האמצעי התיאטרוני של סאונד חוץ בימתי מוסיף עניין להצגה, כשכל פעם צובל מתייחס להקלטה מתוך סיטואציה שונה בעלילה. כך, גם ההקלטה מחליפה דמות.

צובל מציע דרך אופטימית להמחיש כאב גדול מאוד, שנשטף בקתרזיס גדול בסוף ההצגה, אך נשאר הרבה אחרי החזרה הביתה.

חוזר הביתה 

תיאטרון פסיק

מחזאי ושחקן: אסי צובל
בימוי ודרמטורגיה: עוזי ביטון
מוזיקה מקורית: מרדכי צבי שמרלינג
עיצוב חלל: יסמין ממן
תאורה: אדם רוטבליט
ניהול אמנותי: שמואל הדג'ס  |  ייעוץ אמנותי: אסי שמעוני
צייר: ידידיה צובל

מועדים נוספים: 18/10/18 | 21:00 | בית מזי"א ירושלים

כדאי לעקוב באתר תיאטרון "פסיק" בנוגע למועדים עתידיים

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.