איפה את, לימור לבנת?

מפגשי תיאטרון

מאת: אסף בלאו

לתיאטרון הקהילתי הגעתי במקרה. חלמתי על קריירת משחק ועל התיאטרון הלאומי, אבל לחיים היו תוכניות אחרות, ומפה לשם מצאתי את עצמי בן יחיד בכיתה של עשרים בנות בלימודי תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. רובן הגיעו עם אג'נדות מוצקות מאוד על החיים, על עוולות השלטון והבעיות בחברה שלנו. דיברנו המון על פוליטיקה ועל תרגום הדעות לבמה, על האמירה הבימתית והעלאת הנושאים הבוערים לשיח עם הקהל. לי לא היו. 

אני לא מגדיר עצמי כאדם פוליטי ולרוב נמנע ומתחמק משיחות בנושא. רבים מחבריי בטוחים שהם מכירים את דעותיי, אך לא כך הדבר. כשאמרתי בקול רם שאני מחבב מאוד את לימור לבנת, כשהייתה שרת התרבות, אנשים חשבו שאני צוחק. הסברתי שאני אוהב את הגינונים והמניירות שלה כאדם וכפוליטיקאית, וכן, הסכמתי עם חלק מהדברים שהיא עשתה והאמינה בהם. בזמן שבנות הכיתה והמורים התעסקו בעוולות חברתיות, ביחס החברה והשלטון לפליטים וערבים, בסיוע לנשים במעגלי אלימות וכו', אני האמנתי באמת ובתמים שאני לא מתעסק בכל אלו, שקטונתי או שאני מעדיף שלא לעורר שיח בנושאים כאלו כדי לא להיגרר לויכוחים פוליטיים שלא אדע איך לצאת מהם.

במהלך השנים, הנחתי וביימתי קבוצות אסירים בכלא, קבוצות של נערות וילדים בסיכון, נשים מוכות ושורדי שואה. תמיד נגעתי בנושאים חברתיים שעלו צפו ובערו בשחקני הקבוצה, והוצגו גם בהצגות עצמן. הרגשתי שאני נוגע בדברים אישיים, בדברים של הקבוצה בלבד, מספר את סיפורי חברי הקבוצה בלי לייצג מעגלים רחבים יותר. לקח לי זמן להבין שכל הנושאים האלו הם פוליטיים ואני מעלה לבמה נושאים בוערים בחברה שלנו, בשיח הישראלי. אני עדיין נמנע מלהציג עצמי כיוצר פוליטי, אך אני מאמין שכולנו כאלה. כל יצירה באשר היא, על במת התיאטרון הקהילתי כמו גם על במת התיאטרון המקצועי, היא פוליטית. היא אומרת משהו ולעיתים משהו שלא תמיד נעים לשמוע. 

הצגת תיאטרון קהילתי | צילום: אסף ברנר
צילום: אסף ברנר

לאחרונה, אני יותר ויותר מאמין שאנחנו צריכים להיות פוליטיים, להשמיע את הקולות השונים והמגוונים שלנו. תפקידנו ליצור שיח ולעורר אנשים לחשיבה עצמאית וכנה. לעודד שיח לא מתלהם. תפקידנו לדאוג, בדרכנו שלנו, שיהיה כאן טוב יותר לילדים שלנו ולנו, כי אם אנחנו לא נעשה זאת, אז מי כן? כי הפוליטיקאים שלנו די נכשלים בזה.

ועם זאת, כשעולים בקבוצות נושאים טעונים, פוליטיים משהו, אני די נבהל, לפחות בהתחלה. זה מלחיץ אותי כי אני יודע איך הדיאלוג עלול להסלים לעימות כשנוגעים בנושאים עדינים. ואז, תוך כדי עבודה, אט אט אני נרגע כשהקבוצה מצליחה להכיל את דעות כל חבריה ולהאזין באמת ובתמים האחד לשנייה, באמת להקשיב. אם מישהו יוצא פחות נחרץ בדעותיו כנראה שהצלחנו לעשות משהו. לצערי זה לא משהו שמתאפשר כל פעם על הבמה, אבל במפגשי התיאטרון של הקבוצה הקהילתית זה אכן קורה, בעיקר כשמדובר בקבוצות הטרוגניות המכילות קשת רחבה יותר של טיפוסים, קהילות ומגזרים.

כבר בשיחות שיש לי עם השחקנים שלי בקבוצות השונות אני מרגיש בהתעוררות שיש להם בעקבות המצב כרגע, (המשפט, הממשלה החדשה, המצב הכלכלי, האלימות כלפי הנשים, הרצח של ג'ורג' פלויד והמחאה שהתעוררה מכך בארה"ב). משהו התחיל לבעור ברמה כזו או אחרת בחברי הקבוצה, וגם בי. אני מקווה שנצליח לתרגם את כל זה ליצירה בימתית, ואולי ליצור שיח שיגרום למי מאיתנו לפעול.

ולצד זאת, בכל מפגש כזה אני מרגיש את הפער ההולך וגדל בין הציבור לבין הפוליטיקאים שלנו. לא סתם במחאה הנוכחית הם מוגדרים "מנותקים", כי הם אכן מנותקים. איש איש מתבצר בעמדותיו ולא מקשיב לאחר, או לציבור. אני מתגעגע ללימור לבנת, לתקופה לא רחוקה כל כך, בה היו מכבדים הפוליטיקאים איש את רעהו הרבה יותר ממה שקורה היום. תקופה בה גם אם דעותיך היו שונות מחבר כנסת מסוים, עדיין יכולת להעריך אותו. לימור לבנת הייתה ליכודניקית גאה, אבל היא לא שיסתה ועודדה התלהמות. הלוואי ובית הנבחרים שלנו היה יותר כמו אחת הקבוצות שלי.

שיעור בתיאטרון פוליטי

על אי-הגעתו של פיטר ברוק לארץ

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני מספר שבועות התפרסמה הודעתו של במאי התיאטרון פיטר ברוק  שביטל את ביקורו בארץ. להקתו של ברוק "Bouffes Du Nord" הייתה אמורה להופיע עם ההצגה "החליפה" בתיאטרון הקאמרי בתל אביב אבל לאחר שקיבל ברוק פניות מגורמים פרו פלסטינים שונים שביקשו ממנו לבטל את הגעתו לישראל כאות מחאה כנגד הכיבוש, הוא כתב מכתב לתיאטרון הקאמרי בו הוא מסביר כי לאחר חקירה ותהליך מעמיקים החליטו לבטל את הופעתם.

עומרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, כתב בתגובה להודעת הביטול כי צריך לראות את הפעולה של ברוק מעבר למשמעות האמנותית שלה כאות אזהרה למדינת ישראל שהופכת למדינה מוקצית שאינה עוד חלק מהעולם התרבותי והאמנותי. ניצן מזכיר כי ברוק הנו איש תיאטרון  שאינו מנותק מפוליטיקה ומכיר את המציאות הישראלית, כמו כן, להקתו של ברוק הופיעה גם תחת המשטרים החשוכים בעולם ועל כן סירובו להופיע בישראל הוא חמור ביותר. מצד שני הביע ניצן את התנגדותו לחרם בטענה כי חרם לא יכול להביא למחשבות חדשות ועל כן אינו אפקטיבי.

להפתעה של ניצן מביטול ההצגה היה שורש ברור. כמה שבועות לפני שברוק ביטל את ההצגה, הוא כתב מכתב שונה בתכלית למארגני המחאה הפרו פלסטינים שהפצירו בו לא להופיע בתיאטרון הקאמרי משום שהוא הסכים להופיע באריאל. במכתב זה כותב ברוק כי למרות שהוא אינו תומך בפעולות הממשלה הישראלית, הוא אינו מעוניין לבטל את ההופעה כי לפי ניסיונו חרם יכול רק ליצור ולחזק מחסומים ואילו מטרת הלהקה שלו לחדור דרך מחסומים על מנת ליצור קשרים חזקים בין אנשים.

יוצרים בעלי תודעה פוליטית המגיעים לארץ מעוניינים לרוב להצהיר על דעתם לגבי המתרחש כאן ונוקטים בדרכים שונות כדי לעשות כן. לעומת ברוק, הסכים הבמאי הגרמני תומאס אוסטרמאייר לערוך את הצגתו "המלט" בפסטיבל ישראל בשנה שעברה ובחר דרך שונה כדי להצהיר על עמדתו. לפני תחילת ההצגה עלה אוסטרמאייר לבמה וביקש להקדיש את האירוע לזכרו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח כחודשיים לפני כן בג'נין. אוסטרמאייר הסביר שהחליט להופיע בישראל למרות הפצרותיהם של חברים וקולגות. הוא בחר להגיע לארץ משום שלדעתו אמנות ותיאטרון הם חלק מדיאלוג וישראל צריכה לערוך דיאלוג עם קולות מסוימים שראוי שישמעו אותם. בסוף הנאום נעמדו כל האנשים באולם על רגליהם ומחאו כפיים. מעבר לצורת המחאה הלגיטימית שבחר אוסטרמאייר, היה משהו מביך בסיטואציה הזאת בה במאי שאינו מעורה במתרחש בארץ מפציר בקהל שרובו הגדול ממילא יהודי שמאלני, לנהל דיאלוג ולשמוע את מי שראוי שישמע. אוסטרמאייר הצהיר על עמדתיו ו"התנקה" ואילו הקהל שמח למחוא כפיים להכרזה שממילא האמין בה ואז לשבת ולצפות בהצגה בלב שלם.

דרך מחאה נוספת יכולה להיות התוכן של ההצגה עצמה. ההצגה "החליפה" שלהקתו של ברוק הייתה אמורה להציג נכתבה על ידי מחזאי דרום אפריקני שחור, שמת בגיל צעיר בשל אכזריות משטר האפרטהייד. המשפטים שפותחים את המחזה מציינים כי הסיפור הזה יכול להתרחש רק תחת דיכוי. עומרי ניצן הביע את אכזבתו מכן שברוק בחר בדרך של חרם ולא נתן להצגה שלו לדבר בזכות עצמה ולהדהד בראשיהם של הצופים.

כל צורות המחאה הללו ואחרות אפשריות ואפקטיביות במידה כזאת או אחרת.  לדעתי הדרך המעניינת ביותר היא כאשר התכנים של ההצגה רלוונטיים לנושאי המחאה. לתיאטרון יש כוח לפתוח את המחשבה, להעלות רעיונות חדשים ולהראות לנו את המציאות מנקודת מבט אחרת.

השיעור הראשון שהעברתי בבית ספר שהתחלתי ללמד בו השנה עסק בשאלה "מה זה תיאטרון?". הראיתי לתלמידות קטע מתוך ההצגה "רומיאו ויוליה" של תיאטרון הגלוב ואחת מהן אמרה בהפתעה "תראו, רומיאו שחור!". "למה אתן חושבות שבחרו בשחקן שחור לתפקיד הזה?" שאלתי, והן אמרו "כדי שיראו את ההבדל בין רומיאו ויוליה ואת הקרב בין הבתים שלהם". "ואם היו מעלים את ההצגה הזאת בארץ איזה שחקן היו יכולים לבחור?" אני מקשה עליהן והן עונות לי "שחקן ערבי".

תכנים פוליטיים וחברתיים עולים לא אחת בבית הספר ובטח שבמהלך שיעורי תיאטרון שמעודדים אותנו להיות ביקורתיים, לבדוק ולשאול שאלות. השאלות של התלמידות שלי מצביעות על תחילת התהוות של מחשבה ביקורתית. אני שמחה להיות נוכחת בתהליך פיתוח המחשבה הביקורתית של התלמידות שלי, לעודד אותן להביע דעה ולנתח את המציאות סביבן, אך באותה השעה אני גם מודעת למורכבות הסיטואציה הזאת. מורכבות שנובעת בעיקר מהעובדה שבית הספר בו התחלתי ללמד השנה נמצא באריאל.