אגרוף עם מוסר

על ההצגה "Blasted"

מאת: תמר צפריר

הדבר הראשון שהייתי ממליצה לכם לעשות לפני בואכם לצפות בהצגה "Blasted" הוא לקרוא את המחזה, כהתחמשות נפשית. מדובר במחזה הביכורים של המחזאית הבריטית שרה קיין, שארבע שנים אחרי כתיבתו, בהיותה בת 28, תלתה את עצמה משרוכי נעליה. קיין כתבה את המחזה השערורייתי עוד בעודה סטודנטית, וזכתה לראותו עולה על הבמות לפני שנטלה את חייה בשרוכיה. המחזה הוא אלגוריה לחיים רוויי מלחמות, ומבקש להדגים לקהל את ההשפעות ההרסניות של חיים במלחמה, תוך שימוש בפרובוקציות קשות וחסרות תקדים בעולם התיאטרון. כעת הוא עולה בעיבוד לבכורה ישראלית בתיאטרון נוצר, בבימויו של אבי גיבסון בר אל.

גיבסון רב הפעלים נושא את דגל הבוטות בגאווה. דעותיו מתנוססות בגאון על התוכניה, כמעט תוקעות אצבע בעין. הוא מעוניין לנער את הקהל הישראלי מקהות החושים, מהשובע הבידורי, מחרושת התרבות. עליי להודות, אני הראשונה להסכים שהתיאטרון הרפרטוארי בארץ הוא עניין בידורי ומסחרי בלבד כיום, ויש להצר על כך. בהפקה של "Blasted" גיבסון מבקש להצטרף למחנה הנגדי שצבר כבר מספר הפקות פרובוקטיביות במשך השנים, עם עיבוד מטלטל, במהלך הצפייה בו רגעי הנחת ספורים. לא עולה בדעתה של ההצגה להחניף לקהל ולו לרגע.

בלסטד -אורי רובינשטיין

"Blasted" | צילום: אורי רובינשטיין

המחזה ממוקם במציאות סמי דיסטופית מלחמתית, בה אנו מכירים את קייט, איאן והחייל, ודוחס את כל זוועות העולם לתוך חדר בית מלון במיקום לא ידוע, שנפל מחוץ לזמן. העלילה משובצת שיאים דרמטיים קשים במיוחד, גם לקריאה. החל מגסויות ושפה גזענית, דרך הטרדה מינית ואונס שלא מבדיל בין מגדרים, וכלה בקניבליזם ותיאורי התעללות גרפיים במיוחד. בין לבין, אנו נחשפים גם לזוועות מלחמה כמו הפצצות מבנים אזרחיים, חרפת רעב ומוות של תינוקות.

אל חדר המלון מגיעים קייט ואיאן, טיב מערכת היחסים ביניהם לא ברור עד הסוף אם כי האופי הנצלני שלה די בולט. קייט היא המוחלשת, איאן הוא המחליש, ואז החייל מגיע והופך את הקערה על פיה. בסופו של דבר, הפגיעות של קייט הופכת לחוסן שלה והיא זו שמצליחה לשרוד הכי טוב במציאות הקשה שקיין יצרה לדמויות שלה. יעל מור מגלמת את קייט באומץ, באינטליגנציה ובעדינות. למוטי רוזנצווייג, המגלם את איאן, חסרה הרגישות של מור, אך הוא ניחן באומץ במשחקו באותה מידה וגם בעבודת גוף מעוררת התפעלות.

העיבוד הדרמטורגי משרת מסר נוסף של המחזה על זוועות המלחמה. קיין כתבה על מלחמה ספציפית מאוד, אך המחזה כתוב כך שיהיה ניתן להחיל אותו על כל מלחמה, גם מלחמות יומיום בין אישיות. אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד לאומץ של גיבסון להשליך את המילים "לשחק" ו"כאילו" מהחלון. בסצינה בה מתרחשת הטרדה מינית "קום איל פו" אין לשחקנים שום עכבות והם מבצעים את המעשה עד הסוף. מעבר לשאלות על המסרים האנטי מלחמתיים של ההצגה, הקהל לא יכול שלא לשאול את עצמו היכן עובר הגבול בין מעשה זוועה אמיתי לבין משחק. הבימוי מזמין רפלקציה של הקהל לגבי עצמו, כצופה במעשה הטרדה מינית מהצד, מבלי לעשות כלום למניעתה. בהמשך, כשגם איאן נאנס, נוצר מרחב נוסף לחקירה של הקהל על נקמה בסגנון עין תחת עין- האם אנו מסופקים ממנה? או שמא מזועזעים ממנה?

בלסטד - אמנון חורש

"Blasted" | צילום: אמנון חורש

 

העיצוב האמנותי של ההצגה מפיק רושם ראשוני טוב ואנו רואים איך הוא מתפתח לאטו לאורך כל ההצגה, ממש עד הרפליקה האחרונה. כשחקניות ראשיות בהצגה, התפאורה של דינה קונסון והתאורה של נדב ברנע אחראיות לרוב רגעי הסיפוק של הצופים בין זעזוע לזעזוע. אנו רואים כיצד השניים משלבים כוחות כדי להמחיש במקוריות הפצצות אוויריות, או ליצור הזדהות עם הדמויות ברגעי הכאב שלהן, כמו גם להתגבר על האתגרים שקיין מציבה בכתיבתה. הבחירות המוזיקליות אה-לה "התפוז המכני", השמעת מוסיקה קלאסית ברגעי האלימות הקיצוניים, נתפסות כקלישאיות מעט בימינו, אם כי אולי גם הן נושאות מסר שמחכה לפענוח.

במהלך הצפייה בהצגה, כל מנגנוני ההגנה מוזעקים ועולות חומות. אצלי התעוררה תגובה צינית כמעטה הגנה כנגד האלימות המינית במחזה. אך בימים שלאחר הצפייה בהצגה, מתקלפות החומות ומפנות מקומן לחשבון נפש מרענן, חיטוט בנבכי הנפש ומסתרי המחזה, ונקודת מבט חדשה למציאות.

 

"Blasted"

תיאטרון נוצר מתארח בתאטרון הבית

מחזה: שרה קיין

עיבוד ובימוי: אבי גיבסון בר-אל

תרגום: לילך דקל-אבנרי

שחקנים יוצרים: יעל מור, יונתן מילר ומוטי רוזנצוייג

ליווי אמנותי: ערן בוהם

עיצוב תפאורה: דינה קונסון

תנועה וייצור: ערן לביא

עוזרת במאי ועיצוב תלבושות: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר

עיצוב תאורה ומוזיקה: נדב ברנע

דיבור ושפה: בהט קלצ'י

שפה גרפית: נעם לבקוביץ

מנהלי הצגה: דניאל כהן בוונסה ומאי הלר

 

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00 | תיאטרון הבית

 

אקטיביזם תיאטרלי

על ההצגה 'ערבה' בבימוי דלית מילשטיין, תיאטרון 'נוצר'

מאת: יאשה קריגר

"המושג תיאטרון פרינג' קיבל בשנים האחרונות קונוטאציה שאני מאוד לא אוהבת", אומרת לי דלית מילשטיין בשיחה לאחר ההצגה "ערבה", אותה ביימה. "אני מעדיפה את ההגדרה תיאטרון אלטרנטיבי". אני מתפתה לשאול מה ההבדל. אבל אני לא שואל כי אני מרגיש שזה נושא לשיחה ארוכה יותר שלמילשטיין בודאי יהיה הרבה מה לומר במהלכה. ולי יש רק כמה דקות, סיגריה או שתיים, שיחה שבמהלכה, ממושבנו על חומת אבנים קטנה בחנייה של תיאטרון "נוצר", מילשטיין מפקדת על צוות הפירוק של ההצגה. ונראה שיש כאן הרבה מה לפרק.

הבית החדש של התיאטרון הוא האנגר של כמה עשרות מטרים באיזור התעשיה של בת-ים. במהלך השעתיים של "ערבה" המטרים האלה מתמלאים בתאורה מחושבת, בוידיאו, בסאונד חי של להקה (שנמצאת על גשר תלוי), בציוד תעשייתי כבד המדמה מכונת קידוח, ובשבעה שחקנים שמספרים סיפור. הסיפור, על-פי מחזהו של אהרון מגד, "הרחק בערבה", הוא סיפורם של חמישה גברים ושתי נשים באיזור קידוח בדרך לאילת, בניסיון נואש למצוא מים בלב השממה, רגע לאחר מלחמת השחרור. זהו סיפורם של אנשים שמנסים להיאחז במשהו, במישהו, גם כשמקנן בהם הספק, גם ברגעים בהם הם יודעים שהניסיון אבוד מראש. היאחזות היא העניין כאן, היאחזות שגובלת בטירוף.

מתוך ההצגה "ערבה". צילום: ניקול דה קסטרו

המחזה היה מלהיטי הבימה הראשונים, הוא הועלה ב-1951 תחת השם "בדרך לאילת", וכלל את הנבחרת הצעירה של הבימה דאז – מרים זהר, שלמה בר שביט, שמוליק סגל ומישה אשרוב. זהו מחזה שבוער מציונות, או יותר נכון מעיסוק באתיקה של הציונות – מתוקף העובדה שהוא נכתב מתי שהוא נכתב. בין קירות ההאנגר בבת-ים ובפרספקטיבה של זמן, הבערה הציונות הזאת מקבלת תהודה שונה, אלטרנטיבית, כפי שמגדירה מילשטיין את התיאטרון שהיא עושה.

"המחזה הזה שנכתב בימים אחרים, לתיאטרון שמדבר בשפה אחרת משלי ולקהל שהנרטיבים שלו לכאורה אחרים לחלוטין מאלה שלי, שאב את כל כולי לתוכו – כאילו דיבר את דבר הדור שלי ולחש לי בסוד על שורשי הניכור בינינו ובין הארץ הזאת שאני משתוקקת שתהיה מולדתי." כך כותבת מילשטיין בתכניה. ואכן, בהצגה ישנו עיסוק מובהק במולדת, בחוסר היכולת הפיזית והנפשית להרפות מן האדמה (על כך, בין היתר, זכתה ההצגה בציון לשבח בפרס היצירה הציונית לשנת 2012).

ההיאחזות בהצגה של תיאטרון "נוצר" מרובדת. ישנה ההיאחזות של הדמויות במחזה, היאחזותם של הגברים הדבקים (או האמורים לדבוק) במטרה והיאחזותן של הנשים באותם הגברים. ישנה גם היאחזות השחקנים וצוות ההצגה: שנתיים וחצי נמשך תהליך העבודה, במהלכו איבדו אחד מחברם, השחקן חיים חובה ז"ל. וישנה גם ההיאחזות של תיאטרון "נוצר" עצמו, היאחזות תיאטרלית בדרום בת-ים, מונהגת בידי מילשטיין וחבריה להנהלת התיאטרון. "אני אקזיסטנציאליסטית", היא אומרת, "סיזיפוס מגלגל את הסלע שלו במעלה ההר מתוך ידיעה ברורה שהוא יצטרך לסחוב אותו שוב ושוב מלמטה. אבל במטרה הזו הוא נאחז ומתוך הידיעה הזאת הוא צוחק. המאבק הוא הדרך ההכרחית של האמן." היא יודעת על מה היא מדברת.

את תיאטרון נוצר הקימה יחד עם אבישי מילשטיין (הקשר בין שמות המשפחה מקרי) ב-1991, כאשר התיאטרון העצמאי בישראל היה עוד בחיתוליו. לאורך השנים שיחקה, כתבה וביימה בתיאטרון, ומשנת 2004 היא מתפקדת כמנהלת האמנותית שלו. הרבה גלגולים ונדודים עברו על "נוצר" עד שמצא את משכנו הנכחי בבת-ים ב-2011. "פעלנו ביפו ולפני כן בכפר אז"ר. אבל באיזשהו שלב הבנתי שתיאטרון, ככוח משנה ומעצב מציאות, חייב לקרות בעיר. הוא חייב אנשים וקהילה. בפסטורליה של כפר אז"ר יכולנו לעשות הצגות ליערות וטראסות – וזה לא מספיק. תל אביב, לעומת זאת, לא מייצגת באמת מדגם של שום דבר, היא לא מיקרוקוסמוס. לכן חיפשנו עיר שלא מנותקת גאוגרפית מהמרכז אבל כן פריפריאלית. תיאטרון "נוצר" הוא לא תיאטרון שקל לממסד לחבק. אני מתכוונת לתפיסה הרווחת של תוצאה מיידית. היום רוצים הכל מהר, הכל עכשיו. לוקח להצגה שלוש-ארבע שנים על-מנת לחלחל, ליצור שינוי ולהשפיע."

מתוך ההצגה "ערבה". צילום: ניקול דה קסטרו

ואכן זהו הרושם שמתקבל בהצגה. השקעה לטווח ארוך. החל בדפי התכניה ואולם הכניסה שבו הקהל מוזמן להתכבד ביין ופירות יבשים, ועד עיצוב החלל (שכמותו לא מאפשר כמעט שום תיאטרון בארץ), נשקפת כאן ההשקעה, התכנון, הדקדוק, ואורך הרוח. ההצגה, כמו מושג הציונות עצמו, נשענת על כל המעלות הללו. וממש כמו הציונות היא לפרקים מקיימת ולפרקים מכזיבה. אפשר לומר שלעתים ההשקעה והתכנון הטכניים של ההצגה מאפילים על המתח הדרמתי, שאורך הרוח הרב ניכר יתר על המידה באורך ההצגה – אך מעבר לכל יש כאן ניסיון לתכנן ולדקדק, בשעה שבתיאטראות אחרים נזנח הניסיון הזה מזמן לטובת הצלחות-אינסטנט. במילים אחרות, יש כאן חזון, אקטיביזם תיאטרלי.

"אמני תיאטרון מתבכיינים היום יותר מדי", מסכמת מילשטיין, "לא שאין על מה – יש. אבל תמיד היה. אומרים לי שהיום זה אחרת. אבל זה לא אחרת. קשה היה בעבר וקשה היום. תמיד אפשר למצוא סיבות להתבכיין – אני מעדיפה לפעול".

.תיאטרון "נוצר", "ערבה", מאת אהרון מגד, בעיבוד ובימוי של דלית מילשטיין.

למועדי הצגות הבאות – אתר תיאטרון "נוצר"