"לא רוצה, שלא יאכל"

על נשיות מזרחית ופמיניזם בהצגה "פאפעג'ינה"

מאת:  יפעת בחר מדמון – מנכ"לית עמותת "השתחוויה" – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים

עם סיום ההצגה פאפעג'ינה בה צפיתי בתיאטרון יפו, התקיים דיון ער בין יוצרת ובימאית ההצגה חנה ואזנה גרינולד והשחקנית הראשית מוריה בשארי ליפשיץ לבין הקהל. באותו ערב, בין יושבי הקהל, צפו בהצגה בני נוער משתי מגמות תיאטרון שונות. במהלך השיחה שלאחר ההצגה, פנה נער לואזנה ואמר לה שמאוד מפריע לו שהיא קוראת להצגה פמיניסטית, מאחר והנשים בהצגה לא קמו וצעקו. הוא צודק. הנשים בהצגה לא צעקו. לפחות לא את מה שהוא חשב שכדאי שיצעקו. אך הן אינן יכולות לצעוק. בתוך המציאות המושתקת שהוצגה על הבמה, אי אפשר פשוט לקום ולצעוק כי לא תמיד יודעים מה לצעוק ואיך לצעוק והאם מותר בכלל לצעוק. אבל הזעקה נמצאת שם עם כל דמעה וכל גמגום.

ההצגה מתחילה במטבח כשואזנה בעצמה חותכת ירקות טריים בעוד הקהל נכנס לאולם ומתיישב. כשהאור כבה, היא מכניסה אותנו אל עולמה כאישה מזרחית בוגרת ומחזירה אותנו לשנות ה-70 בישראל ולילדותה ביפו. ואזנה נוכחת על הבמה לאורך כל ההצגה כצופה מהצד. היא צופה בעצמה, ילדה בתחילת גיל ההתבגרות ובמשפחתה שעלתה ארצה ממרוקו, ומנסה לפענח איך בת דמותה, ימימה, אמורה להשתלב ולמצוא את מקומה. זה איננו סיפור התבגרות רגיל, אלא סיפור התבגרותה של נערה מזרחית המרגישה לא שייכת בביתה, בשכונתה ובארצה.

הניגוד הבימתי בין ימימה הילדה, המגולמת על ידי בשארי, וימימה הבוגרת, המגולמת על ידי ואזנה בעצמה, יצר שני מעגלים מקבילים בין עבר והווה, בין הכאן והעכשיו לזיכרון, כשהכל נמהל האחד בשני באופן הרמוני. ואזנה מרגישה מאוד בנוח על הבמה, זה ניכר בגופה, ברהיטותה ובביטחון שהיא מפגינה כמנצחת על הסיפור. הדמות של ימימה שיצרה בשארי היא ילדת בצק, "פאפעג'ינה", כך מכנים אותה בני משפחתה ובמיוחד אמה כי יש לה רגליים עבות והיא מסורבלת. ימימה כל כך חסרת ביטחון, היא נלחמת ונאבקת על כל דבר גם על הדברים הפשוטים ביותר כמו להתלבש נכון ולקפוץ בחבל ובעיקר היא נאבקת על כל מילה שיוצאת לה מהפה. המעגלים בין ימימה הילדה לימימה הבוגרת מתמזגים כשלימימה יש שתי דקות של פרטיות בחדר האמבטיה, בו היא מאפשרת לעצמה להשתנות, להעמיד פנים של מישהי אחרת, וכשמזרזים אותה לצאת היא מתפרצת ב-"רגע" רועם ומאז זו המילה האהובה עליה. רגע, עוד רגע שקט ופרטי להבין את העולם הזה ולגבש זהות.

מתוך ההצגה פאפעג'ינה

צילומים: דוד חיון

ואזנה בוחנת את הזהות הנשית המזרחית מזוויות רבות ובכך מצליחה ליצור הצגה בעלת עומק נדיר. נשיות בעולם גברי, נשיות מזרחית-ערבית בחברה יהודית בה הערבי הוא אויב, נשיות מזרחית בחברה צברית-אשכנזית השואפת לכור היתוך, נשיות מזרחית ומיניות. ימימה מגלה לראשונה את מיניותה כשבולבול המוכר הערבי עוזר לה לאחר שנפצעה ברגל, היא רואה את המבוגרים סביבה מתנשקים ושוכבים והיא מאוננת בעצמה. השאלות והביקורת שמעלה ההצגה מיוצגות גם על ידי שאר הדמויות. גם הן מחפשות זהות ושייכות.

האב נמצא בחייהן של ימימה ואמה כדמות פונקציונאלית, הוא ממלא את תפקידו כמפרנס וגבר המשפחה ותו לא. הן אינן זוכות ממנו לחום או למילה טובה. הוא עושה ואומר רק את מה שצריך. אין לנו גישה לעולמו הפנימי. כל הבית על הכתפיים של אמה של ימימה, והיא בוכה כל הזמן. בתוך הבית, האם (המגולמת על ידי לימור זמיר) נאבקת לשמור על יציבות וחוזק המשפחה, יש בה ערגה לחום ואהבה, ולערביות שלה. כשבולבול המוכר הערבי מלטף את ידה היא מתמסרת אליו כגבר אך גם כבית, בית ערבי עם שירה ומוסיקה ערביים. אך אסור לה והיא נחלצת ממנו. "אני לא אישה כזו" היא אומרת, אישה שבוגדת בבעלה ובמדינה שלה. כשהערבי נתפס אויב היא לא יכולה להיות אחת ממנו. מתחילת ההצגה ועד סופה היא מבשלת וטורחת לקראת השבת. ונמאס לה. נמאס לה מבעלה ומהחיים שלו. אבל היא ממשיכה. קצת לפני כניסת השבת היא יכולה לנוח מעט ולצפות בסרט הערבי המשודר בטלוויזיה. אבל במקום להתמסר למנוחה היא קוראת לבעלה שיבוא לאכול אבל הוא מסתגר בחדר. היא קוראת לו שוב ושוב ואין מענה. האם הוא מעניש אותה? אולי לא ראינו את הכאב שלו והוא התאבד? אבל אז ימימה אומרת לאמא שלה תוך שהיא צופה בסרט "לא רוצה, שלא יאכל" ועל ידי אמירה זו היא מצליחה לשחרר את אמה.

פאפעג'ינההיום, לנו, זה מאוד ברור למה לטרוח עבור מישהו שלא מעריך? זה בדיוק מה שלא הבין אותו הנער בקהל. אבל לפני שמגיעים לתובנה הזו צריכה להגיע התובנה הראשונית יותר שזה אפשרי. האמירות הפוליטיות בהצגה אינן מוגשות לנו הקהל בכפית, הן חבויות בתוך מסע התבגרותה של ימימה. אז נכון, אותו הנער שהפנה את השאלה לואזנה גדל בחברה שראתה כבר הכל ושפיתחה ראייה פמיניסטית ויודעת כביכול כיצד נשים צריכות לפעול נוכח דיכוי. אך המרחק בין מה שנראה לנו מובן מאליו וכהתנהגות או תגובה רצויים לבין ניפוץ החסמים הדכאניים במציאות היומיומית הוא תהומי. ובמרחב הזה פועלת ימימה, ואזנה.

 

"פאפעג'ינה"

תיאטרון מקומי

מאת ובבימוי: חנה וזאנה גרינולד,

משחק: חנה וזאנה גרינולד, מוריה בשארי ליפשיץ, לימור זמיר, עדן אוליאל, אוולין קצ'ולין, שמוליק מטלון, ענת לוי, אוולין קצ'ולין.

עיצוב תפאורה ותלבושות: דניאלה מור

מוסיקה: אייל וייס

עיצוב תאורה: אורי וייס

סאונד: יהונתן שחר

מועדים נוספים: 28/3/14

נשים באדום

שתי דעות, זוג אחד

על ההצגה "האוהל האדום"

מאת: אנה מינייב

התבקשתי מטעם המערכת ללכת עם בן זוגי שיחיה להצגה ולכתוב עליה מנקודות המבט של שנינו. הלכנו לראות את ההצגה "האוהל האדום" של התיאטרון הערבי-עברי. ההצגה, שבוימה על ידי קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי, הנה עיבוד לספרה המפורסם של אניטה דיאמנד.

נכנסנו לחלל התיאטרון וחולקנו לשתי קבוצות, הנשים והגברים, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שאנו עומדים להיות עדים, או שמא המושבעים, במשפט אשר מגולל סיפור של אישה אחת, אבל דן בשני עולמות שונים, בשני מינים שונים, הנשי והגברי. זאת הייתה יכולה להיות חוויה נפלאה, להיות חלק מקהל נשי בלבד, אבל מאחר ובצד הגברי של הקהל לא הייתה מספיק נוכחות, עברתי לשבת ליד בן זוגי.

אל הבמה עלתה קשישה אחת, אותה גילמה שיפי אלוני, בתלבושת של סבתא-זפתא בשילוב גולדה מאיר, והציגה עצמה בתור דינה הבוגרת אשר מספרת לנו בדיעבד את סיפורה התנ"כי. החלוקה הלא יחסית בין צדדי הצופים לא בלבלה אותה והיא החלה לספר את סיפורה ולזרוק לעבר שני הקהלים השונים אנקדוטות הומוריסטיות וסקסיסטיות כאחד. חצי השעה הראשונה הייתה קשה לעיכול, הבדיחות הקטנות, השפה התנ"כית והמוזיקה העתיקה ששולבה עם מוזיקה מודרנית קיטשית במיוחד יצרו בקרבי בלבול ותמיהה. לקראת סוף החלק הראשון נפל האסימון.

כאשר הוכרזה ההפסקה, יצאנו בן זוגי ואני לנשום אוויר, אני מסוקרנת מהבאות והוא אילם. 'מה דעתך?' שאלתי אותו, והוא אמר שהוא מחכה לראות את החלק השני. יופי, חשבתי לעצמי, כנראה שגם לו נפל איזה אסימון. פניו נשארו חתומות והתחלנו לדבר כהרגלנו מי שחקן טוב ומי פחות ועל אלמנט החול הנפלא בהצגה, הממלא את הבמה בחול שנשפך מכיסים גדולים בבגדיהם של השחקנים. אחר כך, הסכמנו שהבדיחות הסקסיסטיות היו לא מספיק מחודדות ושהשחקנית שמשחקת את דינה הצעירה, עדי נוי, פשוט מדהימה. ואז, ההפסקה נגמרה.

חזרנו לאולם. התפאורה הוחלפה וכשכולם התיישבו האורות כבו. הסיפור המשיך להתגלגל. דינה, בתו של יעקב ולאה, סיפרה כיצד עוות הסיפור האמיתי מאחורי פרשת האונס שלה, שעל פי גרסה זו לעולם לא קרה. כמי שגדלה עם 4 אימהות, רחל, לאה, בלהה וזילפה, שנישאו כולן ליעקב, גדלה דינה להיות פייטרית לא קטנה, וכבר מגיל צעיר למדה כיצד לעמוד שלה בעולם הגברי אליו היא נולדה. מרכז העלילה של ההצגה הוא האמת של דינה והדרך בה אכזבו אותה אביה, האחים שלה והאימהות שלה, כאשר איבדה את היקר לה מכל, אהוב לבה, שנרצח על ידי שניים מהאחים. אך בשבילי, ההצגה הזאת נוגעת ברבדים נוספים, עמוקים יותר, חד משמעיים.

מקאסט השחקניות הרחב בלטו מאוד שרון בורשטיין בתפקיד רבקה ואינה המיילדת, מור ענטר בתפקיד רחל, מורן ארביב בתפקיד לאה ואילת גבאי- יגודה בתפקיד ההונא ורנפאר, אך מעבר למשחק המצוין ראוי לציין את עבודת הצוות של הקבוצה הזאת, שמתאחדת בצורה נפלאה על הבמה בכדי להעניק לקהל חווית התבוננות בעצמנו, בחברה שלנו, בסיפורים עליהם גדלנו וממשיכים לגדל את ילדינו, באמונה שלנו כאומה ובזכות שלנו לחקור, להטיל ספק, לבקר ולהציג את הדעות המנוגדות בין העולמות, בין נשים הרוצות משפחה, ילדים ואחווה לבין גברים הרוצים לכבוש, לשלוט ולהראות את כוחם.

צילומים: עידן גור

בסיום ההצגה, כאשר הצגתי טענה זו בפני בן זוגי היקר, הוא אמר שהוא לא מבין על מה אני מדברת. ההצגה הייתה ארוכה מדי, גזענית, חלק מהשחקנים לא היו ברורים בדיבורם, חלקם לא שיחקו בצורה משכנעת, ובכלל, על מה כל הסיפור, הוא שאל ואני הרגשתי את הדם מתחמם לי בוורידים. 'על מה?' שאלתי בנביחה. על נשים וגברים, על ההבדלים העצומים בינינו, על כך שכלום לא השתנה ועברו אלפי שנים, על אימהות, על חמלה, על שנאת חינם, על כוח ועל קנאה ועל אהבה ועל…

אז נכון שלא התחברנו למוזיקה ולאורך ולא ממש הבנו את ההומור, אבל עלו בי דמעות לנוכח התובנה שאנחנו כל כך שונים… אתם ואנחנו… ו…

'לא משנה', הטחתי בו. 'אתה גבר, אתה לא תבין'.

"האוהל האדום"

תיאטרון מקומי

בימוי: קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי
תפאורה :ערן עצמון
תלבושות: סילביה ג'ובליו וקלאודיה דלה סטה
מוזיקה מקורית: mc carolina
תאורה: אולג לינדה
ייעוץ לשוני: דני הורוביץ
שחקנים: אורן דסאו, אייל סלמה/איציק גולן, איילת גבאי- יגודה, אלי מנשה, דורון בן דוד, חנית סימנה/מור ענטר, פיליפ דומרב, מורן ארביב/שנטל כהן, מיכל מוסקוביץ', עדי נוי, רותם זיו, שיפי אלוני/נלי עמר, שרון בורשטיין/עירית בנדק, תמרה סטיל.

בשיתוף ביה"ס לאומנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים

מועדים נוספים: 20/1/14 20:30 התיאטרון הערבי-עברי