"הצורך ליצור חזק יותר מהצורך ללחם ומחיה"

ראיון עם השחקן, הבמאי והמנהל האמנותי מיכאל טפליצקי

מאת: דנה שוכמכר

מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקי", מתרגש מהחזרה לבמה בתקופה האחרונה ומספר על העיבוד הייחודי למחזה "אמוק". בשיחה עמו הוא מספר על הבית החדש של התיאטרון, היחס שלו להצגות בזום והתוכניות לעתיד.

כמו כולם, גם התיאטרון עבר תמורות ותלאות רבות במהלך משבר הקורונה, משבר שממשיך להראות את אותותיו גם היום. ספר על התובנות שלך מהתקופה האחרונה.

"תיאטרון "מלנקי" (קטן ברוסית) הוא תיאטרון בו מתמקדים בהעלאה של קלאסיקות מתחומי התיאטרון והספרות בפרשנות עכשווית. במשך כל תקופת הקורונה היו שתי פעימות קצרות במהלכן חזרנו לעבודה בתיאטרון, אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לעבוד. חזרנו לעבודה בחודש יוני בשנה שעברה ואחרי שבוע וחצי נאלצנו לסגור שוב. בפעימה השנייה בחודש ספטמבר כבר היינו מיואשים מאד.

למרות זאת, אני חייב להגיד שהיו גם דברים טובים בתקופת הקורונה כמו למשל השימוש של התיאטרון בפלטפורמה של זום. בהתחלה הייתי מאד שלילי לגבי העניין, לא הבנתי מה כוללת הפעילות אונליין והתקופה הנוכחית לימדה אותי באופן אישי וכך גם את כל צוות התיאטרון שצריך להשלים עם הטכנולוגיה ואפילו אפשר להרוויח מהשימוש בפלטפורמת אונליין. לקראת סוף שנה שעברה התחלנו לעבור לפעילות אונליין. ראינו המון הצגות של תיאטראות בגרמניה ובמקומות אחרים והבנו את הכוח שיש לאונליין – אפשרות להיחשף למגוון רחב של יצירות שאי אפשר להיחשף אליהן בחיי היום יום.

לאחר מכן, הגיעו הצעות שונות להציג הצגה פוליטית בזום בשם "בלארוס" מאת אנדריי קריביצוק, הקשורה למתרחש בבלארוס. התוצאה הייתה מאד מוצלחת וראינו שאפשר להציג הצגה בלי לצאת מהבית. מדובר על מחזה פוליטי ועבורי זאת הייתה הזדמנות לעבוד עם חומר פוליטי. האמת היא שאני שמח מאד על ההזדמנות ולמדתי המון. בעבודה על המחזה בזום עבדנו בהתנדבות. בתיאטרון יש קסם מסוים, למרות שהיינו על הקרשים ובמצב קשה מאד. למרות זאת, הצורך ליצור הוא צורך חזק יותר מצורך ללחם ומחייה. במובן הזה, היה קל יותר לאסוף שחקנים כי כולם היו פנויים."

אתה יכול לתאר את התחושות של החזרה לתיאטרון אחרי שנת הקורונה?

"הרגשתי כמו פקק שמפניה שסוף סוף נפתח. בשנה הנוכחית מצאנו את עצמנו במנוחה ובמצב של צבירת כוחות לקראת חזרה מחודשת לתיאטרון."

איך ניגשת לעבודה על המחזה "בלארוס"?

"אנחנו תיאטרון שמציג בעיקר ספרות ומחזאות קלאסית ושאלתי את השאלה מה צריך לשנות על מנת להציג מחזה פוליטי? במסגרת הניסיון שלי לענות על השאלה הבנתי שהקהל מגיב בצורה חזקה יותר למחזאות פוליטית. זה מאד עכשווי, זה קורה כאן ועכשיו ולכן הקהל יכול להתחבר לזה. אמנם בעבודתי אני מתרחק מהתיאטרון הפוליטי, אלא מעניין אותי לראות את הכאן ועכשיו אצל שייקספיר, צוויג  או יונסקו. עם זאת, יש כיף בתיאטרון פוליטי, קל לגשת לעבודה על מחזה פוליטי. אין צורך לקרב את היצירה לקהל, מציגים לקהל יצירה עכשווית ויש לו יכולת להתחבר ולא ללכת למקומות של קלאסיקה ולנסות למצוא חיבור לדמויות."

החיבור של הקהל יכול לנבוע לדעתך מכך שיש תפיסה רווחת, לפחות בעיני חלק מהציבור, כי ישראל נחשבה לסוג של דיקטטורה עד החלפת השלטון?

"אני חושב שאין מקום להשוואה. הדיקטטורה הקיימת בבלארוס באה לידי ביטוי בשפיכת דמים, באכזריות רבה.  לא הייתי בקיא בכל המתרחש בבלארוס וכאשר התחלתי לעבוד על המחזה, זה פשוט זעזע אותי. עד כמה בשנת 2020 רואים מציאות המזכירה את המשטר של גרמניה הנאצית."

עברתם למשכן חדש, איך התחושה לעבוד במקום קבוע?

"תיאטרון מלנקי קיים 24 שנים. במשך תקופה ארוכה לא היה לנו בית, אנחנו קבוצה ותיקה עם היסטוריה מפוארת ובמשך תקופה מאד ארוכה לא הייתה לנו תקווה שיהיה לנו משכן קבוע, זה הכי מצער. שכרנו חלל שבעבר היה בו בית דפוס והמשימה לא הייתה קלה, אבל הבנו שחייבים לעשות מעשה שיהיה לנו מקום קבוע. בתיאטרון יש התייחסות למבנה כאל מקום קדוש וזה לוקח זמן מה עד שמרגישים את התחושות הללו. במקרה של התיאטרון, המקום התמלא באווירה  של תיאטרון וצוות היוצרים מרגיש בבית."

מיכאל טפליצקי. צילום: אלכסנדר רומנצב

בהצגה "אמוק" נעשה שימוש בתיאטרון צללים, מה ביקשת להגיד בכך?

"כאשר התחלתי לעבוד על העיבוד של ההצגה לפי צוויג, לא ידעתי יותר מדי על תיאטרון צללים אינדונזי. במסגרת ההצגה "טירוף אהבה" – סיפור על תשוקה סודית ואומללה של רופא לאישה מסתורית המשכיחה ממנו את כל כללי האתיקה.

בהתחלה זה נראה מאד פרימיטיבי, צללים של בובות, ואז צפיתי בהצגות שונות ביוטיוב והבנתי כי מדובר ביצירת אמנות אמיתית. בארץ יש לנו נטייה לפתח סנוביזם כלפי תיאטראות אחרים ולחשוב שרק אנחנו יודעים להציג תיאטרון, אבל זה לא נכון. מדובר על תיאטרון שונה מאד ויש לי כבוד עצום לתיאטרון צללים."

תוכל לספר על הפרשנות האישית שלך למחזה?

"אני עצמי מרגיש באמוק – רץ אחרי מיליון דברים בלי יכולת לעצור, אני חושב שזאת מחלה משותפת לכולנו במדינה. בתקופת הקורונה הייתה נקודה שכולם עצרו, הנקודה הזאת נתנה לי את ההבנה שכולנו מצויים במצב הזה – רצים בלי להבין לאן ולמה. רציתי לחקור את הנושא ולמה אנשים נמצאים במצב הזה. במהלך העבודה על המחזה הבנתי שכנראה  אנחנו חולים ומדובר במחלה לאומית."

מה צופן העתיד לתיאטרון?

"כיף לעבוד וליצור הצגות במקום קבוע. אני חושב שכאשר מדובר על מקום נכון זה מעניק כוח ליצירה ותיאטרון. אני רואה עתיד טוב במקום החדש. בהמשך, החלום הוא לבנות מבנה גדול שיכלול מקומות ישיבה רבים. מבחינת העיסוק בחומרים, אנחנו מתעסקים עם חומרים לא נוחים, כלומר חומרים שגורמים לקהל שלנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב על היצירה.

בשנים האחרונות אני רואה הידרדרות איומה של התיאטרון בישראל, עיסוק בחומרים שכל המטרה שלהם לבדר את הקהל. אני חושב שחלק מזה זה משיכה לדברים קלים ולהביא קהל בכל מחיר. אחד מהדברים הטובים שעשתה הקורונה זה לחשב מסלול מחדש – המון אנשים מעולם התיאטרון עצרו ושאלו שאלות לגבי העיסוק בתיאטרון והתוצאה הייתה עיסוק בחומרים עמוקים יותר."

מחזה חדש, אולם חדש וציפייה לעתיד טוב יותר – אין ספק כי התקופה הנוכחית מסמנת התחלות חדשות ומעניינות עבור תיאטרון "מלנקי" ועבור מיכאל טפליצקי בפרט, אשר ממשיך ליצור יצירה חתרנית ומשמעותית, הטומנת אפשרות של חקירה עבור הקהל.

האהבה ירדה מהפסים

ביקורת על ההצגה "אורפאוס במטרו"

מאת: אירית ראב

תארו לעצמכם משחק עם כללים פשוטים למדי, נוסחה עם משתנים ברורים לגמרי,  אם תלכו לפיהם ותעשו את כל השלבים, אז תוכלו למצוא אהבת אמת. נשמע מופרך אבל זה יכול לעבוד, אם באמת עומדים בכל הכללים. זה מה שגיבור ההצגה "אורפאוס במטרו" מאמין, ועל פי משחק זה הוא מבסס את חייו.

בין קווים אנליטיים ומשוואות מתמטיות הוא עושה את דרכו במנהרות המטרו של פריז. כללי המשחק שהגה הם פשוטים אך נוקשים – אם בבואתו בחלון ובבואתה של היושבת מולו מצליבים מבט, והבחורה שלפניו מגיבה בדרך כלשהיא, גם המינורית ביותר, אז המשחק מתחיל. היא יורדת מהרכבת והוא אחריה, מנסה לכבוש את לבה. בתווך בין רומנטיקה לצו הרחקה, יש התניות מאוד נוקשות, אפשר לרדת מהרכבת אחר הבחורה רק אם ירדה בתחנות מסוימות, אם עשתה את דרכה בהצטלבויות מסוימות, אם המשיכה באותו הקו הצבעוני. אם לא, אין ברירה, אלא להמשיך בחיפוש התזזיתי.

צילום: מקסים ריידר

ביום אחד רגיל במהלך המשחק זה מצליח, והוא כובש את מבטה ולבה של בחורה שלא רק מסכימה לשבת עמו לבית קפה, אלא נאותה להכירו, מוכנה לחדור את השריון המתמטי ששם על לבו ולהתמודד עם העכבישים הממלאים את מוחו, שלא נותנים לו מנוח. לא אהרוס לכם את סוף ההצגה, אבל שמה מסגיר במקצת.

ההצגה המעולה הזו מתבססת על שלושה אלמנטים עיקריים – משחקו המצוין של אורן יאדגר, בימויו הנהדר של איגור ברזין והוידאו-ארט המפעים, המוקרן ברקע. הסרטונים, המוקרנים בשלושה מקטעים צמודים ואופקיים, מצליחים מחד להמחיש את הכאוס הנפשי בו הגיבור נמצא ומאידך, להכניס את הקהל לאווירת המטרו של פריז. מאחר ובישראל אין רכבת תחתית, וסביר שלא תהיה בעשורים הקרובים, קצת קשה להחדיר לקהל הישראלי את המהות של המטרו, את התעלות המסועפות שמתחת לקרקע, את האדישות של הנוסעים, את העומס, את היעילות הקדחתנית כמו בית נמלים אחד גדול, שכל אחת מן הנמלים יודעת את מקומה, מסלולה ומהותה. זר לא יבין זאת, גם כותבת שורות אלו, רק מי שחי באחת מערי הרכבות ונעזר בהן על בסיס יומיומי.

כמו פיסות שלג, לכל מטרו יש את האופי שלו. הרכבת התחתית של לונדון לעולם לא תהיה כמו זו של ניו-יורק או פריז. בדומה, לכל תחנה במטרו הפריזאי יש את האופי שלה. עם זאת, המטרה של כל אחת מהן ושל כל אחד מהנוסעים ברכבת היא זהה – להגיע אל מחוז חפצם בשלום ובמהירות, בלי הרבה עיכובים או ספקות בדרך. בתוך הפרקטיות האדישה הזו, באמצעות כללים ידועים מראש, הגיבור מנסה לממש את אהבתו, להתעמת עם אותם שדים שבנפשו ולזנוח אחת ולתמיד את אותה קוביה הונגרית הפועמת לו בפנים.

"אורפאוס במטרו" עלתה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו בשנת 2009 ומאז היא עולה ברחבי העולם, ועל במת תיאטרון מלנקי שבמרכז התרבות בגן מאיר. השינויים שעברה בדרך ניכרים לעין, אבל אין ספק שמדובר באחת מהפנינים של התיאטרון העכשווי. רוצו לראות.

"אורפאוס במטרו"

תיאטרון מלנקי

מבוסס על סיפור מאת חוליו קורטסאר "כתב יד שנמצא בכיס"

עיבוד ובימוי: איגור ברזין

משחק: אורן ידגאר

נוסח לבמה: רועי חן, בהשראת תרגומי יורם מלצר

עיצוב חלל ותלבושות: פולינה אדמוב

מוזיקה: יבגני לויטאס

תנועה: עירד מצליח

צילום וידאו: עידו הר

עריכת וידאו: קטיה שפליאביה

מועדים נוספים: 18-19/4/14.

כמה קטן, ככה חכם

על ההצגה "הזקנה ועושה הניסים"

מאת: נבו פלזן

גן מאיר. בית קפה. שולחן בחוץ. שמונה בערב. רוח קרירה על הפנים.

מחוץ לבית הקפה אנשים מטיילים עם כלביהם, זוגות אוהבים יושבים על הספסלים ומתלחשים ביניהם, ברקע מוזיקה טובה, קבוצות צעירים יוצאים מהמרכז הגאה, צוחקים. אווירה נעימה וקלילה שלא תואמת את חייה הסוערים והלחוצים של תל אביב. אווירה של חו"ל. רק העובדה שלמלצר נדרשו 20 דקות להביא לי את הקפה מנחיתה אותי חזרה לארץ.

אני לא נותן למלצר להרוס לי את ההרגשה כי בכל זאת, משהו מרגיש כאן קצת שונה. מעין תחושה יומיומית עם קמצוץ ייחודיות וקורט של עולמות אחרים. תחושה שרק באי התיאטרון הקטן והנחבא אל הכלים שבתוך הבניין מרגישים. זהו תיאטרון מלנקי.

ובאמת, כאשר נכנסים מהדלת הצדדית לתוך התיאטרון הקטן הזה התחושה המיוחדת הולכת ומתעצמת. על הבמה החשוכה שולחן כתיבה, שעליו מונחים ספרים וסופר. סופר שמנסה להירדם ולא מצליח. בירכתי הבמה ישנו פסנתר מתפרק ובקרוב יצטרפו אליהם גם מטריה ומסור ידני…. וזהו, פחות או יותר. עכשיו נשאלת השאלה: מה, לעזאזל, כבר אפשר לעשות עם שולחן, פסנתר, מסור ידני ומטריה? תיאטרון מלנקי מוכיח לנו שאפשר לעשות הרבה. הרבה מאוד.

המחזה "הזקנה ועושה הניסים" עובד על פי יצירותיו של הסופר דניאיל חארמס, הנחשב לאבי ז'אנר האבסורד,  שפעל בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כתיבתו של חארמס סרקסטית, עוקצנית ובוטה, ויצירותיו נכתבו כהתרסה נגד המשטר הדיקטטורי הסובייטי של אז, אך עדיין רלוונטיים גם לחיינו.

"הזקנה ועושה הניסים" מספר על סופר שמתלבט האם לכתוב את יצירת המופת שלו או ללכת לישון. כשהוא כבר נרדם, שנתו נקטעת ע"י מספר דמויות שונות ומשונות שלא מפסיקות להיכנס ולצאת מחלומותיו, ולמעשה לא מפסיקות לצאת מחייו בכלל, מפני שנדמה שגם הגבול בין חלום ומציאות נחצה מהר מאוד. ילדים שלא מפסיקים להרעיש, זוג רופאים שעושים בו ניסויים, זקנה אחת, שכנה סקסית, ועוד שלל דמויות אינן מפסיקות להטריד את אותו סופר מסכן, נכנסות ויוצאות מחייו ועושות בו כאוות נפשם.

ואכן, אוסף הסיטואציות הסוריאליסטי הזה מועבר בצורה מדהימה ע"י ארבעה שחקנים שמפוצצים את הבמה באנרגיות בלתי נגמרות. הם נכנסים ויוצאים מהבמה במהירות, ומפיקים מגופם וקולם יכולות וירטואוזיות שלא רואים כל יום. ניתן להבחין באלמנטים וטכניקות של ליצנות, תיאטרון ילדים, לוליינות וסלפסטיק המוצגים מול הקהל כאילו זה עניין של מה בכך. השחקנים עוברים מדמות לדמות בקלות מופלאה ו"מחליקים" לתוך סצנות שכל פעם מחדש מספקות הפתעה נעימה לצופים. נדמה שהשחקנים כל כך מתמסרים ונהנים בתפקידיהם, עד שאם היו יכולים, היו ממשיכים להופיע על הבמה עד הבוקר שלמחרת.

השחקנים המצוינים מגלמים דמויות גרוטסקיות ומוחצנות, מצחיקות ומרעישות, אך עושים זאת ברגישות הנכונה, וזה הישג לא מבוטל בכלל. הם לא נופלים "בפח" שהסגנון הזה טומן בחובו: גילום דמויות שטחיות חד ממדיות שקשה להתחבר אליהן. להיפך, כל שחקן חושף בדיוק ובתזמון מושלמים את נקודות החולשה ואת והרגישות של הדמות שהוא מגלם, וכך נוצרות דמויות עגולות, מלאות ויפות.

מיכאל גלוזמן, שמגלם את הזקנה, הלא היא המוות בכבודו ובעצמו, מפליא ביכולות הווקאליות הנהדרות. זמר אופרה ונגן מעולה. מיכאל טפליצקי עושה נפלאות עם הטקסט שניתן לו. במיוחד במונולוגים: "אמי ילדה אותי פעמיים" ו- "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" שבהם הקהל לא רק שלא מפסיק לצחוק, אלא גם מגלה הזדהות אמיתית עם המילים. לתפקידים  הקטנים "כפויי הטובה" שאיה ט. סטולניץ קיבלה, היא מצליחה להכניס המון שובבות נעורים, סקסיות ואינטליגנציה. ולבסוף, דימה רוס. רוס, הלוא הוא הסופר החמוד והמסכן, מראה יכולות גופניות נהדרות, מצחיק ומרגש, בעיקר במונולוג הסיום שלו, מונולוג שהנו רגיש, נקי ונטול מסיכות.

כלל הסצנות אינן מסודרות באופן כרונולוגי, כשלתוך מערבולת הסצנות הזו "עף" לחלל האוויר טקסט לא קל בכלל. טקסט מושחז, מצחיק, קולע ועמוק. טקסט שמדבר על לידה, מוות, אהבות, תאווה, גבריות, נשיות, לבטים וחוסר ביטחון מקצועי יחד עם הרצון להצליח ולעשות את הפריצה הגדולה. נושאים שנוגעים לכל אחד ואחת מאתנו. על אף אי הסדר האופייני להצגה, הטקסט המאתגר של חארמס מצליח להיות נגיש לקהל, ומוגש באופן קולח ובהיר. הקהל מבין מהר מאוד שאין חשיבות וצורך לסדר של הדברים, גם לא לסדר הכרונולוגי של הטקסט. כל סצנה יכולה לעמוד בפני עצמה. במקום לחפש סדר עלילתי, הקהל מתמכר לחוויה המיוחדת הזו.

על "הסלט" האמנותי הייחודי הזה מופקד הבמאי איגור ברזין, המכהן גם כמנהלו האמנותי של תיאטרון מלנקי, אשר עושה עבודה נפלאה. ביד אמונה ועדינה הוא מכניס קצת סדר וליטוש בתוך ה"אי סדר". טביעת אצבעו ו"האני מאמין" שלו ניכרים היטב, השמת דגש למילה ומתן הכבוד שהיא ראויה לו תוך מיעוט בתפאורה ורקוויזיטים. יחד עם זאת, עדיין מרגישים את האווירה וההוויה הסובייטית. במיוחד בסצנת העמידה בתור ללחם ונקניק. הבמאי סוחט מהטקסט הקשה את מלוא הפוטנציאל המשחקי שלו.

נקודת התורפה היחידה שמצאתי היא קטעי המעבר מסצנה לסצנה, שלעיתים היו קצת איטיים ומסורבלים מדי והסיטו את ההצגה מהקצב המקורי שלה, אבל ככלל, מדובר בהצגה מהנה, קלילה ומקסימה, ואפילו חובבי הז'אנר של דרמה ריאליסטית יוכלו ליהנות מן ההצגה הזו.

לצערי, הצגות כאלה הן נדירות במחוזותינו, וחבל שההצגה עולה לעיתים רחוקות. למעשה, גם הצגה זו הועלתה למשך שבוע בלבד, לציון עשור להצגה. לשבוע זה התאחד הקאסט המקורי כאשר חלק מהשחקנים אף הגיע מחו"ל במיוחד.

תיאטרון מלנקי הוא תיאטרון חשוב וחכם, וקיומו הנו חיוני להתפתחות התרבות בארץ. יש בו קסם שאפשר ליצור רק בתיאטראות קטנים ולא ממוסדים. בימים אלה הוא פותח בקמפיין לגיוס כספים כדי שיוכל לקיים הצגות גם בפריפריה והוא זקוק לתמיכת הקהל. קהל שיצביע ברגליים ויבוא לראות מהשפע התיאטרלי שיש למלנקי להציע, קהל שיתרום קצת מכספו ויאפשר את המשך קיומו התיאטרון וקהל שיסייע גם לכלל תושבי הארץ ליהנות מן הקסם של התיאטרון הקטן והייחודי הזה.

הזקנה ועושה הניסים

תיאטרון מלנקי

על פי דניאל חארמס

תרגום: רועי חן

עיבוד: בוריס ינטין ואיגור ברזין

בימוי: איגור ברזין

שחקנים: דימה רוס, מיכאל טפליצקי, איה ט.סטולניץ ומיכאל גלוזמן

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: אינה מלקין ומישה צ'רניאבסקי

הלחנה, קולאז' וניהול מוסיקלי:  מיכאל גלוזמן

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

לאור הביקוש, ההצגה, עם הקסאט המקורי, עומדת לחזור לקראת דצמבר. מומלץ להזמין כרטיסים מראש.

צ'כוב בלבן

ביקורת ההצגה "הנזיר השחור"

מאת: יאשה קריגר

שמות כמו אנדריי ואסיליץ' קוברין ו-יגור סימיוניץ' פיסוצקי כבר מעוררים בי איזה געגוע. הרגשה של בית, גם אם הוא רחוק מאוד ועתיק מאוד. בשמות האלה, בדיוק כמו בשם אנטון פאבלוביץ צ'כוב, ישנו הלך רוח מסויים, ניחוח של זמן אחר ומקום אחר, כזה שצרוב אצלי בתת ההכרה באופן בלתי נמנע. זה לא מוזר, הרי קוראים לי יאשה. ומאידך, בהחלט מובן לי כיצד השמות האלה עשויים לגרום תחושת זרות וריחוק עבור מישהו אחר, כיצד ההגייה שלהם משמעה שבירת שיניים ותו לא. לשמחתנו, צ'כוב השכיל לצקת לתוך יצירותיו לא רק צורה ואווירה הממחישות זמן ומקום, כי אם גם תוכן ומשמעות, שיכולים להיות נהירים ומסקרנים לכל אחד, גם למי שאינו בקיא בשפה ובשמות הרוסיים.

העבודה התיאטרלית על טקסטים של צ'כוב (בין אם מדובר במחזותיו או בסיפוריו הקצרים), מציבה בהכרח שאלות מרתקות לגבי הביצוע, שאלות שנוגעות באופן ישיר באותו הריחוק הצורני או במילים אחרות ב'רוסיות הכבדה' של הטקסט. על רבות מן השאלות הללו עונה בהצלחה ההצגה החדשה של תיאטרון מלנקי, 'הנזיר השחור'.

הסיפור מספר על אנדריי ואסיליץ' קוברין (רודיה קוזלובסקי), סטודנט ממוסקבה השוקד על עבודת ההסמכה שלו. קוברין נענה להזמנת האפוטרופוס שלו, יגור סימיוניץ' פיסוצקי (יצחק פקר), להעביר את חופשת הקיץ בביתו שבכפר. מלבד בתו היחידה, טניה (אנה סטפן), לפיסוצקי מזור אחד בחייו: הגן המפואר שלו. בגן הזה מושקעים כל מאמציו הפיזיים, האינטלקטואליים והרגשיים. למעשה דאגתו העיקרית של פיסוצקי היא גורלו של הגן לאחר מותו, וכאשר מגיע קוברין אל בית ילדותו ופוגש את טניה, אותה לא ראה מאז הייתה ילדה, פיסוצקי מציע את ההצעה המתקבלת ביותר על הדעת: להשיא את טניה לקוברין בכדי לשמור על הגן. טניה, מצידה, מאוהבת בקוברין עד מעל לראש וקוברין מסכים להצעת האב. אלא שעוד בטרם הנישואים, מתחיל קוברין לראות בדמיונו את הנזיר השחור, דמות מסתורית מאגדה מעורפלת שנתקעה בראשו. הנזיר השחור (דימה רוס) הוא חכם ויודע-כל, בן אל-מוות ועוד מיני סגולות מסתוריות. וכמובן שהוא פרי הזייתו של קוברין ותו-לא.

לאחר החתונה ועם המעבר למוסקבה, בכדי שיוכל קוברין להמשיך ולעבוד על עבודת ההסמכה שלו באקדמיה, פוקד אותו הנזיר השחור יותר ויותר וקוברין מוצא את מנוחתו בעיקר במפגשים עמו. אלא שלילה אחד טניה עדה להזיתו של בעלה ונבהלת. שום אפשרות אחרת לא עולה בדעתה מלבד זו שמדובר במחלה אותה יש לרפא. מכאן והלאה קורה רצף של ארועים שישפיעו על חייהן של שלושת הדמויות, וכמובן על גורלו של הגן המופלא.

ברמה התוכנית מעלה צ'כוב בסיפור הזה מספר שאלות, שעוברות כחוט השני ביצירותיו. הקשר בין האדם לטבע ולאן מועדות פניו? מהו טיבה של הגאונות, והאם זו קיימת בכלל? והשאלה העיקרית, שהעסיקה רבות את צ'כוב – הבחירה. אלא שבניגוד לדור שלנו, אותו מעסיקה בעיקר השאלה 'מה לבחור?', את בני דורו של צ'כוב העסיקה השאלה 'האם לבחור?'. מוטיב החיים המפוספסים ביצירותיו של צ'כוב הוא תוצר של חוסר היכולת של הדמויות שלו לבחור. עוד לפני שמדובר על בחירה טובה ובחירה רעה – חוסר היכולת שלהן להעז ולעשות בחירה הוא הדומיננטי ביותר.

הטקסט של צ'כוב הוא ענייני ותמציתי מצד אחד, זהו אינו טקסט שמתפייט לשם הפיוט עצמו. מצד שני, הוא עשוי להישמע גדוש ועמוס, שכן עיקר התוכן שלו נמצא מאחורי המילים ולא במילים עצמן. מה שעלול להוסיף עוד לכובד שלו באזני הקהל המודרני הוא הנטיה לגינונים ונימוסים, שלמעשה משקפים באופן ישיר את רוח התקופה, סוף המאה ה-19 ברוסיה. כשם שקוראים לדמות בשמה הפרטי ובשם האב שלה, וכשם שהאנשים לבושים ב"חליפת קיץ שלושה חלקים" למרות החום השורר, כך גם המשפטים של צ'כוב, "לבושים יפה" כדי להביע רעיון מסוים, או להיות חלק ממכלול רעיוני מסוים.

בעיבוד התיאטרלי של מלנקי (בתרגומו של יפים ריננברג) הטקסט נשאר סיפורי, כך שהשחקנים מתפקדים גם בתור הדמויות וגם בתור המספרים. כל אחד מהשחקנים בהצגה נושא בכישרון רב את המשקל הלא קל של הטקסט היפה הזה, ועבודת הבימוי של איגור ברזין מלחימה יפה את כל המהלכים ליצירה אחת בעלת אופי ייחודי. ההצגה דורשת מאמץ מן הצופה, אכן דרוש אורך-רוח מסויים על-מנת לצלול להוויה הצ'כובית למשך שעה וחצי. אך ישנם בהצגה מספיק רגעים מתגמלים עבור המאמץ הזה. מלבד המשחק המצויין של השחקנים, תורם לכך מאוד הצד הויזואלי של ההצגה, שבשימוש מושכל ועתיר דמיון, מצליח ליצור עולם קסום באמצעים פשוטים. התפאורה והתלבושות המתוחכמות שעיצב ודים קשרסקי, והתאורה היפהפיה של מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין, יוצרים הצגה לבנה, קסומה ותיאטרלית מאוד. באולם הקטן של המרכז הגאה בגן מאיר, המשמש כביתו של תיאטרון מלנקי, צ'כוב חי ונושם במלוא הדרו. אם הקהל מוכן ומזומן למפגש אינטימי עמו – זוהי הזדמנות מצויינת.

 "הנזיר השחור" מאת אנטון צ'כוב, תיאטרון מלנקי,

תרגום: יפים ריננברג

בימוי: איגור ברזין

שחקנים : רודיה קוזלובסקי, דימה רוס, אנה סטפן, יצחק פקר

מוזיקה:יבגני לויטס

תפאורה ותלבושות: ודים קשרסקי

עיצוב תפאורה: ודים קשרסקי

תאורה: מישה צ'רניאבסקי, אינה מלקין

מומלץ לעקוב אחר מועדי הצגות נוספים באתר תיאטרון מלנקי.