בועה המתפוגגת ברוח

על ההצגה "הבועהלי"

מאת: חוה ירום

לאחרונה,  נדמה כאילו הצגות רבות מפרקות את התפאורה, אורזות את האביזרים, מקפלות את התלבושות ואומרות שלום לבמה. אפשר לעשות את זה בעצבים,  בטריקת דלת מהדהדת אל עבר מאחורי הקלעים.  אפשר לעשות את זה גם בצורה שמחה יותר,  לאסוף את כל החברים ולהגיד שלום אחרון ואולי להתראות עם קאסט אחר. גם ההצגה הסאטירית "הבועהלי" אמרה שלום לבמה היפואית, בהצגת איחוד ופרידה חגיגית. אין זה בגלל שאין קהל, מאחר והצופים גודשים את שערי יפו העתיקה, אלא בגלל אילוצי לו"ז של השחקנים. שאלו יהיו הצרות שלהם…

הבעיה היא בלכתוב הצגה שכזו שמלכתחילה, כבר מהאקורד הראשון של הפסנתר, הצופה הממוצע, שאינו חבר של אחד השחקנים, נעשה קצת מנוכר. במקרה הטוב, הוא מרגיש כאילו הגיע אל טקס בוגרים כלשהו וכולם צוחקים, אבל הוא לא כל כך מבין על מה הבדיחה. לאחר מכן, כשיצאתי מן ההצגה אל עבר הרוח הקרירה ואל צלילי הסמבה של מסיבת שגרירות קולומביה (תזכירו לי להחליף מקצוע) ניסיתי לשים את האצבע על מה כל כך הפריע לי בהצגה הזו.

ההצגה "הבועהלי", מאת ובבימויה של יעל טל, מספרת את סיפורה של חבורת שחקנים המבקשים להעלות מופע סאטירי על הנעשה במציאות הישראלית, מנקודת מבט נאורה, ליברלית, שמאלנית ויפת נפש.  לאט לאט, כיאה לכל הצגה אינטר-טקסטואלית, הגבולות מתחילים להיטשטש והשחקנים באנסמבל נדרשים לבחון את עמדתם לנוכח החומרים איתם הם עובדים, לנסות לעבוד על ההצגה מנקודת מבט "קצת אחרת".  מן ההצגה הראשונה ועד היום, "הבועהלי" הצליחה לגרוף צופים רבים, ומפה לאוזן, השמועה על הצגה סאטירית משובחת  הגיעה גם אל קהלים אחרים, מהפריפריה. בחלק מההצגות, צופים אחדים יוצאים באמצע, כמו שקרה בהצגה האחרונה, כי החומרים עצמם, גם אם עטופים בציפוי סאטירי מתקתק, לא קלים בכלל.

הבועה לי

בכדי לנסות ולהגדיר מה צרם לי בהצגה הזו, ניסיתי להתיר את החלקים שלה. אין ספק שהיא כתובה לעילא ומבוימת מצוין. חלק מן המערכונים והסצינות צבטו את לבי, בייחוד זו שמכינים את הנער לקראת המזבח, ולפני שהוא נהפך לשומר בחומות ממרקים את פניו, מלטפים את שיערו, וכשהוא מסתובב לקהל מגלים שהכינו אותו לקרב, וכיסו פניו בצבעי מלחמה. השחקנים עשו עבודה נפלאה, בייחוד אתי ועקנין ועמיחי אלהרר.

עם זאת, נדמה כאילו החומרים שהעלו על הבמה רלוונטיים ללפני שלוש שנים ויותר, לפני גל המחאות, ואינם משקפים ולו במעט את הדעות האמיתיות של המציאות הישראלית המורכבת. אין ספק, העלאת הנוער למזבח צה"ל היא קשה מנשוא, אבל הצגות אחרות כבר אמרו את זה קודם. כיום, מרבית האנשים כבר אינם חושבים על צה"ל וחייליו כ-"יפי הבלורית והטוהר" אלא כאל משהו מורכב יותר, עם אינספור צדדים למטבע.

אז נכון, חייבים לשאול שאלות ולהציב קושיות ולהציק,  אבל נדמה כאילו "הבועהלי" מציגה נקודת מבט ספציפית מאוד, נוקשה מאוד,  שאומרת את הכל בפנים ואז בורחת לברלין. ואת ההתקפה הזו, בייחוד בקרב קהל שבוי, ששואג מצחוק לנוכח כל רפליקה וג'סטה על הבמה, לצופה הממוצע קצת קשה לספוג. דמויות השחקנים על הבמה ביקשו שהקהל, הן האמיתי והן הבדיוני, ייצא עם שאלות, יעבד את החומר שהוצג לו. אני יצאתי עם צורך בלתי נשלט לשמוע שוב את "שומר החומות" ולתפוס את השירותים, לפני שיהיה שם תור.

הבועהלי

תיאטרון יפו

מאת ובבימוי: יעל טל

לחנים, ניהול מוסיקלי ועוזרת במאי: נעמה רדלר

יוצרים מבצעים: עמיחי אלהרר, ניר וידן, אתי וקנין, הדר טלמור, נעמה רדלר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רויטל כרמל

ציור גלויה ויעוץ: אדר אביעם

יפה לך, פרחה

סקירת ההצגה "פריחה שם יפה"

מאת: אנה מינייב

עדות שונות מקשטות את ארץ ישראל היפה, חלקן נחשבות יותר וחלקן פחות, חלקן נטמעו היטב בנופיה של ארצנו הקטנטונת, ולחלקן יש עוד הרבה מטענים בבטן שהן רוצות וצריכות לחשוף.

הכינוי "פרחה" מעלה בקרב רובנו אסוציאציות דומות, אתם יודעים, אחת כזאת, לרוב ממוצא מזרחי, בשפתה שגורה הח' והע', לבושה בבגדים שעוטפים את הגוף המענטז על עקבים בקלילות, ומתאפיינת בוולגריות נשית מעוררת תגובות כאלה ואחרות. אך בנוסף לכל אלה, "פרחה" הוא גם שם, ככל יתר השמות, והוא מסמל שמחה, שמחה גדולה. אכן, "פריחה שם יפה", הנה הצגה מלאה בשמחה, מהולה בעצב, מקוממת ומאלצת את צופייה להתמודד עם התופעה הבלתי ניתנת לריסון שנקראת – גזענות. יותר מכך, ההצגה הזאת עוסקת באישה המזרחית, שהיגרה ארצה ומצאה עצמה נאבקת בכל הסטיגמות שהוצמדו לה בעל כורחה, בזמן שהיא משתדלת להשתלב בחברה שכלל לא מסייעת להיטמע בארץ החדשה.

צילום: אני אטדגי

ההצגה "פריחה שם יפה" מורכבת משירים חברתיים- פוליטיים אותם כתבו יוצרים ויוצרות שהרגישו צורך להשמיע באוזני החברה הישראלית את שעל לבם בנוגע למזרחיות, לנשיות ולהדרה החברתית שלהן בתקופת עליית המזרחים ארצה. את ההצגה, שנוצרה במסלול שחקן חוקר יוצר של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יצרו סלי ארקדש וחנה ואזנה- גרינולד. אל תהליך היצירה הצטרפו עדן אוליאל ואביטל מישל-מאיר שמשחקות יחד עם ארקדש בהצגה החשובה הזאת, שחושפת בפני הצופים את החוויות של הפרחה, לגווניה.

מנהיגי המדינה דאז דאגו להכריז ללא בושה את דעתם האטומה על אלה שנתפסו בעיניהם כלא מספיק מוצלחים, "הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך" אמר זלמן שזר, ובן גוריון הוסיף וטען כי ייעודם הנו לתפקד כל חייהם כפועלים, זאת מפני שהם נולדו פועלים. השחקניות על הבמה חושפות בפני קהל הצופים אמירה אחר אמירה, תוך כדי תפירה על בד עליו היו תופרות הנשים המזרחיות לפרנסתן, בדיוק כפי שייעד להן בן גוריון, בתור פועלות במפעל. ברקע הבליחו לסירוגין שירי ארץ ישראל היפה, אשר חיזקו את הפער העצום שנוצר בעקבות הסטיגמות, הדעות הקדומות והגזענות שאפיינו את תקופת בנייתה של מדינתנו.

חנה ואזנה- גרינולד דאגה לסגור חשבון עם החוויות שאפיינו את התבגרותה, היא בחרה להתמודד ולהציג גם את הפרטים הכי מביכים, כאלה שאישה ממוצעת, ועוד מזרחית של אז, מקפידה לשמור לעצמה, בכדי לא לייצר יותר מדי רעש. הקהל הגיב בהתאם, הצחוק געש ונרגע, הדמעות עלו וחשבון הנפש החל לפעול, שכן הנשים הללו, שמייצגות עדות שלמות, חוו השפלה, הטרדות מיניות, זלזול, ריסון ולמעשה נפלו קורבן למדינה שרצתה לטשטש את זהותן, "מזרחיות לא טבעית" הכריז אבא אבן, אדם מלומד ודגול, ואם הוא אמר, אז מי אנחנו שנטיל בכך ספק?!

ההדרה חלחלה בקרבן, לעיתים, ולחלקן נותר הכוח להישאר שלמות עם עצמן, על אף ההרגשה הלא נוחה בתוך העור של עצמן. מאז עברו כמה עשורים, המדינה צמחה, הניסיון למחוק תרבות שלמה ויפה לא צלח, הגזענות הפכה לגלובלית יותר, אך התחושה נותרה בעינה.

בנימה אישית, ממליצה בחום! תפקחו את העיניים ורוצו לראות!

פריחה שם יפה

תיאטרון יפו

שירים מאת: ויקי שירן, סמי שלום שטרית, יעל צדוק, אלמוג בהר, נפתלי שם טוב, מירי בן שמחון, אסתר קנקה שקלים, ארז ביטון, מירה חברוני, סיגל בנאי, יודית שחר.

רעיון ודרמטורגיה: סלי ארקדש

במאית ודרמטורגית: חנה ואזנה- גרינולד

שחקניות ושותפות ליצירה: סלי ארקדש, אביטל מישל- מאיר, עדן אוליאל

עוזרת במאי: יפעת- שיר מוסקוביץ'

מעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים: יאנה ציקנובסקי

מוזיקה: איתי מאירי

עיצוב תאורה: אבי אטגי

ייעוץ כוריאוגרפי: תומר צירקילביץ

מועדים נוספים: 6/2/13 20:30.

שלוש נשים זזות

על ההצגה "(אל) תסתכלי עליי"

מאת: יאשה קריגר

שלוש נשים צעירות על הבמה, מישירות מבט אל הקהל ומדברות. הטקסטים שלהן נוגעים בהוויה נשית, וליתר דיוק בהוויה נשית של גילאי 20-30, ומדברים בין היתר על דימוי עצמי, זוגיות, יחסי אם ובת, עוצמה ורוך נשיים. תוך כדי דיבורן הן גם זזות. או שאולי תוך כדי תנועתן הן גם מדברות. התנועה שלהן חלקה וזורמת, לא מאולצת, מתפרסת על הבמה האינטימית ומשמשת בסיס וביטוי למילים ולמחשבות שלהן.

זהו מופע תיאטרון התנועה "(אל) תסתכלי עליי" שמועלה בימים אלה בתיאטרון יפו, הידוע גם בכינויו "הערבי-עברי". את הטקסטים כתבה תמר סלבסט ועל הבימוי אמונה מוריה בן אבות. שירי אמבון-מגל אחראית על התנועה.

אל תסתכלי עליי

"(אל) תסתכלי עליי" הוא מופע תיאטרון-תנועה, וזוהי דוגמא תכליתית של הז'אנר הזה. זהו אינו מופע מחול והפרפורמריות אינן רקדניות. זהו גם אינו מופע המבוסס על מחזה דרמטי בעל מבנה קלאסי. אבל השילוב של השפה התנועתית המסויימת ושל הטקסטים, שגם הם בעלי צביון ייחודי, יוצרים תוצר אחד ששווה יותר מסכום חלקיו. הטקסט לא יכול לעמוד לבד פה – וגם לא התנועה. זוהי מלאכת ההרכבה בין שניהם שהופכת את הדבר הזה לז'אנר בפני עצמו. במקרה של המופע הספציפי הזה גם המוזיקה של דנה אייזן נשזרת בצורה אורגאנית בטקסט ובתנועה, כך שאי אפשר לקבוע האם היא זו שמובילה את ההתרחשות על הבמה או רק מלווה אותה. הפשטות היפה והא-סימטרית של התלבושות בצבעי אפור ואדמה שעיצבה דנה ברלינר משלימות את התמונה הכוללת.

הפרפורמריות, רונית סטרשנוב, גל פלג וורד רגב, מביאות, בנוסף לטקסטים הכלליים, נדבך אישיותי משל עצמן. במהלך ההצגה הן חושפות פיסות מאישיותן: כל אחת וההתבוננות שלה, הגישה שלה, הסדק הפרטי שלה.

כל המרכיבים הללו, יחד עם חותם הבימוי הייחודי של מוריה בן אבות, יוצרים ערב שהמושג "אישה" שורה עליו לכל אורכו, גם אם לא באופן ישיר ומכוון. לא פלא שרוב היוצרים כאן הן יוצרות (פרט לעמיחי אלהרר שאחראי על התאורה).

עכשיו רק נותר לצופה באולם האינטימי של תיאטרון יפו, לצפות ביצירה ולתת לתרכובת הנשית המוצגת על הבמה לחלחל בעדינות פנימה, אל נבכי תודעתו.

"(אל) תסתכלי עליי"

 תיאטרון יפו

בימוי: מוריה בן אבות

כתיבה: תמר סלבסט

תנועה: שירי אמבון-מגל

מוסיקה מקורית: דנה אייזן

עיצוב תלבושות: דנה ברלינר

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

משתתפות: רונית סטרשנוב, גל פלג, ורד רגב

מועדים נוספים: 19/2/13 20:30 תיאטרון יפו.

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

אישה, אמא, בושה

על ההצגה "הטובה באימהות"

מאת: אנה מינייב

בחלל גדול יושבת לה על כורסה לבנה אישה קטנה. היא איננה קטנה בגלל החלל אלא בגלל המשמעות המזערית שלה בעיניהם של הסובבים אותה ואף יותר בעיני עצמה. במשך שעה ארוכה היא בוחנת את עצמה מול מראה שהציבו בפניה הגברים, הילדים והנשים בחייה, ביניהם אמה, אישה שיצרה במו ידיה עוד אישה חסרת הגיון.

"הטובה באמהות" הינה הצגת יחיד שהשתתפה השנה ב"תיאטרונטו" והיא מבוססת על סיפור קצר מתוך "אישה שבורה" מאת סימון דה בובואר. הספר כולל שלושה סיפורים על שלוש נשים אשר תלויות בבעליהן ובילדיהן ולבסוף נבגדות, נשארות לבד ונאלצות להתמודד עם הזקנה הקרבה לבוא. דה בובואר, שנלחמה בכל כוחה בנשיות המסורתית ובנורמות החברתיות המולבשות על האישה מיום היוולדה, מתארת אישה בשנות החמישים לחייה, אשר מבלה את ליל חג המולד במחיצת עצמה, בו היא חושפת את כל אומללותה וסוגרת חשבונות עם משפחתה והסובבים אותה.

את דמותה של מוריאל משחקת חגית בן- עמי רדלר, בבימויו של עידן שוורץ אשר עיבד סיפור זה לבמה. שוורץ מיקם אותה באמצע סלון שצבעו לבן מחוויר המעיד על מצבה נטול הצבע של הדמות, מצב של חוסר אונים מלווה בריקנות שאין לה מוצא. היא מספרת על חייה העגומים וחושפת את כאבה המר הנגרם לה עקב עזיבת בעלה, התרחקות בנה ממנה ואיבוד בתה אשר מתה ממנת יתר. היא נזכרת בנעוריה אשר חלפו להם ועתה היא ניצבת חסרת כל בסלון שלה, בודדה, מרומה, מנוצלת ואומללה. זוהי דמות צינית, ממורמרת, יורקת חיצי שנאה על כל העולה בזיכרונה ומדברת ללא הרף באינטונציה כבדה אשר לא משאירה מקום לתקווה. היא כה מיואשת מכל הסובבים אותה והיא איננה מוצאת מנוחה אף לא לרגע בתוך כל הריק שהותירו אחריהם קרוביה.

"אני יודעת להיות אמא" חוזרת על עצמה מוריאל ומשכנעת עצמה שהאמהות אותה חווה מאמה היא לא האמהות אשר היא ניסתה להעניק לילדיה. היא נמצאת על סף ייאוש, עוטפת עצמה בקשיחות שמתנפצת מחדש בכל עימות עם עברה. היא נלחמת בכולם ורוצה לנצח בקרב האבוד מראש הזה מכיוון שהניצחון שייך לאמה שהיא מתעבת כל כך. אט אט מתגלה האמת לגבי האם המדוברת, שנידתה את ביתה וגרמה לה לחוש דחויה ולא אהובה, האם שאף פעם לא הייתה לה לאם.

לאורך ההצגה היא מנסה להגיע להשלמה, לדבר, לזעוק, היא מצלצלת  לאמה אך מהצד השני לא נשמע שום רצון לשיחה כנה ומתפייסת. אחר כך היא מצלצלת לגרוש שלה, אך גם ניסיון זה לשיפור מצבה לא מניב תוצאה והיא מוצאת עצמה נובחת עליו את כל תסכולה ולבסוף מנתקת בכעס. התלות הכלכלית והנפשית אותה פיתחה בו ובגברים נוספים לא מאפשרת לה להיות אישה עצמאית ולהתמודד עם מצבה בכבוד, היא נותרה רוכנת לרגליהם ומחפשת דרכים שונות לחזור לחיקם בכדי שאלה יעניקו לה טיפה של בטחון.

אלה התופעות אשר נלחמה בהן דה בובואר, מנסה להעביר מסר לנשים ברחבי הגלובוס להשיל מעליהן את החבלים הכובלים אותן לנצח לגחמותיהם של הגברים עימם הן קושרות את חייהן. המונולוג הזה הוא פרץ של רגשות עמוקים וקשים מהולים בעצב ובדידות נוראה לאחר שנים של ניסיון להיות רעיה טובה, אם טובה, חברה טובה. הנתינה האין סופית אותה היא מתארת לא העניקה לה דבר וכל אשר נתנה מעצמה נלקח ללא תמורה.

הישמרו לכן נשים יקרות והיו עצמאיות, כיוון שלעולם אין לדעת לאילו מחוזות ייקחו אותנו החיים.

איך עושה קברט?

על ההצגה "קברט וולטייר"

הקברט הוא קודם כל צורה. מה שאומר בהכרח שבהקשר של הז'אנר הזה תבוא שאלת ה"איך" לפני שאלת ה-"מה".

אורות עמומים, כוסות יין מצטלצלות, מוסיקה מערסלת – האוירה בקברט, בן דודו החורג של התיאטרון, היא משוחררת, רוויה בסליזיות ובמיניות שחוגגת את עצמה. הקברט אינו מכיר ב"הצגה יומית", הלילה הוא בן בריתו המושבע. בעוד פקידים מנומנמים יבקשו את מנת התרבות השבועית שלהם בין כותלי התיאטרון, באי הקברט יבקשו דבר מה אחר: את המופקר, החריג, הבוטה.

אין שום קונצנזוס באשר לאופי התוכן הקברטי. זה יכול להיות קברט סאטירי, פוליטי, טראגי או קומי, קברט העוסק בנושאים ברומו של עולם או קברט שעוסק בהבלי היום-יום.

כל המאפיינים הצורניים ניכרים ביצירה "קברט וולטייר" שמוצגת בתיאטרון יפו. החל משלט הנורות הצבעוניות בכניסה, דרך השולחנות הקטנים באולם אליהם מוזמן הקהל להסב, וכלה בשחקנים שמציגים לעינינו דמויות צבעוניות מרשימות.

כל המרכיבים הללו אכן עושים חסד לז'אנר הקברטי. המוסיקה המקורית והעיבודים המוסיקליים, שירתם הערבה לאוזן של השחקנים, ובכלל נוכחותם החיונית על הבמה ובין הקהל (ראויה לציון במיוחד מגי אזרזר הכובשת), התלבושות הססגוניות והכוריאוגרפיה הסקסית. בקיצור, תאווה לחושים.

אך כמו בכל יצירה תיאטרלית, מגיע הרגע שבו עלינו להתמודד עם התוכן. המופע מתחיל בעליית השחקנים אל הבמה מתוך הקהל ובחילופי דברים בין דמות המחזאי (אריאל וולף ומוחמד בכרי לסירוגין) לבין אשתו, מאדאם בונאור (רביד סביל), מנהלת הקברט. הוא מכריז כי הקברט נסגר וכי זהו הלילה האחרון שמציגים. היא מתנגדת. על הבמה נוכחות הדמויות שיצר המחזאי, יצורי הלילה, פמלייתה של מאדאם בונאור. קיומם של יצורי הלילה תלוי בנכונותם של המחזאי ואשתו לקיים את המופע. מכאן ההצגה נפרשת למחול שדים של טקסטים הנאמרים מפי כל הדמויות, שירים וריקודים.

בקברט, כאמור, ה"מה" אינו מחוייב המציאות. אפשר גם אפשר להסתפק בנאמברים מסוגננים, בקולות יפים ובביצועים כריזמטיים. אלא שאז נרגיש שפספסנו משהו ברמה התוכנית. אנו תופסים את עצמנו בתור קהל אינטליגנטי לרוב, קהל שצריך להבין ולא רק לחוות ולהרגיש. על אחת כמה וכמה כאשר התוכניה טווה עבורנו סיפור מסגרת על אודות הטרגדיה שפקדה את בני הזוג, המחזאי ואשתו – ששכלו את בנם ומדי ערב הם מוצאים נחמה בדמויות הבדיוניות של יצורי הלילה הקברטיים הממלאים עבורם את החלל הריק. וכאשר כל זה מתובל בטקסטים של ברכט והנדקה, הציפייה לחוויה אינטלקטואלית היא בלתי נמנעת. אלא שהטקסטים היפים המפוזרים לאורך המופע אינם מתחברים לשלם אחד השווה יותר מסכום חלקיו, הדמויות אינן מתפתחות וסיפור המסגרת משמש בעיקר את התכניה ולא את המופע עצמו. הקונפליקט העיקרי – בנם המת של בני הזוג ושאלת המשך קיומם של הקברט ושל יצורי הלילה – מופיע בהצגה כמרכיב מלאכותי שההתרחשויות השונות המוצגות על הבמה אינן נגזרות ממנו ואינן מתייחסות אליו. בשורה התחתונה, שאלת ה"מה" נותרת בלתי פתורה, ולאו דווקא מפאת חוסר היכולת או הנכונות מצד הקהל.

"קברט וולטייר" בהחלט מראה לנו כיצד עושים קברט,  אך נקודת התורפה העיקרית שלו היא הניסיון להציג תוכן מעבר לצורה.

"קברט וולטייר", תיאטרון יפו

בימוי וכתיבה: יובל רוזמן

כוריאוגרפיה: אריאל וולף

מוזיקה מקורית: שחר גלזר

נגינה: שחר גלזר, עדי דויטש

תלבושות: ליהי זוהר

תפאורה: רז לשם

תאורה: עדי שימרוני

 שחקנים: אריאל וולף, רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי, יעקב תמרי

ההצגה הבאה: 12/7/12