יש חדש תחת השמש

על ההצגה "הזמן הצהוב"

מאת: נעם מרום

בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי של תיאטרון באר שבע, שעקב המצב הוצג במסגרת מקוונת, עלתה הגרסה הבימתית של "הזמן הצהוב", על פי כתבו של דויד גרוסמן, שנוצרה בשיתוף פעולה בין תיאטרון יפו לצוותא. בכתבו המקורי משנת 1987, גרוסמן ערך ראיונות עם תושבי הגדה המערבית, במטרה להשמיע את קולותיהם ולתווך אותם ליתר תושבי ישראל – הוא עבר בהתנחלויות, כפרים, בתי משפט ומחנות פליטים במטרה לקבל תמונת מצב מקיפה. מספר שבועות לאחר מכן, פורסמו הראיונות בשבועון "כותרת ראשית", תחת הכותרת "הזמן הצהוב". הטקסט המקורי מזכיר את ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", בו עוז עבר מסע דומה לאורכה ולרוחבה של ישראל. בדומה לראיונות שפרסם עוז, גם הראיונות שערך גרוסמן עוררו דיון סוער ברחוב הישראלי בנוגע לסוגיות הנוגעות לשטחי המדינה ולמשמעותם. כמו שהמילים של עוז קיבלו במה בתיאטרון יפו, ביצירה שבוימה על ידי נולה צ'לטון ובוצעה על ידי דליק ווליניץ, כך גם המילים של גרוסמן קמו לתחייה על הבמה היפואית בעיבוד ובימוי של אילן רונן. למרות שהראיונות שביצע גרוסמן בני מעלה משלושים שנים, כדרכו של עולם, לטוב ולרע – הם רלוונטיים היום יותר מתמיד.

ביצירה הנוכחית יש הדגשה עזה של האדם הקטן. הניסיון לתת לסיפור אישי להוביל את ההצגה ובכך לחשוף שלב אחר שלב, כמו בקילוף בצל, את הצד האנושי, האותנטי, הפשוט שמאחורי הכותרות העיתונים והסיסמאות הפוליטיות, מצליח לתת ליצירה זו ייחודיות שנצרבת בזיכרון הישראלי. ההצגה שזורה ממונולוגים שעובדו מתוך הראיונות שביצע גרוסמן, אשר מתכתבים זה עם זה, ומציגים מנעד של דמויות. כל דמות מייצגת עולם שלם ופותחת לנו צוער לקול ולסיפור אישיים – מחד "רק הצאצאים שלנו יגיעו להסכם", מאידך, "יום אחד המלחמה תדעך ואולי תפסק, ונתחיל לחיות חיים מלאים, לא רק בין מלחמה למלחמה, לא רק בין אסון לאסון", ומצד שלישי, "הוויכוחים על השטחים מטשטשים את הוויכוחים האמיתיים של הישראלים".

לעיתים תכופות, אנחנו מואסים מלדבר ולהתעסק בסכסוך, והוא מהווה כעננה כבדה שאנחנו מעדיפים להעלות לבוידעם הזיכרון הקולקטיבי ולשכוח ממנה. יצירתו של רונן מצליחה לגרום לצופייה לרצות לפתוח את הבוידעם ולעסוק בסוגיה המשמעותית הזו, בעוד עידן הקורונה דוחק אותה לשוליים לצד סוגיות חשובת נוספות.

היצירה בהחלט מצליחה לקיים את התפקיד התיאטרוני שלה בכך שהיא מעוררת סערה בקרב צופיה, בעיקר מאחר שלא ניתן להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה, למילים הפשוטות עד כאב המתארות את המציאות הישראלית. מציאות שמשולה לקו אין סופי שרואים מתי החל אך לא רואים מתי והאם ייגמר.

לאחר הצפייה בהצגה עלה בי צורך עז לדבר על הסכסוך, להשמיע את דעתי ולשמוע מה יש לאחרים לומר. זו בדיוק המטרה של הבמה, ועל כן היצירה צלחה את תפקידה הבימתי.עם זאת, נראה שהבמאי בחר להתמקד בצד אחד של המפה הפוליטית – הצד השמאלי, בעוד הצד הימני הוצג באופן דל ומצומצם. לשם דיון ציבורי איכותי ומשמעותי, הייתי שמחה לראות על הבמה את שני צדי המפה הפוליטית מקבלים במה באופן שווה. דווקא בעידן של פילוג בעם וקרע בבטן הישראלית, המקום של הבמה יכול להיות גם מאחד.

מתוך "הזמן הצהוב". צילום: רדי רובינשטיין

יתר על כן, הטקסטים והבימוי ה"לא מתנצלים" והאותנטיים גורמים לצופה לזוז באי נוחות בכיסא. מאחר שחווית הצפייה נעשית באמצעות המסך, זה אפשר לי להתפתל כאוות נפשי, אבל סביר להניח שאם הייתי צופה בהצגה באולם התיאטרון ולא בבית מול מסך המחשב, הייתי מצליחה להיסחף הרבה יותר עם המתרחש על הבמה. על אף הטקסטים הבועטים של גרוסמן, בצפייה ביתית קשה להישאר מרותקים למסך ולהתרכז באסופת המונולוגים המתחלפים.

למרות העיסוק שאינו משתמע לשתי פנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק על השטחים, כשסיימתי את הצפייה בהצגה, נותרתי עם שאלות פילוסופיות גדולות יותר מהסכסוך הספציפי שחורך את צווארנו כצעיף חונק – האם אנחנו חיים בלופ אינסופי ומתמשך תחת אותן סוגיות? הייתכן שאמירות וטענות שעוסקות בסוגיות טעונות כמו שטחי מדינה רלוונטיות היום כפי שהיו לפני כמה עשורים, לפני האינתיפאדה הראשונה? האם השיח ברחוב הישראלי השתנה, התקדם והשתכלל או שמא אנו תקועים באותם דיונים ותופסים צד של המפה הפוליטית בלי לרדת לעובי הקורה? האם אנחנו מסוגלים לקיים דיון ציבורי ענייני?

לצד סימני השאלה, עלו בי גם סימני קריאה, ההצגה הזכירה לי כמה חשוב להסתכל לאדם שמולי בעיניים, שכל אדם סוחב סיפור אישי של כמה דורות אחורה, ושסביר להניח שהמלחמה המתמדת תמשיך להתקיים עוד שנים רבות אם לא נגיע לפיתרון והסכם אמיתיים. בדומה ליצירות אחרות של גרוסמן, גם ביצירה זו המילים שלו מצליחות לחלחל לליבם של כל מי שיצפה בה. לכן, אי אפשר להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה גם מבחינה רגשית. לא בכדי, היצירה מסתיימת במונולוג המוצג על ידי השחקן מנשה נוי בו נאמר "הכי קל להיות מיואשים, להיות קורבנות. אנחנו לא קורבנות, ישראל הוקמה כדי שנפסיק להיות קורבנות". ביחס למה שקורה היום בארצנו הקטנטונת – ישנם שלל אנשים שלא מוכנים להיות קורבנות, הם נלחמים ומשמיעים את קולם, לכאן ולכאן.

חילוקי דעות הם בטבע שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים. ביהדות מתייחסים לחילוקי דעות כסוגיות פילוסופיות ברומו של עולם ומסווגים את אנשי העולם לשתי קבוצות שונות –  רודפי האמת ורודפי השלום. יש את אלו שנלחמים עבור האמת, יש את אלו שיעשו הכל רק כדי שנחיה בשקט ובשלום, על שתי הקבוצות האלו נאמר – "והאמת והשלום אהבו". רוצה לומר, מוטב למצוא את מידת האמצע בין האמת לשלום, וניתן לעשות זאת רק כאשר כל אחד מהצדדים יעשה צעד לעבר הצד השני ויקשיב, בלב פתוח, למה שיש לו לומר, כי רק כך יש עתיד לשינוי כלשהו.

"הזמן הצהוב" היא יצירה שחשוב לצפות בה, ובתור אזרחית המדינה, ללא קשר לחיבור האישי שלי לעולם הבמה, אשמח לראות על בימת ארצנו (ולעת עתה על בימת הזום) עוד הפקות לא מתנצלות, שמעוררות רצון להתדיין דיון אמיתי ומעמיק בו האמת והשלום יאהבו. אני מזמינה את כולם לצפות בהצגה הזו, בלי קשר לדעה הפוליטית שלהם, לשם הדיון הציבורי, כדי שאולי לשם שינוי, יהיה חדש תחת השמש.

הזמן הצהוב

תיאטרון יפו ותיאטרון צוותא

מאת: דויד גרוסמן

עיבוד ובימוי: אילן רונן

משתתפים: מנשה נוי, ר'אסן עבאס, ראידה אדון, מוראד חסן

תפאורה: פרידה שהם

תלבושות: נועה דותן

תאורה: רועי דביר

תרגום לאנגלית: גבי אלדור

צלם: רדי רובינשטיין

מנהלת הצגה: רביד סביל

לדף ההצגה באתר תיאטרון יפו – הקליקו על הלינק

הסיפוח שלנו

על היצירה "12 הערות על סיפוח"

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל יאפא ה-5 לתרבות ערבית עכשווית, שנוסד במטרה לחשוף את הקהל לתרבות ערבית עכשווית, התקיים ביפו בסוף השבוע האחרון (16/7 ו18/7). במסגרת הפסטיבל, אשר בשל ההנחיות הבריאותיות הועבר בשידור חי בפייסבוק, בערוץ היוטיוב של התיאטרון ובאתר התיאטרון, הוצגו לקהל הצגות שונות, כגון "הראיס", דרמה קומית מאת ובבימוי דניאל בוקריס בהשראת אגדה טוניסאית עתיקה, ו-"חלימאת", (חלומות) מופע המבוסס על שירי עבד אל חלים חאפז בביצוע זיו יחזקאל ובשיתוף אורי גבריאל כשחקן אורח. מבין כל המופעים השונים בחרתי להתייחס ליצירה "12 הערות על סיפוח", המציגה את הזווית הייחודית של היוצרים בנוגע לנושא הסיפוח, שבשל המצב הנוכחי, נדחק לסוף מהדורות החדשות. בחרתי להתייחס לחלק מבין 12 המונולוגים, אלו אשר נחשבו למעניינים יותר לדעתי, והציגו זווית ראייה אחרת וייחודית בנוגע לנושא.

"ידידינו טראמפ", יצירה מאת ובביצוע יהושע סובול, הכוללת דיאלוג בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במהלכו מבינים כי השניים למעשה מנצלים את מגפת הקורונה לשם מימוש מטרות ומהלכים פוליטיים. היצירה של סובול, אחד היוצרים הפוליטיים החשובים בתיאטרון בעשורים האחרונים, השיגה את מטרת הפסטיבל – היא עוררה עניין רב והצליחה לבטא באומץ את כוונת המשורר.

"תסכולו של שי", מונולוג מאת מוטי לרנר ובביצוע דורי אנגל, במהלכו אנו עדים לדילמה של שי אשר במסגרת עבודתו חוקר פלסטיני, ונשבע לרעייתו כי הוא עשה הכל בצורה כשירה ומוסרית. ההישג של היצירה בא לידי ביטוי בדמותו המורכבת של שי, אשר נעה בין רצון לעשות הכל כמו שצריך לבין מערבולת הרגשות שנוצרת לאחר החקירה. כל אלו יוצרים בסיס לדרמה חזקה ועוצמתית.

"בני זונות", יצירה מאת ובביצוע אבי גיבסון בר אל, בשיתוף מורן אנג'ל, המציגה מונולוג של  איש ערבי המתאר כיצד הוא לא יכול לנשום. מאחוריו, אנג'ל ממחישה את מצוקתו – היא שוכבת על הבמה ללא יכולת לזוז, משמיעה קולות מחנק ובעצם מדגימה את התחושה של 'מה קורה כאשר אין יכולת לנשום'. זה ניסיון מרתק להראות באופן דרמטי את המתחולל פיזית ורגשית לאדם שאינו יכול לנשום יותר. היצירה מקבלת גוונים נוספים לאור התכתבותה עם מחאת black lives matter  אשר אחת מסיסמאותיה הייתה מילותיו האחרונות של ג'ורג פלויד אשר נחנק על ידי שוטר- I can't breath. גיבסון תיעל את המחאה להקשר הישראלי-פלסטיני בהציגו מצוקת פלסטיני אשר אינו יכול לנשום, ולמעשה אינו מסוגל עוד לשאת את המצב הקיים.

מתוך "בני זונות", 12 הערות על סיפוח | צילום מסך

 "הקלגס המנומס", מונולוג מאת ובביצוע שהם סמיט, ובבימוי הגר בן זקן, המגולל את סיפורו של חייל צה"ל המגיע לפנות משפחה ערבית מביתה. זוהי יצירה תיאטרלית בועטת המתייחסת להליך הפינוי של משפחה מהבית ומבשילה לכדי היגד משמעותי ברור – העדינות אינה חלק מפקודות הפינוי. במקום זאת, יש סערות נפש רבות מצד שני הצדדים.

 "תתחרפן", בביצוע סולימאן אל ח'טיב וחן אלון, הנו דיאלוג ציני בין מנהיג ישראלי לבין מנהיג פלסטיני המדגיש את השוני בין השניים, הן מבחינת הנראות והן מבחינת התכנים. המנהיג היהודי מכתיב למנהיג הפלסטיני כיצד לדבר ועל מה, ואומר לו בעצם, תתחרפן, תראה את הזעם שלך. בהתאם לרוח התקופה, הדיאלוג בין השניים נערך בזום ורואים את ההבדלים הבולטים בין הדמויות – המנהיג הערבי לבוש בגדים מסורתיים ואילו המנהיג היהודי לבוש בגדים מודרניים מוקפדים, ספון בחליפה ועניבה, ומשדר למצלמה בדיוק את המסר המדויק. הדיאלוג בין שני השחקנים ראוי לשבח בשל היכולת שלהם להציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות המדיה הווירטואלית, ובכל זאת לגעת בנקודות הרגישות ביותר.

 ב"התנחלות א' עד ת'", בביצוע יגאל עזרתי וזיוואר בהלול, עזרתי עומד ומקריא את שמות ההתנחלויות, בעוד בהלול מלווה אותו באקורדיון. עזרתי מתחיל בקריאה מתונה ולאט לאט הופך נרגש ומזדהה עם העומד מאחורי האידיאולוגיה של ההתנחלויות. זהו ניסיון מעניין להעביר לקהל את תחושותיהם של המתנחלים המשוכנעים בצדקתם ובו זמנית להראות לקהל כמה התנחלויות קיימות.

מתוך "אנשלוס", 12 הערות על סיפוח | צילום מסך

"חזעה שלנו", בביצוע סיני פתר, הנו מונולוג המבוסס על סיפורו של ס. יזהר. פתר מוביל את הקהל במונולוג עוצמתי ורלוונטי להיום יותר מאי פעם על ההחלטה להקים את חזעה שלנו, לא עוד חרבת חזעה של הערבים אלא מקום הנועד ליהודים. המונולוג של פתר עוצמתי ומכאיב וממחיש באמצעות עד כמה הניסיון להתיישבות בקרקע אחרת יוצר קרע המעמיק יותר ויותר ככל שהשנים חולפות. פתר מגיש מונולוג דרמטי החושף לפרטים את מורכבות היחסים בין הפלסטינים לישראלים.

"אנשלוס", בביצוע זלמה גרינוולד (דמות בלתי נשכחת שהופיעה לראשונה ביצירה "ארבייט מאכט פריי" ומגולמת על ידי סמדר יערון). זהו  מונולוג על האסתטיקה הטהורה של הפשיזם והשוואה בין אוסטריה וישראל- רק עוד רגע קט וגם אצלנו יהיה פשיזם טהור. היצירה מוכיחה כיצד הפשיזם באירופה התפשט לכל עבר, ובמקביל, גם בישראל. כל זאת, מנקודת מבטה של אישה ייקית. זהו ניסיון יפה של יערון אשר ממשיך להתכתב עם יצירותיה הקודמות ומשווה באופן דרמטי  בין אז לעכשיו באמצעות הצגת קטעי וידיאו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

לסיכומו של דבר, היצירה "12 הערות על סיפוח" היא יצירה מעניינת ומסקרנת, המציגה נקודות מבט שונות בנוגע לנושא החדש-ישן, הסיפוח. על אף שהיא בנויה מיצירות-יצירות וכוללת גוונים רבים, ניכר כי אוצריה הצליחו ליצור מקשה דרמטית אחת, המבטאת בעוז נושאים ואמירות שקשה לבלוע. אין ספק כי בימים הללו זה נחשב מעשה אמיץ למדי ואמירה חשובה מבחינה אמנותית.

12 הערות על סיפוח

פסטיבל יאפא לתרבות ערבית עכשווית

ניהול אמנותי: ראודה סלימאן, יגאל עזרתי.

הפקה: רביד סביל

ועדה אמנותית: ראודה סלימאן, פותנה ג'אבר, גבי אלדור, חנה וזאנה גרינוולד, יגאל עזרתי, רביד סביל.

יעוץ: אלי גרינפלד

 פרסום: זכריני חצור

 יח"צ: עמליה איל ואלינור גליקמן

החטא והעונש שלא היה

על ההצגה "יולדות"

מאת: אביבה רוזן

"יולדות" של תיאטרון יפו היא הצגה מטלטלת ומרגשת מאוד. היא כזאת לא רק בגלל הנושא בו היא עוסקת, שמסעיר את החברה הישראלית כבר כמה עשורים, אלא גם בגלל הדרכים המופלאות בהן מוצג הנושא הקשה הזה, חטיפת ילדי תימן מהורים שזה עתה הגיעו לארץ, כואבים ומבולבלים. כמו שאומרת אחת השחקניות, שמסבתה נחטף ילד, האנשים שבתחתית הסולם החברתי, אלה שכולם מסתכלים עליהם מלמעלה, הפרימיטיביים האלה מתימן. אך לא רק מתימן.

כל כך הרבה דובר על הנושא, כל כך הרבה דמעות נשפכו, אבל באמצעים אמנותיים נוגעים במיוחד מציגות שלוש שחקניות, סלי ארקדש, מוריה בשארי-ליפשיץ ועדן אוליאל, את תהליך הלידה הכואב והממושך שסופו כלום ואין. תינוק יפה שנעלם לעולמים, אין גופה ללטף בפעם האחרונה, אין קבר להתאבל עליו. ריק.

אחד האמצעים בהם משתמשת הבמאית, חנה ואזנה-גרינולד, הוא פיזור ערימה של חיתולים לאורך ורוחב הבמה, בציון שמות ההורים והילדים שנגזלו מהם, כביכול מתו. הערימה נראית לבסוף כשורות של קברים, אלא שהקברים אינם קיימים במציאות והילדים מצאו את דרכם, בה לא בחרו, להורים מאמצים אשר לקחו אותם ממעונות ויצ"ו. שועי העם מול דלת העם.

יולדות - דוד קפלן

יולדות. צילום: דוד קפלן

כמה מההורים ידעו שילדיהם נמצאים במעונות ויצ"ו ונסעו לשם, אך מנעו מהם את הכניסה. חוץ מלשבת בחוץ ולבכות, הם לא תיארו לעצמם שיש דרך לעבור את הדלתות הנעולות ולקחת את ילדיהם. הם ידעו שילדיהם לא מתו. הם הבינו שילדיהם חיים, אך לא איתם, ולא הפסיקו לחכות להם. כל ילד ברחוב, כל אדם בגיל המתאים עורר תקווה.

במהלך ההצגה, מתארת אישה שעבדה בבית החולים בראש העין כשהייתה בחורה צעירה את צורת העבודה שם. היא עצמה עלתה מתימן ועבדה באחד מבתי החולים בראש העין, משם נחטפו חלק מהילדים. תיאוריה יבשים, מגוננים על המערכת עשרות שנים לאחר המעשה, היא מספרת שההורים שזה מקרוב באו, נחרדו למראה האינפוזיות והמחטים וניסו לנתק את ילדיהם מהמכשור הרפואי. לכן, היא מסבירה, לא אפשרו להם להיכנס לחדרי האשפוז. לכל היותר, אפשרו להם לראות חלק מהילדים דרך החלונות. כאשר התפנה לכך הצוות הרפואי, הרימו האחיות והציגו את הילדים שלא היו מחוברים לאינפוזיות. ההורים שישבו ימים ולילות בחוץ בתקווה לראות את ילדיהם, חזרו לעיתים קרובות מאוכזבים הביתה.

השתקה. העולים החדשים שמפחדים מהצל של עצמם, שמחפשים את הדרך להשתלב בחברה החדשה והמפחידה אליה הגיעו, ואין להם קול ממילא. את אלה משתיק הממסד, שזרועותיו האימתניות עושות יד אחת כנגד האנשים המפוחדים הללו. השתקה. ניתן לרמות, לשקר, לגנוב מהאנשים הללו, ואחר כך לפטור אותם באמירה: "זה לא תימן פה". פה אנחנו מטפלים בילדים המתים וקוברים אותם. השתקה. שנים של התעלמות מנשים שנכנסו לדיכאון, שכבו במיטה ולא הצליחו לתפקד. אבל שיתוק על ילדים שנגזלו. הדור שלנו לא יכול להבין זאת. את השתיקה, חוסר האונים, הוויתור כביכול.

יולדות2 - דוד קפלן

צילום: דוד קפלן

נגנית הצ'לו (אביגיל ארד) שיושבת ליד הבמה ומנגנת בחלק הראשון של ההצגה, הופכת לחוקרת בחלק השני שלה, היא מעמידה את כלי הנגינה וקמה על רגליה. באחת, היא הופכת לאשת משפט המתחקרת נשים שפנו מיוזמתן כדי לספר על מה שראו בבתי הילדים. על הילדים שהופיעו ונעלמו ואסור היה להן אפילו לשאול מה קרה לילד.

ההצגה מבוססת על סיפורים אמיתיים וגם על נתונים שחלקם נלקחו מארכיון המדינה. המסקנה של החקירה היא שרק במיעוט קטן של הילדים שנעלמו, 69 ילדים, אין הסבר להיעלמות. אחת השחקניות מבקשת משש השורות הראשונות של הקהל לעמוד על רגליו, כדי להמחיש איך נראים 69 איש. נעמדנו. 'ועכשיו תיעלמו', היא מבקשת. נאלמנו.

"יולדות" 

מבוסס על חומרי ארכיון ועל הפואמה "יולדות" מאת איריס אליה-כהן

תיאטרון יפו

בימוי: חנה וזאנה-גרינולד

שחקניות יוצרות: סלי ארקדש, מוריה בשארי-ליפשיץ, עדן אוליאל ואביגיל ארד (צ'לנית)

דרמטורגיה: רחלי סעיד

עיצוב: פרידה שהם

עיצוב תנועה: שירה אביתר

יעוץ והכוונה מוזיקלית: נעמה פרל

עוזרת בימאית: נועה בן ארי

מפיקה: אביטל מישל-מאיר

ליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

עוזרת מעצבת חלל ותלבושות: נעה בנדהן

צילום: דוד קפלן

מועדים נוספים: 

6/2/19 | תיאטרון ענבל

 




 

ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

שלום לזמיר

שלום לזמיר – תיאטרון יפו 

שלום לזמיר - צילומי מסך פסטיבל לבי במזרח

צילום מסך פסטיבל "לבי במזרח"

היצירה מזמנת את הקהל להציץ לחליפת מכתבים אינטימית בין פרבנה, ילידת טהרן, המגולמת על ידי ד"ר דליה כהן קנוהל (יוצרת ההצגה), לבין בנה אמיר, בגילומו של יורם בלומנקרנץ, שהיה מעט מבוגר מדי לתפקיד. מכתביהם מורכבים מסיפורי היומיום המרגשים של האם במסעה בין טהרן לפריז ומזיכרונות ושאלות של הבן הצעיר שנשאר עם אביו בישראל, כל זאת על רקע המהפכה באירן. בדבריהם, נשזרת נוסטלגיה, תיאורי נוף עשירים ומחשבות ותהיות על אהבה, דת ותרבות, כולם מלווים בהופעה חיה של דליה פז'נד בשירה פרסית קלאסית, איתי ארמון בנגינה בטאר ויערה בארי שבלטה בכישרונה בנגינה בקמנצ'ה (כינור פרסי). התפאורה עוצבה בקומפוזיציה נפלאה ועשירה בבדים, צבעים וטקסטורות. על הרצפה הונח מרבד שגלש מהבמה כמזמין את הצופים לצלול למסע לתרבות ודת אחרות, אך בשל אופני הצגת המחזה הוא איבד מעט מפוטנציאל הדינמיות שלו. המילה הכתובה והמוזיקה קיבלו את רוב הבמה ויצרו יחד ערב עשיר מוזיקלית שהשאיר טעם של עוד.

2

שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתנחתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

הערבי האחרון

הערבי האחרון – תיאטרון יפו

הערבי האחרון - אלי כץ

צילום: אלי כץ

 

ההצגה, או המופע, "הערבי האחרון" עוסקת בהתנתקות וניתוק בין היהודים לערבים החיים במדינה הזאת. הנושא שהוא בנפשנו מטופל בצורה אבסורדית, אך האבסורד חוזר על עצמו ולא מתפתח. הוא הופך מפרובוקציה לכדי שעמום ולבסוף לניכור. יוצרת ההצגה סמדר יערון מנסה לזעזע אך אינה מצליחה לעמוד במשימה. יערון משחקת קלגסית ביצ'ית יהודיה שמנסה לגרש מכאן את כל הערבים. להותיר כאן מדינה יהודית. היהודים מוצגים על חולשותיהם וטיפשותם בעוד השחקנים הערבים משכנעים ומעוררים הרבה יותר אמפטיה. הם נחמדים, מלאי הקשבה, מין ערביי מחמד שכאלה. היצירתיות והביצוע בהחלט ניכרים במלוא עוזם אך אינם מתרוממים לגובה האתגר. אופי היצירה האבסורדי, המקבל ביטוי לאורכה ורוחבה של היצירה, כמו גם בלבושה של יערון, מהדהד את יצירותיו של ברטולד ברכט, אך, לצערנו, ההצגה לא מגיעה לקצות בהונותיו.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

פסטיבלים, גבירותי ורבותי, פסטיבלים!

על פסטיבלי סוכות 2018

מאת: מרתה יודעת

עוד שנה עברה ועוד שנה התחילה, והנה, סוכות עומד להפציע בשנית. זה תמיד מפתיע את מרתה, המעבר החד הזה בין חום יולי אוגוסט שנמרח ונמתח ומצמית איברים ואימהות רצוצות לבין חגי תשרי, שהפעם הגיעו מוקדם מהרגיל. אם תרצו או לא תרצו, הסתיו כבר כאן, העלים מאבדים את דעתם ברחובות, הנמלים מתחילות לארוז את הדברים ולסדר את הקן לחורף, והיורה, הו, היורה כבר ירד במלוא זעפו. אז כמו בכל שנה, גם עכשיו חופשת סוכות הולכת להיות גדושה בפסטיבלים והצגות שחבל לכם להפסיד. מאחר שיש כל כך הרבה פסטיבלים השנה, שקשורים באופן ישיר או עקיף לתיאטרון, מרתה ריכזה עבורכם את העיקריים והשווים מביניהם. תיהנו!


פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

הפסטיבל הוותיק חוזר לשנה ה-39 שלו. בניצוחו של המנהל האמנותי שלום שמואלוב, הפסטיבל משנס מותניו, רותם את חירות קולו ומציע תיאטרון בועט, חדשני ובהתאם לשמו, אחר.  מבחינת שמות ההצגות המתחרות השנה, ניכר כאילו יצאו מהעונה החדשה של משחקי הכס: גירוש, הגירה, בריחה ; שמימיים ; רעב ; המקום ינחם אתכם ; הטקס שלא היה ; דרקונים וזונות ; זולה 2000 ; עטלפים בלי כנפיים. בנוסף, הפסטיבל הנוכחי החכים להעשיר את ההצגות הבינלאומיות, הכוללות בין היתר Vox in Deserto מאוזבקיסטן וארצות הברית, על שני שחקנים מפורסמים המוצאים עצמם פליטים במקום זר ו-My Teacher's Living Room מגרמניה, מופע תיאטרון ו-וידאו ארט על שחקן גרמני המבקש לחשוף את נקודת מבטו האישית, והייחודית יש לציין, על איש התיאטרון הישראלי יוסף מילוא ז"ל. אחח, מרתה זוכרת את הפעם ההיא בה צפתה בפסטיבל באיזה שחקן מחו"ל שעשה עיבוד למקבת בביצוע בובות, אותן הזיז ודיבב. זה היה מרתק, קצת מיושן, אבל מרתק.

גולשים בזמן - rachel dane

מתוך מופע הרחוב "גולשים בזמן". צילום: Rachel Dane

בכל מקרה, אם נחזור לענייננו – גם השנה הפסטיבל מציע אינספור מופעי תיאטרון רחוב שיופיעו לאורך החומות ורחבת העיר העתיקה. לאנשי תיאטרון, הפסטיבל הזה מהווה בגדר פגישת מחזור, כי תמיד תפגשו שם מישהם שעבדתם איתם בעבר. לחובבי תיאטרון באשר הם, כדאי להצפין לעכו ולהעביר את היום באולמות התיאטרון המפעימים ובין החומות, וכמובן, לנוח על חומוס וקפה אסלים בשוק.

מועד הפסטיבל: 24-27/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל קצת אחרת – תיאטרון אורתו-דה בשיתוף תיאטרון בית ליסין

קבוצת אורתו-דה, בניצוחו של יוצר התיאטרון הבלתי נלאה ינון צפריר, יצרה שיתוף פעולה מעניין למדי עם תיאטרון בית ליסין ומציגה את הפסטיבל "קצת אחרת" שעומד להתקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב. מלבד הצגות וותיקות לצד חדשות מבית היוצר של "אורתו-דה", הכוללות בין היתר את "אבנים" ו-"אי שפיות" וכן, את הצגת הבכורה ל-"ספיקלס", הפסטיבל מציע גם יצירות מרתקות מחו"ל, כגון "הדיילת הכתומה" ו-"גו סולו", של קבוצת התיאטרון הצ'כית Tukkers Connexion. חלק מההצגות הנן ללא תשלום.

מועד הפסטיבל: 27-29/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל ירון – תיאטרון אורנה פורת

להורים מביניכם שמעוניינים להעשיר את הילדים במנה תיאטראלית משובחת, כדאי ללכת לאחת מהצגות פסטיבל ירון. הפסטיבל, על שמו של הצנחן ירון ירושלמי, חוזר בשנית ומציע מגוון מכובד של הצגות ילדים, הכוללות בין היתר את ההצגות "עכבר העיר ועכבר הכפר" (המיועד לגילאי 7-4), הודיני (לגילאי 12-8) ו-"רובין הוד" (לגילאי 12-6). חלק הארי מבין ההצגות מופיעות במוזיאון תל אביב לאמנות, בעוד אחדות עולות בתיאטרון הקאמרי.

מועד הפסטיבל: 26-28/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


פסטיבל יפו להצגות ילדים

בדומה ליתר פסטיבלי הילדים והנוער, גם פסטיבל יפו ה-12 מציע מבחר הצגות ומופעים המיועדים לכל המשפחה, הכוללים בין היתר את "שמוליק קיפוד", "דודה לאה" ו-"קרקס החנונים", מופע ללא מילים ובשיתוף הקהל, ברחבת התיאטרון. בהתאם לייחודיותו של תיאטרון יפו/התיאטרון הערבי-עברי, חלק מההצגות הנן בערבית, או דו-לשוניות.

מועד הפסטיבל: 29/9-2/10/18

 לפרטים מועדים – הקליקו על הלינק

דודה לאה - ז'ראר אלון

מתוך ההצגה "דודה לאה". צילום: ז'ראר אלון


פסטיבל צלילי ילדות

פסטיבל וותיק נוסף הוא פסטיבל צלילי ילדות העומד להתקיים בשנתו ה-18. הפסטיבל, המתקיים ברחבי תיאטרון חולון, מיועד לילדים, הורים ולצעירים בנפשם, וכולל הצגות, מופעים וסדנאות. בין היתר, תוכלו ליהנות מהצגות כגון "חייל הבדיל" (מיועד לגילאי 4 ומעלה) ו-"החתול במגפיים" (לגילאי 3 ומעלה), מופעים שונים, כגון "שירים וחברים" בהשתתפות יסמין קידר ויוצאי פלטפוס עידן אלתרמן, אבי גרייניק וירדן בר כוכבא , וכן, סדנאות שונות, כגון סדנת איור וקריקטורה.

מועד הפסטיבל: 25-27/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

פנינים צועקות וחרוזים על הרצפה

על ההצגה "פנינה לב נייר"

מאת: מרתה יודעת

שש מיטות מתכת מנוכרות למראה, מהוות את לבו של החדר במוסד בו שוהה פנינה, יחד עם חברותיה הפנינות האחרות. כל אחת, עם המטען שלה, הכדורים שלה, השריטות שלה שהיא מראה לעולם או מכניסה עמוק עמוק פנימה שאף אחד לא ישים לב.

על גבי מיטות אלו, סביבן ובתוכן, נוצר עולם ומלואו, העולם של פנינה לב נייר, שחוותה טראומה שהייתה קטנה, שהעדיפה שלא להתרחץ במשך שלושה ימים, שהעדיפה להיכנס אל לבם של המים שיעטפו אותה סביב, רק כדי שהכל יישכח, שמעשיו של אותו אחד שפגע וקטע את הכל, יימחו כאילו לא היו.

העולם על הבמה מציג את דמויותיהן של פנינה הקטנה, פנינה האישה הבוגרת שכבר עיבדה את הכל, ופנינה אחרת, הסמכותית בעלת החלוק הלבן והסרגל הארוך שמחלקת פקודות, שיעורים וכדורים. על אף שכל אחת מעוצבת למשעי, ומגולמת בצורה מצוינת על ידי השחקניות רותם גולדנברג, ג'קלין פערל וענת זוננפלד בהתאם, כולן יחדיו יוצרות את זהותה של פנינה האמיתית על כל רבדיה.

ההצגה "פנינה לב נייר", שנוצרה על ידי חנה וזאנה גרינולד וג'קלין פערל, הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בשנת 2014, ומאז היא עולה בתיאטרון יפו מדי חודש. כמו יצירותיה הקודמות של וזאנה גרינולד, גם בזו יש שפה נשית ייחודית. עם זאת, נראה שהצגה זו עלתה מדרגה מבחינת השפה החזותית, בעיקר בזכות שילוב הכוחות בין וזאנה גרינולד לבין פערל. אם בהצגות קודמות, סיפוריהן של הדמויות והתפאורה בתוכה פעלו, ביטאו מיקרוקוסמוס מחיי השכונה, בהצגה זו היוצרות מביאות את המטרופולין כולו. עיצוב התפאורה המרהיב, שנוצר בעקבות רעיונותיה של פערל ובאמצעות ידיו של המעצב זוהר שואף, הפך את חדר המיטות במוסד לעיר כולה, על גגותיה, דודי השמש שלה והירח המאיר את הכל. כמו כן, נעשה שימוש מרתק בבובות שעוצבו בדמות אחידה ובמגוון צורות וסוגים, אך כל אחת משרתת מטרה אחרת. הבובות הללו, מעשי דמיונה וידיה של פערל, גורמות להצגה כולה להתרומם לגבהים חדשים ולהרטיט את לבבות הצופים.

על אף האיכויות הרבות שההצגה הזו מביאה לבמה, יש שני אלמנטים שמכבידים עליה במקצת – השפע החזותי והמחזה שהסתיים באיבו. אמנם, העולם החזותי בהצגה הוא מבורך ותורם לעולם הבדיוני, אבל כל השפע הזה עלול להכביר קצת באלמנטים חזותיים, וגורם להסחות דעת מיותרות מהדרמה המתחוללת על הבמה. שנית, נראה כאילו המחזה המציג את עולמה של פנינה, מסתיים באמצע, ואינו מציג התפתחות והתרה כלשהן. אין ספק, כי בחירת היוצרות לסיים את ההצגה בנקודה זו מסקרנת וגורמת לקהל לתהות האם פנינה תיפתח לאהבה או שתיוותר לבד. עם זאת, לדעתי, היה עדיף אם ההצגה היה מתפתחת ומסתעפת, וגורמת ללב הנייר של פנינה להפוך לבשר ודם.

פנינה לב נייר

תיאטרון יפו

יצירתן של ג'קלין פערל (כתיבה, עיצוב ומשחק) וחנה וזאנה גרינולד (בימוי).

שחקניות יוצרות: רותם גולדנברג, ענת זוננפלד וג'קלין פערל

עיצוב תפאורה: זוהר שואף

עיצוב תלבושות: מאיה ברניב

עיצוב תאורה: אני אטדגי

מוסיקה מקורית: נעמה רדלר

מפיק: ירון פרידמן

מועדים נוספים: 27/6/15 21:00 | 20/7/15 20:00

מצעד השירותים הגדול של התיאטראות הקטנים

מאת: שרון זילברשטיין

(עדיין לא תחת שמה של מרתה יודעת)

אחד החלומות הכי גדולים שלי, נכון לעכשיו, הוא לכתוב במגזין "מרתה יודעת". מרתה יודעת את זה אבל היא לא מקבלת אותי למערכת כל כך בקלות. בקלות זו לשון המעטה, אפילו הרקולס בכבודו ובעצמו עבר מבחנים קלים יותר ממה שהיא מעבירה אותי. לפני שנתיים וקצת, כשהמגזין יצא לאור לראשונה, לבי נפעם מהמחשבה לכתוב על תיאטרון במגזין ישראלי המוקדש לתיאטרון, שלחתי בחיל ורעדה את קורות חיי, אבל מרתה דחתה אותם. אמרה שאני עדיין בתיכון ועליי לעבור את השירות הצבאי ורק אז אוכל להגיש שוב. קיללתי אותה בלב אבל לא אמרתי כלום וחיכיתי, תוך תקווה שהמגזין לא יקרוס אל תוך עצמו וייעלם אל תוך מרחב הנשייה האינטרנטי. הוא לא. לפני חצי שנה, אחרי שהשתחררתי משירות מספק מאוד בתור מש"קית תיוק בקריה, הגשתי שוב את קורות החיים שלי. הפעם, מרתה ענתה לי במייל קצת יותר ארוך, אך לא את אותה תשובה שכה ביקשתי לקבל. אמרה שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני חייבת להראות שאני קרוצה מחומר עיתונאי משובח. אז היא החליטה לשלוח אותי לסדרה של כתבות-מבחן. ורק לאחר מכן, אם לא אומר נואש ולא אשליך את טלפוני אל המזרקה הפריזאית, אן-הת'אווי-סטייל, רק אז אוכל להיות אשת מרתה אמיתית. אני מקווה שזה יצליח. אני חייבת שזה יצליח. מקסימום אחזור לעבוד בבורגר-ראנץ'.

חמשת הגדולים בשירותי תיאטרון הפרינג' 

עיבוד "המזרקה" של דושאן

עיבוד "המזרקה" של דושאן

החברה הישראלית שופעת דעות ומעמדות, סטטוסים ופוסטים, ציוצים וקובלנות. גם הצופים ההולכים להצגות תיאטרון ממסדי ופרינג'אי, שאמנם דומים באהבתם את הז'אנר, שונים אלו מאלו. אבל יש מקום אחד ויחיד שכולם הולכים אליו, ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, וכמה יש בכיס – השירותים. מדובר באחד החלקים החשובים במתחם, בכל תיאטרון שהוא, בין אם מדובר על תיאטרון וותיק ומבוסס ובין אם מדובר על תיאטרון צעיר בעל תקציב זעום. על אף שמדובר באחד המקומות הפופולאריים ביותר, המקבלים הכי הרבה כניסות, לפני ההצגה, בהפסקה ולאחר שמחיאות הכפיים דעכו, השירותים לא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, פרט למנקות המעניקות להם אהבה או קללות, בהתאם לשפת המוצא.

לשם בחינת השירותים בתיאטראות הפרינג' התל אביביים, בדקנו את כל השירותים על פי אותם פרמטרים – ניקיון וריח טוב, נייר טואלט, סבון ואמצעי לניגוב הידיים, ומתלה לתיק. אחרי בחינה נוקבת וקפדנית של כל תאי השירותים בתיאטראות הפרינג' בעיר, לפניכם אלו שעלו לחמישיית הגמר.

1. תיאטרון צוותא עבר לאחרונה מהפך קטן מבית היוצר של מושיק גלאמין. ייאמר לזכותו של גלאמין (והצוות שאשכרה עשה את העבודה בפועל) שהמקום בהחלט שודרג, אבל השירותים, שוב, נשכחו. דבר מוזר בפני עצמו, מאחר ואת חדר השחקנים שידרגו, אבל את השירותים המתפקדים בתור חדר איפור פופולארי לשחקניות הפרינג' שלא ממש רואות משהו ב-"חדר השחקנים" בצוותא 2… על אף זאת, אם נסתכל על אותם פרמטרים הנ"ל, השירותים מציבים את התיאטרון במקום די מכובד בחמישייה. השירותים נקיים יחסית, הריח הנו ידידותי לבריות, ישנו נייר טואלט בכל תא, סבון זרחני ואמצעים לניגוב ידיים. אמנם ישנו מתלה בכל תא, אולם הוא תלוי מעל האסלה, דבר שעלול לגרום לתאונות מצערות והרבה מפח נפש.

2. תיאטרון הסימטה מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, אשר באופן יחסי הנם נקיים ומסודרים. המקום מעלה ניחוחות סבירים, מציע אמצעים לניקיון וייבוש ידיים, ישנו נייר טואלט כמעט בכל תא, ומתלה בכל אחד מן התאים.

3. תיאטרון תמונע מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, במקומות נפרדים במתחם, דבר שעלול לבלבל, אבל ניחא. באופן יחסי, התאים די נקיים וחסרי ריח רע, אולם ראיתי תאים נקיים יותר. ישנם אמצעים לניקוי וייבוש ידיים, ונייר טואלט בשפע, המונח על גבי מיכל הניאגרה. באופן כללי, השירותים עוצבו ב-CBGB-סטייל, אבל חבל שלא הלכו עד הסוף, מבחינת הסטיקרים והפוסטרים של הצגות תמונע והאמנים המתארחים בה. עם זאת, אין מתלה ולכן יש צורך לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה, דבר הגורם לחוויה כולה להיות מגעילה יותר.

4. תיאטרון הערבי-עברי, או תיאטרון יפו, מציע לצופיו שירותי יוניסקס נוחים וידידותיים יחסית. עם זאת, ישנם שניים עד ארבעה תאים, המפוזרים במתחם. לא לכל התאים הגישה נוחה ופתוחה. ישנם אמצעי לניקיון וייבוש ידיים, כמו גם נייר טואלט כמעט בכל תא, בייחוד אם הגעתם לפני ההצגה. עם זאת, אין מתלה, והבאים נדרשים לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה.

5. אולם התיאטרון במרכז הגאה בתל אביב מהווה בית למספר תיאטראות בתל אביב, כמו תיאטרון מלנקי ותיאטרון תהל. כמו כן, יש בו הצגות עצמאיות רבות של קבוצות אמנים מקצועיים, הצגות קבוצות חובבים הפועלות במרכז עצמו ומופעי דראג תיארטליים. המתחם מציע שירותי יוניסקס, שמצבם סביר, במקרה הטוב. באופן כללי, השירותים נקיים, אולם הניחוחות העולים במקום עלולים להטעות. לרוב, ישנו נייר טואלט בכל תא. בדרך כלל, יש סבון זרחני לידיים אך לא נייר לידיים. כמו כן, אין מתלים בתאים, ועל הצופים לתלות את התיקים על גבי הידית. לא הייתי ממליצה לשים אותם על הרצפה.

לסיכום, ניתן לראות שמצב השירותים בפרינג' התל-אביבי הוא די טוב. אמנם, לא מדובר בהוד והדר שיש ברפרטוארי או בשירותים המהממים שיש בבית ציוני אמריקה, אבל יחסית לתיאטראות עם תקציב נושק לאפס, המצב הוא לא רע, לא מצוין, אך בהחלט לא רע.

כאן שרון זילברשטיין. המקום הכי נמוך בתל אביב. אני ממש מקווה שהכתבה הבאה תהיה במקום קצת יותר ידידותי, או לפחות לא כזה מסריח…

בועה המתפוגגת ברוח

על ההצגה "הבועהלי"

מאת: חוה ירום

לאחרונה,  נדמה כאילו הצגות רבות מפרקות את התפאורה, אורזות את האביזרים, מקפלות את התלבושות ואומרות שלום לבמה. אפשר לעשות את זה בעצבים,  בטריקת דלת מהדהדת אל עבר מאחורי הקלעים.  אפשר לעשות את זה גם בצורה שמחה יותר,  לאסוף את כל החברים ולהגיד שלום אחרון ואולי להתראות עם קאסט אחר. גם ההצגה הסאטירית "הבועהלי" אמרה שלום לבמה היפואית, בהצגת איחוד ופרידה חגיגית. אין זה בגלל שאין קהל, מאחר והצופים גודשים את שערי יפו העתיקה, אלא בגלל אילוצי לו"ז של השחקנים. שאלו יהיו הצרות שלהם…

הבעיה היא בלכתוב הצגה שכזו שמלכתחילה, כבר מהאקורד הראשון של הפסנתר, הצופה הממוצע, שאינו חבר של אחד השחקנים, נעשה קצת מנוכר. במקרה הטוב, הוא מרגיש כאילו הגיע אל טקס בוגרים כלשהו וכולם צוחקים, אבל הוא לא כל כך מבין על מה הבדיחה. לאחר מכן, כשיצאתי מן ההצגה אל עבר הרוח הקרירה ואל צלילי הסמבה של מסיבת שגרירות קולומביה (תזכירו לי להחליף מקצוע) ניסיתי לשים את האצבע על מה כל כך הפריע לי בהצגה הזו.

ההצגה "הבועהלי", מאת ובבימויה של יעל טל, מספרת את סיפורה של חבורת שחקנים המבקשים להעלות מופע סאטירי על הנעשה במציאות הישראלית, מנקודת מבט נאורה, ליברלית, שמאלנית ויפת נפש.  לאט לאט, כיאה לכל הצגה אינטר-טקסטואלית, הגבולות מתחילים להיטשטש והשחקנים באנסמבל נדרשים לבחון את עמדתם לנוכח החומרים איתם הם עובדים, לנסות לעבוד על ההצגה מנקודת מבט "קצת אחרת".  מן ההצגה הראשונה ועד היום, "הבועהלי" הצליחה לגרוף צופים רבים, ומפה לאוזן, השמועה על הצגה סאטירית משובחת  הגיעה גם אל קהלים אחרים, מהפריפריה. בחלק מההצגות, צופים אחדים יוצאים באמצע, כמו שקרה בהצגה האחרונה, כי החומרים עצמם, גם אם עטופים בציפוי סאטירי מתקתק, לא קלים בכלל.

הבועה לי

בכדי לנסות ולהגדיר מה צרם לי בהצגה הזו, ניסיתי להתיר את החלקים שלה. אין ספק שהיא כתובה לעילא ומבוימת מצוין. חלק מן המערכונים והסצינות צבטו את לבי, בייחוד זו שמכינים את הנער לקראת המזבח, ולפני שהוא נהפך לשומר בחומות ממרקים את פניו, מלטפים את שיערו, וכשהוא מסתובב לקהל מגלים שהכינו אותו לקרב, וכיסו פניו בצבעי מלחמה. השחקנים עשו עבודה נפלאה, בייחוד אתי ועקנין ועמיחי אלהרר.

עם זאת, נדמה כאילו החומרים שהעלו על הבמה רלוונטיים ללפני שלוש שנים ויותר, לפני גל המחאות, ואינם משקפים ולו במעט את הדעות האמיתיות של המציאות הישראלית המורכבת. אין ספק, העלאת הנוער למזבח צה"ל היא קשה מנשוא, אבל הצגות אחרות כבר אמרו את זה קודם. כיום, מרבית האנשים כבר אינם חושבים על צה"ל וחייליו כ-"יפי הבלורית והטוהר" אלא כאל משהו מורכב יותר, עם אינספור צדדים למטבע.

אז נכון, חייבים לשאול שאלות ולהציב קושיות ולהציק,  אבל נדמה כאילו "הבועהלי" מציגה נקודת מבט ספציפית מאוד, נוקשה מאוד,  שאומרת את הכל בפנים ואז בורחת לברלין. ואת ההתקפה הזו, בייחוד בקרב קהל שבוי, ששואג מצחוק לנוכח כל רפליקה וג'סטה על הבמה, לצופה הממוצע קצת קשה לספוג. דמויות השחקנים על הבמה ביקשו שהקהל, הן האמיתי והן הבדיוני, ייצא עם שאלות, יעבד את החומר שהוצג לו. אני יצאתי עם צורך בלתי נשלט לשמוע שוב את "שומר החומות" ולתפוס את השירותים, לפני שיהיה שם תור.

הבועהלי

תיאטרון יפו

מאת ובבימוי: יעל טל

לחנים, ניהול מוסיקלי ועוזרת במאי: נעמה רדלר

יוצרים מבצעים: עמיחי אלהרר, ניר וידן, אתי וקנין, הדר טלמור, נעמה רדלר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רויטל כרמל

ציור גלויה ויעוץ: אדר אביעם