שלום לזמיר – תיאטרון יפו 

צילום מסך פסטיבל "לבי במזרח"

היצירה מזמנת את הקהל להציץ לחליפת מכתבים אינטימית בין פרבנה, ילידת טהרן, המגולמת על ידי ד"ר דליה כהן קנוהל (יוצרת ההצגה), לבין בנה אמיר, בגילומו של יורם בלומנקרנץ, שהיה מעט מבוגר מדי לתפקיד. מכתביהם מורכבים מסיפורי היומיום המרגשים של האם במסעה בין טהרן לפריז ומזיכרונות ושאלות של הבן הצעיר שנשאר עם אביו בישראל, כל זאת על רקע המהפכה באירן. בדבריהם, נשזרת נוסטלגיה, תיאורי נוף עשירים ומחשבות ותהיות על אהבה, דת ותרבות, כולם מלווים בהופעה חיה של דליה פז'נד בשירה פרסית קלאסית, איתי ארמון בנגינה בטאר ויערה בארי שבלטה בכישרונה בנגינה בקמנצ'ה (כינור פרסי). התפאורה עוצבה בקומפוזיציה נפלאה ועשירה בבדים, צבעים וטקסטורות. על הרצפה הונח מרבד שגלש מהבמה כמזמין את הצופים לצלול למסע לתרבות ודת אחרות, אך בשל אופני הצגת המחזה הוא איבד מעט מפוטנציאל הדינמיות שלו. המילה הכתובה והמוזיקה קיבלו את רוב הבמה ויצרו יחד ערב עשיר מוזיקלית שהשאיר טעם של עוד.

שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתנחתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

הערבי האחרון – תיאטרון יפו

צילום: אלי כץ

ההצגה, או המופע, "הערבי האחרון" עוסקת בהתנתקות וניתוק בין היהודים לערבים החיים במדינה הזאת. הנושא שהוא בנפשנו מטופל בצורה אבסורדית, אך האבסורד חוזר על עצמו ולא מתפתח. הוא הופך מפרובוקציה לכדי שעמום ולבסוף לניכור. יוצרת ההצגה סמדר יערון מנסה לזעזע אך אינה מצליחה לעמוד במשימה. יערון משחקת קלגסית ביצ'ית יהודיה שמנסה לגרש מכאן את כל הערבים. להותיר כאן מדינה יהודית. היהודים מוצגים על חולשותיהם וטיפשותם בעוד השחקנים הערבים משכנעים ומעוררים הרבה יותר אמפטיה. הם נחמדים, מלאי הקשבה, מין ערביי מחמד שכאלה. היצירתיות והביצוע בהחלט ניכרים במלוא עוזם אך אינם מתרוממים לגובה האתגר. אופי היצירה האבסורדי, המקבל ביטוי לאורכה ורוחבה של היצירה, כמו גם בלבושה של יערון, מהדהד את יצירותיו של ברטולד ברכט, אך, לצערנו, ההצגה לא מגיעה לקצות בהונותיו.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

על פסטיבלי סוכות 2018

מאת: מרתה יודעת

עוד שנה עברה ועוד שנה התחילה, והנה, סוכות עומד להפציע בשנית. זה תמיד מפתיע את מרתה, המעבר החד הזה בין חום יולי אוגוסט שנמרח ונמתח ומצמית איברים ואימהות רצוצות לבין חגי תשרי, שהפעם הגיעו מוקדם מהרגיל. אם תרצו או לא תרצו, הסתיו כבר כאן, העלים מאבדים את דעתם ברחובות, הנמלים מתחילות לארוז את הדברים ולסדר את הקן לחורף, והיורה, הו, היורה כבר ירד במלוא זעפו. אז כמו בכל שנה, גם עכשיו חופשת סוכות הולכת להיות גדושה בפסטיבלים והצגות שחבל לכם להפסיד. מאחר שיש כל כך הרבה פסטיבלים השנה, שקשורים באופן ישיר או עקיף לתיאטרון, מרתה ריכזה עבורכם את העיקריים והשווים מביניהם. תיהנו!

פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

הפסטיבל הוותיק חוזר לשנה ה-39 שלו. בניצוחו של המנהל האמנותי שלום שמואלוב, הפסטיבל משנס מותניו, רותם את חירות קולו ומציע תיאטרון בועט, חדשני ובהתאם לשמו, אחר.  מבחינת שמות ההצגות המתחרות השנה, ניכר כאילו יצאו מהעונה החדשה של משחקי הכס: גירוש, הגירה, בריחה ; שמימיים ; רעב ; המקום ינחם אתכם ; הטקס שלא היה ; דרקונים וזונות ; זולה 2000 ; עטלפים בלי כנפיים. בנוסף, הפסטיבל הנוכחי החכים להעשיר את ההצגות הבינלאומיות, הכוללות בין היתר Vox in Deserto מאוזבקיסטן וארצות הברית, על שני שחקנים מפורסמים המוצאים עצמם פליטים במקום זר ו-My Teacher's Living Room מגרמניה, מופע תיאטרון ו-וידאו ארט על שחקן גרמני המבקש לחשוף את נקודת מבטו האישית, והייחודית יש לציין, על איש התיאטרון הישראלי יוסף מילוא ז"ל. אחח, מרתה זוכרת את הפעם ההיא בה צפתה בפסטיבל באיזה שחקן מחו"ל שעשה עיבוד למקבת בביצוע בובות, אותן הזיז ודיבב. זה היה מרתק, קצת מיושן, אבל מרתק.

מתוך מופע הרחוב "גולשים בזמן". צילום: Rachel Dane

בכל מקרה, אם נחזור לענייננו – גם השנה הפסטיבל מציע אינספור מופעי תיאטרון רחוב שיופיעו לאורך החומות ורחבת העיר העתיקה. לאנשי תיאטרון, הפסטיבל הזה מהווה בגדר פגישת מחזור, כי תמיד תפגשו שם מישהם שעבדתם איתם בעבר. לחובבי תיאטרון באשר הם, כדאי להצפין לעכו ולהעביר את היום באולמות התיאטרון המפעימים ובין החומות, וכמובן, לנוח על חומוס וקפה אסלים בשוק.

מועד הפסטיבל: 24-27/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

פסטיבל קצת אחרת – תיאטרון אורתו-דה בשיתוף תיאטרון בית ליסין

קבוצת אורתו-דה, בניצוחו של יוצר התיאטרון הבלתי נלאה ינון צפריר, יצרה שיתוף פעולה מעניין למדי עם תיאטרון בית ליסין ומציגה את הפסטיבל "קצת אחרת" שעומד להתקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב. מלבד הצגות וותיקות לצד חדשות מבית היוצר של "אורתו-דה", הכוללות בין היתר את "אבנים" ו-"אי שפיות" וכן, את הצגת הבכורה ל-"ספיקלס", הפסטיבל מציע גם יצירות מרתקות מחו"ל, כגון "הדיילת הכתומה" ו-"גו סולו", של קבוצת התיאטרון הצ'כית Tukkers Connexion. חלק מההצגות הנן ללא תשלום.

מועד הפסטיבל: 27-29/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

פסטיבל ירון – תיאטרון אורנה פורת

להורים מביניכם שמעוניינים להעשיר את הילדים במנה תיאטראלית משובחת, כדאי ללכת לאחת מהצגות פסטיבל ירון. הפסטיבל, על שמו של הצנחן ירון ירושלמי, חוזר בשנית ומציע מגוון מכובד של הצגות ילדים, הכוללות בין היתר את ההצגות "עכבר העיר ועכבר הכפר" (המיועד לגילאי 7-4), הודיני (לגילאי 12-8) ו-"רובין הוד" (לגילאי 12-6). חלק הארי מבין ההצגות מופיעות במוזיאון תל אביב לאמנות, בעוד אחדות עולות בתיאטרון הקאמרי.

מועד הפסטיבל: 26-28/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

פסטיבל יפו להצגות ילדים

בדומה ליתר פסטיבלי הילדים והנוער, גם פסטיבל יפו ה-12 מציע מבחר הצגות ומופעים המיועדים לכל המשפחה, הכוללים בין היתר את "שמוליק קיפוד", "דודה לאה" ו-"קרקס החנונים", מופע ללא מילים ובשיתוף הקהל, ברחבת התיאטרון. בהתאם לייחודיותו של תיאטרון יפו/התיאטרון הערבי-עברי, חלק מההצגות הנן בערבית, או דו-לשוניות.

מועד הפסטיבל: 29/9-2/10/18

 לפרטים מועדים – הקליקו על הלינק

מתוך ההצגה "דודה לאה". צילום: ז'ראר אלון

פסטיבל צלילי ילדות

פסטיבל וותיק נוסף הוא פסטיבל צלילי ילדות העומד להתקיים בשנתו ה-18. הפסטיבל, המתקיים ברחבי תיאטרון חולון, מיועד לילדים, הורים ולצעירים בנפשם, וכולל הצגות, מופעים וסדנאות. בין היתר, תוכלו ליהנות מהצגות כגון "חייל הבדיל" (מיועד לגילאי 4 ומעלה) ו-"החתול במגפיים" (לגילאי 3 ומעלה), מופעים שונים, כגון "שירים וחברים" בהשתתפות יסמין קידר ויוצאי פלטפוס עידן אלתרמן, אבי גרייניק וירדן בר כוכבא , וכן, סדנאות שונות, כגון סדנת איור וקריקטורה.

מועד הפסטיבל: 25-27/9/18

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

על ההצגה "פנינה לב נייר"

מאת: מרתה יודעת

שש מיטות מתכת מנוכרות למראה, מהוות את לבו של החדר במוסד בו שוהה פנינה, יחד עם חברותיה הפנינות האחרות. כל אחת, עם המטען שלה, הכדורים שלה, השריטות שלה שהיא מראה לעולם או מכניסה עמוק עמוק פנימה שאף אחד לא ישים לב.

על גבי מיטות אלו, סביבן ובתוכן, נוצר עולם ומלואו, העולם של פנינה לב נייר, שחוותה טראומה שהייתה קטנה, שהעדיפה שלא להתרחץ במשך שלושה ימים, שהעדיפה להיכנס אל לבם של המים שיעטפו אותה סביב, רק כדי שהכל יישכח, שמעשיו של אותו אחד שפגע וקטע את הכל, יימחו כאילו לא היו.

העולם על הבמה מציג את דמויותיהן של פנינה הקטנה, פנינה האישה הבוגרת שכבר עיבדה את הכל, ופנינה אחרת, הסמכותית בעלת החלוק הלבן והסרגל הארוך שמחלקת פקודות, שיעורים וכדורים. על אף שכל אחת מעוצבת למשעי, ומגולמת בצורה מצוינת על ידי השחקניות רותם גולדנברג, ג'קלין פערל וענת זוננפלד בהתאם, כולן יחדיו יוצרות את זהותה של פנינה האמיתית על כל רבדיה.

ההצגה "פנינה לב נייר", שנוצרה על ידי חנה וזאנה גרינולד וג'קלין פערל, הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בשנת 2014, ומאז היא עולה בתיאטרון יפו מדי חודש. כמו יצירותיה הקודמות של וזאנה גרינולד, גם בזו יש שפה נשית ייחודית. עם זאת, נראה שהצגה זו עלתה מדרגה מבחינת השפה החזותית, בעיקר בזכות שילוב הכוחות בין וזאנה גרינולד לבין פערל. אם בהצגות קודמות, סיפוריהן של הדמויות והתפאורה בתוכה פעלו, ביטאו מיקרוקוסמוס מחיי השכונה, בהצגה זו היוצרות מביאות את המטרופולין כולו. עיצוב התפאורה המרהיב, שנוצר בעקבות רעיונותיה של פערל ובאמצעות ידיו של המעצב זוהר שואף, הפך את חדר המיטות במוסד לעיר כולה, על גגותיה, דודי השמש שלה והירח המאיר את הכל. כמו כן, נעשה שימוש מרתק בבובות שעוצבו בדמות אחידה ובמגוון צורות וסוגים, אך כל אחת משרתת מטרה אחרת. הבובות הללו, מעשי דמיונה וידיה של פערל, גורמות להצגה כולה להתרומם לגבהים חדשים ולהרטיט את לבבות הצופים.

על אף האיכויות הרבות שההצגה הזו מביאה לבמה, יש שני אלמנטים שמכבידים עליה במקצת – השפע החזותי והמחזה שהסתיים באיבו. אמנם, העולם החזותי בהצגה הוא מבורך ותורם לעולם הבדיוני, אבל כל השפע הזה עלול להכביר קצת באלמנטים חזותיים, וגורם להסחות דעת מיותרות מהדרמה המתחוללת על הבמה. שנית, נראה כאילו המחזה המציג את עולמה של פנינה, מסתיים באמצע, ואינו מציג התפתחות והתרה כלשהן. אין ספק, כי בחירת היוצרות לסיים את ההצגה בנקודה זו מסקרנת וגורמת לקהל לתהות האם פנינה תיפתח לאהבה או שתיוותר לבד. עם זאת, לדעתי, היה עדיף אם ההצגה היה מתפתחת ומסתעפת, וגורמת ללב הנייר של פנינה להפוך לבשר ודם.

פנינה לב נייר

תיאטרון יפו

יצירתן של ג'קלין פערל (כתיבה, עיצוב ומשחק) וחנה וזאנה גרינולד (בימוי).

שחקניות יוצרות: רותם גולדנברג, ענת זוננפלד וג'קלין פערל

עיצוב תפאורה: זוהר שואף

עיצוב תלבושות: מאיה ברניב

עיצוב תאורה: אני אטדגי

מוסיקה מקורית: נעמה רדלר

מפיק: ירון פרידמן

מועדים נוספים: 27/6/15 21:00 | 20/7/15 20:00

מאת: שרון זילברשטיין

(עדיין לא תחת שמה של מרתה יודעת)

אחד החלומות הכי גדולים שלי, נכון לעכשיו, הוא לכתוב במגזין "מרתה יודעת". מרתה יודעת את זה אבל היא לא מקבלת אותי למערכת כל כך בקלות. בקלות זו לשון המעטה, אפילו הרקולס בכבודו ובעצמו עבר מבחנים קלים יותר ממה שהיא מעבירה אותי. לפני שנתיים וקצת, כשהמגזין יצא לאור לראשונה, לבי נפעם מהמחשבה לכתוב על תיאטרון במגזין ישראלי המוקדש לתיאטרון, שלחתי בחיל ורעדה את קורות חיי, אבל מרתה דחתה אותם. אמרה שאני עדיין בתיכון ועליי לעבור את השירות הצבאי ורק אז אוכל להגיש שוב. קיללתי אותה בלב אבל לא אמרתי כלום וחיכיתי, תוך תקווה שהמגזין לא יקרוס אל תוך עצמו וייעלם אל תוך מרחב הנשייה האינטרנטי. הוא לא. לפני חצי שנה, אחרי שהשתחררתי משירות מספק מאוד בתור מש"קית תיוק בקריה, הגשתי שוב את קורות החיים שלי. הפעם, מרתה ענתה לי במייל קצת יותר ארוך, אך לא את אותה תשובה שכה ביקשתי לקבל. אמרה שאני צריכה להוכיח את עצמי, שאני חייבת להראות שאני קרוצה מחומר עיתונאי משובח. אז היא החליטה לשלוח אותי לסדרה של כתבות-מבחן. ורק לאחר מכן, אם לא אומר נואש ולא אשליך את טלפוני אל המזרקה הפריזאית, אן-הת'אווי-סטייל, רק אז אוכל להיות אשת מרתה אמיתית. אני מקווה שזה יצליח. אני חייבת שזה יצליח. מקסימום אחזור לעבוד בבורגר-ראנץ'.

חמשת הגדולים בשירותי תיאטרון הפרינג' 

עיבוד "המזרקה" של דושאן

החברה הישראלית שופעת דעות ומעמדות, סטטוסים ופוסטים, ציוצים וקובלנות. גם הצופים ההולכים להצגות תיאטרון ממסדי ופרינג'אי, שאמנם דומים באהבתם את הז'אנר, שונים אלו מאלו. אבל יש מקום אחד ויחיד שכולם הולכים אליו, ללא קשר למעמד, מגדר, עדה, וכמה יש בכיס – השירותים. מדובר באחד החלקים החשובים במתחם, בכל תיאטרון שהוא, בין אם מדובר על תיאטרון וותיק ומבוסס ובין אם מדובר על תיאטרון צעיר בעל תקציב זעום. על אף שמדובר באחד המקומות הפופולאריים ביותר, המקבלים הכי הרבה כניסות, לפני ההצגה, בהפסקה ולאחר שמחיאות הכפיים דעכו, השירותים לא מקבלים את תשומת הלב המגיעה להם, פרט למנקות המעניקות להם אהבה או קללות, בהתאם לשפת המוצא.

לשם בחינת השירותים בתיאטראות הפרינג' התל אביביים, בדקנו את כל השירותים על פי אותם פרמטרים – ניקיון וריח טוב, נייר טואלט, סבון ואמצעי לניגוב הידיים, ומתלה לתיק. אחרי בחינה נוקבת וקפדנית של כל תאי השירותים בתיאטראות הפרינג' בעיר, לפניכם אלו שעלו לחמישיית הגמר.

1. תיאטרון צוותא עבר לאחרונה מהפך קטן מבית היוצר של מושיק גלאמין. ייאמר לזכותו של גלאמין (והצוות שאשכרה עשה את העבודה בפועל) שהמקום בהחלט שודרג, אבל השירותים, שוב, נשכחו. דבר מוזר בפני עצמו, מאחר ואת חדר השחקנים שידרגו, אבל את השירותים המתפקדים בתור חדר איפור פופולארי לשחקניות הפרינג' שלא ממש רואות משהו ב-"חדר השחקנים" בצוותא 2… על אף זאת, אם נסתכל על אותם פרמטרים הנ"ל, השירותים מציבים את התיאטרון במקום די מכובד בחמישייה. השירותים נקיים יחסית, הריח הנו ידידותי לבריות, ישנו נייר טואלט בכל תא, סבון זרחני ואמצעים לניגוב ידיים. אמנם ישנו מתלה בכל תא, אולם הוא תלוי מעל האסלה, דבר שעלול לגרום לתאונות מצערות והרבה מפח נפש.

2. תיאטרון הסימטה מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, אשר באופן יחסי הנם נקיים ומסודרים. המקום מעלה ניחוחות סבירים, מציע אמצעים לניקיון וייבוש ידיים, ישנו נייר טואלט כמעט בכל תא, ומתלה בכל אחד מן התאים.

3. תיאטרון תמונע מציע לצופיו שירותים לנשים ולגברים, במקומות נפרדים במתחם, דבר שעלול לבלבל, אבל ניחא. באופן יחסי, התאים די נקיים וחסרי ריח רע, אולם ראיתי תאים נקיים יותר. ישנם אמצעים לניקוי וייבוש ידיים, ונייר טואלט בשפע, המונח על גבי מיכל הניאגרה. באופן כללי, השירותים עוצבו ב-CBGB-סטייל, אבל חבל שלא הלכו עד הסוף, מבחינת הסטיקרים והפוסטרים של הצגות תמונע והאמנים המתארחים בה. עם זאת, אין מתלה ולכן יש צורך לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה, דבר הגורם לחוויה כולה להיות מגעילה יותר.

4. תיאטרון הערבי-עברי, או תיאטרון יפו, מציע לצופיו שירותי יוניסקס נוחים וידידותיים יחסית. עם זאת, ישנם שניים עד ארבעה תאים, המפוזרים במתחם. לא לכל התאים הגישה נוחה ופתוחה. ישנם אמצעי לניקיון וייבוש ידיים, כמו גם נייר טואלט כמעט בכל תא, בייחוד אם הגעתם לפני ההצגה. עם זאת, אין מתלה, והבאים נדרשים לתלות את התיק על הידית או להניחו על הרצפה.

5. אולם התיאטרון במרכז הגאה בתל אביב מהווה בית למספר תיאטראות בתל אביב, כמו תיאטרון מלנקי ותיאטרון תהל. כמו כן, יש בו הצגות עצמאיות רבות של קבוצות אמנים מקצועיים, הצגות קבוצות חובבים הפועלות במרכז עצמו ומופעי דראג תיארטליים. המתחם מציע שירותי יוניסקס, שמצבם סביר, במקרה הטוב. באופן כללי, השירותים נקיים, אולם הניחוחות העולים במקום עלולים להטעות. לרוב, ישנו נייר טואלט בכל תא. בדרך כלל, יש סבון זרחני לידיים אך לא נייר לידיים. כמו כן, אין מתלים בתאים, ועל הצופים לתלות את התיקים על גבי הידית. לא הייתי ממליצה לשים אותם על הרצפה.

לסיכום, ניתן לראות שמצב השירותים בפרינג' התל-אביבי הוא די טוב. אמנם, לא מדובר בהוד והדר שיש ברפרטוארי או בשירותים המהממים שיש בבית ציוני אמריקה, אבל יחסית לתיאטראות עם תקציב נושק לאפס, המצב הוא לא רע, לא מצוין, אך בהחלט לא רע.

כאן שרון זילברשטיין. המקום הכי נמוך בתל אביב. אני ממש מקווה שהכתבה הבאה תהיה במקום קצת יותר ידידותי, או לפחות לא כזה מסריח…