360

טור חדש במרתה יודעת!

360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי

מאת: חוה ירום

*כל הנאמר בטור זה אינו אלא דעה אישית של הכותבת.

לאחרונה, באחד מעיתוני ארצנו, פורסמה כתבה מהללת על איתי טיראן. על פי כותרות הכתבה, טיראן הוא הוא התקווה הגדולה ביותר של התיאטרון הישראלי ומדובר בלא פחות מאשר לורנס אוליבייה הישראלי. אין ספק כלל שמר טיראן הצעיר הוא שחקן ובמאי מוכשר ביותר, אבל עצם האמירה כי הוא זה שעומד להציל את ממלכת ישראל התיאטרונית מהריקבון הפושה בה, היא אמירה שקצת, בלשון המעטה, עפה על עצמה ומתרסקת על גבי הקיר. נכון, המצב בתיאטרון המקומי יכול בהחלט להשתפר, אבל ישנו מגוון נרחב של אמני תיאטרון צעירים שתורמים לא פחות ונחשבים לאמנים מסקרנים ואיכותיים. היריעה קצרה מדי מלהכיל את כולם, אך צריך רק להעז ולראות, ולא להסתפק במה שמונח מוכן, פושר, לפנינו.

שתי הפקות ישנות, חזרו לאחרונה לאור הזרקורים. האחת הנה "כפר" של גשר, אותו להיט משנות התשעים, מאת יהושע סובול, בכיכובו של סשה דמידוב. השנייה, הנה "חברות הכי טובות", המועלית בשיתוף פעולה של הקאמרי ובית לסין. בניגוד להצגה בגשר, בה משחקים חלק נכבד של הקאסט המקורי, בשילוב שחקנים חדשים, "החברות הכי טובות" מורכבת מקאסט חדש לגמרי. עכשיו, נשאלת השאלה – למה לעזאזל צריך עוד הפקה של "חברות הכי טובות", מעט אחרי שעל ההפקה הקודמת ירד המסך? כבודם של כל היוצרים בהפקה, בין אם גלעד קמחי הבמאי ובין אם צוות השחקניות, המעצבים, וכל יתר העומדים מאחורי הקלעים, בהחלט במקומו מונח, אבל עצם הבחירה להעלות את ההצגה שוב קצת תמוהה ומצביעה על מניעים כלכליים גרידא. לו היו בוחרים לקחת את הקאסט המקורי, את השילוש הקדוש של ווקסמן-מור-פון שוורצה, אז היתה פה אמירה כלשהי, מעין בדיקה אמנותית על חלוף הזמן והאם הקסם באמת פג…

תיאטרון חיפה האמיץ משהו, המעלה בימים אלו את ההצגה "אמנות", מציג לעיתים גם בבית ציוני אמריקה בתל אביב. דבר זה הנו דבר מבורך, מאחר והוא מאפשר לצופים ליהנות מהארסנל החיפאי, גם מבלי להצפין. הבעיה העיקרית טמונה דווקא באולם, ובמגוון התכנים הטכניים, המתווספים להצגה באופן בלתי מתוכנן, החל מצפצופי אזעקה חסרי פשר ועד לצעקות של עובדים מאחורי הקלעים, הפולשות אל הבמה. בזכות המשחק המופתי של הקאסט בכלל ויכולות האלתור של נורמן עיסא בפרט, הפגם קיבל טוויסט קומי, אבל עדיין – באמנות, כמו באמנות, בהחלט יש גם פאקים טכניים שכדאי לתקן מבעוד מועד ולהעניק לצופים חוויה מושלמת, לפחות כמו זו המתקבלת בשירותי המתחם.

הגוונים שמאחורי הפרטים הקטנים

ביקורת ההצגה "גזע"

מאת: חווה ירום

על פי ג'ק לואסון, אחד משותפי הפירמה המצליחה "לואסון אנד בראון", אדם שחוזר מחופשה אינו זוכר את פסל החירות או מגדל אייפל, אלא דווקא את הסיפורים הקטנים, הגבר המצחיק עם הכלב, מוכרת הגפרורים בשוק, החרא שדרכו עליו בדרך לבית הקפה.  למרות זאת, "גזע", ההצגה החדשה של תיאטרון חיפה, מוכיחה כי אלוהי התיאטרון נמצא בפרטים הקטנים ובגדולים, כאחד.

המחזה "גזע", מאת דיוויד מאמט, מספר את סיפורו של צ'ארלס סטריקלנד, גבר לבן, עשיר ומפורסם, המגיע למשרד עורכי הדין "Lawson & Brown" בכדי שיסנגרו אותו במשפט בו הוא מואשם באונס בחורה אפרו-אמריקאית. במהלך המחזה, השותפים מתלבטים אם לקחת את הקייס, לבסוף נעתרים, ומנסים בדרכים-לא דרכים להוכיח את חפותו. אם הוא אכן עשה או לא עשה את זה, זה כבר לא משנה מבחינתם.

נושאים של גזענות ומגדר אינם נדירים בשמי התיאטרון בעולם, ובטח שלא בארץ, ומעלים שאלות נוקבות. לא בכדי, ההצגה, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בברודווי, העלתה ביקורות סותרות. חלק לא הפסיקו לדבר עליה ועל חשיבותה, גם כשיצאו מן האולם,  גם כשישבו אל ארוחת הערב וגם כשפתחו את העיתון בבוקר המחרת וקראו שעוד בחורה נאנסה בסמטה חשוכה. אחרים טענו שאין בה את המתח המאמטי שחיכו לו ועל אף העובדה שמדובר בזוכה פרס פוליצר, היא די מאכזבת ושטחית.

"גזע" של תיאטרון חיפה מצליחה להוכיח ההיפך. על אף הפטפטת האופיינית לדיוויד מאמט, חילופי דברים שדורשים ריכוז אינסופי, ההצגה לא מפסיקה לעניין לרגע. התרגום הקולח של יוסף אל-דרור מצליח לעבד את ההצגה גם לשפה שלנו, למרות שהעולם הבדיוני נותר אמריקאי כולו.

גזע 8 צילום ז'ראר אלון

כל אחד מן השחקנים בקאסט מוכיח מידה רבה של מקצועיות וכישרון. שרון אלכסנדר, בתפקיד קטן יחסית למה שרגילים לראות אצלו, מצליח בצורה מסתורית לעורר מידה של הזדהות גם לנוכח המעשים שהוא מואשם בהם. אסתר רדא המוכשרת מוכיחה שהיא הרבה יותר מזמרת, ומצליחה לבנות את דמותה של סוזן המתמחה במשרד, עד לג'סטות הקטנות ביותר. נורמן עיסא מציג בכישרון מופתי את דמותו של הנרי בראון, על אף העובדה שבכל רגע נתון בא לך לזרוק עליו דברים מהקהל על מה שהוא מוציא מן הפה, ורמי הויברגר… הו, רמי הויברגר. כישרון צרוף בשחקן אחד. הויברגר מצליח לבנות בצורה משכנעת למשעי את דמותו של ג'ק לואסון. גם בדברים שלא נאמרים על הבמה, גם בין דפדוף בעיתון כשראשו עמוק אל השולחן לבין שיחת טלפון סלולרית, הוא מצליח לבטא את הרבדים העמוקים של הדמות. רבדים שגורמים לך להבין אותה בצורה טובה יותר מזו שמוצגת על הבמה. מעבר לכך, רמת המקצועיות שלו ניכרת בכל,  גם כשהאזעקה של בית ציוני אמריקה מתחילה לפעול, ובפני פוקר מדהימים הוא מודיע לקהל שהקאסט מיד ישוב ומוציא אותם מן הבמה, כאילו מדובר בעוד העמדה שהקהל פשוט פיספס.

גזע 20 צילום ז'ראר אלון

צילומים: ז'ראר אלון

גם התפאורה והתלבושות מיטיבות לבטא את התכנים המועברים ב-"גזע". בפשטות שאינה זקוקה לתירוצים, התפאורה בנויה על היחסים בין שחור ללבן. השקיפות הזו, שבה הדברים הם כאילו על השולחן אבל בתכל'ס ממש לא, ניכרת גם בקירות השקופים שמכל עבר, על רקע של קירות שחורים. התלבושות של הדמויות מצליחות לסתור את המסכות שהם מטיבים לעטות על עצמם, גם בחליפות המהודרות של עורכי הדין, שבמקום להיות שריון לאבירי הצדק הופכות להיות סמל סטטוס ותו לא וגם כאשר הם מורידים אט-אט את הבגדים.

הבימוי המהודק והנבון של משה נאור, מצליח לרקום את כל הפרטים, הגדולים והקטנים גם יחד, לכדי יצירה נהדרת אחת.

גזע

תיאטרון חיפה

מאת: דיוויד מאמט

תרגום: יוסף אל-דרור

בימוי: משה נאור

משחק: רמי הויברגר, נורמן עיסא, שרון אלכסנדר, אסתר רדא / נצנת מקונן

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורן דר

תאורה: חני ורדי

מוסיקה: רועי ירקוני

הצגות נוספות: 21/2/13 ; 23/2/13 ; 26/2/13 בשעה 20:30 בתיאטרון חיפה.

לא עושים כלום – אבל באיזה כישרון!

ביקורת על ההצגה "אנשים קשים"

מאת: אירית ראב

ההצגה "אנשים קשים", מאת המחזאי יוסף בר יוסף, שהועלתה לאחרונה על ידי תיאטרון חיפה, מספרת על אח ואחות, רייצ'ל וסיימון, או רוחלה ושמעון אם תרצו, החיים באנגליה. לאחר חופשה לצורכי בריאות בארץ, האח חוזר אל אחותו כשבידו תשורה – חתן. במהלך ההצגה, הערב בו החתן מגיע לביתה של רייצ'ל, השניים לומדים להכיר האחד את השניה, ללמוד האחד את השניה ואיכשהו לחבב האחד את השניה. ברגע שהאח רואה כל זאת, וחש בסכנה הממשמשת ובאה, הוא הופך את היוצרות ונאבק לנתק את השניים. סופו של המאבק ידוע מראש. וכאן בעצם נשאלת השאלה, מדוע לראות את ההצגה, אם יודעים איך היא הולכת להסתיים?

במהלך שעה ועשרים דקות, הבמה מתמלאת גבב אינסופי של חילופי מילים בין הדמויות, כאשר מדי פעם ראשו של בעל הבית הגר בשכנות צץ בדלת, כאילו היה בעל הבית מ"שלושה בדירה אחת". בין התחכמות לשנינה, בין הלצה של סיימון לבין סיפור של לייזר אודות המתרחש ברחובות ירושלים, לא קורה דבר, כשבתווך, רייצ'ל יושבת ושותה תה. הקהל מוצא את עצמו מקשיב לסיפוריו של לייזר אודות בת הדודה הרחוקה, בעלת השומה על האף, שלא התחתנה עם בחיר לבה אלא עם גבר אחר, אבל נולדו להם ילדים מאוד יפים והיא מאושרת, ואומר לעצמו "נו, ו-?" ולא מקבל תשובה ממשית.

הלנה ירלובה ומשה איבגי. צילום: ז'ראר אלון

ואז, כשמגיע אותו רגע מיוחל, שבו רייצ'ל עומדת על שלה, מגלה את כל שעל לבה ומתעמתת סוף סוף עם אחיה, גם אז לא קורה כלום. אותו קתרזיס מיוחל, אותה דמעה בזווית העין – אינם. אז תגידו, מדובר בריאליזם טהור המבטא את החיים כמו שהם. אז תגידו שאם כך – הבמאי, משה נאור, השכיל לעשות ולבטא את המחזה כמו שהוא. כל זאת טוב ויפה. אבל בתכל'ס, בסופו של דבר, לא קרה כלום. באותה המידה הקהל יכול היה להישאר בבית ולראות את הגמר של הישרדות.

וכל זאת, בתוך תפאורה מפוארת, פרי ידיה של המעצבת לילי בן נחשון. התפאורה מעוצבת באופן מרהיב, עד לפרטים הקטנים ביותר, בין אם מדובר על תמונות המשפחה שעל הקירות ובין אם מדובר על הכלים המהודרים שבארון הצדדי. אבל, כל היופי הזה נעלם מעין, כי הקהל לא ממש יכול לראות אותם. כל הפאר והרהב הזה, גם אם מעוצבים בתור בית הנוטה ליפול, אינם משרתים את המחזה. באותה המידה, הבמה יכלה להיות ריקה, ולכלול רק שולחן, קומקום, שלוש כוסות תה, ותו לא.

אבל, ויש אבל גדול מאוד, אין ספק כלל כי הקסאט, על ארבעת שחקניו, היה נהדר. כל אחד מהשחקנים גילם באופן מדויק ומלוטש את דמותו, החל מסלים דאו, שגילם את בעל הבית, דרך ח'ליפה נאטור, שגילם את החתן ועד למשה איבגי, שגילם את האח. בייחוד נגעה ללבי השחקנית הלנה ירלובה, שגילמה את רייצ'ל. אם נשים בצד את העובדה שהיא לא וויתרה ושיקמה את עצמה לאחר תאונת הדרכים שעברה (ועולם התיאטרון בהחלט מודה על כך!), היא יצרה דמות אנושית מאוד, מורכבת מאוד, שמחד מבקשת לרצות את אחיה ומפחדת ממנו, ומאידך יכולה לעמוד על שלה ולומר בקול גדול כי נהנתה מאוד מכל אחת ממערכות היחסים שהיו לה, מכל אחד מהגברים שהיו לה.

לסיכומו של דבר, בכדי לענות על אותה שאלה מקודם, כדאי לראות את ההצגה. גם אם לא קורה בה כלום, בסופו של דבר, כשיוצאים מהאולם ומותחים את הרגליים, הצופים מנסים שהמציאות האישית שלהם תהיה קצת יותר שונה ממה שקרה – או לא קרה –  על הבמה. אז אמנם היתה חפירה מפוארת, אבל איזה כישרון!

'אנשים קשים', תיאטרון חיפה

מאת: יוסף בר יוסף

במאי: משה נאור

תפאורה: לילי בן נחשון

תלבושות: עפרה קונפינו

מוסיקה: רן בגנו

תאורה: קרן גרנק

שחקנים: משה איבגי, הלנה ירלובה, ח'ליפה נאטור, סלים דאו

הקושי של אנשים קשים

ביקורת על ההצגה "אנשים קשים"

מאת: יאשה קריגר

אולי הדבר הראשון שיש לדבר עליו בביקורת הזו הוא המחזה, 'אנשים קשים' מאת יוסף בר-יוסף, שהועלה לראשונה בשנת 1973 בתיאטרון חיפה, ומאז לא מפסיק להציג על במות ברחבי העולם (בארץ זוהי ההפקה הרביעית של המחזה ולאורך השנים הוא הוצג בברזיל, פולין, סקוטלנד, הודו, צ'כיה וברחבי ברית המועצות לשעבר).

עלילת המחזה מתרחשת באנגליה ובמרכזה שני אנשים בוגרים, יהודים, אח ואחות. האח חוזר מביקור בארץ ישראל ומביא עמו חתן לאחותו, שידעה כבר בחייה שתי מערכות יחסים כושלות. עיקר המחזה הוא ניסיון השידוך המוזר עם החתן התמוה, גבר בוגר בעל ישירות יוצאת-דופן. במהלך ניסיון השידוך נחשפת מערכת היחסים הסבוכה-פסיכולוגית של האח והאחות, כאשר ברקע מתקיימת דמות נוספת, בעל הדירה של האחות, שמתגורר בשכנות. במהלך המחזה נבחנים קונפליקטים של בדידות מול זוגיות, אמת מול שקר, עצמאות מול תלות והגולה מול ארץ ישראל.

עד כאן התוכן. באשר לצורה, קראתי בתכניית ההצגה את המושגים 'ריאליזם פיוטי' ו'ריאליזם סימבולי'. אין בכוונתי לפרש את המושגים כי אם לתאר את ההצגה שראיתי על הבמה ולתהות על משמעותם הצורנית של מושגים אלה ולמה בדיוק משמעות זו משמשת. המחזה מעצב מציאות ראליסטית בכלים ראליסטים, מה שאומר שהדמויות במחזה וההתרחשות העלילתית כתובות ופועלות בהיגיון שאינו רחוק מההיגיון המוכר של חיי הצופה. אלא שהדבר הבולט ביותר בדיאלוג של הדמויות (ואני מדבר על הטקסט גרידא, עוד לפני צורת המשחק של השחקנים) הוא ההתפלפלויות הרבות שלהן. הדמויות מדברות בחידות וחידודי לשון, כפל לשון וכיו"ב. כנראה שזה הצביון ה'פיוטי' או ה'סימבולי'. הרושם שמתקבל ברמת הטקסט הוא של מציאות מוזרה, או של מציאות ריאליסטית בעלת חריגות מסויימת. אני לא יכול שלא לחשוב על הקונטקסט התקופתי של המחזה, תחילת שנות השבעים. במהלך העשור של שנות השישים הריאליזם המודרני כבר פינה מקום של כבוד לריאליזם אחר (אפשר לקרוא לו בהרבה שמות), ריאליזם נוסח פינטר, יונסקו ובקט. אצלנו, עיקום הצורה הריאליסטית בתקופה הזו התבטא בצורה החריפה ביותר בכתביו של חנוך לוין.

סלים דאו והלנה ירלובה. צילום: ז'ראר אלון

הבעיה ב'אנשים קשים', בעיניי, היא ההסתמכות על הצורה הזו, שכאמור בזמן כתיבת המחזה כבר צברה לה לגיטימציה. לא תמיד ברור לאיזו מטרה בדיוק משמשים הדיאלוגים הסבוכים וההתפלפלויות של הדמויות, או במילים אחרות, על מה הם מבלבלים כל-כך הרבה את המוח? ביותר מדי מקומות בהצגה היה נדמה לי שהפלפולים הפסיכולוגיים של הדמויות נועדו בעיקר להוציא צחוקים מקהל הפנסיונרים, יותר משהעידו על מורכבות הטקסט. אולי לפני ארבעים שנה זה עבד אחרת, סביר להניח שכך.

אוסיף גם שלא בכדי אימצה ברית-המועצות את המחזה בחום שכזה, שכן דווקא שם, מאז ימי הקומוניזם של תקופת ההפשרה, הייתה בתיאטרון חיבה לטקסט ריאלסטי בעל מוזריות כאלה ואחרות. אי אפשר היה אז להגיד את הכל, שכן הצנזורה הכבדה עדיין הייתה קיימת. אבל ניתן היה להשתמש בפירצה, אותה הפירצה בדיוק שמאפשר אותו ריאליזם 'פואטי'. הרוסים התרגלו למצוא עומק חבוי ונסתר גם כאשר הוא לא בהכרח נמצא שם, עניין של הרגל. מה גם שהמחזה מדבר על יהודים בגולה ועל הקשר עם ישראל, עניין נוסף שהיה קרוב לליבם של אנשי התיאטרון ברחבי ברית המועצות, יהודים בחלקם הגדול.

מה שבכל זאת עושה את ההפקה הנוכחית של 'אנשים קשים' להצגה מוצלחת הוא צוות השחקנים הנהדר שלה. את מה שמפיל הטקסט המתחכם והלא מתוחכם – מרימים השחקנים בכישרון ויופי רב: משה איבגי בתפקיד האח, הלנה ירלובה בתפקיד האחות, ח'ליפה נאטור בתפקיד החתן וסלים דאו בתפקיד בעל הדירה. כולם כאחד בונים דמויות מורכבות, שבריריות ומפורטות לפרטי-פרטים. קשה לי לומר ממי מהם נהניתי יותר, שכן ארבעתם יוצרים נוכחות כל-כך אישית ואנושית על הבמה. הכימיה ביניהם מדודה על המילימטר ולא אגזים אם אומר שהליהוק של ההצגה נדיר באיכותו.

על ההצלחה הזאת אמון כמובן גם הבמאי, משה נאור, שבימויו מצטיין בפשטות נטולת יומרות.

גם הצוות המעצב עשה עבודה יפה: לילי בן נחשון עיצבה את חדר המגורים בדירה המתקלפת של האחות, בתפאורה שעונה בצורה המדוייקת ל'ריאליזם הפיוטי' – חדר עלוב ומתפורר שלמרות זאת קורנים ממנו חום ויופי רב. תמונת הים הנשקפת מן החלונות מוסיפה גם היא לאוירה הזו.

עפרה קונפינו עיצבה תלבושות פשוטות אך מוקפדות, קרן גרנק עיצבה תאורה רכה ואינטימית ורן בגנו הלחין מוזיקה שמלווה היטב את התמונה.

השחקנים, הבמאי והמעצבים, כולם יחד, מבצעים מהלכים פשוטים שמתבססים בראש ובראשונה על אנושיות ולא על אקסצנטריות, על 'ריאליזם' ולאו דווקא על 'פיוט'. בכך הם מצליחים להתחמק, ולו במעט, מהמלכודת שטומן הטקסט הטריקי הזה.

'אנשים קשים', תיאטרון חיפה

מאת: יוסף בר יוסף

במאי: משה נאור

תפאורה: לילי בן נחשון

תלבושות: עפרה קונפינו

מוסיקה: רן בגנו

תאורה: קרן גרנק

שחקנים: משה איבגי, הלנה ירלובה, ח'ליפה נאטור, סלים דאו

עימות ביקורתי

אוסקר ווילד אמר פעם שכאשר המבקרים חלוקים בדעותיהם אודות היצירה, האמן שלם עם עצמו.

אנו במרתה החלטנו להרים את הכפפה ולהציג שתי ביקורות, משני אנשים שונים, על אותה הצגה.

התוצאה לפניכם.

הקושי של אנשים קשים –  מאת יאשה קריגר                             לא עושים כלום – אבל באיזה כישרון.

                                                                                                           מאת אירית ראב

VS