לא לריב – תיאטרון הקאמרי

לא לריב | צילום: רדי רובינשטיין

יחסי אחים ואחיות, זהו הנושא שעומד בבסיס ההצגה "לא לריב" של תיאטרון הקאמרי, שכתב גור קורן (שגם משחק בה). אחרי מות האב נפגשים שני אחים ואחות אחת אצל עורך דין בעל בעיות מוצא ואיחורים מצחיקים, מבלים זמן עם מזכירה שהיא תאומה אשר משוחחת ללא הרף עם אחותה הזהה ומדגימה צד נוסף ביחסי אחים ובעיות אחאות בלתי פתורות. על אף שההצגה אכן מצחיקה לפעמים, נראה שהיא מתאמצת להצחיק, לעיתים המאמץ ניכר מדי.

ענייני המהות שבה, שהיו יכולים להיות מעניינים הרבה יותר, נבלעים תחת התאמצות היתר הזאת. עירית קפלן, שהיא בעיני שחקנית מצויינת, מצטיירת כקצת נלעגת במתקפת ההצחקה הזאת, ורק דביר בנדק נראה כאילו התפקיד תפור עליו והוא משחק אותו בנינוחות רבה. יש פספוס רב בהצגה לטעמי. שחקנים טובים ותפאורה מושקעת לא מצליחים להרים את המחזה לגבהים הנכונים עבורו. הוא לא מהודק מספיק, ויש בו הרבה מ"תפשת מרובה, לא תפשת". בשורה התחתונה – אפשר אבל ממש לא חייבים.

 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על ההצגה "שיגעון המוזיקה"

מאת: אביבה רוזן

הסרט שכונה בארץ "שיגעון המוזיקה" (Saturday Night Fever במקור) היה שלאגר ענק כשעלה  לאקרנים בשנת 1977, וג'ון טרבולטה הפך משחקן לכוכב זוהר. גם הבי-ג'יז, שכבר הייתה להקה ששמה את חותמה בעולם הפופ, הפכה לאלמותית בזכות הסרט הזה. המחזמר שהקאמרי בחר להעלות, למעלה מארבעים שנה לאחר שיצא בקולנוע, בנוי מלכתחילה לשלאגריות. הפקה יקרה וגדולה כל כך חייבת להביא קהל רב במשך זמן רב כדי לכסות את עלויותיה העצומות.

ואף על פי כן, קצת התאכזבתי בהתחלה. הצליל, ובכן, הוא לא ממש הבי-ג'יז. הוא אחר, שונה, לוקח זמן להתרגל אליו, במיוחד למי שראה את הסרט וכל מה שזכר ממנו, כמוני, הוא הריקודים המהוקצעים ושירי הדיסקו הסוחפים של הלהקה. מיי פיינגולד מיטיבה לשיר אך היא לא תחליף של ממש לבי-ג'יז. הרקדנים משובחים, אך גם הם לא בדיוק ג'ון טרבולטה.

המחזמר נמשך קרוב לשלוש שעות. היה לי זמן להחליף דיסקט ולהתחיל ליהנות. הפעם נהניתי ממשהו אחר. מה שנועד לסחוף במוזיקה ובריקודים קסם לי דווקא בעלילה, שכבר מזמן שכחתי עד כמה היא מרגשת. ואולי לא ידעתי להעריך זאת כשהייתי ילדה וראיתי את הסרט לראשונה.

שיגעון המוזיקה | צילום: כפיר בולוטין

בחור איטלקי רב קסם וכריזמה ממשפחה קשת יום מחפש את דרכו בחיים. בעודו עובד בחנות לממכר חומרי צבע (טמבוריה בלשוננו) הוא רוקד, בעיקר בסופי השבוע. ברור לו שהוא נועד למשהו אחר אך אינו יודע איך ללכת ולאן. הוא כמובן גם מנהיג חברתי לכנופיה קטנה ואהוב הבנות. מעל הכל, יש לו תודעה חברתית ומוסרית לא אופיינית לסביבתו.

יש הרבה התמודדויות בדרך. בזמן שהוא רודף אחרי מושא חלומותיו, ומתאכזב מבחינות רבות, חברו הטוב שמצפה לעצתו, הולך ונשבר עד שהוא ספק מתאבד לנגד עיניו. הבחורה שהוא מתאהב בה מתגלה כאישה המוחזקת על ידי גבר אחר ונותנת לו עוד סוג של פרספקטיבה לחיים.

צילום: כפיר בולוטין

אחת מנקודות השיא של המחזמר, לקראת סיומו, היא הוויתור על הפרס הראשון שקיבל עם בת זוגו בתחרות הריקודים. הוא מבין שזה מעין משחק מכור. לדעתו, הפרס הראשון מגיע לזוג ממוצא ספרדי שבגלל מעמדם החברתי הנמוך עוד יותר הפרס נשלל מהם. הוא לוקח את הגביע ואת הצ'ק על סך 1000 דולר מבת זוגו לריקוד (כיום זה לא נשמע הרבה, אבל אז זה היה הרבה מאוד, אדם במשרה התחלתית הרוויח 10 דולר לשבוע), ומוסר אותם לזוג המופתע.

בנקודה זאת מגיעה מושא אהבתו למסקנה שלמרות שלקח ממנה את חצי הפרס שהגיע לה, הוא בן אדם אינטליגנטי. כך היא מכנה אותו, אנחנו היינו קוראים לזה אינטליגנציה רגשית. זה מה שמניע אותנו ברמה הרגשית במחזמר הזה. ההתעלות של אדם מעל חייו החומריים העלובים ומעל למסלול המוביל לשום מקום. אם מחברים את כל זה, את העלילה, את המסע הרגשי, עם המוזיקה והריקודים, אנחנו מקבלים מתכון מנצח שיביא קהל רב למחזמר הזה, לאורך זמן, ובצדק.

שיגעון המוזיקה

תיאטרון הקאמרי

מבוסס על הסרט של פרמאונט/RSO והסיפור של ניק כהן

עיבוד לבמה: רוברט סטיגווד, בסיוע ביל אוקס

עריכה: בריאן מקברייד

נוסח עברי: אלי ביז'אווי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: גל פופולר, דנה פרידר, קרולינה/מיי פינגולד, אלי דנקר, אסף הרץ/אלדר ברנטמן, שני שאולי, אלה רוזנצוויג, נוי הלפרין, גילן שחף/רמי שלמון, אלון סנדלר, ערן מור/גלעד שמואלי, סנדרה שונוולד/עירית קפלן, עמית רייס, דויד בילנקה/אבישי מרידור, טל וייס, הראל ליסמן, יפעת כהן, יעל דובר, סהר שוורצברג, הגר אנגל, יובל קלו, רוני עובדיה, דניאל סטפן, נעה דגן, אדיר בובליל, ערן לחמן, מתן בן שימול, גל טופולנסקי, רותם יהודה, לירון כהן.

ניהול מוסיקלי: אמיר לקנר

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אולה שבצוב

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

מעצב סאונד: ניראל שרון

הדרכה קולית: דוקי עצמון

יח"צ: רון גרנות

מפיק בפועל: חיים סלע

מועדים נוספים:

23/11/19 17:00 | 27-28/11/19 20:30 |

למועדים עתידיים בעמוד ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

לוויתן – תיאטרון הקאמרי

לוויתן | צילום: איתמר דואק

מי אנחנו ומה אנחנו, מהי הזהות המינית שלנו, איך אנחנו מתכתבים עם המציאות של אחרים בסביבתנו ועם עצמנו כשאנחנו עדיין מתבגרים מבולבלים בשנות העשרים לחיינו? איך אנחנו בוחרים את האנשים בחיינו, ועד כמה אנחנו בוחרים אותם ממקום הרסני מדויק שמכתיב לנו תהליך של פגיעה והפגעות? בנושאים אלה, כמדומני, עוסקת ההצגה "לוויתן", שבין השאר יש לה יומרות להתכתב עם "השחף" של צ'כוב ומערכות היחסים הקשות וההרסניות שבו.

שני שחקנים צעירים מככבים בהצגה, האחד כביכול חזק, מצליח והטרו, עם פוזה שכובשת בנות (וגם בנים, מסתבר), ולמעשה לא קשה לראות שהוא נרקיסיסט עם בעיות אגו לא פתורות, השני חלש, תלותי, כביכול מבולבל מינית אבל למעשה מאוהב עד כלות בחברו ההטרו. אליהם מתלווים בהמשך אישה צעירה שמתאהבת גם היא בהטרו המוצלח ועוברת את ההתעללות הרגשית שצפוי היה שתעבור, וגבר צעיר, הומו מוצהר, שרוצה בחבר המאוהב ומושך אותו החוצה מן הארון הרגשי שהוא כלוא בו.

הנושא מעניין וחשוב, אבל יש משהו חצי אפוי בתוכן של ההצגה, והביצוע אפוי עוד פחות. בשלבים שונים של ההצגה היתה לי תחושה שמדובר בהפקת תיכון כלשהי, ולא מהבחינה הטובה של העניין.

 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על ההצגה "מרג'ורי פריים"

מאת: אביבה רוזן

הרעיון גאוני, תודו. אני לא הייתי מתנגדת שיחזירו לי את יקירי שהלכו לעולמם, או לפחות גרסה משודרגת שלהם, שתגיע בכל פעם שאני זקוקה להם. אלה הפריימים, (Primes), מעין רובוטים אולטרה-מתוחכמים שלומדים ממך על האדם היקר לך, מי היה, איך היה ומה היה חשוב לו. הרובוטים מתוכנתים להיות יותר אמפתיים ונעימים מבני האדם, אינם נתונים למצבי רוח ולבעיות רגשיות משלהם, הם מכילים והרבה יותר אנושיים מיוצריהם. מפתה, תודו. אין חסרונות של ממש לפריימים האלה, ואפשר להזמין אותם בכל גיל שרוצים. אני כבר מזמינה את אמי שלי, עם כל האהבה והאכפתיות, מינוס הביקורתיות והשתלטנות. אחח, מה אכפת לי שתהיה רובוטית. העיקר שתהיה, שתחבק, שתאיר רגעים קשים באהבה.

למרגו'רי (מרים זוהר בעוד תפקיד גדול שלה), קשישה בת 85 שחיה בגפה, יש אחד כזה, בדמות וולטר בעלה כשהיה בן 30. הוא תומך וסימפטי הרבה יותר מבתה טס (אודיה קורן, גם היא במשחק מצוין) וכנראה גם הרבה יותר מכפי שהיה וולטר האמיתי בחייו. טס מתווכחת, מעליבה, נוזפת ובכלל לא נעימה במיוחד כלפי אמה הקשישה, לעומת בעלה שהוא נחמד הרבה יותר. כשמרג'ורי הולכת לעולמה, טס מזמינה פריים בדמותה, וכך גם כשטס הולכת לעולמה, בעלה מזמין פריים בדמותה, וכן הלאה.

הפריימים הם יצורים מכילים, אכפתיים, אוהבים. הם יכולים להיות כאלה בעיקר כיוון שאין להם אגו. אין להם צרכים רגשיים או אחרים שמעוותים את יחסם לאחרים. כמה טוב היה אילו יכולנו אנו ללמוד מהפריימים איך לשים את בעיותינו הרגשיות בצד כדי לעשות את האחרים המשמעותיים בחיינו הרבה יותר מאושרים.

מרג'ורי פריים | צילום: אור דנון

בפינאלה, בסוף ההצגה יושבים להם שלושת הפריימים ומנהלים שיחה מרתקת על חייהם של האנשים אותם הם מחקים. שיחה שאותם שלושה אנשים לא היו יכולים לקיים מעולם, כי היא מלאת קבלה וסקרנות. אותם שלושה אנשים שהם מחקים היו משתלחים זה בזה, מבקרים ומוציאים אחד את השני מדעתו.

ההצגה מתרחשת באמצע המאה ה-21 והלאה וזה בהחלט אפשרי טכנולוגית, אבל השאלה היא האם זה מצב רצוי או בלתי רצוי? טס לא אוהבת את הפריים של אביה ומבקשת לסלק אותו בכל פעם שהיא נכנסת. האם היא לא אוהבת אותו בגלל שהוא רובוט או בגלל שהוא אמור להיות אביה הצעיר? כנראה שהאחרון הוא נכון, מאחר שגם היא מצאה לנכון להזמין לעצמה פריים של אמה. האם הפריימית עושה לה תיקון למערכת היחסים שלה עם אמה המקורית. כך, בדבריה של טס: "את מעולם לא קראת לי בתי המתוקה כשהיית בחיים". מקום להזיל דמעה.

יש פה שאלות של אתיקה ומוסריות בשפע, שאלות של קידמה טכנולוגית וחברתית, ובאילו מחירים, מה העלויות והרווחים מכל אלה. לי התשובה קלה: כיוון שהעולם ממשיך להתקדם בכל מקרה, ונקווה שימשיך כך ולא ייחרב בדרך, אני בוחרת בפריימים הנחמדים והנעימים, גם אם ימשיכו לחיות אחרי. ההצגה מלמדת אותנו שגם בעידן שלנו, יכול להיות אחרת. גם בעידן שלנו, ללא הפריימים, אנחנו יכולים ללמוד להתייחס זה לזה קצת אחרת ולהיות הרבה יותר מאושרים.

על אף השאלות הכבדות והרות הגורל, ההצגה מצחיקה ומהנה, אודיה קורן מצוינת ומרים זוהר מרגשת ומכמירה.

"מרג'ורי פריים"

תיאטרון הקאמרי

מאת: ג'ורדן הריסון

תרגום ובימוי: צביקי לוין

משתתפים: מרים זוהר, אודיה קורן, אוהד שחר ואבישי מרידור

עיצוב תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

עריכה מוסיקלית: צביקי לוין

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

על ההצגה "רומיאו ואמא"

מאת: אביבה רוזן

הצגה זו נעה על שני צירים. הציר האחד, קומי-אירוני-גרוטסקי, הוא ציר תוכנית הריאליטי בה מנסים לבחור את הרומיאו שיככב בהצגה יוקרתית בעיירת פיתוח בשם המשלה "תקוות". הציר השני, הטרגי, הוא ציר האם, אמו של בחור מוכשר שמתמודד באותה תכנית ריאליטי לבקשתה. האם, חד הורית שמנסה לגדל את ילדיה בתנאים של עוני ומחסור לאורם של ערכים ושאיפות, מתמודדת עם סרטן סופני.

הציר הקומי נכשל בעיני כישלון חרוץ מבחינות רבות. יש פה ניסיון להציג את אנשי עיירות הפיתוח אשר שואפים להתקדם ולממש את יכולותיהם דרך תוכניות ריאליטי. אנשי העיירה תקוות מוצגים פה בצורה נלעגת, הם אנשים טובים וחמים אבל לא חכמים גדולים. גם העלילה בציר זה לא משהו. הגיבור שלנו, הבן המסור, עוזב את בית הספר במגמת תיאטרון כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אבל כשהוא מתמודד בתוכנית הריאליטי המגוחכת עם השופטים הגרוטסקיים, הוא מתגלה ככוכב ענק. למרות שהוא זוכה בתפקיד הנחשק במיוחד עבור אמו חולת הסרטן, הוא מאבד אותו, פעמיים, לטובת 'טלנט'. בפעם הראשונה זה נחוץ לעלילה. בפעם השנייה, לא בטוח. חלק מנפתולי העלילה הקומית הם מסורבלים ולא נחוצים בהכרח.

הציר הטרגי, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת לגמרי. הוא הציר מרגש ומטלטל. הוא עוצמתי, ועוד יותר כך בזכות משחקה הנפלא של שרה פון שוורצה. האישה שיוצאת למסע הקשה בחייה עם שכנוע פנימי שהיא תצליח ותבריא, אך מצבה הולך ומתדרדר, והיא מתמודדת עם הורות, זוגיות, קבלת תמיכה ושאיפותיה עבור עצמה ועבור ילדיה. לאחר שבן זוגה עוזב אותה כשהיא מבשרת ביום הולדתה שהסרטן שלה חזר, קרן האור היחידה שלה הוא בנה, שעומד לגלם את תפקידו של רומיאו לפי מיטב ידיעתה, היא לא יודעת שבנה איבד את התפקיד מיד לאחר שזכה בו והבן וכל מי שסביבו מייצרים עבורה מציאות שווא, כדי שתוכל להמשיך לשמוח בדבר היחיד שמביא לה נחמה בעת הזאת. היא נאחזת בזה.

רומיאו ואמא | צילום: ז'ראר אלון

כל הלבטים, ההתמודדויות, הקשיים והתקוות שלאורך הדרך, יחד עם מערכת היחסים בינה לבין האחות התומכת והתנהלותה במערכות היחסים הנוספות שלה, הן בעיני לב ההצגה. שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, שמשחקת את אחותה הצעירה שמחפשת בלהיטות חתן, אך נמצאת שם בלב ובנפש עבור אחותה, מצליחות להפגין את יכולתן הדרמטית לתמרן בין רגשות, קשיים ותקוות ולטלטל אותנו רגשית. כל מי שפגש סרטן מימיו באופן אישי או שתמך בחולה סרטן, לא יוכל להישאר אדיש.

המעבר החד בין שני הצירים הלא תואמים הללו, הקומי מחד והטרגי מאידך, מבחינת איכותם, מבחינת ההשתלשלות העלילתית ומבחינת יכולתם לגעת רגשית בצופה, לא עושה טוב להצגה. פחות בלבול בציר הקומי ויותר מיקוד בציר הטרגי היו מאפשרים לעשות את ההצגה מהודקת יותר.

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההצגה יצא זוג זועם אחד. שאלתי אותם: 'כבר הולכים?' והם ענו: 'כן, כי זאת הצגה גרועה'. הם יצאו בדיוק אחרי 'תוכנית הריאליטי' שבאמת הפילה את המתח וההתלהבות שהיו באוויר בתחילת ההצגה. הייתה לי מין תחושה, שהיא התחילה טוב, המריאה, ואז נפלה פתאום ולאחר מכן התחילה להמריא שוב. הפרק הזה, של הנפילה, הוא לא נחוץ. זהו בדיוק המקום בו אנחנו חשים התייחסות מתנשאת אל תכניות הריאליטי ואנשי עיירות הפיתוח. כל החלק הזה הוא ארוך מדי ולעגני מדי.

בסופו של דבר ואחרי ככלות הכל, בזכות הציר הטרגי והמשחק המעולה של שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, אני אהבתי. את הרוב.

רומיאו ואמא

תיאטרון הקאמרי

בהשראת הסרט "Le Grand Role"

מאת: גור קורן וגלעד קמחי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: דולב אוחנה, אלעד אטרקצ'י, רועי אסף, אסנת בן יהודה, ניסו כאביה, שמחה ברבירו, ענת מגן שבו, מזל קטי מלכה/נאוה לוי, שרה פון שוורצה,  גור קורן,  דוד שאול, אדוה רודברג ויובל אור פורת. ילדות: אמילי מלישבה, ליה עמרם רוקח וקלואי מרואלי.

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוסיקה: אמיר לקנר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: יואב כהן

מועדים נוספים:

30/6/19 20:30 | 1-2/7/19 20:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק 

על ההצגה "אניהו"

מאת: אביבה רוזן

יכולתו של אתגר קרת לברוא ולנתץ עולמות איננה מוטלת בספק. יכולתו לספר סיפורים, לעיתים מוזרים, לעיתים בלתי מתקבלים על הדעת אפילו, סיפורים ששופכים אור שונה על האנושות והאנושיות, כבר זכתה לפרסים, כמו פרס ספיר שקיבל לאחרונה על ספרו האחרון, "תקלה בקצה הגלקסיה".

יכולות אלו, מקבלות ביטוי קומי ומרגש בהצגה "אניהו", המבוססת על הסיפור "השמנמן" של קרת. גיבור ההצגה "אניהו", שמו המשובש של אביהו, שמקורו הוא בסיס לפרודיה בפני עצמה, הוא מציל בבריכה בבית אבות וחנון באופן כללי. אניהו גיבורנו, או שמא האנטי גיבור שהוא בכל זאת שובה לב, מתאהב בנגנית גיטרה. הוא מתאהב בה כשהוא רואה אותה כצללית בחלון ביתה, משם היא נעלמת עם רדת הערב. הוא מגיע אליה הביתה כשהוא מעמיד פנים שהוא מעוניין ללמוד גיטרה. חנון, אבל בכל זאת איש תחבולות כשיש צורך בכך, כמו רבים מאיתנו.

צילום: יוסי צבקר

את סיפורו המשונה הוא מספר לנגן רחוב שהוא מכיר בשמו, איז'ו. אחרי כמה זמן, הוא מגלה לאיז'ו ולנו, שרעות, הנגנית היפה והעדינה הופכת מדי ערב למוריס, גבר גס רוח. יש סיבה לכך שהוא מספר את סיפורו לנגן הרחוב, שיכול לעזור לו לפתור את חידת המהפך הלילי של רעות.

מגוון דמויות גרוטסקיות נוספות מתגלות לנו במהלך ההצגה, ביניהן אמו של אניהו והרופא שמאוהב בה והרג בטעות את אביו, המאפיונר שמאיים לקטוף את אשכיהם של אניהו ומוריס, ועוד כמה דמויות מקסימות, המהוות את האתנחתא הקומית של ההצגה, שהיא קומית ממילא, אשר מגולמות על ידי שהם שיינר.

בתוכניה נכתב על המחזה: "סיפור אהבה רגיל, בחור תל אביבי רגיל מאוד […] מתאהב בנערה רגילה", אלא שאין בסיפור הזה שום דבר רגיל, הכל הפוך ומשונה, חוץ מהרגשות האנושיים שהם רגילים ומוכרים לכל אחד מאיתנו. ההתאהבות, המוכנות לקבל דברים שאין לנו דרך להתמודד איתם, והאובדן. אניהו עושה הכל כדי לשמר את אהבתו, עד כדי כך שהוא מוליך אותה היישר לאובדנה. אם נחשוב על כך, זה בעצם קורה פעמים רבות, גם אם בצורה אחרת.

"אניהו" | צילום: יוסי צבקר

התפאורה תומכת בהפיכת העלילה הבלתי הגיונית להגיונית ו'רגילה', בתים-בתים, נורמליים לחלוטין, שמתרחשים בהם דברים בלתי נורמליים אשר מתנרמלים לנגד עינינו. ובינינו, כשמדברים על נורמלי, מהו נורמלי בעצם? האם יש מישהו בינינו שמרגיש שהוא חי חיים נורמליים, שלא מרגיש מדי פעם שהוא חי בגרוטסקה או פארסה? אתגר קרת לוקח את התחושות הללו לקיצוניות שממחישה לנו את החיים כפי שאנחנו חיים אותם, מכניסים את חיינו לתבניות בלתי הגיוניות ויוצקים בהם היגיון פנימי, מסתגלים לאיזורי נוחות לא נוחים, משכנעים את עצמנו שטוב לנו כשבעצם אנחנו אומללים, וצועדים בנחישות לעבר מטרות שהורסות את חיינו לבסוף. לעיתים גם במהלך הדרך.

הבמאית שירילי דשא הפכה את "אניהו" להצגה מתוקה, מצחיקה, גרוטסקית ונוגעת ללב. השחקנים עושים עבודה מצויינת בעיצוב תפקידים מגוחכים אך נוגעים. אלון דהן, אלי גורנשטיין והאחרים מכשפים אותנו לעקוב אחר סיפור פתלתל, שקשה להאמין בו, למשהו מתוק ומרתק.

"אניהו"

תיאטרון הקאמרי

על פי סיפור מאת אתגר קרת

מחזה: רוני סיני ואתגר קרת

בימוי: שירילי דשא

משחק: נדב אסולין, אלי גורנשטיין, איה גרניט-שבא, אלון דהן, אביגיל הררי, רובי מוסקוביץ, אודי רוטשילד ושהם שיינר.

מוזיקה: יוני רכטר

עיבוד: מיקי גורביץ'

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

תאורה: רוני כהן

הדרכה קולית: חיים פנירי

תנועה: רוני ברנדשטטר

קורפוטיטור: איתמר גרוס

פסנתרן: איתמר גרוס/תמיר ליבוביץ

מועדים נוספים: 

4/7/19 |  20:00 | תיאטרון הקאמרי

5/7/19 | 21:00 | תיאטרון הקאמרי

6/7/19 | 17:30, 20:30 | תיאטרון הקאמרי

למועדים נוספים בעמוד ההצגה באתר התיאטרון – הקליקו על הלינק 

על ההצגה "קן הקוקיה"

מאת: אביבה רוזן

כל מי שצפה בסרט "קן הקוקיה" בכיכובו של ג'ק ניקולסון לא יוכל לשכוח אותו. זה כמובן לא רק הסרט, זה גם, ואולי בעיקר, ניקולסון. אלה האנרגיות המוטרפות שהוא יודע להפיק מעצמו. המימיקות, התנועות. יש התאמה מושלמת בין הדמות בסיפור לבין השחקן. זאת הסיבה לכך שהעלאה של הסיפור, כמחזה או סרט בכיכובו של שחקן אחר, היא אתגר גדול. ובכן, עוז זהבי המגלם את הדמות הראשית ב"קן הקוקיה" של תיאטרון הקאמרי הוא שחקן חינני ומרשים, אבל הוא כמובן אינו ג'ק ניקולסון. אין לו את האנרגיות של ניקולסון. לכן, יש צורך להסתכל בהצגה בעזרת אמות מידה אחרות.

"קן הקוקיה" | צילום: יוסי צבקר

האם היא מעניינת? כן, בהחלט. האם יש לה מסרים חשובים? בהחלט. העניין והמסרים הם שונים מאלה שהיו מרכזיים בזמנם. שוקים חשמליים שחילקו בנדיבות וללא אחריות בתקופה בה נכתב הספר הם כיום נדירים ומפוקחים מאוד. גם ניתוחי המוח, הלובוטומיה, הסרת חלק מהמוח הקדמי שהופך את המטופל לצמח, נעשו אז בתדירות גבוהה בבתי חולים לחולי נפש והם נדירים מאוד כיום. ועדיין, יש משהו בהתייחסות לשיגעון, מחלות נפש, שהוא כנראה עמיד כנגד 'פגעי' הזמן. האבחנה בין הנורמלי לחולה, הפחד של הנורמלי מהחולה, חוסר ההבנה וחוסר המוכנות להבין, עדיין שרירים וקיימים כיום.

עם זאת, בעיניי עוסקת ההצגה בעיקר ביחסי כוחות בין בעלי השררה לבין הנתונים למרותם. שרירות הלב שמתגלה ביחסים הללו גורמת לנו לאי נוחות. אנו פוגשים אנשים שהשלימו עם השרירות הזאת ומוכנים לחיות את חייהם כזומבים רק כדי לא להתמודד עם המציאות בחוץ, שהיא בלתי נסבלת עבורם. גם הגדולים והחזקים ביניהם, כמו הצ'יף האינדיאני הענק, מרגישים חסרי אונים מולה ומעדיפים להרים ידיים. והנה בא אדם מסוג אחר, שראה בבית החולים לחולי נפש רק מקום לנוח בו לפני שימשיך הלאה בחייו, אך הוא לא מוכן לקבל את הכללים הבלתי הגיוניים ובלתי הוגנים, בתחילה הוא משחק, עושה צחוק, נוהג בערמומיות ואפילו בנוכלות כדרכו. עם הזמן, הוא עובר מטמורפוזה. אכפת לו מהאנשים החלשים הללו. אכפת לו מהעוולות שעושים להם והוא מנסה לתקן, לתת להם תקווה, להפוך את חייהם הקלושים למשמעותיים יותר.

המערכת, קרי, האחות הראשית (המגולמת על ידי  אולה שור סלקטר) שהיא בעלת הסמכות האמיתית, לא יודעת איך 'לאכול' אותו בתחילה אך היא מתעשתת בהמשך, וחותרת למטרה אחת: לשתק אותו. בתחילה באמצעות שוקים חשמליים, ובהמשך היא מוצאת את הדרך להתגרות בו מספיק, להביא אותו לגילוי של אלימות, ובכך היא מצליחה להביא אותו לניתוח הלובוטומיה, שהופך אותו לצמח. דהיינו, המערכת האטומה וחסרת הלב מצליחה לשתק את מי שמנסה להפריע לה להמשיך להתנהל בדרכה. זה נכון לגבי כל כך הרבה תחומים בחיינו, לא רק בבתי חולים לחולי נפש.

צילום: יוסי צבקר

מעניין לעקוב אחר המתרחש בנפשו של רנדל מקמרפי, הגיבור שלנו, שנכנס כנוכל זעיר ויוצא גיבור, ואחרי מערכות היחסים בין חולי הנפש לבין עצמם עד בואו של רנדל, ולאחר שהוא מופיע. מה משתנה אצלם אחרי כניסתו של מנהיג שלוקח אותם לנתיב אחר, ומה יקרה לאחר היעלמו. האם ייסגרו חזרה בעולמם הצר או שבכל זאת נפתח בו סדק? ומה יקרה ליחסים בינם לבין המערכת השרירותית והמאיימת? חלק מהשאלות נשארות פתוחות כמובן. חומר למחשבה חופשית.

"קן הקוקיה"

תיאטרון הקאמרי

מאת דייל וסרמן, על פי ספרו של קן קייזי

תרגום: אילן רונן

בימוי: עמרי ניצן

משתתפים: איציק אבל, שלומי אברהם, רות אסרסאי, עזרא דגן, עוז זהבי, יצחק חזקיה, שלום כורם,  מוטי כץ, יואב לוי, מיה לנדסמן, רביב מדר, אבישי מרידור, אסף סולומון, זיו קלייר, אורי רביץ, אולה שור סלקטר, אוהד שחר, נעמה שטרית וערן שראל.

תפאורה ותלבושות: אדם קלר

עריכה מוזיקלית: רותם כרמלי

תאורה: נדב ברנע

עריכת סאונד: עמית (Caom) מרקו

מועדים נוספים: 

24/3/19 20:30 | 25/3/19 11:00 ו-20:30

למועדי אפריל ומאי בדף ההצגה באתר תיאטרון "הקאמרי" – הקליקו על הלינק

על ההצגה "חצאית כאן קודקוד"

מאת: אביבה רוזן

עד כמה כרוכים המסורת המוזיקלית הישראלית, יחסי גברים ונשים בכלל והטרדות מיניות בפרט אלו באלו? כרוכים מאוד, מסתבר. המופע התיאטרלי "חצאית כאן קודקוד" מלהיב בביצועים נפלאים לשירי הלהקות הצבאיות. הצופים, בהם צעירים רבים, מצטרפים בכל עוז ובשמחה לשירה, אך לעיתים קרובות המסר שמילות השירים הללו מביאות הוא סקסיסטי ומעודד הטרדה מינית. המסר הסמוי שרבים מאתנו לא שמו לב אליו כלל, כי הוא נראה טבעי כל כך, פתאום עולה על פני השטח כאשר מבצעים את השיר בהטעמה שונה, או באמצעות עזרים והמחשות.

השיר "כשאת אומרת לא", למשל. הרי ה"לא" הוא אולי רק "לא" זמני, אולי הוא בעצם "כן". מילות השיר הזה, כמו מילותיהם של שירים רבים אחרים של הלהקות הצבאיות, נכסי צאן ברזל של החברה הישראלית לדורותיה, מציגים בקלילות פטריוטית את חוסר שיקול הדעת של האישה, של החיילת, בעיני עמית או מפקד שדוחק בה להסכים ליחסי מין. סובב או מסובב? עד כמה ממחישים השירים הללו את המצב בחברה הישראלית, ועד כמה הם מחזקים את הלגיטימציה להטרדות מיניות? כי למי אכפת בעצם מה האישה חושבת או מרגישה אם לא צריך לכבד את שיקול הדעת המפוקפק שלה? הרי, לכאורה, היא אומרת "לא" גם כשהיא מתכוונת להסכים ורק מתחנחנת קצת קודם לכן. אולי גם סובב וגם מסובב, גם סיבה וגם תוצאה, גם קבלה של נורמות חברתיות וגם עידוד להתנהגות שתואמת את הנורמות הללו, של התנהגות מזלזלת כלפי יכולת חשיבתן של נשים ועל מקומן בחברה הישראלית על ברכיהם של גברים מצ'ואים שמגנים עליהן ביד אחת ומשתמשים בהן כבובות מין ביד השנייה.

מתוך "חצאית כאן קודקוד". צילום: רגב גל

עברנו דרך ארוכה מאז נכתבו השירים, אך אנחנו עדיין מחוברים, חברתית ורגשית, לשירי הלהקות הצבאיות הסקסיסטיים הללו. בין שירי הלהקות הצבאיות במופע, משתלבים גם שירים עממיים שהמציאו חיילים, שממחישים באופן גרפי שאת החיילות לסוגיהן, פקידות פלוגתיות, קצינות ת"ש וכיוצא באלה, אפשר לזיין, ובניגוד לזונות הן נותנות ללא תשלום.

שלוש היוצרות והשחקניות, חן לוגסי, עדי דרורי וקרן שפט, הנן שלוש נשים צעירות, אינטליגנטיות ומוכשרות מאוד, שעברו, כל אחת בדרכה, הטרדות מיניות, לאו דווקא בצבא. כפי שאמרו בדיון שקיימו לאחר המופע, כל אחת מאתנו היא אחת מתוך אחת. כל אחת מהיוצרות סיפרה את סיפורה האישי וכיוונו זרקור ענק על תופעת ההטרדות המיניות בצבא ובחברה הישראלית, הטרדות שנובעות מהתייחסות לנשים כאל קלות דעת, ומאידך, גברים צעירים שעוברים תהליכים מפרכים בצבא, מוצאים את הנשים הצעירות שלצידם ביחידות הצבאיות כמקור לפורקן.

צילום: מאי ברנע

המופע הזה הוא דרך נפלאה, שונה, מלאת חיים והומור, מעוררת חושים ומלהיבה, להעלות את המודעות לנושא היחסים בין המינים בחברה הישראלית, להראות שעברנו דרך במהלך השנים אך גם להראות שהדרך לא קרובה להגיע לסיומה, שיש עוד הרבה מה לעשות כדי להגיע למקום של שוויון, ולנסות ולחסל את החשיבה הסקסיסטית שמאחורי שירי הלהקות הצבאיות שגרמו לנו להתחבר לפטריוטיות הישראלית.

כיום, בעידן Metoo העולמי, החברה הישראלית נעה כלפי פירוק המיתוסים והתפישות הסקסיסטיות שעמדו בבסיס השירים הללו. אבל, אנחנו עדיין אוהבים את השירים הללו ומחוברים אליהם. הם נותרו בסיס הישראליות שלנו, לצד האמון בכוחו של צה"ל והמדינה. יש בכך קונפליקט. למרות המודעות למה שמייצגות המילים, אנחנו ממשיכים לשיר את השירים ולאהוב אותם. אולי הגיע הזמן לעדכן את המילים.

"חצאית כאן קודקוד"

תיאטרון הקאמרי

יוצרות ומבצעות: חן לוגסי, קרן שפט ועדי דרורי.

ניהול מוסיקלי ופסנתר: עומרי דגן

ייעוץ וליווי אמנותי: נועה לב

כוריאוגרפיה: נעה וגנר

ניהול טכני: דן לוצ'י

להקה: מיתר גלמן וטומי ידידיה

מועדים נוספים: 

2/3/19 | 19:00 ו-21:00 | תיאטרון הקאמרי

כלל הכנסות ההצגות במועדים הנ"ל, הנערכות לרגל יום האישה הבינלאומי, נתרמות למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב.

פעם הייתי מאוד יפה – תיאטרון הקאמרי

צילום: תמר לוי אלדר ותהל רן

ההצגה "פעם הייתי מאוד יפה" מעלה נושא חשוב ומעניין. שתי זונות בתחנה המרכזית, כל אחת מהן היא עולם כאוב ומלא בסיפורי חיים קשים, כמו סיפור של ילדה שנאנסה בקביעות מגיל ארבע, כולם ידעו אך לא דיווחו כי האב נדרש כמפרנס. כיום, כשהתבגרה, היא זונה מסמורטטת שיצאה מדעתה, היא הדמות המשנית שיושבת ושותקת כמסוממת מנומנמת במשך רוב ההצגה. הדמות הראשית, חלי, שמתייחסת לעצמה בגוף שלישי רוב הזמן, מספרת את סיפור חייה בלי הפסקה וברהיטות, אך עם קפיצות לוגיות גדולות וקונפליקטים גדולים לא פחות. סיפורה נקטע לפרקים על ידי הזרקות סמים, אותם היא עושה בצד ובהיחבא, אך התדרדרות במצבה של סימה מעירה אותה מתנומת הסם והיא מתגייסת לטפל בה, כי התלות של סימה בה נותנת לה אחריות וגם עוצמה. הנושא, כאמור, מעניין וחשוב. אולם, בזמן הצפייה בהצגה הייתה לי תחושה של חוסר שכנוע. תמר לוי אלדר מילאה את תפקידה של סימה לעילא ולעילא, אך תהל רן לא הייתה לגמרי משכנעת כחלי, הדמות המרכזית.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂