שיגעון וגדלות

על ההצגה "קן הקוקיה"

מאת: אביבה רוזן

כל מי שצפה בסרט "קן הקוקיה" בכיכובו של ג'ק ניקולסון לא יוכל לשכוח אותו. זה כמובן לא רק הסרט, זה גם, ואולי בעיקר, ניקולסון. אלה האנרגיות המוטרפות שהוא יודע להפיק מעצמו. המימיקות, התנועות. יש התאמה מושלמת בין הדמות בסיפור לבין השחקן. זאת הסיבה לכך שהעלאה של הסיפור, כמחזה או סרט בכיכובו של שחקן אחר, היא אתגר גדול. ובכן, עוז זהבי המגלם את הדמות הראשית ב"קן הקוקיה" של תיאטרון הקאמרי הוא שחקן חינני ומרשים, אבל הוא כמובן אינו ג'ק ניקולסון. אין לו את האנרגיות של ניקולסון. לכן, יש צורך להסתכל בהצגה בעזרת אמות מידה אחרות.

קן הקוקיה - יוסי צבקר.png

"קן הקוקיה" | צילום: יוסי צבקר

האם היא מעניינת? כן, בהחלט. האם יש לה מסרים חשובים? בהחלט. העניין והמסרים הם שונים מאלה שהיו מרכזיים בזמנם. שוקים חשמליים שחילקו בנדיבות וללא אחריות בתקופה בה נכתב הספר הם כיום נדירים ומפוקחים מאוד. גם ניתוחי המוח, הלובוטומיה, הסרת חלק מהמוח הקדמי שהופך את המטופל לצמח, נעשו אז בתדירות גבוהה בבתי חולים לחולי נפש והם נדירים מאוד כיום. ועדיין, יש משהו בהתייחסות לשיגעון, מחלות נפש, שהוא כנראה עמיד כנגד 'פגעי' הזמן. האבחנה בין הנורמלי לחולה, הפחד של הנורמלי מהחולה, חוסר ההבנה וחוסר המוכנות להבין, עדיין שרירים וקיימים כיום.

עם זאת, בעיניי עוסקת ההצגה בעיקר ביחסי כוחות בין בעלי השררה לבין הנתונים למרותם. שרירות הלב שמתגלה ביחסים הללו גורמת לנו לאי נוחות. אנו פוגשים אנשים שהשלימו עם השרירות הזאת ומוכנים לחיות את חייהם כזומבים רק כדי לא להתמודד עם המציאות בחוץ, שהיא בלתי נסבלת עבורם. גם הגדולים והחזקים ביניהם, כמו הצ'יף האינדיאני הענק, מרגישים חסרי אונים מולה ומעדיפים להרים ידיים. והנה בא אדם מסוג אחר, שראה בבית החולים לחולי נפש רק מקום לנוח בו לפני שימשיך הלאה בחייו, אך הוא לא מוכן לקבל את הכללים הבלתי הגיוניים ובלתי הוגנים, בתחילה הוא משחק, עושה צחוק, נוהג בערמומיות ואפילו בנוכלות כדרכו. עם הזמן, הוא עובר מטמורפוזה. אכפת לו מהאנשים החלשים הללו. אכפת לו מהעוולות שעושים להם והוא מנסה לתקן, לתת להם תקווה, להפוך את חייהם הקלושים למשמעותיים יותר.

המערכת, קרי, האחות הראשית (המגולמת על ידי  אולה שור סלקטר) שהיא בעלת הסמכות האמיתית, לא יודעת איך 'לאכול' אותו בתחילה אך היא מתעשתת בהמשך, וחותרת למטרה אחת: לשתק אותו. בתחילה באמצעות שוקים חשמליים, ובהמשך היא מוצאת את הדרך להתגרות בו מספיק, להביא אותו לגילוי של אלימות, ובכך היא מצליחה להביא אותו לניתוח הלובוטומיה, שהופך אותו לצמח. דהיינו, המערכת האטומה וחסרת הלב מצליחה לשתק את מי שמנסה להפריע לה להמשיך להתנהל בדרכה. זה נכון לגבי כל כך הרבה תחומים בחיינו, לא רק בבתי חולים לחולי נפש.

קן הקוקיה - יוסי צבקר2

צילום: יוסי צבקר

מעניין לעקוב אחר המתרחש בנפשו של רנדל מקמרפי, הגיבור שלנו, שנכנס כנוכל זעיר ויוצא גיבור, ואחרי מערכות היחסים בין חולי הנפש לבין עצמם עד בואו של רנדל, ולאחר שהוא מופיע. מה משתנה אצלם אחרי כניסתו של מנהיג שלוקח אותם לנתיב אחר, ומה יקרה לאחר היעלמו. האם ייסגרו חזרה בעולמם הצר או שבכל זאת נפתח בו סדק? ומה יקרה ליחסים בינם לבין המערכת השרירותית והמאיימת? חלק מהשאלות נשארות פתוחות כמובן. חומר למחשבה חופשית.

"קן הקוקיה"

תיאטרון הקאמרי

מאת דייל וסרמן, על פי ספרו של קן קייזי

תרגום: אילן רונן

בימוי: עמרי ניצן

משתתפים: איציק אבל, שלומי אברהם, רות אסרסאי, עזרא דגן, עוז זהבי, יצחק חזקיה, שלום כורם,  מוטי כץ, יואב לוי, מיה לנדסמן, רביב מדר, אבישי מרידור, אסף סולומון, זיו קלייר, אורי רביץ, אולה שור סלקטר, אוהד שחר, נעמה שטרית וערן שראל.

תפאורה ותלבושות: אדם קלר

עריכה מוזיקלית: רותם כרמלי

תאורה: נדב ברנע

עריכת סאונד: עמית (Caom) מרקו

מועדים נוספים: 

24/3/19 20:30 | 25/3/19 11:00 ו-20:30

למועדי אפריל ומאי בדף ההצגה באתר תיאטרון "הקאמרי" – הקליקו על הלינק

ישנן בנות

על ההצגה "חצאית כאן קודקוד"

מאת: אביבה רוזן

עד כמה כרוכים המסורת המוזיקלית הישראלית, יחסי גברים ונשים בכלל והטרדות מיניות בפרט אלו באלו? כרוכים מאוד, מסתבר. המופע התיאטרלי "חצאית כאן קודקוד" מלהיב בביצועים נפלאים לשירי הלהקות הצבאיות. הצופים, בהם צעירים רבים, מצטרפים בכל עוז ובשמחה לשירה, אך לעיתים קרובות המסר שמילות השירים הללו מביאות הוא סקסיסטי ומעודד הטרדה מינית. המסר הסמוי שרבים מאתנו לא שמו לב אליו כלל, כי הוא נראה טבעי כל כך, פתאום עולה על פני השטח כאשר מבצעים את השיר בהטעמה שונה, או באמצעות עזרים והמחשות.

השיר "כשאת אומרת לא", למשל. הרי ה"לא" הוא אולי רק "לא" זמני, אולי הוא בעצם "כן". מילות השיר הזה, כמו מילותיהם של שירים רבים אחרים של הלהקות הצבאיות, נכסי צאן ברזל של החברה הישראלית לדורותיה, מציגים בקלילות פטריוטית את חוסר שיקול הדעת של האישה, של החיילת, בעיני עמית או מפקד שדוחק בה להסכים ליחסי מין. סובב או מסובב? עד כמה ממחישים השירים הללו את המצב בחברה הישראלית, ועד כמה הם מחזקים את הלגיטימציה להטרדות מיניות? כי למי אכפת בעצם מה האישה חושבת או מרגישה אם לא צריך לכבד את שיקול הדעת המפוקפק שלה? הרי, לכאורה, היא אומרת "לא" גם כשהיא מתכוונת להסכים ורק מתחנחנת קצת קודם לכן. אולי גם סובב וגם מסובב, גם סיבה וגם תוצאה, גם קבלה של נורמות חברתיות וגם עידוד להתנהגות שתואמת את הנורמות הללו, של התנהגות מזלזלת כלפי יכולת חשיבתן של נשים ועל מקומן בחברה הישראלית על ברכיהם של גברים מצ'ואים שמגנים עליהן ביד אחת ומשתמשים בהן כבובות מין ביד השנייה.

חצאית כאן קודקוד - רגב גל.png

מתוך "חצאית כאן קודקוד". צילום: רגב גל

עברנו דרך ארוכה מאז נכתבו השירים, אך אנחנו עדיין מחוברים, חברתית ורגשית, לשירי הלהקות הצבאיות הסקסיסטיים הללו. בין שירי הלהקות הצבאיות במופע, משתלבים גם שירים עממיים שהמציאו חיילים, שממחישים באופן גרפי שאת החיילות לסוגיהן, פקידות פלוגתיות, קצינות ת"ש וכיוצא באלה, אפשר לזיין, ובניגוד לזונות הן נותנות ללא תשלום.

שלוש היוצרות והשחקניות, חן לוגסי, עדי דרורי וקרן שפט, הנן שלוש נשים צעירות, אינטליגנטיות ומוכשרות מאוד, שעברו, כל אחת בדרכה, הטרדות מיניות, לאו דווקא בצבא. כפי שאמרו בדיון שקיימו לאחר המופע, כל אחת מאתנו היא אחת מתוך אחת. כל אחת מהיוצרות סיפרה את סיפורה האישי וכיוונו זרקור ענק על תופעת ההטרדות המיניות בצבא ובחברה הישראלית, הטרדות שנובעות מהתייחסות לנשים כאל קלות דעת, ומאידך, גברים צעירים שעוברים תהליכים מפרכים בצבא, מוצאים את הנשים הצעירות שלצידם ביחידות הצבאיות כמקור לפורקן.

חצאית כאן קודקוד - מאי ברנע.png

צילום: מאי ברנע

המופע הזה הוא דרך נפלאה, שונה, מלאת חיים והומור, מעוררת חושים ומלהיבה, להעלות את המודעות לנושא היחסים בין המינים בחברה הישראלית, להראות שעברנו דרך במהלך השנים אך גם להראות שהדרך לא קרובה להגיע לסיומה, שיש עוד הרבה מה לעשות כדי להגיע למקום של שוויון, ולנסות ולחסל את החשיבה הסקסיסטית שמאחורי שירי הלהקות הצבאיות שגרמו לנו להתחבר לפטריוטיות הישראלית.

כיום, בעידן Metoo העולמי, החברה הישראלית נעה כלפי פירוק המיתוסים והתפישות הסקסיסטיות שעמדו בבסיס השירים הללו. אבל, אנחנו עדיין אוהבים את השירים הללו ומחוברים אליהם. הם נותרו בסיס הישראליות שלנו, לצד האמון בכוחו של צה"ל והמדינה. יש בכך קונפליקט. למרות המודעות למה שמייצגות המילים, אנחנו ממשיכים לשיר את השירים ולאהוב אותם. אולי הגיע הזמן לעדכן את המילים.

"חצאית כאן קודקוד"

תיאטרון הקאמרי

יוצרות ומבצעות: חן לוגסי, קרן שפט ועדי דרורי.

ניהול מוסיקלי ופסנתר: עומרי דגן

ייעוץ וליווי אמנותי: נועה לב

כוריאוגרפיה: נעה וגנר

ניהול טכני: דן לוצ'י

להקה: מיתר גלמן וטומי ידידיה

מועדים נוספים: 

2/3/19 | 19:00 ו-21:00 | תיאטרון הקאמרי

כלל הכנסות ההצגות במועדים הנ"ל, הנערכות לרגל יום האישה הבינלאומי, נתרמות למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב.

 

גאון או שיגעון?

על ההצגה "דו"ח התקדמות"

מאת: אביבה רוזן

כשנכנסנו לאולם הקטן והאינטימי של קפה תיאטרון בקאמרי, עמדו שם ארבע שורות קצרות של כיסאות. מניסיוני כמחזאית, אני יכולה לספר לכם שזה מצביע על כך שנקנו מעט מאוד כרטיסים, דבר שמסב עוגמת נפש לא מבוטלת לכל מי שעוסק במלאכה הקשה והמורכבת הזאת שנקראת תיאטרון. כשהתחילה ההצגה, אפשר היה להבין שזה לא חייב להיות כך. זוהי מונודרמה מרתקת מבחינות רבות והמשחק הוא לעילא ולעילא.

יגאל זקס מבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא מעורר בצופים אמפתיה, הזדהות, רחמים. יש לו חיוך מתוק ותמים כשהוא מגלם את הבחור המפגר שרוצה כל כך להיות חכם. האיש בעל  68 IQ, מגדיר את החוכמה כ-IQ גבוה. נראה שזה לא ממש כך, נראה ש-IQ גבוה לא בהכרח מביא לחוכמה אלא לתחכום. כל הנוסחאות, הפירוש המבריק של המציאות בעזרת כלי ניתוח קרים, לא הופכים את האדם לחכם באמת. הם הופכים אותו לאכזר, מנוכר, אגוצנטרי ומכוון הצלחה, גם כשהם מגיעים על חשבון האחרים. המפגר, דהיינו האדם "הפרימיטיבי", אינו רוצה לפגוע באיש. הוא רוצה להיות יחד עם אחרים, לשמוח עמם, הוא שואף, אך מאווייו הם תמימים. כשהוא "מתפתח" הוא מאבד את התום, את האהבה האמיתית והעמוקה. את האנושיות.

דוח התקדמות - אורלי דניאלי

דו"ח התקדמות | צילום: אורלי דניאלי

זוהי אלגוריה חסרת רחמים על המודרניזציה, על ההתפתחות האנושית שמותירה מאחור את הערכים הנעלים באמת לטובת ריצה מטורפת קדימה. ומהו מחירה של הריצה הזאת? מחירה לאדם היא באבדן העצמי האמיתי שלו במהלך תחרות רומסת. הריצה מתבטאת בדריכה על אחרים שידרכו גם הם עליו בתורם. מחירה לחברה הוא עצום בכל תחום. ההתקדמות בנוסחאות, בביולוגיה, הכימיה והפיזיקה של האדם, עולה לנו לא רק באנושיותנו, אלא גם בתחומים כלכליים. לכאורה, התחרות החופשית בעולם, הצריכה וההתפתחות הטכנולוגית מטיבים עמנו, אבל ההיפך מזה הוא הנכון. אנשים מאבדים את עצמם בתוך התחרות, החלשים לא שורדים. הקדמה הטכנולוגית משמעה, בין השאר, שטיפות מוח בלתי פוסקות לצד פליטת החלשים מן המערכת. ומי הם החלשים? לא רק המפגרים. כולנו. כל אחד מאיתנו נמצא בסיכון לכך שרובוט כלשהו יחליף אותו בבוא היום.

ב-"דו"ח התקדמות" יש הרבה יותר מזה. יש את נפש האדם, אותו אדם שעובר ניסויים. הוא נבחר בקפידה בגלל מוט(יב)ציה גבוהה יותר מאשר של מפגרים אחרים שניגשו לבחינות. הוא בנוי מרבדים רבים, שכולם משתנים כשהוא הופך ממפגר לגאון אחרי ניתוח שאמור להיות ניסוי לקידום מפגרים אחרים. המפגר טוב הלב מעריך אחרים, רוצה להיות נאהב, אינו מרגיש נעלה על איש. הגאון הוא חמדן, נצלן, לא מסוגל לפרגן לאחרים. רואה רק את עצמו במרכז. זה כנראה לא רק בגלל שהוא גאון. זה סוג האדם שהוא הפך להיות.

העכבר אלג'רנון, שהיה הנבדק הראשון שעבר את הניתוח אותו עבר לאחר מכן גיבורנו, מחזיר את נשמתו לבורא, לא לפני שחזר להיות אידיוט כפי שהיה בתחילה. או אז גיבורנו, שהוא כבר גאון בשלב זה, מבין שזהו השלב הבא גם עבורו. הנסיגה היא מהירה. איך אומרים? הניתוח הצליח אבל החולה מת. לקראת סיום ההצגה גיבורנו מבקש לשים פרחים על קברו של העכבר, אלג'רנון. זהו, אגב, שמו המקורי של המחזה שכתב דניאל קיז. שם מוצלח יותר בעיני.

שילוב הוידיאו שבו מככב יגאל זקס, וידיאו שמגביר ומשלים את האפקט של ההצגה, הוא גאוני. בהפקות פרינג', הוידיאו תופס לעיתים מקום מרכזי ומוסיף נפח ועניין להצגה. פה זה נעשה בצורה נפלאה ממש, מעוררת רגשות והזדהות. לסיכום, המשחק נהדר, ההצגה מעוררת מחשבה, הפרחים ליגאל זקס.

"דו"ח התקדמות"

תיאטרון הקאמרי

על פי "פרחים לאלג'רנון" מאת דניאל קיז

עיבוד לבמה ומשחק: יגאל זקס

בימוי: שרון שטרק

עיצוב תפאורה ותלבושות: רוסלו שמריה

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

וידאו: עופר הררי

הפקה: קבוצת עבודה

מועדים נוספים: 

30/3/19 | 18:30 | תיאטרון הקאמרי

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם/ן תוכן איכותי על תיאטרון איכותי.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר במייל של מרתה marthayodaat@gmail.com

פעם הייתי מאוד יפה

פעם הייתי מאוד יפה – תיאטרון הקאמרי

 

פעם הייתי מאוד יפה - תמר לוי-אלדר

צילום: תמר לוי אלדר ותהל רן

ההצגה "פעם הייתי מאוד יפה" מעלה נושא חשוב ומעניין. שתי זונות בתחנה המרכזית, כל אחת מהן היא עולם כאוב ומלא בסיפורי חיים קשים, כמו סיפור של ילדה שנאנסה בקביעות מגיל ארבע, כולם ידעו אך לא דיווחו כי האב נדרש כמפרנס. כיום, כשהתבגרה, היא זונה מסמורטטת שיצאה מדעתה, היא הדמות המשנית שיושבת ושותקת כמסוממת מנומנמת במשך רוב ההצגה. הדמות הראשית, חלי, שמתייחסת לעצמה בגוף שלישי רוב הזמן, מספרת את סיפור חייה בלי הפסקה וברהיטות, אך עם קפיצות לוגיות גדולות וקונפליקטים גדולים לא פחות. סיפורה נקטע לפרקים על ידי הזרקות סמים, אותם היא עושה בצד ובהיחבא, אך התדרדרות במצבה של סימה מעירה אותה מתנומת הסם והיא מתגייסת לטפל בה, כי התלות של סימה בה נותנת לה אחריות וגם עוצמה. הנושא, כאמור, מעניין וחשוב. אולם, בזמן הצפייה בהצגה הייתה לי תחושה של חוסר שכנוע. תמר לוי אלדר מילאה את תפקידה של סימה לעילא ולעילא, אך תהל רן לא הייתה לגמרי משכנעת כחלי, הדמות המרכזית.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

מעשייה מגונה

מעשייה מגונה – תיאטרון הקאמרי

מעשייה מגונה - כפיר בולוטין

צילום: כפיר בולוטין

"מעשייה מגונה", מאת פאולה ווגל, מגולל את אתגרי להקת השחקנים שהעלתה בתחילת המאה העשרים את ההצגה "אל נקמות" (יצירה שנויה במחלוקת מאת שלום אש שהציגה לראשונה על הבמה העברית נושאים כגון להט"ביות וזנות). המחזה מציב בפני כל במאי שייקח אותו תחת כנפו אינספור אתגרים תיאטרוניים שהיו נפתרים בקלות במדיום קולנועי, כמו מעברי מיקום תכופים ושינויי שפה. בהפקה החדשה של "מעשייה מגונה", שעולה בימים אלו בתיאטרון "הקאמרי", מעניין לראות איך יאיר שרמן הבמאי מתמודד עם אתגרים תיאטרוניים אלו על הבמה. ההצגה מתחילה בתנופה גדולה והרבה אנרגיות, ולקהל נותר להחליק לתוך צפייה מהנה, אבל הקצב מאט במהרה ומתקבעת תחושת סטטיות. מעברי המיקום והשפה נעשים באמצעות כתוביות שבשלב מסוים מאבדות ממקוריותן, לאט לאט נוכחות הבמאי והאמירה שלו מתרופפים. יחד עם תפאורה מונוכרומטית שמאבדת מבנה בהדרגה, הדבר גורם לחוסר ריכוז אצל הצופה. רגע לפני שנאבד הריכוז לחלוטין, מתחילה אחת מסצנות המפתח של המחזה, וניתן לראות את נוכחות הבמאי מפציעה שוב בשפה בימתית ייחודית, מלווה בתאורה ותלבושות הולמים, אך בסוף הסצינה הזו ההצגה שוב נופלת למחזור מעברים מונוטוני, שקשה לשחקנים להפיח בו חיים. מה שמאזן את ההצגה ומטה את הכף לזכותה הם הליהוק המדויק, השימוש במסיכות אקספרסיביות יפהפיות והשירים בגרמנית שהוסיפו אופי ואווירה. ראוי לציין גם את המשחק של שמואל וילוז'ני שעיצב דמות עגולה ומעניינת, וכן, את העיבודים המוזיקליים הלא צפויים. הסוף המעגלי, מעורר מחשבה שמהדהדת בראש הרבה אחרי היציאה מהתיאטרון. 1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 

דירוג גולגולות מעודכן

 

דם נוטף על השיש

ביקורת ההצגה "אלקטרה"

מאת: אירית ראב

מחזות טרגיים, כגון טרילוגיית האוריסטיאה, אדיפוס ואחרים, מהווים במהותם משוכה מאוד מאתגרת בעבור כל יוצר תיאטרון שהוא. אמנם הנושאים שהם מציגים רלוונטיים היום עד כאב, אבל השפה היא אחרת, הערכים הם אחרים, והמציאות שעל הבמה לעיתים קצת קשה לעיכול. רבות הן ההצגות המנסות להציג את המחזות הקלאסיים הללו בדרך שונה וייחודית. במרבית המקרים, הן נכשלות. "אלקטרה" של תיאטרון הקאמרי מצליחה להוכיח אחרת.

המחזה "אלקטרה", מאת סופוקלס, מציג את נקודת מבטה של אלקטרה המבקשת לנקום את מותו של אביה, אגממנון. תקציר הפרקים הקודמים: אגממנון, מלך יוון, יצא למלחמת טרויה, אולם תוך כדי נתקל בקשיים רבים, חלק מהם בגלל יהירותו. בכדי להסיר קשיים אלו ולגרום לאלים להיות לצדו, החליט/אולץ להרוג את בתו איפגניה ולהעלות אותה כקורבן לאלים. לאחר מותה, האלים היו בעדו והוא הצליח לנצח במלחמה. כשחזר לארמונו, אשתו המלכה קליטמנסטרה רצחה אותו, ביחד עם מאהבה איגיסטוס, כנקמה על מות בתה. הבת השנייה, אלקטרה, ביקשה להגן על חייו של אחיה הקטן, אורסטס, ולשמור שאופציית הנקמה תמומש ביום מן הימים, ושלחה אותו לגלות עם משרת נאמן.

במחזה, המתרחש מספר שנים לאחר מכן, אלקטרה עדיין כועסת, עדיין רוצה נקמה. משפחתה, ובייחוד המלך והמלכה, מתייחסים אליה כאל שפחה הכפותה לביתה. ורק כשהמלך אינו בבית, היא מעיזה להגיד את שעל לבה. היא מסתובבת עם חברותיה הנאמנות, בנות המקהלה, המגוננות עליה ומגנות כל מילה שלא במקום, כל מילה שעלולה להשתמע ככעס שלא לעניין, כגץ של נקמה. במהלך המחזה, לאחר שמבינה שאחיה אינו בחיים, אלקטרה מחליטה לעשות מעשה, ולעזאזל ההשלכות. אולם לקראת סוף המחזה, אחיה מתגלה בפניה במלוא הדרו, ויחדיו הם מוציאים לפועל את הנקמה המיוחלת ורוצחים את הזוג המלכותי.

אלקטרה

המחזה "אלקטרה" זכה לאינספור עיבודים בימתיים בכל רחבי העולם, ואף תרם לכתיבתם של יצירות אחרות. גם בארץ, ההצגה עלתה כמה וכמה פעמים, במסגרות רפרטואריות, בפרינג' ואף באקדמיות ובסטודיות לתיאטרון. העיבוד הבימתי של הקאמרי, בניצוחו של כפיר אזולאי, מצליח איפה שיוצרים אחרים נכשלו ומעניק נקודת מבט מודרנית ורלוונטית למחזה הקלאסי.

ישנם מספר אלמנטים אשר הופכים את ההצגה הזו למוצלחת ביותר, אפילו אעז ואומר ליצירת מופת. ראשית, קאסט ההצגה כולל שחקניות ושחקנים מהשורה הראשונה בתיאטרון, תוך ליהוק מדויק ומעניין. את אלקטרה מגלמת אולה שור-סלקטר, שמתאימה לתפקיד כמו פגיון ליד מונפת. זו לא פעם ראשונה שסלקטר מגלמת את האישה המורדת נגד המוסכמות, זו שזועקת את מה שכולם מעדיפים להשתיק – היא עשתה זאת באנטיגונה, במעיין הכבשים. את קליטימנסטרה מגלמת הלנה ירלובה המצוינת, שלמרות תאונת הדרכים שעברה לא מכבר, השתקמה וחזרה אל התיאטרון ועל כך הצופים יכולים רק להודות. מדובר בליהוק מרתק לטעמי, מאחר ובניגוד לשחקניות שגילמו את המלכה הרוצחת בעבר, לירלובה אין סקס אפיל של רוצחת נקמנית, אלא של דימויים צחים יותר, טובים יותר. אולי בשל כך היא מצליחה לבטא את הלבטים הרוחשים מבעד לשריון הקרח של קליטמנסטרה. אודי רוטשילד מגלם את אורסטס, ועל אף שיש אי-אילו הבלחות מלודרמטיות במשחקו, איכשהו בהצגה מעין זו זה משתלב יפה, אפילו מתבקש. המקהלה, (המגולמת על ידי דנה וישינסקי, הגר דנון, מונה מרקוביץ' מור וליאת שטרן) מהווה עזר כנגדה של אלקטרה, ומשוחקת ומושרת בצורה נהדרת ומרטיטה.

שנית, העיצוב הבימתי, שנעשה על ידי פולינה אדמוב, והוידאו ארט, שעוצב על ידי יואב כהן, הופך את הטרגדיה הזו למודרנית וקלאסית בעת ובעונה אחת.  על הבמה, הבנויה כמשולש גדול, ישנו כיסוי דמוי שלג, שכל תנועה עליו מגלה תחתית אדומה כדם. הקירות מכוסים לוחות בטון אפורים. בעומק הבמה, ישנה נישה מצופה שיש לבן ובוהק, עליה נתלה ספסל לבן. בין המעטה השלגי לבין הנישה השיישית מפריד מסך כאילו שקוף הנראה כמו כניסה לחנייה ביתית בבית בפרברי אמריקה, כזה המכסה בתמימות את הסודות המוגלתיים. במהלך ההצגה, הדם הניגר אינו מופיע רק מהדמויות הנרצחות, אלא גם מאלמנטים עקיפים, כגון האותיות הזועקות אותן רושמת אלקטרה על קיר השיש, מילים אותן ממהרות בנות המקהלה לנגב. כמו עלי הכותרת של הפרחים האדומים, אותם מבקשת כריסטומיס, אחותה של אלקטרה, להניח כמנחה על קבר אגממנון. וכמובן, הרצפה שנחשפת בכל צעד וצעד של רגלי השחקנים. בנוסף לאלו, הוידאו ארט מצליח להעשיר את החוויה התיאטרונית אלפי מונים ומציג מבחר סרטונים המשתלבים באופן הדוק עם יתר האלמנטים התיאטרליים בהצגה – בין אם מדובר על אלקטרה הצעירה ואחיה הקטן, המרותקים לגופת אביהם המובלת על עגלת מתכת ובין אם מדובר על דימויים נהדרים, כגון נמלים מתרוצצות על עומק הבמה, רגע לפני שהמלכה הרוצחת מופיעה.

בנוסף לכך, המקהלה בהצגה אינה מיוצגת על ידי קטעים מילוליים בלבד, אלא בעיקר על ידי קטעים מוסיקליים מצוינים, שהולחנו ועובדו על ידי אלדד לידור ואלעד אדר.  אמנם, אין מדובר באלמנט תיאטרלי חדשני ופורץ דרך, ורבים הם האמנים שבחרו לעבד את קטעי המקהלה היוונית ולהפוך אותם לכדי קטעי שירה. עם זאת, בהצגה זו מדובר בנדבך משמעותי ביותר, המעלה את ההצגה כולה לטונים חדשים, וסביר מאוד כי לולא היו, משהו בה היה הולך לאיבוד. רק חבל שהקאמרי או לידור לא עשו בחוכמה ושחררו לאחר ההצגה את הפסקול של ההצגה, כי אז הצופים שנהנו מאותם קטעים מוסיקליים יכלו להמשיך וליהנות מהם גם בבית. אם בווסט אנד עושים את זה, למה לא בשאול המלך?

על כל הקלחת התיאטרלית הזו מנצח הבמאי הצעיר כפיר אזולאי. אין מדובר בעיבוד ראשון שלו למחזה קלאסי, הוא עשה זאת היטב ב-"נורה" של תיאטרון באר שבע ו-"הדה גיבלר" בתיאטרון הבימה. אין זו הפעם הראשונה שאזולאי עיבד מחזה טראגי לכדי הצגה מודרנית – בלימודיו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא לקח את "פדרה מאוהבת" של שרה קיין (המבוססת על "פדרה" מאת סנקה) ונתן לה טוויסט משובח. חדי הבחנה וזיכרון יוכלו לגלות קווי דמיון רבים בין "פדרה מאוהבת" לבין "אלקטרה". עם זאת, מדובר בהישג משמעותי לבוגר החוג הצעיר, שסביר כי יתרום עוד הרבה לתיאטרון הישראלי. כולי תקווה שיהיה נאמן לאמת האמנותית שלו במהלך הדרך, ולא ייכנע לאי-אילו חיות לוחשות המשחרות לטרף.

אלקטרה

תיאטרון הקאמרי

מאת: סופוקלס

תרגום: אהרון שבתאי

בימוי: כפיר אזולאי

משחק: אולה שור-סלקטר, הלנה ירלובה, אודי רוטשילד, דנה וישינסקי, הגר דנון, יגאל זקס, גלוריה בס, מונה מרקוביץ' מור, יוסי קאנץ וליאת שטרן.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

וידאו-ארט: יואב כהן

מוסיקה: אלדד לידור

עיבודים מוסיקליים: אלעד אדר

תאורה: קרן גרנק

ע. במאי ותחקירן: עדו סתר

מועדים נוספים: 6/8/14 20:30 ; 8/8/14 12:00, 21:00 ; 9/8/14 21:00

10/9/14 20:30 ; 21/9/14 21:00 ; 14-15/9/14 20:30 ;

לעוד מועדים: לוח ההצגות של תיאטרון הקאמרי

 

 

והפעם – מחזמר!

טוני ומריה ביפו העתיקה

מאת: אירית ראב

ממש לא מזמן, הועלתה הפרימיירה של קזבלן, המחזמר החדש של תיאטרון הקאמרי. מאז ועד עכשיו, האינטרנט הוצף בביקורות וסקירות אודות ההצגה. אחדים אמרו כי קזבלן אקטואלי עכשיו יותר מאי פעם. אחרים טענו כי משפחות רבות, על כל צאצאיהן, יראו את קזבלן של הקמארי.  רק ימים יגידו אם אכן הגירסה הנוכחית של קזבלן תשבור את הקופות ותתעלה על הניסיון הכושל משנות השמונים.

אז נכון, עמוס תמם הוא לא יהורם גאון. אבל המחזמר הנוכחי הוא הצלחה מופתית בעיקר בשל העובדה כי כשמאחדים את הכוחות הנכונים, יכולים לראות תוצאות. צדי צרפתי על הבימוי, יוסי בן נון על המוסיקה, עוז מורג על הכוריאוגרפיה ורוני תורן על התפאורה, ועוד יוצרים ושחקנים טובים אחרים.

קזבלן היה במקור מחזה, מאת יגאל מוסינזון. ההצגה הועלתה לראשונה בשנת 1954, בין היתר בכדי לנסות ולגשר על הפערים העדתיים של אותה התקופה. בשנות השישים נוספו לה שירים, שונתה העלילה, הוסף יהורם גאון אחד והשאר היסטוריה. בשנות השבעים הופק עיבוד קולנועי שנכנס לקאנון הסרטים הישראלי.

רבות הן הפרשנויות שנעשו על קזבלן אולם אחת נותרה בעינה. מדובר על סיפור הפרברים הישראלי, המתמקד בקזבלן המרוקאי המאוהב ברחל האשכנזית. בשונה מסיפור הפרברים מברודווי, המחזמר קזבלן אינו מתמקד רק בסיפור האהבה חוצה הגבולות של שני הצעירים, אלא בפערים העדתיים ובסטיגמות הרובצות על כל עדה, סטיגמות הקיימות עד היום.

בשונה מעיבודים אחרים, בין אם אלו על הבמה ובין אם העיבוד הקולנועי, קזבלן הנוכחי של הקאמרי מצליח להשתוות עוד קצת אל סיפור הפרברים האמריקאי. התפאורה מנכיחה את השכונה היפואית על כלונסאות המתרוממות מעלה, כבתים המטים ליפול של יפו. אין בתים של ממש, רק חלקי מרפסות, דלתות, מדרגות ואסבסט. כמו העיצוב המקורי של סיפור הפרברים, שהידר את שני צידי הבמה במרפסות ומדרגות חירום.

אלמנט נוסף המזכיר את סיפור הפרברים הוא הברילנטרים, הכנופייה של קזבלן. בניגוד לגרסאות קודמות, הצעירים הקשוחים של יפו מעוצבים במחזמר הנוכחי כאילו היו כנופיית ג'טס המיתולוגית. דבר שמקבל חיזוק ניכר בשיר "מה קרה?" בו הם עוטים על חלקי מכונית ומנסים לגרום לבחורות לנסוע איתם, ובסצינת העירייה, בה כל אחד מהם עוטה את תפקידו של הפקיד, דבר שמזכיר מאוד את השיר "הקצין קרופקי".  עיצוב התלבושות, שנעשה על ידי עופרה קונפינו, גם מצליח להדהד את מדרגות החירום ואולמות הריקודים של אמריקה של שנות החמישים, בתוך כור ההיתוך העדתי של מדינת ישראל.

כל אלו, ואלמנטים רבים אחרים, מוכיחים כי למחזמר הישראלי יש לא פחות כבוד מאחיו באמריקה.