ראיון עם הזמרת והשחקנית שרי צוריאל

לרגל 32 השנים להעלאת ההפקה הישראלית (הראשונה) של המחזמר "אחים בדם"

מאת: דנה שוכמכר

32 שנה לאחר שהמחזמר המצליח "אחים בדם" הועלה לראשונה בישראל, בשיתוף תיאטרון הקאמרי, שוחחתי עם השחקנית והזמרת שרי צוריאל, אשר גילמה את גב' ליונס, כדי לנסות להבין מה היה סוד הקסם וההצלחה של ההפקה.  

המחזמר זכה בפרס אוליבייה – את יכולה לנסות להסביר את סוד ההצלחה שלו?

"המחזה מספר סיפור שיש בו גם טרגדיה, גם סיפור שמסופר דרך נקודות זמן בחיים של הדמויות החל בילדות ועד הבגרות, זה מרתק לראות כיצד דמויות מתפתחות ככל שעובר הזמן וכמובן המוסיקה המצוינת. העלילה רבת תהפוכות עם עליות וירידות, אהבות ושנאות, יש בו את כל המרכיבים הנכונים להצלחה.

אני חושבת שאחת הסיבות שהמחזמר זכה להצלחה כל כך גדולה באנגליה זה בשל ענייני המעמדות שם, זה נמצא כל הזמן בסדר היום שלהם, הם מרבים לעסוק באיזה מעמד אתה. הנושא של מעמד חברתי מאוד משמעותי והמעטפת של מחזה ושירים עבדה מצוין.  

אני זוכרת שהייתי מאוד נרגשת בכל ערב בשיר הפתיחה הפותח את המחזה – לא יכול להיות. הרגע הזה בו אנחנו שרים את שיר הפתיחה, יוצאים מהבמה ומתחילים את המערכה הראשונה, זה היה עבורי רגע בלתי נשכח."

כשאת מביטה היום על ההפקה בישראל, 32 שנים לאחר שעלתה, את יכולה להסביר מדוע היא הצליחה כל כך בארץ?

"אני חושבת שהשירים והביצועים עומדים במבחן הזמן, היה לנו קאסט נהדר והיחסים שלי עם שלומית אהרון (שגילמה את גברת ג'ונסטון. ד.ש) היו מצוינים. את התלבושות של ההפקה הביאו לנו מלונדון, הכל היה מוקפד מאוד. העבודה עם שלומית אהרון כללה הוראות בימוי של הבמאי כריס בונד. את בן זוגי בהפקה גילם עמי מנדלמן ועבדנו על מערכת יחסים בין בני זוג על מנת שזה יראה אמיתי. ככל שעבר הזמן  ההפקה הפכה לשלאגר, קהל רב הגיע לצפות בנו בסינרמה. מה שקטע את ההצלחה ההיסטרית שלנו הייתה מלחמת המפרץ בתחילת שנות התשעים.

את היית כוכבת גדולה ומוכרת  באותן שנים, איך הגעת להפקה של אחים בדם?

"אני שיחקתי בתיאטרון כל השנים. בשנת 1988, שנה בדיוק לפני "אחים בדם", שיחקתי בתיאטרון החאן בהצגה "צד בצד" מאת סטיבן זונדהיים בהשתתפות אלי גורנשטיין, גיל אלון ואלקי ג'ייקובס בתרגום של דן אלמגור ובבימוי של עמית גזית.

במקרה הזה של "אחים בדם", הזמינו אותי לאודישן כי ההפקה רצתה משתתפים מוכרים והם ידעו שיש לי יכולות שירה ומשחק. אמרו לי שאני עומדת לגלם אישה עשירה והכנתי באודישן שיר של זונדהיים, "The Ladies Who Lunch" – השיר עוסק בכל אותן נשים מהמעמד הגבוה  שעסוקות בלעבור מהשקה להשקה ובעצם השיר אומר שאין להן כלום מתחת לכל העושר הזה. ברגע בו סיימתי את השיר, כריס בונד, הבמאי, הדריך אותי כבר הלכה למעשה לגבי התפקיד עצמו של גברת ליונס ובאותו הרגע הבנתי שקיבלתי את התפקיד.

גברת ליונס הייתה אישה מורכבת, שנסיבות חייה גרמו לה לפעול באופן לא קונבנציונאלי. תוכלי לספר איך עבדת על הדמות?

"הבמאי אמר 'מה שאנחנו רואים בשיר ששרת עכשיו, זה את הבעייתיות שיש לאותן נשים, יש להן בעיה נפשית חמורה'. אני רוצה שתשירי את השיר ששרת עכשיו בתור אישה משוגעת, מטורפת. הדבר הראשון שהייתי צריכה לחפש בדמות שלה זה את התשוקה להיות אמא. באותה תקופה הייתי גרושה ללא ילדים, הייתי בסוף שנות השלושים לחיי ועוד לא הפכתי לאם. האימהות לא בערה בי באופן אישי, לא הייתה בי תשוקה לילד באותה התקופה, אז נאלצתי לחפש את התשוקה לטובת התפקיד.

הייתי צריכה לחפש במקומות בתוך עצמי מהיכן נובעת התשוקה של גברת ליונס ומצאתי את התשובה בעובדה שעוד לא היה לי ילד ואני לא יודעת אם יהיה לי אי פעם ילד יום אחד, עברתי מסע פנימי מרתק בעקבות התפקיד הזה."

קראתי שכריס בונד האמין שצריך לכלול אינטואיציה במסגרת העבודה על ההצגה, את יכולה לפרט על שיטת העבודה הזו?

"אני זוכרת פעם אחת שהוא נתן לשלומית אהרון ולי לבצע אימפרוביזציה בסצנה הראשונה שנותנת את הבסיס לכל הסיפור. הוא נתן לנו לעשות דברים שלא כתובים, לא לעמוד במקום בו היינו צריכות לעמוד אלא לאלתר. קיבלנו נתונים ברורים – שלומית אהרון גילמה את האם הענייה, קשת יום, אני גילמתי את האם העשירה והרעה שיש לה כל מה שאישה יכולה לחלום חוץ מהחלום העיקרי שיש לה ילד. התחלנו שיחה מקרית המבוססת על הסיטואציה, כמו שמתרחש במחזה ואז יכולים לצאת כל מיני דברים שיכולים לסייע בעיצוב הדמות.

למשל, אם אני משחקת אישה עשירה אז הנשים האלה היו תמיד לבושות היטב ואלגנטיות, אז באימפרוביזציה מצאתי את עצמי עושה דברים לא אופייניים לנשים מהסוג שלה כדי למצוא את הרגש הפנימי שאני צריכה להביא – את התשוקה העצומה לילד."

"אחים בדם" מדגים את הדיאלוג בין חינוך סביבתי לבין תורשה, איך בתור שחקנית עבדת על החוויה הזאת?

"זה בדיוק מה שקרה בארץ שלנו ואני כואבת את זה מאוד, בגלל שאני אזרחית המדינה שלנו. זה לא ייתכן שיש ילדים שגרים במקומות המוגדרים בתור פריפריה ומקבלים פחות מכיוון שהם מגיעים מהאזורים הללו לעומת ילדים שמתגוררים באזורים מרכזיים ותנאי הפתיחה שלהם טובים יותר."

המחזמר תורגם על ידי אהוד מנור, את יכולה לספר איך היה לעבוד על מחזה מתורגם ולא מקורי?

"הגאונות של אהוד מנור הייתה תרגום מדויק ונכון. היה נדמה כאילו השירים נכתבו בעברית ולא תורגמו מאנגלית. במחזה הזה התרגום היה מדויק והראה שאפשר לעשות שימוש בעברית מדוברת ולקרב את הקהל ליצירה.

לא היה מצב בו אמרתי, אין סיכוי שאני אומרת משפט כזה או אחר עכשיו, אלא הכל היה נכון ולא מצאתי את עצמי נתקעת באף משפט, זה היה שוטף לחלוטין. השירים היו נהדרים, זה היה מובנה, היה נדמה שהוא כתב את המחזה במקור. זאת ההצלחה שלו."

ראיון עם הזמרת והשחקנית שלומית אהרון

לרגל חגיגות 32 השנים להפקה הישראלית הראשונה של המחזמר "אחים בדם"

מאת: דנה שוכמכר

המחזמר המצליח "אחים בדם", מאת וילי ראסל, מבוסס על הנובלה "האחים קורסיקאן" מאת אלכסנדר דיומא. ההפקה עלתה לראשונה בשנת 1983 בווסט אנד שבלונדון, תפסה תאוצה ופופולריות תוך זמן קצר, ואף זכתה בפרס על שם לורנס אוליבייה.

היצירה מגוללת את סיפורם הטרגי של זוג תאומים אשר הופרדו בלידתם וגדלו בסביבות שונות – אח אחד גדל להיות יועץ, בוגר קיימברידג', בעוד האח האחר מובטל ובילה שנים רבות בכלא. השניים נפגשים בדרך לא דרך, נעשים חברים טובים, מתאהבים באותה בחורה, ולבסוף, מוצאים את מותם ביחד. במקביל לעלילת התאומים, היצירה מציגה גם את עלילת אימהותיהם. גברת ג'ונסטון המתגוררת עם ילדיה בליברפול ומתחילה לעבוד בתור מנקה אצל הזוג ליונס. היא מתקשה לעמוד בחשבונות השוטפים של ביתה ומשפחתה, דבר העומד למבחן נוסף לאחר שהיא מגלה שהיא בהריון, אך אין לה אפשרות לגדל את התאומים. מאחר שגברת ליונס רוצה ילד, אך אינה מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמה, היא מציעה לגברת ג'ונסטון למסור לה את אחד התינוקות. בכך, מתחיל מסע פתלתל ומסועף, בו הילדים גדלים בסביבות שונות, האימהות מנסות להתרחק זו מזו, ולבסוף התאומים מוצאים את הדרך אחד לשני, באופן טרגי במיוחד.

בשנת 1989, ההצגה עלתה לראשונה בישראל, בשיתוף תיאטרון הקאמרי. צוות השחקנים כלל את שלומית אהרון, שרי צוריאל, אלון אבוטבול, מאיר סוויסה, יובל דור ועמי מנדלמן. מאז, ההצגה עלתה מספר פעמים על במות התיאטרון בארץ, בין היתר בבית צבי ובבית ליסין. 32 שנה לאחר שההצגה הועלתה לראשונה על הבמה הישראלית, בחרנו במרתה לחגוג את המאורע בראיון עם שלומית אהרון, שגילמה את גברת ג'ונסטון, ובראיון עם שרי צוריאל, שגילמה את גב' ליונס, ואשר יתפרסם בימים הקרובים.

מאז "אחים בדם", שלומית אהרון לא השתתפה במחזמר באותו סדר גודל כפי אלו שהשתתפה בהם בשנות השמונים. בימים אלו, היא חוזרת לתיאטרון ומגלמת את דמותה של רחל מרכוס, רעייתו של נתן אלתרמן, בהצגה "עוד חוזר הניגון" בתיאטרון הבימה. לרגל המחזמר שהיה, וכן, גם לכבוד המחזמר שהנו, שוחחתי עמה על הצלחת "אחים בדם", העבודה על הדמויות, למה סירבה בתחילה לגלם את דמותה של גברת ג'ונסטון ואיך זה מרגיש לחזור לבמת התיאטרון?

למה לדעתך "אחים בדם" נחשב למחזמר מצליח?

"המחזמר כולל את כל המרכיבים הנחוצים להצלחה. יש בו גם דרמה, גם קומדיה וגם אפשרות להציג את הדמויות לאורך השנים. הקהל עובר את המסע הזה ביחד עם הדמויות עד לסוף הטרגי – מותם של שני האחים. המוסיקה המצוינת תרמה להצלחה של המחזמר, היא מהווה עוד שחקן בהצגה ויוצרת עולם שלם לתוכו נכנסים הצופים. בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא המעמדות שהיה מאוד משמעותי באנגליה ובא לידי ביטוי במחזה.

את היית כוכבת גדולה ומוכרת  באותן שנים, איך הגעת להפקה של "אחים בדם"?

"התחלתי את דרכי המוסיקלית בגיל 16 בבית הספר לאמנויות רננים, שם הופעתי ביחד עם יגאל בשן זכרו לברכה, היינו צמד בשם "יגאל ושלומית" ושרנו חומרים מקוריים. המשכתי ללהקת פיקוד מרכז בניצוחו של גנדי, שם קיבלתי את הסולו הראשון שלי – "יש לי אהוב בסיירת חרוב". בשנת 1975 הצטרפתי לשלישיית "אף אוזן וגרון", עם עמי מנדלמן, קיקי רוטשטיין ויובל דור, ביחד הפכנו ללהקת "הכל עובר חביבי".

לפני "אחים בדם" גילמתי את אפונין במחזמר "עלובי החיים" בשנת 1987 בתיאטרון הקאמרי לצידו של דודו פישר, כך שעולם מחזות הזמר לא היה זר לי, וראיתי לנכון להמשיך את המסלול הזה. הבחירה במחזמר "אחים בדם" לא הייתה פשוטה לי. קיקי רוטשטיין, האמרגן שלי, הציע להציג את המחזמר וטסתי ללונדון לצפות בו."

גברת ג'ונסטון הייתה אישה קשת יום שעשתה מעשה מהפכני וויתרה על אחד מילדיה, את מסוגלת להבין את הבחירה שלה?

"תראי, אני לא נוהגת לשפוט את הדמויות אותן אני מגלמת. לכן, כאשר ראיתי את הטקסט של המחזמר היה בי קושי גדול. חשבתי לעצמי, איך אני בתור אם צעירה לשני ילדים קטנים יכולה להיכנס לדמות שלה? בתור שלומית, לא הייתי מעלה על דעתי לוותר על אחד הילדים שלי, איך אפשר לעשות זאת? אבל אחרי שהנחתי את הקושי שלי בצד, ניסיתי להבין את המניעים שלה, להבין כיצד היא הגיעה להחלטה הזאת ולא לראות אותה מהמקום שלי אלא לתת לה את המקום שלה, רק כך יכולתי לעלות על הבמה ערב ערב ולגלם את דמותה. אני חושבת שיש חשיבות גדולה ביותר לעשות את ההפרדה הזאת בין הדמות לבין האני הפרטי, אחרת קשה מאוד להמשיך להגיע לתיאטרון. בסופו של דבר אפשר להישאב לתוך העולם הזה של הדמויות וזה עלול להיות מסוכן."

כשאת מביטה היום על השחקנית הצעירה ההיא, מה את רואה?

"אני רואה שחקנית חוקרת ומבצעת שיש בה רצון גדול ללמוד ולהתפתח. לדמות של גברת ג'ונסטון הבאתי בשעתו את ניסיון החיים שלי, אני דור שני לשואה, הגעתי מבית בו אמא הייתה זמרת אופרה, שחקנית בתיאטרון יידיש. אבי נפטר כאשר הייתי בת 17, גדלנו בבית שהיו בו הרבה שתיקות, לא דיברו על העבר, היו סודות. לתפקיד של גברת ג'ונסטון הבאתי את העולם הזה, עולם בו הנסתר גדול יותר ממה שיודעים.

בגיל 17 אבי נפטר במפתיע ממחלה ולאחר מותו שיניתי שם משפחתי המקורי דביניק, לשמו הפרטי של אבי, אהרון. כשהוא נפטר היה בי עצב גדול, מצאתי את עצמי נשארת עם אמא שלה והחיים היו מורכבים הן מבחינה רגשית והן מבחינה כלכלית. למרות העצב שהיה קיים בי, מצאתי את עצמי נלחמת על חיי ובוחרת לברוא את החיים מחדש."

המחזמר תורגם על ידי אהוד מנור, את יכולה לספר על העבודה על מחזה מתורגם ולא מקורי?

"התרגום של אהוד מנור זכרו לברכה נפלא בעיני. אני זוכרת את עצמי מגיעה להצגה ומאוד שלמה עם הטקסט, עם האופן בו הטקסט מתיישב בפה בצורה כל כך מדויקת. כך, גם לגבי התרגום של השירים, שהיה נפלא. חשתי התרגשות גדולה וכבוד גדול לשיר את התרגומים הנפלאים שלו.

בשום שלב לא חשתי שהטקסט לא נכון ולא מדויק, אלא בדיוק להפך – הכל היה כל כך מדויק ונכון, מה שהפך את העבודה על המחזה למהנה במיוחד. הייתי שמחה אילו הייתה אפשרות להציג שוב את המחזמר, אני מרגישה שיש לי עוד רבדים ועומקים להביא לדמותה של גברת ג'ונסטון."

קראתי שכריס בונד הבמאי האמין שצריך לכלול אינטואיציה במסגרת עבודה על המחזה, את יכולה לפרט מה זה כלל?

"כן, אני זוכרת שהוא ביקש ממני להתכופף ולהתחיל לשפשף את הבמה אשר נדמתה לרצפה של הבית של גברת ג'ונסטון. הפעולה הזאת כל כך שונה מהאופן בו אנשים מנקים את הבית שלהם, היה בזה המון כאב, צער וקושי.

אני זוכרת את העבודה הפיזית על הדמות שלה הרבה יותר בהשוואה לעבודה החיצונית שנדרשה ממני לעשות. עצם העובדה שמצאתי את עצמי מתכופפת באולם נגה ומשפשפת את הרצפה פתאום חיבר אותי עם הקושי של הדמות, פתאום יכולתי להבין את מסלול החיים שלה ואת הבחירות שלה."

איך היה להיות עם חברי "הכל עובר חביבי" על במת התיאטרון?

"יובל דור, בן זוגי לשעבר ואבי ילדיי טליה ודניאל, גילם את המספר. עמי מנדלמן גילם את מר ליונס העשיר. כל אחד היה מרוכז בדמות שלו וביחד יצרנו את השלם, את ההפקה שהייתה מוקפדת ומדויקת מאוד. בלהקה "הכל עובר חביבי" היו לנו לעיתים התנגשויות כי כל אחד משך לכיוון אחר, במקרה של "אחים בדם" היינו שחקנים בהפקה משותפת והעבודה איתם הייתה נהדרת.

איך את מרגישה לחזור כעת לתיאטרון, אחרי כל כך הרבה שנים?

"התרגשות גדולה. אני מרגישה בתיאטרון הבימה כמו בבית. יש לי מפגש מחודש עם ריקי גל- שתינו השתתפנו בעבר במחזמר עלובי החיים ואני נהנית מאוד מהמפגש המחודש עם הזמרת הנפלאה הזאת. את תפקיד רחל מרכוס אני חולקת עם השחקנית מאיה מעוז. שחקנית דרמטית מופלאה. היא רחל הצעירה ואני הבוגרת. אני שואבת מהעוצמות שלה לגילום התפקיד המשותף שלנו.

בתחילת דרכי בגיל 16 תמיד חלמתי לשחק בתיאטרון, יותר נכון לשלב בין הכישורים שלי שירה ומשחק ואני מרגישה שיש לי כאן מתנה והזדמנות אדירה לעשות את זה. זאת, לצד ההופעות המחודשות של "הכל עובר חביבי", הופעות עם 3 הטנורים והמופע "תקליט עברי", בהפקתו ועיבודו של גלעד אפרת."  

טור פרידה מהבמאי והיוצר עמרי ניצן

מאת: דנה שוכמכר

כשהייתי בת 16, תמונות מתוך הצגותיו של עמרי ניצן עיטרו את קירות חדרי. בשנים ההן, להוריי היה מנוי לתיאטרון הקאמרי, אבל הם לא באמת עשו בו שימוש. ילדת התיאטרון אשר חלמה להפוך יום אחד לעיתונאית ומבקרת תיאטרון לא אפשרה להם ליהנות מהמנוי אלא רצתה ליהנות ממנו בעצמה. עמרי ניצן היה מבחינתי שם קוד לתיאטרון מופלא וחדשני.

שם, במגירה החומה, הסתתר המנוי, בצבע חום או אולי כחול, כמו מפתח לדלת קסמים מיוחדת שרק מי שנכנס בה יכול להבין מהו אושר ולדעת כי עם הכניסה, החיים לא ייראו כפי שנראו פעם. כמו כישוף, היה זה בלתי אפשרי לא להיכנס לחדר ההוא, להבחין במנוי ומהר מאוד להזמין עוד כרטיסים לאחת מהצגותיו של ניצן. כאשר נכנסים לתיאטרון, תמיד יש תחושה נפלאה שהגיל הכרונולוגי נשאר מחוץ לאולם ואת חוזרת להיות ילדה, בעלת כושר התפעלות יוצא דופן. פלא זה, התרחש בכל אחת מהיצירות שלו.

בכל ביקור וצפייה בהצגותיו של ניצן, היה נדמה שהוא יכול לברוא עולם שלם ולהותיר מחוץ לאולם את העולם החיצוני, לשעה, שעתיים, לפעמים יותר – יכולת מופלאה השמורה לאנשי תיאטרון בעלי תפיסה ייחודית. בתור צופה אדוקה של טקס פרס התיאטרון ראיתי אותו שוב ושוב עולה על הבמה נרגש ונפעם, כאילו זאת הפעם הראשונה. בכל טקס וטקס, הייתי מסתכלת עליו, איש תרבות בעל ידע רב, יושב באולם מתוח וסקרן, יודע שכל ערב חובת ההוכחה חלה עליו מחדש והקהל צריך להיות מרוצה.

התיאטרון זה המקום המושלם לבכות בו, גם ברגעי שמחה וגם ברגעי עצב. שם בחלל המלא אנשים זרים, אפשר להשתחרר ממוסכמות העולם החיצוני, להניח לדמעות לזלוג ולהרגיש הכי טוב שאפשר. בהצגותיו של ניצן הייתה אפשרות להתענג על כל דמעה ודמעה, ולהרגיש קתרזיס מבורך ומעורר פליאה שאחריו החיים נראים אחרת לגמרי.

ועם זאת, תיאטרון אינו צריך רק לבדר ולרגש את הקהל, אלא גם לאפשר לו לנוע באי נחת בכיסא. גם יצירותיו של ניצן ידעו לפרקים לערער את הצופה ולבעוט לו בקישקעס. השחקן ובמאי התיאטרון אלון אופיר, אשר שיחק בהצגות רבות שניצן ביים, התייחס לעבודה המשותפת של שניהם. לדבריו של אופיר, בעבודה על ההצגה "משרתם של שני אדונים" שהוצגה בתיאטרון הבימה, אמר ניצן כי נקודת המוצא שלו היא דרמה ולא קומדיה. הוא הוסיף ואמר שהדמויות כואבות ויש להתייחס לכאב שלהן. אופיר ציין שבזה ניצן היה ענק. הכוונה לא הייתה להצחיק אלא לספר סיפור עצוב על אדם שלא יכול להתחתן עם מי שהוא אוהב, זאת הייתה נקודת המוצא שלו.

"הדמות שלי איימה בהתאבדות, יש שם במחזה דמויות שהחיים שלהם קשים – אדם רעב שיש לו רק פרוסת לחם אחת והוא אומר 'אני אקח חתיכת לחם קטנה ואשמור את הפירור לאחר כך', אחות שבורחת כי רצחו את האהוב שלה ומחפשת את מי שרצח את האהוב שלה. אלו חומרים של חיים ומוות. המצוקות האלה הן מצוקות קיומיות והוא אמר לנו תמיד להיכנס עמוק לתוך הרגש, הוא עבד איתי איך אני אבכה במהלך העבודה על החזרות. בהתחלה לא הבנתי, אז שאלתי אותו – 'אני אבכה בקומדיה?' אז הוא אמר לי 'כן, אתה תבכה'."

מעבר להתייחסות לקומדיה כמו לדרמה, אומר אופיר שעמרי ניצן ידע את הקהל שלו היטב והיה מאסטר רציני. "בהצגה "המורדים" שהוצגה בתיאטרון הקאמרי, הייתי קשור לכיסא והייתי צריך לדבר בפרופיל כי הדמויות במחזה לא יכלו לאיים על הדמות שלי באקדח כשהגב שלהן פונה לקהל, אז כל הזמן שברתי את הראש ימינה ושמאלה והוא אמר לי 'דבר אל הקיר הרביעי, אין לך ברירה' וזה פשוט עבד טוב יותר. בהצגה גילמתי קצין בריטי והוא התעקש לשכור מורה לאנגלית כדי שהמבטא שלי יהיה מושלם. עוד דבר, הוא התעקש שנגיע להצגה מוכנים כאילו זאת לא ההצגה הראשונה. ההצגות שלו הגיעו לבמה מוכנות  ב-100 אחוז. אני זוכר שבהצגה הראשונה שלנו הייתה תחושה של הצגה שרצה זמן רב ולא הצגה חדשה בגלל ההתעקשות שלו שלא נהיה עסוקים בלאן צריך ללכת עכשיו אלא נהיה עסוקים בגילום הדמויות."

בשנת 1997 עלתה בתיאטרון הקאמרי ההפקה "רצח" בבימויו. הפקה מרהיבה, קשה לצפייה ומעוררת אי נוחות. הפקה שלא אפשרה לצופים לשבת בנחת בכיסאות אלא להתבונן בצורה מפוקחת, כואבת וקשה על מציאות חיינו המסובכת בארץ הזאת תוך ידיעה כי ייתכן ומה שהיה הוא אולי מה שיהיה בעתיד.

דם, יזע ודמעות היו מנת חלקה של ההפקה אשר יצרה בתיאטרון סדר יום חדש, והוכיחה שאין זה רק מקום ללחם ושעשועים, אלא גם מקום בו יש לתת ביטוי למורכבות החיים והיכולת של היוצרים. בהתאם, על היצירה להשפיע על אופן המחשבה של הקהל המגיע לתיאטרון ועשוי לצאת משם אחרת לגמרי.

"ניצן לא עבד על פני השטח, אלא נכנס לעומקם של הדברים והייתה אווירה קשה וטעונה בחדר החזרות", מוסיף אופיר. "מצאנו את עצמנו מתווכחים לא פעם ולא פעמיים בשל ההתעסקות של המחזה באלימות. הוא לא האמין בריכוך המציאות אלא להביא את המציאות האלימה שהוצגה במחזה כפי שהיא. הוא היה איש תיאטרון טוטאלי במלוא מובן המילה, היה בו עומק ללא פשרות, הוא תמיד דאג להקיף את השחקנים באנשי המקצוע הטובים ביותר."

ההפקה "הילד חולם", הפקה משותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי בבימוי ניצן, הייתה ההצגה האחרונה שלו בתור המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי. ההפקה הוצגה בתיאטרון בשנת 2018, והייתה זו הפקה מיוחדת שהוא חלם עליה במשך שנים ארוכות, והתוצאה הייתה פיוטית, מרגשת, קשה לצפייה – בדיוק כמו שתיאטרון צריך להיות.

שנים רבות של צפייה בתיאטרון הובילו אותי להבנה כי לא בכדי ניצן בחר לביים את "הילד חולם". גם לאחר שנות עשייה רבות, ניצן היה הילד החולם, כזה שאינו מהסס לברוא עולם חדש, אחר ומסקרן, כזה אשר גורם לקהל לעצום את עיניו למשך כמה שעות ולדמיין מציאות אחרת. בעולם בו המציאות קשה, נוקשה ואכזרית, היה עמרי ניצן הזרקור אשר האיר את חייהם של רבים בקהל וגרם להם לצחוק ולבכות, בכל פעם מחדש.

יהי זכרו ברוך.

לא לריב – תיאטרון הקאמרי

לא לריב | צילום: רדי רובינשטיין

יחסי אחים ואחיות, זהו הנושא שעומד בבסיס ההצגה "לא לריב" של תיאטרון הקאמרי, שכתב גור קורן (שגם משחק בה). אחרי מות האב נפגשים שני אחים ואחות אחת אצל עורך דין בעל בעיות מוצא ואיחורים מצחיקים, מבלים זמן עם מזכירה שהיא תאומה אשר משוחחת ללא הרף עם אחותה הזהה ומדגימה צד נוסף ביחסי אחים ובעיות אחאות בלתי פתורות. על אף שההצגה אכן מצחיקה לפעמים, נראה שהיא מתאמצת להצחיק, לעיתים המאמץ ניכר מדי.

ענייני המהות שבה, שהיו יכולים להיות מעניינים הרבה יותר, נבלעים תחת התאמצות היתר הזאת. עירית קפלן, שהיא בעיני שחקנית מצויינת, מצטיירת כקצת נלעגת במתקפת ההצחקה הזאת, ורק דביר בנדק נראה כאילו התפקיד תפור עליו והוא משחק אותו בנינוחות רבה. יש פספוס רב בהצגה לטעמי. שחקנים טובים ותפאורה מושקעת לא מצליחים להרים את המחזה לגבהים הנכונים עבורו. הוא לא מהודק מספיק, ויש בו הרבה מ"תפשת מרובה, לא תפשת". בשורה התחתונה – אפשר אבל ממש לא חייבים.

 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על ההצגה "שיגעון המוזיקה"

מאת: אביבה רוזן

הסרט שכונה בארץ "שיגעון המוזיקה" (Saturday Night Fever במקור) היה שלאגר ענק כשעלה  לאקרנים בשנת 1977, וג'ון טרבולטה הפך משחקן לכוכב זוהר. גם הבי-ג'יז, שכבר הייתה להקה ששמה את חותמה בעולם הפופ, הפכה לאלמותית בזכות הסרט הזה. המחזמר שהקאמרי בחר להעלות, למעלה מארבעים שנה לאחר שיצא בקולנוע, בנוי מלכתחילה לשלאגריות. הפקה יקרה וגדולה כל כך חייבת להביא קהל רב במשך זמן רב כדי לכסות את עלויותיה העצומות.

ואף על פי כן, קצת התאכזבתי בהתחלה. הצליל, ובכן, הוא לא ממש הבי-ג'יז. הוא אחר, שונה, לוקח זמן להתרגל אליו, במיוחד למי שראה את הסרט וכל מה שזכר ממנו, כמוני, הוא הריקודים המהוקצעים ושירי הדיסקו הסוחפים של הלהקה. מיי פיינגולד מיטיבה לשיר אך היא לא תחליף של ממש לבי-ג'יז. הרקדנים משובחים, אך גם הם לא בדיוק ג'ון טרבולטה.

המחזמר נמשך קרוב לשלוש שעות. היה לי זמן להחליף דיסקט ולהתחיל ליהנות. הפעם נהניתי ממשהו אחר. מה שנועד לסחוף במוזיקה ובריקודים קסם לי דווקא בעלילה, שכבר מזמן שכחתי עד כמה היא מרגשת. ואולי לא ידעתי להעריך זאת כשהייתי ילדה וראיתי את הסרט לראשונה.

שיגעון המוזיקה | צילום: כפיר בולוטין

בחור איטלקי רב קסם וכריזמה ממשפחה קשת יום מחפש את דרכו בחיים. בעודו עובד בחנות לממכר חומרי צבע (טמבוריה בלשוננו) הוא רוקד, בעיקר בסופי השבוע. ברור לו שהוא נועד למשהו אחר אך אינו יודע איך ללכת ולאן. הוא כמובן גם מנהיג חברתי לכנופיה קטנה ואהוב הבנות. מעל הכל, יש לו תודעה חברתית ומוסרית לא אופיינית לסביבתו.

יש הרבה התמודדויות בדרך. בזמן שהוא רודף אחרי מושא חלומותיו, ומתאכזב מבחינות רבות, חברו הטוב שמצפה לעצתו, הולך ונשבר עד שהוא ספק מתאבד לנגד עיניו. הבחורה שהוא מתאהב בה מתגלה כאישה המוחזקת על ידי גבר אחר ונותנת לו עוד סוג של פרספקטיבה לחיים.

צילום: כפיר בולוטין

אחת מנקודות השיא של המחזמר, לקראת סיומו, היא הוויתור על הפרס הראשון שקיבל עם בת זוגו בתחרות הריקודים. הוא מבין שזה מעין משחק מכור. לדעתו, הפרס הראשון מגיע לזוג ממוצא ספרדי שבגלל מעמדם החברתי הנמוך עוד יותר הפרס נשלל מהם. הוא לוקח את הגביע ואת הצ'ק על סך 1000 דולר מבת זוגו לריקוד (כיום זה לא נשמע הרבה, אבל אז זה היה הרבה מאוד, אדם במשרה התחלתית הרוויח 10 דולר לשבוע), ומוסר אותם לזוג המופתע.

בנקודה זאת מגיעה מושא אהבתו למסקנה שלמרות שלקח ממנה את חצי הפרס שהגיע לה, הוא בן אדם אינטליגנטי. כך היא מכנה אותו, אנחנו היינו קוראים לזה אינטליגנציה רגשית. זה מה שמניע אותנו ברמה הרגשית במחזמר הזה. ההתעלות של אדם מעל חייו החומריים העלובים ומעל למסלול המוביל לשום מקום. אם מחברים את כל זה, את העלילה, את המסע הרגשי, עם המוזיקה והריקודים, אנחנו מקבלים מתכון מנצח שיביא קהל רב למחזמר הזה, לאורך זמן, ובצדק.

שיגעון המוזיקה

תיאטרון הקאמרי

מבוסס על הסרט של פרמאונט/RSO והסיפור של ניק כהן

עיבוד לבמה: רוברט סטיגווד, בסיוע ביל אוקס

עריכה: בריאן מקברייד

נוסח עברי: אלי ביז'אווי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: גל פופולר, דנה פרידר, קרולינה/מיי פינגולד, אלי דנקר, אסף הרץ/אלדר ברנטמן, שני שאולי, אלה רוזנצוויג, נוי הלפרין, גילן שחף/רמי שלמון, אלון סנדלר, ערן מור/גלעד שמואלי, סנדרה שונוולד/עירית קפלן, עמית רייס, דויד בילנקה/אבישי מרידור, טל וייס, הראל ליסמן, יפעת כהן, יעל דובר, סהר שוורצברג, הגר אנגל, יובל קלו, רוני עובדיה, דניאל סטפן, נעה דגן, אדיר בובליל, ערן לחמן, מתן בן שימול, גל טופולנסקי, רותם יהודה, לירון כהן.

ניהול מוסיקלי: אמיר לקנר

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אולה שבצוב

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

מעצב סאונד: ניראל שרון

הדרכה קולית: דוקי עצמון

יח"צ: רון גרנות

מפיק בפועל: חיים סלע

מועדים נוספים:

23/11/19 17:00 | 27-28/11/19 20:30 |

למועדים עתידיים בעמוד ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

לוויתן – תיאטרון הקאמרי

לוויתן | צילום: איתמר דואק

מי אנחנו ומה אנחנו, מהי הזהות המינית שלנו, איך אנחנו מתכתבים עם המציאות של אחרים בסביבתנו ועם עצמנו כשאנחנו עדיין מתבגרים מבולבלים בשנות העשרים לחיינו? איך אנחנו בוחרים את האנשים בחיינו, ועד כמה אנחנו בוחרים אותם ממקום הרסני מדויק שמכתיב לנו תהליך של פגיעה והפגעות? בנושאים אלה, כמדומני, עוסקת ההצגה "לוויתן", שבין השאר יש לה יומרות להתכתב עם "השחף" של צ'כוב ומערכות היחסים הקשות וההרסניות שבו.

שני שחקנים צעירים מככבים בהצגה, האחד כביכול חזק, מצליח והטרו, עם פוזה שכובשת בנות (וגם בנים, מסתבר), ולמעשה לא קשה לראות שהוא נרקיסיסט עם בעיות אגו לא פתורות, השני חלש, תלותי, כביכול מבולבל מינית אבל למעשה מאוהב עד כלות בחברו ההטרו. אליהם מתלווים בהמשך אישה צעירה שמתאהבת גם היא בהטרו המוצלח ועוברת את ההתעללות הרגשית שצפוי היה שתעבור, וגבר צעיר, הומו מוצהר, שרוצה בחבר המאוהב ומושך אותו החוצה מן הארון הרגשי שהוא כלוא בו.

הנושא מעניין וחשוב, אבל יש משהו חצי אפוי בתוכן של ההצגה, והביצוע אפוי עוד פחות. בשלבים שונים של ההצגה היתה לי תחושה שמדובר בהפקת תיכון כלשהי, ולא מהבחינה הטובה של העניין.

 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על ההצגה "מרג'ורי פריים"

מאת: אביבה רוזן

הרעיון גאוני, תודו. אני לא הייתי מתנגדת שיחזירו לי את יקירי שהלכו לעולמם, או לפחות גרסה משודרגת שלהם, שתגיע בכל פעם שאני זקוקה להם. אלה הפריימים, (Primes), מעין רובוטים אולטרה-מתוחכמים שלומדים ממך על האדם היקר לך, מי היה, איך היה ומה היה חשוב לו. הרובוטים מתוכנתים להיות יותר אמפתיים ונעימים מבני האדם, אינם נתונים למצבי רוח ולבעיות רגשיות משלהם, הם מכילים והרבה יותר אנושיים מיוצריהם. מפתה, תודו. אין חסרונות של ממש לפריימים האלה, ואפשר להזמין אותם בכל גיל שרוצים. אני כבר מזמינה את אמי שלי, עם כל האהבה והאכפתיות, מינוס הביקורתיות והשתלטנות. אחח, מה אכפת לי שתהיה רובוטית. העיקר שתהיה, שתחבק, שתאיר רגעים קשים באהבה.

למרגו'רי (מרים זוהר בעוד תפקיד גדול שלה), קשישה בת 85 שחיה בגפה, יש אחד כזה, בדמות וולטר בעלה כשהיה בן 30. הוא תומך וסימפטי הרבה יותר מבתה טס (אודיה קורן, גם היא במשחק מצוין) וכנראה גם הרבה יותר מכפי שהיה וולטר האמיתי בחייו. טס מתווכחת, מעליבה, נוזפת ובכלל לא נעימה במיוחד כלפי אמה הקשישה, לעומת בעלה שהוא נחמד הרבה יותר. כשמרג'ורי הולכת לעולמה, טס מזמינה פריים בדמותה, וכך גם כשטס הולכת לעולמה, בעלה מזמין פריים בדמותה, וכן הלאה.

הפריימים הם יצורים מכילים, אכפתיים, אוהבים. הם יכולים להיות כאלה בעיקר כיוון שאין להם אגו. אין להם צרכים רגשיים או אחרים שמעוותים את יחסם לאחרים. כמה טוב היה אילו יכולנו אנו ללמוד מהפריימים איך לשים את בעיותינו הרגשיות בצד כדי לעשות את האחרים המשמעותיים בחיינו הרבה יותר מאושרים.

מרג'ורי פריים | צילום: אור דנון

בפינאלה, בסוף ההצגה יושבים להם שלושת הפריימים ומנהלים שיחה מרתקת על חייהם של האנשים אותם הם מחקים. שיחה שאותם שלושה אנשים לא היו יכולים לקיים מעולם, כי היא מלאת קבלה וסקרנות. אותם שלושה אנשים שהם מחקים היו משתלחים זה בזה, מבקרים ומוציאים אחד את השני מדעתו.

ההצגה מתרחשת באמצע המאה ה-21 והלאה וזה בהחלט אפשרי טכנולוגית, אבל השאלה היא האם זה מצב רצוי או בלתי רצוי? טס לא אוהבת את הפריים של אביה ומבקשת לסלק אותו בכל פעם שהיא נכנסת. האם היא לא אוהבת אותו בגלל שהוא רובוט או בגלל שהוא אמור להיות אביה הצעיר? כנראה שהאחרון הוא נכון, מאחר שגם היא מצאה לנכון להזמין לעצמה פריים של אמה. האם הפריימית עושה לה תיקון למערכת היחסים שלה עם אמה המקורית. כך, בדבריה של טס: "את מעולם לא קראת לי בתי המתוקה כשהיית בחיים". מקום להזיל דמעה.

יש פה שאלות של אתיקה ומוסריות בשפע, שאלות של קידמה טכנולוגית וחברתית, ובאילו מחירים, מה העלויות והרווחים מכל אלה. לי התשובה קלה: כיוון שהעולם ממשיך להתקדם בכל מקרה, ונקווה שימשיך כך ולא ייחרב בדרך, אני בוחרת בפריימים הנחמדים והנעימים, גם אם ימשיכו לחיות אחרי. ההצגה מלמדת אותנו שגם בעידן שלנו, יכול להיות אחרת. גם בעידן שלנו, ללא הפריימים, אנחנו יכולים ללמוד להתייחס זה לזה קצת אחרת ולהיות הרבה יותר מאושרים.

על אף השאלות הכבדות והרות הגורל, ההצגה מצחיקה ומהנה, אודיה קורן מצוינת ומרים זוהר מרגשת ומכמירה.

"מרג'ורי פריים"

תיאטרון הקאמרי

מאת: ג'ורדן הריסון

תרגום ובימוי: צביקי לוין

משתתפים: מרים זוהר, אודיה קורן, אוהד שחר ואבישי מרידור

עיצוב תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

עריכה מוסיקלית: צביקי לוין

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

על ההצגה "רומיאו ואמא"

מאת: אביבה רוזן

הצגה זו נעה על שני צירים. הציר האחד, קומי-אירוני-גרוטסקי, הוא ציר תוכנית הריאליטי בה מנסים לבחור את הרומיאו שיככב בהצגה יוקרתית בעיירת פיתוח בשם המשלה "תקוות". הציר השני, הטרגי, הוא ציר האם, אמו של בחור מוכשר שמתמודד באותה תכנית ריאליטי לבקשתה. האם, חד הורית שמנסה לגדל את ילדיה בתנאים של עוני ומחסור לאורם של ערכים ושאיפות, מתמודדת עם סרטן סופני.

הציר הקומי נכשל בעיני כישלון חרוץ מבחינות רבות. יש פה ניסיון להציג את אנשי עיירות הפיתוח אשר שואפים להתקדם ולממש את יכולותיהם דרך תוכניות ריאליטי. אנשי העיירה תקוות מוצגים פה בצורה נלעגת, הם אנשים טובים וחמים אבל לא חכמים גדולים. גם העלילה בציר זה לא משהו. הגיבור שלנו, הבן המסור, עוזב את בית הספר במגמת תיאטרון כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אבל כשהוא מתמודד בתוכנית הריאליטי המגוחכת עם השופטים הגרוטסקיים, הוא מתגלה ככוכב ענק. למרות שהוא זוכה בתפקיד הנחשק במיוחד עבור אמו חולת הסרטן, הוא מאבד אותו, פעמיים, לטובת 'טלנט'. בפעם הראשונה זה נחוץ לעלילה. בפעם השנייה, לא בטוח. חלק מנפתולי העלילה הקומית הם מסורבלים ולא נחוצים בהכרח.

הציר הטרגי, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת לגמרי. הוא הציר מרגש ומטלטל. הוא עוצמתי, ועוד יותר כך בזכות משחקה הנפלא של שרה פון שוורצה. האישה שיוצאת למסע הקשה בחייה עם שכנוע פנימי שהיא תצליח ותבריא, אך מצבה הולך ומתדרדר, והיא מתמודדת עם הורות, זוגיות, קבלת תמיכה ושאיפותיה עבור עצמה ועבור ילדיה. לאחר שבן זוגה עוזב אותה כשהיא מבשרת ביום הולדתה שהסרטן שלה חזר, קרן האור היחידה שלה הוא בנה, שעומד לגלם את תפקידו של רומיאו לפי מיטב ידיעתה, היא לא יודעת שבנה איבד את התפקיד מיד לאחר שזכה בו והבן וכל מי שסביבו מייצרים עבורה מציאות שווא, כדי שתוכל להמשיך לשמוח בדבר היחיד שמביא לה נחמה בעת הזאת. היא נאחזת בזה.

רומיאו ואמא | צילום: ז'ראר אלון

כל הלבטים, ההתמודדויות, הקשיים והתקוות שלאורך הדרך, יחד עם מערכת היחסים בינה לבין האחות התומכת והתנהלותה במערכות היחסים הנוספות שלה, הן בעיני לב ההצגה. שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, שמשחקת את אחותה הצעירה שמחפשת בלהיטות חתן, אך נמצאת שם בלב ובנפש עבור אחותה, מצליחות להפגין את יכולתן הדרמטית לתמרן בין רגשות, קשיים ותקוות ולטלטל אותנו רגשית. כל מי שפגש סרטן מימיו באופן אישי או שתמך בחולה סרטן, לא יוכל להישאר אדיש.

המעבר החד בין שני הצירים הלא תואמים הללו, הקומי מחד והטרגי מאידך, מבחינת איכותם, מבחינת ההשתלשלות העלילתית ומבחינת יכולתם לגעת רגשית בצופה, לא עושה טוב להצגה. פחות בלבול בציר הקומי ויותר מיקוד בציר הטרגי היו מאפשרים לעשות את ההצגה מהודקת יותר.

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההצגה יצא זוג זועם אחד. שאלתי אותם: 'כבר הולכים?' והם ענו: 'כן, כי זאת הצגה גרועה'. הם יצאו בדיוק אחרי 'תוכנית הריאליטי' שבאמת הפילה את המתח וההתלהבות שהיו באוויר בתחילת ההצגה. הייתה לי מין תחושה, שהיא התחילה טוב, המריאה, ואז נפלה פתאום ולאחר מכן התחילה להמריא שוב. הפרק הזה, של הנפילה, הוא לא נחוץ. זהו בדיוק המקום בו אנחנו חשים התייחסות מתנשאת אל תכניות הריאליטי ואנשי עיירות הפיתוח. כל החלק הזה הוא ארוך מדי ולעגני מדי.

בסופו של דבר ואחרי ככלות הכל, בזכות הציר הטרגי והמשחק המעולה של שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, אני אהבתי. את הרוב.

רומיאו ואמא

תיאטרון הקאמרי

בהשראת הסרט "Le Grand Role"

מאת: גור קורן וגלעד קמחי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: דולב אוחנה, אלעד אטרקצ'י, רועי אסף, אסנת בן יהודה, ניסו כאביה, שמחה ברבירו, ענת מגן שבו, מזל קטי מלכה/נאוה לוי, שרה פון שוורצה,  גור קורן,  דוד שאול, אדוה רודברג ויובל אור פורת. ילדות: אמילי מלישבה, ליה עמרם רוקח וקלואי מרואלי.

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוסיקה: אמיר לקנר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: יואב כהן

מועדים נוספים:

30/6/19 20:30 | 1-2/7/19 20:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק 

על ההצגה "אניהו"

מאת: אביבה רוזן

יכולתו של אתגר קרת לברוא ולנתץ עולמות איננה מוטלת בספק. יכולתו לספר סיפורים, לעיתים מוזרים, לעיתים בלתי מתקבלים על הדעת אפילו, סיפורים ששופכים אור שונה על האנושות והאנושיות, כבר זכתה לפרסים, כמו פרס ספיר שקיבל לאחרונה על ספרו האחרון, "תקלה בקצה הגלקסיה".

יכולות אלו, מקבלות ביטוי קומי ומרגש בהצגה "אניהו", המבוססת על הסיפור "השמנמן" של קרת. גיבור ההצגה "אניהו", שמו המשובש של אביהו, שמקורו הוא בסיס לפרודיה בפני עצמה, הוא מציל בבריכה בבית אבות וחנון באופן כללי. אניהו גיבורנו, או שמא האנטי גיבור שהוא בכל זאת שובה לב, מתאהב בנגנית גיטרה. הוא מתאהב בה כשהוא רואה אותה כצללית בחלון ביתה, משם היא נעלמת עם רדת הערב. הוא מגיע אליה הביתה כשהוא מעמיד פנים שהוא מעוניין ללמוד גיטרה. חנון, אבל בכל זאת איש תחבולות כשיש צורך בכך, כמו רבים מאיתנו.

צילום: יוסי צבקר

את סיפורו המשונה הוא מספר לנגן רחוב שהוא מכיר בשמו, איז'ו. אחרי כמה זמן, הוא מגלה לאיז'ו ולנו, שרעות, הנגנית היפה והעדינה הופכת מדי ערב למוריס, גבר גס רוח. יש סיבה לכך שהוא מספר את סיפורו לנגן הרחוב, שיכול לעזור לו לפתור את חידת המהפך הלילי של רעות.

מגוון דמויות גרוטסקיות נוספות מתגלות לנו במהלך ההצגה, ביניהן אמו של אניהו והרופא שמאוהב בה והרג בטעות את אביו, המאפיונר שמאיים לקטוף את אשכיהם של אניהו ומוריס, ועוד כמה דמויות מקסימות, המהוות את האתנחתא הקומית של ההצגה, שהיא קומית ממילא, אשר מגולמות על ידי שהם שיינר.

בתוכניה נכתב על המחזה: "סיפור אהבה רגיל, בחור תל אביבי רגיל מאוד […] מתאהב בנערה רגילה", אלא שאין בסיפור הזה שום דבר רגיל, הכל הפוך ומשונה, חוץ מהרגשות האנושיים שהם רגילים ומוכרים לכל אחד מאיתנו. ההתאהבות, המוכנות לקבל דברים שאין לנו דרך להתמודד איתם, והאובדן. אניהו עושה הכל כדי לשמר את אהבתו, עד כדי כך שהוא מוליך אותה היישר לאובדנה. אם נחשוב על כך, זה בעצם קורה פעמים רבות, גם אם בצורה אחרת.

"אניהו" | צילום: יוסי צבקר

התפאורה תומכת בהפיכת העלילה הבלתי הגיונית להגיונית ו'רגילה', בתים-בתים, נורמליים לחלוטין, שמתרחשים בהם דברים בלתי נורמליים אשר מתנרמלים לנגד עינינו. ובינינו, כשמדברים על נורמלי, מהו נורמלי בעצם? האם יש מישהו בינינו שמרגיש שהוא חי חיים נורמליים, שלא מרגיש מדי פעם שהוא חי בגרוטסקה או פארסה? אתגר קרת לוקח את התחושות הללו לקיצוניות שממחישה לנו את החיים כפי שאנחנו חיים אותם, מכניסים את חיינו לתבניות בלתי הגיוניות ויוצקים בהם היגיון פנימי, מסתגלים לאיזורי נוחות לא נוחים, משכנעים את עצמנו שטוב לנו כשבעצם אנחנו אומללים, וצועדים בנחישות לעבר מטרות שהורסות את חיינו לבסוף. לעיתים גם במהלך הדרך.

הבמאית שירילי דשא הפכה את "אניהו" להצגה מתוקה, מצחיקה, גרוטסקית ונוגעת ללב. השחקנים עושים עבודה מצויינת בעיצוב תפקידים מגוחכים אך נוגעים. אלון דהן, אלי גורנשטיין והאחרים מכשפים אותנו לעקוב אחר סיפור פתלתל, שקשה להאמין בו, למשהו מתוק ומרתק.

"אניהו"

תיאטרון הקאמרי

על פי סיפור מאת אתגר קרת

מחזה: רוני סיני ואתגר קרת

בימוי: שירילי דשא

משחק: נדב אסולין, אלי גורנשטיין, איה גרניט-שבא, אלון דהן, אביגיל הררי, רובי מוסקוביץ, אודי רוטשילד ושהם שיינר.

מוזיקה: יוני רכטר

עיבוד: מיקי גורביץ'

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

תאורה: רוני כהן

הדרכה קולית: חיים פנירי

תנועה: רוני ברנדשטטר

קורפוטיטור: איתמר גרוס

פסנתרן: איתמר גרוס/תמיר ליבוביץ

מועדים נוספים: 

4/7/19 |  20:00 | תיאטרון הקאמרי

5/7/19 | 21:00 | תיאטרון הקאמרי

6/7/19 | 17:30, 20:30 | תיאטרון הקאמרי

למועדים נוספים בעמוד ההצגה באתר התיאטרון – הקליקו על הלינק 

על ההצגה "קן הקוקיה"

מאת: אביבה רוזן

כל מי שצפה בסרט "קן הקוקיה" בכיכובו של ג'ק ניקולסון לא יוכל לשכוח אותו. זה כמובן לא רק הסרט, זה גם, ואולי בעיקר, ניקולסון. אלה האנרגיות המוטרפות שהוא יודע להפיק מעצמו. המימיקות, התנועות. יש התאמה מושלמת בין הדמות בסיפור לבין השחקן. זאת הסיבה לכך שהעלאה של הסיפור, כמחזה או סרט בכיכובו של שחקן אחר, היא אתגר גדול. ובכן, עוז זהבי המגלם את הדמות הראשית ב"קן הקוקיה" של תיאטרון הקאמרי הוא שחקן חינני ומרשים, אבל הוא כמובן אינו ג'ק ניקולסון. אין לו את האנרגיות של ניקולסון. לכן, יש צורך להסתכל בהצגה בעזרת אמות מידה אחרות.

"קן הקוקיה" | צילום: יוסי צבקר

האם היא מעניינת? כן, בהחלט. האם יש לה מסרים חשובים? בהחלט. העניין והמסרים הם שונים מאלה שהיו מרכזיים בזמנם. שוקים חשמליים שחילקו בנדיבות וללא אחריות בתקופה בה נכתב הספר הם כיום נדירים ומפוקחים מאוד. גם ניתוחי המוח, הלובוטומיה, הסרת חלק מהמוח הקדמי שהופך את המטופל לצמח, נעשו אז בתדירות גבוהה בבתי חולים לחולי נפש והם נדירים מאוד כיום. ועדיין, יש משהו בהתייחסות לשיגעון, מחלות נפש, שהוא כנראה עמיד כנגד 'פגעי' הזמן. האבחנה בין הנורמלי לחולה, הפחד של הנורמלי מהחולה, חוסר ההבנה וחוסר המוכנות להבין, עדיין שרירים וקיימים כיום.

עם זאת, בעיניי עוסקת ההצגה בעיקר ביחסי כוחות בין בעלי השררה לבין הנתונים למרותם. שרירות הלב שמתגלה ביחסים הללו גורמת לנו לאי נוחות. אנו פוגשים אנשים שהשלימו עם השרירות הזאת ומוכנים לחיות את חייהם כזומבים רק כדי לא להתמודד עם המציאות בחוץ, שהיא בלתי נסבלת עבורם. גם הגדולים והחזקים ביניהם, כמו הצ'יף האינדיאני הענק, מרגישים חסרי אונים מולה ומעדיפים להרים ידיים. והנה בא אדם מסוג אחר, שראה בבית החולים לחולי נפש רק מקום לנוח בו לפני שימשיך הלאה בחייו, אך הוא לא מוכן לקבל את הכללים הבלתי הגיוניים ובלתי הוגנים, בתחילה הוא משחק, עושה צחוק, נוהג בערמומיות ואפילו בנוכלות כדרכו. עם הזמן, הוא עובר מטמורפוזה. אכפת לו מהאנשים החלשים הללו. אכפת לו מהעוולות שעושים להם והוא מנסה לתקן, לתת להם תקווה, להפוך את חייהם הקלושים למשמעותיים יותר.

המערכת, קרי, האחות הראשית (המגולמת על ידי  אולה שור סלקטר) שהיא בעלת הסמכות האמיתית, לא יודעת איך 'לאכול' אותו בתחילה אך היא מתעשתת בהמשך, וחותרת למטרה אחת: לשתק אותו. בתחילה באמצעות שוקים חשמליים, ובהמשך היא מוצאת את הדרך להתגרות בו מספיק, להביא אותו לגילוי של אלימות, ובכך היא מצליחה להביא אותו לניתוח הלובוטומיה, שהופך אותו לצמח. דהיינו, המערכת האטומה וחסרת הלב מצליחה לשתק את מי שמנסה להפריע לה להמשיך להתנהל בדרכה. זה נכון לגבי כל כך הרבה תחומים בחיינו, לא רק בבתי חולים לחולי נפש.

צילום: יוסי צבקר

מעניין לעקוב אחר המתרחש בנפשו של רנדל מקמרפי, הגיבור שלנו, שנכנס כנוכל זעיר ויוצא גיבור, ואחרי מערכות היחסים בין חולי הנפש לבין עצמם עד בואו של רנדל, ולאחר שהוא מופיע. מה משתנה אצלם אחרי כניסתו של מנהיג שלוקח אותם לנתיב אחר, ומה יקרה לאחר היעלמו. האם ייסגרו חזרה בעולמם הצר או שבכל זאת נפתח בו סדק? ומה יקרה ליחסים בינם לבין המערכת השרירותית והמאיימת? חלק מהשאלות נשארות פתוחות כמובן. חומר למחשבה חופשית.

"קן הקוקיה"

תיאטרון הקאמרי

מאת דייל וסרמן, על פי ספרו של קן קייזי

תרגום: אילן רונן

בימוי: עמרי ניצן

משתתפים: איציק אבל, שלומי אברהם, רות אסרסאי, עזרא דגן, עוז זהבי, יצחק חזקיה, שלום כורם,  מוטי כץ, יואב לוי, מיה לנדסמן, רביב מדר, אבישי מרידור, אסף סולומון, זיו קלייר, אורי רביץ, אולה שור סלקטר, אוהד שחר, נעמה שטרית וערן שראל.

תפאורה ותלבושות: אדם קלר

עריכה מוזיקלית: רותם כרמלי

תאורה: נדב ברנע

עריכת סאונד: עמית (Caom) מרקו

מועדים נוספים: 

24/3/19 20:30 | 25/3/19 11:00 ו-20:30

למועדי אפריל ומאי בדף ההצגה באתר תיאטרון "הקאמרי" – הקליקו על הלינק