ילדה וכלב חופשיים ברחובות יפו

מרתה מארחת

ביקורת ההצגה "טלוניוס ולולה"

מאת: מיכל פלח

בתור אם פצועת פסטיגלים אני חשדנית מאוד כלפי הצגות ומופעים המיועדים לילדים. אני מאמינה שילדים יכולים להבחין בין הצגה איכותית לבין הצגה שכל מטרתה היא מסחרית. לכן, שמחתי מאוד על ההזדמנות לצפות בהצגה "טלוניוס ולולה" שהועלתה בתיאטרון הסימטה ביפו העתיקה. בראשי דמיינתי אחר צהריים אינטימי עם בתי בת התשע, שיטוט בסמטאות, שתיית שוקו חם, ונמלאתי ציפייה לקראת צפייה בהצגת ילדים שונה. השיטוט בסמטאות היה נפלא: הים נשקף מעינינו, השוקו היה מתוק ונעים והכניסה לתיאטרון אכן היתה שונה. עם הכניסה לאולם התיאטרון הקטן והאינטימי חייכתי למראה השטיחים, הכריות הפזורות, והכורסאות הקטנות שיועדו לילדים. התיישבנו וחיכינו בחיוך להצגה.

אל הבמה עלתה הבימאית והעבירה הנחיות תמוהות של 'עשה ואל תעשה': אסור לאכול, אסור לשתות, אסור לדבר, אסור לשחק בטלפונים הניידים, מותר לעשות פיפי עכשיו כי אי אפשר באמצע, מותר וצריך לשבת ליד הילד כדי לוודא שלא יפריע. אה, וגם צריך לחכות עוד קצת כי אולי יגיעו עוד אנשים.

זו אמנם התנסותי הראשונה בכתיבת ביקורת תיאטרון, אך בתור אם יש לי ניסיון של תשע שנים, ואני יכולה לקבוע באופן ברור ביותר מספר דברים – לילדים קשה לשמור על ריכוז בהצגה המתחילה בחמש וחצי וכמעט בלתי אפשרי לחכות עוד עשרים דקות (!!) בישיבה באולם עד שההצגה תתחיל, ילדים צריכים פיפי גם כשזה לא מתאים לשחקנים וילדים צמאים ורעבים בשעה שש בערב. באשר למשחק ההורים בטלפונים הניידים, אני יכולה לומר שכאשר אני מגלה עניין בהצגה, אני לא שולחת יד לטלפון שלי, ואם אני מתחילה להציץ לכיוונו, זו כבר ביקורת בפני עצמה.

אז אם אניח לרגע בצד את כל העניינים הטכניים, אספר שעלילת המחזה טלוניוס ולולה מספרת על ידידות בין ילדה בת אחת עשרה, שרוצה להוכיח את עצמאותה, לכלב משורר לא חוקי. לולה הילדה נרתמת לעזור לכלב טלוניוס לברוח, ומקווה לפגוש אותו שוב לאחר שתהפוך את החברה לשוויונית וצודקת. אין ספק שההצגה אקטואלית ביותר ומעלה נושאים חשובים שעל סדר היום. עם זאת, למרות שהמסר היה ברור מאוד עבורי, בתי היתה מוטרדת יותר מהעובדה שילדה בת אחת עשרה נוסעת לבדה עם כלב ומשקרת להוריה ולא מחוסר הצדק שהוצג בפניה.

המרכיבים הבימתיים שבהם בחרה הבימאית היו מינימליים והתאימו לסוג ההצגה ולחלל שבו הוצגה, אך לדעתי השימוש בהם לא היה משמעותי מספיק, לא העשיר את העולם הבדיוני ולא תרם לאמירה. באשר לאפיון הדמויות, לא היה כל ניסיון (וטוב שכך) לחפש את השחקן לכלב, או את השחקנית לילדה. אכן, כפי שתמיד חשבתי, הילדים הם קהל חכם ומבינים מיד מהי המוסכמה הבימתית המוצעת להם ונכנסים לעולם הבדיוני.

הצגה המורכבת משני שחקנים על הבמה היא אתגר לא פשוט גם בתנאים אופטימליים, לכן אציין לשבח את השחקנים טל גינת והילה מצקר-הלוי, שהביאו חן רב לבמה, והתאימו עצמם לחלל העבודה המאתגר שהוצע להם, כמו גם לביצוע/אי-ביצוע של השירים בהצגה שהוקלטו מראש והושמעו כ-"פלייבק", אך היו בווליום כל כך נמוך, שהקהל שמע גם את לחישותיהם של השחקנים בזמן ששרו את השירים על הבמה.

כשההצגה הסתיימה, כבר הייתי מוכנה עם התיק על הכתף, וכשהציעו לנו להישאר ולהצטלם עם השחקנים, אני ובתי הבטנו זו בזו במבט מלא הבנה ונמלטנו דרך הדלת האחורית, שאותה איתרתי עוד באמצע ההצגה, קצת אחרי ששלחתי את ידי לכיוון הנייד כדי לבדוק הודעות בפייסבוק.

לסיכום, אומר שעל אף המשחק מלא החן והתכנים האקטואליים,  לא תמיד תיאטרון-לא-מסחרי הוא בהכרח איכותי יותר.

טלוניוס ולולה

תיאטרון הסימטה

מאת: סרג' קריבוס
בימוי: קטי רויטמן
שחקנים: טל גינת והילה מצקר-הלוי

תרגום מצרפתית ועיבוד: קטי רויטמן
פזמונים: ענת לוין
לחנים: יוני עמית
הפקה מוזיקלית: ליאור בלכר
הנחייה קולית: קלייר בן-דוד
כוריאוגרפיה: שלום ישראלי
עיצוב תפאורה ותלבושות: לוסיאנה פילמר
עיצוב גרפי: ריקי מוספי
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

הצגות נוספות: 24/4/13 17:30.

חשופה

ביקורת ההצגה "PEEP"

מאת: מור זומר – יעקב

כמה רחוק עשוי אדם ללכת בכדי להגדיר מחדש את גבולות עולמו ולבנות דמות חדשה על הריסות העבר? עד כמה קיצוניים עשויים להיות הניסיונות לאתר ולבודד את היחיד שטבע בזוגיות?

אף בגיהנום, טוענת האמרה הידועה, אין זעם כזעמה של אישה נבגדת; בנקודת זו בדיוק אנו פוגשים בעלמה (מירב קופרברג), שזה עתה חוותה את בגידתה הבלתי נסבלת של אהובתה וחברתה הטובה; זועמת ומבולבלת, היא מבקשת לקנות את עולמה מחדש. שמוטה על כיסא, לבושה ברישול, כל גופה מביע לאות וייאוש, היא מספרת על חוויות יומה, על תהיותיה בנוגע להוויה התל אביבית המוכרת עד זרא: זרות, ניכור, צורך במגע, טינופת, שעמום. ואז נדלקת להבה באישוניה, כשהיא פותחת ומגוללת בפנינו את סיפור המעשה שהביאה לנקודה זו.

עלמה ומיקי מכירות מילדות. תמיד הייתה ביניהן סימביוזה משונה, לא מאוזנת, כשעלמה בצד הנזקק ומיקי היא הכוח המניע את חוויותיהן המשותפות. בתור ילדות, מדמות השתיים לעצמן שהן יתומות, לבדן בעולם ולכן חופשיות לגמרי לעשות ככל העולה על רוחן; עם הגיען לבגרות, הן מחליטות להוציא לפועל את הגרסה הפרובינציאלית של חלום האפשרויות הבלתי מוגבלות: הן שוכרות יחד דירה בתל אביב. מהר מאוד מתחוור להן כי סיפור האגדה הוא למעשה גן עדן אבוד. הן מגלות שאינן עומדות במרכזו של העולם והדברים אינם פשוטים כפי שדמיינו; לבסוף, מיקי פוטרת עצמה מעולה של עלמה ונעלמת עם אישה אחרת.

עלמה נותרת לבדה, לראשונה חווה את העולם דרך עיניה וגופה שלה ולא באופן עקיף, דרך מיקי. נבגדת וזועמת, נחושה בדעתה להתריס כנגד קליפתה הישנה, היא מטביעה את עצמה בעולם הגוף, רחוק ככל הניתן מעולם הרגש: היא מוצאת עצמה עובדת ב"פיפ שואו", מופע חשפנות בו לשם שינוי נחשף גופה ולא הנפש הפצועה שתחתיו.

קשה שלא לחוש עקצוץ קל של מבוכה כאשר קופרברג פוצחת לפתע בריקוד אירוטי סוער, מניעה את גופה כאילו יצאה ממנו לרגע ושבה אדם אחר לחלוטין, ולא משנה כמה  הקהה עידן המידע את רגישותנו לדימויים בוטים של סקס. למרות זאת, את המבוכה העמוקה יותר אנו חווים מוקדם יותר, בתחילת ההצגה, לנוכח ההתערטלות הרגשית המוחלטת של דמותה של עלמה; נראה שלמרות הכל, העירום הנפשי מעורר יותר מהעירום הגופני. היא מדברת בשטף, כמו ילדה קטנה, בתמימות ובפתיחות מוחלטת, ללא עכבות; היא משתפת את הצופה בחוויותיה, בתחושותיה וברגשותיה הכמוסים ביותר, כופה עליו אינטימיות משונה שגורמת לו לקפוא לרגע לפני שיוכל לפענח את משמעות הדברים. עלמה, כמו הנשים של אוסקר וויילד, מגינה על עצמה באמצעות תקיפה ותוקפת באמצעות כניעות פתאומיות.

קופרברג עושה עבודה מופלאה בגילום דמותה של עלמה; השינויים המוזרים בשפת הגוף, מהשפיפות, הרפיון, התנועות הכבדות, הגסות והעייפות בתחילה ההצגה, דרך בעירת המבט כאשר היא מדברת על האהובה שחמקה מבין אצבעותיה, אל תנועות הגוף המעוגלות, הנשיות והמפתיעות בהמשך ההצגה; יש משהו מרגש מאוד ביכולת הזו לעבור בחדות בין המחוות הגופניות האלו, השונות כל כך זו מזו. היכולת ליצור הזדהות עמוקה עד כדי תחושת מועקה מיד-שנייה אינה מובנת מאליה. המבוכה שחווה הצופה נובעת  מהיכולת להעמיד את עצמנו במקומה, לחוש את שהיא חשה, לכעוס כפי שהוא כועסת, ולתהות האם היינו נוהגים כמותה לו היינו במקומה: האם היינו הולכים רחוק כל כך בכדי להשיב את עצמיותינו שנגזלה על ידי האהבה?

במהלך ההצגה כולה עושה קופרברג שימוש מפעים בחפץ אחד: כיסא. הכיסא הופך את עורו בדיוק כמותה, רגע אחד הוא פונקציונלי ואפור, ורגע אחרי הוא הופך לאביזר מלא פאתוס במופע חשפנות. במובן מסוים הופך לשלוחה שלה עצמה, כאשר היא שמוטה עליו גם הוא נראה שמוט ועייף, וכאשר היא משתמשת בו לריקוד, הוא עצמו נראה נאה ומעניין יותר. הכיסא הוא נקודת המוצא, ולכן הוא מעיד או מועד, על פי מצב רוחה של הדמות העושה בו שימוש.

פיפ - אורית סער 2

 צילומים: אורית סער

הדימוי של מופע חשפנות בסגנון "פיפ שואו", פסגת המציצנות האנושית באשר היא, מכוון אותנו אל השאלה העמוקה ביותר שמעלה, בעיני, ההצגה: האם הצפייה באישה הצעירה הזו, שחייה התפוררו וכעת היא מנסה לאחות את קרעיהם לכדי דבר מה שלם לכאורה, היא מציצנות לכל דבר, או שיש בה "ערך"? אולי ההזדהות אינה אלא שמחה לאיד, עניין טראגי וגרוטסקי בסבלם של אחרים?

הייתי רוצה להתעכב על דימוי נוסף שמופיע בתחילת ההצגה, דימוי הציפור הכלואה. עלמה מוצאת בחדרה יונה. היא קוראת לבעל המקום ומבקשת ממנו לסייע לה לסלק אותה, אך כמובן אינה זוכה למענה. היא מנסה לסלק את היונה באמצעות מגב, היא דוחקת בה ודוחפת אותה, עד שהיא נפצעת ונוחתת שוב לרגליה.

דימוי הציפור הכלואה הוא דימוי ותיק ומוכר של עצמיות מודחקת או נפש המבקשת חופש שאין ביכולתה להשיג. קל מאוד להקביל בין דמותה של עלמה ובין דימוי הציפור, אך היא אינה מבקשת לשחרר את הציפור-קרי, את עצמה- מכלאה; להיפך, היא מבקשת להיפטר ממנה. משמעות הדבר, להבנתי לפחות, היא כי עלמה אינה מבקשת להוציא עצמה לחופשי, אלא להשמיד את דמותה הישנה, התלותית, לפחות למראית עין, בהנחה שאם מיקי לא תתפוס אותה כתלויה בה, אולי תתעניין בה שוב. ההנחה הזו זוכה להתייחסות מעניינת במהלך ההצגה.

הצגת-וידוי, המציגה את העולם דרך עיניה של דמות אחת שעולמה שונה מזה של הצופה, עשויה להיות קשה מאוד לצפייה כאשר הדמות המובילה את המסע אינה נגישה.

מירב קופרברג הופכת את דמותה של עלמה לידידת נפשו של הצופה, מושיטה לו יד ומובילה אותו אל מעמקי עולמה. אי אפשר שלא להתאהב בה, ולו רק משום שהיא מבטאת תחושה מוכרת באופן חשוף ופגיע כל כך. היא יוצרת גולם, יצור חי מרסיסיהם של אחרים. נרטיבים מוכרים של אהבה נכזבת, גן עדן אבוד וכמיהה לביטוי עצמי מתערבבים זה בזה ויוצקים משמעות חדשה לדימויים ישנים.

חווית הצפייה מאלפת, ומומלצת לכל אדם שחווה אהבה נכזבת או את בגידתו של אדם אהוב. וגם למי שלא.

PEEP

תיאטרון הסימטה

משחק וכתיבה: מירב קופרברג
בימוי וכתיבה: ערן שדר
מוסיקה: ארז טודרס
כוריאוגרפיה: אליק ניב
עיצוב תפאורה: לליב שלו
בניית תפאורה : יונתן ברגמן
תאורה: גיא גלילי
בהשראת סיפור קצר "דבר שלא צריך דבר" מאת מירנדה ג'ולי

מועדים נוספים:

יום ב', 17.12, 21:00

יום ג', 18.12, 21:00

ראשיתו של הקץ

סקירת ההצגה "אוטובוס 92"

מאת: מור זומר-יעקב

נוסעיו הקבועים של אוטובוס מספר 92 מחולון לתל אביב מבועתים; אדם שזהותו אינה ידועה  יורה שוב ושוב, באופן שיטתי, בנוסעים חפים מפשע. איש אינו יודע מה מניעיו.

גבי פישר, בלש משטרה עייף, וסגניתו השאפתנית אור, נשלחים לחקור את המקרה ולחשוף את זהות היורה המסתורי; בבואם לעשות כן הם חושפים גם את פרצופה של החברה הישראלית ואת יחסי הכוחות שבתוכה.

בעולם של "אוטובוס 92” אדם לאדם זאב. כולם חלשים במובן מסוים, אבל עדיין מחפשים את החלשים מהם בכדי לבסס את עליונותם. כל אדם חווה את תחושת הנחיתות ומעביר אותה הלאה כמו מחלה מידבקת; כל סטריאוטיפ משפיל לא רק מעצם קיומו אלא מפאת האופן בו הוא משמש להאדרה עצמית של מי שחש מוחלש בעצמו. דמות הישראלי המוצגת כאן היא של מי שפחדיו מ"האחר" באשר הוא גורמים לו לנהוג באלימות כלפיו, אלימות שתחילתה בביטויים גזעניים ו/או סקסיסטיים וסופם במלחמת גוג ומגוג.

נוסעי האוטובוס הקבועים הם סטריאוטיפים מוקצנים של דמויות ישראליות מוכרות: הערס, הזקנה הפולנייה, האחות הרוסייה, ההומו וכדומה; גם נהג האוטובוס הוא קריקטורה של אדם פשוט, לא מאוד משכיל, שמשלח ידו מעיד לכאורה על מעמדו החברתי. האיבה בין הדמויות גלויה, והיא מתבטאת באופן בו הם מעידים זה על זה בעת חקירתם בנושא הירי. כל אחד מהם סופג עלבונות בנוגע לשיוכו האתני, הפוליטי והמגדרי. כל אחד מהם שונא את דמות ה"אחר" שלובשת ופושטת צורה בהתאם לסיטואציה.

במהלך החקירה מתקרב גבי לאחת העדות, נוסעת קבועה באוטובוס, הידועה בכינוי "האחות הרוסייה". היא מתלוננת בפניו על יחסם המאיים, המטריד והמשפיל של גברים ישראלים כלפיה, בהיותה הן אישה והן זרה , ומביעה את רצונה להיות ולהיתפס כיהודיה וישראלית “כמו כולם”; היא אף משנה את שמה לשם "עברי" ויהודי מאוד בניסיון להסיר מעליה את צחנת הזרות. למרות כל זאת החברה, הגברית בעיקר, מתייחסת למוצאה ולמינה כאחד בתור תירוץ להתייחס אליה כנחותה. אף על פי כן, גם היא מגיבה בזעם ובאלימות מילולית כלפי השונה ממנה, דהיינו כל מי שאינו "יהודי"- ערבים, למשל.

מתוך "אוטובוס 92". צילום: סיגלית מחבר

המרחב בו פועלות הדמויות מורכב ממטאפורות המעידות על דבר מה נוכח-נפקד. האוטובוס מיוצג על ידי שתי שורות של כיסאות ריקים שסרט משטרה אדום-לבן נכרך סביבן. אותו סרט מודבק סביב מתווה גופו של אחד החשודים בחקירה, שמותו גורם לתפנית בגישתו של הבלש. הכול ארעי ונע ממקום למקום, משתנה בהתאם לצורך המיידי; יש פיל במרכז החדר ואיש אינו מדבר עליו: הדעות הקדומות המובילות את מעשיהן של הדמויות, ושינוי נקודת המבט בהתאם לדמות האחר התורנית, בין אם הוא ערבי או "שמאלני מסריח", אינן מנומקות או זוכות להצדקה בשום צורה. אלה פני הדברים וזה הכול.

"אוטובוס 92" אינה מתיימרת להציע פתרון למצבה העגום של החברה הישראלית. במקום, היא דוחפת בפנינו את הסטריאוטיפים המנוסחים היטב שלנו עצמנו. הדמויות מזוהות על ידי התכונות שמייחס להן הסטריאוטיפ; הן לא נוצרו בכדי שנזדהה עימן, ואכן, אנו מזדהים יותר עם עצם הרעיון של חלוקה גסה לקטגוריות עדתיות, שכל אחד ואחת מאיתנו בוודאי נתקל בה. על אף ששמן מוזכר במהלך ההצגה, זוכות הדמויות להיקרא בעיקר בשם הסטריאוטיפ אותו הן מייצגות: “הרוסייה", “הזקנה", “הנהג" וכדומה. האם כאלה אנחנו? האם אנו מרדדים את סביבתנו לכדי שמות תואר כאלה, המתייחסים לקטגוריות חיצוניות?

קשה לצפות בהצגה מבלי לתהות האם גם אנחנו מתנהגים כך, האם גם אנחנו מפתחים מערכות הגנה של זלזול אוטומטי בכל מה ששונה מאיתנו במטרה לאשרר את זהותנו שלנו?

למרבה הצער, התהייה הזו אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. מחד, נשמעים קולות הקוראים לאחדות ולערבות הדדית, אך רובם מתייחסים רק לקבוצות מסוימות, שכן מי שאינו נמנה עליהן הנו "האחר" התורן. מאידך, אנו נתקלים בביטויי שנאה רבים הנובעים מאותו פחד בדיוק, שכן קל במיוחד להתאחד סביב שנאה משותפת.

בדיוק כמו נוסעי "אוטובוס 92”, גם אנחנו מטילים את האחריות לחרדה שאנו חווים על האחר הקרוב ביותר לליבנו.

זהותו האמיתית של היורה אינה משנה, משום שלמעשה יכול היה זה להיות כל אחד מנוסעי האוטובוס, כולל הנהג; כולם אכולי שנאה ופחד מהשונה, כך שרק דחיפה קטנה נדרשת בכדי לכוון את אצבעותיהם אל ההדק החברתי; כולם גזענים בדרכם וכולם פצצות זמן מתקתקות.

אוטובוס 92

תיאטרון הסימטה

מאת: חיים מרין

עורכת ובמאית: מלכה מרין

עיצוב במה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אינה מלקין, מישה צ‘רנייבסקי

מוזיקה מקורית: בן שחם

שחקנים (לפי סדר הא“ב):

אסף משה, ליבי טננבוים, רותם נחמני, שיר שנער, תומר קופל

הצגות נוספות: 2/12/12 20:30

                      6/12/12 20:30

המלך הוא עירום

 על ההצגה "הקמצן לאן?"

מאת: מור זומר – יעקב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תיאטרון? האם אנו מדברים על מופעי בידור? על פסטיגלים למיניהם? או- רחמנא ליצלן- על אמנות?

האם אמנות התיאטרון מתה? או שינתה את פניה עד ללא היכר? לאן מועדות פניו של התיאטרון בכלל, והתיאטרון הקלאסי בפרט?

ההצגה "הקמצן, לאן?” עוסקת באופן גרוטסקי ומצחיק עד דמעות בפער הזה, שאינו מצחיק כלל, שבין הרצוי למצוי. כמו הרבה הצגות אחרות בדורה, גם היא חושפת את המתח שבין הרצון ליצור משהו בעל משמעות ובין הצורך להתקיים, להתפרנס, להביא קהל. המתח הזה קיים גם בבסיסן של אמנויות אחרות, כגון מוזיקה או ספרות, ולעתים קרובות יצר ההישרדות גובר על מאוויי הנפש האמנותית.

רובנו קראנו וניסינו לפענח את "הקמצן" המפורסם של מולייר בשיעורי הספרות בתיכון. רובנו ראינו בקריאתו מטלה, דבר מה לא נעים במיוחד שעלינו לעשות, כמו הרבה דברים אחרים, במסגרת בית הספר. מעטים מאיתנו דימו לעצמם כיצד עשוי היה להיראות מחזה זה על הבמה, ולו היינו עושים זאת אולי היינו רוחשים לו חיבה בכל זאת.

אנו פוגשים בשלושה שחקנים בלהקת קומדיה דל'ארטה (ברק גונן, אלה גופר עבוד, חיים עבוד)  ערב הצגת הבכורה של "הקמצן"; ברגע האחרון מחליט הבמאי לבצע שינויים מרחיקי לכת בהצגה בכדי לעשותה "מסחרית" יותר. כך קורה שאל הטקסט המוכר והמאוס-למחצה מתווספים קטעי מוזיקה פופולארית, בדיחות אקטואליות והומור פיזי המודגש במיוחד באמצעות המסכות האופייניות לסגנון התיאטרון האבוד הזה. השימוש במסכות הופך את הדמויות למוקצנות, כאשר מראה המסכה מעצב את אופייה ואת תכונותיה הבולטות והגרוטסקיות של הדמות. התנועות המוגזמות והקולות המובחנים יוצרים אפקט קומי בלתי נדלה, שמצליח לגרור צחוק לבבי אפילו מאדם ציני שכמותי.

דמותו של הרפגון (ברק גונן, האחראי גם על העיבוד), הקמצן הבלתי נלאה, “מגולמת" על ידי שחקן ותיק הנקרע בין זיכרון האמנות שלשמה בחר במקצוע ובין הרדיפה הבלתי אפשרית אחר פרנסה. הוא מתקשה, יותר מכולם, להתמודד עם הפיכת ההצגה המקורית לגרוטסקה מגוחכת שכל מטרתה להצחיק את הקהל, מבלי לעורר מחשבה או דיון.

האנטיתזה לדמות זו היא דמותו של השחקן הצעיר (חיים עבוד, שגם ביים), שחוזר ומבקש שיסיימו את החזרה מהר ככל הניתן כי יש לו חלטורה להגיע אליה; הוא פניהם של השחקנים הצעירים לכאורה, שכמו ב"במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי, המשחק הנו מקצוע עבורם ותו לא- דרך להתפרנס בעולם קשה ואכזר. כמובן שהוא מסכים לכל גחמה של הבמאי (אלה גופר עבוד), המבקש להטות את ההצגה לכיוון פופולארי יותר, “ריאליטי" יותר, משמיט קטעים ומגחיך אחרים במטרה לפנות לקהל "בגובה העיניים", כלומר, נמוך ככל הניתן.

נותר רק לתהות האם ההצגה מדמה, במובן מסוים, תכנית ריאליטי; הרי היא מציגה בפנינו דמויות מוקצנות שלכל אחת מהן תכונה אחת המועצמת למטרות בידור גרידא. יחסנו אל אנשים כאלה בחיים "האמיתיים" סובלני יותר, בדרך כלל, מאשר יחסנו אליהם כאשר הם מוצגים כמקור לשעשוע.

מעניין לחשוב על כך שמולייר עצמו נתקל באותן בעיות בדיוק. המחזות שכתב היו מחזות ממומנים, שנוצרו בזכות כספם ולמען הנאתם של המלך ובני האצולה. באופן אירוני, אל קהל זה כוונו למעשה חיצי הסאטירה. הוא נאלץ ליצור בגדר "המותר" ולהקפיד כי הדברים לא ירתיעו את הצופים המיועדים ולא יהיו חדים מדי או מעוררי דיון. הדמויות הסטריאוטיפיות במכוון שיצר נועדו להצחיק ולהגחיך, מבלי לחשוף את האידיאולוגיות העומדות מאחוריהן. הביקורת חבויה תחת ערימות של גרוטסקה, כך שמי שמבקש לפענחה מסוגל לכך ומי שלא – לא. למרות כל זאת, כיום נחשבים מחזותיו של מולייר לקלאסיים, איכותיים ומעוררי דיון. אי אפשר שלא לתהות האם הזמן הוא המעניק לדבר מה את ערכו במבט לאחור.

אלא שכיום תכני התיאטרון, והאמנות בכלל, מוכתבים על ידי מלך אחר לגמרי: הקהל. יוצר המבקש להתקיים בכבוד מיצירתו צריך לגרום לכך שיצרכו אותה כמו כל מוצר צריכה אחר. כמוצר צריכה, על היצירה לספק את הצרכים הפשוטים ביותר של הקהל לבידור, אסקפיזם, קצת צחוקים משוחררים. בכדי להגיע לקהל רב ככל הניתן יש לוותר על כמה ציפיות ארכאיות ומיותרות, כגון השאיפה להיותו של מחזה בעל ערך תרבותי ושכלי עבור צופיו. יוצר התיאטרון המודע למערומיו של המלך לא יצביע עליהם לעיני כל, משום שאז יאבד את תמיכתו וכספו.

המסר שמעביר המחזה המקורי מזהיר כי אדם המבקש הכול לעצמו יישאר קירח מכאן ומכאן. מי הוא, למעשה, זה המבקש לתפוס את החבל משני קצותיו? האם זה היוצר המיואש, המבקש ליצור אמנות למראית עין שכל מטרתה לגרוף רווחים והצלחה מסחרית, ונותר כשבידיו נאד נפוח וריק מתוכן? או שמא הצופה, המבקש לצרוך תרבות למראית עין, ומוצא עצמו אל מול בידור זול שאין בו ערך אמיתי?

הקמצן, לאן?

להקת סקפינו

תיאטרון הסימטה

מאת: ברק גונן

בימוי: חיים עבוד

שחקנים: ברק גונן, חיים עבוד, אלה גופר עבוד.

מסכות: יהודית גרינשפן

תלבושות: מירב נתנאל

עריכה מוזיקלית: נדב וצלר

ניהול הצגה: אריס הפנר/נדב מייקל

ייעוץ אמנותי: יורם בוקר

הצגות נוספות:  15/12/12 21:00

                       22/12/12 21:00

פטיש הצדק של מרג'ורי

סקירת ההצגה "יצרים"

מאת: אירית ראב

תארו לעצמכן (אני מרשה לעצמי לפנות אל הרוב הנשי שבקהל, כי לצערי, על אף שבנים גם נופלים קורבן להתעללות מינית, הסטטיסטיקה עומדת "לצידנו") שניצבת בפניכן ההזדמנות לנקום בגבר שאנס אתכן, הטריד אתכן בשירות הצבאי, נגע לכן בתחת כשהושיט את היד לקחת משהו אחר, נעץ את מבטו בחזה שלכן או שפשוט אמר דברי זימה על גודל המחשוף שלכן וצחק עם חבריו. האם הייתן עושות את זה? מחזירות לו כגמולו, אולי אפילו חותכות את הגבריות שלו, במקרים קיצוניים מקעקעות את מילת התואר המתאימה על מצחו? או שהייתן מחליקות את זה, אומרות שזה לא משנה כי המעשה כבר נעשה? האם הייתן מעדיפות להיות עוד אות בדרך לבית המשפט או שהייתן לוקחות את הצדק לידיים?

אלו בדיוק הנושאים שההצגה "יצרים" מתמודדת איתם. ההצגה מספרת על מרג'ורי, אישה צעירה החיה בדירה סמוך לכביש המהיר, יחד עם שתי שותפות. יום אחד, נכנס אל ביתה גבר צעיר בטענה שהוא מחפש מישהו אחר, שכבר לא גר שם. לאחר ניסיונותיה להוציא אותו מהבית, הוא משתלט על העניינים ומנסה לאנוס אותה, תוך השפלות חוזרות ונשנות. הניסיון כמעט ומצליח עד שברגע של הסחת דעת, מרג'ורי מצליחה להביס אותו וכובלת אותו בתוך האח שבדירה. לאחר שהשותפות חוזרות לדירה, הן לא ממש מאמינות שהאונס אכן קרה. מנקודה זו, מתחילה דרך חתחתים בה מרגו'רי מנסה לגרום לשותפות לשתף איתה פעולה להוציא את הצדק לאור, למנוע מהבחור לשכנע אותן להאמין לצד שלו ולמנוע מהמשטרה להגיע, כדי שלא יכניסו אותה לכלא בעקבות החטיפה שהיא בעצם עשתה.

במקרים מסוימים, בייחוד כאשר לא נעשה אונס של ממש, אבל הנפש כבר הוחתמה ונשרטה, יש פה קרב בין המילה שלה לבין המילה שלו. אין ראיות של ממש ועל כן אין במה להיאחז. לכן, ההצגה הזו מביעה את האזורים האפורים של ההתעללות המינית והיכולת של החברה המודרנית להתמודד איתה. דבר זה מקבל משנה תוקף, כאשר המותקפת לוקחת את המושכות ומנסה להוביל לצדק. מהו אותו צדק? רק בסוף ההצגה מבינים.

מתוך "יצרים". צילום: סיגל טלמור

המחזה, אגב, מבוסס במידת מה על סיפור אמיתי. מכרה של המחזאי, ויליאם מאסטרוסימון, נאנסה בביתה. המכרה פנתה למשטרה, האנס נלכד ונשפט, אבל לא היו ראיות שהוא אכן האנס. בתום המשפט, לאחר שהאנס זוכה, הוא ניגש אל המכרה ואמר לה שאם חשבה שהאונס היה רע, אז הפעם הבאה שייפגשו תהיה גרועה יותר. מאז לא יכלה לחיות בשקט. היא היתה בטוחה שבכל רגע נתון הוא יחזור ויעשה את זה שוב, רק שהפעם לא יותיר אותה בחיים. בשיחה עם מאסטרוסימון, המכרה הודתה כי היה רגע אחד באונס שדעתו של האנס הוסחה, היא יכלה להימלט אבל לא עשתה זאת. היא הוסיפה ואמרה כי לו היו לה רק עוד חמש דקות עם האנס, אז היתה סוגרת חשבון. המחזה, על פי המחזאי, נכתב כדי להציג מה יכול היה להיות אם אכן היו לה אותן חמש דקות.

ההצגה, בניצוחו של אודי רצין הבמאי, ובהשתתפות השחקנים שגיא מינץ, שימרית אביקסיס, אמנדה סורודי ואפרת לישפיץ, מציגה בתיאטרון הסימטה. העבודה עליה החלה באופן מקרי. רצין נכח באודישן מסוים ושמע את שגיא מינץ מדבר על המחזה. באופן מקרי, או שלא, רצין עצמו עבד על המחזה כששיחק בניו יורק, ואף הופיע בו בתיאטרון הטרילוגיה בעיר. במהלך העבודה על אותה הצגה, רצין גילם את ראול האנס. בשלב מסוים במהלך החזרות הוא לקח את שתי השחקניות והבמאית לבית בפרברים, שם עשו את החזרות באופן אינטנסיבי. באופן טבעי, העבודה על ההצגה זלגה אל היחסים ביניהם במציאות, דבר שהקשה והפרה את העבודה עצמה. לא בכדי, כנראה, רצין בחר ששיר הפתיחה של ההצגה בתיאטרון הסימטה יהיה שיר הפתיחה מהסדרה האלמותית "שלושה בדירה אחת".

את החלל המאתגר משהו של האולם העליון בתיאטרון הסימטה, רצין עיצב, בעזרתה של המעצבת עינת תלם, כך שיתאים לחדר עינויים מהמאות הקודמות. דבר המתאים כשוט ליד לעינויים שמרגו'רי מעבירה את ראול, אם בנעיצות המוט של האח ובאם בשפיכת מים רותחים או אמוניה על ראשו. על אף הריאליזם של המחזה, הבמה מעוצבת בצורה קצת יותר סימבולית, כאשר המטבח והחדרים הפנימיים מסומנים על ידי מסגרות מתכת שחורות. דבר זה מבטא גם את אחד הנושאים העיקריים של ההצגה – היה או לא היה אונס.

האם להאמין למרג'ורי, שלפי דברי אחת השותפות אוהבת להתהלך חצי עירומה כאשר מגיעים גברים לבית, או להאמין לראול, שעל פי דבריו בסך הכול הגיע כדי לעשות שיחת טלפון והיא השתלטה עליו ועינתה אותו? רצין ביקש לגרום לקהל להפעיל את הדמיון שלו, להשלים בכוחות עצמו את הנעשה על הבמה. הסמיכות הזו בין הקהל לבין הנעשה על הבמה מתחזקת על ידי יציאת הדמויות מהבמה אל הקהל וישיבתן בקרבו. בחירה זו רק מעצימה את השאלה המהדהדת בראש לאחר שההצגה מסתיימת ויוצאים אל סימטאות יפו העתיקה – האם גם הצופה יוכל וירצה להחזיק בפטיש הצדק של מרג'ורי ולדרוש נקמה או שיגרום לה לוותר ולעזוב ידיים?

יצרים

תיאטרון הסימטה

מאת: ויליאם מאסטרוסימון

תרגום: מרים קיני

בימוי והפקה: אודי רצין

משחק: שימרית אביקסיס, שגיא מינץ, אמנדה סורודי ואפרת ליפשיץ.

עיצוב תפאורה: עינת תלם

עיצוב תלבושות: שימרית אביקסיס

ניהול הצגה: אורלי וולקוביסקי

עריכה מוסיקלית: רום דביר

תאורה: יואב גינדי

הצגות נוספות:  25/11 , 26/11 , בשעה 21:00

פחד ותיעוב ביפו העתיקה

ביקורת ההצגה "קילר ג'ו"

מאת: מור זומר

הישרדות היא היצר המניע את כולנו. הטבע יצר אותנו כך שבמצבי דוחק נעשה כל דבר, קיצוני ככל שיהיה, בכדי לשרוד. כמה רחוק מסוגל אדם ללכת לטובת שיפור סיכויי הישרדותו, והיכן עובר הגבול? ברצח? אולי ברצח של בן משפחה?

ההצגה "קילר ג'ו" מתחילה במחשבה העשויה לעבור בראשו של כל בן נוער זועם שהוריו מכעיסים, מתסכלים ומקשים עליו: "הלוואי ויכולתי להיפטר מהם". מחשבה ילדותית זו מובילה את מעשיו של כריס (דניאל ברוסבני), צעיר חדל אישים שאמו זרקה אותו מהבית בעקבות ויכוח. לאחר שהסתבך בחובות שעלולים לגרום למותו, מסיק כריס שהדרך היחידה להשתחרר מעול הצרות האינסופי תהיה לרצוח את האם ולהשיג את כספי הביטוח, שלדברי בן זוגה מגיעים ל-50,000 דולר. האיש הנכון לעבודה, על פי דבריו של בן הזוג, יהיה קילר ג'ו, בלש משטרה ורוצח שכיר.

כריס פונה לאביו העלוב והאדיש (רועי הסל), המתעב את גרושתו והרעיון לקבל סכום כסף נאה קוסם לו, וזה נוהה אחר הרעיון בקלות יחסית. המשפחה כולה, הכוללת גם את  שרלה (רוני יניב), זוגתו גסת הרוח של האב, ודוטי (גאיה שליטא-כץ), האחות הקטנה, התמימה והמשונה שכריס מגן עליה בחירוף נפש, מחליטה כמעט פה אחד שהרעיון להיפטר מהאם הוא הפתרון לכל צרותיהם.

ג'ו (חי מאור), ממוקד, כוחני ואלים, נכנס כרוח סערה אל בית המשפחה ותופס פיקוד. משום שאין בידיהם לשלם מראש כפי שהוא דורש, מחליט ג'ו לקחת את דוטי, האחות הקטנה, כעירבון. דוטי, מצידה, מפתחת רגשי תלות וחיבה, מעין "תסמונת סטוקהולם", כלפי ג'ו המרעיף עליה תשומת לב להם היא זוכה לראשונה בחייה. גם כאשר הוא פחות או יותר אונס אותה, היא מקבלת זאת כתנאי לאהבתו. כאשר הדברים מסתבכים עוד יותר עם גילוי מרעיש בנוגע לכספי הביטוח, כל שנותר למשפחה לעשות הוא להציל את עצמם.

החלל הצפוף והדחוס בתיאטרון הסימטה מיטיב לספר את הסיפור בזכות עצמו: הבמה זעירה, התפאורה בנויה מחדר אחד והדמויות נעות בו מקיר לקיר כמו עכברים בכלוב. התנועה מהכורסא לכיסא ומשם למטבח וחוזר חלילה מדמה את החזרתיות המעגלית של החיים הריקים והבזויים האלה. זוהי המציאות, אין לאן לברוח. הכול מתרחש בין ארבעת הקירות הסוגרים עליהם ועלינו מכל הכיוונים, וגם מעבר לדלת אין באמת דבר. האלימות גואה משום שאין לה פתח יציאה, היא כלואה בדיוק כמו בני האדם החווים אותה.

השטח הנסתר מעינינו הוא חדר השינה, שהמחיצה היחידה בינו ובין שאר הבית היא וילון. חדר השינה הוא המקום האפל שאין רואים ואין מדברים על המתרחש בו, המקום בו נמים היצרים. לא בכדי ממקם שם ג'ו את גופת האם, סמוך למיטתה של דוטי. הווילון הדק המפריד בינו ובין  האזור ה"מואר" מזכיר לנו כי אותה אפלה עשויה להדס החוצה בכל רגע, נושאת אקדח.

גאיה שליטא-כץ מהפנטת בדמותה המעורערת והפוסט-טראומטית של דוטי, המציגה התנהגות אוטיסטית-משהו בכל הקשור לקשרים חברתיים. סדקים נפערים באפיון הילדה-אישה התמימה, ודרכם אנו חוזים להרף עין בלידתה של מפלצת. חי מאור בונה את דמותו של ג'ו כאנטי-גיבור כמעט קומיקסי. הוא אלים ואינטליגנטי באחת, נוטה להתפרצויות כמעט פסיכוטיות. סונט, משפיל ופוגע פיזית בכולם מלבד בדוטי. הוא מרים את קולו באופן מוגזם ויוצר אי נוחות בקהל, המשקפת את הדואליות ביחסנו אליו.

רועי הסל מצליח ליצור דחייה אמיתית בדמותו של האב חסר עמוד השדרה ועלוב הנפש, והבעת הפנים הריקה שסיגל לעצמו נקנתה כנראה בעבודה קשה. רוני יניב מעצבת בחוכמה את דמותה של שרלה הבוגדנית, פרחה אמריקנית מצויה שמחפשת את העסקה הטובה ביותר גם כאשר מדובר ביחסי אנוש. דניאל ברוסבני מתייסר בדמותו של כריס, ומדגיש את עליבותו בשפת גוף שפופה עד כדי כך שאינו מסתיר את חבריו גם כאשר הוא יושב מולם בגבו אל הקהל.

המשחק המעולה של הקאסט כולו הופך את ההצגה לעונג צרוף, אם כי מטריד במקצת. אנו מוצאים את עצמנו מזדהים ואף מתאהבים בג'ו, על אף היותו רוצח, סאדיסט ומיזוגן. אנו חווים למעשה את הרגשות שחווה דוטי, החיה בעולם חסר תקווה כל כך עד כי היא רואה בג'ו מושיע. הזעזוע שאנו חווים אינו נובע בהכרח מהאלימות, אלא מהייאוש והעליבות שגורמים לנו בקלות רבה, כמו לדוטי, לפתח חיבה כלפי האדם היוצר אותה.

קילר ג'ו

תיאטרון הסימטה

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.

מאת: טרייסי לטס

תרגום: סיוון שטריקר-מור

בימוי: אלירן כספי

משתתפים: רוני יניב, גאיה שליטא-כץ, חי מאור, יפתח קמינר, דניאל ברוסבני.

תלבושות: ג'ני חייקין

תפאורה: גאיה שליטא-כץ

תאורה: ליעד מלון