פטיש הצדק של מרג'ורי

סקירת ההצגה "יצרים"

מאת: אירית ראב

תארו לעצמכן (אני מרשה לעצמי לפנות אל הרוב הנשי שבקהל, כי לצערי, על אף שבנים גם נופלים קורבן להתעללות מינית, הסטטיסטיקה עומדת "לצידנו") שניצבת בפניכן ההזדמנות לנקום בגבר שאנס אתכן, הטריד אתכן בשירות הצבאי, נגע לכן בתחת כשהושיט את היד לקחת משהו אחר, נעץ את מבטו בחזה שלכן או שפשוט אמר דברי זימה על גודל המחשוף שלכן וצחק עם חבריו. האם הייתן עושות את זה? מחזירות לו כגמולו, אולי אפילו חותכות את הגבריות שלו, במקרים קיצוניים מקעקעות את מילת התואר המתאימה על מצחו? או שהייתן מחליקות את זה, אומרות שזה לא משנה כי המעשה כבר נעשה? האם הייתן מעדיפות להיות עוד אות בדרך לבית המשפט או שהייתן לוקחות את הצדק לידיים?

אלו בדיוק הנושאים שההצגה "יצרים" מתמודדת איתם. ההצגה מספרת על מרג'ורי, אישה צעירה החיה בדירה סמוך לכביש המהיר, יחד עם שתי שותפות. יום אחד, נכנס אל ביתה גבר צעיר בטענה שהוא מחפש מישהו אחר, שכבר לא גר שם. לאחר ניסיונותיה להוציא אותו מהבית, הוא משתלט על העניינים ומנסה לאנוס אותה, תוך השפלות חוזרות ונשנות. הניסיון כמעט ומצליח עד שברגע של הסחת דעת, מרג'ורי מצליחה להביס אותו וכובלת אותו בתוך האח שבדירה. לאחר שהשותפות חוזרות לדירה, הן לא ממש מאמינות שהאונס אכן קרה. מנקודה זו, מתחילה דרך חתחתים בה מרגו'רי מנסה לגרום לשותפות לשתף איתה פעולה להוציא את הצדק לאור, למנוע מהבחור לשכנע אותן להאמין לצד שלו ולמנוע מהמשטרה להגיע, כדי שלא יכניסו אותה לכלא בעקבות החטיפה שהיא בעצם עשתה.

במקרים מסוימים, בייחוד כאשר לא נעשה אונס של ממש, אבל הנפש כבר הוחתמה ונשרטה, יש פה קרב בין המילה שלה לבין המילה שלו. אין ראיות של ממש ועל כן אין במה להיאחז. לכן, ההצגה הזו מביעה את האזורים האפורים של ההתעללות המינית והיכולת של החברה המודרנית להתמודד איתה. דבר זה מקבל משנה תוקף, כאשר המותקפת לוקחת את המושכות ומנסה להוביל לצדק. מהו אותו צדק? רק בסוף ההצגה מבינים.

מתוך "יצרים". צילום: סיגל טלמור

המחזה, אגב, מבוסס במידת מה על סיפור אמיתי. מכרה של המחזאי, ויליאם מאסטרוסימון, נאנסה בביתה. המכרה פנתה למשטרה, האנס נלכד ונשפט, אבל לא היו ראיות שהוא אכן האנס. בתום המשפט, לאחר שהאנס זוכה, הוא ניגש אל המכרה ואמר לה שאם חשבה שהאונס היה רע, אז הפעם הבאה שייפגשו תהיה גרועה יותר. מאז לא יכלה לחיות בשקט. היא היתה בטוחה שבכל רגע נתון הוא יחזור ויעשה את זה שוב, רק שהפעם לא יותיר אותה בחיים. בשיחה עם מאסטרוסימון, המכרה הודתה כי היה רגע אחד באונס שדעתו של האנס הוסחה, היא יכלה להימלט אבל לא עשתה זאת. היא הוסיפה ואמרה כי לו היו לה רק עוד חמש דקות עם האנס, אז היתה סוגרת חשבון. המחזה, על פי המחזאי, נכתב כדי להציג מה יכול היה להיות אם אכן היו לה אותן חמש דקות.

ההצגה, בניצוחו של אודי רצין הבמאי, ובהשתתפות השחקנים שגיא מינץ, שימרית אביקסיס, אמנדה סורודי ואפרת לישפיץ, מציגה בתיאטרון הסימטה. העבודה עליה החלה באופן מקרי. רצין נכח באודישן מסוים ושמע את שגיא מינץ מדבר על המחזה. באופן מקרי, או שלא, רצין עצמו עבד על המחזה כששיחק בניו יורק, ואף הופיע בו בתיאטרון הטרילוגיה בעיר. במהלך העבודה על אותה הצגה, רצין גילם את ראול האנס. בשלב מסוים במהלך החזרות הוא לקח את שתי השחקניות והבמאית לבית בפרברים, שם עשו את החזרות באופן אינטנסיבי. באופן טבעי, העבודה על ההצגה זלגה אל היחסים ביניהם במציאות, דבר שהקשה והפרה את העבודה עצמה. לא בכדי, כנראה, רצין בחר ששיר הפתיחה של ההצגה בתיאטרון הסימטה יהיה שיר הפתיחה מהסדרה האלמותית "שלושה בדירה אחת".

את החלל המאתגר משהו של האולם העליון בתיאטרון הסימטה, רצין עיצב, בעזרתה של המעצבת עינת תלם, כך שיתאים לחדר עינויים מהמאות הקודמות. דבר המתאים כשוט ליד לעינויים שמרגו'רי מעבירה את ראול, אם בנעיצות המוט של האח ובאם בשפיכת מים רותחים או אמוניה על ראשו. על אף הריאליזם של המחזה, הבמה מעוצבת בצורה קצת יותר סימבולית, כאשר המטבח והחדרים הפנימיים מסומנים על ידי מסגרות מתכת שחורות. דבר זה מבטא גם את אחד הנושאים העיקריים של ההצגה – היה או לא היה אונס.

האם להאמין למרג'ורי, שלפי דברי אחת השותפות אוהבת להתהלך חצי עירומה כאשר מגיעים גברים לבית, או להאמין לראול, שעל פי דבריו בסך הכול הגיע כדי לעשות שיחת טלפון והיא השתלטה עליו ועינתה אותו? רצין ביקש לגרום לקהל להפעיל את הדמיון שלו, להשלים בכוחות עצמו את הנעשה על הבמה. הסמיכות הזו בין הקהל לבין הנעשה על הבמה מתחזקת על ידי יציאת הדמויות מהבמה אל הקהל וישיבתן בקרבו. בחירה זו רק מעצימה את השאלה המהדהדת בראש לאחר שההצגה מסתיימת ויוצאים אל סימטאות יפו העתיקה – האם גם הצופה יוכל וירצה להחזיק בפטיש הצדק של מרג'ורי ולדרוש נקמה או שיגרום לה לוותר ולעזוב ידיים?

יצרים

תיאטרון הסימטה

מאת: ויליאם מאסטרוסימון

תרגום: מרים קיני

בימוי והפקה: אודי רצין

משחק: שימרית אביקסיס, שגיא מינץ, אמנדה סורודי ואפרת ליפשיץ.

עיצוב תפאורה: עינת תלם

עיצוב תלבושות: שימרית אביקסיס

ניהול הצגה: אורלי וולקוביסקי

עריכה מוסיקלית: רום דביר

תאורה: יואב גינדי

הצגות נוספות:  25/11 , 26/11 , בשעה 21:00

פחד ותיעוב ביפו העתיקה

ביקורת ההצגה "קילר ג'ו"

מאת: מור זומר

הישרדות היא היצר המניע את כולנו. הטבע יצר אותנו כך שבמצבי דוחק נעשה כל דבר, קיצוני ככל שיהיה, בכדי לשרוד. כמה רחוק מסוגל אדם ללכת לטובת שיפור סיכויי הישרדותו, והיכן עובר הגבול? ברצח? אולי ברצח של בן משפחה?

ההצגה "קילר ג'ו" מתחילה במחשבה העשויה לעבור בראשו של כל בן נוער זועם שהוריו מכעיסים, מתסכלים ומקשים עליו: "הלוואי ויכולתי להיפטר מהם". מחשבה ילדותית זו מובילה את מעשיו של כריס (דניאל ברוסבני), צעיר חדל אישים שאמו זרקה אותו מהבית בעקבות ויכוח. לאחר שהסתבך בחובות שעלולים לגרום למותו, מסיק כריס שהדרך היחידה להשתחרר מעול הצרות האינסופי תהיה לרצוח את האם ולהשיג את כספי הביטוח, שלדברי בן זוגה מגיעים ל-50,000 דולר. האיש הנכון לעבודה, על פי דבריו של בן הזוג, יהיה קילר ג'ו, בלש משטרה ורוצח שכיר.

כריס פונה לאביו העלוב והאדיש (רועי הסל), המתעב את גרושתו והרעיון לקבל סכום כסף נאה קוסם לו, וזה נוהה אחר הרעיון בקלות יחסית. המשפחה כולה, הכוללת גם את  שרלה (רוני יניב), זוגתו גסת הרוח של האב, ודוטי (גאיה שליטא-כץ), האחות הקטנה, התמימה והמשונה שכריס מגן עליה בחירוף נפש, מחליטה כמעט פה אחד שהרעיון להיפטר מהאם הוא הפתרון לכל צרותיהם.

ג'ו (חי מאור), ממוקד, כוחני ואלים, נכנס כרוח סערה אל בית המשפחה ותופס פיקוד. משום שאין בידיהם לשלם מראש כפי שהוא דורש, מחליט ג'ו לקחת את דוטי, האחות הקטנה, כעירבון. דוטי, מצידה, מפתחת רגשי תלות וחיבה, מעין "תסמונת סטוקהולם", כלפי ג'ו המרעיף עליה תשומת לב להם היא זוכה לראשונה בחייה. גם כאשר הוא פחות או יותר אונס אותה, היא מקבלת זאת כתנאי לאהבתו. כאשר הדברים מסתבכים עוד יותר עם גילוי מרעיש בנוגע לכספי הביטוח, כל שנותר למשפחה לעשות הוא להציל את עצמם.

החלל הצפוף והדחוס בתיאטרון הסימטה מיטיב לספר את הסיפור בזכות עצמו: הבמה זעירה, התפאורה בנויה מחדר אחד והדמויות נעות בו מקיר לקיר כמו עכברים בכלוב. התנועה מהכורסא לכיסא ומשם למטבח וחוזר חלילה מדמה את החזרתיות המעגלית של החיים הריקים והבזויים האלה. זוהי המציאות, אין לאן לברוח. הכול מתרחש בין ארבעת הקירות הסוגרים עליהם ועלינו מכל הכיוונים, וגם מעבר לדלת אין באמת דבר. האלימות גואה משום שאין לה פתח יציאה, היא כלואה בדיוק כמו בני האדם החווים אותה.

השטח הנסתר מעינינו הוא חדר השינה, שהמחיצה היחידה בינו ובין שאר הבית היא וילון. חדר השינה הוא המקום האפל שאין רואים ואין מדברים על המתרחש בו, המקום בו נמים היצרים. לא בכדי ממקם שם ג'ו את גופת האם, סמוך למיטתה של דוטי. הווילון הדק המפריד בינו ובין  האזור ה"מואר" מזכיר לנו כי אותה אפלה עשויה להדס החוצה בכל רגע, נושאת אקדח.

גאיה שליטא-כץ מהפנטת בדמותה המעורערת והפוסט-טראומטית של דוטי, המציגה התנהגות אוטיסטית-משהו בכל הקשור לקשרים חברתיים. סדקים נפערים באפיון הילדה-אישה התמימה, ודרכם אנו חוזים להרף עין בלידתה של מפלצת. חי מאור בונה את דמותו של ג'ו כאנטי-גיבור כמעט קומיקסי. הוא אלים ואינטליגנטי באחת, נוטה להתפרצויות כמעט פסיכוטיות. סונט, משפיל ופוגע פיזית בכולם מלבד בדוטי. הוא מרים את קולו באופן מוגזם ויוצר אי נוחות בקהל, המשקפת את הדואליות ביחסנו אליו.

רועי הסל מצליח ליצור דחייה אמיתית בדמותו של האב חסר עמוד השדרה ועלוב הנפש, והבעת הפנים הריקה שסיגל לעצמו נקנתה כנראה בעבודה קשה. רוני יניב מעצבת בחוכמה את דמותה של שרלה הבוגדנית, פרחה אמריקנית מצויה שמחפשת את העסקה הטובה ביותר גם כאשר מדובר ביחסי אנוש. דניאל ברוסבני מתייסר בדמותו של כריס, ומדגיש את עליבותו בשפת גוף שפופה עד כדי כך שאינו מסתיר את חבריו גם כאשר הוא יושב מולם בגבו אל הקהל.

המשחק המעולה של הקאסט כולו הופך את ההצגה לעונג צרוף, אם כי מטריד במקצת. אנו מוצאים את עצמנו מזדהים ואף מתאהבים בג'ו, על אף היותו רוצח, סאדיסט ומיזוגן. אנו חווים למעשה את הרגשות שחווה דוטי, החיה בעולם חסר תקווה כל כך עד כי היא רואה בג'ו מושיע. הזעזוע שאנו חווים אינו נובע בהכרח מהאלימות, אלא מהייאוש והעליבות שגורמים לנו בקלות רבה, כמו לדוטי, לפתח חיבה כלפי האדם היוצר אותה.

קילר ג'ו

תיאטרון הסימטה

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.

מאת: טרייסי לטס

תרגום: סיוון שטריקר-מור

בימוי: אלירן כספי

משתתפים: רוני יניב, גאיה שליטא-כץ, חי מאור, יפתח קמינר, דניאל ברוסבני.

תלבושות: ג'ני חייקין

תפאורה: גאיה שליטא-כץ

תאורה: ליעד מלון