באתי רק לטלפן

באתי רק לטלפן

תיאטרון הקאמרי ותיאטרון הסימטה

באתי רק לטלפן - מעובדלמי בינינו שקרא את הסיפור "באתי רק לטלפן" של הסופר גבריאל גארסיה מרקס וראה את ההצגה המבוססת על הסיפור (המגוללת את סיפורה של מריה השחקנית אשר רכבה מתקלקל בדרכה הביתה ונקלעת בעל כורחה לבית חולים לחולי נפש), יוכל להגיד בוודאות שההעברה של הז'אנר הייחודי של הריאליזם המאגי לא צלחה בביצוע הבימתי ובעיבוד. האתגר לשחק 36 דמויות שונות היה גדול מדי. את ההצגה הזאת החזיקו בחיים רק שני שחקנים: יפתח רווה אשר הפציע באמצע ההצגה בתור בעלה של מריה, הלהטוטן. הוא כבש במשחקו והיה מהבודדים שהצליחו לעמוד בתפקיד הקשה של חילופי הדמויות. לצדו, הצליחה במשימה השחקנית, שהיא גם הבימאית, נטע ישצ'ין, שגילמה את ארקולינה באופן חזק ואמין, נוקשותה וכוחה הופיעו על הבמה במלוא פארם.

המשימה שהוטלה על השחקנים לשחק דמויות כשבפיהן טקסט שהוא הטקסט הסיפורי המקורי ולא טקסט שעבר עיבוד לטקסט דרמטי היה אתגר שלצערי רוב השחקנים לא הצליחו לעמוד בו. הניסיון להציג על הבמה בית חולים לחולי נפש לא עבד גם הוא. חולות הנפש הוצגו בצורה מיושנת על ידי התרוצצות חסרת פשר על הבמה עם שמיכות על הראש. העיבוד הלקוי לבמה גרם ליצירה ליפול בין הכיסאות והמטרה להעביר את יצירתו של גארסיה מרקס לא הושגה, דבר שקיבל משנה תוקף בכך שגם הסוף לא היה ברור והקהל אף לא היה בטוח האם למחוא כפיים או לא.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

טוביה 2018

טוביה 2018 – תיאטרון הסימטה

 

טוביה2018 -2- יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

ההצגה "טוביה 2018" היא ניסיון מעניין להמחיש כיצד עולים מגלויות שונות מתמודדים עם תהליך קליטתם בארץ החדשה, ישראל, בעוד הם נדרשים להתקלף מעולם התוכן הישן והמוכר. בת אחת, שלא מצליחה למצוא שידוך הראוי בעיני הוריה וכבר עברה את גיל השלושים, מתאהבת בגוי וכמובן מושלכת מהבית. בת אחרת, פנינת הבית, מתאהבת בחילוני, והבת השלישית, המאומצת, היא היחידה שמזדווגת עם יהודי דתי לשמחתם של הוריה.

להיתלות באילנות גבוהים זה טוב לפעמים. לא הפעם. כל מי שזוכר את העוצמות של טוביה החולב המקורי, את הטלטלות, את המוזיקה, את השחקנים הענקיים ששיחקו בהצגה לדורותיה, יתאכזב כמובן. אם מנסים לא לזכור, ופשוט מתמסרים להצגה שמנסה לבחון עולם תוכן שונה ודומה, רואים בה ניואנסים שונים שיש בהם עניין ולעיתים היא מצליחה גם לגעת. הקונפליקטים הממשיים, החדים, לא כל כך ברורים. הבמאית מדגישה את התהליך, את העלילה, אך התחושות עוברות פחות בדרך כלל. ניתן היה לקחת את הקונפליקטים וליישם אותם גם בלי להזכיר את השם המפורש, טוביה. בלי לעורר את הציפיות, בלי לחכות לקסם הזה של טוביה החולב.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מועדים נוספים: 14/4/19 | 21:00 | תיאטרון הסימטה

לדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה?

על ההצגה "הרווק"

מאת: אביבה רוזן

רווק תל אביבי, מה הוא באמת רוצה? להצליח מקצועית ולכבוש נשים רבות ככל האפשר, או שמא גם הוא, כמו כולנו, מחפש אהבת אמת אך מפחד פחד מוות? התשובה היא כנראה בכך, שאותו רווק תל אביבי נכווה פעם אחת ברותחין והוא נזהר מאוד מפושרין.

מעשה בחביב סמר, אותו כתב ומשחק אביב זמר (כנראה שהדמיון בשמות כלל איננו מקרי), שארוסתו עזבה אותו כשהלכו לבחור הזמנות לחתונה. משם והלאה, הוא לא ידע אהבה וזוגיות, רק רומנים קצרצרים, רובם ללילה או לאפיזודה חולפת בבר. הוא הסטריאוטיפ של הגבר שמזיין בחדרי שירותים של מועדונים ופאבים נשים מבושמות שהוא לא יזכור את שמן והן לא יזכרו את פרצופו למחרת היום.

ההצגה היא מונודרמה, במהלכה השחקן מנהל מעין דיאלוג עם אישה, פסנתרנית, במקום בו הוא אמור להופיע כמשורר שקורא משיריו. הוא מנסה להתחיל איתה וכשהיא לא נענית הוא מספר לה את סיפור חייו, ושוטח את הקונפליקטים שלו. קונפליקטים בין החיים כפי שהם כיום לבין חיים אחרים שהיה רוצה, חיים של בן זוג ואבא.

השטחיות של חיי הרווק ההולל באה לידי ביטוי דרמטי מאוד בשתי בובות מתנפחות שתלויות מאחורי וילון שקוף, והוא כביכול מקיים איתן יחסי מין כשהוא עובר מאחת לשנייה בלי הפסקה. הקומדיה הופכת לטרגדיה.

הרווק

מתוך "הרווק"

מדי פעם נשמעת הקלטה עם קולו של במאי שמורה לשחקן להגיד דברים כך או אחרת, לבטא אותם בגוף ראשון כדי להגיע לקהל שלו וליצור אצלו אמפתיה. השחקן הוא דעתן. הוא לא נכנע בקלות לדעות של אחרים. הוא גם הולך לפסיכולוגית כדי לבחון את חייו אך גם איתה הוא לא מסכים. הוא לא מסכים לקביעה שהוא פשוט מפחד, למרות שהוא יודע זאת היטב. הוא רוצה לעשות שינויים בחייו אך אינו מעז. הפחד שמקנן בתוכו רב מדי. הוא ממשיך לחיות חיים שטחיים שאינו מסופק מהם אך זאת הדרך שהוא מכיר ואינו מוכן לנסות דרך אחרת.

לעיתים קרובות הקהל צוחק. אני חשתי עצב. עצב על השחקן שאינו מסוגל לממש את עצמו ואת רצונותיו האמיתיים, והוא נגרר לחיים של חוסר משמעות ביחסיו עם נשים. עצב על החיים המודרניים שגוררים אנשים פגועים ושרוטים בצורה עמוקה ונוראה כל כך לחיים שהם בדיוק ההפך מאלה שהם מייחלים אליהם. אנשים רבים כל כך נגררים לחיים שטחיים ושטוחים. לא רק הרווקים שבחרו בהוללות ככסות לפגיעותיהם הרגשיות העמוקות, אלא גם אלה שבחרו בדרכים שאינן מובילות למימוש עצמי אלא בדרכים שהן דרך הביניים והבינוניות והם הולכים שם לאיבוד, קמים כל בוקר לחוסר משמעות אפורה ומדכאת. לא פלא שרבים כל כך צורכים כדורים נגד דיכאון וחרדות. כמובן שלא מדובר רק בגברים פגועים. מדובר באותה מידה בנשים פגועות. מדובר לא רק בתל אביבים, אלא גם בברלינאים וניו יורקים וירושלמים ואשקלונים ואחרים, שאינם מצליחים להתרומם מעל לפגיעות והפחדים שלהם ולממש את עצמם בכל תחום שחשוב להם. במילים אחרות, זהו סיפורה העצוב של המודרנה של המאה העשרים ואחת, או לפחות החלק המדכדך שבה.

הרווק 

תיאטרון הסימטה

משחק: אביב זמר

כתבו: אריאל הכהן ואביב זמר

בימוי: אלחנן שפירא

מוזיקה: מור נעמן

כוראוגרפיה: נופר לוינגר

תאורה: שי סקיבא

מועדים נוספים: 

4/10/18 | 20:30 | תיאטרון הסימטה

שפויה

שפויה – תיאטרון הסימטה

שפויה 2 - מעין טרביש

צילום: מעין טרביש

נקודת פתיחה לא פשוטה יש להצגה "שפויה", שעולה בתאטרון הסימטה: הפורמט – הצגת יחיד – דורש טיפול דרמטורגי עדין ומתוחכם; והנושא – מיהו משוגע, ומה מידת האחריות של החברה על משוגעיה – טופל באין ספור מחזות וסרטים. אלכסה לרנר, השחקנית, ושירלי ברבי, הבמאית, חוללו יחד נס קטן, התגברו על מכשולים דרמטורגיים שמציב המחזה ויצרו הצגה נוגעת ללב, שכולה תצוגת משחק טבעית, מקסימה ואנושית. ההצגה קצרה, 45 דקות בלבד. שילוב של הצגת יחיד נוספת יכול לספק ערב תאטרוני מלא ועשיר יותר.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים נוספים אודות ההצגה – הקליקו על הלינק

מועדים נוספים: 22/7/18 | 9/8/18 | 30/8/18

 

מקום משלי

ביקורת ההצגה "שחקי כי"

מאת: אנה מינייב

אז מה אנחנו יודעים על מאניה דיפרסיה? כנראה שלא הרבה, ולמרות שכבר הגענו למאה ה-21 ואנחנו אמורים להפסיק לפחד מכל דבר שנראה לנו מוזר או אחר, אנחנו עדין ממשיכים להתייחס אליה כאל מחלת נפש הגובלת בשיגעון. אישית, לא ידעתי יותר מדי על המחלה, עד ששמעתי את סיפורה של שני בלאו שהראתה לי שהמחלה הזאת הרבה יותר מורכבת ומסתורית ממה שחשבתי.

ההצגה "שחקי כי", שמציגה בתיאטרון "הסימטה", מבוססת על סיפורה האישי של בלאו ונכתבה על ידה. על אף הרובד האישי, בלאו אינה מגלמת את עצמה, אלא את שירה, שמגלה בערך בגיל 19 שיש לה בעיה. ההתנהגות שלה לא תמיד תואמת את המציאות, היא יכולה להתנתק מהמציאות ולשהות במקום אחר לאורך זמן, יכולה לא לישון כמה ימים ברצף ואפילו לנהל פגישות חשאיות בלילה עם איינשטיין ופרויד. התופעות האלו, אשר התגלו לאטן בזמן השירות הצבאי של שירה, הקשו עליה לתפקד, ליצור חברויות, להתקדם בתפקידים הצבאיים ובכלל, לנהל מערכת יחסים תקינה עם העולם.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר קרוב שתפקידו של התיאטרון הוא לבדר ואני קמתי על שתי רגליי ואמרתי שתפקידו של התיאטרון הוא חברתי, הוא נועד קודם כל לתת את הבמה לאלה שיש להם משהו לומר לחברה – שני בלאו בהחלט עושה זאת בנחישות גדולה. בכך שהיא חושפת את הסוד הכי כמוס שלה, היא גורמת לצופים לראות אותה מעבר למאניה ומעבר לדיפרסיה.

צילומים: טל ים

בלאו לוקחת את קהל צופיה למסע, זכרונות על גבי זכרונות מצטברים בחלל, החל מהתפרצות המחלה ועד לניצחון הגדול שלה עליה, כשבדרך עולות השאלות הקשות ביותר, כיצד אפשר לחיות ככה, האם אי פעם תצליח  להפסיק את המאניה שרודפת אחריה, האם היא רוצה להפסיק, האם היא משוגעת ולמה אסור לדבר על זה?! שחקנית כמו שני בלאו לא פוגשים הרבה על בימות התיאטרון הישראלי, היא צנועה, היא לא מנסה להרשים אף אחד ביכולות המשחק שלה, היא מסורה לבמה ולסיפור, והכי חשוב, היא מתמודדת עם עצמה כל פעם מחדש כשהיא עולה על הבמה לספר את הסיפור שלה. אך מכיוון שתיאטרון מורכב מאלמנטים נוספים מלבד המשחק, אשים עליהם את הדעת.

את היצירה הזאת ביימה שרון כהן, שגם עיבדה את הטקסט שכתבה בלאו, ולמרות הסיפור הנוגע ללב, הטקסט הזה לא מחודד מספיק, ארוך מדי, לא משאיר מקום לשקט ובעיקר מלא בפרטים רבים מדי שלא תורמים את חלקם לעלילה. שירה מספרת על המקום שהיה רק שלה ושלאף אחד לא הייתה כניסה אליו. כדאי היה לשים יותר את הדגש על מקומות אלו במקום להתרכז במשך מחצית השעה בסיפורי צבא אשר לא הצליחו לסחוף אותי לעולם התוכן המורכב והמרתק של הגיבורה. כמו כן, כדאי היה להעמיק יותר את הפער בין העולם של שירה לבין המציאות, וכך להדגיש את הפחד משיגעון ואת הקושי שבמאניה.

כהן בחרה לביים את ההצגה על ידי שימוש מועט בתפאורה, דבר מוערך בעיני, אך על הקיר הפנימי של הבמה נתלה בד עליו הוקרנו קטעי וידיאו שונים שלא נקשרו בשום צורה ואופן לסיפור ואף הזיקו להתרחשות על הבמה. לא הבנתי את הצורך בקטעים האלה, במיוחד לאור העובדה שכל פעם שהפעילו אותם, כלומר לחצו פליי וסטופ, ניתן היה לראות את סרגל הלחצנים צץ ונעלם, והעניין הפך מהר מאוד למיותר, לא ברור ולא אסתטי.

יחד עם זאת, להצגה הזו יש את הקסם שלה והיא מציבה בפנינו את הפחדים הכי גדולים שלנו כבני אדם, היא מכריחה אותנו להסתכל לבושה בעיניים, ללמוד ללכת במבוכים שמציבים לנו החיים וגם לצאת מהם בעזרת כוח הרצון, בעזרת האנשים הקרובים אלינו, ובעזרת ההתעקשות לנצח.

"שחקי כי"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: שני בלאו
עיבדה וביימה: שרון כהן
עיצוב במה: מיטל צמח-דר
עיצוב תלבושות: אורטל שוטלנד
עיצוב תאורה: שחר ורכזון
מעצבת תנועה: הודיה אשכנזי חזן
וידאו-ארט: גל חמו
מוסיקה: מיכאל גוטליב

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון.

מבט אחד וזהו

על ההצגה "ודן?" בתיאטרון הסימטה

מאת: קרן שבת

ההצגה "ודן?" מעניקה נקודת מבט מעניינת ומטרידה על סיפורו של דן רוזנבך, בחור צעיר שאבדו עקבותיו לפני כשמונה שנים, ומאז השאלות רק מתווספות. הצגת יחיד זו, המבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש במהלך שיט בנהר הטואיצ'י בבוליביה, נכתבה על ידי תהילה שדה, שגם משחקת בהצגה, ובוימה על ידי אלון גורן.

היצירה מביאה זיכרון טראומטי למרכז הבמה, ודנה בו משני כיוונים עיקריים. מחד, החוויה האישית של המספרת, ומאידך, החוויה הרחבה יותר, המתבטאת דרך מעברי זמנים ומקומות,  דבר הנותן מקום גם לחוויותיהן של יתר הדמויות בסיפור – השותפים לשיט והמשפחה של דן.

במהלך הטיול בבוליביה, תהילה הכירה את דן היכרות שטחית וקצרה, אבל בין שיט אחד היא נהפכה להיכרות מסוג אחר. בשיט המשותף בנהר, יחד עם שבעה חברים נוספים, דן נפל מהסירה ומאז נעלמו עקבותיו. למרות עיסוקה של ההצגה באירוע שהתרחש בזמן ומקום קונקרטיים לפני זמן לא מבוטל, דווקא החיפוש העכשווי והמתמיד אחר תשובות, המרדף העצמי הבלתי פוסק אחר זיכרון, והפחד המכונן שמא ישנם פרטים נוספים שהודחקו, הם לב היצירה.

צילום: נועם גרייזר

תהילה נעזרת במעברי זמנים, ומחייה את הסיטואציה שאירעה על ידי דיאלוגים עם קולות מוקלטים הנשמעים ברקע, קולות המייצגים את משפחתו של דן, מכרים משותפים, ושני החברים שהיו שותפים לאותו שיט גורלי בטואיצ'י. ניכר מהדיאלוגים השונים בהצגה כי משפחתו של דן מהווה חלק קריטי בהתמודדותה של תהילה עם האובדן, ובדרישה לתשובות כאן ועכשיו. ואילו החברים שהיו שותפים לחוויה יחד עם תהילה, הם אנטי-תזה להתמודדותה שלה, מייצגים את הרצון להניח לזה, להמשיך הלאה. הסלע שמוצג במרכז הבמה, ובחירת הבגד הספורטיבי של מטיילת, מנכיחים את המקום בו התרחש האירוע. תהילה משתמשת בסלע אם כרקע לפעולת החתירה ואם כדי להמשיך בטיפוס הררי שנפסק בשיאו, לפני השיט בו דן טבע.

תהילה מדברת במהלך ההצגה על לאבד מישהו במקום היפה ביותר בעולם, ועצם בחירת המילים הזו מנכיחה את חוסר היכולת לתפוס איך יכול להיות שזה בכלל קרה. היא מנסה בעיקר להתמודד עם מבטו האחרון של דן, מבט חסר אונים, שלא מצליח לבטא את אותה מצוקה שהיא וחבריה לא הצליחו להבין עד שהיה מאוחר מדי. מבט בלתי נשכח, שבעצם היווה את נקודת הפתיחה במסע החיפושים הנוכחי של תהילה. גם סוכריית המקל שהיא מלקקת במהלך ההצגה, מבקשת לבחון את הטעם האחרון שהרגיש דן בפיו לפני שטבע. בצורה מסוימת, תהילה חווה מחדש את הרגעים שלפני האובדן, את רגע האובדן עצמו בלב הנהר, ואת שלב ההתמודדות האינסופי שלה עם עצמה, עם המשפחה של דן, ועם הזיכרונות המתעתעים.

"ודן?", הצגה העוסקת בניסיון אובססיבי להתמודד כאן ועכשיו עם זיכרון קשה ובלתי נתפס מעברה של המספרת. רק אל תקראו לזה טראומה כי היא תשלול זאת על הסף.

"ודן?"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: תהילה שדה.

בימוי: אלון גורן.

מוסיקה: דניאל סלומון.

עיצוב תאורה: גיא גלילי

עיצוב תפאורה: אלה רוזנצוויג.

קולות: אדווה מסיקה, עירית סופרן, מור וקסמן, שי ג'יברי, אביב לירון, דוד בילנקה, עירית גדרון.

מועדים נוספים:  20-21/10/13 21:00

השירה המכנית

על המופע The End

מאת: הילה ציגל

המופע "The End", בביצוע משותף של  אנסמבל "חוני המעגל" , קבוצת "סמרטוט" וקבוצת "דאדאסטרוף", עלה לאחרונה בתיאטרון "הסימטה"  לציון 100 שנות קולנוע. ואני, כגיקית קולנוע לא קטנה, התרגשתי לקראת החוויה שתשלב את שתי אהבותיי. להצגה הגעתי עם ל., חברי הטוב והפרטנר המושלם להליכה להצגות. הוא אמנם הייטקיסט אבל יש לו חיבה גדולה לתיאטרון, דבר שדי נדיר במחוזותינו.

כך, מצאנו את עצמנו מתיישבים בשורה הרביעית , מחכים בציפייה לחוויה קולנועית תיאטרונית יוצאת דופן. אמנם ליוצא דופן ציפינו אבל שום דבר לא הכין אותנו לשעה וחצי הקרובות.

בקדמת הבמה מתוח מסך קולנוע לבן, שקוף יחסית, שהופך את הבמה לחלוקה קולנועית קלאסית של שלושה מישורים. האורות כבים ועל המסך מופיע וידאו ארט של האמן מרסל דושאן – עיגולים עיגולים כמו בפתיח של הלוניטונס וסרטי ג'יימס בונד. הפרפורמרים נכנסים לבמה וממלמלים מנטרה לא ברורה בליווי תופים, על המסך מוקרנים קטעים מסרטים, קונצרט מצולם, הדיווה הכחולה מהאלמנט החמישי, חלליות, מאדים, חייזרים, קלייב אוון נבהל מפיצוץ בלונדון, אישה שרה, קצת היצ'קוק, ושוב, האלמנט החמישי.

בתוך כל אלה עוברת מולנו דמות של איש לבוש בפיג'מת פסים וטלאי צהוב, קטעים מסרטי סמוראים, שוב האלמנט החמישי, הדמות בחליפת הפסים זוחלת עכשיו במישור השני, ברקע היצ'קוק עם מזימות בינלאומיות, סצינה מתוך גיבור של ז'אנג יימו, ושוב חלליות.

וסופרמן,

וסופר וומן,

ופרפורמרית בחליפה יפנית.

הראש שלי מתחיל לכאוב, נראה כאילו עורך הווידאו לקח מנה כפולה של סמים ממריצים ולא טרח להתחשב בקהל ולחלק בכניסה תרופות הרגעה.

סרטי ז'אנג יימו (המצויינים) מככבים כאן, במיוחד סצנות החיצים מתוך "גיבור". פרפורמרית בתלבושת "רוקי" מתאגרפת ברקע עם שק גדול, ועכשיו טרנטינו, השריקה המפורסמת של דריל האנה בקיל ביל. פרפורמר לבוש כדראג מנשק בלהט את ההוא עם חליפת הפסים שבינתיים כבר החליף בגדים. הדבר היחיד שמונע ממני להירדם הוא המוזיקה המרגיזה שמתנגנת ברקע. במעין ניסיון אחרון לפרוץ גבולות , אחת הפרפורמריות עושה סטרפטיז ונשארת בתחתונים ומדבקות פיטמה. פיהוק , פיהוק. ושוב דריל האנה שורקת, ולסיום, האלמנט החמישי.

אני יוצאת מהאולם בתחושת בלבול ועם מיגרנה חזקה, מנסה להבין מה הקשר בין המופע לבין 100 שנות קולנוע, אם נשים לרגע בצד את הקרנת קטעי הוידאו? אפשר להשליך את זה על אמנות הדאדא, אמנות המהווה את בסיס אמנותה של אחת הקבוצות במופע, קבוצת "דאדאסטרוף".

מצפייה בסרטי דאדא המקוריים, דאדא לפי כל כללי הספר, ניתן לראות שאמני הדאדא ביקשו ליצור אמנות נפרדת, עצמאית, חופרת וחסרת פואנטה. אמנות שמנסה להגדיר מחדש את המושג אמנות, המשלבת טקסטים בג'יבריש, שירה סימולטנית ושירה פונטית, שילוב שלא מוביל לדבר בעל משמעות במובן המקובל, עם הרבה עירום המנסה לפצות על כך.

אמנות הדאדא התפתחה בשוויץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, מתוך זעזוע מזוועות המלחמה, ופעלה בין השנים 1916-1923. כשלעצמה, היא היוותה אלטרנטיבה אמנותית רדיקלית לזרם המקובל באותה התקופה וכללה אובייקטים מוסבים, קולאז'ים ומיצגי קולנוע, שבלשון המעטה "לא היו כוס התה של כל אחד".

עם זאת, נראה שהמופע "The End", הועלה בכדי לפרוץ את הגבולות בכוח, ולא מתוך רצון ליצור מחווה לאמנות הדאדא. המופע ניסה לעיתים ליצור סוג של רצף סיפורי (מעין הסנדק פוגש את שלגיה) אך ללא קו עקבי ומנחה ההופך את היצירה לשלמה וחפה ממניירות (ומגרנות).

כאן המקום לציין שקטעי הריקוד של הפרפורמרים היו נהדרים, בייחוד של הבחורה היפה בחליפת הסמוראי, שאת פניה לא ראיתי משום שהיו מוסתרים במסיכה. בריקוד ובקטעי האקרובאטיקה ניכרים העבודה המאומצת והכישרון של חברי הקבוצות,  כישרון שלא בא לידי מימוש מלא בתוך בליל המונטאז' הקולנועי שליווה אותם, וחבל.

לא ברור מהם המניעים של יוצרי The End. האם ביקשו לקחת את הדרך הקלה ופשוט להתייחס ליצירה לא ברורה כאל "יצירה דאדאיסטית"? ואם היא הייתה כזו, בתור שלם זה עוד היה נסבל, אבל ישנה הרגשה כאילו יש פה ניסיון לכסות את כל הבסיסים , והתוצאה? בלאגן מכאיב.

The End

תיאטרון הסימטה

יצירתם של חוני המעגל וקבוצת סמרטוט ודאדאסטרוף

בהשתתפות: גל קלמנץ, אלכסיי קוצ'טקוב, ליסה מסיקה, טל אלדר, מירי קריספין,
שעיה פלדמן, מרים רוט רון, אליקה לסקר פלדמן, עינת מזור, מריו ביטנקור, גל לוי.

תפאורה ותלבושות: מיכל גרוב
עריכת וידאו: רוני הרמן
קידום והפקה: יעל שור

מועדי הצגות נוספות: 20/6 20:30