באתי רק לטלפן
תיאטרון הקאמרי ותיאטרון הסימטה
למי בינינו שקרא את הסיפור "באתי רק לטלפן" של הסופר גבריאל גארסיה מרקס וראה את ההצגה המבוססת על הסיפור (המגוללת את סיפורה של מריה השחקנית אשר רכבה מתקלקל בדרכה הביתה ונקלעת בעל כורחה לבית חולים לחולי נפש), יוכל להגיד בוודאות שההעברה של הז'אנר הייחודי של הריאליזם המאגי לא צלחה בביצוע הבימתי ובעיבוד. האתגר לשחק 36 דמויות שונות היה גדול מדי. את ההצגה הזאת החזיקו בחיים רק שני שחקנים: יפתח רווה אשר הפציע באמצע ההצגה בתור בעלה של מריה, הלהטוטן. הוא כבש במשחקו והיה מהבודדים שהצליחו לעמוד בתפקיד הקשה של חילופי הדמויות. לצדו, הצליחה במשימה השחקנית, שהיא גם הבימאית, נטע ישצ'ין, שגילמה את ארקולינה באופן חזק ואמין, נוקשותה וכוחה הופיעו על הבמה במלוא פארם.
המשימה שהוטלה על השחקנים לשחק דמויות כשבפיהן טקסט שהוא הטקסט הסיפורי המקורי ולא טקסט שעבר עיבוד לטקסט דרמטי היה אתגר שלצערי רוב השחקנים לא הצליחו לעמוד בו. הניסיון להציג על הבמה בית חולים לחולי נפש לא עבד גם הוא. חולות הנפש הוצגו בצורה מיושנת על ידי התרוצצות חסרת פשר על הבמה עם שמיכות על הראש. העיבוד הלקוי לבמה גרם ליצירה ליפול בין הכיסאות והמטרה להעביר את יצירתו של גארסיה מרקס לא הושגה, דבר שקיבל משנה תוקף בכך שגם הסוף לא היה ברור והקהל אף לא היה בטוח האם למחוא כפיים או לא.
שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)
לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק
כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂
את היצירה הזאת ביימה שרון כהן, שגם עיבדה את הטקסט שכתבה בלאו, ולמרות הסיפור הנוגע ללב, הטקסט הזה לא מחודד מספיק, ארוך מדי, לא משאיר מקום לשקט ובעיקר מלא בפרטים רבים מדי שלא תורמים את חלקם לעלילה. שירה מספרת על המקום שהיה רק שלה ושלאף אחד לא הייתה כניסה אליו. כדאי היה לשים יותר את הדגש על מקומות אלו במקום להתרכז במשך מחצית השעה בסיפורי צבא אשר לא הצליחו לסחוף אותי לעולם התוכן המורכב והמרתק של הגיבורה. כמו כן, כדאי היה להעמיק יותר את הפער בין העולם של שירה לבין המציאות, וכך להדגיש את הפחד משיגעון ואת הקושי שבמאניה.
