טוביה 2018 – תיאטרון הסימטה

צילום: יוסי צבקר

ההצגה "טוביה 2018" היא ניסיון מעניין להמחיש כיצד עולים מגלויות שונות מתמודדים עם תהליך קליטתם בארץ החדשה, ישראל, בעוד הם נדרשים להתקלף מעולם התוכן הישן והמוכר. בת אחת, שלא מצליחה למצוא שידוך הראוי בעיני הוריה וכבר עברה את גיל השלושים, מתאהבת בגוי וכמובן מושלכת מהבית. בת אחרת, פנינת הבית, מתאהבת בחילוני, והבת השלישית, המאומצת, היא היחידה שמזדווגת עם יהודי דתי לשמחתם של הוריה.

להיתלות באילנות גבוהים זה טוב לפעמים. לא הפעם. כל מי שזוכר את העוצמות של טוביה החולב המקורי, את הטלטלות, את המוזיקה, את השחקנים הענקיים ששיחקו בהצגה לדורותיה, יתאכזב כמובן. אם מנסים לא לזכור, ופשוט מתמסרים להצגה שמנסה לבחון עולם תוכן שונה ודומה, רואים בה ניואנסים שונים שיש בהם עניין ולעיתים היא מצליחה גם לגעת. הקונפליקטים הממשיים, החדים, לא כל כך ברורים. הבמאית מדגישה את התהליך, את העלילה, אך התחושות עוברות פחות בדרך כלל. ניתן היה לקחת את הקונפליקטים וליישם אותם גם בלי להזכיר את השם המפורש, טוביה. בלי לעורר את הציפיות, בלי לחכות לקסם הזה של טוביה החולב.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מועדים נוספים: 14/4/19 | 21:00 | תיאטרון הסימטה

לדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על ההצגה "הרווק"

מאת: אביבה רוזן

רווק תל אביבי, מה הוא באמת רוצה? להצליח מקצועית ולכבוש נשים רבות ככל האפשר, או שמא גם הוא, כמו כולנו, מחפש אהבת אמת אך מפחד פחד מוות? התשובה היא כנראה בכך, שאותו רווק תל אביבי נכווה פעם אחת ברותחין והוא נזהר מאוד מפושרין.

מעשה בחביב סמר, אותו כתב ומשחק אביב זמר (כנראה שהדמיון בשמות כלל איננו מקרי), שארוסתו עזבה אותו כשהלכו לבחור הזמנות לחתונה. משם והלאה, הוא לא ידע אהבה וזוגיות, רק רומנים קצרצרים, רובם ללילה או לאפיזודה חולפת בבר. הוא הסטריאוטיפ של הגבר שמזיין בחדרי שירותים של מועדונים ופאבים נשים מבושמות שהוא לא יזכור את שמן והן לא יזכרו את פרצופו למחרת היום.

ההצגה היא מונודרמה, במהלכה השחקן מנהל מעין דיאלוג עם אישה, פסנתרנית, במקום בו הוא אמור להופיע כמשורר שקורא משיריו. הוא מנסה להתחיל איתה וכשהיא לא נענית הוא מספר לה את סיפור חייו, ושוטח את הקונפליקטים שלו. קונפליקטים בין החיים כפי שהם כיום לבין חיים אחרים שהיה רוצה, חיים של בן זוג ואבא.

השטחיות של חיי הרווק ההולל באה לידי ביטוי דרמטי מאוד בשתי בובות מתנפחות שתלויות מאחורי וילון שקוף, והוא כביכול מקיים איתן יחסי מין כשהוא עובר מאחת לשנייה בלי הפסקה. הקומדיה הופכת לטרגדיה.

מתוך "הרווק"

מדי פעם נשמעת הקלטה עם קולו של במאי שמורה לשחקן להגיד דברים כך או אחרת, לבטא אותם בגוף ראשון כדי להגיע לקהל שלו וליצור אצלו אמפתיה. השחקן הוא דעתן. הוא לא נכנע בקלות לדעות של אחרים. הוא גם הולך לפסיכולוגית כדי לבחון את חייו אך גם איתה הוא לא מסכים. הוא לא מסכים לקביעה שהוא פשוט מפחד, למרות שהוא יודע זאת היטב. הוא רוצה לעשות שינויים בחייו אך אינו מעז. הפחד שמקנן בתוכו רב מדי. הוא ממשיך לחיות חיים שטחיים שאינו מסופק מהם אך זאת הדרך שהוא מכיר ואינו מוכן לנסות דרך אחרת.

לעיתים קרובות הקהל צוחק. אני חשתי עצב. עצב על השחקן שאינו מסוגל לממש את עצמו ואת רצונותיו האמיתיים, והוא נגרר לחיים של חוסר משמעות ביחסיו עם נשים. עצב על החיים המודרניים שגוררים אנשים פגועים ושרוטים בצורה עמוקה ונוראה כל כך לחיים שהם בדיוק ההפך מאלה שהם מייחלים אליהם. אנשים רבים כל כך נגררים לחיים שטחיים ושטוחים. לא רק הרווקים שבחרו בהוללות ככסות לפגיעותיהם הרגשיות העמוקות, אלא גם אלה שבחרו בדרכים שאינן מובילות למימוש עצמי אלא בדרכים שהן דרך הביניים והבינוניות והם הולכים שם לאיבוד, קמים כל בוקר לחוסר משמעות אפורה ומדכאת. לא פלא שרבים כל כך צורכים כדורים נגד דיכאון וחרדות. כמובן שלא מדובר רק בגברים פגועים. מדובר באותה מידה בנשים פגועות. מדובר לא רק בתל אביבים, אלא גם בברלינאים וניו יורקים וירושלמים ואשקלונים ואחרים, שאינם מצליחים להתרומם מעל לפגיעות והפחדים שלהם ולממש את עצמם בכל תחום שחשוב להם. במילים אחרות, זהו סיפורה העצוב של המודרנה של המאה העשרים ואחת, או לפחות החלק המדכדך שבה.

הרווק 

תיאטרון הסימטה

משחק: אביב זמר

כתבו: אריאל הכהן ואביב זמר

בימוי: אלחנן שפירא

מוזיקה: מור נעמן

כוראוגרפיה: נופר לוינגר

תאורה: שי סקיבא

מועדים נוספים: 

4/10/18 | 20:30 | תיאטרון הסימטה

שפויה – תיאטרון הסימטה

צילום: מעין טרביש

נקודת פתיחה לא פשוטה יש להצגה "שפויה", שעולה בתאטרון הסימטה: הפורמט – הצגת יחיד – דורש טיפול דרמטורגי עדין ומתוחכם; והנושא – מיהו משוגע, ומה מידת האחריות של החברה על משוגעיה – טופל באין ספור מחזות וסרטים. אלכסה לרנר, השחקנית, ושירלי ברבי, הבמאית, חוללו יחד נס קטן, התגברו על מכשולים דרמטורגיים שמציב המחזה ויצרו הצגה נוגעת ללב, שכולה תצוגת משחק טבעית, מקסימה ואנושית. ההצגה קצרה, 45 דקות בלבד. שילוב של הצגת יחיד נוספת יכול לספק ערב תאטרוני מלא ועשיר יותר.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים נוספים אודות ההצגה – הקליקו על הלינק

מועדים נוספים: 22/7/18 | 9/8/18 | 30/8/18

ביקורת ההצגה "שחקי כי"

מאת: אנה מינייב

אז מה אנחנו יודעים על מאניה דיפרסיה? כנראה שלא הרבה, ולמרות שכבר הגענו למאה ה-21 ואנחנו אמורים להפסיק לפחד מכל דבר שנראה לנו מוזר או אחר, אנחנו עדין ממשיכים להתייחס אליה כאל מחלת נפש הגובלת בשיגעון. אישית, לא ידעתי יותר מדי על המחלה, עד ששמעתי את סיפורה של שני בלאו שהראתה לי שהמחלה הזאת הרבה יותר מורכבת ומסתורית ממה שחשבתי.

ההצגה "שחקי כי", שמציגה בתיאטרון "הסימטה", מבוססת על סיפורה האישי של בלאו ונכתבה על ידה. על אף הרובד האישי, בלאו אינה מגלמת את עצמה, אלא את שירה, שמגלה בערך בגיל 19 שיש לה בעיה. ההתנהגות שלה לא תמיד תואמת את המציאות, היא יכולה להתנתק מהמציאות ולשהות במקום אחר לאורך זמן, יכולה לא לישון כמה ימים ברצף ואפילו לנהל פגישות חשאיות בלילה עם איינשטיין ופרויד. התופעות האלו, אשר התגלו לאטן בזמן השירות הצבאי של שירה, הקשו עליה לתפקד, ליצור חברויות, להתקדם בתפקידים הצבאיים ובכלל, לנהל מערכת יחסים תקינה עם העולם.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר קרוב שתפקידו של התיאטרון הוא לבדר ואני קמתי על שתי רגליי ואמרתי שתפקידו של התיאטרון הוא חברתי, הוא נועד קודם כל לתת את הבמה לאלה שיש להם משהו לומר לחברה – שני בלאו בהחלט עושה זאת בנחישות גדולה. בכך שהיא חושפת את הסוד הכי כמוס שלה, היא גורמת לצופים לראות אותה מעבר למאניה ומעבר לדיפרסיה.

צילומים: טל ים

בלאו לוקחת את קהל צופיה למסע, זכרונות על גבי זכרונות מצטברים בחלל, החל מהתפרצות המחלה ועד לניצחון הגדול שלה עליה, כשבדרך עולות השאלות הקשות ביותר, כיצד אפשר לחיות ככה, האם אי פעם תצליח  להפסיק את המאניה שרודפת אחריה, האם היא רוצה להפסיק, האם היא משוגעת ולמה אסור לדבר על זה?! שחקנית כמו שני בלאו לא פוגשים הרבה על בימות התיאטרון הישראלי, היא צנועה, היא לא מנסה להרשים אף אחד ביכולות המשחק שלה, היא מסורה לבמה ולסיפור, והכי חשוב, היא מתמודדת עם עצמה כל פעם מחדש כשהיא עולה על הבמה לספר את הסיפור שלה. אך מכיוון שתיאטרון מורכב מאלמנטים נוספים מלבד המשחק, אשים עליהם את הדעת.

את היצירה הזאת ביימה שרון כהן, שגם עיבדה את הטקסט שכתבה בלאו, ולמרות הסיפור הנוגע ללב, הטקסט הזה לא מחודד מספיק, ארוך מדי, לא משאיר מקום לשקט ובעיקר מלא בפרטים רבים מדי שלא תורמים את חלקם לעלילה. שירה מספרת על המקום שהיה רק שלה ושלאף אחד לא הייתה כניסה אליו. כדאי היה לשים יותר את הדגש על מקומות אלו במקום להתרכז במשך מחצית השעה בסיפורי צבא אשר לא הצליחו לסחוף אותי לעולם התוכן המורכב והמרתק של הגיבורה. כמו כן, כדאי היה להעמיק יותר את הפער בין העולם של שירה לבין המציאות, וכך להדגיש את הפחד משיגעון ואת הקושי שבמאניה.

כהן בחרה לביים את ההצגה על ידי שימוש מועט בתפאורה, דבר מוערך בעיני, אך על הקיר הפנימי של הבמה נתלה בד עליו הוקרנו קטעי וידיאו שונים שלא נקשרו בשום צורה ואופן לסיפור ואף הזיקו להתרחשות על הבמה. לא הבנתי את הצורך בקטעים האלה, במיוחד לאור העובדה שכל פעם שהפעילו אותם, כלומר לחצו פליי וסטופ, ניתן היה לראות את סרגל הלחצנים צץ ונעלם, והעניין הפך מהר מאוד למיותר, לא ברור ולא אסתטי.

יחד עם זאת, להצגה הזו יש את הקסם שלה והיא מציבה בפנינו את הפחדים הכי גדולים שלנו כבני אדם, היא מכריחה אותנו להסתכל לבושה בעיניים, ללמוד ללכת במבוכים שמציבים לנו החיים וגם לצאת מהם בעזרת כוח הרצון, בעזרת האנשים הקרובים אלינו, ובעזרת ההתעקשות לנצח.

"שחקי כי"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: שני בלאו
עיבדה וביימה: שרון כהן
עיצוב במה: מיטל צמח-דר
עיצוב תלבושות: אורטל שוטלנד
עיצוב תאורה: שחר ורכזון
מעצבת תנועה: הודיה אשכנזי חזן
וידאו-ארט: גל חמו
מוסיקה: מיכאל גוטליב

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון.

על ההצגה "ודן?" בתיאטרון הסימטה

מאת: קרן שבת

ההצגה "ודן?" מעניקה נקודת מבט מעניינת ומטרידה על סיפורו של דן רוזנבך, בחור צעיר שאבדו עקבותיו לפני כשמונה שנים, ומאז השאלות רק מתווספות. הצגת יחיד זו, המבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש במהלך שיט בנהר הטואיצ'י בבוליביה, נכתבה על ידי תהילה שדה, שגם משחקת בהצגה, ובוימה על ידי אלון גורן.

היצירה מביאה זיכרון טראומטי למרכז הבמה, ודנה בו משני כיוונים עיקריים. מחד, החוויה האישית של המספרת, ומאידך, החוויה הרחבה יותר, המתבטאת דרך מעברי זמנים ומקומות,  דבר הנותן מקום גם לחוויותיהן של יתר הדמויות בסיפור – השותפים לשיט והמשפחה של דן.

במהלך הטיול בבוליביה, תהילה הכירה את דן היכרות שטחית וקצרה, אבל בין שיט אחד היא נהפכה להיכרות מסוג אחר. בשיט המשותף בנהר, יחד עם שבעה חברים נוספים, דן נפל מהסירה ומאז נעלמו עקבותיו. למרות עיסוקה של ההצגה באירוע שהתרחש בזמן ומקום קונקרטיים לפני זמן לא מבוטל, דווקא החיפוש העכשווי והמתמיד אחר תשובות, המרדף העצמי הבלתי פוסק אחר זיכרון, והפחד המכונן שמא ישנם פרטים נוספים שהודחקו, הם לב היצירה.

צילום: נועם גרייזר

תהילה נעזרת במעברי זמנים, ומחייה את הסיטואציה שאירעה על ידי דיאלוגים עם קולות מוקלטים הנשמעים ברקע, קולות המייצגים את משפחתו של דן, מכרים משותפים, ושני החברים שהיו שותפים לאותו שיט גורלי בטואיצ'י. ניכר מהדיאלוגים השונים בהצגה כי משפחתו של דן מהווה חלק קריטי בהתמודדותה של תהילה עם האובדן, ובדרישה לתשובות כאן ועכשיו. ואילו החברים שהיו שותפים לחוויה יחד עם תהילה, הם אנטי-תזה להתמודדותה שלה, מייצגים את הרצון להניח לזה, להמשיך הלאה. הסלע שמוצג במרכז הבמה, ובחירת הבגד הספורטיבי של מטיילת, מנכיחים את המקום בו התרחש האירוע. תהילה משתמשת בסלע אם כרקע לפעולת החתירה ואם כדי להמשיך בטיפוס הררי שנפסק בשיאו, לפני השיט בו דן טבע.

תהילה מדברת במהלך ההצגה על לאבד מישהו במקום היפה ביותר בעולם, ועצם בחירת המילים הזו מנכיחה את חוסר היכולת לתפוס איך יכול להיות שזה בכלל קרה. היא מנסה בעיקר להתמודד עם מבטו האחרון של דן, מבט חסר אונים, שלא מצליח לבטא את אותה מצוקה שהיא וחבריה לא הצליחו להבין עד שהיה מאוחר מדי. מבט בלתי נשכח, שבעצם היווה את נקודת הפתיחה במסע החיפושים הנוכחי של תהילה. גם סוכריית המקל שהיא מלקקת במהלך ההצגה, מבקשת לבחון את הטעם האחרון שהרגיש דן בפיו לפני שטבע. בצורה מסוימת, תהילה חווה מחדש את הרגעים שלפני האובדן, את רגע האובדן עצמו בלב הנהר, ואת שלב ההתמודדות האינסופי שלה עם עצמה, עם המשפחה של דן, ועם הזיכרונות המתעתעים.

"ודן?", הצגה העוסקת בניסיון אובססיבי להתמודד כאן ועכשיו עם זיכרון קשה ובלתי נתפס מעברה של המספרת. רק אל תקראו לזה טראומה כי היא תשלול זאת על הסף.

"ודן?"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: תהילה שדה.

בימוי: אלון גורן.

מוסיקה: דניאל סלומון.

עיצוב תאורה: גיא גלילי

עיצוב תפאורה: אלה רוזנצוויג.

קולות: אדווה מסיקה, עירית סופרן, מור וקסמן, שי ג'יברי, אביב לירון, דוד בילנקה, עירית גדרון.

מועדים נוספים:  20-21/10/13 21:00

מרתה מארחת

ביקורת ההצגה "טלוניוס ולולה"

מאת: מיכל פלח

בתור אם פצועת פסטיגלים אני חשדנית מאוד כלפי הצגות ומופעים המיועדים לילדים. אני מאמינה שילדים יכולים להבחין בין הצגה איכותית לבין הצגה שכל מטרתה היא מסחרית. לכן, שמחתי מאוד על ההזדמנות לצפות בהצגה "טלוניוס ולולה" שהועלתה בתיאטרון הסימטה ביפו העתיקה. בראשי דמיינתי אחר צהריים אינטימי עם בתי בת התשע, שיטוט בסמטאות, שתיית שוקו חם, ונמלאתי ציפייה לקראת צפייה בהצגת ילדים שונה. השיטוט בסמטאות היה נפלא: הים נשקף מעינינו, השוקו היה מתוק ונעים והכניסה לתיאטרון אכן היתה שונה. עם הכניסה לאולם התיאטרון הקטן והאינטימי חייכתי למראה השטיחים, הכריות הפזורות, והכורסאות הקטנות שיועדו לילדים. התיישבנו וחיכינו בחיוך להצגה.

אל הבמה עלתה הבימאית והעבירה הנחיות תמוהות של 'עשה ואל תעשה': אסור לאכול, אסור לשתות, אסור לדבר, אסור לשחק בטלפונים הניידים, מותר לעשות פיפי עכשיו כי אי אפשר באמצע, מותר וצריך לשבת ליד הילד כדי לוודא שלא יפריע. אה, וגם צריך לחכות עוד קצת כי אולי יגיעו עוד אנשים.

זו אמנם התנסותי הראשונה בכתיבת ביקורת תיאטרון, אך בתור אם יש לי ניסיון של תשע שנים, ואני יכולה לקבוע באופן ברור ביותר מספר דברים – לילדים קשה לשמור על ריכוז בהצגה המתחילה בחמש וחצי וכמעט בלתי אפשרי לחכות עוד עשרים דקות (!!) בישיבה באולם עד שההצגה תתחיל, ילדים צריכים פיפי גם כשזה לא מתאים לשחקנים וילדים צמאים ורעבים בשעה שש בערב. באשר למשחק ההורים בטלפונים הניידים, אני יכולה לומר שכאשר אני מגלה עניין בהצגה, אני לא שולחת יד לטלפון שלי, ואם אני מתחילה להציץ לכיוונו, זו כבר ביקורת בפני עצמה.

אז אם אניח לרגע בצד את כל העניינים הטכניים, אספר שעלילת המחזה טלוניוס ולולה מספרת על ידידות בין ילדה בת אחת עשרה, שרוצה להוכיח את עצמאותה, לכלב משורר לא חוקי. לולה הילדה נרתמת לעזור לכלב טלוניוס לברוח, ומקווה לפגוש אותו שוב לאחר שתהפוך את החברה לשוויונית וצודקת. אין ספק שההצגה אקטואלית ביותר ומעלה נושאים חשובים שעל סדר היום. עם זאת, למרות שהמסר היה ברור מאוד עבורי, בתי היתה מוטרדת יותר מהעובדה שילדה בת אחת עשרה נוסעת לבדה עם כלב ומשקרת להוריה ולא מחוסר הצדק שהוצג בפניה.

המרכיבים הבימתיים שבהם בחרה הבימאית היו מינימליים והתאימו לסוג ההצגה ולחלל שבו הוצגה, אך לדעתי השימוש בהם לא היה משמעותי מספיק, לא העשיר את העולם הבדיוני ולא תרם לאמירה. באשר לאפיון הדמויות, לא היה כל ניסיון (וטוב שכך) לחפש את השחקן לכלב, או את השחקנית לילדה. אכן, כפי שתמיד חשבתי, הילדים הם קהל חכם ומבינים מיד מהי המוסכמה הבימתית המוצעת להם ונכנסים לעולם הבדיוני.

הצגה המורכבת משני שחקנים על הבמה היא אתגר לא פשוט גם בתנאים אופטימליים, לכן אציין לשבח את השחקנים טל גינת והילה מצקר-הלוי, שהביאו חן רב לבמה, והתאימו עצמם לחלל העבודה המאתגר שהוצע להם, כמו גם לביצוע/אי-ביצוע של השירים בהצגה שהוקלטו מראש והושמעו כ-"פלייבק", אך היו בווליום כל כך נמוך, שהקהל שמע גם את לחישותיהם של השחקנים בזמן ששרו את השירים על הבמה.

כשההצגה הסתיימה, כבר הייתי מוכנה עם התיק על הכתף, וכשהציעו לנו להישאר ולהצטלם עם השחקנים, אני ובתי הבטנו זו בזו במבט מלא הבנה ונמלטנו דרך הדלת האחורית, שאותה איתרתי עוד באמצע ההצגה, קצת אחרי ששלחתי את ידי לכיוון הנייד כדי לבדוק הודעות בפייסבוק.

לסיכום, אומר שעל אף המשחק מלא החן והתכנים האקטואליים,  לא תמיד תיאטרון-לא-מסחרי הוא בהכרח איכותי יותר.

טלוניוס ולולה

תיאטרון הסימטה

מאת: סרג' קריבוס
בימוי: קטי רויטמן
שחקנים: טל גינת והילה מצקר-הלוי

תרגום מצרפתית ועיבוד: קטי רויטמן
פזמונים: ענת לוין
לחנים: יוני עמית
הפקה מוזיקלית: ליאור בלכר
הנחייה קולית: קלייר בן-דוד
כוריאוגרפיה: שלום ישראלי
עיצוב תפאורה ותלבושות: לוסיאנה פילמר
עיצוב גרפי: ריקי מוספי
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

הצגות נוספות: 24/4/13 17:30.