טוביה 2018

טוביה 2018 – תיאטרון הסימטה

 

טוביה2018 -2- יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

ההצגה "טוביה 2018" היא ניסיון מעניין להמחיש כיצד עולים מגלויות שונות מתמודדים עם תהליך קליטתם בארץ החדשה, ישראל, בעוד הם נדרשים להתקלף מעולם התוכן הישן והמוכר. בת אחת, שלא מצליחה למצוא שידוך הראוי בעיני הוריה וכבר עברה את גיל השלושים, מתאהבת בגוי וכמובן מושלכת מהבית. בת אחרת, פנינת הבית, מתאהבת בחילוני, והבת השלישית, המאומצת, היא היחידה שמזדווגת עם יהודי דתי לשמחתם של הוריה.

להיתלות באילנות גבוהים זה טוב לפעמים. לא הפעם. כל מי שזוכר את העוצמות של טוביה החולב המקורי, את הטלטלות, את המוזיקה, את השחקנים הענקיים ששיחקו בהצגה לדורותיה, יתאכזב כמובן. אם מנסים לא לזכור, ופשוט מתמסרים להצגה שמנסה לבחון עולם תוכן שונה ודומה, רואים בה ניואנסים שונים שיש בהם עניין ולעיתים היא מצליחה גם לגעת. הקונפליקטים הממשיים, החדים, לא כל כך ברורים. הבמאית מדגישה את התהליך, את העלילה, אך התחושות עוברות פחות בדרך כלל. ניתן היה לקחת את הקונפליקטים וליישם אותם גם בלי להזכיר את השם המפורש, טוביה. בלי לעורר את הציפיות, בלי לחכות לקסם הזה של טוביה החולב.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מועדים נוספים: 14/4/19 | 21:00 | תיאטרון הסימטה

לדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה?

על ההצגה "הרווק"

מאת: אביבה רוזן

רווק תל אביבי, מה הוא באמת רוצה? להצליח מקצועית ולכבוש נשים רבות ככל האפשר, או שמא גם הוא, כמו כולנו, מחפש אהבת אמת אך מפחד פחד מוות? התשובה היא כנראה בכך, שאותו רווק תל אביבי נכווה פעם אחת ברותחין והוא נזהר מאוד מפושרין.

מעשה בחביב סמר, אותו כתב ומשחק אביב זמר (כנראה שהדמיון בשמות כלל איננו מקרי), שארוסתו עזבה אותו כשהלכו לבחור הזמנות לחתונה. משם והלאה, הוא לא ידע אהבה וזוגיות, רק רומנים קצרצרים, רובם ללילה או לאפיזודה חולפת בבר. הוא הסטריאוטיפ של הגבר שמזיין בחדרי שירותים של מועדונים ופאבים נשים מבושמות שהוא לא יזכור את שמן והן לא יזכרו את פרצופו למחרת היום.

ההצגה היא מונודרמה, במהלכה השחקן מנהל מעין דיאלוג עם אישה, פסנתרנית, במקום בו הוא אמור להופיע כמשורר שקורא משיריו. הוא מנסה להתחיל איתה וכשהיא לא נענית הוא מספר לה את סיפור חייו, ושוטח את הקונפליקטים שלו. קונפליקטים בין החיים כפי שהם כיום לבין חיים אחרים שהיה רוצה, חיים של בן זוג ואבא.

השטחיות של חיי הרווק ההולל באה לידי ביטוי דרמטי מאוד בשתי בובות מתנפחות שתלויות מאחורי וילון שקוף, והוא כביכול מקיים איתן יחסי מין כשהוא עובר מאחת לשנייה בלי הפסקה. הקומדיה הופכת לטרגדיה.

הרווק

מתוך "הרווק"

מדי פעם נשמעת הקלטה עם קולו של במאי שמורה לשחקן להגיד דברים כך או אחרת, לבטא אותם בגוף ראשון כדי להגיע לקהל שלו וליצור אצלו אמפתיה. השחקן הוא דעתן. הוא לא נכנע בקלות לדעות של אחרים. הוא גם הולך לפסיכולוגית כדי לבחון את חייו אך גם איתה הוא לא מסכים. הוא לא מסכים לקביעה שהוא פשוט מפחד, למרות שהוא יודע זאת היטב. הוא רוצה לעשות שינויים בחייו אך אינו מעז. הפחד שמקנן בתוכו רב מדי. הוא ממשיך לחיות חיים שטחיים שאינו מסופק מהם אך זאת הדרך שהוא מכיר ואינו מוכן לנסות דרך אחרת.

לעיתים קרובות הקהל צוחק. אני חשתי עצב. עצב על השחקן שאינו מסוגל לממש את עצמו ואת רצונותיו האמיתיים, והוא נגרר לחיים של חוסר משמעות ביחסיו עם נשים. עצב על החיים המודרניים שגוררים אנשים פגועים ושרוטים בצורה עמוקה ונוראה כל כך לחיים שהם בדיוק ההפך מאלה שהם מייחלים אליהם. אנשים רבים כל כך נגררים לחיים שטחיים ושטוחים. לא רק הרווקים שבחרו בהוללות ככסות לפגיעותיהם הרגשיות העמוקות, אלא גם אלה שבחרו בדרכים שאינן מובילות למימוש עצמי אלא בדרכים שהן דרך הביניים והבינוניות והם הולכים שם לאיבוד, קמים כל בוקר לחוסר משמעות אפורה ומדכאת. לא פלא שרבים כל כך צורכים כדורים נגד דיכאון וחרדות. כמובן שלא מדובר רק בגברים פגועים. מדובר באותה מידה בנשים פגועות. מדובר לא רק בתל אביבים, אלא גם בברלינאים וניו יורקים וירושלמים ואשקלונים ואחרים, שאינם מצליחים להתרומם מעל לפגיעות והפחדים שלהם ולממש את עצמם בכל תחום שחשוב להם. במילים אחרות, זהו סיפורה העצוב של המודרנה של המאה העשרים ואחת, או לפחות החלק המדכדך שבה.

הרווק 

תיאטרון הסימטה

משחק: אביב זמר

כתבו: אריאל הכהן ואביב זמר

בימוי: אלחנן שפירא

מוזיקה: מור נעמן

כוראוגרפיה: נופר לוינגר

תאורה: שי סקיבא

מועדים נוספים: 

4/10/18 | 20:30 | תיאטרון הסימטה

שפויה

שפויה – תיאטרון הסימטה

שפויה 2 - מעין טרביש

צילום: מעין טרביש

נקודת פתיחה לא פשוטה יש להצגה "שפויה", שעולה בתאטרון הסימטה: הפורמט – הצגת יחיד – דורש טיפול דרמטורגי עדין ומתוחכם; והנושא – מיהו משוגע, ומה מידת האחריות של החברה על משוגעיה – טופל באין ספור מחזות וסרטים. אלכסה לרנר, השחקנית, ושירלי ברבי, הבמאית, חוללו יחד נס קטן, התגברו על מכשולים דרמטורגיים שמציב המחזה ויצרו הצגה נוגעת ללב, שכולה תצוגת משחק טבעית, מקסימה ואנושית. ההצגה קצרה, 45 דקות בלבד. שילוב של הצגת יחיד נוספת יכול לספק ערב תאטרוני מלא ועשיר יותר.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים נוספים אודות ההצגה – הקליקו על הלינק

מועדים נוספים: 22/7/18 | 9/8/18 | 30/8/18

 

מקום משלי

ביקורת ההצגה "שחקי כי"

מאת: אנה מינייב

אז מה אנחנו יודעים על מאניה דיפרסיה? כנראה שלא הרבה, ולמרות שכבר הגענו למאה ה-21 ואנחנו אמורים להפסיק לפחד מכל דבר שנראה לנו מוזר או אחר, אנחנו עדין ממשיכים להתייחס אליה כאל מחלת נפש הגובלת בשיגעון. אישית, לא ידעתי יותר מדי על המחלה, עד ששמעתי את סיפורה של שני בלאו שהראתה לי שהמחלה הזאת הרבה יותר מורכבת ומסתורית ממה שחשבתי.

ההצגה "שחקי כי", שמציגה בתיאטרון "הסימטה", מבוססת על סיפורה האישי של בלאו ונכתבה על ידה. על אף הרובד האישי, בלאו אינה מגלמת את עצמה, אלא את שירה, שמגלה בערך בגיל 19 שיש לה בעיה. ההתנהגות שלה לא תמיד תואמת את המציאות, היא יכולה להתנתק מהמציאות ולשהות במקום אחר לאורך זמן, יכולה לא לישון כמה ימים ברצף ואפילו לנהל פגישות חשאיות בלילה עם איינשטיין ופרויד. התופעות האלו, אשר התגלו לאטן בזמן השירות הצבאי של שירה, הקשו עליה לתפקד, ליצור חברויות, להתקדם בתפקידים הצבאיים ובכלל, לנהל מערכת יחסים תקינה עם העולם.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר קרוב שתפקידו של התיאטרון הוא לבדר ואני קמתי על שתי רגליי ואמרתי שתפקידו של התיאטרון הוא חברתי, הוא נועד קודם כל לתת את הבמה לאלה שיש להם משהו לומר לחברה – שני בלאו בהחלט עושה זאת בנחישות גדולה. בכך שהיא חושפת את הסוד הכי כמוס שלה, היא גורמת לצופים לראות אותה מעבר למאניה ומעבר לדיפרסיה.

צילומים: טל ים

בלאו לוקחת את קהל צופיה למסע, זכרונות על גבי זכרונות מצטברים בחלל, החל מהתפרצות המחלה ועד לניצחון הגדול שלה עליה, כשבדרך עולות השאלות הקשות ביותר, כיצד אפשר לחיות ככה, האם אי פעם תצליח  להפסיק את המאניה שרודפת אחריה, האם היא רוצה להפסיק, האם היא משוגעת ולמה אסור לדבר על זה?! שחקנית כמו שני בלאו לא פוגשים הרבה על בימות התיאטרון הישראלי, היא צנועה, היא לא מנסה להרשים אף אחד ביכולות המשחק שלה, היא מסורה לבמה ולסיפור, והכי חשוב, היא מתמודדת עם עצמה כל פעם מחדש כשהיא עולה על הבמה לספר את הסיפור שלה. אך מכיוון שתיאטרון מורכב מאלמנטים נוספים מלבד המשחק, אשים עליהם את הדעת.

את היצירה הזאת ביימה שרון כהן, שגם עיבדה את הטקסט שכתבה בלאו, ולמרות הסיפור הנוגע ללב, הטקסט הזה לא מחודד מספיק, ארוך מדי, לא משאיר מקום לשקט ובעיקר מלא בפרטים רבים מדי שלא תורמים את חלקם לעלילה. שירה מספרת על המקום שהיה רק שלה ושלאף אחד לא הייתה כניסה אליו. כדאי היה לשים יותר את הדגש על מקומות אלו במקום להתרכז במשך מחצית השעה בסיפורי צבא אשר לא הצליחו לסחוף אותי לעולם התוכן המורכב והמרתק של הגיבורה. כמו כן, כדאי היה להעמיק יותר את הפער בין העולם של שירה לבין המציאות, וכך להדגיש את הפחד משיגעון ואת הקושי שבמאניה.

כהן בחרה לביים את ההצגה על ידי שימוש מועט בתפאורה, דבר מוערך בעיני, אך על הקיר הפנימי של הבמה נתלה בד עליו הוקרנו קטעי וידיאו שונים שלא נקשרו בשום צורה ואופן לסיפור ואף הזיקו להתרחשות על הבמה. לא הבנתי את הצורך בקטעים האלה, במיוחד לאור העובדה שכל פעם שהפעילו אותם, כלומר לחצו פליי וסטופ, ניתן היה לראות את סרגל הלחצנים צץ ונעלם, והעניין הפך מהר מאוד למיותר, לא ברור ולא אסתטי.

יחד עם זאת, להצגה הזו יש את הקסם שלה והיא מציבה בפנינו את הפחדים הכי גדולים שלנו כבני אדם, היא מכריחה אותנו להסתכל לבושה בעיניים, ללמוד ללכת במבוכים שמציבים לנו החיים וגם לצאת מהם בעזרת כוח הרצון, בעזרת האנשים הקרובים אלינו, ובעזרת ההתעקשות לנצח.

"שחקי כי"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: שני בלאו
עיבדה וביימה: שרון כהן
עיצוב במה: מיטל צמח-דר
עיצוב תלבושות: אורטל שוטלנד
עיצוב תאורה: שחר ורכזון
מעצבת תנועה: הודיה אשכנזי חזן
וידאו-ארט: גל חמו
מוסיקה: מיכאל גוטליב

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון.

מבט אחד וזהו

על ההצגה "ודן?" בתיאטרון הסימטה

מאת: קרן שבת

ההצגה "ודן?" מעניקה נקודת מבט מעניינת ומטרידה על סיפורו של דן רוזנבך, בחור צעיר שאבדו עקבותיו לפני כשמונה שנים, ומאז השאלות רק מתווספות. הצגת יחיד זו, המבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש במהלך שיט בנהר הטואיצ'י בבוליביה, נכתבה על ידי תהילה שדה, שגם משחקת בהצגה, ובוימה על ידי אלון גורן.

היצירה מביאה זיכרון טראומטי למרכז הבמה, ודנה בו משני כיוונים עיקריים. מחד, החוויה האישית של המספרת, ומאידך, החוויה הרחבה יותר, המתבטאת דרך מעברי זמנים ומקומות,  דבר הנותן מקום גם לחוויותיהן של יתר הדמויות בסיפור – השותפים לשיט והמשפחה של דן.

במהלך הטיול בבוליביה, תהילה הכירה את דן היכרות שטחית וקצרה, אבל בין שיט אחד היא נהפכה להיכרות מסוג אחר. בשיט המשותף בנהר, יחד עם שבעה חברים נוספים, דן נפל מהסירה ומאז נעלמו עקבותיו. למרות עיסוקה של ההצגה באירוע שהתרחש בזמן ומקום קונקרטיים לפני זמן לא מבוטל, דווקא החיפוש העכשווי והמתמיד אחר תשובות, המרדף העצמי הבלתי פוסק אחר זיכרון, והפחד המכונן שמא ישנם פרטים נוספים שהודחקו, הם לב היצירה.

צילום: נועם גרייזר

תהילה נעזרת במעברי זמנים, ומחייה את הסיטואציה שאירעה על ידי דיאלוגים עם קולות מוקלטים הנשמעים ברקע, קולות המייצגים את משפחתו של דן, מכרים משותפים, ושני החברים שהיו שותפים לאותו שיט גורלי בטואיצ'י. ניכר מהדיאלוגים השונים בהצגה כי משפחתו של דן מהווה חלק קריטי בהתמודדותה של תהילה עם האובדן, ובדרישה לתשובות כאן ועכשיו. ואילו החברים שהיו שותפים לחוויה יחד עם תהילה, הם אנטי-תזה להתמודדותה שלה, מייצגים את הרצון להניח לזה, להמשיך הלאה. הסלע שמוצג במרכז הבמה, ובחירת הבגד הספורטיבי של מטיילת, מנכיחים את המקום בו התרחש האירוע. תהילה משתמשת בסלע אם כרקע לפעולת החתירה ואם כדי להמשיך בטיפוס הררי שנפסק בשיאו, לפני השיט בו דן טבע.

תהילה מדברת במהלך ההצגה על לאבד מישהו במקום היפה ביותר בעולם, ועצם בחירת המילים הזו מנכיחה את חוסר היכולת לתפוס איך יכול להיות שזה בכלל קרה. היא מנסה בעיקר להתמודד עם מבטו האחרון של דן, מבט חסר אונים, שלא מצליח לבטא את אותה מצוקה שהיא וחבריה לא הצליחו להבין עד שהיה מאוחר מדי. מבט בלתי נשכח, שבעצם היווה את נקודת הפתיחה במסע החיפושים הנוכחי של תהילה. גם סוכריית המקל שהיא מלקקת במהלך ההצגה, מבקשת לבחון את הטעם האחרון שהרגיש דן בפיו לפני שטבע. בצורה מסוימת, תהילה חווה מחדש את הרגעים שלפני האובדן, את רגע האובדן עצמו בלב הנהר, ואת שלב ההתמודדות האינסופי שלה עם עצמה, עם המשפחה של דן, ועם הזיכרונות המתעתעים.

"ודן?", הצגה העוסקת בניסיון אובססיבי להתמודד כאן ועכשיו עם זיכרון קשה ובלתי נתפס מעברה של המספרת. רק אל תקראו לזה טראומה כי היא תשלול זאת על הסף.

"ודן?"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: תהילה שדה.

בימוי: אלון גורן.

מוסיקה: דניאל סלומון.

עיצוב תאורה: גיא גלילי

עיצוב תפאורה: אלה רוזנצוויג.

קולות: אדווה מסיקה, עירית סופרן, מור וקסמן, שי ג'יברי, אביב לירון, דוד בילנקה, עירית גדרון.

מועדים נוספים:  20-21/10/13 21:00

השירה המכנית

על המופע The End

מאת: הילה ציגל

המופע "The End", בביצוע משותף של  אנסמבל "חוני המעגל" , קבוצת "סמרטוט" וקבוצת "דאדאסטרוף", עלה לאחרונה בתיאטרון "הסימטה"  לציון 100 שנות קולנוע. ואני, כגיקית קולנוע לא קטנה, התרגשתי לקראת החוויה שתשלב את שתי אהבותיי. להצגה הגעתי עם ל., חברי הטוב והפרטנר המושלם להליכה להצגות. הוא אמנם הייטקיסט אבל יש לו חיבה גדולה לתיאטרון, דבר שדי נדיר במחוזותינו.

כך, מצאנו את עצמנו מתיישבים בשורה הרביעית , מחכים בציפייה לחוויה קולנועית תיאטרונית יוצאת דופן. אמנם ליוצא דופן ציפינו אבל שום דבר לא הכין אותנו לשעה וחצי הקרובות.

בקדמת הבמה מתוח מסך קולנוע לבן, שקוף יחסית, שהופך את הבמה לחלוקה קולנועית קלאסית של שלושה מישורים. האורות כבים ועל המסך מופיע וידאו ארט של האמן מרסל דושאן – עיגולים עיגולים כמו בפתיח של הלוניטונס וסרטי ג'יימס בונד. הפרפורמרים נכנסים לבמה וממלמלים מנטרה לא ברורה בליווי תופים, על המסך מוקרנים קטעים מסרטים, קונצרט מצולם, הדיווה הכחולה מהאלמנט החמישי, חלליות, מאדים, חייזרים, קלייב אוון נבהל מפיצוץ בלונדון, אישה שרה, קצת היצ'קוק, ושוב, האלמנט החמישי.

בתוך כל אלה עוברת מולנו דמות של איש לבוש בפיג'מת פסים וטלאי צהוב, קטעים מסרטי סמוראים, שוב האלמנט החמישי, הדמות בחליפת הפסים זוחלת עכשיו במישור השני, ברקע היצ'קוק עם מזימות בינלאומיות, סצינה מתוך גיבור של ז'אנג יימו, ושוב חלליות.

וסופרמן,

וסופר וומן,

ופרפורמרית בחליפה יפנית.

הראש שלי מתחיל לכאוב, נראה כאילו עורך הווידאו לקח מנה כפולה של סמים ממריצים ולא טרח להתחשב בקהל ולחלק בכניסה תרופות הרגעה.

סרטי ז'אנג יימו (המצויינים) מככבים כאן, במיוחד סצנות החיצים מתוך "גיבור". פרפורמרית בתלבושת "רוקי" מתאגרפת ברקע עם שק גדול, ועכשיו טרנטינו, השריקה המפורסמת של דריל האנה בקיל ביל. פרפורמר לבוש כדראג מנשק בלהט את ההוא עם חליפת הפסים שבינתיים כבר החליף בגדים. הדבר היחיד שמונע ממני להירדם הוא המוזיקה המרגיזה שמתנגנת ברקע. במעין ניסיון אחרון לפרוץ גבולות , אחת הפרפורמריות עושה סטרפטיז ונשארת בתחתונים ומדבקות פיטמה. פיהוק , פיהוק. ושוב דריל האנה שורקת, ולסיום, האלמנט החמישי.

אני יוצאת מהאולם בתחושת בלבול ועם מיגרנה חזקה, מנסה להבין מה הקשר בין המופע לבין 100 שנות קולנוע, אם נשים לרגע בצד את הקרנת קטעי הוידאו? אפשר להשליך את זה על אמנות הדאדא, אמנות המהווה את בסיס אמנותה של אחת הקבוצות במופע, קבוצת "דאדאסטרוף".

מצפייה בסרטי דאדא המקוריים, דאדא לפי כל כללי הספר, ניתן לראות שאמני הדאדא ביקשו ליצור אמנות נפרדת, עצמאית, חופרת וחסרת פואנטה. אמנות שמנסה להגדיר מחדש את המושג אמנות, המשלבת טקסטים בג'יבריש, שירה סימולטנית ושירה פונטית, שילוב שלא מוביל לדבר בעל משמעות במובן המקובל, עם הרבה עירום המנסה לפצות על כך.

אמנות הדאדא התפתחה בשוויץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, מתוך זעזוע מזוועות המלחמה, ופעלה בין השנים 1916-1923. כשלעצמה, היא היוותה אלטרנטיבה אמנותית רדיקלית לזרם המקובל באותה התקופה וכללה אובייקטים מוסבים, קולאז'ים ומיצגי קולנוע, שבלשון המעטה "לא היו כוס התה של כל אחד".

עם זאת, נראה שהמופע "The End", הועלה בכדי לפרוץ את הגבולות בכוח, ולא מתוך רצון ליצור מחווה לאמנות הדאדא. המופע ניסה לעיתים ליצור סוג של רצף סיפורי (מעין הסנדק פוגש את שלגיה) אך ללא קו עקבי ומנחה ההופך את היצירה לשלמה וחפה ממניירות (ומגרנות).

כאן המקום לציין שקטעי הריקוד של הפרפורמרים היו נהדרים, בייחוד של הבחורה היפה בחליפת הסמוראי, שאת פניה לא ראיתי משום שהיו מוסתרים במסיכה. בריקוד ובקטעי האקרובאטיקה ניכרים העבודה המאומצת והכישרון של חברי הקבוצות,  כישרון שלא בא לידי מימוש מלא בתוך בליל המונטאז' הקולנועי שליווה אותם, וחבל.

לא ברור מהם המניעים של יוצרי The End. האם ביקשו לקחת את הדרך הקלה ופשוט להתייחס ליצירה לא ברורה כאל "יצירה דאדאיסטית"? ואם היא הייתה כזו, בתור שלם זה עוד היה נסבל, אבל ישנה הרגשה כאילו יש פה ניסיון לכסות את כל הבסיסים , והתוצאה? בלאגן מכאיב.

The End

תיאטרון הסימטה

יצירתם של חוני המעגל וקבוצת סמרטוט ודאדאסטרוף

בהשתתפות: גל קלמנץ, אלכסיי קוצ'טקוב, ליסה מסיקה, טל אלדר, מירי קריספין,
שעיה פלדמן, מרים רוט רון, אליקה לסקר פלדמן, עינת מזור, מריו ביטנקור, גל לוי.

תפאורה ותלבושות: מיכל גרוב
עריכת וידאו: רוני הרמן
קידום והפקה: יעל שור

מועדי הצגות נוספות: 20/6 20:30

ילדה וכלב חופשיים ברחובות יפו

מרתה מארחת

ביקורת ההצגה "טלוניוס ולולה"

מאת: מיכל פלח

בתור אם פצועת פסטיגלים אני חשדנית מאוד כלפי הצגות ומופעים המיועדים לילדים. אני מאמינה שילדים יכולים להבחין בין הצגה איכותית לבין הצגה שכל מטרתה היא מסחרית. לכן, שמחתי מאוד על ההזדמנות לצפות בהצגה "טלוניוס ולולה" שהועלתה בתיאטרון הסימטה ביפו העתיקה. בראשי דמיינתי אחר צהריים אינטימי עם בתי בת התשע, שיטוט בסמטאות, שתיית שוקו חם, ונמלאתי ציפייה לקראת צפייה בהצגת ילדים שונה. השיטוט בסמטאות היה נפלא: הים נשקף מעינינו, השוקו היה מתוק ונעים והכניסה לתיאטרון אכן היתה שונה. עם הכניסה לאולם התיאטרון הקטן והאינטימי חייכתי למראה השטיחים, הכריות הפזורות, והכורסאות הקטנות שיועדו לילדים. התיישבנו וחיכינו בחיוך להצגה.

אל הבמה עלתה הבימאית והעבירה הנחיות תמוהות של 'עשה ואל תעשה': אסור לאכול, אסור לשתות, אסור לדבר, אסור לשחק בטלפונים הניידים, מותר לעשות פיפי עכשיו כי אי אפשר באמצע, מותר וצריך לשבת ליד הילד כדי לוודא שלא יפריע. אה, וגם צריך לחכות עוד קצת כי אולי יגיעו עוד אנשים.

זו אמנם התנסותי הראשונה בכתיבת ביקורת תיאטרון, אך בתור אם יש לי ניסיון של תשע שנים, ואני יכולה לקבוע באופן ברור ביותר מספר דברים – לילדים קשה לשמור על ריכוז בהצגה המתחילה בחמש וחצי וכמעט בלתי אפשרי לחכות עוד עשרים דקות (!!) בישיבה באולם עד שההצגה תתחיל, ילדים צריכים פיפי גם כשזה לא מתאים לשחקנים וילדים צמאים ורעבים בשעה שש בערב. באשר למשחק ההורים בטלפונים הניידים, אני יכולה לומר שכאשר אני מגלה עניין בהצגה, אני לא שולחת יד לטלפון שלי, ואם אני מתחילה להציץ לכיוונו, זו כבר ביקורת בפני עצמה.

אז אם אניח לרגע בצד את כל העניינים הטכניים, אספר שעלילת המחזה טלוניוס ולולה מספרת על ידידות בין ילדה בת אחת עשרה, שרוצה להוכיח את עצמאותה, לכלב משורר לא חוקי. לולה הילדה נרתמת לעזור לכלב טלוניוס לברוח, ומקווה לפגוש אותו שוב לאחר שתהפוך את החברה לשוויונית וצודקת. אין ספק שההצגה אקטואלית ביותר ומעלה נושאים חשובים שעל סדר היום. עם זאת, למרות שהמסר היה ברור מאוד עבורי, בתי היתה מוטרדת יותר מהעובדה שילדה בת אחת עשרה נוסעת לבדה עם כלב ומשקרת להוריה ולא מחוסר הצדק שהוצג בפניה.

המרכיבים הבימתיים שבהם בחרה הבימאית היו מינימליים והתאימו לסוג ההצגה ולחלל שבו הוצגה, אך לדעתי השימוש בהם לא היה משמעותי מספיק, לא העשיר את העולם הבדיוני ולא תרם לאמירה. באשר לאפיון הדמויות, לא היה כל ניסיון (וטוב שכך) לחפש את השחקן לכלב, או את השחקנית לילדה. אכן, כפי שתמיד חשבתי, הילדים הם קהל חכם ומבינים מיד מהי המוסכמה הבימתית המוצעת להם ונכנסים לעולם הבדיוני.

הצגה המורכבת משני שחקנים על הבמה היא אתגר לא פשוט גם בתנאים אופטימליים, לכן אציין לשבח את השחקנים טל גינת והילה מצקר-הלוי, שהביאו חן רב לבמה, והתאימו עצמם לחלל העבודה המאתגר שהוצע להם, כמו גם לביצוע/אי-ביצוע של השירים בהצגה שהוקלטו מראש והושמעו כ-"פלייבק", אך היו בווליום כל כך נמוך, שהקהל שמע גם את לחישותיהם של השחקנים בזמן ששרו את השירים על הבמה.

כשההצגה הסתיימה, כבר הייתי מוכנה עם התיק על הכתף, וכשהציעו לנו להישאר ולהצטלם עם השחקנים, אני ובתי הבטנו זו בזו במבט מלא הבנה ונמלטנו דרך הדלת האחורית, שאותה איתרתי עוד באמצע ההצגה, קצת אחרי ששלחתי את ידי לכיוון הנייד כדי לבדוק הודעות בפייסבוק.

לסיכום, אומר שעל אף המשחק מלא החן והתכנים האקטואליים,  לא תמיד תיאטרון-לא-מסחרי הוא בהכרח איכותי יותר.

טלוניוס ולולה

תיאטרון הסימטה

מאת: סרג' קריבוס
בימוי: קטי רויטמן
שחקנים: טל גינת והילה מצקר-הלוי

תרגום מצרפתית ועיבוד: קטי רויטמן
פזמונים: ענת לוין
לחנים: יוני עמית
הפקה מוזיקלית: ליאור בלכר
הנחייה קולית: קלייר בן-דוד
כוריאוגרפיה: שלום ישראלי
עיצוב תפאורה ותלבושות: לוסיאנה פילמר
עיצוב גרפי: ריקי מוספי
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

הצגות נוספות: 24/4/13 17:30.

חשופה

ביקורת ההצגה "PEEP"

מאת: מור זומר – יעקב

כמה רחוק עשוי אדם ללכת בכדי להגדיר מחדש את גבולות עולמו ולבנות דמות חדשה על הריסות העבר? עד כמה קיצוניים עשויים להיות הניסיונות לאתר ולבודד את היחיד שטבע בזוגיות?

אף בגיהנום, טוענת האמרה הידועה, אין זעם כזעמה של אישה נבגדת; בנקודת זו בדיוק אנו פוגשים בעלמה (מירב קופרברג), שזה עתה חוותה את בגידתה הבלתי נסבלת של אהובתה וחברתה הטובה; זועמת ומבולבלת, היא מבקשת לקנות את עולמה מחדש. שמוטה על כיסא, לבושה ברישול, כל גופה מביע לאות וייאוש, היא מספרת על חוויות יומה, על תהיותיה בנוגע להוויה התל אביבית המוכרת עד זרא: זרות, ניכור, צורך במגע, טינופת, שעמום. ואז נדלקת להבה באישוניה, כשהיא פותחת ומגוללת בפנינו את סיפור המעשה שהביאה לנקודה זו.

עלמה ומיקי מכירות מילדות. תמיד הייתה ביניהן סימביוזה משונה, לא מאוזנת, כשעלמה בצד הנזקק ומיקי היא הכוח המניע את חוויותיהן המשותפות. בתור ילדות, מדמות השתיים לעצמן שהן יתומות, לבדן בעולם ולכן חופשיות לגמרי לעשות ככל העולה על רוחן; עם הגיען לבגרות, הן מחליטות להוציא לפועל את הגרסה הפרובינציאלית של חלום האפשרויות הבלתי מוגבלות: הן שוכרות יחד דירה בתל אביב. מהר מאוד מתחוור להן כי סיפור האגדה הוא למעשה גן עדן אבוד. הן מגלות שאינן עומדות במרכזו של העולם והדברים אינם פשוטים כפי שדמיינו; לבסוף, מיקי פוטרת עצמה מעולה של עלמה ונעלמת עם אישה אחרת.

עלמה נותרת לבדה, לראשונה חווה את העולם דרך עיניה וגופה שלה ולא באופן עקיף, דרך מיקי. נבגדת וזועמת, נחושה בדעתה להתריס כנגד קליפתה הישנה, היא מטביעה את עצמה בעולם הגוף, רחוק ככל הניתן מעולם הרגש: היא מוצאת עצמה עובדת ב"פיפ שואו", מופע חשפנות בו לשם שינוי נחשף גופה ולא הנפש הפצועה שתחתיו.

קשה שלא לחוש עקצוץ קל של מבוכה כאשר קופרברג פוצחת לפתע בריקוד אירוטי סוער, מניעה את גופה כאילו יצאה ממנו לרגע ושבה אדם אחר לחלוטין, ולא משנה כמה  הקהה עידן המידע את רגישותנו לדימויים בוטים של סקס. למרות זאת, את המבוכה העמוקה יותר אנו חווים מוקדם יותר, בתחילת ההצגה, לנוכח ההתערטלות הרגשית המוחלטת של דמותה של עלמה; נראה שלמרות הכל, העירום הנפשי מעורר יותר מהעירום הגופני. היא מדברת בשטף, כמו ילדה קטנה, בתמימות ובפתיחות מוחלטת, ללא עכבות; היא משתפת את הצופה בחוויותיה, בתחושותיה וברגשותיה הכמוסים ביותר, כופה עליו אינטימיות משונה שגורמת לו לקפוא לרגע לפני שיוכל לפענח את משמעות הדברים. עלמה, כמו הנשים של אוסקר וויילד, מגינה על עצמה באמצעות תקיפה ותוקפת באמצעות כניעות פתאומיות.

קופרברג עושה עבודה מופלאה בגילום דמותה של עלמה; השינויים המוזרים בשפת הגוף, מהשפיפות, הרפיון, התנועות הכבדות, הגסות והעייפות בתחילה ההצגה, דרך בעירת המבט כאשר היא מדברת על האהובה שחמקה מבין אצבעותיה, אל תנועות הגוף המעוגלות, הנשיות והמפתיעות בהמשך ההצגה; יש משהו מרגש מאוד ביכולת הזו לעבור בחדות בין המחוות הגופניות האלו, השונות כל כך זו מזו. היכולת ליצור הזדהות עמוקה עד כדי תחושת מועקה מיד-שנייה אינה מובנת מאליה. המבוכה שחווה הצופה נובעת  מהיכולת להעמיד את עצמנו במקומה, לחוש את שהיא חשה, לכעוס כפי שהוא כועסת, ולתהות האם היינו נוהגים כמותה לו היינו במקומה: האם היינו הולכים רחוק כל כך בכדי להשיב את עצמיותינו שנגזלה על ידי האהבה?

במהלך ההצגה כולה עושה קופרברג שימוש מפעים בחפץ אחד: כיסא. הכיסא הופך את עורו בדיוק כמותה, רגע אחד הוא פונקציונלי ואפור, ורגע אחרי הוא הופך לאביזר מלא פאתוס במופע חשפנות. במובן מסוים הופך לשלוחה שלה עצמה, כאשר היא שמוטה עליו גם הוא נראה שמוט ועייף, וכאשר היא משתמשת בו לריקוד, הוא עצמו נראה נאה ומעניין יותר. הכיסא הוא נקודת המוצא, ולכן הוא מעיד או מועד, על פי מצב רוחה של הדמות העושה בו שימוש.

פיפ - אורית סער 2

 צילומים: אורית סער

הדימוי של מופע חשפנות בסגנון "פיפ שואו", פסגת המציצנות האנושית באשר היא, מכוון אותנו אל השאלה העמוקה ביותר שמעלה, בעיני, ההצגה: האם הצפייה באישה הצעירה הזו, שחייה התפוררו וכעת היא מנסה לאחות את קרעיהם לכדי דבר מה שלם לכאורה, היא מציצנות לכל דבר, או שיש בה "ערך"? אולי ההזדהות אינה אלא שמחה לאיד, עניין טראגי וגרוטסקי בסבלם של אחרים?

הייתי רוצה להתעכב על דימוי נוסף שמופיע בתחילת ההצגה, דימוי הציפור הכלואה. עלמה מוצאת בחדרה יונה. היא קוראת לבעל המקום ומבקשת ממנו לסייע לה לסלק אותה, אך כמובן אינה זוכה למענה. היא מנסה לסלק את היונה באמצעות מגב, היא דוחקת בה ודוחפת אותה, עד שהיא נפצעת ונוחתת שוב לרגליה.

דימוי הציפור הכלואה הוא דימוי ותיק ומוכר של עצמיות מודחקת או נפש המבקשת חופש שאין ביכולתה להשיג. קל מאוד להקביל בין דמותה של עלמה ובין דימוי הציפור, אך היא אינה מבקשת לשחרר את הציפור-קרי, את עצמה- מכלאה; להיפך, היא מבקשת להיפטר ממנה. משמעות הדבר, להבנתי לפחות, היא כי עלמה אינה מבקשת להוציא עצמה לחופשי, אלא להשמיד את דמותה הישנה, התלותית, לפחות למראית עין, בהנחה שאם מיקי לא תתפוס אותה כתלויה בה, אולי תתעניין בה שוב. ההנחה הזו זוכה להתייחסות מעניינת במהלך ההצגה.

הצגת-וידוי, המציגה את העולם דרך עיניה של דמות אחת שעולמה שונה מזה של הצופה, עשויה להיות קשה מאוד לצפייה כאשר הדמות המובילה את המסע אינה נגישה.

מירב קופרברג הופכת את דמותה של עלמה לידידת נפשו של הצופה, מושיטה לו יד ומובילה אותו אל מעמקי עולמה. אי אפשר שלא להתאהב בה, ולו רק משום שהיא מבטאת תחושה מוכרת באופן חשוף ופגיע כל כך. היא יוצרת גולם, יצור חי מרסיסיהם של אחרים. נרטיבים מוכרים של אהבה נכזבת, גן עדן אבוד וכמיהה לביטוי עצמי מתערבבים זה בזה ויוצקים משמעות חדשה לדימויים ישנים.

חווית הצפייה מאלפת, ומומלצת לכל אדם שחווה אהבה נכזבת או את בגידתו של אדם אהוב. וגם למי שלא.

PEEP

תיאטרון הסימטה

משחק וכתיבה: מירב קופרברג
בימוי וכתיבה: ערן שדר
מוסיקה: ארז טודרס
כוריאוגרפיה: אליק ניב
עיצוב תפאורה: לליב שלו
בניית תפאורה : יונתן ברגמן
תאורה: גיא גלילי
בהשראת סיפור קצר "דבר שלא צריך דבר" מאת מירנדה ג'ולי

מועדים נוספים:

יום ב', 17.12, 21:00

יום ג', 18.12, 21:00

ראשיתו של הקץ

סקירת ההצגה "אוטובוס 92"

מאת: מור זומר-יעקב

נוסעיו הקבועים של אוטובוס מספר 92 מחולון לתל אביב מבועתים; אדם שזהותו אינה ידועה  יורה שוב ושוב, באופן שיטתי, בנוסעים חפים מפשע. איש אינו יודע מה מניעיו.

גבי פישר, בלש משטרה עייף, וסגניתו השאפתנית אור, נשלחים לחקור את המקרה ולחשוף את זהות היורה המסתורי; בבואם לעשות כן הם חושפים גם את פרצופה של החברה הישראלית ואת יחסי הכוחות שבתוכה.

בעולם של "אוטובוס 92” אדם לאדם זאב. כולם חלשים במובן מסוים, אבל עדיין מחפשים את החלשים מהם בכדי לבסס את עליונותם. כל אדם חווה את תחושת הנחיתות ומעביר אותה הלאה כמו מחלה מידבקת; כל סטריאוטיפ משפיל לא רק מעצם קיומו אלא מפאת האופן בו הוא משמש להאדרה עצמית של מי שחש מוחלש בעצמו. דמות הישראלי המוצגת כאן היא של מי שפחדיו מ"האחר" באשר הוא גורמים לו לנהוג באלימות כלפיו, אלימות שתחילתה בביטויים גזעניים ו/או סקסיסטיים וסופם במלחמת גוג ומגוג.

נוסעי האוטובוס הקבועים הם סטריאוטיפים מוקצנים של דמויות ישראליות מוכרות: הערס, הזקנה הפולנייה, האחות הרוסייה, ההומו וכדומה; גם נהג האוטובוס הוא קריקטורה של אדם פשוט, לא מאוד משכיל, שמשלח ידו מעיד לכאורה על מעמדו החברתי. האיבה בין הדמויות גלויה, והיא מתבטאת באופן בו הם מעידים זה על זה בעת חקירתם בנושא הירי. כל אחד מהם סופג עלבונות בנוגע לשיוכו האתני, הפוליטי והמגדרי. כל אחד מהם שונא את דמות ה"אחר" שלובשת ופושטת צורה בהתאם לסיטואציה.

במהלך החקירה מתקרב גבי לאחת העדות, נוסעת קבועה באוטובוס, הידועה בכינוי "האחות הרוסייה". היא מתלוננת בפניו על יחסם המאיים, המטריד והמשפיל של גברים ישראלים כלפיה, בהיותה הן אישה והן זרה , ומביעה את רצונה להיות ולהיתפס כיהודיה וישראלית “כמו כולם”; היא אף משנה את שמה לשם "עברי" ויהודי מאוד בניסיון להסיר מעליה את צחנת הזרות. למרות כל זאת החברה, הגברית בעיקר, מתייחסת למוצאה ולמינה כאחד בתור תירוץ להתייחס אליה כנחותה. אף על פי כן, גם היא מגיבה בזעם ובאלימות מילולית כלפי השונה ממנה, דהיינו כל מי שאינו "יהודי"- ערבים, למשל.

מתוך "אוטובוס 92". צילום: סיגלית מחבר

המרחב בו פועלות הדמויות מורכב ממטאפורות המעידות על דבר מה נוכח-נפקד. האוטובוס מיוצג על ידי שתי שורות של כיסאות ריקים שסרט משטרה אדום-לבן נכרך סביבן. אותו סרט מודבק סביב מתווה גופו של אחד החשודים בחקירה, שמותו גורם לתפנית בגישתו של הבלש. הכול ארעי ונע ממקום למקום, משתנה בהתאם לצורך המיידי; יש פיל במרכז החדר ואיש אינו מדבר עליו: הדעות הקדומות המובילות את מעשיהן של הדמויות, ושינוי נקודת המבט בהתאם לדמות האחר התורנית, בין אם הוא ערבי או "שמאלני מסריח", אינן מנומקות או זוכות להצדקה בשום צורה. אלה פני הדברים וזה הכול.

"אוטובוס 92" אינה מתיימרת להציע פתרון למצבה העגום של החברה הישראלית. במקום, היא דוחפת בפנינו את הסטריאוטיפים המנוסחים היטב שלנו עצמנו. הדמויות מזוהות על ידי התכונות שמייחס להן הסטריאוטיפ; הן לא נוצרו בכדי שנזדהה עימן, ואכן, אנו מזדהים יותר עם עצם הרעיון של חלוקה גסה לקטגוריות עדתיות, שכל אחד ואחת מאיתנו בוודאי נתקל בה. על אף ששמן מוזכר במהלך ההצגה, זוכות הדמויות להיקרא בעיקר בשם הסטריאוטיפ אותו הן מייצגות: “הרוסייה", “הזקנה", “הנהג" וכדומה. האם כאלה אנחנו? האם אנו מרדדים את סביבתנו לכדי שמות תואר כאלה, המתייחסים לקטגוריות חיצוניות?

קשה לצפות בהצגה מבלי לתהות האם גם אנחנו מתנהגים כך, האם גם אנחנו מפתחים מערכות הגנה של זלזול אוטומטי בכל מה ששונה מאיתנו במטרה לאשרר את זהותנו שלנו?

למרבה הצער, התהייה הזו אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. מחד, נשמעים קולות הקוראים לאחדות ולערבות הדדית, אך רובם מתייחסים רק לקבוצות מסוימות, שכן מי שאינו נמנה עליהן הנו "האחר" התורן. מאידך, אנו נתקלים בביטויי שנאה רבים הנובעים מאותו פחד בדיוק, שכן קל במיוחד להתאחד סביב שנאה משותפת.

בדיוק כמו נוסעי "אוטובוס 92”, גם אנחנו מטילים את האחריות לחרדה שאנו חווים על האחר הקרוב ביותר לליבנו.

זהותו האמיתית של היורה אינה משנה, משום שלמעשה יכול היה זה להיות כל אחד מנוסעי האוטובוס, כולל הנהג; כולם אכולי שנאה ופחד מהשונה, כך שרק דחיפה קטנה נדרשת בכדי לכוון את אצבעותיהם אל ההדק החברתי; כולם גזענים בדרכם וכולם פצצות זמן מתקתקות.

אוטובוס 92

תיאטרון הסימטה

מאת: חיים מרין

עורכת ובמאית: מלכה מרין

עיצוב במה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אינה מלקין, מישה צ‘רנייבסקי

מוזיקה מקורית: בן שחם

שחקנים (לפי סדר הא“ב):

אסף משה, ליבי טננבוים, רותם נחמני, שיר שנער, תומר קופל

הצגות נוספות: 2/12/12 20:30

                      6/12/12 20:30

המלך הוא עירום

 על ההצגה "הקמצן לאן?"

מאת: מור זומר – יעקב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תיאטרון? האם אנו מדברים על מופעי בידור? על פסטיגלים למיניהם? או- רחמנא ליצלן- על אמנות?

האם אמנות התיאטרון מתה? או שינתה את פניה עד ללא היכר? לאן מועדות פניו של התיאטרון בכלל, והתיאטרון הקלאסי בפרט?

ההצגה "הקמצן, לאן?” עוסקת באופן גרוטסקי ומצחיק עד דמעות בפער הזה, שאינו מצחיק כלל, שבין הרצוי למצוי. כמו הרבה הצגות אחרות בדורה, גם היא חושפת את המתח שבין הרצון ליצור משהו בעל משמעות ובין הצורך להתקיים, להתפרנס, להביא קהל. המתח הזה קיים גם בבסיסן של אמנויות אחרות, כגון מוזיקה או ספרות, ולעתים קרובות יצר ההישרדות גובר על מאוויי הנפש האמנותית.

רובנו קראנו וניסינו לפענח את "הקמצן" המפורסם של מולייר בשיעורי הספרות בתיכון. רובנו ראינו בקריאתו מטלה, דבר מה לא נעים במיוחד שעלינו לעשות, כמו הרבה דברים אחרים, במסגרת בית הספר. מעטים מאיתנו דימו לעצמם כיצד עשוי היה להיראות מחזה זה על הבמה, ולו היינו עושים זאת אולי היינו רוחשים לו חיבה בכל זאת.

אנו פוגשים בשלושה שחקנים בלהקת קומדיה דל'ארטה (ברק גונן, אלה גופר עבוד, חיים עבוד)  ערב הצגת הבכורה של "הקמצן"; ברגע האחרון מחליט הבמאי לבצע שינויים מרחיקי לכת בהצגה בכדי לעשותה "מסחרית" יותר. כך קורה שאל הטקסט המוכר והמאוס-למחצה מתווספים קטעי מוזיקה פופולארית, בדיחות אקטואליות והומור פיזי המודגש במיוחד באמצעות המסכות האופייניות לסגנון התיאטרון האבוד הזה. השימוש במסכות הופך את הדמויות למוקצנות, כאשר מראה המסכה מעצב את אופייה ואת תכונותיה הבולטות והגרוטסקיות של הדמות. התנועות המוגזמות והקולות המובחנים יוצרים אפקט קומי בלתי נדלה, שמצליח לגרור צחוק לבבי אפילו מאדם ציני שכמותי.

דמותו של הרפגון (ברק גונן, האחראי גם על העיבוד), הקמצן הבלתי נלאה, “מגולמת" על ידי שחקן ותיק הנקרע בין זיכרון האמנות שלשמה בחר במקצוע ובין הרדיפה הבלתי אפשרית אחר פרנסה. הוא מתקשה, יותר מכולם, להתמודד עם הפיכת ההצגה המקורית לגרוטסקה מגוחכת שכל מטרתה להצחיק את הקהל, מבלי לעורר מחשבה או דיון.

האנטיתזה לדמות זו היא דמותו של השחקן הצעיר (חיים עבוד, שגם ביים), שחוזר ומבקש שיסיימו את החזרה מהר ככל הניתן כי יש לו חלטורה להגיע אליה; הוא פניהם של השחקנים הצעירים לכאורה, שכמו ב"במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי, המשחק הנו מקצוע עבורם ותו לא- דרך להתפרנס בעולם קשה ואכזר. כמובן שהוא מסכים לכל גחמה של הבמאי (אלה גופר עבוד), המבקש להטות את ההצגה לכיוון פופולארי יותר, “ריאליטי" יותר, משמיט קטעים ומגחיך אחרים במטרה לפנות לקהל "בגובה העיניים", כלומר, נמוך ככל הניתן.

נותר רק לתהות האם ההצגה מדמה, במובן מסוים, תכנית ריאליטי; הרי היא מציגה בפנינו דמויות מוקצנות שלכל אחת מהן תכונה אחת המועצמת למטרות בידור גרידא. יחסנו אל אנשים כאלה בחיים "האמיתיים" סובלני יותר, בדרך כלל, מאשר יחסנו אליהם כאשר הם מוצגים כמקור לשעשוע.

מעניין לחשוב על כך שמולייר עצמו נתקל באותן בעיות בדיוק. המחזות שכתב היו מחזות ממומנים, שנוצרו בזכות כספם ולמען הנאתם של המלך ובני האצולה. באופן אירוני, אל קהל זה כוונו למעשה חיצי הסאטירה. הוא נאלץ ליצור בגדר "המותר" ולהקפיד כי הדברים לא ירתיעו את הצופים המיועדים ולא יהיו חדים מדי או מעוררי דיון. הדמויות הסטריאוטיפיות במכוון שיצר נועדו להצחיק ולהגחיך, מבלי לחשוף את האידיאולוגיות העומדות מאחוריהן. הביקורת חבויה תחת ערימות של גרוטסקה, כך שמי שמבקש לפענחה מסוגל לכך ומי שלא – לא. למרות כל זאת, כיום נחשבים מחזותיו של מולייר לקלאסיים, איכותיים ומעוררי דיון. אי אפשר שלא לתהות האם הזמן הוא המעניק לדבר מה את ערכו במבט לאחור.

אלא שכיום תכני התיאטרון, והאמנות בכלל, מוכתבים על ידי מלך אחר לגמרי: הקהל. יוצר המבקש להתקיים בכבוד מיצירתו צריך לגרום לכך שיצרכו אותה כמו כל מוצר צריכה אחר. כמוצר צריכה, על היצירה לספק את הצרכים הפשוטים ביותר של הקהל לבידור, אסקפיזם, קצת צחוקים משוחררים. בכדי להגיע לקהל רב ככל הניתן יש לוותר על כמה ציפיות ארכאיות ומיותרות, כגון השאיפה להיותו של מחזה בעל ערך תרבותי ושכלי עבור צופיו. יוצר התיאטרון המודע למערומיו של המלך לא יצביע עליהם לעיני כל, משום שאז יאבד את תמיכתו וכספו.

המסר שמעביר המחזה המקורי מזהיר כי אדם המבקש הכול לעצמו יישאר קירח מכאן ומכאן. מי הוא, למעשה, זה המבקש לתפוס את החבל משני קצותיו? האם זה היוצר המיואש, המבקש ליצור אמנות למראית עין שכל מטרתה לגרוף רווחים והצלחה מסחרית, ונותר כשבידיו נאד נפוח וריק מתוכן? או שמא הצופה, המבקש לצרוך תרבות למראית עין, ומוצא עצמו אל מול בידור זול שאין בו ערך אמיתי?

הקמצן, לאן?

להקת סקפינו

תיאטרון הסימטה

מאת: ברק גונן

בימוי: חיים עבוד

שחקנים: ברק גונן, חיים עבוד, אלה גופר עבוד.

מסכות: יהודית גרינשפן

תלבושות: מירב נתנאל

עריכה מוזיקלית: נדב וצלר

ניהול הצגה: אריס הפנר/נדב מייקל

ייעוץ אמנותי: יורם בוקר

הצגות נוספות:  15/12/12 21:00

                       22/12/12 21:00