חיים בתעופה

על ההצגה "החיים עפים"

מאת: תמר צפריר

"החיים עפים" היא מונודרמת ליצנות בכיכובו של ירון סנצ'ו גושן, של תיאטרון הידית. גושן הוא מוותיקי הליצנים הרפואיים בישראל, ובמופע שלו הוא משתף אותנו בנושאים קשים שהוא מתמודד איתם על בסיס יומיומי, במחשבות שלו, בחוויות שהוא עובר בתור ליצן רפואי, בהצצה חטופה לחייו האישיים והכאבים הפרטיים שיש לו, וגם בטעימה מהליצנות עצמה. תוך כדי כך, הוא דואג שלכולם יהיה חיוך על הפנים כל הזמן.

תיאטרון הידית שוכן בדרך כלל בפרדס חנה, אבל הפעם ההצגה התארחה בתיאטרון יפו בתל אביב-יפו. המופע התחיל עוד מחוץ לאולם, כשגושן נכנס בלי שאף אחד שם לב עם מפוחית קטנה בפה, וחוצה את הקהל הממתין בכניסה. הוא נכנס בצעדים איטיים ורציניים, מכנס את כל הקהל סביבו עם שריקות המפוחית ומתחיל. הקהל מתחלק לגברים ונשים, ואחרי אתנחתא קומית קלה, הקהל המחולק יוצא בהובלתו של סנצ'ו עם המפוחית, אל כניסת השחקנים לבמה של תיאטרון יפו. את פנינו מקבל זרקור והרבה עשן, וכשאנו חוצים את הבמה אל עבר הכיסאות, אנו מבינים שמסענו נגמר בהגיענו לכיסא, ואז מתחיל מחדש על הבמה.

סנצ'ו עושה כבוד לאמנות הליצנות במופע שלו. הוא מדבר על נושאים קשים שממש לא נמצאים בתחומי היומיום שלנו, החל במוות וכלה בסרטן אצל ילדים. אין לו גבולות, לא בהומור, לא בגוף, ולא עם הקהל. אין לו בושה, אין לו עכבות ולנו אין רגע אחד דל, וטוב שכך, כי סנצ'ו מערבב בין לבין גם כמה מסרים שלא עוברים בקלות רף של קהל מודרני ציני.

החיים עפים - דן בן ארי.png

"החיים עפים" | צילום: דן בן ארי

בהתחלה, באמת קשה להתמסר אליו. הוא נראה כמו אחד שלא באמת לוקח את עצמו ברצינות, ומתברר שהוא באמת לא, אבל זה בדיוק סוד הקסם שלו. הוא מדבר על מסרים של העולם כבמה, הכל הצגה, לא לפחד כלל, לא לקחת את הכל יותר מדי ברצינות, אלה נושאים ששמענו בילדותנו וכעת אין להם מקום בחיינו הבוגרים, הצינים וההו-כה-חשובים. אנחנו ממהרים עכשיו, אין לנו פנאי למצחיקולים, אבל סנצ'ו לא מוותר ולא חושש לרגע, הוא נותן את כל האנרגיה המבעבעת שלו על ההתחלה ומשם רק מתסיס עוד ועוד.

ההומור של סנצ'ו נוגע בכל הספקטרום – מהומור נמוך של מתחת לחגורה על נפיחות, דרך הומור אינטלקטואלי של משחקי מילים, אבל בעיקר הרבה הומור פיזי ללא מילים, אותו הוא מביא מעולם הליצנות. בעזרת גופו וקולו בלבד, הוא בונה בניין בית חולים גדול ומסועף עם מסדרונות ומעלית שנעה בין הרבה קומות, עובר לכביש מהיר בדרום הארץ ומסיים בבית מלון באילת. בתמימות הזו יש משהו נוסטלגי שנוגע בכולם, ולכן לא לוקח הרבה זמן עד שכל הקרחונים בקהל נמסים בצחוק גדול. הדבר היחיד שמאט את הקצב שלו הוא שיחת טלפון מוקלטת אותה הוא מקיים על הבמה אמצע המופע, שבה מוקלט גם קולו שלו בעוצמה נמוכה יחסית. חוסר סנכרון בין קצב הדיבור בהקלטה לבין הקצב של סנצ'ו על הבמה, מקשה על הקהל להתרכז בתוכן השיחה.

במשך 80 דקות וללא הפסקה, הוא שולף עוד ועוד טריקים, בלונים, תלבושות, שלל כלי נגינה מתנפחים ומשרוקיות שונות ומשונות, ומתמרן בין כל האמצעים האלה בהתרוצצות על הבמה עם אף אדום. בין לבין הוא מצליח לשלב גילויי לב חשופים ואותנטים בצורת דיבור ישיר לקהל, על נושאים לא קלים שישר צובטים בלב שהוריד את כל המגננות. זו רכבת הרים אבל הנסיעה כל כך נעימה ומחבקת, ששכחתי מכל דאגות היומיום, וכשיצאתי חזרה אל חיי הפרטיים, המעבר לא היה קשה בכלל, אלא מלווה בכוחות מחודשים.

אמנם, אשת תיאטרון ומילים אני, אבל אין מספיק מילים בפי ובמקלדתי כדי להבהיר כמה המופע הזה חשוב ויוצא דופן. כזו כנות, לא יצא לי לחוות הרבה זמן. לא בתיאטרון ולא ביומיום.

"החיים עפים"

תיאטרון הידית

כתיבה ויצירת המופע: ירון סנצ'ו גושן ושירי ג'ורנו

משחק: ירון סנצ'ו גושן

בימוי: שירי ג'ורנו

עיצוב במה ואביזרים: הנס פלדה

יעוץ והשראה: קרן שפע לב

עיצוב תאורה: תומר שלום

עריכה מוסיקלית: יהודה לזרוביץ'

צילום סטילס: נואית זכאי, אילן שריף

עיצוב גרפי: עפר כהנא

קופירייטינג: רונית בר אילן

מועדים נוספים: 

2/3/19 | 14/3/19 | תיאטרון הידית בכפר גליקסון

19/3/19 | תיאטרון חיפה

לעמוד הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק 

סוף הוא תמיד התחלה

על ההצגה "הנאו אנדרטלים"

מאת: אורית איזנשטיין

זה התחיל קצת הזוי. "הגעת ליעד" אמרה לי הוויז כשהגענו לבית שנראה סטנדרטי בהחלט בלב פרדס חנה המנומנמת. שילוט חביב וכניסה מקושטת בקטנה רמזו על קיומו של תיאטרון "הידית" במקום. בדלת הראשונה משמאל, התנוסס לו שלט "חדר אחות" ובהמשך חיפושינו אחר קופת הכרטיסים נגלה השלט "מעבדה". חוסר הוודאות לגבי היעד אליו הגענו, הצליח להתפוגג לבסוף למראה הבחורה מאחורי הדלפק שחילקה מעטפות לקהל שהגיע, כמו בכל תיאטרון סטנדרטי. נשמנו לרווחה.

ההמתנה בחצר רוחשת היתושים היתה מטרידה וכשסוף סוף הגיעה הבשורה שאפשר להיכנס לאולם היכה בנו הריח החזק של התרופות. אז ככה זה כשתיאטרון מציג במבנה שהיה עד לפני שנה קופת חולים. אולי אפשר להוציא את הקופה והחולים בקלות אבל מהריח קשה יותר להיפטר. כשכבו האורות ונדלקו הפנסים שהאירו את הבמה, נכנסנו לחוויה התיאטרלית וכל השאר נשכח.

'איך כותבים ביקורת על הצגה כזו?', שאלה אותי החברה שזכתה להתלוות אלי להצגה, בזמן שישבנו על נשנוש לילי. ובכן, זו בהחלט משימה לא פשוטה לצופה שכמוני, שרגילה בעיקר לתיאטרון מיינסטרים, מחזות זמר, הצגות ילדים, אבל לא למופע פנטומימה פרינג'י מרתק שמשאיר אותך עם הרבה חומר למחשבה.

קודם כל, כדי להבין את המכלול, כדאי להיעזר בדברי היוצרים, כפי שהוצגו בתוכניה: "בראשית היה קור גדול ויתושים מזמזמים על פני תהום. בעתיד הלא ידוע, נדמה היה שהמין האנושי חדל מלהתקיים. מהאדם המודרני לא נותר דבר… כמעט. מתוך השממה נולד גזע חדש של אדם קדמון-מודרני, הכירו את אואה, איי וסמוג: הנאו-אנדרטלים. הנאוז נזכרים שבעבר הרחוק אבות אבותיהם, האנשים המודרניים, חיו את "החיים הטובים"." אוקיי. קצת יותר מובן, כמעט.

ניאואנדרטלים2

הנאו-אנדרטלים. צילום: שירה יגר

כהגדרת היוצרים, זהו "מופע ליצנות", דבר היוצר ציפייה לתלבושות צבעוניות, פאות מוגזמות, איפור מטורף ואפים אדומים, או בקיצור, קרקס. הנאו-אנדרטלים הוא לא קרקס הבא לשעשע את הצופה, אלא מופע רציני העוסק בנושא חשוב ובוחר לטפל בו מזווית שונה ומעניינת.

שלושה שחקנים מוכשרים על הבמה שעושים עבודת פנטומימה מצוינת ובעלי כישרון ליצור מימיקה נפלאה (מביניהם יש לשבח במיוחד את שי כהן המצחיקה והמרגשת עם פני הפלסטלינה), תלבושות מדויקות ואיפור ייחודי שתורמים לעיצוב הסיטואציה והדמויות. ההצגה שופעת ניואנסים קומיים משעשעים השזורים בין קטעים מרגשים ונוגעים ללב, האיזון ביניהם עובד יפה ומאפשר לצופים להזדהות עם מכלול של רגשות במהלך ההצגה.

עם זאת, קטעי הקריינות שנאמרו מפי אחד השחקנים היו באנגלית ולא ברור למה נמנעו היוצרים מהשימוש בעברית. התיאוריה הראשונית שלי היתה שההצגה מכוונת לקהל בינלאומי, אך היא הופרכה בהמשך כשנעשה שימוש בעברית ובמוטיבים ישראליים. אם בתחילת ההצגה הקריינות עוד עוברת, בהמשך היא הופכת לתלושה ולא מחוברת להצגה. אמנם, בסך הכל היו כשלושה או ארבעה קטעים שכאלה שלא העיבו מדי על רצף ההצגה, אבל קריינות מוקלטת היתה עובדת הרבה יותר טוב.

ניאואנדרטלים

צילום: שירה יגר

היו עוד מספר בעיות קטנות כמו שימוש מסורבל בחלקי התפאורה במהלך ההצגה, בעת שינויי מיקומים ושימושים. בחלק מהקטעים בהצגה נעשה בתפאורה שימוש מוצלח, בחלקים אחרים אלו היו סתם גושי קלקר שדרשו מהקהל להשתמש בדמיון רב ומיותר בכדי להבין את תפקידם. כמו כן, לא כל הסצנות מהודקות מספיק, בכמה מהן נוצרת תחושה של "הבנו, בואו נתקדם", כמו בסצנה בה הנאוז מדמים צפייה בטלוויזיה שנמשכת ונמשכת עד כדי גבול השעמום. לא תמיד כל המרבה הרי זה משובח.

למרות זאת, ההצגה חשובה בשל המסר אותו היא רוצה להעביר, היא משאירה את הקהל עם הרבה חומר למחשבה על החיים, על בני האדם, על הטכנולוגיות המתפתחות בקצב מהיר שעלולות להשתלט על בני האדם, על היום שאחרי והאם באמת נחזור שוב להתחלה באחרית הימים. שאלות פילוסופיות על הקיום האנושי שגורמות לקהל להמשיך לעבד ולעבוד גם כשההצגה מסתיימת.

נאו-אנדרטלים

תיאטרון הידית

יצירה ובימוי: נעם רובינשטיין

שחקנים יוצרים: יובל בן אלי, שי כהן ונעם רובינשטיין

דרמטורגיה וליווי אמנותי: שירי ג'ורנו

עיצוב במה: הנס פלדה ושי כהן

עיצוב תלבושות: טל שריר

עיצוב תאורה: תומר שלום

עיצוב פס קול: נעם רובינשטיין ושיר פרץ

עיצוב גרפי: שושנה

מועדים נוספים:

15/11/18 | 19:00 | רח' טבריה 15, חיפה.

כדאי לעקוב בפייסבוק הקרוב לביתכם אחר מועדים נוספים

לדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק