על ההצגה "איפה גוגו?"

מאת: נעם מרום

אין דבר ששובה את לבי יותר מהצגת ילדים מוצלחת. היכולת להנגיש לילדים סיפור באמצעות פעולות דרמטיות היא יכולת גבוהה, מפתחת ומלמדת. אין ספק שז'אנר הצגות הילדים פופולרי ביותר במהלך הקיץ, ובין כל ההצגות הפופולריות והסיפורים הידועים והמוכרים מבצבצת הצגה ייחודית ומיוחדת במינה – "איפה גוגו", פרי יצירתה של רותי תמיר. מדובר בהצגת יחיד אותה תמיר יצרה, עצבה, ביימה, היא גם משחקת בעצמה על הבמה. ואכן במהלך היצירה מצליחה תמיר לסחוף אחריה בסערה אולם שלם של ילדים והוריהם לתוך העולם אותו בראה.

כבר בכניסת הקהל לאולם, ישובה השחקנית ומקבלת בסבר פנים מאירות, נפנוף יד וחיוך את כל הילדים הבאים והנכנסים. בהסבר של השחקנית לילדים בקהל "שמי רותי ואני שחקנית בהצגה שעוד מעט תראו". במונחי תיאטרון אפשר לקרוא לפניה שכזו לקהל בתור פנייה מתא-תאטרונית אבל מאחר שמדובר בהצגת ילדים, ההנגשה מהסוג הזה נחוצה בהחלט. השחקנית ממשיכה ומסבירה לילדים: "כשחקנים, עלינו להתכונן להצגה באמצעות חימום" מה שמוביל אותה להקים את כל הילדים (וגם את ההורים) לחימום קצר כדוגמא מחדר החזרות, דבר שגרם לכל הילדים בקהל להיות מרוכזים ונלהבים יותר לפני תחילת ההצגה.

במהלך ההצגה ניתן לראות את תמיר מפגינה יכולות ווירטואוזיות מרשימות שמתבטאות בעבודת גוף מדויקת ומימיקה מרשימות. למרות שההצגה שייכת לז'אנר הצגות הילדים, אך בהחלט קיים פלירטוט עם עולם הליצנות, תיאטרון החפצים ותיאטרון הסיפור. הילדים נסחפים אחריה, ולא בכדי. לאורך ההצגה היא מצליחה ליצור שיח עם הילדים, שהיוו לעיתים בתור חלק אקטיבי ואינטגרלי במופע וענו לשאלות השחקנית, ובעיקרן – איפה גוגו?   

כיאה לז'אנר, היה שימוש די נרחב בחפצים, כמו למשל אוזן אדם ענקית שנשלפה מהתפאורה כאשר הדמות המגולמת רצתה להקשיב ולשמוע טוב יותר. יתרה מזאת, התפאורה המרשימה בעדינותה ויופייה, חושפת ומסתירה את כל פרטי עולמה של הדמות – כמו כינור שמקפץ החוצה, "סמיילים" שונים אליהם היא מגיעה בניסיון למצוא את גוגו, נייר טואלט ובדי קוסמות אין-סופיים. לקראת סוף ההצגה, בניסיון לדמות לילה, נשלפות מהתפאורה מנורות קטנות שקוסמות במיוחד לקהל הילדים, ומהבית המצויר נפתח לפתע חלון. כך שמרבית מהסיפור מוצג באמצעות התפאורה.

שפה נוספת בה נעזרת הדמות על הבמה היא טכניקת הג'יבריש – היא "שוברת מילים", בוחרת מילים ריקות ממשמעות ותוכן, ומשלבת טקסט הגיוני במשורה. דבר זה, מעביר את הפוקוס לאופן בו היא נעה על הבמה – היא נעה לאופקה ולאורכה של הבמה, באופן מעגלי, ולעיתים אף יורדת לקהל – כל אלו במטרה להעצים את החיפוש המפרך אחר גוגו.

ההצגה מומלצת לגילאי 8-4 ואורכה כ-50 דקות. אמנם, זה גרם לחלק מהילדים לאבד סבלנות לקראת הסוף, אבל ההצגה הצליחה לגעת בלבבותיהם הפועמים של כל ילד וילדה שישבו בקהל, בעיקר משום שתמיר הצליחה "להרגיש" את הקהל, ולהתאים את עצמה אליהם. למשל, בהצגה בה צפיתי, הילדים זכו ל"חימום" נוסף לקראת סוף ההצגה על מנת לשמור על הריכוז שלהם.

אין ספק כי מדובר בהצגה נפלאה ומיוחדת במינה. ברגישותה, נבונותה ויצירתיותה, מצליחה תמיר לשאוב את קהל הילדים וההורים לתוך מסע קסום ושובה לב על הבמה, שבסופו כל ילד מבין כמה חשוב לאהוב את עצמו כפי שהוא.

איפה גוגו

יצירה, עיצוב, בימוי ומשחק: רותי תמיר

מוסיקה מקורית: יוני טל

תלבושות: מרינה מויסייב

מועדים נוספים:

30/10/21 11:00 גלריה תיאטרון החנות

27/11/21 11:00 גלריה תיאטרון החנות

29/11/21 10:30, 12:30 פסטיבל תיאטרון בובות חולון

---

וכעת, נעבור לפרסומות…

---

על ההצגה "להתראות באנטרקטיקה"

מאת: אביב שור

שבת בבוקר, אני ובתי רוני הלכנו יחד לתיאטרון החנות בדרום תל אביב לראות את ההצגה "להתראות באנטרקטיקה". נכנסנו לתיאטרון שגודלו לא עולה על גודל סלון ממוצע, והוא חשוך ומסתורי. זו הייתה הפתעה עבורי לגלות שחלל בגודל חנות קטנה יכול להפוך כבמטה קסם לעולם ומלואו, כאילו היה ארון הבגדים המוביל לנרניה. כיסאות בצד אחד, במה בצד השני, והאווירה מיוחדת ואינטימית. רוני התיישבה על אחת הכריות ואני מאחוריה, סקרנית מאוד לגבי מה אני הולכת לראות.

הצגת היחיד של נועה בקר נפתחה עם שיר וכבר מהרגע הראשון ידעתי שזו הולכת להיות חוויה קסומה במיוחד. ההצגה מבוססת על ספרה של נורית זרחי "להתראות באנטרקטיקה", אך הדמויות והתפאורה עשויות כולן מנייר. עלה חיוך רחב על פניי לנוכח העובדה שדמויות דו מימדיות עליהן מנצחת נועה ביד רמה, מעוררות כל כך הרבה עניין בקרב כל הילדים, הסבים והסבתות שישבו בקהל.

ישבנו כולנו מרותקים לבמה הקטנטנה עליהן הונחו בובות הנייר זו אחר זו ועקבנו יחד אחר סיפורה של הדמות המרכזית בהצגה, מר זום. מר זום הוא צלם שמתגורר ועובד בתל אביב בצלמניה שלו. יום אחד מר זום מקבל לידיו חבילה. נועה פנתה לילדים בשאלה – "מה יש בחבילה?" רוב רובם של הילדים התנדבו להשיב ללא היסוס, בכללם רוני. שמחתי על התקשורת הישירה שנוצרה בין נועה לילדים שהרגישו מאוד בנוח לשתף איתה פעולה. הילדים נרתמו לעזור למר זום עם החבילה שבתוכה הייתה ביצה. מתוך הביצה בקע פינגווין שקיבל את שמו ממר זום- פיני. באופן יוצא דופן, פיני העניק למר זום הזדמנות לקשר וכניסה לעולם ההורות. מר זום התמסר לאבהות ולאהבה לילד על אף שפיני אינו בן חלציו. המסך שקיים בדרך כלל בין הקהל לבין השחקנים בהצגה הוסר. דמויות הנייר הסטטיות העשויות ללא חת, שבו אותנו בקסמו של תיאטרון הנייר.

בתרבות האינסטנט בה אנו חיים ומגדלים את ילדינו, מצאתי הצגה מלאת השראה, שובבית, מתובלת בחוש הומור ומותאמת לגובה העיניים של ילדים שפותחת בפניהם צוהר לאמנות ויצירתיות ברמה גבוהה. הבת שלי שמכורה למסכים ישבה נפעמת במשך כל ההצגה ולא מצמצה אפילו פעם אחת. המוסיקה שליוותה את ההצגה, החרוזים, השירה, הקצב ובעיקר המשחק של נועה הפכו את החוויה כולה להנאה צרופה, כזו שהצופים, ואני בתוכם, המשיכו לדבר עליה זמן רב אחרי שההצגה הסתיימה.

הנושאים שההצגה מביאה עמה מועברים לקהל באופן סמוי מהעין וישירות ללב. יחד עם מר זום הצטרפנו כולנו למסע של חיים חדשים – קשר בין הורה וילד, אהבה, אכפתיות, חמלה, מסירות. מר זום עבר שינוי משמעותי תוך כדי העלילה, ולנו כקהל ניתנה הזכות להצטרף אליו באופן מוחשי ללא משוכות. הניכור שחש מר זום בתחילת ההצגה, כתושב בעיר גדולה, צפופה, עמוסה ורועשת, דומה לניכור שנגרם כתוצאה מהקדשת רוב זמננו לבהייה במסך, יהיה המסך אשר יהיה. הקשר שזכה לו מר זום בזכות החבילה שנפלה לידיו כרעם ביום בהיר, פתח בפניו עולם חדש, והזדמנות למשהו טוב ואמיתי. אותו פתח לעולם חדש טוב, נפתח עבורנו הקהל תוך כדי צפייה בהצגה. בתוך כל ההמולה סביבנו והסחות הדעת האינסופיות אפשר ליצור קשרים לבביים כפי שתיאטרון הנייר של נועה הזמין אותנו לעשות.

 

להתראות באנטרקטיקה

גלריה תיאטרון החנות

מאת: נורית זרחי

בימוי, משחק, עיצוב במה: נועה בקר

מוסיקה: גרי בונני

איורים: אלית אבני שרון, שלומי אשר, אפרת חסון

למועדים נוספים בדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

על פועלה של "החנות"

מאת: מיה אופיר מגנט

אני הולכת ברחוב העליה ומחפשת את "החנות". חנות אחת מיוחדת בין כל החנויות האחרות ברחוב. האם עברתי אותה בטעות? עדיין לא. כשאני מגיעה, הדלת נעולה, חלונות הראווה ריקים. שחר מרום, אחד ממייסדי ומפעילי החנות, פותח לי את הדלת באיטיות ומזמין אותי לעולם האחר, העולם הקטן והמוקפד  של "החנות". "יש תפיסה של תיאטרון כ-"בלק בוקס", משהו ניטראלי" מסביר שחר "אנחנו רואים בתיאטרון חוויה כוללת מרגע הכניסה עד לרגע היציאה. אני גם אוהב חללים קטנים, יש בהם משהו צנוע. יש גם משהו מקסים בבמות ענקיות, אבל שם יש משהו ראוותני, כרטיס במלא כסף ותפאורה ענקית. ובתקופה שלנו למידת צניעות יש ערך מוסף."

דרום תל אביב, על חנויות הבגדים והירקות שבו, נראה במבט ראשון כמו מיקום לא אידיאלי לתיאטרון אלטרנטיבי. שחר מוסיף "יש חשיבות לזה שזה חלל שנטמע בין חנויות ברחוב. החלל הוא חלל מתעתע. יש אנשים שמחפשים פה ביום וחושבים שאנחנו מוכרים דברים". כפל המשמעות שמספק החלל של החנות הוא בדיוק מה שמעניין אותו. "יש היום הרבה עניין בחברה בצריכה, בכסף. אני חושב שזאת ההתעסקות מספר אחת. אנחנו מוכרים אמנות אבל אנחנו לא מוכרים פה חפצים. לעשות פה פרויקטים אמנותיים שהם על קו התפר הזה זה משהו שמעניין אותנו. אבל לא סתם קראנו לזה 'החנות' ".

החנות הפציעה לראשונה בשמי תל אביב לפני שלוש שנים בלבד על ידי שחר מרום ועודד ורטש. אז היא הציעה הצגה אחת בלבד, אך כיום היא מציעה הרבה יותר מזה. חוץ מהבמה הקטנה והמוקפדת שבתוך החנות, גם חלונות הראווה משמשים כחלל הופעות. "רוב האנשים נחשפים ברחוב לדברים שהם צריכים לקנות. או לשלטי חוצות. פה אתה מראה להם משהו שאי אפשר לכמת אותו בערך כספי ואני חושב שזאת חוויה מעניינת עבור כל אדם."  החלל של החנות מזמין לעסוק במשמעויות רבות, אך הבחירה בו נעשתה במקרה. "המבנה והצורה של החלל דיברו אלינו וגם חיפשנו מקום להצגה שלנו "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם". וזאת הייתה הסיבה הראשונה להקמה". עם הזמן הפכה החנות להיות בית להצגות נוספות "החלטנו להפוך אותו לציבורי. מבחינת תחזוקה של החלל זה לא הגיוני  להחזיק אותו עבור הצגה אחת. אז לא חשבנו על זה, אבל כנראה שזה עניין את שנינו המקום הזה של להיות אבן שואבת לעוד אמנים. זה נעשה בסוג של תמימות הכניסה לתוך זה."

 בחודש אוקטובר ציינה החנות את השנה השלישית לקיומה והציגה בפעם השנייה את "פסטיבל וויטרינה" . במהלך הפסטיבל הופיעו יוצרים בחלונות הראווה של החנות כאשר הקהל ועוברי אורח ברחוב צפו בהם. "הוויטרינה הייתה אחד מהדברים שקנו את ליבנו כשראינו את המקום. עודד, השותף שלי, ואני רואים במסגרת חומר וגם במסגרת תיאורתית משהו שעושה טוב מאד ליצירה. אחד הרצונות שלנו זה לקחת אמנים ולשים אותם במסגרת. אם במסגרת של זמן ואם במסגרת של פריים." בפסטיבל הופיעו אמנים מתחומים מגוונים: מוזיקה, תיאטרון בובות ופרפורמנס "אבל מה שמאגד את כולם זה הפריים, הקושי להופיע בתוך זכוכית, בתוך מין אקווריום כזה ברחוב. והיכולת להתאים את עצמם בתוך הפריים הזה".

דבר נוסף שמיוחד ב-"פסטיבל וויטרינה" הוא המגע שנוצר עם הקהל "הוויטרינה נותנת לאמנות עכשווית מגע עם רחוב מאד עממי. יש בזה הרבה קסם מבחינתנו. הרבה מהקהל הם מהגרי עבודה, מכוניות שעוברות, אנשים שעוברים…זה מה שמיוחד בוויטרינה. שאנשים צופים מבחוץ. להיכנס הם לא יעזו". ההופעה בחלון ראווה שונה מאד מהופעה על במה וגם מהופעה של תיאטרון רחוב  "העבודה בחלון ראווה נותנת חשיפה לאמנים לקהל שהם לא מכירים"  אבל גם דורש מהם להיות תקשורתיים יותר "כמו בובות מנקין שמנסה למכור איזשהו בגד, ככה האמן ברחוב כי הוא חשוף. לטוב ולרע והוא צריך למכור את עצמו. עודד ואני מאוד מאמינים שאמנות עכשווית צריכה להפוך להיות תקשורתית. אז יהיו כאן מופעים לא תקשורתיים אבל בקונטקסט הזה הם יהפכו להיות תקשורתיים ויותר אכילים גם עבור קהל שלא מבין אמנות."

מתוך ההצגה "הסיפורים המדהימים ביותר בעולם"

החנות היא אחד המקומות היחידים בתל אביב שנותנים במה ליצירה אלטרנטיבית "אני חושב שראוי שיהיה בית בתל אביב לעבודות מהסוג הזה שכרגע אין כאן. אם בעתיד אנחנו נקבל תמיכה נוכל לאפשר כאן הפקות מקור. כרגע אנחנו מנוהלים כמעט ללא תמיכה ציבורית." אבל הם מספקים חופש רב ליוצרים שמופיעים בחנות "כרגע פונים אלינו אמנים שיש להם עניין או שלנו יש עניין בהם ומביאים להם משבצת. יש ערבים שאנחנו מקדמים ויש מופעים שבאים להתארח. רוב האמנים שמופיעים פה הם אמנים שאנחנו מכירים את העשייה שלהם אז אנחנו לא עושים ניפוי. אבל בכל מקרה ההסתכלות שלנו היא פחות על התוכן אלא יותר על זה שיהיה מופע מוקפד." החנות מאפשרת מגע אינטימי ומיוחד עם הקהל ולכן שחר ועודד מחפשים מופעים שמתאימים לדעתם לחלל הזה. "אחד מהערכים שלנו מעבר לאינטימיות של הצפייה זה הפיוטיות, העדינות. אנחנו לא מחפשים דברים צועקים. משהו שיש בו רגישות לחומר, סאונד וטקסט זה אחד מהקווים שמאפיינים את המקום." אך למרות שבגלריה של החנות (שמוצגת בחלון הראווה שלה) יש עבודות מתחלפות כל הזמן, בתחום הפרפורמנס שחר מאמין שיש עוד מקום ליוצרים "אני מזמין אנשים לפנות אלי ואל המקום ולהציע עבודות ושיתופי פעולה מענינים להמשך השנה. הקהל שמגיע לפה מחפש משהו שיש בו טוויסט, שיש בו משהו אחר. ולכן אנחנו לא מחפשים להתחרות באף חלל אחר."

"זה עדיין פרוייקט שאין לו שום הצדקה באיזשהו מובן" אומר שחר  "אין לו הצדקה כלכלית. נכנס מעט מאד קהל והוא לא מכסה את עלות ההופעה, אלא אם היינו מוכרים כרטיסים מאד יקרים. אחת מהסיבות שזה נשאר זה האינטרס האישי שלנו בתור אמנים פעילים שמשתמשים במקום הזה לעשייה אישית שלנו." הוא מבקש להסביר איך למרות חוסר התמיכה הכלכלית הצליחו להגיע לשנתם השלישית  "זה כמו אבן שמתגלגלת במדרון ותופסת תאוצה. יותר ויותר אמנים מכירים, יש יותר פניות של כאלה שרוצים להופיע. זה מין התגלגלות כזאת. אבל זה באמת מקום שמוטל בספק עדיין, לא מקום שהצליח לבסס את עצמו. גם בגלל שאף אחד מאיתנו הוא לא אדם עם חשיבה עסקית ואנחנו לא באים מהמקום הזה."

בסוף הראיון מזמין אותי שחר להכנס לחלון הראווה של החנות. אני נכנסת בהססנות, מצמידה ידיים לזגוגית ופתאום הרחוב מסתכל עלי. בבת אחת אני נהפכת מעוד עוברת אורח ברחוב למושא צפייה. דרך החלון גם אני רואה דברים שבדרך כלל חולפים על פניהם בלי לשים לב. אני חושבת לעצמי שזה הרבה יותר מעניין להסתכל על רחוב דרך וויטרינה מאשר לעמוד ברחוב ולהסתכל על וויטרינה. זהו כוחו של חלל הופעות מאתגר, לעורר אותנו למחשבה ולגרות אותנו לעשייה וזה גם כוחה של "החנות".