רובוט, אדם וקוף שאמאן

על ההצגה "קופים"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

בביקור בגן החיות במערב ברלין, חזה עמית דרורי במחזה נדיר. הקופים נשארו בחדרם עקב הקור העז ועמדו בלי לזוז בגבם לקהל המבקרים בגן החיות. בדף המחולק בכניסה ליצירתו החדשה "קופים", שעלתה במסגרת פסטיבל ישראל האחרון ועולה כעת בהפקת "הזירה הבינתחומית", מתאר דרורי תמונה זו כ"סיטואציה מאוד סטטית ודרמטית". הוא משווה את הקופים לקבוצת פרפורמרים שמסרבים לשתף פעולה עם הצופים ו"מורדים בעצם קיומו של המופע […] מסרבים לשעשע אותנו – בני האדם הפולשניים המביטים בהם".

המתח הזה, בין בני האדם לבין אבותיהם הקדמונים, הוא הרוחש ומבעבע מתחת לחזות המאופקת של המופע. אך, למערכת יחסי הכוחות הברורה (האדם, שצבר כוח רב בעקבות התפתחותו האבולוציונית, משתמש בכוח זה כדי לנצל ולהכפיף למרותו ולצרכיו את כל אשר נקרה בדרכו – גם את אבות אבותיו הקדמונים) מתווספת חוליה נוספת בשרשרת – על בימת האולם הקטן של "תאטרון הבית" מתגלה התמונה המתוארת בדף ההצגה, אך במקום קופים, מפנים את גבם לקהל תשעה רובוטים, כשרק ראשם מעוצב (באופן מרהיב) כראש קוף ועיניהם עיני זכוכית אנושיות. הקופים-הרובוטים, יצירי האדם, הם העתיד הלא ידוע. הם כבר לא כפופים לאדם באופן מלא. יש להם רצונות משלהם, הם יכולים למרוד.

החדר חשוך ומואר רק בעזרת נורות כחולות המורכבות על עמודי עץ ברחבי החדר. הנורות הכחולות מחוברות בחוטים אלה לאלה וסוגרות מעגלים חשמליים עם כל מיני מכשירים ששימושם לא מובן למי שאינו מבין באלקטרוניקה. את כניסת הקהל מלווה מוזיקה אלקטרונית מסתורית ומונוטונית שמשרה אווירה עתידנית ולא נוחה. עד מהרה, עולה האור על הבמה, ובין סבך המכשירים האלקטרוניים מתגלים תשעת הקופים ושלושה פרפורמרים אנושיים, יוצרי המופע והרובוטים – עמית דרורי, עופר לאופר וסילביה דרורי. הם עומדים מאחור, שקטים, נוכחותם כמעט ולא מורגשת. הם נראים כמו המדען בסרטון היו-טיוב שאחד מהקופים צופה בו בשלב מאוחר יותר במופע.

בסרטון, מציג הפסיכולוג האמריקאי הארי הארלו ניסוי שערך בגור קופים. לקוף, שהורחק מאמו, ניתנת בחירה בין שתי דמויות אם – בובת קרטון שמספקת חלב אך גופה הוא גוף תיל או בובה שאינה מספקת מזון, אך גופה רך ופרוותי. הקוף בוחר בדמות האם הפרוותית על פני זו הכואבת למגע, גם כאשר מפחידים אותו בעזרת רובוט שהארלו מכנה "שטני".  בסרטון הישן, והלא פשוט לצפייה, צופה כאמור קוף רובוטי קטן במחשב נייד שמניח דרורי לפניו (ומוקרן גם על הקיר האחורי).

קופים - studio Zooz.png

מתוך "קופים". צילום: Studio Zooz

הניסוי של דרורי איננו אכזרי כמו זה של הארלו. הוא מורכב מרצף של דימויים וויזאוליים ומוזיקליים שהוא יוצר בעזרת הקופים ובעזרת שותפיו האנושיים. זהו מופע ללא עלילה. דרורי מנסה ליצור רצף של תמונות חיות, מרביתן סטטיות, שמציעות צורה של התבוננות אחרת במופע. כדי לרדת לפשרן של התמונות צריך לצפות בהן לאט, בסבלנות, בריכוז. הרובוטיקה לא וירטואוזית – ראשי הקופים אמנם מעוצבים באופן מרהיב ואנושי, אך הפעולות של הגוף הרובוטי פשוטות למדי: קדימה-אחורה, ידיים למעלה-למטה, לא יותר. נראה שדרורי עושה כל מאמץ כדי להסיר את הגורמים המפריעים לריכוז ומזקק את ההתרחשות התיאטרונית למרכיביה הבסיסיים ביותר, האמיתיים ביותר.

דימוי אחד, פשוט ביותר אך עז מבע, מופיע בחלקו הראשון של המופע. סילביה דרורי עומדת בין הרובוטים, לצדה אופניים רובוטיים שנשלטים בשלט רחוק. האופניים נוסעים קדימה ואחורה, מקיפים אותה, והיא עומדת במרכז, מחקה בתנועות ידיה את פעולות האופניים. בשלב מסוים, כאשר שוקעת ההבנה שהקטע לא יתפתח עוד, הראש מתחיל לעבוד והדימוי מקבל חיים. אצל כל צופה נוצרת אסוציאציה אחרת – אני חשבתי על המכניקה של האדם, על העובדה שגם אנחנו, כמו האופניים הרובוטיים, נשלטים בידי שלט רחוק ששולח פקודות חשמליות שמניעות את הגוף שלנו, וגם את הנפש – ייתכן ואצל צופים מסוימים לא התעוררה אסוציאציה כלל, אך בסוג כזה של תיאטרון העיקר הוא לא המסר, אלא החוויה, וכדי לחוות חוויה עמוקה צריך להיות דרוכים ופתוחים. זהו מופע שדורש מהצופים שלו להיות אקטיביים.

לצד השאלות שמעלה המופע על מותר האדם מן הבהמה; על מערכת הכוחות המורכבת בין האדם לאבותיו, בין האדם ליצירתו ובין האדם ליוצרו; עולה גם שאלה על מהו תיאטרון בן זמננו, מה ראוי שיוצג בו ומה צופן לו העתיד. בדימוי האחרון של המופע, לאחר שהכתיר עמית דרורי את הקוף הגדול מכולם ל"הקוף האל/טוטם/אלפא הגדול", שרה/צועקת סילביה דרורי תפילת-תחינה שיוצאת מפיו של קוף אחר, "הקוף השאמאן", אל הקוף הגדול – אלוהיו. עד לשלב זה קצב המופע היה מונוטוני מאוד, אך כעת הוא הולך ומתגבר בקרשנדו עד לשיאו – ונקטע באחת, בחושך. המופע נפתח בקופים שמסרבים לשעשע את הצופים ומסתיים בפולחן דתי, כמו רוצה לומר: התיאטרון הבידורי נולד כפעולת-רהב, מתוך אותה תחושת עליונות שמאפשרת לאדם לבצע ניסויים אכזריים בבעלי חיים. הקופים, העבר והעתיד של האנושות, ומתוך כך גם של התיאטרון, מסרבים לקחת חלק במעשה כזה. לתיאטרון יש עתיד בעידן הרובוטים, רק אם ייעשה כפעולה צנועה שמנסה לחבר את האדם לשורשיו האנושיים, ולא כדי להתרברב בהישגיו.

"קופים" היא יצירה קשה לעיכול. לוקח זמן להבין אותה. אך עבור מי שלא רואה את החוויה התיאטרונית כחוויה צרכנית בלבד ומחפש יצירה שהופכת לשעה קלה את הצופים והיוצרים לקהילה שחושבת יחד על מצב האדם וגורלו – מדובר ביצירה עמוקה, רצינית ומרגשת.

"קופים"

הפקת "הזירה הבינתחומית"

בימוי עיצוב ובנייה: עמית דרורי

שותף ליצירה, בניית קופים ועיצוב תאורה: עופר לאופר

פיתוח, בנייה ומשחק: סילביה דרורי

בקרה, מכטרוניקה וקוד: צביקה מרקפלד

פיתוח תכנה: עמית דרורי, צביקה מרקפלד, נילס האוטמן

חומרה, תכנון ועריכת מעגלים: עופר צויק

ע' פיסול ועיצוב בובות: פולונה צ'רנה

סטודיו: רעות שייבה, דניאל גמליאלי, עינב רוזוליו

עיצוב סאונד: אמיר מאיר

ניהול במה: עינב רוזוליו

קופרודוקציה:

Theatre TJP Strasbourg, France

Ljubljana Puppet Theatre, Slovenia

Theatre Garonne, Toulouse, France

בשיתוף ובתמיכת:

Maison de la Marionnette, Tournai, Belguim

פסטיבל ישראל

מתחם האמנים פסט' פקטורי, בת ים

מועצת הפיס לתרבות ואמנות

המופע יצא לסיבוב הופעות ברחבי העולם, צפוי לשוב לארץ בנובמבר.

מומלץ להתעדכן באתר הזירה הבינתחומית בנוגע למועדים נוספים.

לאתר הזירה הבינתחומית – הקליקו על הלינק

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

טוב מותי מחיי

סקירת ההצגה "היטלר"

מאת: מור זומר

שחקן אמיתי מסוגל לשקוע בדמות, כל דמות, עד כלות. הוא מסוגל להעניק טיפול מרגש ואוהב גם לדמות השנואה ביותר, מעצם היותו אדם המגלם אדם אחר, בין אם אמיתי ובין אם מדומיין.

ההצגה "היטלר. וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון: הוידוי האחרון" מציגה את היטלר, הדמות השנואה ביותר בהיסטוריה היהודית, כזקן בודד, חולה סכרת, פתטי ונרגן. יותר מכל דבר אחר, היא משכיחה מאיתנו לעיתים את מקורה של הדמות שאנו רואים לפנינו וכופה עלינו לזהות שמדובר באדם, שכמו כל אדם הגוף בוגד בו בערוב ימיו.

ראשית, יושב אמיר אוריין בפני הקהל, לפניו שולחן שחור וכבד, ותחתיו כיסא משרדי. הוא מניח תיבה קטנה על השולחן, שולף ממנה מראה קטנה ומוצרי איפור ומתאפר תוך שהוא מספר לקהל המקיף אותו בחלל הזעיר של תיאטרון החדר כיצד נולדה ההצגה. כמובן שבראשיתה נתקלה בתגובות מעורבות, מסביר אוריין, אך כך ידענו כי אכן יש בה משהו; הרי אם לא הייתה מרגיזה אף אחד, לא הייתה מעניינת.

האיפור מרושל במכוון ותפקידו לשמש מעין מסך היורד לאיטו, מעבר הדרגתי בין האדם היושב בפנינו ובין הדמות מעוררת הפלצות אליה הוא עומד להיכנס. ידיו רועדות והוא חוזר וטוען שזה סימן טוב, שמשמעותו כי הדמות משתלטת על גופו.

על פי גרסת ההצגה, היטלר לא התאבד בבונקר שלו בברלין בשנת 1945; היה זה כפיל שלו, שאיש מלבד המאהבת אווה בראון לא ידע להבדיל ביניהם. לאחר שביים את מותו ושינה את מראהו, משוטט היטלר בעולם הצוהל על לכתו וחי בסתר במשך שנים. עתה, על ערש דווי, הוא מחפש מקלט דווקא בישראל, וגרוע מכך: מבקש מהיהודים שיהרגו אותו בכדי להניע את גלגלי ההיסטוריה ולהביא לפריצתה של מלחמת עולם שלישית ואחרונה, שתוביל לקיצו של העולם. היטלר הישיש חולה סכרת, נמנע מדברי מתיקה, בשר ואלכוהול ובז לכל ענייני הגוף; הוא צפה ביהודים מתחזקים והופכים למעין מעצמה קדחתנית, בניגוד לעליבות שראה בהם בזמנו, ולמרות שעודנו מאמין בעליונותם של גזעים מסוימים על פני אחרים, נראה כי את הבוז הוא חש כלפי המין האנושי כולו ולא רק כלפי היהודים.

 

הטקסט ההזוי מכיל ציטוטים היסטוריים של היטלר לצד אמירות דרמטיות, כמעט אפיות, שאין שום היגיון היסטורי בבסיסן, גילויי לב מפתיעים בכנותם וכן קטעי ביוגרפיה ואזכורי אישים שונים מחייו ומעולמו; דמותו של היטלר הישיש בגילומו של אוריין נעה בין פאתוס מופתי ובין עליבות שקטה. הבעות פנים עמוקות ושינויים בגוון הקול הופכים את החוויה לכמעט קרקסית, דבר מעניין כשמדובר בדמות רצינית כל כך. אוריין מחקה באופן מטריד את שפת הגוף של היטלר, המודה כי הוא אכן נסחף לתנועות האופראיות שאפיינו את נאומיו גם כאשר הוא יושב אל מול קומץ היהודים העלוב הזה. במובן כלשהו הוא מנסה להרחיק ממחשבותיו של הצופה את דמותו מטילת האימה של צורר העם היהודי ולהחליפה בצל חיוור ועצוב, מעורר רחמים. ואכן, הצופה חש חמלה כלפי האיש הזה: מפאת הזיקנה, מפאת הבדידות, מפאת החיים האבודים; ומשהו בו נחרד מעט כשהוא (הצופה) נזכר שמדובר בגילומו של האיש שניסה להשמיד את היהודים באשר הם.

צפיפותו של החלל בתיאטרון החדר יוצרת שילוב משונה של אינטימיות ואימה: מצד אחד אנו חשים כמי שזוכים להיות עדים לשיחה חברית כמעט עם דמות היסטורית, הפונה אלינו, מכירה בנו ואף מתייחסת לקיומנו; מצד שני, רגעי השיא בהם הופכים דבריו של היטלר הקשיש לנאום חוצב להבות, בדומה לאלה שהובילו את העם הגרמני לתמוך במשנתו הגזענית ובהוצאתה המזעזעת לפועל, גורמים לנו לסגת לאחור בבהלה או הפתעה. ברור כי תוקפה של האלימות שאנו מקשרים באופן אוטומטי עם דמותו של היטלר מעולם לא פג, וברור כי הדמות שאנו רואים עודנה אלימה במסתרי ליבה המזדקן. הישות המאיימת הזו יושבת ממש מולנו, מרחק פסע מאיתנו; אנו יכולים, על נקל, לשלוח ידינו אליה. וגם אם לא מדובר באיש עצמו, משהו קמאי בנו עדיין בוטח בייצוג הזה במידה כזו שאנו מסוגלים להיות אלימים כלפיו.

בשיחה שלאחר ההצגה (עניין ייחודי לתיאטרון החדר) צפים ועולים רגשות סותרים: הצופים מדווחים כי חשו בהלה מעצם ההבנה כי פיתחו חמלה כלפי דמות שלילית כל כך; אחת מהם אף מדווחת כי חשה בעתה אמיתית לנוכח ייצוגו של היטלר. כצופים יהודים במדינת ישראל למודת הקרבות, אנו חשים באופן אוטומטי סלידה מדמותו של היטלר, ואנו נאחזים בסלידה זו כאילו היא מגדירה את עצם היותנו, כאילו היא לב הזהות היהודית; קשה לנו לדמות בליבנו כי האיש אדם היה ולא מפלצת, כי היו לו ידידים ואהבות ותחביבים. אנו מתקשים לקבל את המחשבה כי הדמות מעוררת החלחלה שלמדנו לתעב ולהוקיע מגיל צעיר היתה בסך הכל בשר ודם, ולו היה האיש חי כיום (למעשה, בשנות ה-80 של המאה ה-20, בהן מתרחשת ההצגה) היה הגוף בוגד בו כפי שהוא בוגד בכל בן אנוש.

היטלר של אמיר אוריין מבקש למעשה שיניחו לו לנפשו. הוא מבקש, אולי, שאנו כיהודים נחדל להשתמש בדמותו להגדרת קווי המתאר של זהותנו.

היטלר. וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון: הוידוי האחרון

תיאטרון החדר

מאת: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין