לרכך את חומות לבנו

על ההצגה "חתונה בשעת מגפה"

מאת: לי לוריאן

בחצר בית הנסן שבירושלים, לשעבר בית טיפול בחולי צרעת, מתאסף קהל תיאטרון "החאן" אשר הגיע להצגה "חתונה בשעת מגפה". היום משמש המבנה כמרכז לעיצוב, טכנולוגיה ומדיה, ומלבד תערוכת קבע על ההיסטוריה של המבנה וקהילת המטופלים והמטפלים ששהו שם, מארח המרחב מוסדות אמנות שונים, פסטיבלים ויוזמות מקומיות. ועכשיו, גם הצגה תלוית-מקום. ככזו, נוצרה ההצגה במיוחד לבית הנסן על חדריו השונים, והקהל, שמחולק לארבע קבוצות (קפסולות), עובר בין החללים.

סיפור המסגרת של ההצגה ממוקם בתחילת שנות ה-50, ערב מעבר הבעלות על המבנה מן הכנסייה המוראבית לידי משרד הבריאות הישראלי. זמן-תפר. החולים הערבים יאלצו לעבור לבית מרפא אחר בשכונת סילוואן וחלק מהצוות הרפואי מתעתד לעזוב גם כן. רופא בית המצורעים ושלוש אחיות מזמינים את הקהל פנימה ומספרים כי הם הכינו לכבודו הצגה (בתוך הצגה), היות וזו דרכם של החולים וצוות הרפואה להתמודד עם פירוק הקהילה הקטנה והסגורה שלהם, מאוחדת תחת הצרעת.

חתונה בשעת מגיפה. צילום: יעל אילן

ההזמנה פנימה טעונה – זוהי הזמנה לתוך עולם המצורעים, עולם של מחלה. באופן היסטורי נרתעו אנשי ירושלים מלהתקרב לחומות הבניין, וכעת צוות האחיות והרופא מזמינים אותנו לרכך את חומות ליבנו ולהניח לדעות קדומות. בימים כתיקונם, זה מעורר שאלות בנוגע ליחס הפרט והחברה לחולי, הידבקות והבראה, על אחת כמה וכמה בזמן-קורונה.

מרגע שהצופים נכנסים למבנה, כל קבוצה מובלת בין המסדרונות והחדרים, שם היא פוגשת פיסות חיים של דמויות שונות המתגוררות בבית המצורעים. ברגע מסוים מתלכד הקהל כולו בפטיו של הבניין, שם נערכת ההצגה אשר הכינו החולים – המבוססת על הסיפור "בשעת מגפה" של י.ל פרץ. הסיפור מתאר את התמודדותה של עיירה יהודית גלותית עם מגפה העומדת בפתחה.

צילום: יעל אילן

ניכר כי האירוע כולו נטווה ביד מיומנת. המחזאית והבמאית איה קפלן רקמה מהלך בו זורמים הצופים מחדר לחדר, אוספים עוד שבריר מידע או חלקיק מן סיפור המסגרת של החיים בבית המצורעים. שחקני החאן המסורים עושים עבודה יפה בגילום הדמויות (כמו גם הדמויות שמשחקות הדמויות) ונוצרת תחושה של קהילה – עיירה יהודית, דרי בית חולים, להקת שחקנים. עיצוב התלבושות של יהודית אהרון נכון ואמין מהבחינה ההיסטורית, ומשתלב באופן אורגני עם האבנים הירושלמיות של מבנה בית הנסן, הנושאות איתן את שכבות הזמן.

ההשוואה לימינו היא בלתי נמנעת, זמן נגוע במגיפה. מראש אנחנו מגיעים עם רמת הזדהות גבוהה לסיפורי מחלה. עם זאת, החולשה של ההצגה היא בחוסר יכולתה לנווט את השאלות וההקשרים אל הכאן ועכשיו. ישנה תחושת התפזרות מבחינת התימות והנושאים בהם עוסקת ההצגה, ולבסוף היא נשענת כמעט לחלוטין על סיפור מינורי של אהבה. ואולי, זה פשוט מה שנותר – גם אחרי מגיפה, משבר כלכלי, פוליטיקה עבשה – נותרו סיפורי אהבה.

חתונה בשעת מגפה

תיאטרון "החאן"

בעקבות סיפור מאת י"ל פרץ

מחזה ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה ומוזיקה מקורית: דורי פרנס

משתתפים: ענאן אבו ג'אבר, יארא אזרייק, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, סוזנה פפיאן, אריה צ’רנר, איתי שור, ארז שפריר, עפר גרינברג, נעמי פרומוביץ-פנקס, ניצן לברטובסקי

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

תאורה: רוני כהן

תנועה: עמית זמיר

מוסיקאים: יותם אינשטיין, ישראל גושן, מיכאל רוסלר ואליק הרפז

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

מפיקה: יהודית כץ

מועדים נוספים:

27/7/21 20:30

10/8/21 20:30

לדף ההצגה באתר "החאן" שם תמצאו מועדים נוספים – הקליקו על הלינק

באנו, צחקנו, התפעמנו

על ההצגה "טייבלה והשד"

מאת: אביבה רוזן

לפעמים יש בתיאטרון קלילות בלתי צפויה, מין סוג של מעוף. זוהי בהחלט סוג של חוויה שהתיישבה יפה עם חלק מהצרכים שלנו כאוהבי תיאטרון – לא לחשוב יותר מדי, לא לשקוע בניתוחים מעמיקים על טבע האדם, החברה והיקום, אלא לברוח מעט, לנוח, לצחוק ולשמוח. זה מורגש במיוחד בימים של אפטר-קורונה (שאני מקווה שאכן אנחנו נמצאים בהם ולא נופתע שוב לרעה). התיאטראות נפתחו והצופים זוכים שוב לטעום מן המתוק -מתוק הזה, שלפעמים הוא קצת מר אך עדיין מתוק ומלהיב. זהו הרגש שהתמסרתי אליו בהצגה הזאת.

את הסיפור, "טייבלה והשד שלה", כתב יצחק בשביס-זינגר, סופר גאוני, שכידוע זכה גם בפרס נובל לספרות. לבשביס-זינגר מקום מיוחד בארון הספרים היהודי. הוא כתב על יהודים בלי כחל וסרק, גילה לעיתים את הפנים המכוערות ואת היצרים האפלים, אך תמיד מתוך אהבה. יצירה זו אולי אינה מיצירותיו הגדולות והידועות, אך היא בהחלט נוגעת באותם נושאים מוכרים. החיים, לעיתים קטנים ועלובים, של יהודים בשטטל. היצרים, שלעתים קרובות משתלטים על האנשים המהוגנים או המנסים להיות כאלה, והמקומות שבני אדם יכולים להגיע אליהם בדרכם הרגשית.

מתוך ההצגה טייבלה והשד

עלילת ההצגה "טייבלה והשד", שעיבדה אל הבמה את הסיפור, עוסקת בטייבלה, אישה שנשאה לגבר שמסתבר שהוא הומוסקסואל וזונח אותה כעגונה. טייבלה משתוקקת לגבר. את התשוקה הזאת קולט עוזר המלמד האביון, שמשתוקק אליה. הוא משתמש בספר שקראה, על שדים, כדי להעמיד פני שד וכך להתקרב אליה, פיזית ורגשית. מסביבם רוחשת העיירה חיים, של תושביה ושל שדים שנקרים בדרכם ומנהלים את חיי התושבים.

בשביס-זינגר משתמש באמונה תפלה, אמונה בכוחם של שדים, כדי לנווט את העלילה. שירילי דשא, הבמאית, נעזרת בה אף היא כדי להמחיש את חייהם הדלים בחומר, אך עשירים בחיי הרגש, של הדמויות היהודיות בעיירה. בשימוש בשד הראשי כמספר המנווט את העלילה היא הופכת את הסיפור להומוריסטי וסטירי, מבלי לאבד את היכולת להעלות נושאים משמעותיים מחיי העיירה ומחייה של אישה המשתוקקת לגבר. הדלות, הבדידות, ההתחברות, הרכילאות, יכולת הקבלה והנתינה, הסתגלות למציאות שהיא אבן דרך בסיסית בחייו של יהודי בגולה. אמונה בכוחות שהם גדולים מאיתנו, האל או שדיו, פתחה פתח ליכולתו של היהודי להסתגל לחיים ששכניו עשו בהם מהפכות, וחוזר חלילה.

הדמויות חיות וססגוניות באישיותן וברגשותיהן, והקלילות בה הן נעות בין מצבים וסצינות מאפשרת לצופים לחוש, לצחוק וליהנות. כיף של תיאטרון.

טייבלה והשד

תיאטרון החאן

על פי סיפור מאת יצחק בשביס-זינגר

מחזה ופזמונים: רוני סיני

בימוי: שירילי דשא

שחקנים: יהויכין פרידלנדר, עפר גרינברג, ישראל פניאל, שחר נץ, נטלי אליעזרב, סוזנה פפיאן, ויטלי פרידלנד, איתי שור

מוסיקה מקורית: ליאור רונן

תפאורה: פרידה קלפהולץ-אברהמי

תלבושות: לימור הרשקו

תאורה: רוני כהן

תנועה: אריאל נ. וולף

הדרכה קולית: ריקי בוגטין

הצילום בכתבה: יעל אילן

מועדים קרובים:

15/6/21 20:30.

16/6/21 11:30, 20:30

חדר החזרות בישראל נראה כמו המדינה: קצת מבולגן וכל אחד מביע את דעתו

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות


ראיון עם הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון "החאן" אודי בן משה

מאת: דנה שוכמכר

הבמאי אודי בן משה נחשב לאחד הבמאים המצליחים והעסוקים ביותר בישראל בשנים האחרונות – חתן פרס התיאטרון, ביים הצגות רבות בתיאטראות שונים בארץ, ועד לשנת 2018 כיהן בתור במאי הבית בתיאטרון "החאן". כיום, בן משה מכהן בתור מנהלו האמנותי של "החאן". למרות ניסיונו רב השנים, הוא אינו חושש להפשיל שרוולים ולצאת למסע עם השחקנים בחדר החזרות במטרה לגלות את הנדבכים הנסתרים ביצירה. לאחרונה, עמל על הצגה חדשה, "רוחות עליזות" שמה, שעלתה לראשונה כאשר "החאן" נפתח מחדש בפברואר האחרון. כחלק מהרצון לבדוק מהו אותו בימוי ישראלי ומהם הקווים לדמותו, ביקשתי לשוחח עם בן משה על מנת לבחון את הבימוי בישראל מנקודת המבט שלו.

האם יש חיה כזו, בימוי ישראלי? מה המאפיינים לבמאים ישראליים כיום?

" כאשר הייתי סטודנט לבימוי וחלמתי על היום בו אהיה במאי ראיתי לנגד עיני את שיטת הבימוי בחו"ל – במאי המגיע מאד מוכן לחזרות, יודע בדיוק מה כוללת עבודה על הסצנה. כל החלום הזה נעצר לאחר שקראתי את הספר של פיטר ברוק החלל הריק וחטפתי שוק. למרות החלום להגיע עם  ספר בימוי מוכן מהבית, הבנתי שקיים פער בין מה שהיה לו בראש לבין המציאות. בסופו של דבר צריך לביים את ההצגה לפי מה שרואים בעיניים, לעבוד עם השחקנים. אני יודע שאני כזה. אני יכול לדמיין המון, אבל בסופו של דבר אני עובד עם מה שאני רואה. כך, לדוגמא, אני בוחר לא להיות מוגבל מבחינת התפאורה ומשאיר את העיסוק בתפאורה לרגע האחרון.

בזמנו, דובר על אפשרות שאביים בתיאטרון בקליבלנד את המחזה "נתן החכם", מנהל התיאטרון הגיע וראה את ההצגות שלי ואמר לי: 'למה אין לך תפאורה, אני לא מבין'. אמרתי לו 'זה מה שאני רואה לנכון', אז הוא אמר לי 'אצלי זה לא יהיה כי הקהל ישאל איפה הכסף שלי?'

פעם ראיינו את מי שהיה מנכ"ל החאן לשעבר מייקל אלפרדס ושאלו אותו לגבי העבודה עם שחקנים מישראל. הוא תיאר את החוויה ואמר שהשחקנים הישראלים מוכשרים בצורה ייחודית, מאד יצריים, אבל בחוויה שלו כשמגיע הטקסט, קיים קושי מבחינת עבודה מדויקת ולעיתים השחקנים מתערבים בעבודת הבימוי. אלפרדס בא מהתרבות האנגלית ושם צורת העבודה היא אחרת."

האם להערכתך יש סגנונות בימוי שונים לפי ז'אנרים תיאטרוניים?

"בין אם מדובר על קומדיה או דרמה, העניין הוא הסיפור האנושי, העיסוק הוא בסיטואציה. המחזה האחרון שביימתי בתיאטרון "החאן"  נקרא "רוחות עליזות" קומדיה המספרת את סיפורו של צ'ארלס, סופר מצליח ואלמן אשר נישא בשנית. הוא מעוניין לחקור את תורת הנסתר עבור רומן חדש שהוא כתוב ומזמין את מאדאם ארקאטי, מדיום העורכת סיאנס ומעלה את רוחה של אשתו המנוחה. הרגשתי שאני מותח את הגבולות של עצמי מבחינת בימוי של מחזה הכולל הומור בריטי, מה שדרש ממני למצוא את הטון המדויק יותר שהחומר מבקש."

בהתייחס לבימוי בארץ, האם ניכר שוני בין בימוי בתיאטרון הרפרטוארי לבין בימוי בתיאטרון הפרינג'?

"שאלה מצוינת. ביימתי גם בפרינג' וגם בתיאטרון רפרטוארי וחווית הבימוי היא שונה לחלוטין. בפרינג' אתה עובד עם שחקנים רעבים שרוצים לעבוד, רוצים ליצור ולשנות את העולם באמצעות היצירה. מצד שני, התנאים קשים.  בתיאטרון הרפרטוארי עבודת הבימוי היא אחרת. השחקנים חתומים על חוזה לפיו הם יכולים לעבוד במשך שעות מסוימות ביום ולא מעבר לכך.

אודי בן משה. צילום: יעל אילן

כל התנאים שונים והם עטופים בתנאים נעימים שלא מתקיימים בפרינג'. אמנם תיאטרון "החאן" נחשב לתיאטרון רפרטוארי, אבל בחוויה שלי אני עובד עם שחקנים שלא מפסיקים לחפש, ליצור ולחקור לעומק, הם עוסקים במשחק עצמו."

לאן להערכתך מתפתח מקצוע הבימוי בארץ?

"בשנים האחרונות, אנו חשופים לכל המתרחש בחו"ל וזה נהדר מבחינתי. אפשר לקבל השפעה מתיאטראות בחו"ל. עם זאת, אנו מודה שיש משהו די מאתגר בקבלת השראה ממקומות אחרים, קיים סיכון שהעבודה התיאטרלית תראה זהה בתיאטראות שונים. אם למשל ניקח לדוגמא תפאורה של קירות זכוכית.

לא פעם ולא פעמיים מדובר באופנה והיצירתיות האותנטית עשויה ללכת לאיבוד במקום לקבל השראה. בעבודה שלי בחאן, אני יכול לחלום בתור במאי על תפאורה מעולם האופרה, אבל בפועל זה לא יהיה תואם את הבמה של תיאטרון החאן אלא מתאימה יותר לאולם הגדול של תיאטרון "הקאמרי". צריך לזכור גם שמה שעובד באנגלית לא בטוח יעבוד בשפה העברית."

האם הבימוי בישראל עבר שינוי בשנים האחרונות?

אני יכול להביט על השנים האחרונות ולומר שפחות ופחות בוחרים להציג קלאסיקות. עד לפני כמה שנים ביימתי בתיאטרון "הקאמרי" כל שנה קלאסיקה אחרת של שייקספיר. אני לא יודע אם זה מתוך חשש להתמודד על קלאסיקות שונות או מתוך רצון לעסוק בחומרים ישראליים של כאן ועכשיו."

האם לדעתך הקשר והאינטראקציה הנוצרים בחדר החזרות הישראלי, שונים מאלו הנוצרים בחדרי החזרות בחו"ל?

"בשל העובדה כי באירופה התיאטרון נייח ובישראל התיאטרון נייד, הדבר משפיע על מערכת היחסים הנוצרת בחדר החזרות. יש משהו מקסים בעיני בעובדה שהתיאטרון נודד ומגיע יום אחד לתל אביב ויום אחד לירושלים, אבל אז יש מצב בו צריך לערוך תיאום ציפיות מבחינת הנראות של המחזה על הבמות השונות. יכולת התנועה עלולה להגביל את הבמאי.

חדר החזרות בתיאטרון בישראל נראה קצת כמו ישראל עצמה, קצת מבולגן, צריך להיאבק על הקשב של האנשים שנמצאים בחדר, לכל אחד יש מה לומר לטוב ולרע. אני מודה שאני מאד מחבב את הבלגן הזה לפעמים כי זה יוצר דיאלוג שונה ומעניין עם השחקנים. לעומת זאת, באירופה למשל, השחקנים מגיעים ממושמעים יותר לחדר החזרות אחרי שהם למדו בעל פה את הטקסט, זה מורכב וקשה."

מהי לדעתך השפעת הבמאי על ההצגה וכיצד הקשר בין מחזאי לבמאי ובין הבמאי לבין השחקנים יכול להשפיע על ההצגה?

"היכולת של השחקנים להתערב בטקסט ולבקש לערוך בו שינויים עשויה להיות טובה ולהוביל לתהליך מוצלח. כאשר הטקסט פוגש את השחקנים הבמאי יכול להבין מהי השכבה הנוספת אשר חסרה במחזה כדי שהוא יהיה מדויק יותר לסיפור שהבמאי רוצה לספר. זה מבורך בעיני, זה משהו דינאמי וחי."

איך היית מגדיר את סגנון הבימוי שלך?

פעם עיתונאי שאל את בגין 'באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?', ענה לו בגין 'בסגנון יהודי טוב'. אז בהמשך לשאלה, אני במאי יהודי טוב.

האם מאפייני הבימוי שלך עברו שינויים בשנים האחרונות?

"אני עושה דברים בדרך שלי. ביימתי בשנים האחרונות המון קלאסיקות בין היתר "אילוף הסוררת" מאת ויליאם שייקספיר בתיאטרון "בית לסין" וגם את המחזה של מולייר "גם הוא בין האצילים" בתיאטרון "הקאמרי" וכעת אני מצוי על פרשת דרכים. אני מחפש מה שמעניין אותי באמת."

לדעתו של בן משה, החיפוש של הבמאי והשחקנים בחדר החזרות הופך את היצירה למעניינת ומרתקת ביותר, לעשירה ומעשירה. היכולת לשנות ולהשתנות, ולהיות עם האצבע על הדופק בכל הקשור לבימוי, רק מגבירה את יצר הסקרנות ודוחפת את הבימוי בכלל, ואת בן משה בפרט לקראת האתגר הבא. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

אדם נושא את הוריו

על ההצגה סיפור על אהבה וחושך

מאת: אביבה רוזן

עמוס עוז. יוצר גאון שנתון כיום במחלוקת גדולה, לאחר חשיפתה של בתו, גליה עוז, בנוגע להתעללות שספגה על ידו בצעירותה. יש כאלה שאפילו מוכנים לפסול את יצירתו לאור חשיפת הפרקים החדשים בחייו. אני מאלה שטוענים שאין אדם מושלם וחף מחסרונות. לדעתי, דווקא יוצרים גדולים שיוצרים יצירות גדולות, נושאים עמם טראומות ויצרים אפלים וקונפליקטואליים, שלולא הם, לא היו מסוגלים לכתוב כך על מורכבות ועומק טבע האדם.

ביצירות גדולות באמת יש תמיד עוד זווית ראייה, עוד משהו שלא ראינו קודם, עוד משהו שלא שמנו עליו את הדגש, שמשנה את צורת ההתבוננות שלנו על העולם. בכל קריאה או צפייה נוספת ביצירה טובה שמבוססת על היצירה האלמותית של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", יש זווית כזאת. היוצר על בסיס היצירה הזאת, שמוצא עוד זווית כזאת להדגישה, המעוררת עניין ומחשבה, וגם דמעה פה ושם, יצליח. לא שאפשר רק להצליח. אפשר גם להיכשל בגדול. פה, לשמחתנו, אנחנו עוסקים במקרה הראשון. היוצרת והבמאית איה קפלן מצאה לנכון לעסוק בפן מעניין ביצירה, שטרם נבחן לעומק – אדם נושא עמו את הוריו.

סיפור על אהבה וחושך. צילום: יעל אילן

לפי דבריו של עוז, המופיעים על גב תוכניית ההצגה: "ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו. לא כל שכמו. בחובו. כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם, בובה רוסית מעוברת עד דור אחרון… לילה לילה חולק את ערשו עם אביו ואת יצועו עם אמו עד הוא יומו". מוטיב זה, מופיע בכמה מיצירותיו של עוז והוא קשור בקשר גורדי עם הביוגרפיה שלו, הביוגרפיה שאנחנו למדים מהיצירה עליה מבוססת ההצגה שלפנינו.

יש משהו מציצני בהצגה הזאת. עוז, בעזרתה של קפלן, פתחו לנו חור מתאים כדי להתעמק בילדותו, במערכת היחסים המורכבת בינו לבין הוריו, בינם לבין עצמם ובין הדורות הקודמים להם, חיים ומתים. כל כך הרבה נושאים חשובים ומהותיים לכל ישראלי ויהודי באשר הוא מציפים אותנו. התמודדות עם זכר הגלות והשואה, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, ניסיונות התבססות חברתית, משפחתית וכלכלית של העולים שזה מקרוב באו, תוך כדי ניסיונות להגשמת השאיפות האישיות והתמודדות עם קשיים רגשיים.

כל אלה הם מציאות חייו המורכבת של הילד עמוס. התמודדות עם מלחמות חיצוניות ופנימיות בנפשם המסוכסכת של הוריו ועם הנורא מכל, נטישתה הנוראה של האם הגדולה מהחיים. קפלן מטיבה להביא במחזה ובבימוי את הילד היפה, המוכשר, שנופל קורבן לסכסוכים בנפש הוריו אך גם מועשר על ידי הכישורים והשאיפות האינטלקטואליים והיצירתיים שלהם. סיפור חייו של עמוס הילד בתוך סיפור חייו של עמוס המבוגר, האיש בן השישים שמנסה לכתוב על חייו ומתקשה להביא את הסיפור לידי סיום, כי איננו מבין את המעשה הנורא של אמו, ובעיקר, איך יכלה לנטוש אותו כך.

צילום: יעל אילן

הסיפור על הסיפור שנכתב על כל הדברים המורכבים הללו מאפשר בניית קומה נוספת ביצירה המתפתחת לעינינו על הבמה. כל אלו, מאפשרים את ראיית הקשר הישיר בין נפשו של עמוס הילד ועמוס המבוגר. המשחק של שניהם, עמוס הילד (יונתן בר-אור בהצגה בה אני חזיתי), ויהויכין פרידלנדר שמשחק את עמוס בן השישים, שובה לב ומרתק. גם משחקם המצוין של השחקנים האחרים בקאסט משרת היטב את התפתחות ההצגה.

לא פשוט להראות את כל השלבים המשמעותיים בבניית המדינה החדשה, אך השילוב בין הבימוי המדויק והעדין של קפלן, התפאורה הנפלאה של אדם קלר, והמוסיקה המפעימה של דורי פרנס יצרו כאן עדות שמתמודדת היטב עם האתגר המורכב הזה. זהו ממתק תיאטרוני שמצליח לגעת, לרגש ולכבוש את הלב.

סיפור על אהבה וחושך

תיאטרון החאן

על פי פרקים מספרו של עמוס עוז

עיבוד ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה: שחר פנקס

בהשתתפות: אודליה מורה-מטלון, יואב היימן, תמר אלקן מאושר, יונתן בר אור/פטר קנולר, אריה צ'רנר, יהויכין פרידלנדר, ויטלי פרידלנד, כרמית מסילתי.

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: דורי פרנס

תנועה: עמית זמיר

וידאו ארט: גיא רומם, סטודיו Insight

מועדים קרובים:

21/3/21, 21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

22/3/21, 18:00 ו-21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

למועדים ופרטים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק

לחיי חוסר הודאות

על ההצגה "חלילה"

מאת: אחינעם אלדובי

אנסמבל "תיאו-טרון" הירושלמי, שמצא את ביתו ואת במתו בתיאטרון החאן, יוצר ופועל מתוך לימוד מעמיק, והלימוד ניכר ברעיונות היפים ובמורכבות של ההצגה החדשה שלו, "חלילה", ובצורה בה היא מביאה משהו רענן, מקורי ומפתיע. ההצגה מגוללת את סיפורה של מיקי, שחקנית ואמא צעירה המגיעה לאודישן בתיאטרון בו מטשטשים הגבולות בין העולם הבדיוני לעולם בו היא חיה. מיקי נעה על אותה במה בין העיר "חלילה" שם מתרחשת ההצגה אליה היא באה להיבחן, לבין אולם התיאטרון בו היא מנסה למצוא את הסיבה לכך שהגיעה לאודישן, ואיך לעזאזל היא יוצאת ממנו.

ביצירה עולים נושאים מטא-תיאטרוניים, בכפל הבדיוני בין הדמות – אחינעם, השחקנית – מיקי והשחקנית שמשחקת את השחקנית – נתנאלה. היכולת לחוות את הכפל הבדיוני, ואף את השילוש התיאטרוני, מתממשת באמצעות הבחירה להתמסר לבדיון, כמו שמזמינה מקהלת הפרשנים הפותחת את ההצגה: "לשכוח" או בעצם "להאמין", כי רק כך התיאטרון עובד, וזו הסיבה שבגינה באים אליו, לחוש "רגע אמיתי" בעולם בדיוני. לא בכדי, ההצגה מבוססת על פרשיית "עגלה ערופה" המופיעה בתנ"ך (דברים, כ"א) לפיה אם גופת אדם נמצאת בשדה ולא ידוע מי הרג את האדם, על הנהגת העיר הקרובה ללכת למקום הרצח ולקחת אחריות על המעשה. חברי האנסמבל לקחו את נושא חוסר הידיעה שמזמנת פרשייה זו ובחנו מה קורה כשאנחנו לא יודעים? מהן ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והחברתיות הנובעות מאי הידיעה ומהם המניעים האישיים המקדמים את המעשים? שאלות על רדיפה אחר הידע: החוקתי או האקדמי, על הקשר בין ידיעה לאמת, ובכלל, מאיפה נובע הצורך לדעת כל כך כל הזמן?

חלילה - יעל אילן

"חלילה" | צילום: יעל אילן

שאלות אלו ואחרות בוחנת ההצגה דרך הצבת שתי ערים נגדיות זו מול זו: "חלילה", בה אין מקום לחוסר ידיעה וכל דבר נלמד מוסבר, מובהר ומבואר, והעיר "לכאורה" בה חוסר הידיעה, האפשרות להרהר ולהיות לא החלטי הוא אידאל כשלעצמו. בתווך בין שתי הערים ושתי תפיסות העולם, בלב הקונפליקט, מנסה מיקי השחקנית לגשר, לאזן ולמצוא את עמק השווה, ולהבין שלפעמים צריך לדעת שלא יודעים.

את הקונפליקט היפה הזה מגישים חברי אנסמבל "תיאו-טרון" דרך מחזמר סמי-אלגורי העשוי היטב. המחזה והלחנים שכתב יונתן בלומנפלד, שגם ביים את ההצגה, משלבים סלנג ומליצה מתובלים בנונסנס ומוגשים במשקלים וחריזה היוצרים קצב, עומק והומור. הלחנים מורכבים ממעברים א-טונלים היוצרים זרימה וצרימה ויוצרים את האופי הקליל ובו זמנית עמוק של ההצגה.

השחקנים נועם דוד בוקובזה, בצלאל בורוכב ואריאל כהן סקלי משמשים כמקהלה המלווה את ההצגה כקבוצת פרשנים, חברי מועצה ותפקידים נוספים. הם נעים בקלילות תוך נגינה, שירה משחק ותנועה בין גילום מלא ועשיר של דמויות השונות מאד אלו מאלו. לצדם, משחקת אביה ברוש כיושבת ראש המועצה ומציגה משחק חד, מבהיק ומעולה, ונתנאלה תירוש המגלמת באומץ את מיקי השחקנית, תפקיד מאתגר של אדם "מציאותי" המתנהל אל מול דמויות בדיוניות וגרוטסקיות. האנרגיה של השחקנים כיחידים וכקבוצה פורצת ומעל הכל, ניכר שהם נהנים על הבמה. עיצוב הדמויות הגרוטסקי והקריקטוריסטי פועל ברוב הזמן לטובת ההצגה, למעט הפעמים בהם הקריקטורה קונקרטית מדי וניתן לתת לה שם והגדרה, דבר הפוגם בשפת ההצגה המתרחשת אי שם בעיר "חלילה".

חלילה3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

טביעת עינה של טל קון מעצבת התנועה ניכרת בעבודה הפיזית המצוינת של הדמויות והמתח המיזנסצני המהודק על הבמה, וטביעת ידה של הדרמטורגית שלומית כהן סקלי מורגשת בהידוק המרכיבים השונים להצגה משוחקת היטב שאין בה רגע דל. ההצלחה המרכזית של ההצגה טמונה בעיצוב הבמה והתלבושות של יערה צדוק ועבודת התאורה היפה והמדויקת של אסי גוטסמן. עיצוב התלבושות, המבוסס על פאות מסוגים ובעיצובים שונים, הנו חכם, יצירתי עד מאוד ומעביר בפשטות רעיונות גדולים. בדומה, התאורה יוצרת רגעים ומקומות באלגנטיות.

העיר "חלילה", על דמויותיה וחוקיה, מעוצבת היטב, וכן מפגש הבאטל-ראפ רווי ההומור והמפתיע עם חברי מועצת "לכאורה" (המכהנים ברוטציה) מעולים אף הם. ההצגה הצליחה להציג קונפליקט אמיתי וטוב, טוב כל כך שסיפור המסגרת של מיקי האם הטרייה והשחקנית האבודה מחליש אותו. נוכחותה מדגיש את הפער בין העולם הבדיוני לעולם המציאותי, אך חיבורים אלו לא היו מדויקים דיים ורידדו את העלילה וההתרחשות. הוספת רובד פסיכולוגי של נטישת אם ומתוך כך קושי באמהות, הוא נושא כשלעצמו ועם שלל הרעיונות האחרים ושפת ההצגה, ניכר מעט בתלישות.

חלילה2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

בנוסף, סיום ההצגה בקתרזיס של מיקי הפותרת את הכשל הפסיכולוגי שלה מול האמהות דרך התיאטרון משאיר טעם רע של רמייה, כמו סנופקין המגלה שהמומינים לא היו אלא רק חלום (ששמעתי שגם זו פיקציה). הקהל התמסר לאמונה בבדיון ומתעורר בסוף ההצגה לגלות ש"חלילה" היא מבחן, קונספיקציית אודישן שמטרתה ליצור רגע אמיתי בו מיקי-אחינעם מבינה למה היא באה לתיאטרון והופכת להיות אמא טובה יותר ויודעת פחות. סיום זה שבא לאחר התאחדותם של יו"ר מועצת "חלילה" עם יו"ר מועצת "לכאורה" המסתיימת במילים "אולי במקום לצאת למלחמה, נצא לדייט?" אמירה הזועקת את אותה אמרה נושנה "Make love not war", דבר הנותן תחושת קיטש ורוד ודביק, וחבל. בייחוד כשמדובר בהצגה שעוסקת באי ודאות, הייתי מצפה לסוף פתוח, המעלה שאלות נוספות.

ההצגה עוסקת במוות המהווה בסיפור 'עגלה ערופה' בתור מקור אי-הודאות היוצר את הספק, אך עם זאת המוות הוא גם הדבר הוודאי היחיד, שקרה ושיקרה לכל אחד. בשל כך, נוצר כאן היפוך – המוות הוא הודאות והחיים הם הספק, ואם החיים הם הספק, הרי שהידיעה היא המוות. לחיי חוסר הודאות.

"חלילה"

אנסמבל "תיאו-טרון"

ניהול כללי ואמנותי: נתנאלה תירוש

מחזה, לחנים ובימוי: יונתן בלומנפלד

שחקנים: אביה ברוש, אריאל כהן, בצלאל בורוכוב, נועם בוקובזה, נתנאלה תירוש

יעוץ אמנותי: אודי בן משה

דרמטורגיה: שלומית כהן סקאלי

ליווי תוכן: יוסי פרומן

עיצוב תנועה: טל קון

עיצוב תפאורה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אסי גוטסמן

 

מועדים עתידיים: 

20/2/2020 | 21:00 | תיאטרון החאן

לדף הפייסבוק של "תיאו-טרון" – הקליקו על הלינק

קומדיה של טעויות (ואלתורים)

על ההצגה "יתוש בראש"

מאת: שרון וגדי ויסברט

שרון: אז בקשר להצגה יתוש בראש, נראה לי שזו אחת ההצגות היותר טובות שראיתי בתיאטרון "החאן",  באופן כללי. מבחינת מחזה זו קומדיה של טעויות, ההצגה משתמשת בהרבה כלים של קומדיה דל'ארטה, בייחוד בכל הנוגע לדמויות ולעלילה. יש הרבה הסתבכויות סביב נושא המי בגד במי ולמה. אבל דמויות אחרות דווקא הגיעו מכיוון הטלנובלה וקומדיות המשפחה האמריקאית. זה יוצר שעטנז משחקי מעניין, אבל מאידך, זה יוצר פער – כמה דמויות הן משמעותית פחות צבעוניות ומעניינות מאחרות.

גדי: תיאור בהחלט מדויק ממעוף הציפור. לפני שניכנס לפרטים אני חושב שראוי לציין שספציפית את ההצגה שאנחנו ראינו, אף אחד, לא הקהל ולא צוות התיאטרון, לא ישכח אף פעם. לנצח זו תהיה "ההצגה שבה הדלת של המלון נשברה". בלי ליפול לספוילרים, נגיד רק שהשחקנים הוותיקים של תיאטרון החאן, ובראשם ניר רון הנהדר, התמודדו בצורה פשוט נהדרת עם תקלה מהסוג שקורה לפעמים בתיאטרון, והפכו את הערב המסוים הזה לבלתי נשכח. ועכשיו בכל זאת, קצת עלילה אולי. איך היית מתקצרת את ההצגה לציוץ בטוויטר?

שרון: אשה החושדת שבעלה בוגד בה מניעה תכנית לתפיסת הבעל שמשתבשת ללא היכר.

גדי: יפה. והחשד הזה הוא ה"יתוש בראש" שבכותרת, אבל גם הוא תוצאה של "יתוש בראש" אחר, מוקדם יותר.

שרון: אתה מנסה לרמוז משהו?

גדי: בואי נשאיר את הזוגיות שלנו מחוץ לביקורת. עכשיו תגידי לי, כאישה במאה ה-21, זה לא קצת מיושן לעשות הצגה על בני זוג שבוגדים זה בזו?

שרון: מיושן או קלסיקה? זו תמיד השאלה. היה בעייתי בעיני שלא רק שהיחס בין הנשים לגברים היה 2:1, הנשים גם היו ממש פחות מעניינות ככלל מהגברים – הן לא הורשו להיות פגומות כדמויות. למעשה, דמויות הנשים שיחקו קומדיה משפחתית בואכה טלנובלה והגברים שיחקו קומדיה דל'ארטה, להוציא המשרתת שהיתה קצת קולומבינה. נושא הבגידות הוא פועל יוצא, ולהחזיק גבר קצר נחשב בתור הפעולה העיקרית של האישה.

יתוש בראש - יעל אילן

יתוש בראש | צילום: יעל אילן

גדי: אין ספק שהגברים שבקאסט עפים על התפקידים שלהם, במיוחד ארז שפריר בתפקיד כפול נהדר, ניר רון ויהויכין פרידלנדר שתמיד עושים כיף על הבמה, יוסי עיני כספרדי חריף עם כל התוספות, ואיתי שור בתפקיד שגונב את ההצגה בכל רגע שהוא על הבמה. אני מודה שבתחילת ההצגה זזתי באי נוחות בכיסא, הרגשתי שזו הולכת להיות קומדיה עממית שרק בגלל שהיא נכתבה לפני מאתיים שנה מתייחסים אליה כקלסיקה. אבל ככל שההצגה התקדמה, הדמויות המעולות, התפאורה האפקטיבית (שעוצבה על ידי סבטלנה ברגר) והאנרגיה, בעיקר האנרגיה, כבשו אותי.

שרון: אני חייבת לציין שהתסבוכת העלילתית הייתה קצת יוצאת דופן – טיפה יותר מסורבלת מהרגיל אבל גם הרבה פחות צפויה מראש. היו המון רגעים שהופתעתי (מעבר לרגע של הדלת שהיה צריך לעקור מהמקום, שאז הבנתי כמה ניר רון הוא מאלתר מעולה). והאנרגיה היתה ללא ספק הגבוהה ביותר שראיתי בחאן. היה מאוד ברור שכיף לשחקנים, ומבחינתי זה ממש העיקר.

גדי: נקודה מעניינת מבחינת המחזה. הוא אכן ישן אבל לא בן 200 אלא בן 110, ולכן העלילה לא מתרחשת בבית של עשירים חסרי עבודה, אלא בביתו המפואר של סוכן ביטוח שעובד קשה לפרנסתו.

שרון: אם כי זה עובד בדיוק אותו דבר,  מבחינת המעמדות.

גדי: כן, כן, לגמרי, אולי עם קצת יותר סימפטיה לבעל הבית.

שרון: אז בשורה התחתונה, אהבנו, כן?

גדי:  כן, בהחלט, אבל עכשיו בא לי לראות הצגה קצת יותר עכשווית.

שרון: אין בעיה, אוטוטו יש מסיבת ט"ו בשבט בגן של הקטנה, נראה לי שהם עושים את העץ הנדיב

גדי: קלאסי.

 

יתוש בראש

תיאטרון החאן

מחזה: ז'ורז' פיירו

נוסח עברי: ניסים אלוני

בימוי: אודי בן משה

משתתפים: אור לומברוזו, איתי שור, ארז שפריר, דוד בן זאב, יואב היימן, ויטלי פרידלנד, יהויכין פרידלנדר, יוסי עיני, יעל מור, כרמית מסילתי-קפלן, ניר רון, סוזנה פפיאן.

עיצוב תפאורה: סבטלנה ברגר

עיצוב תלבושות: אורן דר

עיצוב תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

9-10/2/2020 | 20:30

9-10/3/2020 | 20:30

אהבה לא תמיד מנצחת

על ההצגה "אנטיגונה"

מאת: אביב שור

לראשונה, פגשתי את דמותה של אנטיגונה כתלמידת תיכון. דמותה ליוותה אותי שנים רבות ועוררה בי שאלות על אהבה, מסירות, הקרבה וצדק. הבחירה של אנטיגונה איננה בחירה של אישה אנונימית וקלת דעת, אלא בחירה אלמותית של אישה חזקה ודעתנית. לכן, כשהתבקשתי לצפות בהפקה החדשה של "אנטיגונה", על במת תיאטרון החאן, (בבמת בית ציוני אמריקה, ליתר דיוק), אימצתי את ההזמנה בשתי ידיים.

המתח וההתנגשות בין צו השמיים שגילמה אנטיגונה, בכיכובה של אור לומברוזו, לבין צו המדינה אותו ייצג קראון, בגילומו של ארז שפריר, הרטיטו את האולם. השחקנים גילמו את דמויותיהם מדם לבם והביעו אותן נאמנה. עם זאת, לא השתכנעתי במידת הרלוונטיות של נושאי דת ומדינה, העולים מההצגה, לימינו. בשל אורכה הקצר של ההצגה, הרגשתי שקיבלתי בעיטה לבטן בכל הנוגע לצו הלב, שמייתר לחלוטין את צו השמיים ואת צו המדינה, ואת המתח המתמיד ביניהם. השאלה מרכזית שיצאתי איתה מהטרגדיה הקלאסית בלבוש מודרני היא האם מוות על קידוש האהבה (בין אחות לאח) הוא מחיר גבוה מדי?

אנטיגונה2 - יעל אילן

אנטיגונה | צילום: יעל אילן

לתחושתי, אנטיגונה לא הייתה הגיבורה של הסיפור. אפילו אומץ הלב והטקסטים הקשים שנאמרו מפיה בסצנה בה היא מגורשת מתבי לא גרמו לי לחוש צער או הזדהות או תסכול. לעומת זאת, התרשמתי משתי דמויות אחרות, שונות במיוחד, אשר הניעו את העלילה: השליח, שגולם על ידי איתי שור, והנביא העיוור, שגולם על ידי יהויכין פרידלנדר. במפגש על הבמה בין קראון לבין דמויות אלה, חזרה והדהדה אצלי השאלה איתה פתחתי – האם למות למען האהבה מקדש ערך זה? מהעולה על הבמה, ניתן להבין בבירור –  אהבה לא תמיד מנצחת, וודאי שלא במקרה של אנטיגונה ובטח לא במקרה של קריאון.

ובכל זאת, מה שהכריע את קראון בסופו של דבר לשנות את החלטתו זה המחיר האישי ממנו רצה להימנע. ברגע שהבין קריאון את משמעות מחיר הצו המדיני שחוקק לאור איבוד בנו, שארית בשרו, גבר צו הלב על צו המדינה. אהבתו לבנו ניצחה את אהבתו לשררה והוא הפסיד את שניהם. סכנה גדולה עורבת לכל מדינה שהיא, כאשר שיקוליו של מקבל ההחלטות מבוססים על מניעים אישיים שגוברים ברוב קולות על מניעים עניינים. ולצד זאת, בסופו של דבר, המחזה צועק – כולנו בני אדם. גם מעמד של כוח ורוממות יכול ברגע אחד של אמת להימחק. גם השליט החזק מכל, מתכנס לד' אמותיו ובוחר ביקר לו מכל.

אנטיגונה - יעל אילן

צילום: יעל אילן

עם זאת, על אף המשחק הנפלא והתכנים מעוררי המחשבה, הלבוש המודרני של ההצגה בא לידי ביטוי במשמעותו המילולית בלבד. השחקנים אכן לבשו לבוש מודרני הרחוק אלפי מונים מימי יוון העתיקה. בתוך המסגרת התיאטרלית "המודרנית", ובזמן הקצוב שהקציבו, היוצרים לא יצקו שום מסר או רעיון מודרניים שהצליחו לחבר את הקהל עם הטרגדיה המפורסמת הזו. זאת ועוד, הסצינה של כיתוב הגרפיטי על התפאורה עוררה בי אנטגוניזם, זה היה מתריס, חסר הקשר ולא תרם בשום צורה לעלילה.

דמותה של אנטיגונה הולכת ללוות אותי עוד שנים קדימה, ובצער רב אומר שהמחיר ששילמה על קבורה ראויה לאחיה המת היה נמוך בהרבה מהמחיר ששילם קראון, מלך תבי. בעוד שאנטיגונה קנתה את עולמה בכך שיצאה נגד צו השליט, החריב השליט במו ידיו את עולמו שלו.

אנטיגונה

תיאטרון החאן

מאת סופוקלס

תרגום: שמעון בוזגלו

בימוי: אודי בן משה

שחקנים: מני גרוס, עופר גרינברג, אור לומברוזו, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, ישראל פניאל, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, ניר רון, איתי שור, ארז שפריר.

מוסיקה: יוסף ברדנשווילי

תלבושות: אורן דר

תפאורה: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

12/12/19 | 20:30

14/12/19 | 20:30

6-9/1/20 | 20:30

11/1/20 | 20:30

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון החאן – הקליקו על הלינק

חיים או תיאטרון?

על ההצגה "פונדק הרוחות"

מאת: אחינעם אלדובי

בעצם כתיבת שורות אלו מצוי פרדוקס. הצגה מתרחשת רק פעם אחת. היא בת חלוף, היא חד פעמית, מתרחשת בזמן – מתהווה בכל פעם מחדש במהלך הערב, ומשתנה בכל פעם מחדש ערב אחרי ערב. חווית הארעיות של התיאטרון מאירה את חווית זמניות החיים, כמו ביקור לערב בפונדק דרכים. לעומתם, ביקורת התיאטרון מנסה לתפוס בשולי החוויה המתנדפת, בשורות כתובות היא עוצרת את הזרימה, מנציחה את שחולף. כך שכתיבת שורות אלו יוצר פרדוקס, פרדוקס שנמצא בבסיסו של המחזה "פונדק הרוחות".

שמחתי לשמוע שתיאטרון "החאן" בחר להציג את המחזה "פונדק הרוחות" של אלתרמן, מעין המשך לעונה הקודמת בה העלו את המחזה "כנרת כנרת", פרי עטו. "פונדק הרוחות" הוא מחזה סמי-אלגורי, עמוס סמלים, רעיונות פילוסופים על זמן ואמנות, הֶרְמֵזים, וכמובן, עברית מתוחכמת, יפה ושנונה של אלתרמן. הסתקרנתי לכתוב ביקורת להצגה זו, כיוון שבפעם האחרונה (והראשונה) שמחזה זה עלה בתיאטרון רפרטוארי, על במת תיאטרון הקאמרי בשנת 1962, עשתה הביקורת של חיים גמזו סנסציה שלמה ואף הובילה לקיום סימפוזיון בנוכחות אלתרמן, שלונסקי, דן מירון והבמאי גרשון פלוטקין, שנועד לדון בנקודות שעלו בה (לקריאת פרוטוקול הסימפוזיון לחץ כאן). ובכן, חמושה בשמחה ובסקרנות עשיתי דרכי אל אולם התיאטרון. ערב ירושלמי קריר והאולם מלא בסטודנטים (הו, ההטבה המבורכת של "החאן": 4 במאה) ובתלמידי מגמות תיאטרון. מראה זה כשלעצמו הוא הצלחה של תיאטרון "החאן" כמוסד תרבות; דור צעיר נחשף אל יצירות עבריות בשפה עשירה.

פונדק הרוחות - יעל אילן

פונדק הרוחות | צילום: יעל אילן

ההצגה מתחילה באשמורת הבוקר המעוצבת על במה חשופה ופונקציונלית, כמו המחזה שנמצא מעל הזמן והמקום. שרטוט מערכת היחסים ועיצוב הרגע הרה הגורל בו חננאל מחליט לעזוב, מובעים בקטעי תנועה משוייפים שבמרכזם אוניסונים, תנועות אחידות, של חננאל ונעמי המרמזים על אחדותם ברוח. שבירת האוניסון מעידה על הניתוק המתרחש בין השניים, ניתוק כובל. חננאל (אריאל וולף) הולך אחר ההכרח ללכת לעשות אמנות, ובעידודה של נעמי (סוזאנה פפיאן) הוא מוכר אותה לחלפן לשתיים עשרה שנים שבסופן הוא מתחייב לשוב. כשעל גבו תרמיל ובידו הכינור, יוצא חננאל לדרך ומגיע לפונדק דרכים. בפונדק פוגש במפעיל תיבת נגינה המופיע, יחד עם הקוף שלו, בדקלום גורלות ומזלות לקהל הנאסף סביבו. תמונה זו, כמו שאר התמונות הקבוצתיות במחזה, מעוצבת תנועתית בצורה הדוקה ויפה, ונוסף אליה עיצוב התלבושות המקאברי, ועם זאת העליז, שמעביר יפה את שפת המחזה.

כשעוזבת קבוצת האנשים, פוגש חננאל בפושט היד – מלאך המוות, אותו מגלם יהויכין פרידלנדר. פרידלנדר מפליא לגלם את דמות פושט היד המסתורית, משחקו מצוין, שקול, חמקמק ומכיל את הרבדים השונים של דמותו המסתורית. תורמת לו גם תלבושתו – באופן כמעט ולא מורגש, אך נוכח, מעוטרות כנפיים שחורות על מעילו. חננאל בוחר להעסיק את פושט היד כאמרגנו ובכך למנוע ממנו ליטול את חייה של נעמי, ובכך כובל עצמו פעמיים: אל נעמי המחכה בבית החלפן, ואל פושט היד המתלווה אליו לכל מקום.

בפונדק הם פוגשים בפונדקית (עירית פשטן) שדמותה נעה באופן לא מדויק בין חידתיות לפתיינות. כמי שמייצגת את הארעיות של החיים ושל התיאטרון, עיצוב הדמות קצת מגושם ולא קוהרנטי. יוצא דופן הוא הרגע בו היא מביעה את הצורך העמוק שיביטו בה כדי שתתקיים, רגע זה היה מדויק משחקית ומיזנסצנית והעביר היטב את משמעות האמנות שלשמה התכנסנו – אם אין קהל, גם התיאטרון עצמו לא קיים.

עיצוב הדמויות והתלבושות של הרוחות-האמניות יפה, אם כי באופן אישי הצטערתי שהרוחות עוצבו כשיכורים, שמילותיהם מטושטשות בשכרותם, ולא כייצוג של יושבי קפה "כסית" (שכיום, בחלוף השנים, רובם, אכן, רוחות) המלהגים על דא והא. דווקא מילים אלו מביעות בצורה ישירה ושנונה את הביקורת העצמית של אלתרמן על אנשי הרוח, האמנים ומבקרי האמנות.

פונדק הרוחות2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

לאחר הלילה בפונדק יוצא חננאל לדרכו האמנותית המתפתחת, המוצגת במקביל לחייה של נעמי המדרדרים בבית החלפן. חייהם משתקפים זה בשל זו, כמו במראה הפוכה. שימוש מושכל בהליכונים בעיצוב הבמה מוסיף להבעת הזמן, המרחק והמצב הנפשי של הדמויות. כך מתגלגלת ההצגה, בהצצות לדרך בה האמנות נובעת מהחיים, עד לתמונת תום שתיים עשרה השנים. נעמי, המחכה לשוב חננאל, נקרעת בין הקולות השונים בתוכה: בין התקווה לייאוש ובין מציאות גופה הדואב לחוסן האיתן אותו היא רוצה להעביר. תמונה זו, היא עיבוד מוצלח של כמה דיאלוגים ומונולוגים לכדי מונולוג עשיר אחד, המבוצע בצורה מצוינת על ידי סוזאנה פפיאן. חננאל מגיע, בוחר שלא להיכנס לביתם, ובכך חורץ את גורלה, ואת גורלו.

עד כאן העלילה, אך זהו לא הסיפור. הסיפור הוא על ההכרח שבאמנות וביצירה, הוא על גורל וארעיות, חיים ומוות. בהפקת "החאן" מוצגת עלילת המחזה כטרגדיה בה הגיבור חותם על עסקה עם השטן, המעניקה לו הצלחה ואשת-חיק יפה (הפונדקית), הוא חוטא בהיבריס, מסתנוור מהצלחתו ומתעלם מההקרבה של האישה שהיא מקור כוחו. בכך, הצלחתו ואהבותיו נלקחות ממנו והוא נשאר לבדו. ההחמצה הגדולה של הפקת "החאן" היא העיסוק ברובד העלילה ולא בסיפור המחזה, כמו שאומרת הפונדקית לנעמי: "טיפשה, אין זה סיפור של שתי נשים המחזיקות באיש אחד! אין זה סיפור של אהבים!"

לתחושתי, הסיבה להחמצה גדולה זו טמונה בעיצוב דמותו של חננאל, המצטייר כמי שנהירתו אחר הנגינה לא באה מתוך ההכרח ליצור אמנות, אלא מתוך הרצון להיות 'סלב'. בשום רגע בהצגה לא ראיתי ולו רגע אחד אמיתי של אהבה, תשוקה, התמסרות, כאב, קריעה, התייסרות או התמסרות לחיידק הזה, להכרח, לגורל ליצור, גורל המצוי בשמו של חננאל, חננ-אל. לאור עיצוב דמותו, ניתן לחשוב שמהות האמנות והצורך בעזיבתו את נעמי היא להתהולל, לעשן סיגרים ולשבת בספא. משחקו דל, שטחי, ללא סאב-טקסט, והוא מאבד את הקונפליקט המרכזי של המחזה, את המקום בהם האמנות והחיים הם אחד – פונדק ארעי וחולף.

פונדק הרוחות3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

החמצה נוספת היא השימוש בדמותו של בעל התיבה. דמות זו קיבלה זמן במה רב: הקריאה הוראות בימוי ושילבה משיריו של אלתרמן לאורך המחזה. לטעמי, הוספת שיריו של אלתרמן לטקסט המקורי גורעת מההצגה, והרי כשאלתרמן רצה לשלב שירים הוא שילב (כדוגמת שיר הפונדקית). אילו רק היה בעל תיבת הנגינה יושב בצד כל ההצגה ומתבונן במתרחש, הרגע המכריע של מות המזל, מותו של הקוף בידי בן החלפן, היה מקבל את מקומו הדרמטי והסימבולי, ודמותו של בעל התיבה היתה מקבלת לא רק זמן במה, אלא גם משמעות.

מרכיבי ההצגה והשחקנים ברובם טובים, כך שההצגה טובה, אך היא מותירה טעם נלווה של החמצה ופספוס, כמו היתה בסיפור של מישהו אחר, או כדבריו של רוח ג': "זרקנו את התוך, אבל את הקליפה, את המילים! השארנו […] קיצור דבר, עשינו את ההפך מן הנחוץ."

 

פונדק הרוחות

תיאטרון החאן

מאת: נתן אלתרמן

בימוי: שיר גולדברג

משתתפים: דודו בן זאב, אריאל וולף, אור לומברוזו, שחר נץ, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, אריה צ’רנר, ניר רון, איתי שור, יניב סגל

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: טל קלשון

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

תנועה: אריאל וולף

שפה ודיבור: ענת זמשטייגמן

עיצוב הקוף: אמירה פנקס וסטודיו מרבה ידיים

למועדים נוספים ולדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק  

הכל בראש

על ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע"

מאת: אירית ראב

בנסיעה חזרה הביתה מההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של תיאטרון החאן, אחי שאל אותי "איך שחקנים לא מתבלבלים בין כל הטקסטים שהם יודעים בעל פה? כלומר, לא קורה לפעמים שבאמצע הצגה אחת, הם אומרים רפליקות מהצגה אחרת?", אמרתי לו שזה אולי יכול לקרות בחזרות, אבל כמעט ולא קורה בהצגות עצמן. תוך כדי חזרות, המוח מתרגל לנתיב טקסטואלי מסוים שתחום במקום מסוים, וכמעט ולא קורה מצב שבו הטקסט נשלף בסיטואציה בימתית לא נכונה. ניסיתי להסביר, "זה כמו שתתקלח בזמן שאתה נוהג, אילו שתי פעולות נפרדות לגמרי".

אבל, מה קורה אם מסלולי הנתיבים מצטלבים בטעות? משתלבים ומסתעפים אחד בשני? לא איזו פליטת-פה פה ושם, או איזה בלאק סורר, מה קורה אם פתאום באמצע ההצגה השחקן מתחיל להגיד טקסטים שלמים מהצגה אחרת ולא יכול להפסיק, או שהוא לא מודע לכך שהוא לא אומר את הטקסט הנכון? מה קורה אם אתה מסתכל במראה ובמקום לראות גבר בגיל העמידה אתה רואה משהו אחר לגמרי, למרות שהכל בסדר עם העיניים שלך? מה קורה אם את יוצאת מנקודת הנחה שאת מתנהלת בתוך חלום, למרות שגם אם המציאות דפוקה למדי, היא לגמרי אמיתית?

האיש שחשב שאשתו היא כובע - יעל אלון

האיש שחשב שאשתו הוא כובע | צילום: יעל אלון

ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע", או יותר נכון, "האיש ש…" בהתאם לשמה המקורי, מנסה להתמודד עם שאלות נוירולוגיות-פסיכולוגיות-קיומיות דומות לנ"ל. זוהי הפעם הראשונה שההצגה, פרי עטם של פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, עולה בעיבוד ישראלי בארץ. וזה רק נכון שג'יטה מונטה הבמאית ותיאטרון החאן, המאופיינים בליריקה תיאטרלית, ירימו את הכפפה ויעלו את ההצגה הזו.

רצון היוצרים לגרום לצופים להתנתק מהטכנולוגיה החדשה ולהתחבר לאמנות הוותיקה, מקבלים ערך מוסף, פוסט-מודרני משהו, כשהיצירה עולה על הבמה של תיאטרון החאן, בייחוד כשההצגה משלבת טכנולוגיה ומשחק. ההצגה עושה שילוב יפה וטוב בין אמנות וידאו איכותית (בעיצובו של גיא רומם) המציגה את מה שרואים המוח והנפש, לבין תפאורה ריאליסטית (בעיצובה של פולינה אדמוב) שמציגה את הזמן והמקום, המחלקה הנוירולוגית בבית חולים פריזאי בתחילת שנות התשעים. הבימוי המדויק של ג'יטה מונטה הפך את מגוון הסצינות, שהציגו מטופלים שונים עם בעיות נוירולוגיות שונות, מתסמונת טורט ואוטיזם עד לראייה עיוורת וחוסר יכולת לראות את צד שמאל, לכדי מקשה קוהרנטית אחת. המוסיקה הנוגה של יבגני לויטאס ליוותה את המתרחש ואפשרה למוצגים על הבמה לחדור אל נימי הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע3 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

אבל מי שגנבו את ההצגה בהצגה הזו היו השחקנים: יואב היימן, דודו בן זאב, שחר נץ ואיתי שור. הליהוק להצגה הזו היה מדויק, כל אחד מהשחקנים הללו ביטא צד אחר של התופעות הנוירולוגיות השונות, בין אם מהצד המדעי של הרופאים המתבוננים ובין אם מהצד של המטופלים עצמם.

בדומה להצגות רבות אחרות, גם בהצגה הזו יואב היימן הפגין את הוירטואוזיות המשחקית שלו, מצד אחד גילם את הרופא הסמכותי שלא יכול שלא לחוש אמפתיה אל מטופליו, ומצד שני, גילם מטופלים שלא יכולים או מסוגלים להתמודד עם זה שהמציאות אינה כפי שהם חושבים. באחת הסצינות, היימן גילם מטופל שאינו יכול לדבר כראוי, השפה שלו משורבבת מילות ג'יבריש למרות שמבחינתו הוא אומר את המילים הנכונות. מעבר לכך שיש לשבח את היימן על זה שהצליח ללמוד טקסט מאתגר שכזה, הוא הצליח להביע את חוסר האונים בצורה כל כך משכנעת, עד שכבר לא שמעת את המילים המדוברות, אלא את השפה האוניברסלית של הלב.

האיש שחשב שאשתו היא כובע2 - יעל אלון

צילום: יעל אלון

בין היתר, דודו בן זאב המחיש בצורה יפה את האסטרטגיות והטריקים שהמטופל שגילם צריך לעשות, רק כדי להזיז את גופו ולקום מהמיטה, או את הפאניקה והזעקה של בעל האוטיזם לאחר שנגעו בו, או את התסכול וההומור של מטופל אחר שלא הצליח לזהות את אשתו, או את הים.

איתי שור הפגין את יכולותיו הקומיות בשחקו, בין היתר, מטופל בעל תסמונת טורט. במשחק שלו היה משהו מכמיר ותזזיתי, שילוב שדי קשה ליישם ביחד, אך הוא הצליח במשימה. בין המטופלים/רופאים שגילם, שחר נץ הראה צד נוסף למחלות הנוירולוגיות – הן מאפשרות לפתוח דלת אל העבר, דלת שקשה מאוד לפתוח אבל עוד יותר קשה לסגור. בסצינה בה שמע מוזיקה באמצע הלילה, למרות שהלילה היה שקט לחלוטין, הוא נזכר באמו ובאביו שהגיעו אל מיטתו כשהיה קטן ושרו לו שיר ערש. על אף העובדה שההורים לא היו על הבמה, אלא רק שיר הערש נישא באוויר, ניתן היה לראות את ההורים ניצבים לצדו ונפרדים מבנם לשלום, לאחר שהוא בלע את התרופות. זוהי דוגמה טובה לחלל הריק של ברוק – גם כאשר עיני הצופים רואות משהו אחד, והדמות רואה משהו אחר, הדמיון הוא שמתווך בין השניים, בייחוד ביצירה שכזו.

ברוק רצה ליצור את המחזה "האיש ש…" כדי לגשר על הפער בין בני האדם, הוא חשב שלמרות כל חילוקי הדעות בין הצופים, ועל אף השוני ביניהם, הם יוכלו להזדהות עם נושא משותף  – המוח האנושי ונפלאותיו. לאורך ההצגה, הצופים הישראלים אכן רותקו אל הבמה והפגינו את הערכתם ליוצרים במחיאות כפיים סוערות. אבל לאחר שהשחקנים עזבו את הבמה והצופים פינו את האולם, חילוקי הדעות שבין הצופים שוב צפו על פני השטח. זה העיר לזו שהרעישה עם עטיפות הסוכריות שלה, וזו העירה לזה שהוא מפריע לאנשים לצאת מהאולם. ועם זאת, לאחר שהלבה האנושית פרצה מהאולם אל הלילה החם, צופים רבים שיתפו את רעיהם בנוגע למה שזה עתה ראו, ועד כמה מופלא הדבר הזה ששוכן בראשם. אז אולי, בסופו של דבר, אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל, גם אם לפעמים אנחנו לא מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא.

האיש שחשב שאשתו היא כובע

תיאטרון החאן

בהשראת ספרו של אוליבר סאקס

מחזה: פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין

נוסח עברי: דורי פרנס

בימוי: ג'יטה מונטה

משחק: דודו בן זאב, יואב היימן, שחר נץ ואיתי שור.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: יבגני לויטאס

וידאו ארט: גיא רומם – Studio Insight

מועדים נוספים:

3/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

6/11/19 | 20:30 | תיאטרון החאן

8/12/19 | 17:30 | 20:30 | תיאטרון החאן