אהבה ב-13 סיבובים

על ההצגה "Cock"

מאת: הילה ציגל

צלצול הפעמון מסמן את תחילת הסבב הראשון. בשני צדי הזירה עומדים שניהם, מתרגשים. בפינה אחת, הוא, בכחול, גברי, בוגר ומאופק. בפינה אחרת, הוא, באפור ולבן, צעיר ומבולבל. צלצול הפעמון מסמן את הסבב השני, אהבה באוויר, התרגשות של התחלה חדשה ונשיקה.

צלצול הפעמון הנו המוטיב החוזר המניע את השתלשלות העניינים בהצגה Cock של תיאטרון תהל. הבמה היא זירת אגרוף, נקייה וללא שום אביזרים חוץ מארבעה שרפרפי פלסטיק פשוטים בקרנות, חבלים בצבעים שונים שלאט לאט מתהדקים על הגיבור, וצלצול פעמון, המסמל התחלה, אמצע, סוף ופסק זמן.

ההצגה Cock, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון, מספרת את סיפורם של שלוש דמויות – ג'ון (אביהוד תדהר), גבר (גיל וייס), ואישה (תמר גוטמן) – המוצאים את עצמם בעל כורחם במשולש אהבים. אליהם מצטרף אביו של הגבר (אלירן כספי), הבא להביע תמיכה בבנו והופך סיטואציה מביכה למוזרה אפילו יותר. המחזה נכתב על ידי מייק ברטלט, מחזאי בריטי צעיר, זוכה פרס אוליבייה היוקרתי, שנחשב לאחד המחזאים המצליחים ביותר כיום.

תמר גוטמן בתפקיד האישה ללא השם, מצליחה לרגש ולהקסים בפשטותה של הדמות. גיל וייס הנפלא מצליח לצאת מאזור הנוחות שלו ומביא לבמה דמות עגולה המהלכת על חבל דק של שליטה ונשלטות, כשהוא פגוע אנחנו פגועים אתו , וכשהוא בוכה, לבנו יוצא אליו ונשבר. אביהוד תדהר בתפקיד ג'ון המבולבל והלא החלטי, המתזז תמיד בין מאווייו המנוגדים וחוסר השקט התמידי שלו, מקסים ופגיע. הזירה היא המקום בו הם חיים. כל תמונה הנה סיבוב עם התחלה, אמצע וסוף. המינימליזם הנקי של הבמה והחלל, בעיצובם של אבי ברכר  (שגם ביים) ויחיאל אורגל, משאירים המון מקום לביטוי כישרונם העצום של השחקנים.

צילום: לואיז גרין

ההצגה בוחשת במיניות ללא בושה ונדמה כאילו היא שולחת ידיים לכל עבר, היא מדברת על סקס ותשוקה, על ה"נורמות" של יחסים בין גבר לאישה ועל הבחירה לחיות אחרת , במערכת יחסים חד מינית. הגיבור (שהנו הדמות היחידה עם שם) נקרע בין משיכתו לגברים ולבן זוגו לבין אהבתו לאשה אותה הוא פוגש במקרה ובה הוא מתאהב. העיסוק בשאלה האם אפשר לאהוב שניים באותה עוצמה ובו זמנית, האם אפשר לבחור בין שתי דרכי חיים מנוגדות, היא זו שמניעה את המחזה קדימה, אל סופו המותיר שאלות יותר מאשר מציב סימני קריאה.

קבוצת תהל, שהוקמה בשנת 2011 על ידי בוגרי בית הספר למשחק "בית צבי", ביוזמתו ותמיכתו של גרי בילו ז"ל, פועלת בזמן האחרון במרכז הגאה שבגן מאיר. באולם הקטן מעלים שחקניה המוכשרים מספר הצגות במקביל המתחלפות מספר פעמים בחודש. הקבוצה המדהימה הזאת שמה לה למטרה ליצור תיאטרון אחר, כזה העוסק בתכנים נועזים ובועטים יותר מאשר אלו העולים על במות התיאטרון הרפרטוארי. בתהל פועלים שחקנים ויוצרים מהקהילה הגאה ומחוצה לה, אנשים צעירים ומוכשרים העושים לילות כימים בכדי להעלות בפני הקהל מחזות צעירים, חדשניים ונועזים (כדוגמת ההצגה "הכל אודות אמא" עליה כתבתי לא מזמן כאן במרתה). העיסוק הבלתי פוסק בנושאים עכשוויים של אורח חיים, אהבה, מיניות וסימני שאלה, והאומץ להגיד את האמת בפנים, הופך את תהל לאחד התיאטראות הבועטים ביותר כיום.

Cock

תיאטרון תהל

מאת: מייק ברטלט

תרגום: ליהיא ברזל-מלמד

בימוי, עיצוב במה ותלבושות: אבי ברכר

משחק: תמר גוטמן, גיל וייס, אלירן כספי ואביעוד תדהר.

עיצוב חלל ותאורה: יחיאל אורגל

מוסיקה מקורית: אפי שושני

תנועה: מירי לזר

מועדים נוספים: 20-22/1/14 21:00, המרכז הגאה, גן מאיר.

משורר הביבים

על ההצגה "ז'אן ז'נה בן זונה"

מאת: יאשה קריגר

זונות, סרסורים, גנבים ורוצחים – אלו הדמויות שמאכלסות את דפי הרומנים של הילד הרע של הספרות הצרפתית, ז'אן ז'נה (לא שהוא היחיד, אבל אפשר לומר שהוא אחד הבולטים). הביוגרפיה האישית של ז'נה, שננטש בגיל שנה על-ידי אמו הזונה, היא שהובילה אותו לכתוב על החיים אותם חווה והכיר, חיים בשולי החברה ובצל המוסר המתעתע שבצדם. מוסדות סגורים לנערים עבריינים, נוודות ועיסוק בגניבה ובזנות – אלה היו מנת חלקו עד אשר הגיע אל מלאכת הכתיבה בהיותו אסיר בכלא הצרפתי, אי-אז בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

הרומאנים של ז'נה (שזכו להדים רבים בחוגי הספרות בצרפת והובילו, בסופו של דבר, לשחרורו מהכלא) מלאים בדואליות פנטסטית. מצד אחד, ז'נה מתאר עולם תחתון קר ואכזר, דמויות של גברים חסרי רחמים ומשולחי רסן, עולם בעל קודים מוסריים מנוונים, שבז לערכים ולנורמות של העולם הנאור. מצד שני, בעולם של ז'נה ישנם גם המון רוך ואמפתיה, גם אם הללו מתבטאים רק ברגעים ארעיים הממהרים לחלוף. באופן פלאי, שני הקטבים הללו מתמזגים יחדיו בספריו של ז'נה ובמקום לסתור האחד את השני, הם חיים יחד בכפיפה אחת, נולדים זה מתוך זה ומזינים זה את זה. ככה זה כשהגנב מגלה לפתע שיש לו נפש של משורר.זאן זנה

ז'נה יוצר את הדמויות שלו מתוך תשוקותיו וכמיהותיו האישיות. הגברים שלו הם חזקים ותקיפים, יפים ואלימים, כמו הגברים שממלאים את הפנטזיות המיניות שלו. הנשים שלו עדינות ומפונקות, קפריזיות ולעתים וולגריות, כמו הנשים שבהן חושקים הגברים מהפנטזיות שלו. מלבד העיסוק במוסר, ואולי דווקא מפאת זאת, הספרות של ז'נה היא הומו-ארוטית במובהק, אפילו סמי-פורנוגרפית. ספריו אף נאסרו לפרסום בארה"ב בשנות ה-50 בשל הצנזורה.

בשלב השני והמאוחר של הקריירה הספרותית שלו, עסק ז'נה בנושאים חברתיים בעלי אופי פוליטי. זוהי גם התקופה שבה כתב את המחזות שלו (המפורסם והמוקדם שבהם, 'המשרתות', הוצג מספר פעמים בארץ). המעבר של ז'נה למחזאות אינו תמוה, שכן גם ברומאנים המוקדמים שלו שורה הרוח התיאטרלית במלוא תפארתה. אך דווקא באותה תקופה מוקדמת ועשירה, תקופת הפרוזה של ז'נה, בחר לעסוק ציון אשכנזי בהצגת היחיד שלו "ז'אן ז'נה בן-זונה", שעולה בימים אלה במרכז הבמה בירושלים.

אשכנזי רקח את קורותיו של ז'נה (המתוארים בין היתר בספרו האוטוביוגרפי 'יומנו של הגנב') יחד עם עלילות הרומאנים המוקדמים שלו, להצגת יחיד של שעה, המציגה את דמותו של ז'נה ובבואתה הספרותית. עיסוקו המרכזי של אשכנזי הוא הכמיהה של ז'נה לרצוח, לבצע את הפשע הגדול מכולם, ועל ידי-כך להיות מוקע אחת ולתמיד מן החברה המהוגנת. מלאכת הכתיבה מתערבת בכמיהה זו, וכך גם התשוקה, הילדות ועוד אלמנטים ביוגרפיים.

הצגות יחיד זה לא פשוט – לא עבור המבצעים ולא עבור הקהל. אך דווקא במקרה הזה מצליח אשכנזי (ושותפיו למלאכה) לגרום לדבר הזה לעבוד. בראש ובראשונה זהו הביצוע הווירטואוזי שלא נח לרגע. אשכנזי מחליף מצבים פיזיים ותודעתיים בקצב מהיר, כאשר לאורך כל הדרך מובילה אותו דמות אחת עם רצון אחד מוגדר. גם כאשר ברגעים מסויימים המשחק שלו נוטה לעבר האקסצנטרי (אקסצנטרי מדי, לטעמי), עדיין מרתק לראות את השחקן הזה עובד ומחזיק לבדו את הבמה. שימוש מושכל בוידאו, מוזיקה ותאורה תורמים גם הם להשלמת החוויה.

אך בבסיס ההצגה עומד העיבוד, ועוד לפניו – הבחירה לעסוק בחומר הספציפי הזה. ז'נה הוא יוצר מרתק בעל השפעה רחבה, שמלבד העלאת מחזותיו המוכרים, נעדר כמעט לחלוטין מן השיח התרבותי בארץ. על-כן, מבורכת בעיניי הבחירה להביא אל קדמת הבמה דווקא את ז'נה כדמות תיאטרלית, את חייו ופועלו, ועל-ידי כך, בתקווה, לעורר את בלוטות הטעם של הקהל לעוד מן היוצר המרתק הזה.

ז'אן ז'נה בן זונה

מרכז הבמה, ירושלים

כתיבה, בימוי ומשחק: ציון אשכנזי

הפקה: הדס אייל

מוסיקה: גל לב

וידאו: מיש רוזנוב

ייעוץ אמנותי: רז ויינר, רעות לוי

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים

גאות על הבמות

על הצגות לסביות בתיאטרון הישראלי

מאת: אירית ראב

28 ליוני, 1969, בלייני בר סטונוול, מתוסכלים וכועסים על יחס השלטונות לגבי נטיית לבם ומינם, מחליטים לא לשבת בשקט יותר ולהתפזר אל תוך הלילה, לאחר עוד פשיטת משטרה על הבר הגאה. המהומה המפורסמת שהתחילה באותו לילה שטפה את ניו יורק והעולם כולו בסערה. באותו הלילה, האמירה ש"אנחנו באים, אנחנו גאים, תתרגלו לזה", נהפכה למצעדים מכל גווני הקשת, מצעדים הגדלים ומתרחבים משנה לשנה, ומגיעים אפילו לערים קטנות בשולי הדרך. אצלנו בארץ, אותו מצעד נחגג בתחילת יוני דווקא, אבל המסר דומה.

עם זאת, גם בתוך תל אביב הליברלית ישנם אנשים שאינם מקבלים את ה"בחירה" הזו להיות שונה, הנטייה הזו לאהוב מישהו כפי שלא נכתב בתנ"ך. לעיתים, שנאה זו מתבטאת בכדורי אקדח או בהצתה. לפעמים, ההתעלמות מתבטאת בצורה מתונה יותר, בשקט, בין שורות הקהל, מבעד לשורות המחזה. אנשי חינוך שטוענים לליברליזם, אך נגעלים מהצגות העוסקות בנושאים הומו-לסביים. תיאטראות שיעדיפו שלא לגעת בנושא, מפאת חוסר עניין ציבור המינויים, או שחלילה איזו קשישה תמחה, ותעזוב את האולם באמצע ההצגה, תוך הקמת כל היושבים באותה שורה והטחת ההליכון שלה על הסדרן המסכן שפותח לה את הדלת.

אותה התעלמות מתבטאת גם בין הזרמים השונים של הקהילה עצמה. אם תבחנו לעומק, תראו שהדרת נשים אינה ניכרת רק בתוך האוטובוסים, אלא גם בתוך אולמות התיאטרון. בחינה סטטיסטית מגלה שאין כמעט הצגות העוסקות על לסביות. מבין אינספור הצגות על הומואים, כגון "מלאכים באמריקה", "סיפור אהבה בשלושה חלקים", "כחול בוער", "מועדון הקופים הירוקים", "נשיקת אשת העכביש", "לא בבית ספרנו" ועוד ועוד, יש רק הצגות אחדות המתמקדות בלסביות. נכון, יש אי-אילו פולו-ספוטים באפילה, הצגות נפלאות כמו "שירת הלוויתן", "שעת הילדים", ו-"קיץ אחרון", אבל לא מבצעים אותן בשל המסרים החתרניים או בכדי להציג לסביות על הבמה מנקודת מבט אחרת, אלא רק בגלל שיש יותר מדי סטודנטיות למשחק וצריך הצגה שתאפשר לכל הבנות במחזור לשחק, או לפחות למרביתן.

מתוך ההצגה "קיץ אחרון" של תיאטרון תה"ל. צילום: לואיז גרין

לאחרונה, קם לו תיאטרון הומו-לסבי, תיאטרון תה"ל שמו, המתמקד בעיקר בהצגות להט"ביות. אין ספק כי מלאכתו מבורכת, והוא מצליח להאיר נושאים שאחרים מעדיפים להאפיל. אבל גם תיאטרון זה אינו מצליח להראות את התמונה האמיתית של ישראל בשנת 2013, שאין בכלל הצגות ישראליות על לסביות. אין מדובר על הצגות של יוצרות ישראליות, אלא על הצגות הבוחנות במבט נוקב את עולם הלסביות הישראליות, עם כל החמלה, הכעס, ההומור, הבכי, הקשיים, החתולים, סצינות הקנאה, ומעבר הדירה אחרי הפגישה השנייה. ועם זאת, יכול להיות שיש.

ההצגה הראשונה שלי עסקה בנושאים אלו. היא עסקה בבחורה צעירה, בת 16 בלבד, שמתאבדת כי היא לא מסוגלת להודות בפני חבריה, בפני משפחתה ובפני עצמה שהיא לסבית. ההצגה הבתולית הזו, שכן זו היתה הפעם הראשונה שאי פעם ביימתי על הבמה, הוצגה בבימת הנוער ברחובות, בימה שהיתה כל עולמי אבל היתה נידחת מעיני הציבור הרחב.

כמוני אז, יכול להיות שכיום יש אינספור הצגות נפלאות על לסביות בישראל, יכול להיות שבכל רחבי הארץ מתנ"סים ובימות נוער מעזים להתמודד עם הנושא הכל כך שנוי במחלוקת הזה, אבל בגלל שהם רחוקים מהעין, אין הם קיימים. עד שיתגלו אל העין, אשמח אם יוצרי ויוצרות תיאטרון באשר הן והם יזיזו את התחת, ירימו את הכפפה הורודה ויציגו את חיי הקהילה על כל הגוונים שלה, על כל ההומואים, לסביות, טראנס והאוס שיש בה.

קדמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

מאת: הילה ציגל

והפעם – יובל רז.

רז, בוגר תלמה ילין וניסן נתיב, צבר בקילומטרז' המשחקי שלו אינספור הצגות, סרטים וסדרות. בשבוע הבא, ההצגה "לא בבית ספרנו", בה הוא משחק לצד אסתי זקהיים, עומדת לעלות במרכז הגאה בתל אביב.יובל רז -1

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "מייקל" בכיכובו של אבי דנגור. השחקן היחיד שאני מוכן לאבד תפקיד בגללו.

2. התפקיד  שהכי התחברתי אליו – התפקיד שאבי דנגור עושה במייקל. כמו כן, תפקיד של כוריאוגרף אילם שגילמתי בניסן נתיב. השתיקה משחררת אותי.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אין לי. אני יותר פסיכוטי מנוירוטי.

4. ההשראה שלי – אמא שלי. ממנה התחיל הכל וממנה אני גונב את המניירות הכי טובות.

5. ישן\ה כפיות בלילה עם – אני שונא לשתף. אני ישן כפית.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – חוסר שקיפות, חוסר רוטציה, חוסר מעוף וחוסר.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתאטרון כש  – ראיתי את ההצגה "אדם בן כלב" וסשה דמידוב נפל על הפרצוף באמצע המונולוג וכולם צחקו.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – הבנאדם הכי דרמטי ומשוגע בעולם.

9. הכי סקסי בעיני – שאלות כמו "מה הכי סקסי בעיניך?"

10. דקה לפני שאני עולה על הבמה אני – אומר לעצמי: "כוס אמא שלהם!"

ים, שמש ולסביות

ביקורת ההצגה "קיץ אחרון" של קבוצת תהל

מאת: יאשה קריגר

המושג 'תיירות גאה', שבימינו נמצא בשימוש של כל חברת נסיעות, אמנם לא תמיד תיפקד כמושג כלכלי, אך היה קיים מאז ומעולם כתופעה התנהגותית. אתרים תיירותיים שלמים שמאוכלסים בהומואים ולסביות, מקומות שבהם, ולו לתקופת זמן קצרה של חופשה, יכלו גברים ונשים להתנהג באופן חופשי, לוותר על המסכות והמגננות של העולם האמיתי ולנוח מהמאבק המתיש שהוא מנת חלקו של כל מי שאינו הטרוסקסואל. אחד מהאתרים האלה הוא קייפ-קוד, עיירת נופש השוכנת לחופי האוקינוס האטלנטי בארה"ב.

שם בחרה המחזאית האמריקאית ג'יין צ'מברס למקם את עלילת המחזה שלה, 'קיץ אחרון', במעין אוטונומיה לסבית אטומה לגברים. זהו מחזה של שמונה נשים, ומספיק לקרוא כמה עמודים ממנו על-מנת לחוש שגברים הם לגמרי לא העניין פה. נכון, ישנו עיסוק בפמיניזם ושוביניזם, אבל זהו מחזה שבאופן מובהק חוגג את העצמאות הנשית. בשנת 1980, כאשר נכתב המחזה עבור הפסטיבל הגאה הבינלאומי הראשון של ארה"ב, הצגת תמונה שכזאת לא היתה דבר של מה בכך. מדובר בימי השמרנות של ארה"ב, תקופה שבה היכולת לקבל את השונה הייתה מוטלת בספק, גם בחברה המערבית המודרנית. במחזה שלה בוחרת צ'יימברס, בחוכמה, להציג תמונה פנימית של הקהילה הלסבית האמריקאית. לא את המאבק שלה על קיומה מול הרוב הסטרייטי, כי אם את הקיום שלה עצמו, המגוון והמרובד.

במרכז העלילה עומדת חבורת נשים שנפגשת בקייפ-קוד כל שנה למשך תקופת הקיץ. הזוג הראשון הוא קיטי וריטה, סופרת פמיניסטית והמזכירה שלה, שמעריצה אותה. הזוג השני הוא אנני וריי, שנמצאות בזוגיות קרוב ל-10 שנים. אנני היא אמנית וריי עקרת בית. הזוג השלישי הוא סו ודונה, אשת עסקים קשוחה והכוסית התורנית שלה. ויש גם את ליל, שהיא לבד. מערכות יחסים ארוכות-טווח הן לא בשבילה.

יום אחד היא פוגשת על החוף את אווה, סטרייטית שעזבה את בעלה והגיעה במקרה לאותה מאורת לסביות על חוף האוקינוס האטלנטי. ליל מזמינה את אווה, מתוך נימוס, לערב עם הבנות. מכאן ואילך ישנו מגוון סיטואציות משעשעות המלוות את מסע הגילוי של אווה הסטרייטית בעולם החד-מיני, ישנה כמובן ההתאהבות של ליל ואווה וישנו גם העוקץ הטרגי – ליל חולה בסרטן ולא ידוע כמה זמן נותר לה לחיות. כל זה עטוף בהמון שיחות-בנות על זוגיות, אהבה וחברות.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

צ'יימברס (שנפטרה בעצמה מסרטן שלוש שנים לאחר שהשלימה את המחזה) כתבה מחזה אמריקאי מאוד, מה שאומר שמצד אחד יש בו שלמות מסויימת, זהו מחזה שבו כל הקצוות מתחברים, התהליך שעוברת כל דמות הוא ברור וגלוי, הדיאלוגים קולחים וישנו מינון מחושב של הומור, רצינות ורגשנות. מצד שני, ישנה כאן גלישה לא מעטה לקלישאות, גם בעיצוב הדמויות וגם בפשטות העלילתית. בקיצור, קומדיה רומנטית אמריקאית טיפוסית. רק עם לסביות.

ההישג החשוב של המחזה, ובעיקר לזמן שבו הוא נכתב, הוא מתן האינפורמציה שבו, הצגת מגוון ארכיטיפים של קווייריות, או במקרה הזה – הלסביות על גווניה. נשים נשיות ונשים גבריות, נשים שמנהלות מערכת יחסים זוגית שדומה לזוגיות הטרוסקסואלית ונשים שלא מתחייבות לקשר אחד. כל זה אולי נראה מוכר וידוע עבור הקהילה הגאה, אבל במבט חיצוני כל זה חדש ומרתק. ובטח שבשנת 1980 באמריקה השמרנית של רונלד רייגן. העברת האינפורמציה על צורת חיים מסויימת והקונפליקטים שבה היא צעד חשוב בדרך למתן הלגיטימציה לאותה צורת חיים.

וזאת כמובן גם החשיבות הרבה של הצגת המחזה הזה על-ידי קבוצת תהל, תיאטרון ההומו-לסבי הממוקם במרכז הגאה בגן-מאיר בת"א, החשיבות שבהצגת חומרים העוסקים בזהות מינית בצורה מפורשת ולא מרומזת ופיתוח שיח תיאטרלי-קווירי.

אלא שבמעט מדי רגעים בהצגה נעשה חסד למחזה והתוצאה רחוקה מלהיות יפה כמו האידיאלים העומדים מאחוריה. התרגום של שפי רז מתחקה אחר השפה המדוברת של הריאליזם האמריקאי ויוצר עברית מלאכותית, כזאת שרגילים לשמוע בעיקר בתיאטרון. הבימוי של איה שבא גם הוא אינו תורם לאפקטיביות של הטקסט. רב הזמן ישנה הרגשה שהשחקניות על הבמה קיבלו הנחיה אחת בלבד – להריץ את הטקסט כמה שיותר מהר תוך כדי תזוזה ממקום למקום. המחזה מספק סיטואציות עדינות ומורכבות לרוב, אך במעט מדי פעמים המורכבות הזאת באה לידי ביטוי על הבמה. ביותר מדי מקומות הדגש הוא על איך להוציא גיחוך או לחלופין דמעה מהקהל ואין מספיק מאמץ ליצירת סיטואציה אנושית בסיסית.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

התלבושות גם הן סטריאוטיפיות מאוד. מדובר בשמונה נשים שמבלות יחד על החוף. על החוף! ועדיין – המזכירה לבושה כמו מזכירה, הדוקטור לבושה כמו דוקטור, הבנות הולכות עם עקבים על החוף – ישנה הרגשה שלא נעשה כאן שום ניסיון לברוח מהקלישאה. להיפך, המתרגם והבמאית (שהיא גם המעצבת) רצים לתוך הסטריאוטיפים ונופלים במלכודת שלהם. פועל יוצא מכך הוא שגם רוב השחקניות נופלות לאותם הסטריאוטיפים במשחקן, למרות החן והחיוניות הרבה שלהן.

ועדיין, שתי שחקניות עושות כאן עבודה מרשימה ונוגעת ללב. האחת היא ענת זמשטייגמן בתפקיד הראשי של ליל. זמשטייגמן בונה דמות מורכבת, חזקה ושבירה בעת ובעונה אחת. הנוכחות הכריזמטית שלה ממלאת את הבמה כמעט בכל רגע ומחפה על חולשותיה של ההצגה. השחקנית השנייה היא ליטל שמש, שמביאה ברק מיוחד לבמה בתור החברה הטובה של ליל, אנני. היא נעה בין קרירות קולית מעל פני השטח לבין חום אנושי ורך מתחתיו. שתי השחקניות האלה מצליחות להביא לבמה אנושיות ברמה תלת-מימדית, בזמן שההצגה כולה מציגה לרב תמונה דו-מימדית חסרת נפח אנושי. הרגעים הבודדים שבהן שתי השחקניות האלה נמצאות לבד על הבמה הם ללא ספק ההיילייטים שלה.

קבוצת תהל

'קיץ אחרון' מאת ג'יין צ'מברס

תרגום: שפי רז

בימוי ועיצוב: איה שבא

תאורה: ויטלי סורוגין

שחקניות: ליטל שמש, סיון כרטשנר, אורלי טובלי, ענת זמשטייגמן, נטע לי סוקר, בת חן סבג, ליז רביאן, תמר גוטמן.

לתאריכים הבאים יש להתעדכן באתר קבוצת תהל.

המצעד הגאה

ההצגות הגאות הטובות ביותר

מאת: אירית ראב

היציאה מן הארון וההכרה בכך שאין זה משנה את מי אוהבים, גבר או אישה, העיקר שהזוג מאושר, חלחלה באופן משמעותי גם לעולם האמנות. אם יצאו אינספור סרטים בנושא, עשרות ספרי פרוזה ועיון בנושא, וסדרות רבות בטלוויזיה, אין ספק כי גם התיאטרון לא יצא מקופח. ישנן הצגות רבות וטובות המציגות ומתמקדות בדמויות הומוסקסואליות. אולם, בכתבה זו ננסה לבחון אילו הצגות גאות הן הטובות ביותר.

רנט – אי אפשר לעשות מצעד הצגות גאות מבלי להכניס מחזמר זה או אחר. רנט הוא עיבוד בימתי לאופרה "לה בוהם" ומספר את סיפורם של כמה חברים בשנות התשעים (דומה ל"חברים" אבל לא) בניו יורק, תוך התמודדותם עם הרצון ליצור ולחיות בעולם קפיטליסטי שרק יונק את החלב מכל אחד. בין מארק הגיבור לאקסית שלו, מורין, שמאוהבת בג'ואן עורכת הדין, שעוזרת לה להגן על חסרי הבית שבנג'מין רוצה להעיף מהבניין שבבעלותו, לרוג'ר שלא יצא מהבית כבר כמה שבועות, שמתאהב במימי זמרת המועדונים שהיתה בערב עם בנג'מין, וקולינס מגיע לביקור ומתאהב באנג'ל אמן הרחוב – עולה אמירה אמיצה על שנות התשעים של המאה הקודמת. לאחרונה המחזמר הועלה בבית צבי.

עקומים – אחד המחזות המופתיים ביותר בנושא, מאת מרטין שרמן, המתמקד בהתמודדות של הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. מקס, הולל צעיר, נאלץ לנוס על חייו לאחר ליל הסכינים הארוכות, ולבסוף נכלא במחנה הריכוז דאכאו. הוא פוגש שם את הורסט ובין השניים נוצר סיפור אהבה, בנסיבות בלתי אפשריות. המחזה הועלה אינספור פעמים ברחבי העולם, כאשר בקאסט המקורי שיחק איאן מק'קלן בתור מקס (מעניין לציין כי בעיבוד הקולנועי של המחזה, מק'קלן גילם את דודו של מקס, פרדי, שהעדיף להתברגן ולחזור לארון "בשביל המשפחה"). בארץ, המחזה עלה לראשונה בשנות השמונים בתיאטרון חיפה, ומאז זכה לכמה גרסאות.

שירת הלוויתן –  הצגה זו, המבוססת על מחזה מאת אנתוני מינגלה, מתמקדת בקרוליין, צעירה בהיריון, שמתלבטת האם לגדל את תינוקה עם קייט, חברתה לשעבר, או לבחור בדרכים אחרות. המחזה עלה לראשונה בשנת 1981 באנגליה ומאז זכה לגרסאות רבות, בעיקר בבתי ספר למשחק.

מועדון הקופים הירוקים –  המחזה, מאת רוי סמיילס, מספר את סיפורם של ארבעה חולים, כל אחד מרקע אחר, שמתמודדים עם מחלת האיידס, בשנות השמונים. כדי להתמודד עם המחלה, הם הוגים מועדון עם חוקים ברורים שיש לפעול לפיהם. אולם, כשמגיע חולה חדש למחלקה הוא מסרב לעמוד בדרישות שלהם. בארץ, ההצגה הועלתה בתיאטרון תמונע, בבימויה של לי גילת.

האריסטוקרטים – ליאיר, איש הצבא המהולל, יש אח שעדיף לסגור עמוק עמוק בארון. הוא חובב פרוות וחובב גברים, ואסור שדבר כזה יהיה, בארץ ישראל של שנות החמישים, כשהקריירה של יאיר עומדת על הפרק. אז מחתנים אותו עם העוזרת שלו, וממשיכים לשים את הלכלוך מתחת לשטיח. עד שהוא עף בפניהם. ההצגה, מאת עדנה מזי"א, עלתה בקאמרי בשנת 2011, בהשתתפותם של גיל פרנק, יחזקאל לזרוב ולימור גולדשטיין.

פרויקט לארמי – בהנהגתו של מויזס קאופמן, חברי ה- Tectonic Theater Project הגיעו לעיירה לארמי לאחר הרצח של מת'יו שפרד, שנרצח עקב נטיותיו המיניות. לאחר ראיונות רבים עם בני המקום הם יצרו את ההצגה שהורכבה מסצינות ומונולוגים רבים. ההצגה הועלתה לראשונה בדנוור כשלאחר מכן היא עלתה בכל רחבי העולם, החל מתיאטראות מקצועיים ועד לבתי ספר למשחק ותיכונים.

זוג יונים, בנים –  הצגת הילדים הגאה הראשונה, הועלתה במרכז הגאה בתל אביב, בבימויו של רועי גרשון-גרין .המחזה הנו עיבוד מקורי לספר הילדים הנושא את אותו השם מאת נדב שטכמן, ומספרת את סיפורם של זוג יונים, זכרים, בתקופת תיבת נוח. יוני, היון הצעיר, מתלבט כיצד לפתור את הבעיה כי לתיבת נוח ייכנסו זוגות זוגות, זכר ונקבה, בעוד הוא ובן זוגו הם שני זכרים…

נשיקת אשת העכביש – המחזה, מאת מנואל פואיג, המבוסס על ספר הנושא את אותו השם, מציג את סיפורם של שני אסירים בארגנטינה, בזמן המהפכה. האחד, אסיר פוליטי, שנכלא עקב דעותיו. השני, הומוסקסואל, המבקש להיות אישה, הנכלא בשל אי-מוסריותו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת, כנגד כל המגבלות. בארץ, ההצגה הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה, בשנת 2000, בהשתתפותם של ג'וליאנו מר ויורם חטב.

שעת הילדים – הצגה זו, המבוססת על מחזה מאת ליליאן הלמן, עוררה סערות רבות כשרק יצאה אל במות התיאטרון. היא מספרת את סיפורן של מרתה וקארן, שתי מורות צעירות בעלות בית ספר לבנות. עקב שמועה שהפיצה אחת הילדות, עקב סילוקה מבית הספר, שתי המורות נחשדות למאהבות, דבר הגורם לנידוי המורות ולסגירת בית הספר. לבסוף מתבררת האמת, אולם מרתה מגלה כי ישנו גרעין של אמת בכל הסיפור הזה. במשך כל שנות חברותן הרגישה אל קארן קצת יותר מחברות אפלטונית. ההצגה עלתה לראשונה בשנת 1934 בניו יורק, כאשר היה זה לא חוקי להציג יחסים הומוסקסואליים על הבמה, והיא הוחרמה במדינות רבות. עד כה, ההצגה הועלתה אינספור פעמים, ואף זכתה לעיבוד קולנועי בכיכובן של אודרי הפבורן ושירלי מקליין.

כחול בוער –  ההצגה מספרת את סיפורם של שני טייסים צעירים בחיל הנחתים, המתאהבים זה בזה, ונאלצים להסתיר את אהבתם ממשפחותיהם ומהצבא. ההצגה עלתה לראשונה בווסט אנד בלונדון, ומאז זכתה לעיבודים רבים בכל רחבי העולם. ההצגה הועלתה בארץ בבית לסין, בכיכובם של ליאור אשכנזי ונתי רביץ.

מלאכים באמריקה  – אחרון אחרון חביב, על אף שנחשב לאחד המחזות הגאים הטובים ביותר

איידס, הומוסקסואליות ורונלד רייגן

על מלאכים באמריקה

מאת: יאשה קריגר

"לואיס:     לא יאמן, הומו רפובליקני.

ג'ו:          סליחה?

לואיס:     שום דבר.

ג'ו:          אני לא… עזוב..

לואיס:     רפובליקני? לא רפובליקני?

ג'ו:         לא הומו. אני לא הומו.

לואיס:    טוב, לפעמים אפשר לדעת לפי איך שהבן-אדם נשמע. זאת אומרת אתה נשמע…

ג'ו:         כמו מה?

לואיס:    כמו רפובליקני.

ג'ו:         באמת? אני נשמע… כמו…?

לואיס:    מה? רפובליקני? או..? ואני?

ג'ו:        אתה מה?

לואיס:   נשמע כמו..

ג'ו:        כן… כמו… אני מבולבל.

לואיס:   כן. "

(מתוך 'מלאכים באמריקה', טוני קושנר)

בשבוע האחרון, מספיק היה ללכת רבע שעה בכמעט כל רחוב תל-אביבי על מנת להגיע למסקנה פשוטה: הומואים* כבר לא מתחבאים. מובן שזו מסקנה נחרצת מדי ונכונה חלקית בלבד. אבל היא בכל זאת עוברת בראש למראה מאות הדגלים המתנופפים ולמראה השטף האדיר של תיירות הגייז בארץ. עצם הפיכתה של 'בירת התרבות' של המדינה היהודית לבירת גייז עולמית הוא נושא שראוי להרחיב בו, אך כאן אסתפק בכך שאציין שזהו המצב – תל-אביב היא בירת גייז בקנה מידה עולמי. ועצם העובדה שישנו מושג כזה,  'בירת גייז', מצביע על כך שבכל זאת עברנו משהו ב-15-20 שנה האחרונות. אוכלוסית הלהט"ב כיום היא אוכלוסיה מזוהה, באופן שלא ניתן להתעלם ממנה. יש לה כוח חברתי, כלכלי ופוליטי. זה כמובן לא אומר שהכל דבש ושגופתו של הרווי מילק יכולה לנוח על זרי דפנה. תהליך ההפתחות עדיין מתבצע, במקומות שונים ובקצבים שונים. אבל בצורה בלתי ניתנת לערעור, הומואים והומואיוּת חדרו לשיח הציבורי ואפילו למקום די מרכזי בו. לפני חמישים שנה המושג "מגדר" (gender) לא אמר הרבה להרבה אנשים. היום זאת המחלקה באוניברסיטה שאפשר לתפוס בה הכי הרבה זיונים, אפילו יותר מבחוג לתיאטרון (אלא אם אתה לומד בבית-צבי).

אפשר לדבר על הרבה גורמים שהביאו ועדיין מביאים את המהפך הזה, אפשר לדבר על אינספור תהליכים במישור המיני, הפוליטי, הכלכלי והחברתי שהניעו ועודם מניעים את המהפכה ההומוסקסואלית. There will be no sexual revolution without a homosexual revolution"" אמר הבמאי הקנדי ברוס לה-ברוס – ובמובן מסוים הוא צדק. ולא רק במובן המיני. באספקטים שונים ומגוונים של החיים ניצבים ההומואים כקבוצת זירוז לתהליכים ולתמורות: אפשר לראות את זה בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית, בטכנולוגיה הדיגיטלית – וכמובן באמנות.

ואכן, כשם שמדברים על זה, כשם שההומוסקסואליות הפכה מתופעה שולית לשיח חברתי רחב – גם עושים את זה. עושים את זה בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובתיאטרון.

אחד המחזות פורצי הדרך שסלל את דרכו של הנושא המורכב של ההומוסקסואליות ללב התודעה הציבורית הוא 'מלאכים באמריקה' מאת טוני קושנר. המחזה נכתב בשנת 1987, סוף ימי מסך הברזל והשתוללות מגיפת האיידס, והוצג על במות ארה"ב ובעולם במהלך שנות התשעים. בשנת 2003 עובד לטלוויזיה והופק כסידרה בת 12 פרקים. למעשה כבר בתחילת שנות התשעים עלה הרעיון לעבד את המחזה לטלוויזיה, אלא שהקודקודים חששו, הציבור עוד לא היה בשל לטענתם. הסידרה הופקה על-ידי רשת HBO בתקציב ענק של 64 מיליון דולר וכיכבו בה, בין היתר, אל פאצ'ינו, מריל סטריפ ואמה תומפסון. אמנם המחזה זכה בפרס הטוני כבר בשנות התשעים, אך כאשר הסידרה זכתה ב-11 פרסי אמי וחמישה פרסי גלובוס הזהב, היה ברור לכולם: בינגו. ההומואים בפריים הטיים והם הולכים להישאר שם.

המחזה (למעשה מדובר בשני מחזות, או מחזה בשני חלקים) מספר את סיפורן של מספר דמויות שקורותיהן נקשרים זו בזו: פריור שגוסס מאיידס ובן זוגו היהודי לואיס שאינו יודע כיצד לתמודד עם הסיטואציה, ג'ו, צעיר מורמוני והומו בארון שנאלץ להתמודד עם הגילוי מול אשתו הרפר המכורה לואליום ומול אמו, ורוי – פוליטיקאי מבוגר ומושחת שגוסס גם הוא מאיידס. ויש גם מלאך באמריקה. מלאך שמתבונן על הדמויות, משוחח עמן ועוזר להן להתכונן לסוף העולם. באופן אירוני, זהו מלאך האיידס. זוהי הפעם הראשונה שמדברים על המחלה באופן פתוח וממצבים אותה כנקודת מפנה קריטית בהיסטוריה ההומוסקסואלית. וכמובן שהבסיס להתעסקות בתפנית ההיסטורית הזאת הוא בסיס פוליטי.

המחזה הציף את שאלות הטוב והרע, שאלת הבחירה הנכונה, שאלת החטא ועונשו לרמת המודעות, כמו כל מחזה טוב שנכתב עד אז, בעצם, אלא שהוא עשה את זה תוך כדי שימוש במאפייני התקופה הקונקרטית, תקופה קריטית בחיי קהילת הגייז בעולם – פרוץ מגפת האיידס באמצע שנות השמונים. הימים הם ימי ממשל רייגן הרפובליקני, השמרני, שניה לפני שחומת הברזל קורסת יחד עם חומת ברלין, כאשר באויר עומד ריח של סוף, של התגלות תקופה חדשה, מילניום חדש. ברגע הזה פרצה המגיפה המסתורית ובאופן אפוקליפטי יצרה הקשר חד וברור בין גייז לפוליטיקה אמריקנית. לא שההקשר לא היה קיים קודם – החל משנות השבעים ניסתה קהילת הגייז בארה"ב להשפיע על החוק האמריקני (ימי הרווי מילק), אלא שמשהו דשדש במקום. כמו שאומר רוי כהן, הפוליטיקאי המושחת במחזה: "הומוסקסואלים הם אלה שכבר חמש-עשרה שנה מנסים להעביר חוק מטומטם ולא מצליחים". בדיוק ברגע זה התחילה לפעפע בעולם המערבי המודעות לאיידס. ויחד אתה, באורח בלתי נמנע, לקהילת הגייז ולגייז בכלל. זה  מיצב כמובן את קהילת הגייז כמפיצי המחלה במדינות רבות  (לכולנו זכורה הסצנה ב'פרסיליה מלכת המדבר'  שבה מרססים הפועלים בדרום אוסטרליה על האוטובוס: aids fuckers go home!) ונדרשו מאמצים רבים, ועודם נדרשים, על-מנת להפריך את הדימוי של ההומואים כ'מפיצי מחלות' (וגם זה, אגב, נושא מורכב המזמין דיון בפני עצמו).

בכל אופן, מעז יצא גם מתוק. האיידס שימש, למעשה, כקטליזטור בכל הגוש המערבי להעלאת המודעות הקווירית. או במילים פשוטות יותר, ליציאה מהארון. יחד עם הפחד להיות מזוהה עם הנגיף, קרה גם תהליך הפוך. אם עד עכשיו לא דיברנו על מה מסתתר בגנים הציבוריים ובחצרות האחוריות של ארה"ב ואירופה, אפשר היה להעלים עין, להדחיק את העובדה שהבעל חוזר מאוחר מהעבודה, שהבן יוצא לטיולים ארוכים בפארק וכו', הרי שעכשיו אנשים התחילו למות באורח מסתורי. ואם אנשים מתים – זה אומר בפירוש שהתופעה קיימת, מין הומוסקסואלי חי וקיים והומואים הם אנשים אמיתיים שנמצאים בכל מקום, לא איזו תופעה שולית בחלקים הדקדנטיים של ערי הבירה. ואם הומואים קיימים בכל מקום – צריך לדבר על זה, צריך להבין שזה לא דבר רע כמו שלימדו אותנו, צריך אולי אפילו לשנות כמה חוקים ולתת להם זכויות שוות.

"לא התכוונתי לתת תשובה לבעיה במחזה. אני מקווה שאנשים שיראו את הסידרה, גם אם לא יצאו עם שאלות חדשות, לפחות ירגישו שהם לא היחידים ששואלים את אותן השאלות. ואז הם יחשבו שכנראה שיש מספיק אנשים ששואלים את השאלות האלו אם עשו על זה הצגה וסידרה. ואז כל אחד יכול להתווכח עם החברים שלו. אהבתי את זה, שנאתי את זה, אהבתי כשזה וזה קרה, הדבר הזה קרה בגלל שככה וככה. ובדיאלוג כזה כל אחד יכול לענות את התשובות שלו."   

(טוני קושנר בראיון על הסידרה 'מלאכים באמריקה')

ישנם מחזות המכוונים מלכתחילה לקהל יעד מסוים וספק אם יוכלו לומר דבר-מה בעל ערך לצופים שאינם נמנים עם אותו קהל יעד. 'מלאכים באמריקה' הוא מחזה מונומנטלי (נבחר לאחד מעשרת המחזות הטובים ביותר במאה ה-20) דווקא משום כך שהוא מדבר על עניינים שנוגעים לכולם, מבעד לפריזמה דקה שמעטים העזו לעשות בה שימוש עד אז. המחזה מדבר על ארה"ב והמדיניות הפוליטית שלה, על קפיטליזם, על בדידות ודיכאון כתוצרים הכרחיים של החיים המערביים – וכל זה על-ידי הצגת ההומוסקסואליות כתופעה רחבה ולגיטימית.

בארץ הועלה המחזה 'מלאכים באמריקה' מספר פעמים: לראשונה בשנת 1993 בתיאטרון הקאמרי, ובהמשך גם בתיאטרון חיפה ובתיאטרון באר-שבע. כמו כן הועלה המחזה בתיאטרון הספרייה-בית צבי.

בימים אלה מעלה קבוצת תהל (תיאטרון הומו-לסבי) את המחזה במרכז הגאה בגן מאיר.

 

* לאורך הכתבה השימוש במושג הרחב "הומואים" מתייחס לכלל אוכלוסית הלהט"ב – הומואים, לסביות, ביסקוסואלים וטרנסקסואלים.