אהבה ב-13 סיבובים

על ההצגה "Cock"

מאת: הילה ציגל

צלצול הפעמון מסמן את תחילת הסבב הראשון. בשני צדי הזירה עומדים שניהם, מתרגשים. בפינה אחת, הוא, בכחול, גברי, בוגר ומאופק. בפינה אחרת, הוא, באפור ולבן, צעיר ומבולבל. צלצול הפעמון מסמן את הסבב השני, אהבה באוויר, התרגשות של התחלה חדשה ונשיקה.

צלצול הפעמון הנו המוטיב החוזר המניע את השתלשלות העניינים בהצגה Cock של תיאטרון תהל. הבמה היא זירת אגרוף, נקייה וללא שום אביזרים חוץ מארבעה שרפרפי פלסטיק פשוטים בקרנות, חבלים בצבעים שונים שלאט לאט מתהדקים על הגיבור, וצלצול פעמון, המסמל התחלה, אמצע, סוף ופסק זמן.

ההצגה Cock, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון, מספרת את סיפורם של שלוש דמויות – ג'ון (אביהוד תדהר), גבר (גיל וייס), ואישה (תמר גוטמן) – המוצאים את עצמם בעל כורחם במשולש אהבים. אליהם מצטרף אביו של הגבר (אלירן כספי), הבא להביע תמיכה בבנו והופך סיטואציה מביכה למוזרה אפילו יותר. המחזה נכתב על ידי מייק ברטלט, מחזאי בריטי צעיר, זוכה פרס אוליבייה היוקרתי, שנחשב לאחד המחזאים המצליחים ביותר כיום.

תמר גוטמן בתפקיד האישה ללא השם, מצליחה לרגש ולהקסים בפשטותה של הדמות. גיל וייס הנפלא מצליח לצאת מאזור הנוחות שלו ומביא לבמה דמות עגולה המהלכת על חבל דק של שליטה ונשלטות, כשהוא פגוע אנחנו פגועים אתו , וכשהוא בוכה, לבנו יוצא אליו ונשבר. אביהוד תדהר בתפקיד ג'ון המבולבל והלא החלטי, המתזז תמיד בין מאווייו המנוגדים וחוסר השקט התמידי שלו, מקסים ופגיע. הזירה היא המקום בו הם חיים. כל תמונה הנה סיבוב עם התחלה, אמצע וסוף. המינימליזם הנקי של הבמה והחלל, בעיצובם של אבי ברכר  (שגם ביים) ויחיאל אורגל, משאירים המון מקום לביטוי כישרונם העצום של השחקנים.

צילום: לואיז גרין

ההצגה בוחשת במיניות ללא בושה ונדמה כאילו היא שולחת ידיים לכל עבר, היא מדברת על סקס ותשוקה, על ה"נורמות" של יחסים בין גבר לאישה ועל הבחירה לחיות אחרת , במערכת יחסים חד מינית. הגיבור (שהנו הדמות היחידה עם שם) נקרע בין משיכתו לגברים ולבן זוגו לבין אהבתו לאשה אותה הוא פוגש במקרה ובה הוא מתאהב. העיסוק בשאלה האם אפשר לאהוב שניים באותה עוצמה ובו זמנית, האם אפשר לבחור בין שתי דרכי חיים מנוגדות, היא זו שמניעה את המחזה קדימה, אל סופו המותיר שאלות יותר מאשר מציב סימני קריאה.

קבוצת תהל, שהוקמה בשנת 2011 על ידי בוגרי בית הספר למשחק "בית צבי", ביוזמתו ותמיכתו של גרי בילו ז"ל, פועלת בזמן האחרון במרכז הגאה שבגן מאיר. באולם הקטן מעלים שחקניה המוכשרים מספר הצגות במקביל המתחלפות מספר פעמים בחודש. הקבוצה המדהימה הזאת שמה לה למטרה ליצור תיאטרון אחר, כזה העוסק בתכנים נועזים ובועטים יותר מאשר אלו העולים על במות התיאטרון הרפרטוארי. בתהל פועלים שחקנים ויוצרים מהקהילה הגאה ומחוצה לה, אנשים צעירים ומוכשרים העושים לילות כימים בכדי להעלות בפני הקהל מחזות צעירים, חדשניים ונועזים (כדוגמת ההצגה "הכל אודות אמא" עליה כתבתי לא מזמן כאן במרתה). העיסוק הבלתי פוסק בנושאים עכשוויים של אורח חיים, אהבה, מיניות וסימני שאלה, והאומץ להגיד את האמת בפנים, הופך את תהל לאחד התיאטראות הבועטים ביותר כיום.

Cock

תיאטרון תהל

מאת: מייק ברטלט

תרגום: ליהיא ברזל-מלמד

בימוי, עיצוב במה ותלבושות: אבי ברכר

משחק: תמר גוטמן, גיל וייס, אלירן כספי ואביעוד תדהר.

עיצוב חלל ותאורה: יחיאל אורגל

מוסיקה מקורית: אפי שושני

תנועה: מירי לזר

מועדים נוספים: 20-22/1/14 21:00, המרכז הגאה, גן מאיר.

משורר הביבים

על ההצגה "ז'אן ז'נה בן זונה"

מאת: יאשה קריגר

זונות, סרסורים, גנבים ורוצחים – אלו הדמויות שמאכלסות את דפי הרומנים של הילד הרע של הספרות הצרפתית, ז'אן ז'נה (לא שהוא היחיד, אבל אפשר לומר שהוא אחד הבולטים). הביוגרפיה האישית של ז'נה, שננטש בגיל שנה על-ידי אמו הזונה, היא שהובילה אותו לכתוב על החיים אותם חווה והכיר, חיים בשולי החברה ובצל המוסר המתעתע שבצדם. מוסדות סגורים לנערים עבריינים, נוודות ועיסוק בגניבה ובזנות – אלה היו מנת חלקו עד אשר הגיע אל מלאכת הכתיבה בהיותו אסיר בכלא הצרפתי, אי-אז בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

הרומאנים של ז'נה (שזכו להדים רבים בחוגי הספרות בצרפת והובילו, בסופו של דבר, לשחרורו מהכלא) מלאים בדואליות פנטסטית. מצד אחד, ז'נה מתאר עולם תחתון קר ואכזר, דמויות של גברים חסרי רחמים ומשולחי רסן, עולם בעל קודים מוסריים מנוונים, שבז לערכים ולנורמות של העולם הנאור. מצד שני, בעולם של ז'נה ישנם גם המון רוך ואמפתיה, גם אם הללו מתבטאים רק ברגעים ארעיים הממהרים לחלוף. באופן פלאי, שני הקטבים הללו מתמזגים יחדיו בספריו של ז'נה ובמקום לסתור האחד את השני, הם חיים יחד בכפיפה אחת, נולדים זה מתוך זה ומזינים זה את זה. ככה זה כשהגנב מגלה לפתע שיש לו נפש של משורר.זאן זנה

ז'נה יוצר את הדמויות שלו מתוך תשוקותיו וכמיהותיו האישיות. הגברים שלו הם חזקים ותקיפים, יפים ואלימים, כמו הגברים שממלאים את הפנטזיות המיניות שלו. הנשים שלו עדינות ומפונקות, קפריזיות ולעתים וולגריות, כמו הנשים שבהן חושקים הגברים מהפנטזיות שלו. מלבד העיסוק במוסר, ואולי דווקא מפאת זאת, הספרות של ז'נה היא הומו-ארוטית במובהק, אפילו סמי-פורנוגרפית. ספריו אף נאסרו לפרסום בארה"ב בשנות ה-50 בשל הצנזורה.

בשלב השני והמאוחר של הקריירה הספרותית שלו, עסק ז'נה בנושאים חברתיים בעלי אופי פוליטי. זוהי גם התקופה שבה כתב את המחזות שלו (המפורסם והמוקדם שבהם, 'המשרתות', הוצג מספר פעמים בארץ). המעבר של ז'נה למחזאות אינו תמוה, שכן גם ברומאנים המוקדמים שלו שורה הרוח התיאטרלית במלוא תפארתה. אך דווקא באותה תקופה מוקדמת ועשירה, תקופת הפרוזה של ז'נה, בחר לעסוק ציון אשכנזי בהצגת היחיד שלו "ז'אן ז'נה בן-זונה", שעולה בימים אלה במרכז הבמה בירושלים.

אשכנזי רקח את קורותיו של ז'נה (המתוארים בין היתר בספרו האוטוביוגרפי 'יומנו של הגנב') יחד עם עלילות הרומאנים המוקדמים שלו, להצגת יחיד של שעה, המציגה את דמותו של ז'נה ובבואתה הספרותית. עיסוקו המרכזי של אשכנזי הוא הכמיהה של ז'נה לרצוח, לבצע את הפשע הגדול מכולם, ועל ידי-כך להיות מוקע אחת ולתמיד מן החברה המהוגנת. מלאכת הכתיבה מתערבת בכמיהה זו, וכך גם התשוקה, הילדות ועוד אלמנטים ביוגרפיים.

הצגות יחיד זה לא פשוט – לא עבור המבצעים ולא עבור הקהל. אך דווקא במקרה הזה מצליח אשכנזי (ושותפיו למלאכה) לגרום לדבר הזה לעבוד. בראש ובראשונה זהו הביצוע הווירטואוזי שלא נח לרגע. אשכנזי מחליף מצבים פיזיים ותודעתיים בקצב מהיר, כאשר לאורך כל הדרך מובילה אותו דמות אחת עם רצון אחד מוגדר. גם כאשר ברגעים מסויימים המשחק שלו נוטה לעבר האקסצנטרי (אקסצנטרי מדי, לטעמי), עדיין מרתק לראות את השחקן הזה עובד ומחזיק לבדו את הבמה. שימוש מושכל בוידאו, מוזיקה ותאורה תורמים גם הם להשלמת החוויה.

אך בבסיס ההצגה עומד העיבוד, ועוד לפניו – הבחירה לעסוק בחומר הספציפי הזה. ז'נה הוא יוצר מרתק בעל השפעה רחבה, שמלבד העלאת מחזותיו המוכרים, נעדר כמעט לחלוטין מן השיח התרבותי בארץ. על-כן, מבורכת בעיניי הבחירה להביא אל קדמת הבמה דווקא את ז'נה כדמות תיאטרלית, את חייו ופועלו, ועל-ידי כך, בתקווה, לעורר את בלוטות הטעם של הקהל לעוד מן היוצר המרתק הזה.

ז'אן ז'נה בן זונה

מרכז הבמה, ירושלים

כתיבה, בימוי ומשחק: ציון אשכנזי

הפקה: הדס אייל

מוסיקה: גל לב

וידאו: מיש רוזנוב

ייעוץ אמנותי: רז ויינר, רעות לוי

מומלץ לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים

גאות על הבמות

על הצגות לסביות בתיאטרון הישראלי

מאת: אירית ראב

28 ליוני, 1969, בלייני בר סטונוול, מתוסכלים וכועסים על יחס השלטונות לגבי נטיית לבם ומינם, מחליטים לא לשבת בשקט יותר ולהתפזר אל תוך הלילה, לאחר עוד פשיטת משטרה על הבר הגאה. המהומה המפורסמת שהתחילה באותו לילה שטפה את ניו יורק והעולם כולו בסערה. באותו הלילה, האמירה ש"אנחנו באים, אנחנו גאים, תתרגלו לזה", נהפכה למצעדים מכל גווני הקשת, מצעדים הגדלים ומתרחבים משנה לשנה, ומגיעים אפילו לערים קטנות בשולי הדרך. אצלנו בארץ, אותו מצעד נחגג בתחילת יוני דווקא, אבל המסר דומה.

עם זאת, גם בתוך תל אביב הליברלית ישנם אנשים שאינם מקבלים את ה"בחירה" הזו להיות שונה, הנטייה הזו לאהוב מישהו כפי שלא נכתב בתנ"ך. לעיתים, שנאה זו מתבטאת בכדורי אקדח או בהצתה. לפעמים, ההתעלמות מתבטאת בצורה מתונה יותר, בשקט, בין שורות הקהל, מבעד לשורות המחזה. אנשי חינוך שטוענים לליברליזם, אך נגעלים מהצגות העוסקות בנושאים הומו-לסביים. תיאטראות שיעדיפו שלא לגעת בנושא, מפאת חוסר עניין ציבור המינויים, או שחלילה איזו קשישה תמחה, ותעזוב את האולם באמצע ההצגה, תוך הקמת כל היושבים באותה שורה והטחת ההליכון שלה על הסדרן המסכן שפותח לה את הדלת.

אותה התעלמות מתבטאת גם בין הזרמים השונים של הקהילה עצמה. אם תבחנו לעומק, תראו שהדרת נשים אינה ניכרת רק בתוך האוטובוסים, אלא גם בתוך אולמות התיאטרון. בחינה סטטיסטית מגלה שאין כמעט הצגות העוסקות על לסביות. מבין אינספור הצגות על הומואים, כגון "מלאכים באמריקה", "סיפור אהבה בשלושה חלקים", "כחול בוער", "מועדון הקופים הירוקים", "נשיקת אשת העכביש", "לא בבית ספרנו" ועוד ועוד, יש רק הצגות אחדות המתמקדות בלסביות. נכון, יש אי-אילו פולו-ספוטים באפילה, הצגות נפלאות כמו "שירת הלוויתן", "שעת הילדים", ו-"קיץ אחרון", אבל לא מבצעים אותן בשל המסרים החתרניים או בכדי להציג לסביות על הבמה מנקודת מבט אחרת, אלא רק בגלל שיש יותר מדי סטודנטיות למשחק וצריך הצגה שתאפשר לכל הבנות במחזור לשחק, או לפחות למרביתן.

מתוך ההצגה "קיץ אחרון" של תיאטרון תה"ל. צילום: לואיז גרין

לאחרונה, קם לו תיאטרון הומו-לסבי, תיאטרון תה"ל שמו, המתמקד בעיקר בהצגות להט"ביות. אין ספק כי מלאכתו מבורכת, והוא מצליח להאיר נושאים שאחרים מעדיפים להאפיל. אבל גם תיאטרון זה אינו מצליח להראות את התמונה האמיתית של ישראל בשנת 2013, שאין בכלל הצגות ישראליות על לסביות. אין מדובר על הצגות של יוצרות ישראליות, אלא על הצגות הבוחנות במבט נוקב את עולם הלסביות הישראליות, עם כל החמלה, הכעס, ההומור, הבכי, הקשיים, החתולים, סצינות הקנאה, ומעבר הדירה אחרי הפגישה השנייה. ועם זאת, יכול להיות שיש.

ההצגה הראשונה שלי עסקה בנושאים אלו. היא עסקה בבחורה צעירה, בת 16 בלבד, שמתאבדת כי היא לא מסוגלת להודות בפני חבריה, בפני משפחתה ובפני עצמה שהיא לסבית. ההצגה הבתולית הזו, שכן זו היתה הפעם הראשונה שאי פעם ביימתי על הבמה, הוצגה בבימת הנוער ברחובות, בימה שהיתה כל עולמי אבל היתה נידחת מעיני הציבור הרחב.

כמוני אז, יכול להיות שכיום יש אינספור הצגות נפלאות על לסביות בישראל, יכול להיות שבכל רחבי הארץ מתנ"סים ובימות נוער מעזים להתמודד עם הנושא הכל כך שנוי במחלוקת הזה, אבל בגלל שהם רחוקים מהעין, אין הם קיימים. עד שיתגלו אל העין, אשמח אם יוצרי ויוצרות תיאטרון באשר הן והם יזיזו את התחת, ירימו את הכפפה הורודה ויציגו את חיי הקהילה על כל הגוונים שלה, על כל ההומואים, לסביות, טראנס והאוס שיש בה.

קדמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

מאת: הילה ציגל

והפעם – יובל רז.

רז, בוגר תלמה ילין וניסן נתיב, צבר בקילומטרז' המשחקי שלו אינספור הצגות, סרטים וסדרות. בשבוע הבא, ההצגה "לא בבית ספרנו", בה הוא משחק לצד אסתי זקהיים, עומדת לעלות במרכז הגאה בתל אביב.יובל רז -1

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "מייקל" בכיכובו של אבי דנגור. השחקן היחיד שאני מוכן לאבד תפקיד בגללו.

2. התפקיד  שהכי התחברתי אליו – התפקיד שאבי דנגור עושה במייקל. כמו כן, תפקיד של כוריאוגרף אילם שגילמתי בניסן נתיב. השתיקה משחררת אותי.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אין לי. אני יותר פסיכוטי מנוירוטי.

4. ההשראה שלי – אמא שלי. ממנה התחיל הכל וממנה אני גונב את המניירות הכי טובות.

5. ישן\ה כפיות בלילה עם – אני שונא לשתף. אני ישן כפית.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – חוסר שקיפות, חוסר רוטציה, חוסר מעוף וחוסר.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתאטרון כש  – ראיתי את ההצגה "אדם בן כלב" וסשה דמידוב נפל על הפרצוף באמצע המונולוג וכולם צחקו.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – הבנאדם הכי דרמטי ומשוגע בעולם.

9. הכי סקסי בעיני – שאלות כמו "מה הכי סקסי בעיניך?"

10. דקה לפני שאני עולה על הבמה אני – אומר לעצמי: "כוס אמא שלהם!"

ים, שמש ולסביות

ביקורת ההצגה "קיץ אחרון" של קבוצת תהל

מאת: יאשה קריגר

המושג 'תיירות גאה', שבימינו נמצא בשימוש של כל חברת נסיעות, אמנם לא תמיד תיפקד כמושג כלכלי, אך היה קיים מאז ומעולם כתופעה התנהגותית. אתרים תיירותיים שלמים שמאוכלסים בהומואים ולסביות, מקומות שבהם, ולו לתקופת זמן קצרה של חופשה, יכלו גברים ונשים להתנהג באופן חופשי, לוותר על המסכות והמגננות של העולם האמיתי ולנוח מהמאבק המתיש שהוא מנת חלקו של כל מי שאינו הטרוסקסואל. אחד מהאתרים האלה הוא קייפ-קוד, עיירת נופש השוכנת לחופי האוקינוס האטלנטי בארה"ב.

שם בחרה המחזאית האמריקאית ג'יין צ'מברס למקם את עלילת המחזה שלה, 'קיץ אחרון', במעין אוטונומיה לסבית אטומה לגברים. זהו מחזה של שמונה נשים, ומספיק לקרוא כמה עמודים ממנו על-מנת לחוש שגברים הם לגמרי לא העניין פה. נכון, ישנו עיסוק בפמיניזם ושוביניזם, אבל זהו מחזה שבאופן מובהק חוגג את העצמאות הנשית. בשנת 1980, כאשר נכתב המחזה עבור הפסטיבל הגאה הבינלאומי הראשון של ארה"ב, הצגת תמונה שכזאת לא היתה דבר של מה בכך. מדובר בימי השמרנות של ארה"ב, תקופה שבה היכולת לקבל את השונה הייתה מוטלת בספק, גם בחברה המערבית המודרנית. במחזה שלה בוחרת צ'יימברס, בחוכמה, להציג תמונה פנימית של הקהילה הלסבית האמריקאית. לא את המאבק שלה על קיומה מול הרוב הסטרייטי, כי אם את הקיום שלה עצמו, המגוון והמרובד.

במרכז העלילה עומדת חבורת נשים שנפגשת בקייפ-קוד כל שנה למשך תקופת הקיץ. הזוג הראשון הוא קיטי וריטה, סופרת פמיניסטית והמזכירה שלה, שמעריצה אותה. הזוג השני הוא אנני וריי, שנמצאות בזוגיות קרוב ל-10 שנים. אנני היא אמנית וריי עקרת בית. הזוג השלישי הוא סו ודונה, אשת עסקים קשוחה והכוסית התורנית שלה. ויש גם את ליל, שהיא לבד. מערכות יחסים ארוכות-טווח הן לא בשבילה.

יום אחד היא פוגשת על החוף את אווה, סטרייטית שעזבה את בעלה והגיעה במקרה לאותה מאורת לסביות על חוף האוקינוס האטלנטי. ליל מזמינה את אווה, מתוך נימוס, לערב עם הבנות. מכאן ואילך ישנו מגוון סיטואציות משעשעות המלוות את מסע הגילוי של אווה הסטרייטית בעולם החד-מיני, ישנה כמובן ההתאהבות של ליל ואווה וישנו גם העוקץ הטרגי – ליל חולה בסרטן ולא ידוע כמה זמן נותר לה לחיות. כל זה עטוף בהמון שיחות-בנות על זוגיות, אהבה וחברות.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

צ'יימברס (שנפטרה בעצמה מסרטן שלוש שנים לאחר שהשלימה את המחזה) כתבה מחזה אמריקאי מאוד, מה שאומר שמצד אחד יש בו שלמות מסויימת, זהו מחזה שבו כל הקצוות מתחברים, התהליך שעוברת כל דמות הוא ברור וגלוי, הדיאלוגים קולחים וישנו מינון מחושב של הומור, רצינות ורגשנות. מצד שני, ישנה כאן גלישה לא מעטה לקלישאות, גם בעיצוב הדמויות וגם בפשטות העלילתית. בקיצור, קומדיה רומנטית אמריקאית טיפוסית. רק עם לסביות.

ההישג החשוב של המחזה, ובעיקר לזמן שבו הוא נכתב, הוא מתן האינפורמציה שבו, הצגת מגוון ארכיטיפים של קווייריות, או במקרה הזה – הלסביות על גווניה. נשים נשיות ונשים גבריות, נשים שמנהלות מערכת יחסים זוגית שדומה לזוגיות הטרוסקסואלית ונשים שלא מתחייבות לקשר אחד. כל זה אולי נראה מוכר וידוע עבור הקהילה הגאה, אבל במבט חיצוני כל זה חדש ומרתק. ובטח שבשנת 1980 באמריקה השמרנית של רונלד רייגן. העברת האינפורמציה על צורת חיים מסויימת והקונפליקטים שבה היא צעד חשוב בדרך למתן הלגיטימציה לאותה צורת חיים.

וזאת כמובן גם החשיבות הרבה של הצגת המחזה הזה על-ידי קבוצת תהל, תיאטרון ההומו-לסבי הממוקם במרכז הגאה בגן-מאיר בת"א, החשיבות שבהצגת חומרים העוסקים בזהות מינית בצורה מפורשת ולא מרומזת ופיתוח שיח תיאטרלי-קווירי.

אלא שבמעט מדי רגעים בהצגה נעשה חסד למחזה והתוצאה רחוקה מלהיות יפה כמו האידיאלים העומדים מאחוריה. התרגום של שפי רז מתחקה אחר השפה המדוברת של הריאליזם האמריקאי ויוצר עברית מלאכותית, כזאת שרגילים לשמוע בעיקר בתיאטרון. הבימוי של איה שבא גם הוא אינו תורם לאפקטיביות של הטקסט. רב הזמן ישנה הרגשה שהשחקניות על הבמה קיבלו הנחיה אחת בלבד – להריץ את הטקסט כמה שיותר מהר תוך כדי תזוזה ממקום למקום. המחזה מספק סיטואציות עדינות ומורכבות לרוב, אך במעט מדי פעמים המורכבות הזאת באה לידי ביטוי על הבמה. ביותר מדי מקומות הדגש הוא על איך להוציא גיחוך או לחלופין דמעה מהקהל ואין מספיק מאמץ ליצירת סיטואציה אנושית בסיסית.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

התלבושות גם הן סטריאוטיפיות מאוד. מדובר בשמונה נשים שמבלות יחד על החוף. על החוף! ועדיין – המזכירה לבושה כמו מזכירה, הדוקטור לבושה כמו דוקטור, הבנות הולכות עם עקבים על החוף – ישנה הרגשה שלא נעשה כאן שום ניסיון לברוח מהקלישאה. להיפך, המתרגם והבמאית (שהיא גם המעצבת) רצים לתוך הסטריאוטיפים ונופלים במלכודת שלהם. פועל יוצא מכך הוא שגם רוב השחקניות נופלות לאותם הסטריאוטיפים במשחקן, למרות החן והחיוניות הרבה שלהן.

ועדיין, שתי שחקניות עושות כאן עבודה מרשימה ונוגעת ללב. האחת היא ענת זמשטייגמן בתפקיד הראשי של ליל. זמשטייגמן בונה דמות מורכבת, חזקה ושבירה בעת ובעונה אחת. הנוכחות הכריזמטית שלה ממלאת את הבמה כמעט בכל רגע ומחפה על חולשותיה של ההצגה. השחקנית השנייה היא ליטל שמש, שמביאה ברק מיוחד לבמה בתור החברה הטובה של ליל, אנני. היא נעה בין קרירות קולית מעל פני השטח לבין חום אנושי ורך מתחתיו. שתי השחקניות האלה מצליחות להביא לבמה אנושיות ברמה תלת-מימדית, בזמן שההצגה כולה מציגה לרב תמונה דו-מימדית חסרת נפח אנושי. הרגעים הבודדים שבהן שתי השחקניות האלה נמצאות לבד על הבמה הם ללא ספק ההיילייטים שלה.

קבוצת תהל

'קיץ אחרון' מאת ג'יין צ'מברס

תרגום: שפי רז

בימוי ועיצוב: איה שבא

תאורה: ויטלי סורוגין

שחקניות: ליטל שמש, סיון כרטשנר, אורלי טובלי, ענת זמשטייגמן, נטע לי סוקר, בת חן סבג, ליז רביאן, תמר גוטמן.

לתאריכים הבאים יש להתעדכן באתר קבוצת תהל.

המצעד הגאה

ההצגות הגאות הטובות ביותר

מאת: אירית ראב

היציאה מן הארון וההכרה בכך שאין זה משנה את מי אוהבים, גבר או אישה, העיקר שהזוג מאושר, חלחלה באופן משמעותי גם לעולם האמנות. אם יצאו אינספור סרטים בנושא, עשרות ספרי פרוזה ועיון בנושא, וסדרות רבות בטלוויזיה, אין ספק כי גם התיאטרון לא יצא מקופח. ישנן הצגות רבות וטובות המציגות ומתמקדות בדמויות הומוסקסואליות. אולם, בכתבה זו ננסה לבחון אילו הצגות גאות הן הטובות ביותר.

רנט – אי אפשר לעשות מצעד הצגות גאות מבלי להכניס מחזמר זה או אחר. רנט הוא עיבוד בימתי לאופרה "לה בוהם" ומספר את סיפורם של כמה חברים בשנות התשעים (דומה ל"חברים" אבל לא) בניו יורק, תוך התמודדותם עם הרצון ליצור ולחיות בעולם קפיטליסטי שרק יונק את החלב מכל אחד. בין מארק הגיבור לאקסית שלו, מורין, שמאוהבת בג'ואן עורכת הדין, שעוזרת לה להגן על חסרי הבית שבנג'מין רוצה להעיף מהבניין שבבעלותו, לרוג'ר שלא יצא מהבית כבר כמה שבועות, שמתאהב במימי זמרת המועדונים שהיתה בערב עם בנג'מין, וקולינס מגיע לביקור ומתאהב באנג'ל אמן הרחוב – עולה אמירה אמיצה על שנות התשעים של המאה הקודמת. לאחרונה המחזמר הועלה בבית צבי.

עקומים – אחד המחזות המופתיים ביותר בנושא, מאת מרטין שרמן, המתמקד בהתמודדות של הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. מקס, הולל צעיר, נאלץ לנוס על חייו לאחר ליל הסכינים הארוכות, ולבסוף נכלא במחנה הריכוז דאכאו. הוא פוגש שם את הורסט ובין השניים נוצר סיפור אהבה, בנסיבות בלתי אפשריות. המחזה הועלה אינספור פעמים ברחבי העולם, כאשר בקאסט המקורי שיחק איאן מק'קלן בתור מקס (מעניין לציין כי בעיבוד הקולנועי של המחזה, מק'קלן גילם את דודו של מקס, פרדי, שהעדיף להתברגן ולחזור לארון "בשביל המשפחה"). בארץ, המחזה עלה לראשונה בשנות השמונים בתיאטרון חיפה, ומאז זכה לכמה גרסאות.

שירת הלוויתן –  הצגה זו, המבוססת על מחזה מאת אנתוני מינגלה, מתמקדת בקרוליין, צעירה בהיריון, שמתלבטת האם לגדל את תינוקה עם קייט, חברתה לשעבר, או לבחור בדרכים אחרות. המחזה עלה לראשונה בשנת 1981 באנגליה ומאז זכה לגרסאות רבות, בעיקר בבתי ספר למשחק.

מועדון הקופים הירוקים –  המחזה, מאת רוי סמיילס, מספר את סיפורם של ארבעה חולים, כל אחד מרקע אחר, שמתמודדים עם מחלת האיידס, בשנות השמונים. כדי להתמודד עם המחלה, הם הוגים מועדון עם חוקים ברורים שיש לפעול לפיהם. אולם, כשמגיע חולה חדש למחלקה הוא מסרב לעמוד בדרישות שלהם. בארץ, ההצגה הועלתה בתיאטרון תמונע, בבימויה של לי גילת.

האריסטוקרטים – ליאיר, איש הצבא המהולל, יש אח שעדיף לסגור עמוק עמוק בארון. הוא חובב פרוות וחובב גברים, ואסור שדבר כזה יהיה, בארץ ישראל של שנות החמישים, כשהקריירה של יאיר עומדת על הפרק. אז מחתנים אותו עם העוזרת שלו, וממשיכים לשים את הלכלוך מתחת לשטיח. עד שהוא עף בפניהם. ההצגה, מאת עדנה מזי"א, עלתה בקאמרי בשנת 2011, בהשתתפותם של גיל פרנק, יחזקאל לזרוב ולימור גולדשטיין.

פרויקט לארמי – בהנהגתו של מויזס קאופמן, חברי ה- Tectonic Theater Project הגיעו לעיירה לארמי לאחר הרצח של מת'יו שפרד, שנרצח עקב נטיותיו המיניות. לאחר ראיונות רבים עם בני המקום הם יצרו את ההצגה שהורכבה מסצינות ומונולוגים רבים. ההצגה הועלתה לראשונה בדנוור כשלאחר מכן היא עלתה בכל רחבי העולם, החל מתיאטראות מקצועיים ועד לבתי ספר למשחק ותיכונים.

זוג יונים, בנים –  הצגת הילדים הגאה הראשונה, הועלתה במרכז הגאה בתל אביב, בבימויו של רועי גרשון-גרין .המחזה הנו עיבוד מקורי לספר הילדים הנושא את אותו השם מאת נדב שטכמן, ומספרת את סיפורם של זוג יונים, זכרים, בתקופת תיבת נוח. יוני, היון הצעיר, מתלבט כיצד לפתור את הבעיה כי לתיבת נוח ייכנסו זוגות זוגות, זכר ונקבה, בעוד הוא ובן זוגו הם שני זכרים…

נשיקת אשת העכביש – המחזה, מאת מנואל פואיג, המבוסס על ספר הנושא את אותו השם, מציג את סיפורם של שני אסירים בארגנטינה, בזמן המהפכה. האחד, אסיר פוליטי, שנכלא עקב דעותיו. השני, הומוסקסואל, המבקש להיות אישה, הנכלא בשל אי-מוסריותו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת, כנגד כל המגבלות. בארץ, ההצגה הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה, בשנת 2000, בהשתתפותם של ג'וליאנו מר ויורם חטב.

שעת הילדים – הצגה זו, המבוססת על מחזה מאת ליליאן הלמן, עוררה סערות רבות כשרק יצאה אל במות התיאטרון. היא מספרת את סיפורן של מרתה וקארן, שתי מורות צעירות בעלות בית ספר לבנות. עקב שמועה שהפיצה אחת הילדות, עקב סילוקה מבית הספר, שתי המורות נחשדות למאהבות, דבר הגורם לנידוי המורות ולסגירת בית הספר. לבסוף מתבררת האמת, אולם מרתה מגלה כי ישנו גרעין של אמת בכל הסיפור הזה. במשך כל שנות חברותן הרגישה אל קארן קצת יותר מחברות אפלטונית. ההצגה עלתה לראשונה בשנת 1934 בניו יורק, כאשר היה זה לא חוקי להציג יחסים הומוסקסואליים על הבמה, והיא הוחרמה במדינות רבות. עד כה, ההצגה הועלתה אינספור פעמים, ואף זכתה לעיבוד קולנועי בכיכובן של אודרי הפבורן ושירלי מקליין.

כחול בוער –  ההצגה מספרת את סיפורם של שני טייסים צעירים בחיל הנחתים, המתאהבים זה בזה, ונאלצים להסתיר את אהבתם ממשפחותיהם ומהצבא. ההצגה עלתה לראשונה בווסט אנד בלונדון, ומאז זכתה לעיבודים רבים בכל רחבי העולם. ההצגה הועלתה בארץ בבית לסין, בכיכובם של ליאור אשכנזי ונתי רביץ.

מלאכים באמריקה  – אחרון אחרון חביב, על אף שנחשב לאחד המחזות הגאים הטובים ביותר

איידס, הומוסקסואליות ורונלד רייגן

על מלאכים באמריקה

מאת: יאשה קריגר

"לואיס:     לא יאמן, הומו רפובליקני.

ג'ו:          סליחה?

לואיס:     שום דבר.

ג'ו:          אני לא… עזוב..

לואיס:     רפובליקני? לא רפובליקני?

ג'ו:         לא הומו. אני לא הומו.

לואיס:    טוב, לפעמים אפשר לדעת לפי איך שהבן-אדם נשמע. זאת אומרת אתה נשמע…

ג'ו:         כמו מה?

לואיס:    כמו רפובליקני.

ג'ו:         באמת? אני נשמע… כמו…?

לואיס:    מה? רפובליקני? או..? ואני?

ג'ו:        אתה מה?

לואיס:   נשמע כמו..

ג'ו:        כן… כמו… אני מבולבל.

לואיס:   כן. "

(מתוך 'מלאכים באמריקה', טוני קושנר)

בשבוע האחרון, מספיק היה ללכת רבע שעה בכמעט כל רחוב תל-אביבי על מנת להגיע למסקנה פשוטה: הומואים* כבר לא מתחבאים. מובן שזו מסקנה נחרצת מדי ונכונה חלקית בלבד. אבל היא בכל זאת עוברת בראש למראה מאות הדגלים המתנופפים ולמראה השטף האדיר של תיירות הגייז בארץ. עצם הפיכתה של 'בירת התרבות' של המדינה היהודית לבירת גייז עולמית הוא נושא שראוי להרחיב בו, אך כאן אסתפק בכך שאציין שזהו המצב – תל-אביב היא בירת גייז בקנה מידה עולמי. ועצם העובדה שישנו מושג כזה,  'בירת גייז', מצביע על כך שבכל זאת עברנו משהו ב-15-20 שנה האחרונות. אוכלוסית הלהט"ב כיום היא אוכלוסיה מזוהה, באופן שלא ניתן להתעלם ממנה. יש לה כוח חברתי, כלכלי ופוליטי. זה כמובן לא אומר שהכל דבש ושגופתו של הרווי מילק יכולה לנוח על זרי דפנה. תהליך ההפתחות עדיין מתבצע, במקומות שונים ובקצבים שונים. אבל בצורה בלתי ניתנת לערעור, הומואים והומואיוּת חדרו לשיח הציבורי ואפילו למקום די מרכזי בו. לפני חמישים שנה המושג "מגדר" (gender) לא אמר הרבה להרבה אנשים. היום זאת המחלקה באוניברסיטה שאפשר לתפוס בה הכי הרבה זיונים, אפילו יותר מבחוג לתיאטרון (אלא אם אתה לומד בבית-צבי).

אפשר לדבר על הרבה גורמים שהביאו ועדיין מביאים את המהפך הזה, אפשר לדבר על אינספור תהליכים במישור המיני, הפוליטי, הכלכלי והחברתי שהניעו ועודם מניעים את המהפכה ההומוסקסואלית. There will be no sexual revolution without a homosexual revolution"" אמר הבמאי הקנדי ברוס לה-ברוס – ובמובן מסוים הוא צדק. ולא רק במובן המיני. באספקטים שונים ומגוונים של החיים ניצבים ההומואים כקבוצת זירוז לתהליכים ולתמורות: אפשר לראות את זה בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית, בטכנולוגיה הדיגיטלית – וכמובן באמנות.

ואכן, כשם שמדברים על זה, כשם שההומוסקסואליות הפכה מתופעה שולית לשיח חברתי רחב – גם עושים את זה. עושים את זה בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובתיאטרון.

אחד המחזות פורצי הדרך שסלל את דרכו של הנושא המורכב של ההומוסקסואליות ללב התודעה הציבורית הוא 'מלאכים באמריקה' מאת טוני קושנר. המחזה נכתב בשנת 1987, סוף ימי מסך הברזל והשתוללות מגיפת האיידס, והוצג על במות ארה"ב ובעולם במהלך שנות התשעים. בשנת 2003 עובד לטלוויזיה והופק כסידרה בת 12 פרקים. למעשה כבר בתחילת שנות התשעים עלה הרעיון לעבד את המחזה לטלוויזיה, אלא שהקודקודים חששו, הציבור עוד לא היה בשל לטענתם. הסידרה הופקה על-ידי רשת HBO בתקציב ענק של 64 מיליון דולר וכיכבו בה, בין היתר, אל פאצ'ינו, מריל סטריפ ואמה תומפסון. אמנם המחזה זכה בפרס הטוני כבר בשנות התשעים, אך כאשר הסידרה זכתה ב-11 פרסי אמי וחמישה פרסי גלובוס הזהב, היה ברור לכולם: בינגו. ההומואים בפריים הטיים והם הולכים להישאר שם.

המחזה (למעשה מדובר בשני מחזות, או מחזה בשני חלקים) מספר את סיפורן של מספר דמויות שקורותיהן נקשרים זו בזו: פריור שגוסס מאיידס ובן זוגו היהודי לואיס שאינו יודע כיצד לתמודד עם הסיטואציה, ג'ו, צעיר מורמוני והומו בארון שנאלץ להתמודד עם הגילוי מול אשתו הרפר המכורה לואליום ומול אמו, ורוי – פוליטיקאי מבוגר ומושחת שגוסס גם הוא מאיידס. ויש גם מלאך באמריקה. מלאך שמתבונן על הדמויות, משוחח עמן ועוזר להן להתכונן לסוף העולם. באופן אירוני, זהו מלאך האיידס. זוהי הפעם הראשונה שמדברים על המחלה באופן פתוח וממצבים אותה כנקודת מפנה קריטית בהיסטוריה ההומוסקסואלית. וכמובן שהבסיס להתעסקות בתפנית ההיסטורית הזאת הוא בסיס פוליטי.

המחזה הציף את שאלות הטוב והרע, שאלת הבחירה הנכונה, שאלת החטא ועונשו לרמת המודעות, כמו כל מחזה טוב שנכתב עד אז, בעצם, אלא שהוא עשה את זה תוך כדי שימוש במאפייני התקופה הקונקרטית, תקופה קריטית בחיי קהילת הגייז בעולם – פרוץ מגפת האיידס באמצע שנות השמונים. הימים הם ימי ממשל רייגן הרפובליקני, השמרני, שניה לפני שחומת הברזל קורסת יחד עם חומת ברלין, כאשר באויר עומד ריח של סוף, של התגלות תקופה חדשה, מילניום חדש. ברגע הזה פרצה המגיפה המסתורית ובאופן אפוקליפטי יצרה הקשר חד וברור בין גייז לפוליטיקה אמריקנית. לא שההקשר לא היה קיים קודם – החל משנות השבעים ניסתה קהילת הגייז בארה"ב להשפיע על החוק האמריקני (ימי הרווי מילק), אלא שמשהו דשדש במקום. כמו שאומר רוי כהן, הפוליטיקאי המושחת במחזה: "הומוסקסואלים הם אלה שכבר חמש-עשרה שנה מנסים להעביר חוק מטומטם ולא מצליחים". בדיוק ברגע זה התחילה לפעפע בעולם המערבי המודעות לאיידס. ויחד אתה, באורח בלתי נמנע, לקהילת הגייז ולגייז בכלל. זה  מיצב כמובן את קהילת הגייז כמפיצי המחלה במדינות רבות  (לכולנו זכורה הסצנה ב'פרסיליה מלכת המדבר'  שבה מרססים הפועלים בדרום אוסטרליה על האוטובוס: aids fuckers go home!) ונדרשו מאמצים רבים, ועודם נדרשים, על-מנת להפריך את הדימוי של ההומואים כ'מפיצי מחלות' (וגם זה, אגב, נושא מורכב המזמין דיון בפני עצמו).

בכל אופן, מעז יצא גם מתוק. האיידס שימש, למעשה, כקטליזטור בכל הגוש המערבי להעלאת המודעות הקווירית. או במילים פשוטות יותר, ליציאה מהארון. יחד עם הפחד להיות מזוהה עם הנגיף, קרה גם תהליך הפוך. אם עד עכשיו לא דיברנו על מה מסתתר בגנים הציבוריים ובחצרות האחוריות של ארה"ב ואירופה, אפשר היה להעלים עין, להדחיק את העובדה שהבעל חוזר מאוחר מהעבודה, שהבן יוצא לטיולים ארוכים בפארק וכו', הרי שעכשיו אנשים התחילו למות באורח מסתורי. ואם אנשים מתים – זה אומר בפירוש שהתופעה קיימת, מין הומוסקסואלי חי וקיים והומואים הם אנשים אמיתיים שנמצאים בכל מקום, לא איזו תופעה שולית בחלקים הדקדנטיים של ערי הבירה. ואם הומואים קיימים בכל מקום – צריך לדבר על זה, צריך להבין שזה לא דבר רע כמו שלימדו אותנו, צריך אולי אפילו לשנות כמה חוקים ולתת להם זכויות שוות.

"לא התכוונתי לתת תשובה לבעיה במחזה. אני מקווה שאנשים שיראו את הסידרה, גם אם לא יצאו עם שאלות חדשות, לפחות ירגישו שהם לא היחידים ששואלים את אותן השאלות. ואז הם יחשבו שכנראה שיש מספיק אנשים ששואלים את השאלות האלו אם עשו על זה הצגה וסידרה. ואז כל אחד יכול להתווכח עם החברים שלו. אהבתי את זה, שנאתי את זה, אהבתי כשזה וזה קרה, הדבר הזה קרה בגלל שככה וככה. ובדיאלוג כזה כל אחד יכול לענות את התשובות שלו."   

(טוני קושנר בראיון על הסידרה 'מלאכים באמריקה')

ישנם מחזות המכוונים מלכתחילה לקהל יעד מסוים וספק אם יוכלו לומר דבר-מה בעל ערך לצופים שאינם נמנים עם אותו קהל יעד. 'מלאכים באמריקה' הוא מחזה מונומנטלי (נבחר לאחד מעשרת המחזות הטובים ביותר במאה ה-20) דווקא משום כך שהוא מדבר על עניינים שנוגעים לכולם, מבעד לפריזמה דקה שמעטים העזו לעשות בה שימוש עד אז. המחזה מדבר על ארה"ב והמדיניות הפוליטית שלה, על קפיטליזם, על בדידות ודיכאון כתוצרים הכרחיים של החיים המערביים – וכל זה על-ידי הצגת ההומוסקסואליות כתופעה רחבה ולגיטימית.

בארץ הועלה המחזה 'מלאכים באמריקה' מספר פעמים: לראשונה בשנת 1993 בתיאטרון הקאמרי, ובהמשך גם בתיאטרון חיפה ובתיאטרון באר-שבע. כמו כן הועלה המחזה בתיאטרון הספרייה-בית צבי.

בימים אלה מעלה קבוצת תהל (תיאטרון הומו-לסבי) את המחזה במרכז הגאה בגן מאיר.

 

* לאורך הכתבה השימוש במושג הרחב "הומואים" מתייחס לכלל אוכלוסית הלהט"ב – הומואים, לסביות, ביסקוסואלים וטרנסקסואלים.    

על נעלי עקב, חזון גאווה ואהבה

ראיון עם טליק ניניו, מייסד ובמאי האנסמבל הגאה

מאת: כלנית בר-און

נפתח בוידוי קטן, בכל פעם שליבי נקרע לגזרים על ידי גבר מסוקס כזה או אחר, אני מרימה עיניי לשמיים ושואלת את אלוהים מדוע לא עשני לסבית. הרי זה נראה הרבה יותר פשוט. שתי נשים, קונות בגדים, רואות קומדיות רומנטיות בטלוויזיה, לא נרדמות עד שהן לא פותרות את כל הבעיות, בעלות תחומי עניין משותפים ולא זורקות תחתונים מלוכלכים בכל פינה בבית, אז למה לי לעזאזל לקשור את עצמי למישהו שלעולם לא יבין את נפשה המסובכת של האישה?

אז כשנקרתה בפניי ההזדמנות לשוחח עם טליק ניניו, מייסד האנסמבל הגאה, חשבתי שאולי אז אוכל לפתור לעצמי את אותה שאלה נצחית.

טליק, בן 39, מתגורר בחולון, ועומד לעבור להרצליה בעוד חודש נוכח העובדה שהוא הופך להיות אבא, כדי להתקרב גיאוגרפית לבתו ולשותפתו להורות. הוא בוגר "בית צבי" ובעל תואר ראשון מסמינר הקיבוצים בבימוי והוראת תיאטרון. כשסיים את בית צבי שיחק במעט הצגות ילדים ועבר לבימוי. כיום אחראי להפקת מופעי סיום של 30 בתי ספר תיכוניים, בימוי הצגות ילדים ובימוי בבתי ספר למשחק. כמו כן, הוא אחראי ללהקות נוער, בהן בין היתר גם על להקת הנוער הגאה "הכוכבים של איגי".

כשטליק מספר לי את קורות חייו בקצרה, הוא מתחיל בכך שאומר: "אצלי התיאטרון הוא כלל לא המטרה, הוא האמצעי לעשיית הבדל, להעצמה. "הכוכבים של איגי" שינו חיים של אנשים, שינו תפישות.

אחרי שהלהקה התפרקה, לפני כשנתיים, הקים טליק את "האנסמבל הגאה", חבורה של שחקנים חובבים אך מתנהלים במקצועיות רבה, בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כשהמטרה היא לתת במה, לאפשר לחברי הקהילה לבטא את עצמם דרך הכלי הזה שנקרא תיאטרון. לאנסמבל יש מחזאית, רותם ברוכין, שכתבה שני מחזות.  האחד, "פרפר, לב, קפה",  קומדיה רומנטית שעוסקת באתר היכרויות ו"פרפר, לב, קפה" אלו מסמלים את האייקונים באתר על פיהם בוחרים מה אתה מחפש – סטוץ, אהבה או דייט בהתאם. ההצגה מראה את התהליך ששלושת הגיבורים עוברים, ומנסים לענות על השאלה האם באמת ניתן לחיות בזוגיות שתימשך לנצח, כשהתשובה היא די פסימית.

למה?

"בגלל הסטטיסטיקה, בגלל המציאות ובגלל שאני הייתי בתקופה של חוסר אמונה."

המחזה האחרון של האנסמבל, "אפשר לרפא את זה", שגם נכתב על ידי רותם ברוכין, מספר על חבורת צעירים שנמצאת במוסד טיפולי, בו הם מקבלים את כדור "הריברסטין" במשך חצי שנה, כדור שאמור להפוך את הנטייה המינית שלהם. אם המחזה הראשון היה קומדיה רומנטית אז ההצגה הנוכחית היא טרגדיה.

הקבוצה נפגשת פעם בשבוע במשך ארבע וחצי שעות לשיעורי פיתוח קול, תנועה ומשחק.

איך הם מתקבלים לאנסמבל?

"מגיעים לאודישן בשירה ומשחק."

הם חייבים להיות הומואים ולסביות?

"לא, בקבוצה יש גם שתי סטרייטיות, אבל זה ברור לחלוטין שלמרות שאין תנאי קבלה כזה אך באופן טבעי מגיעים חבר'ה של הקהילה. אנחנו לא מנסים להתבדל. ההגדרה של אנסמבל גאה הוא לא בהרכב או ביוצרים. אולי יש העדפה מתקנת אך הייחודיות היא שהתכנים בהם האנסמבל נוגע שייכים לעולם התוכן של הקהילה הגאה."

למה כל כך חשוב לך לעסוק בנושא הזה?

"אין מספיק. יש צורך, יש דרישה מהשטח ואין גוף שמספק את זה.

אם אני היום יושב בבית ומזפזפ בין הערוצים ובערוץ אחד יש סרט שמדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנטית שלו וממשיך לזפזפ ורואה שיש סרט המדבר על פרופסור שמתאהב בסטודנט שלו, באופן טבעי אני אשאר שם כי זה מעולם התוכן שלי ומעניין אותי לדעת לאן זה יתקדם. אין הצגות תיאטרון שעוסקות בעולם התוכן שלנו. בתיאטרון הרפרטוארי מעלים פעם בשנתיים מחזה שולי וקיקיוני שעוסק בזה ובקהילה שלנו יש צורך ואין, פשוט אין. הקולנוע יותר מפותח ומגיע מכל העולם ולכן יש בנמצא אך בתיאטרון ממש לא. אין את האומץ, אין התעוזה, לא מוכנים להשקיע את הכסף ויותר מהכול שחקני תיאטרון בעיקר מפחדים לשחק תפקיד כזה לעומת הקולנוע, שם זה הפך להיות טרנדי לשחק תפקיד של הומו או לסבית. מה שמצחיק הוא שרוב השחקנים ההומואים והלסביות מפחדים להכניס את עצמם לתוך המשבצת הזו כי זה יגביל אותם בטייפקאסט ובליהוק העתידי. מה שלא יגביל זמר כמו עברי לידר או קורין אלאל, אבל זה כן יפריע לשחקן או שחקנית לקבל תפקיד אחרי שזוהו עם הקהילה."

למה?

"השאלה הזו לא צריכה להיות מופנית אליי אלא לחברה הישראלית, למלהקים ולמנהלי התיאטראות.

שחקן תיאטרון שיוצא מהארון לא יהיה אמין בתור מאהב לטיני. אולי יש בזה היגיון, אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל אם זה ככה בבקשה, לא צריך, בואו לתיאטרון שלנו."

אתה מחוץ לארון?

"כן, לגמרי. אפילו כשאני עובד עם בני נוער ולמרות שאין מקום להכניס את החיים האישיים שלי ברור לי שהם יודעים שאני הומו. היה מצעד של המשפיעים על הקהילה ואני זכיתי במקום הארבעים כך שרק צריך לעשות "גוגל" עם השם שלי כדי לדעת מהו העיסוק שלי ובמה אני מאמין."

אני חייבת להגיד שאני קצת מבולבלת, אני לא ממש מבינה את הצורך והרי זו רק העדפה מינית.

"ההעדפה המינית זה כבר מזמן לא רק העדפה מינית. זו לא רק נטייה מינית אלא אורח חיים. זה כבר לא רק את מי אני אוהב במיטה, אלא מקומות בילוי, מוסיקה, ספרות, חברים, קולנוע. הרבה דברים מעבר לנטייה שלי והכול קשור לסוג ההתמודדות איתה אני צריך להתמודד. הכול מתחיל מהעובדה שאנחנו עדיין מיעוט וכנראה נמשיך להיות מיעוט ולא סתם מיעוט, אלא מיעוט מופלה. מופלה מבחינת החוק: עדיין לא מקבלים את תרומות הדם שלנו, אנחנו לא יכולים להתחתן, אנחנו לא יכולים לקחת משכנתא ביחד כזוגות צעירים, וכל הפוליטיקאים שקראו נגד הרצח בבר נוער עדיין מצביעים נגד החוקים הקשורים אלינו וכמובן שזה משפיע מבחינה חברתית. הרבה זוגות לא יעברו לגור ביחד כי הם לא רוצים לספר להורים שלהם. זה שאני חי בחופש מוחלט, ומצאתי את הפתרונות שלי להורות, זה עדיין לא אומר שהמצב שלנו טוב. בכל בית ספר אליו אני מגיע אני שומע את המילים "הומו" ו"לסבית" כקללה.

בשורה התחתונה כשסבתא באה לשאול את הנכד 'מה עם חברה?', לא יהיה לו קל להגיד לה שלא תהיה לו חברה כי הוא הומו. מה שאומר שזה עדיין לא מקובל מבחינה חברתית ולכן אנחנו יוצרים לעצמנו מקומות בילוי משלנו, מוסדות משלנו וכן, גם את התיאטרון שלנו והאמירה שלנו. ההצגה "אפשר לרפא את זה" אומרת שאנחנו מבינים את הדילמה, אם לקחת את הכדור או לא, אם לצאת או לא ולסטרייטים שבאים לראות את ההצגה, וישנם הרבה כאלו שבאים, אנו מראים וחושפים את הכאב ואת הקושי. ככה התיאטרון הזה יכול לשנות דעת קהל."

עם אילו בעיות אתה מתמודד באנסמבל? הרי אלו לא בני נוער.

"אלו לא בני נוער, חלקם מוכרים בקהילה, חלקם פעילים בקהילה, הם כבר חיו או חיים בתוך זוגיות. הקבוצה מונה חמישה עשר אנשים ויש עוד ספיחים שכבר עזבו וחוזרים לעזור בכל פעם. הם מגיעים מכל חלקי הארץ. עצם ההתמודדות שונה כי אין שאלה והתלבטות. למרות שיציאה מהארון זהו תהליך שנמשך לאורך כל החיים, תמיד יש את השאלה: כמה לספר וכמה לשתף. והאנסמבל משמש מקום מפגש חברתי. מה שיפה באנסמבל זו העובדה שכולם עושים הכול, לכל אחד יש תפקיד, מתלבושות ועד מוסיקה, תחומי אחריות רבים ונישות שונות וזו באמת עבודת אנסמבל כשבסופו של דבר יש במאי שצריך להחליט וזה מוסכם ומקובל שזה כך."

מתוך ההצגה "אפשר לרפא את זה"

אתה אוהב את זה? מבין כל העיסוקים שלך, היית אומר שזהו החשוב ביותר?

"האנסמבל הגאה הוא סוג של ספינת דגל. אני עושה המון דברים ומתפרנס מהם בלי עין הרע, והאנסמבל הגאה, כמובן שעושים אותו כמעט בהתנדבות ועדיין משקיע בהם המון שעות, אבל אני אוהב להיות עם החבורה המופלאה הזו. אני יכול להגיע בסוף יום שבוז ועייף והם מיד ירימו אותי. הם גם כאלו מקצוענים, ובכל הפקה מקצועית שעשיתי לא ראיתי כאלו אנשים אחראים ורציניים. ההצגה היא של כל אחד מאיתנו, שותפות אמיתית, חזון משותף, אהבה גדולה ויחסים חבריים וכמו משפחה גם ריבים וצעקות לעומת חיבוקים ונישוקים."

כל כמה זמן אתם מופיעים?

"אנחנו מופיעים במרכז הגאה שמקצה לנו כמה ערבים בחודש, בהם אנו נותנים את ההצגות שלנו."

לקחתם חלק פעיל במצעד?

"כן, הקבוצה הדפיסה חולצות ועליהן רשום "אפשר לרפא את זה" בנוסף לברקוד שכל מי שצילם אותו נשלח ללינק של ההצגה בפייסבוק."

איך היה לך המצעד?

"היה מדהים, אחד המרשימים שנעשו בעיר."

למה?

"הוא היה מאוד גדול, הרבה מאוד משתתפים, הפגנת כוח, עוצמה. הנתונים אומרים שהיו שם 20,000 משתתפים, מה שבטוח עושה טוב למדינה ברמה הכלכלית ויחסי ציבור. אני מאוד אשמח שהעיר תעשה שירות לקהילה הגאה בכל העולם."

אז אתם גאים ועושים פה דבר מדהים בעיני, אבל עדיין, לפני שהעליתם את ההצגה עשית תרגיל בקבוצה עם סוכריות m&m  ונתת להם אפשרות לקחת כדור שישנה את הנטייה המינית שלהם וחלק מהקבוצה שקלה את האופציה. איך אתה מסביר את זה?

"את ההצגה הנוכחית הגיתי עם שרון כהן שראה את "פרפר לב קפה", מאוד התלהב ורצה לקחת חלק בהצגה הבאה. אני הייתי בתקופה של שיברון לב, אחרי רצף של פרידות, תקופה קשה בה איבדתי אמונה בזוגיות ובקהילה שלנו ולקחתי את זה מאוד רחוק. פתאום חזרתי 20 שנה אחורה לגיל עשרים כשיצאתי מהארון והבנתי כמה קשה להיות הומו. זה היה לי מוזר כי תמיד הייתי זה שנושא דגלים ונלחם ופתאום החלה רגרסיה וזה הביא אותי לעניין הזה שאומר שבואו ניפטר מכל הקלישאות האלו. הרבה יותר קל להיות סטרייט. לנו הרבה יותר קשה, אנחנו מיעוט מופלה, מה שהוביל אותי לרעיון הזה של עולם בו ניתן להחליט ולקבוע נטייה מינית."

איך העובדה שאתם מיעוט מופלה קשורה לעובדה שקשה בתוך זוגיות? לכולם קשה בתוך זוגיות, זוגיות זה דבר קשה.

"סטטיסטיקה פשוטה. זה נכון שגם בעולם הסטרייטי רודפים אחרי אהבה וזוגיות, וזה נכון שמודל החתונה פשט את הרגל, אבל עדיין יש בקרב סטרייטים יותר כאלה שנמצאים בזוגיות מאשר אצל ההומואים. הסצנה של המועדונים, כולם רוצים זוגיות, כולם רוצים אהבה אבל אף אחד לא באמת נמצא שם וגם אלו שנמצאים שם לא נמצאים שם בפרק א' או ב' של החיים שלהם אלא בפרק ז' כי זה פשוט לא מחזיק. זו גם בעיה של החברה, לא באמת עושים מאמץ להישאר בזוגיות. מה נסגר איתנו, תאהבו, תתמודדו, או שתשנו את המודל אם אתם כל כך רוצים להיות ביחד. בואו נמציא מודל אחר, שונה מזה של הסטרייטים, כזה שמתאים לנו. הייתי במספר מערכות יחסים, וכל אחת מהן, חשבתי שתימשך לנצח וגם כשזה נגמר. בואי נגיד שההורים שלי לא עטו על זה, לא ניסו לעזור ולבדוק איך אפשר לאפשר לזוגיות הזו להתקיים, מה שהיה שונה לחלוטין אם חס וחלילה אחד האחים שלי היה מודיע פתאום על פרידה או גירושין. החברה מוותרת, גם אנחנו מוותרים."

אז בפעם הבאה שאני מתוסכלת מגברים לא מיד לומר, הלוואי והייתי לסבית? זה תמיד נראה לי הרבה יותר פשוט.

"נכון, יש ייחודיות באורח חיים דומה, בעולם ששייך רק לגברים או רק לנשים.  הכול זורם הרבה יותר בקלות, אין חפירות אבל יש המון אגו. וכן, אני מבין שאני מדבר עכשיו באופן מאוד סטריאוטיפי ויש פה איזשהו יתרון. לסטרייטים יש יתרון אחר כי החיבור נראה מאוד חזק, מערכת ויתורים חזקה שכזו שלא תמיד תקרה בעולם שלנו. אני מבין שאני יוצא פה נבער, אני יוצא מאוד סטריאוטיפי."

אבל אתם קצת מצדיקים את הסטריאוטיפ שלכם, לא? לפחות ממה שראיתי במצעד.

"תראי, זו שאלת מיליון הדולר. אין לי ספק שהמצעד חשוב ונחוץ ברמה של הצהרת כוונות ודעות ברמה הפוליטית וברמה החברתית. אנחנו דורשים מה שמגיע לנו. המצעד הוא במה, הקול שלנו נשמע. ישנם דוכני הסברה, חתונות שמתקיימות על המשאיות, שלטים של הורים שגאים בילדים שלהם, של קהילה דתית. הרבה כרזות ושלטים ויחסי ציבור ובנוסף יש עניין שלם של פורנוגרפיה ובאמת יש ויכוח אם צריך את זה או לא. השאלה היא מה אני רוצה לראות ולאן אני מכוון. זה לא העניין, זה לא העיקר, אז מה אם כמה גברים שמו חוטיני ונעלי עקב ועדיין אנחנו בסך הכול מנסים לעשות פה שינוי.

ולמי שמפריע לראות את נעלי העקב  או את הפרובוקציה שיבוא לראות את האנסמבל הגאה, שיבוא לראות תיאטרון גאה."

אז אם היה כדור כזה, לא היית לוקח אותו?

לא הייתי לוקח את הכדור, אני גאה להיות בדיוק במקום בו אני נמצא.

מעניין אם אני כן הייתי לוקחת…

האנסמבל הגאה יעלה עם ההצגה "אפשר לרפא את זה"במרכז הגאה שבגן מאיר בתאריכים 25.26.27/06 וכן בחודשים יולי ואוגוסט.

בימוי: טליק ניניו.

מחזה מאת: רותם ברוכין.

רעיון למחזה "אפשר לרפא את זה" – של טליק ניניו ושרון כהן.

במאי משנה: חיים פיליבה.

הדרכה קולית: בני נדלר.

תנועה וכוריאוגרפיה: עמית לוי ואוריה רון.

מנהל אדמיניסטרטיבי של האנסמבל: דקל נוי.

פרקים של גאווה

ביקורת על ההצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים"

מאת: אנה מינייב

לעיתים מופיע שחקן על במה ופתאום נוצר חיבור לאדם שמאחורי הדמות, מן התמזגות טבעית המשאירה את חותמה ימים לאחר הצפייה בהצגה. אלון אופיר הוא השחקן הזה, האדם הזה, שעושה שילוב מנצח בין מציאות לאמנות, אינו מתפשר בבחירת המחזות אותם הוא מעלה על  הבמה ועוסק בנושא קרוב לליבו בו הוא ושאר השחקנים בקבוצה זוכים לדבר על האמת שלהם ולהתמודד עם סטיגמות וארונות סגורים.

 את ההצגה "סיפור אהבה בשלושה חלקים" העלתה קבוצת "תהל" אשר חלק מחבריה שייכים לקהילת הלהט"ב וחלקם סטרייטים. המשותף ביניהם הוא הצורך והרצון העז לגעת בתכנים שלא ניתן לפגוש בתיאטרון הרפרטוארי, כנראה מהסיבה שעבור הממסד שלנו "הומו" היא עדיין מילה גסה.  זהו התיאטרון ההומו-לסבי הראשון בארץ וכולו מונע מאג'נדה מובהקת אשר נותנת במה לקהילה שמרגישה שאין לה מספיק מקום להביע עצמה בנוף התרבותי בארץ, כל חבריו הם בוגרי בית צבי והם חלק מהפרויקט המבורך הזה בהתנדבות מלאה.

אלון אופיר, אשר גם ביים את ההצגה וגם משחק בה בתפקיד הראשי, שבה את ליבי מהרגע הראשון שבו הוא פנה לקהל לבוש בשמלה ארוכה, מלא ביטחון ומוכן לחשוף. לאורך ההצגה הרגשתי כאילו הוא לא משחק דמות שלמד להכיר לאורך תהליך החזרות, אלא הוא מספר לנו את סיפור חייו, מנסה להכניס אותנו- הקהל- לנבכי בדידותו ולגרום לנו לרצות לאמץ אותו לחיקנו ופשוט להרגיש את כאבו. אופיר, עטור ההצלחות הבימתיות והפרסים עבור עבודותיו בתיאטרון, יצר כאן מסגרת מנותקת לחלוטין ממה שמצופה ממנו לעשות כאשר צריך להעלות הצגה עם תוכן שמיועד לקהל הרחב ברחבי הארץ, בתפקידו  כגבר הומו נשי הוא משחרר את הרסן ולא חוסך באמצעים שנועדו להציג תמונה שרבים מאיתנו מתעקשים לא לראות.

הצגה זו עלתה לפני פחות משנה ולכבוד חודש הגאווה הם עלו למספר הצגות בתיאטרון הספרייה, שם ישנה חשיפה לקהל מגוון, לא בהכרח תל אביבי "משוחרר" וברובו מבוגר. בתום ההפסקה מחצית מהקהל שישב באולם לא חזר. אין לי את הזכות לשפוט אף אדם וגם לא את הזכות להעלות ספקולציות שאין להן הוכחה מובהקת, אבל, אני באמת לא מאמינה שהעזיבה ההמונית הזאת היא יד המקרה. בשנת 2012, במאה ה- 21, ישנם עדין אנשים שעבורם שני גברים מתנשקים זה "מוקצה", וגבר שמדבר בגוף נקבה ובקול נשי זאת שערורייה, ועוד לא דיברנו על אהבה בין גברים או בין נשים, על זוגיות, על הורות, על אנושיות.

המחזה מאת הרווי פיירשטין נכתב בשנת 1983 והועלה לראשונה בברודווי בתקופה שהנושא ההומוסקסואלי לא היה נתון לדיון ובטח שלא להתמודדות עימו, הוא עורר את השיח הציבורי וגרם להתעוררות חברתית וליצירות רבות שעוסקות בנושא הטעון הזה. המחזה עוסק בארנולד (אלון אופיר) – הומו יהודי אמריקאי מזדקן שעובד כדראג קווין במועדון, גבר עם גינונים נשיים וצורת דיבור בוטה שנפלתי בקסמיו מהרגע הראשון. הסיפור עוקב אחר חייו בהם הוא מתמודד עם יחסים זוגיים ומשפחתיים, עם משברים ובעיקר עם בדידות הנגזרת על אדם שדרכו שונה מהנורמה המקובלת בחברה. הוא מכיר את אד (אושרי סהר) אשר מעניק לו כמה חודשי אהבה ובורח לזרועותיה של אישה (סיון קרצ'נר) בכדי לא להרגיש שונה ומנודה, אך למרות מאמציו הוא איננו מצליח לחיות כמו סטרייט לאורך זמן. לאחר הפרידה מאד, ארנולד מכיר את אלאן (גיל וייס), בחור צעיר שהופך עבורו למשפחה חמה ולבסוף נרצח על ידי ילדים בגלל היותו הומו. לאורך השנים מתמודד ארנולד עם כל כך הרבה כאב שנגזר עליו ובסופו של יום כל רצונו הוא באהבה, להיות אוהב ונאהב, תחושה שמעסיקה את כולנו בלי קשר לנטייתנו המינית. אחרי שאיבד את אלאן מחליט ארנולד לאמץ ילד (אביהוד תדהר), בחור הומו בן 16 שעבר חיים לא קלים, בכדי לתת לו בית וחינוך ובעיקר אהבה והבנה. הילד מתאקלם נהדר אך אורח חיי ארנולד משפיע על אמו (אידה ווינברג) שמתעמתת איתו בכעס גדול ומטיחה בו את כל תסכולה מעצם היותו הבן הסורר.

אני מרשה לעצמי לכתוב כאן ספויילרים מכיוון שהחשיבות של ההצגה זאת היא קודם כל בנושא- בטאבו הזה, שכאילו כבר נכנס לחברה והתקבל איכשהו בין ה"נורמטיביים", ובכל זאת לא עד הסוף, לא באמת. זה לא רק הקהל שיצא ולא חזר, אלא התחושה שכאן בארץ גם אם אתה "גיי" רצוי שתשמור על פרופיל נמוך, תישאר מעודן, חלילה אל תיתן דרור למי שאתה מבפנים. זה לא קל להיות הומוסקסואל, לנצח להיות נידון לביקורת, ללגלוג, לפחד ובעיקר לבדידות.

מתוקף תפקידי עלי לציין כי היו רגעים בהצגה, שאורכה שעתיים וחצי, בהם חשתי שבעה מהמתרחש לנגד עיני, בעיקר בגלל שהרגשתי שאני צופה בהצגה רפרטוארית עם תכנים "אסורים". בחירות הבמאי היו לעיתים צפויות מדי, היה לי קשה להישאר מרותקת לאורך זמן וחשתי צורך להישאר במסע החיים שלהם ללא מניירות שהתבטאו במיזנסצנות, מעברים מוזיקליים וניסיון ל"האכיל בכפית" בכדי לא לפספס את כל הרגשות העצומים שהמחזה הזה מביא איתו מלכתחילה. רוב הזמן, המשחק היה טוב. אלון אופיר בתפקיד חייו שדמעותיו הכנות בקצה עיניו מלאות התשוקה ריגשו אותי כל פעם מחדש, אושרי סהר החינני והרגיש, סיון קרצ'נר בתפקיד האישה שמתפשרת על עצמה בגלל אותן סיבות בדיוק כמו הגברים במחזה, אלאן הדוגמן שמראהו קצת האפיל עליו ואידה ווינברג- שחקנית חזקה שגרמה לי בתחילה להירתע ולבסוף להתעצבן, וזה דבר מאוד מוערך בעיני.

אבל הכי חשוב ביצירה זה האמת ואת האמת שלהם חברי הקבוצה הצליחו להעביר בצורה מדויקת ונוגעת ללב ועל כך אני מורידה בפניהם את הכובע. הכוח שלהם טמון לא רק בכישרון הגדול של כל אחד ואחת מהם, אלא גם ביכולת לישיר מבט לקהל ולומר: מי שאני לא ניתן לשינוי בגלל החסכים החברתיים שלכם, תקבלו אותי באהבה ותנו לי לחיות את חיי בגאווה.

כרגע לא ידועים לי תאריכים נוספים, ממליצה בחום לעקוב אחר ההצגה, להגיע, לראות ולתמוך.