על היצירה "Silence Makes Perfect"
מאת: אירית ראב
יום שישי בצהרים, השמים הכחולים מבזיקים חום על האנשים השוטפים את הרחובות של תל אביב. תיאטרון "הבית" ביפו, היפסטרים ותושבי השכונה גודשים את בית הקפה הסמוך, והקהל הנלהב ממלא את הלובי של אולם התיאטרון. בתוך האולם, מתכוננת היוצרת הוירטואוזית יעל רסולי להופעות הראשונות של היצירה החדשה, Silence Makes Perfect, שנוצרה על ידי רסולי והמוסיקאי עמית דולברג.
נכנסים. במקום טוב באמצע האולם, מצוידת במסיכה ובקבוק מים, אני ממתינה לתחילת ההצגה המסקרנת שעומדת להפציע על הבמה. עם רדת החשיכה, היצירה מתחילה, וככל שהיא מתקדמת ומתעצמת, הבטן מתהפכת והדמעות מרטיבות את המסיכה שעל פני. זו לא יצירה קלה לעיכול, בייחוד לאלו המתמודדות עם טראומה הדומה לזו המוצגת על הבמה, והיא עלולה להיות מאוד טריגרית. ולצד זאת, זו יצירה מעולה, מדויקת, כואבת, בועטת, מרהיבה ומפעימה.
היצירה מגוללת את סיפורה של ילדה צעירה, ילדה-טובה-עיר-כלשהי, נדמה שבניכר אך אולי גם בארץ, שהולכת בעצת ועידוד הוריה לשיעורי נגינה על צ'לו. השיעורים מועברים על ידי חבר המשפחה, אך כבר בשיעור הראשון, הילדה מגלה שבנוסף ללימודי הנגינה, היא עומדת ללמוד שיעור קשה ובלתי נתפס, שכן, בין תו למפתח סול, המורה אונס את הילדה. כך, באופן שיטתי, מדי שיעור, מדי שבוע. הילדה גדלה לתוך ולצד הטראומה המינית, ונדרשת לשתוק ולהבליג, לעטות מסיכה של תלמידה ובת טובה, העושה כפי שהוריה רוצים שתעשה, רוצה לצעוק את הכאב, אך אינה מסוגלת, וגם אינה יודעת מי יוכל להקשיב לה.
היחסים המתעללים בין הילדה לבין המורה, שבגלל שהיא לא מכירה משהו אחר, היא מגדירה בתור אהבה, מלווים אותה גם במהלך התבגרותה ומובילים אותה ללימודי זמרה ומוסיקה, על ידי אותו מורה שמחנך אותה בהתאם לדרכו. בסופו של דבר, כדי לזעוק את לבה, הילדה-אישה מבקשת להעמיד מופע כדי לשיר את כאבה, לבהוק ולנצנץ מבעד לחשיכה ואז, בתקווה, תתחיל ההחלמה.
היצירה המעולה הזו ניצבת על שלושה יסודות מרכזיים, המעצימים אותה כל אחד בדרכו. הראשון, היסוד האנושי. כבר מסיום לימודיה בבית הספר החזותי בירושלים, יעל רסולי הפליאה ביצירותיה השונות, שחרשו את כל העולם וחרכו את הבמות (גם זו הנוכחית עומדת לעלות בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בשרלוויל מזייה, צרפת, הנחשב לפסטיבל החשוב ביותר בתחום, ומשם היצירה תמשיך לבמות נוספות באירופה). בחומרים שונים, שגרתיים לחלוטין, רסולי מצליחה לברוא חיים חדשים, מרתקים ומצמיתים כאחד. כך, עשתה ב-Paper Cut היפה שלה, וכך היא עושה גם ביצירה הזו. באמצעות האנשת אובייקטים שונים, רסולי מעניקה לחפצים שגרתיים בסביבת הילדה נקודת מבט אחרת. למשל, נרתיק הצ'לו הפתוח מגלם את הוריה של הילדה, ובובה שהורכבה יחדיו מחלקי כלי נגינה חתוכים שהורכבו מחדש, ייצגה את קול הכאב שמבקש לצאת החוצה אבל לא יכול. לאובייקטים אלו, נוספו גם אובייקטים מעולם המוסיקה, כגון יריעות מתכת (Thunder Sheets) שנתלו בעומק הבמה. באחת הסצינות המצמיתות והמצמררות בהצגה, כאשר הילדה-אישה שכובה על הבמה, המורה-אנס עובר בין כל יריעה ויריעה, מנענע אותה, ובכל הנעה, נדלק אור אדום/לבן בוהק ונשמע רעם מחריד ומרעיד.
הבובות והאובייקטים השונים מאפשרים להציג באופן מרומז את האונס והשלכותיו, כמו גם את החריטות שנחרטו על גופה ונפשה של הילדה-אישה. למרות שהאונס לא מוצג באופן ישיר וברוטאלי, הפגיעות שלו ניכרות היטב. באופן יפיפיה ומצמרר, אותן יריעות מתכת מבטאות אלמנט חשוב נוסף, שלרוב נשכח בהצגות על תקיפה מינית – ההשלכות ארוכות הטווח של הטראומה, שמלוות את הילדה לאורך חייה. הטראומה מותירה סימנים בנפשה של השורדת, שגורמים לה לראות ולהרגיש דברים בפול-ווליום, יחסית לאנשים אחרים. כך, כאשר שומעים רעש קל המרטיט את הבמה בקטנה, שורדות תקיפה מינית המתמודדות עם פוסט-טראומה עלולות לשמוע את אותו רעש כרעם מבעית, שגורם לגוף ולנפש להיכנס באופן מיידי למצב של עוררות ומגננה.
אם ניקח זאת לדימויי היומיום, שורדות תקיפה מינית (הדבר תקף כמובן גם לשורדים), המתמודדות עם פוסט-טראומה או פוסט-טראומה מורכבת, עלולות לחוות דברים שלאחרים נראים יומיומיים לחלוטין, כמו חרק בארון, ביקור אינסטלטור לתיקון סתימה או אדם שמחפש דבר-מה שאיבד באוטובוס, דווקא במקום בו את יושבת, כפעולות ואובייקטים רמים יותר ממה שהם בפועל, מאחר שהם מפעילים בצורה בלתי ברורה, בלתי רציונאלית בעליל, טריגרים שקשורים, באופן עקיף או ישיר, לטראומה (למען גילוי נאות, כותבת שורות אלו מתמודדת עם השלכות התקיפה המינית שעברה בילדותה, כך שהיא מכירה היטב את מה שחשה הגיבורה ביצירה, מהשורה הראשונה).
בנוסף להאנשת הבובות והאובייקטים השונים, רסולי מפגינה משחק מצוין ומדויק, שמכמיר את הלב ומעורר הזדהות, כמו גם מעורר את הרצון לבעוט לאנס ב… ולהפסיק את החוויה הקשה שהיא עוברת, ומאידך, גורם לרצות להמשיך ולראות כיצד הגיבורה מעפילה ממעמקי התהום אליה נזרקה. לצדה של רסולי, נמצא הפסנתרן עמית דולברג, שמגלם את המורה, ואמון על הצד המוסיקלי של היצירה. המוסיקה המפעימה והמרגשת, המנוגנת באופן חי על הבמה, מלווה את דרכה של הגיבורה, מילדות ועד בגרות. יש בזה משהו מעשיר מאוד, שכן המוסיקה מצליחה לדבר את מה שהגיבורה אינה יכולה להגיד. ומאידך, יש בזה משהו מטריד מאוד, שכן המוסיקה נוכחת ונוצרת על ידי האנס. הדיסוננס הזה בין הטוב לרע, בין הנדרש לקיים, נוכח לאורך ההצגה, ומבטא בצורה מדויקת את העבר הבועט את דרכו לתוך ההווה. יש לציין כי למרות שלדולברג אין ניסיון במה רב כשחקן, לעומת ניסיונו העשיר בתור מוסיקאי שהופיע פעמים רבות על הבמות (דולברג מכהן כיום בתור המנהל המוסיקלי של אנסמבל "מיתר"), הוא מגלם את דמות המורה בכישרון רב, והוא מצמרר, לופת ומצמית, באופן מהימן למדי
היסוד השני המעצים את היצירה, נכנה אותו בתור היסוד הטקסטילי, מגולם על ידי התלבושות של הגיבורה, שנוצרו על ידי מורין פרידמן המוכשרת, שחיה מעבר לים. בדיאלוג הקופץ בין ארצות, ובמסע בין משוכות מגבלות הקורונה, פרידמן עיצבה שמלה המהדהדת את שנות הארבעים והחמישים, ומזכירה בעיצובה את אותו כלי שמעשיר ופוגע בילדה. בצורה נהדרת, אותו בגד הופך לשמלה אדומה ובוהקת, המתגלה בין לפיתותיו של המורה. מחד, השמלה האדומה מהדהדת את הדם הניגר בפציעותיה הפיזיות והנפשיות של הילדה, אך מאידך, הדיסוננס בין השמלה האפורה שעטפה את הילדה, והיתה כמעין גולם, לבין האדום הבוהק-בוהק של שמלת הנערה מקנה לשמלה החדשה להתהוות כמעין כנפיים אדומות ומרשימות, שעשויות, אולי, להיות המפתח לכלובה. פרמטר נוסף, המוצג בעיצוב השמלה-בתוך-שמלה היא שהחשיפה של השמלה האדומה, ושל הכוח והעוצמה הגלומים בילדה-אישה, מתקיימת תוך כדי מעשיו הנוראיים של המורה.
היסוד השלישי הוא המסיכות, לאורך ההצגה, הדמויות עוטות מסיכות רבות, שעוצבו על ידי רן דניאל קופילר. בדומה ליתר האלמנטים ביצירה, גם המסיכות הללו מטרידות, מרתקות ונפלאות, בעת ובעונה אחת, ועשירות בפרטים הגורמים לעין לחזור ולהביט בהן שוב ושוב. בילדותה, הגיבורה עוטה מסיכה מחרידה ונהדרת בה יש מסיכה בתוך מסיכה, אחת חיצונית בעלת עיניים עצומות, ושנייה, פנימית, בתוכה מוצבת דמות של ילדה. בדומה לאותה שמלה, גם פה ניכר אובייקט בתוך אובייקט, המחזק את רצון היוצרים לגרום לצופים להביט עוד יותר פנימה, לפענח את המוצג על הבמה בצורה מעמיקה יותר מזו המוצגת לעין.
בבגרותה, הילדה-אישה עוטה מסיכה מופלאה של כמה פנים ופרצופים הניתכים אחד לתוך השני. גם זו, ממחישה היטב את השלכות הפוסט-טראומה, את הפלואידיות בין העבר להווה, את ההתקפים הפתאומיים שהיא מעוררת בשורדת, בין דיסוציאציה ופלשבקים של מה שהיה, לבין הניסיון לשמור על חיי בריאות ושגרה. גם המורה עוטה על פניו מסיכה, מצמררת בפני עצמה, המשולבת אלמנטים מוסיקליים ומזכירה במידה מסוימת דמויות ברלינאיות משנות העשרים והשלושים. מסיכה רביעית במספר, שגם היא, כמו האחרות, החרידה וריתקה, שילבה אלמנטים מכלי הצ'לו, בו גשר הכלי, הפאלי משהו ולא בכדי, תקוע בפה המסיכה. כך, מצד אחד, הגיבורה העוטה אותה לא יכולה לדבר, ומצד שני, היא נעזרת באותו כלי כדי לנגן את כאבה.
אלמנט חשוב נוסף, הניצב לצדם של שלושת היסודות הללו, הוא אהבת היצירה והכבוד ההדדי הניכר בין היוצרים. זה ניכר על הבמה ביצירה עצמה, וגם לאחריה, במהלך דיון שנערך בין היוצרים לקהל. באופן מחמם לב, ודי חסר תקדים, רסולי דרבנה את מעצב התאורה, יואב בראל, ואיש עיצוב הסאונד וה-Live Processing בניה רכס, לעלות לבמה להשתחוויה, מאחר שהם חלק אינטגראלי וחשוב מהיצירה.
לסיכום, כישרונם הרב של החולקים ביצירה, המוצג בכלל הפרטים התיאטרליים על הבמה, גדולים כקטנים, ובזכות כך שהם מאירים רבדים חשובים, אך נסתרים עדיין, של הטראומה המינית והשלכותיה, זוהי יצירה מושלמת. לא בשל השקט המהדהד בנפש, אלא דווקא בשל כך שהם צועקים באופן מרהיב, מפעים וקשה, את הכאב של אותה ילדה, ולצערנו, את הכאב של ילדות רבות אחרות.
Silence Makes Perfect
תיאטרון הבית
יצירתם של יעל רסולי ועמית דולברג
בימוי, עיצוב בובה, משחק ושירה: יעל רסולי
ניהול מוסיקלי, משחק ופסנתר: עמית דולברג
עיצוב סאונד ו-Live Processing: בניה רכס
עיצוב מסיכות: רן דניאל קופלר
עיצוב תאורה: יואב בראל
עיצוב תלבושות: מורין פרידמן
מועדים נוספים:
19/8/21 21:00
20/8/21 14:00
21/8/21 21:00
24/8/21, 21:00 במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, בהפקת תיאטרון הקרון
