ההצגה "הדרך לעין חרוד" של הזירה הבין-תחומית, הידועה ביצירותיה המרהיבות והמתוחכמות, נחתה בתיאטרון "הבית" אחרי הופעה בפסטיבל Next Wave בניו יורק, באוקטובר האחרון. בטוחני שעם או בלי תרגום, ההצגה הצליחה לגעת בצופים ולהפעים אותם, בזכות השפה הוויזואלית העשירה, שהייתה כמעט בגדר קסם על הבמה המתובלנת במלח.
מלח? כן, מלח. חצי טון, ליתר דיוק. המלח היה המרכיב העיקרי שבנה את התפאורה בהצגה המיוחדת הזו, והעיצוב שלו תוך כדי ההצגה הזכיר קצת משחק ילדים בחול. ההצגה הנה עיבוד בימתי לרב המכר של עמוס קינן, "הדרך לעין חרוד", שראה אור לראשונה ב-1984 ועובד גם לסרט קולנוע. העלילה מציירת מציאות דיסוטופית בישראל שלאחר מהפיכה צבאית, מתוך נקודת מבטו של סופר ולוחם לשעבר (שנשאר בעילום שם לכל אורך היצירה). בעקבות שידור רדיו מחתרתי, הוא מבין שבקיבוץ עין חרוד יושב תא התנגדות לשלטון הצבאי הטוטליטרי, ומחליט לברוח אליו מתל אביב המבוצרת.
הדרך לעין חרוד | צילום: יניב ברמן
כמו אותו תא התנגדות שחיכה לסופר שיצטרף לשורותיו, כך גם המלח חיכה ליוצרים בשתי שורות דליים משני צדי הבמה. הם שפכו אותו בשיטתיות לכדי ערימה וניגשו למלאכה. מאותו רגע, הם נעו בתזזיתיות על הבמה ועל המלח, ליד המלח, סביב המלח. תחת ידיהם המיומנות המלח נבנה לתפאורה בזעיר אנפין, ובעזרת מצלמה והקרנה בזמן אמת, תאורה דינמית והפעלת בובה בתוך הפריים המצולם, קם הסיפור לתחייה בשילוב מיוחד בין קולנוע ותיאטרון בובות.
השפה העיצובית שנוצרה על ידי האביזרים שהונחו בפריים והצורות השונות במלח, שירתה היטב את המסר הנוקב בטקסט. הבובה חסרת פנים כמו הגיבור חסר שם. האביזרים השונים המעוצבים באופן לא ריאליסטי עוזרים להבין את נקודת המבט של הגיבור, כמו גם זוויות הצילום השונות והשימוש בתאורה. הצילום כשלעצמו היה מקורי, מיוחד ויוצא דופן. נעשה שימוש מחוכם במראות ואפילו במים, שהוציאו את המיטב מהעושר האמנותי שהמצלמה מציעה.
שילוב שחקנים יחד עם הבובה או בין קטעי הצילום נעשה באופן אלגנטי. עבודתו של צבי סהר כבמאי ניכרת במישור הזה, והניבה פירות יצירתיים ראויים להערכה, שכן שילוב שני עצמים בעלי קנה מידה שונה באותו פריים אינו דבר של מה בכך. הקומפוזיציות היו מלאות משמעות וויזואלית, המיזנסצינה טעונה מסרים ועבודת הדרמטורגיה נעשתה בחן רב. המשחק היה בעיקרו ווקאלי וגם בתחום הזה היוצרים הצטיינו.
צילום: יאיר מיוחס
הדבר היחיד שהעיב על העבודה המופלאה של הזירה הבין-תחומית הוא רמת האנרגיה. אמנם, המתח הסיפורי המשיך לעלות לאורך ההצגה, אך הקצב שבהתחלה היה מהיר, האט עם הזמן ורמת האנרגיה על הבמה הרגישה סטטית בחלקים מסוימים. הדבר השפיע על הריכוז בעלילה, למרות הכריזמטיות שבקולו של הגיבור. חסרה לעין תנועה של שחקנים על הבמה, ובמובן הזה ניתן להגדיר את ההצגה כחוויה שמעוררת רפלקציה עצמית.
חברי הזירה הבין-תחומית עוסקים במסר נוקב ורלוונטי בהצגה הזו, כמעט אזהרה, אבל על הבמה הם מדגימים הרמוניה מוחלטת בין משחק, תיאטרון בובות ואמצעים קולנועיים. לי לא נותר אלא להמליץ בחום, גם לקולנוענים שביניכם, לצפות בהצגה ולראות את הקסם קורה מול עיניכם.
"הדרך לעין חרוד"
הזירה הבין-תחומית בתאטרון הבית
עיבוד, בימוי ומשחק – צבי סהר
צוות פיתוח, דרמטורגיה ועיבוד – עודד ליטמן
צוות פיתוח, עיצוב, צילום ומשחק – איה צייגר
צוות פיתוח, הפעלת בובות ומשחק – מיכל ואעקנין
הפעלת בובות ומשחק – יובל פינגרמן
הפעלת תאורה ומשחק – שי אגוזי
מוסיקה וסאונד אפקט – גיא שרף
עיצוב ובניית בובות – אתי סהר, צבי סהר, איה צייגר, רובין פרוהרדט וג'סיקה סקוט
עיצוב תאורה – עדי שמרוני
עוזרת במאי – גניה סנופ
ייעוץ בובות – ג'סיקה סקוט
מועדים נוספים:
23/1/19 | 21:00 | תיאטרון הבית
לתאריכים נוספים בדף ההצגה באתר הזירה הבין-תחומית – הקליקו על לינק
ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂
זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.
ראיון בעקבות הטרילוגיה הבינלאומית, על תהליכי יצירה וטכניקות עבודה ביצירה עם טקסטים לא-דרמטיים, ולקראת סבב הצגות בארץ עם היצירה KIND OF
מאת: נעמה ברמן
לפני שלוש שנים ליוויתי כעוזרת בימאית את אופירה הניג בפרוייקט "לילה שלושה כלבים" (2015). נחשפתי לתהליכי עבודה על טקסטים לא דרמטיים בשלוש שפות, על הקו תל אביב-ברלין. כעת, כשהיצירה החותמת את הטרילוגיה, "KIND OF", עולה לסבב הצגות שני בארץ בסוף החודש הנוכחי, נדמה לי שזהו זמן טוב לתעד ולסכם את תהליכי היצירה הייחודיים שליוו את הפרוייקט כולו, ושלחלקם הייתי גם עדה ושותפה.
להניג ביוגרפיה אמנותית מרשימה כבימאית בארץ ובחו"ל. היא ביימה את הקלאסיקות הגדולות – העתיקות והמודרניות. צ'כוב, לורקה, אוריפידס, ברכט, הווארד בארקר, ברנאר מארי קולטז, לסינג ועוד רבים וטובים אחרים. בין היתר, ביימה מגוון ממחזותיו של המחזאי הישראלי גלעד עברון, וכן עיבדה וביימה יצירות ספרותית לבמה, ביניהן, על בסיס כתביו של שלום עליכם ועל בסיס סיפורי עם מהפולקלור היהודי מרחבי התפוצות: מהמערב, מהמזרח ואף מהמזרח הרחוק.
אופירה הניג. צילום: ג'ראר אלון
בחמש השנים האחרונות, הניג העלתה פרויקט בינלאומי המורכב משלוש יצירות בימתיות: "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" (2013), לילה שלושה כלבים" (2015) ו-"KIND OF .(2018) "KIND OF, המשלימה את הטרילוגיה, עלתה לראשונה בתיאטרון השאובינה הברלינאי בפברואר 2018, ובמאי התקיימו הופעות הבכורה בארץ. בסוף חודש נובמבר הנוכחי תעלה היצירה לסבב הופעות נוסף ב"תיאטרון הבית" ביפו (28-30/11/18).
היצירות האלו אינן מבוססות על מחזות כתובים היטב. הן נולדו מתוך שאלה ומחקר, ולא מתוך מחזה קיים. על הבמה ישנו ריבוי של טקסטים שברובם אינם "דרמטיים" – והם כוללים פרוזה, שירה, תיאוריה, פילוסופיה וטקסטים שנכתבו בייחוד עבור הפרויקט עצמו. השאלות משתנות, אך בכולן עוסקת הניג בסוגיות הגדולות של האדם ושל החברה: ביחסי אמן-שלטון ובחופש היצירה ("זוז, אתה מסתיר לי את השמש"); בזכות האדם לחיות בכבוד אבל גם למות בכבוד ("לילה שלושה כלבים"); וביצירה האחרונה, KIND OF, בכוחו של המון צייתן לרמוס את המיעוט. בנוסף, ומזה לראשונה, הניג גם מביאה את הסיפור האישי האוטוביוגרפי שלה אל הבמה.
האמנות כהיסטוריה בדויה
כל יצירה מבין השלוש עוסקת בנושא אחר, אבל "ריבוי" היא מילת המפתח המאפיינת את כולן. רק לסבר את האוזן, ב-KIND OF משולבים טקסטים מאת ובהשראת כותבים כאליאס קנטי, היינריך בל, פון הורבאט, סוקרטס, מנדלי מוכר ספרים, נועם חומסקי, עדי אופיר ועוד. הריבוי ממשיך במגוון השפות המדוברות על הבמה, בעיקרן עברית, ערבית וגרמנית, ולעיתים גם אנגלית ויידיש. בהתאם לריבוי השפות, גם השחקנים המשחקים אותם: ישראלים, ערבים-פלסטינים וגרמנים.
הניג מספרת איך נולדה הטרילוגיה: "כשהתחלתי לעבוד על "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" – לא ידעתי שזו תהיה טרילוגיה. הייתי בשלב בחיים המקצועיים והאישיים שבו רציתי לחקור את סוגיית יחסי האמן-שלטון. תמיד הייתי חובבת של ספרי ביוגרפיות ונכנסתי לתחקיר על חייהם של אמנים שהיו בקונפליקט עם שלטון, או ששיתפו פעולה עם שלטון רשע. בפעם הראשונה בחיי התיישבתי לכתוב את הסיפור שלי כשאני מודעת להיותי אמנית ולא היסטוריונית ולחופש המוחלט שיש לי בכתיבה ללא מחויבות לאמת היסטורית. רק לאחר שסיימתי את העבודה (שנמשכה שנה וחצי) – כולל כתיבה ותיקונים, קריאה ותחקיר, סדנה עם שחקנים, חזרות ושוב חזרה לשולחן הכתיבה – רק אז הבנתי שזו הולכת להיות טרילוגיה. בשנתיים הבאות עבדתי על "לילה שלושה כלבים", ובהמשך על "KIND OF". כל פעם זו היתה בחירה בנושא שהעסיק אותי והוציא אותי למסע".
KIND OF מעמידה בפרונט את מערכת החינוך הישראלית ובוחנת את האופן שבו השפה הופכת לכלי פוליטי ושלטוני המסמן מיעוט לעומת רוב. המיקום והסיטואציות – בית ספר של שנות ה-60 וה-70 בישראל, ילדות והתבגרות בתוך מערכת חינוך שמעצבת את החשיבה של תלמידיה דרך השפה לצייתנות ולמשמעת. הדמויות – אוטוביוגרפיות ומומצאות – מיטלטלות במאבק על קולם של נרטיבים מושתקים ושפות מושתקות. למשל, דמות המספרת (לני שחף), המובילה את היצירה, מספרת על מנהל בית ספר שנזף באביה על כך שהוא מספר לה "סיפורי שואה" לפני השינה, ובאמא שלה, על כך שהיא מדברת איתה ב"שפת האויב" (גרמנית). זהו בית ספר שבו אסור להשמיע שירים בשפות אחרות מלבד עברית, כי "שירים בלועזית יכולים להיות השפעה רעה על התרבות שלנו". זה אותו בית ספר שבו אב בית ערבי המתאמן באילוף כלבים בערבית הופך בעצמו להיות כלב, ה"כלב" שאותו תולה בסוף ההמון המשולהב. השפה איננה ניטרלית ואיננה תמימה: אנחנו כחברה תולים את המיעוט ואת השונה קודם כל דרך המילים.
בין השפות השונות בפרוייקטים מופיעה לה לעיתים גם האנגלית, וכעת ככותרת ליצירה KIND OF. האנגלית משמשת כ-kind of אתנחתא קומית, שמאפשרת הימצאות במרחב ניטרלי, ללא משקעים. למשל, כשאחד התלמידים (יוסי צברי) שואל את המורה שלו (סלווה נקארה) איך להגיע אליה לחיפה לשיעור פרטי בערבית, היא ממפה את שמות הרחובות הראשיים בחיפה בדרך לבית שלה, שלכל אחד שם גם בערבית וגם בעברית. ההסבר העובדתי לכאורה נושא איתו את המטען ההיסטורי והפוליטי של יחסי יהודים וערבים ונעשה בעברית ע"י שחקנית ששפת האם שלה היא ערבית. התלמיד שואל בתגובה: "המורה, זאת אגדה?" והיא עונה: "KIND OF". האנגלית הופכת כאן למרחב של הפוגה שבו אפשר להתבדח לרגע על המציאות המורכבת שאנו חיים בה.
הניג מתענגת על השימוש בשפות בייחוד כשהשפה עומדת במוקד כנושא. רק שאז מתקבל רובד נוסף שהוא הרבה פחות ניטרלי. סלווה נקארה, כמורה לערבית, מלמדת את תלמידיה כיצד לדבר ערבית. כשבין התלמידים שלה שחקנים ששפת אמם ערבית – לא ניתן להתעלם מהאופן שבו החברה שמשליטה סדר ומשמעת גם מכופפת את שפתו של המיעוט, וכך, באופן בלתי נמנע, את המיעוט עצמו.
מתוך "KIND OF". צילום: ג'יאנמרקו ברסדולה
הזעקה של האמן לצדק
הגורם המחבר את כל היצירות היא דמות המספרת המשוחקת על ידי לני שחף/רבקה נוימן. היא הקו שמחבר את כל הנקודות והמנגנון שמניע את ההתרחשות הבימתית כולה. המספרת היא בת דמותה של הבימאית הניג, דמות ספק אוטוביוגרפית ספק בדיונית. בקטע אירוני של הומור עצמי אך כואב המספרת-הבימאית מדברת על חיבתה לעיסוק בהיסטוריה (מתוך KIND OF): "יש לי חיבה מיוחדת לספרים שעוסקים בזוועות של האנושות. עד היום אני נוהגת לבלות את שעות הערות שלי בצפיה ובקריאה בסרטים דוקומנטריים על מעשי רצח, טבח ובעיקר מעשי לינץ'. אז אני מרגישה מאוד טוב, אני מרגישה אקטיביסטית. עם הקפה ביד אחת והסיגריה ביד השנייה – אני בטוחה שאני מתקנת את העולם. טוב, לפחות אני רוצה לדעת מה קורה או מה קרה או מה הקשר בין מה שקרה למה שקורה. עשיתי חצי מהדרך של האקטיביזם. רק שבדרך כלל זה גם נגמר בזה. מקסימום אני לא מצליחה לישון טוב בלילה ומתלוננת בבוקר שאני לא ישנה בלילות, וטורחת להדגיש שזו לא רק מטאפורה. והכי קשה זה הספרים. ממש קוצר נשימה. רק שבדרך כלל אני גם לא עושה עם זה כלום. נשאר רק הקוצר נשימה. נשארת רק המטאפורה".
הטקסטים של הניג חושפים את המתח שבין קולו של האמן, הזועק לצדק ולרגישות מוסרית, לבין היותה של הזעקה הזו רק "קוצר נשימה", אמנות שאינה משנת מציאות בפועל. וזאת, כיוון שהשפה שאותה הניג/המספרת מדברת היא שפת הבמה. באוזלת היד שלה לעשות מעשה אקטיביסטי "אמיתי" היא מבקשת לזעזע אותנו דרך השפה שלה – שפת הדימויים והמטפורות. שירת הבמה.
סגנון הכתיבה הוא סגנון של כתיבה חדשה, הניג מסבירה: "זהו טקסט שנכתב במיוחד לפרויקט ולא היה קיים לפני כן, וגם אין לו קיום כמחזה מחוץ לפרויקט התיאטרוני, וכשאני כותבת טקסט כזה, אני כותבת אותו כבימאית. אינני רואה עצמי כמחזאית. לכן כשהטקסט הזה פוגש שחקנית, אין לי בעיה להעיף ולהיפרד ממנו – אם זה לא עובד או לא ברור או מייגע".
המעקב אחרי דמות המספרת, הבימאית, מעורר בצופים את השאלה: אמת או שקר? מה האפקט שאת רוצה לייצר בשימוש בסגנון הכתיבה הזה הנע על התפר שבין אוטוביוגרפיה לבדיון?
"הכתיבה הזו מאפשרת לי לפלרטט עם הסיפור. להניח שהכל, הכל בדיה. אני לא עושה טיפול עצמי בכך שאני מספרת סיפור אישי. למעשה, אני מספרת את הסיפור שלי אבל לגמרי שואבת מסיפורים של אחרים. אני ציידת. אני צדה סיפורים. אני אוהבת מאד לשמוע סיפורים ואני אוהבת לספר סיפורים. הבמה מאפשרת לי את זה אבל גם מאפשרת להשאיר תהייה או הרהור בעקבות הסיפור. שהרי אם לא נעשה טרנספורמציה מהרגש לתבונה, אז לשם מה כל זה?".
כשנכנסים לעבוד על פרוייקט כל כך ארוך ומורכב למשך שנתיים – צריך תכנית עבודה מסודרת. מהם העקרונות שעל בסיסם את עובדת?
"העיקרון נשמר בכל שלושת הפרויקטים אבל התפתחה הטכניקה. ראשית אני ממוקדת בניסוח נושא, מתחילה להכניס שותפים ליצירה. כל תהליך על סוג כזה של פרויקט, שהוא גם בינלאומי ובשפות שונות – דורש תחקיר מאד ארוך ששותפים לו גם צוות היוצרים וגם השחקנים. דורש עבודה עם דוברי שפות שונות, דורש הלוך ושוב מחדר החזרות לבית ולשולחן הכתיבה. לא פחות משנתיים. מה שמעניין הוא שבכל שלושת הפרויקטים יצאתי לדרך עם נושא אחד ובמהלך החזרות הבנתי שאני למעשה עוסקת בנושא אחר. זה רגע מאד מרגש ומאד חשוב בתהליך היצירה וצריך להיות מאד ערים לו, ולקבל אותו בברכה. בנוסף, זה לא מחזה כתוב היטב, ולכן הסיפור שאנחנו מספרים הוא סך כל החיבור בין הפרגמנטים הדוקומנטרים והפרגמנטים הפואטיים."
אותו "סך כל החיבור" בין קטעי הטקסטים השונים הוא מלאכת מחשבה בפני עצמה. הניג יוצרת חיבורים אסוציאטיביים, לוגיים ואינטואטיביים-רגשיים, בין טקסט לטקסט ובין סיטואציה לסיטואציה על הבמה. באמצעות החיבורים האלו, לא צפויים ולא כרונולוגיים או סיבתיים בהכרח, הניג כותבת את המחשבה שלה על גבי הבמה, ותוך כך היא מזמינה אצל הצופה תובנה והרהור.
מתוך "זוז, אתה מסתיר לי את השמש". צילום: ג'ראר אלון
איך את עובדת עם שחקנים? אילו שיטות עבודה נשארות בחוץ ואילו נכנסות פנימה לתוך חדר החזרות?
"אני תמיד בוחרת שחקנים שנושאים איתם עולם תוכן שמענין אותי. אני לא מכירה את המושג "טייפקאסט" ולא מכירה את המושג "דמות". הרבה פעמים הנרטיב נוצר בעקבות אישיות השחקן. יש בהחלט כמה שחקנים שאני עובדת איתם כבר הרבה שנים והם הגרעין החזק בכל הפרויקטים האלו. אבל בכל פרויקט גם פתחתי דלתות לשחקנים חדשים. טכניקת משחק שמבוססת על פסיכולוגיה ועל הזדהות של השחקן עם דמות אבסטרקטית – אינה רלבנטית בסוג העבודה שלנו. השחקן אינו משחק "דמות", הוא נושא איתו סיפור- וזה משהו אחר. לשחקנים חייבת להיות גם יכולת להיות אירונים לסיפור, להביט בו מהצד. בנוסף, אני מאוד אוהבת שחקנים עם יכולת ורבלית ובפרויקט כזה הם חייבים להעביר טקסטים תיאורטיים קשים, וגם יכולת פיזית ודמיון רב – כדי להעביר עולם דימויים אסתטי ופיזי. בקיצור, שחקנים טובים!"
בתהליך כזה, שיש בו מקום רב לשחקנים שנושאים איתם סיפור, נדרשת הגדרה ברורה איפה הבימאית לוקחת את המושכות ואיפה היא משחררת. הניג מדברת על הדינמיקה העדינה הזו: "אני מאמינה גדולה בבימוי שיוצר עולם ומגדיר את משפט הנושא שעליו עובדים. אני חושבת שבימאי צריך לקחת מושכות והוא גם צריך לקחת אחריות. אבל… תיאטרון לא עושים לבד, ובוודאי שלא בסוג כזה של תהליך. אני מאד קשובה לשחקנים, להערות ולהארות שלהם, לאינטואיציה שלהם. אם אני בוחרת לעבוד איתם אני צריכה שגם הם יבחרו לעבוד איתי. אני לא "נותנת להם עבודה", אני "עובדת איתם". זו שאלה של אמון. לעולם לא אכריח שחקן לעשות או להגיד משהו שהוא/היא אינם שלמים איתו. קורה הרבה ששחקן מביא חומר משלו מתוך עולם האסוציאציות, ואם זה טוב, כמובן שזה ייכנס. אני מתרגשת מזה, אין שום שאלה של אגו".
אמנים נאמנים?
הניג והאנסמבל מופיעים עם היצירות ברחבי אירופה, והיא מספרת על ההתקבלות של היצירה בקרב קהלים שונים: "הבדלי התרבות והשפות השונות יוצרים תמיד סוג של תובנות חדשות. בדיקה של גבולות היצירה, של השפה התיאטרונית שמחברת בין כל התרבויות. גיליתי שההומור והצחוק משתנים בין הקהלים, אבל רגעי העצב והכאב – משותפים לכל תרבות של בן אנוש.
מצאנו בית חדש, בית שהוא ללא מבנה וללא במה קבועה, כמו תיאטרון נוסע. אנחנו נוסעים עם הסיפורים שלנו ועם מזוודה ואנשים באים לראות אותנו. זה גם מאד מחזק את יכולת ההתאמה לחללים שונים. חללים ריקים שיכולים להכיל את הסיפור שלנו. אני חושבת שפיטר ברוק גאה בי!".
אבל ההכרח במציאת הבית החדש והארעי, שאיננו נתמך על ידי ממסד כלשהו, הוא לא מקרי. בשנים האחרונות הניג יוצרת באופן עצמאי ללא תמיכה ממסדית, מתוך החלטה ובחירה מודעת שלא להיתמך על ידי גופים ציבוריים.
בימים אלו עולה בכנסת לקריאה שנייה ושלישית חוק של שלילת תקציבים על בסיס נאמנות בתרבות. חוק שאם יעבור, עלולות להיות לו השלכות קשות עבור אמנים כאן בארץ. כאמנית המסרבת להיתמך על ידי המדינה או הרשויות בכל הפרויקטים האחרונים שלך, מה תוכלי לומר לכל היוצרים שעלולים לסבול מההשלכות של חוק כזה?
"אני מלמדת בימוי באוניברסיטת תל אביב ומביטה בדור הצעיר שיוצא לחיים אלימים וחוקים לא דמוקרטים. וזה מאד מאד מטריד ומדיר שינה. חד משמעית, אני מאמינה שהמדינה חייבת לסבסד אמנות כדי שתהיה חופשיה מהישג מסחרי. את כל המושגים הטיפשיים והמסוכנים כמו "חופש המימון" צריך היה לעצור מזמן ביחד עם מי שהמציא אותם. אם התשתית הזו לא מתקיימת, אין שום סיכוי שיקרה כאן משהו משמעותי וזה משפיע באופן ישיר על החברה. חברה זקוקה למגדלור, חברה דמוקרטית חייבת את אמניה.
אני בחרתי לעבוד ללא מימון ממשלתי מכיוון שאני יכולה להרשות לעצמי. לא יכולתי לסבול את הניכוס שהממסד עשה ליצירה שלי. לא יכולתי יותר לסבול שנותנים את העבודה ארוכת השנים שלי כדוגמה ל"דו קיום". אני עובדת היום עם אמנים פלסטינים, סורים, מרוקאים וישראלים. אני רוצה להיות חופשיה. מנותקת מכל קונטקסט ממסדי בכלל.
אבל אסור לוותר כאן בפנים. אני מקוה שזה לא מאוחר מדי. אני מצפה כבר הרבה זמן לתגובות רדיקליות מצד בעלי הכוח בממסד. למחאה רדיקלית. הם לא החשיכו את התיאטרון כשסגרו את תיאטרון אל מידאן בחיפה. עכשיו זה הגיע גם אליהם. בממסד תרבותי שלא מנוהל על ידי אנשי רוח – אין מה להתפלא. צריך ליצור אלטרנטיבה והיא תבוא רק מהצעירים. אני בטוחה שזה יקרה".
ומה הלאה, על מה את חולמת בעתיד? אפשר לומר שהחלום הוא להעלות את הטרילוגיה בערב אחד?
"אני בהחלט מחכה לאפשרות ההפקתית להעלות את כל הטרילוגיה באותו קונטקסט ולקבץ את כל השחקנים שהיו שותפים לה. אבל אני גם מתגעגעת לביים מחזה של צ'כוב… הפרויקט החדש שעליו אני עובדת (לא המשך לטרילוגיה) נקרא "המלכה ציוותה עליו לשכוח" ומבוסס על פרגמנטים מתוך ספריו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי.
יותר מזה, כרגע, אינני יכולה לומר.
אני עדיין בשלב ההרהור".
KIND OF |פרויקט עצמאי מאת ובבימוי אופירה הניג | 28-30/11/18 | תאטרון הבית
אגלה לכם סוד. מכל מגוון הז'אנרים בתיאטרון, אם יש אחד שמעולם לא הרגשתי שאני מתחברת אליו, זה הריאליזם. הקסם שלו סאבטקסטואלי מדי לטעמי, הוא לא מספיק אסקפיסטי ולרוב הוא לא מאפשר עיצוב בעל אופי פנטסטי, שהוא בין המועדפים עליי. את המחזה "הדה גאבלר", מאת הנריק איבסן, קראתי לראשונה בתיכון במסגרת מגמת תיאטרון, ובזמנו לא הצלחתי לראות את כל רבדי המחזה המיוחד הזה. ההפקה החדשה, בבימויו של תום חודורוב העולה כיום בתיאטרון הבית, נתנה לי הזדמנות לבחון מחדש את המחזה ובסופו של דבר, להתאהב בו לחלוטין בזכות משחק משובח ובימוי נפלא.
הדה גאבלר – קווים לדמותה. המחזה עלה לראשונה במינכן בשנת 1891 והציג כדמות ראשית אישה שנויה במחלוקת, שלאורך השנים נתפסה בעיני במאים שונים כדמות מובילה בחברה או קורבן נסיבות חייה, כדמות פמיניסטית או כחסרת עקרונות, מניפולטיבית הפועלת למען עצמה. המחזה עצמו נחשב לקלאסיקה של הריאליזם ומופת כתיבתי ודרמטורגי, ובדיוק מסיבה בחר חודורוב דווקא בו. יותר מכך, בשל השלכות עידן תרבות האינסטנט ותעדוף פופוליסטי על פני מניעים אמנותיים, הוא בחר להחזיר אל הבמה את היצירה הדרמטית המסוימת הזו.
הדה גאבלר. צילום: יוסי ירום
עלילת המחזה כולה מתרחשת בסלון ביתם של הדה (גבאלר) טסמן ובעלה יורגן, ומתפרשת על פני יומיים עמוסים במיוחד. ההצגה נפתחת בקצב טוב ואנרגיה גבוהה, עם המשחק הנפלא של דוית גביש המגלמת את הדודה יוליה. עיצוב הדמויות ותהליך העבודה המשותף שלה, כמו גם של כל השחקנים, עם הבמאי, ניכרים היטב והמתח שהם בונים יחד לאורך ההצגה מחזיק את הקהל בריכוז שיא. בין לבין, אתנחתות קומיות קצרצרות הנישאות מפי ברטה המשרתת, אותה מגלמת כרמל נצר, מאפשרות לקהל פריקת לחץ מנטלי.
בהפקה הזו ניתן לראות בבירור את טביעת האצבע האישית של חודורוב, שזו הצגת הביכורים שלו כבמאי. המיזנסצינה מלאה משמעות ומתכתבת באופן רציף עם התאורה, שהיא כשלעצמה טובה אך לא יוצאת דופן. מעברי התפאורה והזמנים במחזה, בוימו כאינטרלודים תיאטרליים קצרים ומדויקים, במהלכם הושמעו שירים שהתאימו ככפפה לשפה הבימתית. ליהוק השחקנים היה ברובו נפלא: יריב קוק בתפקיד השופט בראק וחן גרטי כהדה גאבלר נדמו מאוד טבעיים, ועמרי רווה הציע זווית לא צפויה לדמותו של איילרט לווברג, אם כי לעיתים נדמה שהדמות לא מתאימה לו ולפרסונה התוססת שהוא מעצב. לוובורג של רווה הוא עממי וחם-מזג יותר מזה המוצג במחזה, האנרגיה מבעבעת בו וכל רגע מאיימת להתפרץ. הדבר מחריג אותו מעט מיתר הדמויות המאופקות יותר.
צילום: יוסי ירום
עיצוב התפאורה והתלבושות אסתטי ונעים לעין, והצליח להעביר את התחושה הקרירה והמשונה של התהליכים שהדמויות עוברות, אך לעתים לקה באובר-מודרניזציה שלא עוגנה בעיבוד טקסטואלי, דבר שהקשה על הצופים להתמצא בעולם הבדיוני.
לסיכום, ההצגה היא הצדעה אמנותית לאבי הדרמה הריאליסטית, בהפקה קולחת, שמאופיינת בפתרונות בימוי מתוחכמים ועבודת משחק נפלאה.
"הדה גאבלר"
תיאטרון הבית
מאת: הנריק איבסן
תרגום: גד קינר קיסינגר
בימוי: תום חודורוב
משחק: דוית גביש, חן גרטי, ניצן לברטובסקי, כרמל נצר, רפאל עבאס, יריב קוק ועמרי רווה.
כמו החתול של שרדינגר, עשר דקות יכולות להיות איטיות ומהירות מאוד, בעת ובעונה אחת. מרתה קלטה את זה על בשרה ונפשה, במופע החדש של מיה מגנט ומירי סגל, שעלה לאחרונה בפסטיבלים בתמונע ובתיאטרון הבית. המופע מאפשר לצופים מהקהל להיות מפעילים של אווטארים אנושיים (מיה מגנט ודורון לב), למשך עשר דקות תמימות. במהלך ההפעלה, האווטארים עושים כל שתבקשו, במידת ההיגיון, כמובן, בהתאם להוראות אותם הם מקבלים דרך הטלפון החכם שעל זרועם. כך, ניתן לגרום להם להגיד דברים שלא העזתם להגיד בעצמכם, לעשות דברים שאתם מפחדים לעשות, ולהגשים פעולות אינטימיות/אלימות/מפתיעות. בניגוד למופע בתמונע, בו הצופים הפעילו באמצעות טבלט בחלל התיאטרלי, במופע שעלה בפסטיבל "FOMO" בתיאטרון הבית, המפעילים יכלו לעשות זאת דרך המחשב. באופן ראשוני, וחד פעמי למדי, מרתה השתתפה במופע כמפעילה, ונותרה בחיים בכדי לספר.
כן, גילוי נאות, מרתה יודעת. למגנט ומרתה יש היכרות די ארוכה, הן ככתבת לשעבר במגזין והן כיוצרת תיאטרון חדשנית. זהו, מרתה אמרה את זה. אתם יכולים להירגע, אין כאן נפוטיזם, אלא ציון עובדה אובייקטיבית שמיה מגנט לא מפסיקה לחדש את היצירה שלה, ואת זו המוכרת כיום בפרינג'. ההצגה "לבדנו, ביחד", בבימויה, עולה בימים אלו בצוותא ומתמקדת במערכות היחסים בעידן הפייסבוק והוואטספ, ולאחרונה הציגה מופעים טכנולוגיים, כגון "מתי נתממשק" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ו-"מקודדת" בתיאטרון תמונע. גם אלו, מתמקדים ביחסים בין הפרט לאחר, לעצמו ולמכונה, בעידן הטכנולוגי.
מתוך "Need Some Body". צילום: אבי גולרן
המופע "Need Some Body", היה דומה ואחר במקביל. גם הוא, ביקש לבחון באופנים אינטראקטיביים את הנושאים הללו, אבל הציע דרכים חופשיות קצת יותר. אם בעבר, מגנט יצרה חומר גלם מאלמנטים שנקבעו מראש, כעת דורון לב והיא היו החומר גלם עצמו. וזה היה מרתק. על אף שלמרתה יש קילומטרז' כלשהו כבימאית, והמומחיות שלה, בין היתר, הוא לכוון שחקנים לכדי יצירה בימתית מוגמרת, כמפעילה במופע, היא זכתה ליד חופשית יותר. ללא מגבלות או עלילה, ללא גב לקהל או אפ-סטייג' מיין גוט, אלא פשוט ליצור ולהפעיל. מרתה מודה ומתוודה כי בכל פעם שהתור שלה הגיע להפעיל, והאווטארים פנו אליה ישירות דרך עין המצלמה, למרות שלא ראו אותה בפועל, היא חשה שטף אדרנלין מעודד, כאילו כרגע עלתה אל הבמה בעצמה. בין היתר, הפעילה את השניים לרדוף אחד אחר השנייה, לסטור, לנשק, ללטף, לחקות ולהפתיע. בשעות המאוחרות, שכן המופע נמשך עד 0:30 בלילה, הפעילה לנוח, לשבת על כיסא, לשתות, ומיד לאחר מכן, שוב לסטור וללטף.
לצד האלמנטים המרתקים שהמופע הזה סיפק, הוא נתקל והתקיל את הצופים בלא מעט חסרונות טכנולוגיים. מאחר והמופע צולם בשני אופנים נפרדים – אחד לצופים שבבית ואחד למפעילים – היה פער רב בין מה שהצופים ראו לבין מה שקרה בפועל על הבמה. הפער הזה היה כל כך גדול, עד כי שעה לאחר שמרתה הפעילה בפועל, היא ראתה כצופה את מה שעשתה כמפעילה. מאחר והמופע מושתת על הפעלה בשידור חי, זה די מפספס את המטרה המקורית. מעבר לכך, מסיבה מסוימת, השידור שהועבר אל הצופים הועבר באופן מגומגם. בכל כמה שניות, התמונה קפאה והמשיכה, קפאה והמשיכה, במשך כמעט כל המופע. לבסוף, כשמרתה רצתה להפעיל פעם אחת אחרונה, ונכנסה אל תור המפעילים, התמונה קפאה לחלוטין, עד שהשתחררה, ציינה כי נותרו 10 דקות לסוף המופע, ולבסוף השידור נפסק. מרתה נותרה באוויר, ממתינה לתורה, שלא התממש. זה היה, בלשון המעטה, מתסכל. כל אלו, לצד פאקים קטנים אחרים, כגון זה שלאחר ההפעלה, היוצרות ביקשו מהמפעילים להחוות דעתם על המופע באמצעות מסמך גוגל, אבל לא היה ניתן לכתוב בפועל במסמך, ועוד ועוד.
בדומה לפער בין מה שהצופים ראו לבין מה שהמפעילים ראו, ניכר דיסוננס מטורף בין הטכנולוגיה עליה התבססה היצירה, לבין היצירה בפועל. אם הקשיים הטכנולוגיים גרמו לכך שהיצירה לא הגשימה לחלוטין את המטרות שלשמן נוצרה, על הבמה, האווטארים והמפעילים יצרו עולם אחר לחלוטין, תיאטרון טכנולוגי מודרני כהלכתו, אם נשים בצד את כל ההגדרות התיאטרליות למודרניזם ופוסט-מודרניזם. במשך שלוש שעות תמימות, האווטארים האנושיים נתנו את כל כולם ליצירה, ועל אף הקושי והמבוכה, והאפילה הדרמטית בשל חוסר מחזה או הצגה, הם הצליחו לגרום להוראות הקונקרטיות שקיבלו להפוך לעשירות ומעניינות יותר, ודרמטיות לחלוטין. גם כאשר חלק מהמפעילים נעזרו בשירים של "Florence and the Machine" וציטוטים מהמלט, או הוראות לקוניות כגון לשבת על כיסא ולשתות מים.
באף אחת מהפעמים, לפחות אלו שמרתה הצליחה לראות, לא נוצר דיון דרמטי בנוגע למהות היצירה, או בנוגע למה שהיא מבקשת להעביר. מיה ודורון לא הופעלו לחשוב, הם הופעלו לעשות, לדבר, להוריד חולצה ולשים אותה על הראש, להתנשק. אבל לאחר שהמופע הסתיים, וההזיה הטכנולוגית נגמרה, אין ספק כי נותר טעם של עוד, של כמה עוד ניתן לפרוץ את הגבולות, מה עוד אפשר לגרום למיה ודורון לעשות ומתי יסרבו, ומה זה אומר עלינו, שהדרך היחידה שנותרה לנו להביע את נפשנו המדממת, היא באמצעות אווטרים מקוונים ופוסטים בפייסבוק?
Need Some Body
יצירה: מיה מגנט ומירי סגל
מופיעים: מיה מגנט ודורון לב
ייעוץ אמנותי: ליאור זלמנסון
תכנות: אמיר עוזר
צילום: יונתן לוי ונועה גרוס
כדאי לשים לב במדיות השונות לגבי מועדים נוספים של המופע.
