Frankly, my dear, I do give a damn

על ההצגה "לסביהונסט"

מאת: מרתה יודעת

בשלהי שנות התשעים, אחד המקומות הטובים ביותר להכיר את החברה הבאה שלך, זו שתחלקי איתה מיטה ולב, היה המינרווה. היום, מסתבר, הברים הלהט"בים החלו לאבד את כוחם וכבר לא מהווים כמקומות בילוי בלעדיים לחברי הקהילה, אלא לכל אחד ואחת, ולא משנה מהי נטיית לבם. הסיבות לכך רבות, אבל בין אם מדובר באותות המאבק המבורך שהחל לפני חמישים שנה אי-שם בארצות הברית ובין אם מדובר במניעים כלכליים גרידא, התוצאה היא שהמקומות בהן את יכולה להיות בטוחה שאת מתחילה עם מישהי שמבינה ללבך ולא לסיים את הערב במפח נפש, הולכים ומצטמצמים. כפועל יוצא, מנעד סוגי המקומות בהם בנות הקהילה יכולות למצוא את בחירות לבן, או להביא את החברה ולהשוויץ בה מול עיניה של האקסית, הלך והתרחב. אולם התיאטרון בלאנש רפפורט בהבימה הוא אחד מהם. ליתר דיוק, ההצגה לסביהונסט, שרצה כבר יותר משנתיים.

מרתה שמעה על ההצגה הזו רבות וטובות, אבל עדיין לא הצליחה לפנות את הלו"ז התרבותי העמוס שלה בכדי להגיע ולהבין על מה כל המהומה. לאחרונה, הצליחה לעשות זאת, וגבירותיי, המהומה בהחלט מצדיקה את הבאזז שנוצר סביב ההצגה והתופעה. היצירה שהוצגה לראשונה במרכז הגאה בתל אביב ובשנה האחרונה עברה למשכנה החדש בהבימה, מורכבת מסצינות ושירים המתמקדים בחיי האהבה, הדייטינג והזוגיות של נשים שאוהבות נשים, ומציגה אותם כמו שהם, ללא תגיות, דעות קדומות או סטריאוטיפים.

לסביהונסט - לואיז גרין

לסביהונסט. צילום: לואיז גרין

אם תתבקש לזקק את הסיבות מדוע לסביהונסט בהחלט עמדה, ועומדת, במשימה שהציבה לעצמה ולמה הצליחה לצבור קילומטרז' מכובד מאוד, יחסית להצגת פרינג', עולים שלושה פרמטרים עיקריים, השילוש הקדוש שמגדיר כל הצגה טובה – טקסט איכותי, משחק מצוין ובימוי מהודק.

קטעי ההצגה נכתבו על ידי מיקה בן שאול, ענת זמשטייגמן, אילה דנגור, תמר עמית יוסף ורעות נגר. עם זאת, על אף שכבודן של יתר הכותבות במקומו מונח, דווקא כתיבתה של מיקה בן שאול, שיצרה את ההצגה וכתבה חלק הארי מבין הקטעים, חדרה אל לבה של מרתה. בלולייניות טקסטואלית נפלאה, בן שאול הצליחה להמחיש את רזי הלב, הנשמה והנפש גם יחד של נשים בכלל ונשים לסביות בפרט בעידן הווירטואלי של תחילת שנות האלפיים. מרתה מודה שלא נתקלה בטקסטים של בן שאול לפני ההצגה, אולם ביציאתה מהאולם, מיהרה לגגל את שם הגברת ובמחסני האינסטגרם מצאה מכמנים טקסטואליים נהדרים פרי עטה. שווה לעקוב אחריה.

מעבר לכך, יש לציין לשבח את משחקן של חברות הקאסט, ענת זמשטייגמן, מיקה בן שאול, אילה דנגור, תמר עמית יוסף וטל שחר בן ארי, שהציגו מגוון אמין של נשים ודמויות המתעמתות עם מחסומי הלב והחברה, או נתקלות באי אילו סיטואציות משעשעות המוכרות לכל אישה באשר היא, שפשוט רוצה שיאהבו אותה בזכות ולמרות האיכויות, הקמטים והשריטות שלה. על כל אלו, ניצחה הבמאית ענת זמשטייגמן שהצליחה להדק את כלל הקטעים השונים משהו לכדי יצירה קוהרנטית וקורעת במיוחד. הפרמטרים התיאטרליים הללו מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שההצגה לא מבקשת להתייפייף ולהציג מציאות ורודה או כזו המותאמת לתפיסות חברתיות, אלא חושפת את חיי האהבה של נשים לסביות כמו שהם, על כל הטוב והחרא שבהם, על כל החמלה, הכעס, ההומור, הבכי, הקשיים, החתולים, סצינות הקנאה, מעבר הדירה אחרי הפגישה השנייה, ההתאהבות חסרת שליטה במישהי שכרגע הכרנו והעמדות הפנים הווירטואליות.

לצד זאת, למרתה קשה שלא להתייחס לשני אלמנטים שלעניות דעתה העכירו במקצת את איכות היצירה. ראשית, עצם הצגת היצירה באולם בעל יציעים צדדיים ואנכיים לבמה, כשהבמה היא פרונטלית, עלול לגרום לצופות אחדות לראות חצי מהדברים שצופות אחרות רואות, וחבל, כי בהחלט יש מה לראות. מעבר לכך, עצם שימוש היוצרות במסך הבמה ותיעולו לכדי אחורי הקלעים אליו יצאו ונכנסו בין הקטעים, הוביל לכדי הסתבכות מיותרת עם המסך, חשש הצופות פן תיפולנה השחקניות ברגלי הקוליסות או בשאריות תפאורה שנותרו מאחור, וכתמי אבק על בגדיהן של השחקניות. לו יכלו, היה עדיף אם השחקניות היו נותרות על הבמה, ישובות בכיסאות בצדי הבמה, ומשם עולות אל קטעיהן. אחד הדברים המרתקים ביותר בתיאטרון הוא לצפות בפני השחקנים/שחקניות בצדי הבמה, דווקא כשהם/ן אינם בפרונט ולא מקבלים/ות את תשומת הלב המלאה של הקהל. שנית, על אף שמרתה מבינה את הצורך בבדיחות פנימיות נוסח תיאטרון הנו היפני, המהדהדות לחיי הקהילה שרבות מחברותיה יושבות בקהל, אם חוזרות על בדיחה יותר משלוש פעמים היא כבר מאבדת מהטעם שלה.

אבל, אם נשים הנ"ל בצד, מרתה מפצירה בכן ובכם ללכת, לא, לרוץ, להצגה המעולה הזו. ומרתה, כאמור, יודעת על מה היא מדברת.

לסביהונסט

תיאטרון הבימה

יוצרת: מיקה בן שאול

במאית: ענת זמשטייגמן

כתיבה: מיקה בן שאול, ענת זמשטייגמן, אילה דנגור, תמר עמית יוסף ורעות נגר.

שחקניות: ענת זמשטייגמן, מיקה בן שאול, אילה דנגור, תמר עמית יוסף וטל שחר בן ארי.

מפיקה: רעות נגר.

לחנים וניהול מוסיקלי: טל שחר בן ארי

מועדים נוספים: 15/6/18, 12:00 תיאטרון הבימה

כדאי להתעדכן במועדים נוספים בדף הפייסבוק של ההצגה

 

 

 

קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – נעמה ארמון!

מאת: הילה ציגל

נעמה ארמון, שחקנית ויוצרת, בוגרת בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. בשנה השלישית ללימודיה שיחקה בהצגה "ביאטריצ'ה" בבימויו של שי פיטובסקי, שהמשיכה לרוץ בצוותא. ארמון שיתפה פעולה עם פיטובסקי גם לאחר מכן, כשהחל לנהל את קבוצת הצעירים של הבימה, מלבד ארמון, הקבוצה מונה את לאה גלפנשטיין, אלינור פלקסמן, אייל רדושיצקי, יובל שלומוביץ', הראל מוראד, שחר רז ועודד אהרליך, רובם יוצאי סמינר הקיבוצים. במסגרת קבוצת הצעירים ארמון שיחקה בהצגות "ארץ חדשה", "החוטם" ו"מיסיה דה פורסיניאק". כמו כן, שיחקה בהצגה "עניין של גברים", מאת ובבימויה של עמית זרקא.

בימים אלו, ארמון משחקת בהצגה "איש עומד מאחורי אישה יושבת" בהבימה, פרי עטו של חנוך לוין, כמו כן, משחקת בהצגה "אדם לא מת סתם" ומשחקת בהצגות קבוצת הצעירים, הרצות מדי חודש.

נעמה ארמון נשואה לרוי קלדרון, שחקן תיאטרון.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה –  הצגה מצויינת שראיתי לאחרונה נקראת ״ד.נ הקדוש ברוך הוא״ בבימוי עמית זרקא ורותי אוסטרמן, בוגרות סמינר הקיבוצים. ההצגה רצה בתיאטרון יפו הלא הוא התיאטרון הערבי עברי. תיאטרון אמיתי, חי, לא מתפשר שמוציא אותך מהאולם בתחושה שעברת חוויה חשובה ומעצימה.

2. התפקיד שעשיתי שהכי התחברתי אליו – קשה לי להחליט איזה מ״הילדים״ אני הכי אוהבת. זה תלוי תקופה. אני יכולה להגיד שכל תפקיד שמלמד אותי משהו חדש הוא תפקיד משמעותי וכיפי. בהצגה האחרונה בהבימה, ״אדם לא מת סתם״ בבימוי שיר גולדברג, אני מפעילה בובה של כלבה ששמה זיווה ואני מאוהבת בה ברמות קשות 🙂 .

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אמונות תפלות הן תפלות וסתמיות, לא מתחברת. אבל אני יכולה להגיד שאמא שלי קנתה לי לפני כמה שבועות חוט אדום מהכותל. קשרתי אותו לרגל קשירת פרפר כי אני לא יכולה לעלות עם זה לכל הצגה, ויום אחד בדרכי הביתה ראיתי את החוט שמוט בחדר המדרגות של הבניין. בעלי אמר לי 'עזבי אל תרימי, זהו, העין הרעה התפקעה'. צחקנו, אבל החוט נשאר על הרצפה. מה שצריך לקרות קורה, זאת האמונה היחידה.

4. ההשראה שלי – אנשים באופן כללי, ברחוב, באוטובוס, במקום העבודה, פוליטיקאים. גם חפצים הם מקור טוב להשראה לדמויות. האנרגיה שלהם, הקצב, הריח, הצורה.  אמן חוקר פוקח את עיניו ברחוב ומקבל השראה בכל מבט.

5. ישנה כפיות בלילה עם – סדר השינה במיטה: מימי החתולה, אני, פיט החתול ורוי בעלי. אשכרה ישנים כפיות, לא צחוק.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – הסירוס. אנשים חסרי ביצים. בלי תעוזה לא מגיעים לשום מקום. נשארים לאונן על הצרה הכספית. אבל אמנות אמיתית ומתפתחת לא יכולה להרשות לעצמה למצוא חן. אני לא אומרת שהמציאות פשוטה אבל לדעתי עדיף להפסיד קהל הדיוט כדי להתחיל לקבל לאט לאט דור חדש של קהל סקרן ודעתן.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – מהרגע שהסתכלתי במראה וזיהיתי את עצמי 🙂 .

8. אם לא הייתי שחקנית הייתי – יש המון אופציות.. רקדנית, מטפלת, אגרונומית, מתנדבת ברופאים ללא גבולות.

9. הכי סקסי בעיני – צניעות וחוש הומור. פזילת חן ועין עצלה זה גם סקסי ואנשים שקמים בבוקר, יש להם פרצוף סקסי בעיני.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה – אני מזכירה לעצמי שאני יוצאת לקרב על חיי ולא לשכוח ליהנות ממנו עד הסוף, נשימת חיזוק ויוצאת לבמה.

אישה וטוב לה

[*לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "משהו טוב"

מאת: אנה מינייב

שלושה דורות של נשים על במה אחת זאת בהחלט חוויה עוצמתית, מרגשת ואינטימית. סיפורי החיים של הנשים הללו שזורים האחד בשני והם נוגעים בתהליכים שהנשים הללו עוברות בכדי שיהיה להן טוב. זוהי איננה מלודרמה סוחטת דמעות, אלא קומדיה המציגה את המורכבות והיופי הקיים בכל אחת, בצורה כנה להפליא. לסבתא יש שפן ורוד רוטט, לאמא יש דיכאון בדידות ולילדה יש תינוק בבטן מהחבר בתיכון, וכל אלה מלווים בתהליכי צמיחה, מוות, פרידה, ומציאת האושר. העוצמה הנשית חזקה מאוד, הן של הדמויות והן של השחקניות המגלמות אותן – ליא קניג הוירטואוזית, טטיאנה קנליס- אולייר הנפלאה ומורן רוזן המוכשרת. הנשים הללו יעוררו בכן, וגם בכם, את הכמיהה לאהבה גדולה ולהשלמה גדולה, הן יזכירו לכם את רגעי התום ויראו את הדרכים העקלקלות להגיע למשהו טוב.

משהו טוב

תיאטרון מ.ר.א.ה ותיאטרון הבימה

מאת: איליין מרפי

נוסח עברי: רבקה משולח

בימוי: רועי הורוביץ

משחק: ליא קניג, טטיאנה קנליס-אולייר, מורן רוזן

תפאורה: מושיק יוסיפוב

מוסיקה: אפי שושני

תלבושות: ילנה קרליך

תאורה: מאיר אלון

הצילום שבכתבה: דניאל קמינסקי

הצגות נוספות: 21/5-23/5 בשעה: 20:30

חייהם של המבקשים למות

סקירת ההצגה "של מי החיים האלה בעצם?"

מאת: אנה מינייב

מה אתם הייתם עושים אם, חלילה, הייתם משותקים מהצוואר ומטה? שוכבים במיטת בית החולים ללא יכולת להניע שום איבר מלבד הראש שלא מפסיק להריץ את תסריט החיים שמחכה לכם בצל השיתוק שאין לו פתרון?

יש כאלה שממשיכים לחיות, מסתגלים לעובדה שלעולם לא יחוו יותר שום חוויה פיזית ומוצאים פתרונות קריאטיביים שמחזקים את יצר ההישרדות האנושי, ומנגד יש כאלה שמחליטים כי חיים שכאלה אינם רצויים עבורם. ההצגה "של מי החיים האלה בעצם?", אשר הנה עיבוד למחזה מאת בריאן קלארק, מציגה תמונת מצב קשה לעיכול ומעלה את הסוגיה הקשה מכל, לחיות או לחדול? ההצגה, החלה את דרכה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א בבימויה של דפנה זילברג, ומציגה כעת בהבימה.

ההצגה עוקבת אחר ההחלטה של קן הריסון (המגולם על ידי גל פרציגר) למות. הריסון, פסל במקצועו, אשר נפצע בתאונת דרכים ומשותק מהצוואר ומטה, שוכב במיטת בית החולים מלא בתסכול וכעס על מצבו, שלעולם לא ישתנה. צוות בית החולים מטפל בו במסירות שמוציאה אותו מדעתו, בעיקר בגלל הרחמים הגדולים שהם חשים כלפיו וגם כלפי עצמם. בית החולים מלא באנשי מקצוע שמסוגלים לעשות כמעט הכול, אך ניצבים חסרי אונים מול הריסון. חוץ מלשכנע אותו להמשיך את חייו בצל השיתוק, אין בידם שום פתרון מתקבל על הדעת עבור בן אדם, שהוא גם אמן שיוצר בידיו, אשר לא מוכן להמשיך להתפשר על חייו. "אני משותק, אתם אימפוטנטים" יורה הריסון לכיוון הצוות הרפואי הנחוש והמשוכנע כי חיי אדם, בכל צורה שהיא, לא נתונים לויתור.

הריסון נמנה עם אלה שהחליטו להילחם על הזכות שלהם למות בכבוד, ולמרות שזה נשמע כמו החלטה הזויה, נראה כי החלטתו הנה אנושית ומוצדקת. התחושה שמתייחסים אליו כאל חולה ולא כאל בן אדם, הובילה אותו להחלטה כי המוות נמצא בידיו בלבד, וכי אין שום גורם שיוכל להניע אותו מלהחליט את גורלו.

פרופסור אמרסון (רפי קלמר), מנהל המחלקה בה שוכב הריסון, נחוש בדעתו להשאיר את הריסון בחיים, בכל מחיר. הוא מתעקש ללא הרף לשמור על קדושת החיים, עד שנדמה כי ההתעקשות שלו נועדה בכדי לגרום לעצמו להרגיש שליח של האלוהים. אחד הרגעים הצובטים בהצגה הוא הרגע בו מזריק הפרופ' ואליום לוורידו של הריסון, אשר מתנגד בכל תוקף לטשטוש הצלילות המחשבתית שלו. תארו לכם שמישהו כופה עליכם משהו נגד רצונכם ואין לכם שום יכולת לעצור אותו.  הריסון אמנם מנסה לעצור אותו, אך כולנו יודעים כי החיים והמוות לא תמיד נמצאים ביד הלשון.

לאור ההחלטה הגורלית, מבקש הריסון את עזרתו של עורך דינו (אלעד שרעבי) בכדי שייצג אותו במאבק האחרון בחייו, אך הפרופ' מתנגד וטוען כי המצב הנפשי של הריסון לא מאוזן בכדי להחליט על מותו. זהו הרגע בו נאלץ כל אדם בקהל להתמודד עם השאלה האמיתית, האם מערכת הרפואה היא זאת שבידה להחליט על חיים של בן אדם שאינו מעוניין בהם יותר, או שמא לכל אדם, ישנה הזכות לחרוץ את גורלו?

לא ניתן להישאר אדיש לשאלה הקיומית הזאת, שכן, בית החולים איננו מקום ששום אדם היה רוצה לבלות בו את שארית חייו בעודו מחובר לקטטר ומיני מכונות אחרות, ומצד שני, יצר החיים, כפי שמראה המציאות, הוא דבר שמסוגל לנצח כל מכשול. מעצבת התפאורה, מריאלה פיבניקה, עיצבה את החלל בצורה אשר משדרת קרירות וריקנות, כך שהיא מבהירה כי החיים בחדר החולים אינם אלא בית כלא לגופו חסר התזוזה של הריסון. על הרצפה מפוזר חול שמסמל מצד אחד את היצירה שהריסון לא יוכל יותר לממש, ומצד שני את האדמה בה הוא עתיד להיטמן אם תצלח השאיפה שלו למות.

בן אדם מורכב מנפש וגוף, וכאשר אחד המרכיבים הללו מפסיק לשמש את האדם נוצרת תחושה של סוף. ניתן לראות זאת מהצד השני של המתרס, כאשר הגוף חי אך הנשמה כבתה. אם כן, מה שווים החיים האלה אם אין ביכולתו של בן אדם לחיות כמו בן אדם, לממש את חלומותיו, כישרונותיו ותשוקותיו?!

החיים האלה, בעצם, הם שלנו, וההצגה הזאת הזכירה לי עד כמה הם קצרים.

של מי החיים האלה בעצם?

תיאטרון הבימה

בימוי: דפנה זילברג

עיבוד, תרגום ודרמטורגיה: דייויד שיינברג ודפנה זילברג

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

מוסיקה: אייל לנזיני עיצוב

תאורה: מתן פרמינגר

כוריאוגרפיה: עידית סוסליק

הדרכת תנועה: מור לידור

ע. במאי: ליאת צוק

שחקנים: רן אסולין, רותם בלאו, לימור זמיר, דנה זקס,

ריקי חיות, גלעד אדלר/גלעד פרידמן, גל פרציגר, רפי קלמר, מירב שפיץ,

אלעד שרעבי

כדאי לעקוב אחר מועדי הצגות נוספות.