הדרך למוות בשיר וריקוד

על ההצגה "גידי – מחזמר בהקיץ"

מאת: אורית איזנשטיין

מודה שלא הייתי רגועה לפני הצפיה ב"גידי – מחזמר בהקיץ". מילא אם הצגה היא לא טובה, אפשר לספוג, אבל מחזמר שבו שחקנים שלא ממש יודעים לשיר ובנוסף המוסיקה גרועה, זה כבר קשה מנשוא.

שינסתי את כל האומץ שיכולתי, נשמתי עמוק והלכתי לצפות.

"גידי – מחזמר בהקיץ", תיאטרון האינקובטור, האורות כבו, הקהל מתרגש, פרימיירה.

קצת על העלילה – המחזמר מגולל את סיפורו של גידי, שבסך הכל מבקש לחצות את הכביש בכדי להתחיל עם המוכרת במכולת. תוך מהרה, הוא כלוא בכאוס של מחשבות ואהבות ומתמודד עם מלאכית מוות שמאיימת לכלותו. כל זה, מתפרש על פני דקות בודדות ובמשך מחזמר שלם.

לפני שהחושך בלע את כיסאות הקהל, שלושה נגנים עלו והתיישבו בצד הבמה. אין ספק שמוסיקה חיה תמיד נשמעת הרבה יותר טוב מפלייבק – החלטה טובה ואמיצה. ההצגה מתחילה, שישה שחקנים על הבמה, שיר ראשון, החבר'ה יודעים לשיר ועושים את זה טוב ועכשיו אפשר לשחרר את הפחדים והחששות ולראות לשם מה התכנסנו.

תחילת ההצגה קצת טרחנית, סצינה שבה בחור חולם על בחורה שלא מודעת לקיומו ומשום מה לא ברור למה יש שלושה בחורים לבושים זהה ושלוש בחורות גם הן לבושות באופן זהה, האם המחזמר הולך לכיוון הזוי משהו? התמונה מתבהרת מהר למדי – דמותו של גידי מורכבת משלוש דמויות: הרגשי, השכלי והילד. גידי הרגש רוצה ללכת למכולת לפגוש את הבחורה עליה הוא חולם, גידי השכל מנסה לשלוט בגידי הרגש, ומבקש לשכנע שיותר חשוב להגיע לעבודה בזמן כמו אצל כל אחד, והילד רק מנסה להבין למה, כמה ואיך.

גידי - ארתור לנדה

גידי – מחזמר בהקיץ. צילום: ארתור לנדה

לא הייתי בטוחה אם אני יכולה כבר להתחיל לחבב את המחזמר, אבל אז הגיע השיר על פיפי של בוקר. להקדיש שיר שלם כולל כוראוגרפיה לפיפי של בוקר – זה אומץ גדול ונונסנס משובח וזה הרגע בו הצופה יכול להחליט אם הוא בעד או נגד. מכאן המחזמר הולך לכיוונים נפלאים של נונסנס והומור שחור, הרבה פרות קדושות נשחטות במהלך העלילה שבסך הכל נמשכת לאורך 4 או 5 דקות בחייו של גידי אבל ארוכה הרבה יותר במהלכים הנפלאים המתרחשים בתוך ראשו בדרך להחליט החלטות הרות גורל.

הנושאים הבנאליים של התמודדות עם זקפת בוקר, כוס קפה של בוקר או להתחיל עם בחורה מתערבבים עם שאלות פילוסופיות על קיומו של האדם והמלחמה בין השכל לרגש ומתי זה צריך לפנות מקום לזה. וזה רק מה שגידי יודע, או לא יודע, מה שמקבל ביטוי בסצנה שבה אחד ה"גידים" נופל לתת מודע המונוטוני חסר האישיות וחסר התכלית.

ואיך אפשר שלא להזכיר את מלאכית המוות שתפקידה לגרום לגידי למות, אבל היא בכלל לא בענייני מוות, היא רוצה לפזר אהבה אפילו שזה לא מוצא חן בעיני המפקדים שלה ה-מממממ, וה-מממממממ וגם ה-מממממממ. המלאכית העדינה נכשלת שוב ושוב במשימה להעביר את גידי לעולם הבא ואז נשלחת למקום הכי נמוך שבעצם הוא המקום שהיא הכי רוצה להיות בו – המקום שמיצר אהבה.

המחזמר מצטיין בכתיבה חדה חריפה ומצחיקה, שלא מנסה להתייפייף ולהתחנף לקהל שלאורך כל המחזמר שוב ושוב פורץ בצחוק מטורף. הבימוי מתמודד היטב עם הבמה הקטנה במידותיה לשישה שחקנים מוכשרים ונראה שכל ההעמדה והכוריאוגרפיה בוצעו בקפידה ובדיוק רב.  ל"גידי" יש את המרכיבים הנכונים להיות מחזמר קאלט ואפשר לחזור ולצפות בו שוב בהנאה רבה יותר.

גידי2 - ארתור לנדה

צילום: ארתור לנדה

יונתן בלומנפלד שכתב, ביים, הלחין וגם משחק בהצגה, עשה כאן עבודה מצויינת בכל הכובעים. כנראה שלא יצאו מהשירים להיטים גדולים, אבל הדמויות השונות במהלך המחזמר מפתיעות ומרעננות. השחקנית הבולטת בהצגה היא סימה ברמי שניחנה ביכולות קומיות משובחות, ברגעים מסוימים היא נראית ונשמעת כמו בתה האבודה של ציפי שביט, בהגייה, בטון הדיבור ואפילו במימיקות, ומצליחה להיכנס ולצאת אל ומתוך שלל הדמויות אותן היא משחקת באופן יוצא דופן.

אם אתם חובבי נונסנס מושבעים, לא מפחדים מהומור שחור ונוקב, ומחפשים בילוי משובח ומצחיק  עם נגיעות פילוסופיות על החיים, אתם חייבים לראות את ההצגה הזו. בעצם, גם אם לא.

גידי- מחזמר בהקיץ

תיאטרון האינקובטור

מחזאי, מלחין ובמאי: יונתן בלומנפלד

מעבדת מוסיקלית: מיכל סולומון

שחקנים: יריב קוק, רמי שוורץ,  אילה דנגור, נעמה בוגט, סימה ברמי ויונתן בלומנפלד.

נגנים: מיכל סולומון –  פסנתר, גיל גולדין – קונטרה בס, קרן גולדנצוויג – קלרינט.

עוזרת במאי: שי אקסל

כוריאוגרפיה: טל קון

עיצוב תאורה: נדב ברנע

עיצוב תלבושות: חן הוד

עיצוב תפאורה: דני בלינסון

מנהל הפקה: עירן פיטוסי

עיצוב סאונד: דדי נדה

צילום ועיצוב גרפי: אלון אברהמי.

מועדים נוספים:

1/9/18 | 21:30 | בית מזי"א י-ם

12/9/18 | 21:00 | צוותא ת"א

בוז'ולה

בוז'ולה – תיאטרון האינקובטור 

בוזולה - איתמר טף

צילום: איתמר טף

הבמאים ינון שאזו ויצחק לאור, בשיתוף צוות השחקנים, יצרו מופע תיאטרלי המורכב משלל מנות קומיות לבחירת הצופים, בהתאם לצו לבם ומצב רוחם. האינטראקטיביות הנדרשת מהקהל מונחית על ידי מנחה-קלידן, המלווה בצליליו את הקטעים המומחזים על הבמה. מאחר שהמופע אינו בוחל בהומור עצמי ולאומי ומתעמת עם סוגיות אקטואליות, לוקליות וגלובליות, הצופים זוכים ליהנות משישים דקות של שותפות פעילה עם המתרחש על הבמה, תוכן אקטואלי שכיף לצחוק עליו ושחקנים מוכשרים שמנגישים אותו בחן רב.

2 גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים נוספים על ההצגה – הקליקו על הלינק

2

 

המיקרופון הוא הנשק והמילים הן התחמושת

על ההצגה "תיכון מגשימים"

מאת: שני בן דוד

זוכת שני פרסי "קיפוד הזהב" לשנת 2017 ("מלחין השנה", עבודה קבוצתית"), שמציגה בצוותא בימים אלו גרמה לקהל ולי (ואפילו למרתה שישבה לידי) להתנועע בכיסא בקצב הביט. ההצגה "תיכון מגשימים" של תיאטרון "האינקובטור" מכניסה את הקהל בביטים קצובים לאווירת ה"באטל ראפ", המאפיין את צו האופנה במוסיקה העכשווית, וזאת ללא כל קשר לדור שאליו משתייך הצופה.

בטרם מתחיל המופע המשולהב, כבר ניתן להבחין בכלי נגינה (כגון: גיטרות, מערכת תופים, וקלידים), המוצבים כחלק בלתי נפרד מתפאורת הבמה ומלמדים על תחילתה של הצגה המעוטרת במוסיקה חיה. ואכן, בדומה למחזמר, מוסיקת חיה מכתיבה את הקצב, למשך כשעה ועשרים של אינספור ביטים קצובים. מנגד, בשונה ממחזמר טיפוסי, "תיכון מגשימים" לא מאפשרת לצופייה לצאת אפילו לרגע אחד מהקצב. כך שלמעשה הצופה "נאלץ" לצפות במחזמר אקסטרים שקצב הביט והצלילים שמלווים אותו מרגע הפתיחה, לא פוסקים עד לרגע בו יורדים השחקנים לחדר ההלבשה.

העלילה נכתבה כמחווה לסרטי הנעורים מכל הזמנים וקוויה מספרים את סיפורו של יואב, תלמיד חדש מנס ציונה, שמגיע ליום הראשון בלימודים, בשנה האחרונה שלו בתיכון. כמו בכל סרט נעורים טיפוסי, כך גם המחווה מאופיינת בעודף הורמונים של גיל ההתבגרות, וגיבורים צעירים וחסרי מנוח. יואב השמיניסט החדש, שהמעבר מנס ציונה נכפה עליו בשל גירושי הוריו (שגם הותירו את אמו כמפרנסת יחידה), מגיע ליום הראשון רווי בחששות. מהרגע בו כף רגלו דורכת בשטח תיכון מגשימים הוא נתקל ברצף של כישלונות חברתיים. כך יומו הראשון כשמיניסט הופך לסיוט, הסביבה מאמללת אותו ובהכרח מרחיקה אותו מהגשמת כל אושר נעורים.

תיכון מגשימים. צילום ארתור לנדה (1)

תיכון מגשימים. צילום: ארתור לנדה

סרט הנעורים, שהופך כאמור לסרט הבלהות של "יואב מנס ציונה", מאפיין רוח של תקופה, בה הנעורים הם חלק בלתי נפרד מהאינסטגרם והסטורי. בהתאם לכך, גם סגנון המוסיקה החיה שלא פוסקת לרגע ומתנגנת להפליא, וממש מגלמת תפקיד של שחקן ראשי בהצגה, מותאמת לסגנון הפופולארי של בני הנוער בישראל של היום. זו מותאמת לקצב הביט, ולתופעה התרבותית של קרבות ה-"באטל ראפ" שאמנם החלה לפני כמעט שלושה עשורים אבל כיום נחשבת לצו מוסיקלי פופולארי למדי. הקרבות המוסיקליים כובשים כל חלקה טובה ומבוצעים ע"י כוכבי רשת צעירים (כמו נועה קירל או סטטיק ובן אל) שחורכים "עם חלב על השפתיים" את מצעד הפזמונים.

ניתן להבחין כי המחווה האמנותית של הבמאי והכותב הראשי עמית אולמן (שגם משחק בשלל תפקידים, ביניהם היריב האלמותי של יואב על התהילה והבחורה) עומדת להפליא בכללי הז'אנר. יואב, שנדרש להשתלב חברתית במקום זר (עם כללים חברתיים חדשים, שלא ניתן להתכונן אליהם), נאלץ להתמודד עם הגירה כפויה למקום חדש, עם "פצעי בגרות" נוסח התאהבות במלכת הכיתה, וזאת לצד בריונות מצד חבריו החדשים לספסל הלימודים. לראייה, הבריונות שאפיינה את הגיבור בקלסיקת הנעורים משנות השמונים, "קרטה קיד", מהווה אינטרטקסטואליות ברורה של אולמן ושותפיו (עומר הברון ועומר מור), ליצירת הנעורים הפרינג'ית שלהם. כמו כן, בכתיבה מתוחכמת וראויה לשבח של להטוטי המילים והלחנים גם יחד, הבריונות הפיזית הקדומה מפנה את מקומה לבריונות עכשווית של הבאטל ראפ. ניסוח הבריונות החדשה שמאפיינת את היצירה, מכתיבה כללים חדשים המתאימים לרוח הזמן והמקום ומדגימה במאפייניה יריבות אקטואלית כמו היריבות בין רון נשר לסטטיק ובן אל.

למען קוראינו שעברו את גיל העשרה, ובנעוריהם הכירו בריונות שאימון אינטנסיבי ומתמיד באומנות הקרטה דווקא עשוי לפתור, נקדים ונסביר כי מדובר בבריונות מסוג אחר לחלוטין. בשונה מהבריונות המוכרת מסרטי הנעורים, המהווה איום על הגיבור המהגר ומאופיינת לרוב באלימות פיזית, הרי שזו העכשווית באה לידי ביטוי בהשפלות מילוליות, שמתיישבות על קצב הביט של הראפ. לכן, על מנת לנצח אותה נדרש מהגיבור להצטייד בתחמושת של אוצר מילים עשיר, חוש קצב מפותח ושנינות יתרה. כמו כן, באמצעות האינטרנט, לבריונות החדשה ישנה את הפריבילגיה להפוך ויראלית תוך שניות.  על כן, מהשפלה פומבית מקומית, הגיבור עלול להפוך לקורבן לאומי, אפילו גלובאלי. כבר ביום הראשון ללימודים, גיבורם של אולמן וחבריו הופך לידוע לשמצה בכל הארץ, רק כי נתפס לא מוכן לבאטל עם הבריון של הכיתה.

דרכו של יואב להתמודד עם ביש המזל שנכפה עליו משמשת קשר נוסף לסרטי הנעורים, ובכך מגדילה את המחווה של יוצריה. יואב האבוד יוצא במסע חיפוש אחר מאמן זקן וצולע העונה לשם חמורבי, שמשמש בכלל כבעל הקיוסק הבית ספרי של תיכון מגשימים, (מחווה יפה לבעלי הקיוסקים בתיכונים בהם למדו היוצרים עצמם) ומזה שנים ארוכות, מסרב לאמן נערים ל"באטל". הצופים הבוגרים יותר בקהל ממש מצליחים לעשות את הקשר למר מיאגי, המאמן האגדי מקרטה קיד שכזכור פרש מאימון קרטה. בדומה לאותו מר מיאגי, גם חמורבי זיהה את מצוקתו של הגיבור והפוטנציאל הטמון בו, ולמרות שחדל לאמן, מסכים לשוב לזירת הקרב למענו. התפקיד השנון שנכתב לחמורבי, מציג מאמן זקן וערכי, שלא רק מלמד אותו את המילים הנכונות וכיצד ללהטט בהן, אלא משמש גם כקואצ'ר רוחני שמחייב את יואב לאמץ מסרים ערכיים כמו חמלה ואהבה, הרבה לפני שהוא יוצא לקרב.

תיכון מגשימים. צילום ארתור לנדה (3)

צילום: ארתור לנדה

מעבר למוסיקה המתנגנת להפליא וחושפת ללא הבדל דורי את  הקהל לרזי הז'אנר של הבאטל, ראוי לציין את הכוראוגרפיה ואת עבודת הצוות של הקאסט. עשרת השחקנים המגלמים שלל תפקידים שקשה לעקוב אחריהם מצטיינים לא רק בשירת ראפ משובחת, אלא שמדובר בחבורה של אנשים שמנגנים, שרים ורוקדים היפ הופ על במה קטנה אחת, ובהרמוניה מושלמת, שממש מעוררת קנאה. היכולת ליצור הרמוניה שכזאת, שכאמור לא פוסקת כשמונים דקות, דורשת חוש קצב מפותח, יכולת תנועה פנומנלית ודיוק שניכר שנרכשו בהרבה אימונים ועמל רב. אפילו בעת החלפת התלבושות (שמתרחשת בדחיפות, מאחורי שני פרגודים המוצבים בשני צדי הבמה), השחקנים מתלבשים בקצב אחיד ובהתאם לביט. אם לדייק, מדובר ביצירה הרמונית של שעה ועשרים, שמרגישה כמו שיר שהוא גם ריקוד וגם סיפור, ושלמרות שפע ההתרחשויות, והקהל הצעיר שהציף את האולם וגם הפריע, קשה להיכנע להפרעת קשב או ריכוז.

הדבר האחרון שכדאי להתייחס אליו היא העובדה שמרתה ואני לא הגענו למחזמר מתקתק מברודווי, שבו הכל טוב ונפלא. מה עם קצת אווירה של פרינג' באוויר? ובכן, היוצרים מצליחים לשזור היטב שפע של מסרים וביקורת חברתית באופן גלוי וסמוי גם יחד, ולכן למרות אווירת מופע הראפ, הצופה יכול להיות בטוח שייצא נשכר, גם בעניין זה. חלק נכבד מהביקורת החברתית באה לידי ביטוי בחוקי הבאטל, שיואב נאלץ לסגל למען ניצחון המשבר החברתי אליו נקלע בעל כורחו. אלו ועוד, מבהירים היטב את הביקורת של דור היוצרים, שנולדו אי אז באמצע שנות השמונים, על "דור הסטורי" של היום.

לראייה, אחד מחוקי הבאטל המובהקים הוא שלא ניתן להכניס תחמושת מילולית שכוללת בדיחות גזעניות על חשבון היריב ("בדיחת עדות היא עבירה ברורה!"), כשמנגד מותר לירות ללא הרף צרור ביטויים מעליבים כלפי הורי היריב.  בדור שבו הפוליטיקלי קורקט הפך חלק בלתי נפרד מחיינו, הערכים שמובילים את בני הנוער של היום השתנו, ולא בהכרח לטובה. ביקורות נוספות על החברה שאנחנו חיים בה, תמצאו גם בדרך בה מאמן חמורבי את יואב. שאולי כמו שמו העתיק והמיושן, מבקש להרביץ בו תורה וערכים, שקצת אבד עליהם הכלח. בדור בו תמונה באינסטגרם שווה אלף מילים, סיפור טוב זה בכלל סטורי ואימוג'י הוא ביטוי לרגשות, ערכים כמו אהבת אדם, כיבוד הורים וחברות, הופכים לדבר מיושן, ובוודאי שלא כדאי להפיץ אותם ברשת.

ואחרי כל זה, אם צריך לסכם את החוויה – מדובר בשמונים דקות קצביות למדי, קהל ששבעים אחוז ממנו היה בני נוער משולהבים, מופע היפ הופ מרהיב באחידותו, ואפילו מרתה אחת שזזה מדי פעם לקצב הביט. מומלץ בחום ללכת לצפות! או כמו שוודאי היו מכנים זאת בתיכון מגשימים – "קללל"!!!

תיכון מגשימים

תיאטרון האינקובטור

מילים ולחן: עומר הברון, עמית אולמן ועמית מור

במאי וכותב ראשי: עמית אולמן

משתתפים: גלי אשכנזי-לוין, עמית אולמן, רני אלון, סימה ברמי, דורון גוברמן, רועי דורון, עומר הברון, עמרי הכהן, שליו סרור ורוני מרקביץ.

ע. במאי: עומר הברון

מעבד מוזיקלי: עומר מור

כוריאוגרפיה: סטפר הפקות – תמיר סטפר ודניאל מימון

מועדים נוספים: 3/4/18 21:00 צוותא | 9/4/18 20:30 מזיא ירושלים | 16/4/18 21:00 צוותא | 22/4/18 20:30 מזיא ירושלים.

כדאי להתעדכן במועדים נוספים באתר תיאטרון האינקובטור

 

החטא ועונשו

ביקורת ההצגה "בבל"

מאת: הילה ציגל

תקציר ההצגה "בבל", של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, קורא לצופה לצפות בסיפורם של שלושה בני משפחה הנשזרים זה בזה לאורך שנים, כשאת הסיפור מובילה דמותו של האב המאבד באופן טראגי את אמו בשואה ומעביר לילדיו יכולת מיוחדת, הבאה עם מחיר כבד בצידה ומחזירה אותם שוב ושוב אל רגע השבר המשפחתי. בנוסף, ישנה הבטחה לשילוב של פנטזיה ומדע בדיוני המתאחדים יחד לכדי "יצירה יוצאת דופן".

עם טיזר כזה הגעתי מוכנה עם עט בידי לחזות בעצמי בפלא.

ההצגה "בבל" אכן מציגה בפנינו ויזואליות מדהימה ויוצאת דופן. היא מבוצעת בפנטומימה מלאה א-לה-צ'ארלי צ'פלין (שבאה לידי ביטוי בהומאז' משעשע לנאום המפורסם של היטלר בסרט הבלתי נשכח "הדיקטטור הגדול" ) ומשוחקת להפליא על ידי השחקנים המצוינים של האנסמבל. עיצוב הבמה של דלית ענבר פשוט ואפקטיבי, והתלבושות (גם הן של דלית ענבר) נהדרות.

אז איפה הקאץ'?

ובכן…המחזה הוא איך לומר… מבלבל.

בבל

צילום התמונות: אשר סבידנסקי

האירוע המכונן בסצינה הפותחת את ההצגה לא בא לידי ביטוי בהמשך ונראה מעט תלוש. נכון, השימוש בשואה הנו אפקטיבי תמיד וזורק את הצופה היהודי הממוצע לסיטואציה מוכרת ומעוררת הזדהות מיידית, אך ניתן היה לדלג עליו ולהתחיל בסצינה השנייה והמצויינת של אב המשפחה האובססיבי לעבודתו, סצינה המתארת בגאוניות ועדנה את סיפור התאהבותו, התפוררות נישואיו, הקרע בינו לבין שני ילדיו, ולבסוף את הטרגדיה שממוטטת סופית את משפחתו, והיא היא הגורם האמיתי המתניע את עלילת "בבל" .

גם הסוף המעגלי בו בחרו יוצרי ההצגה לסיים את ההצגה נראה מעט תלוש, מין חתירה מאולצת לסוף הטוב המיוחל, שלא ברור לגמרי מהיכן הוא מגיע ומדוע.

בבלהדמויות המגוונות בהצגה – הבן המורד המסתבך עם הצד הלא נכון של החוק, הבת הטובה המוצלחת יותר המתמודדת עם הטרגדיה המשפחתית בעזרת יותר מדי כדורים, גנגסטר משעשע ומסוכן, חברתו הנרקומנית היפיפייה, גנרל נמוך קומה, שומר ראש מאוהב, שר מלחמה גיי, סריס ומכשפה תככנית – יוצרים יחד חגיגה וויזואלית ואסתטית. חוץ מהדמויות הראשיות, האח והאחות, שאר הדמויות משוחקות על ידי אותם השחקנים, המחליפים תפקידים וזהויות באופן מעורר השראה.

קצת קשה לדבר על "בבל" מבלי לעשות ספויילר, אלמנט ההפתעה הנו הצד החזק של ההצגה ומה שמשאיר את הצופה בתהייה תמידית של "מה תהיה ההפתעה הבאה?" ולכן אני ממש לא רוצה לקלקל את החוויה.

יחד עם זאת, מורגש כאן במיוחד הרצון לבדר את הקהל, לחדש ולהפתיע, מגמה מבורכת הבאה לידי ביטוי בהצגות אחרות של תיאטרון "האינקובאטור" כדוגמת "פפפפפפפ" המצויינת, או "העיר הזאת" הנפלאה. אך בשונה מהן, משהו בסיפור של "בבל" מרגיש מעט מאולץ, מעט לא ברור. נכון, המשחק האיכותי והדמויות המגוונות מפצים על כך במעט, אך אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שיש כאן סוג של ניסיון כיסוי הבא לקחת את הפוקוס, סוג של פרובוקציה אם תרצו. במיוחד בסצנות הפנטזיה/מדע בדיוני של הפאם פטאל/מכשפה, המגולמת על ידי בת אל פפורה המקסימה, (הזכורה לכולנו מסרטו של אבי נשר "פעם הייתי"), שנראית מהמם בשמלה שחורה וסיגריה ארוכה עם פומית.

אני ממליצה על ההצגה, בעיקר בגלל הקאסט המוצלח והכוריאוגרפיה המדהימה. הסיפור אולי פחות ברור ולעיתים גם מניעי הדמויות, אך למרות הכל, מדובר כאן ביצירה מעניינת ומעוררת מחשבה, מעט מבולבלת, אך חווייתית ללא ספק.

 

בבל

תיאטרון האינקבוטור

כתיבה ובימוי: אמיתי מלוא

משחק: בת-אל פפורה, גיא גורביץ, יוליה פרידמן, רני אלון, גלעד אוחנה, נובה דובל, יגאל ברנר, אריאל קרן ויוסף אלבלק.

עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

עיצוב תאורה: מרטין עדין

מוסיקה: גיא מסיקה

תנועה: מרינה בלטוב

וידאו: קרן רווה

ייעוץ פנטומימה: בוריס סבידנסקי

קרבות במה: יוסי פיקנהיים

מועדים נוספים: 24/4/14 20:30 בית מזי"א ירושלים

מילים, מילים, מילים

ביקורת ההצגה "מקבת"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "מקבת" של תיאטרון האינקובטור היא ניסיון לגשת לטקסט השייקספירי מזווית חדשה. חברי הקבוצה תרגמו מחדש ועיבדו את המחזה בהשראת סגנון הספוקן וורד. זהו ניסיון חשוב שכולל רעיונות בימתיים מרשימים אבל לא לוקח אותם עד הסוף.

שישה שחקנים, לבושים ברדסים שחורים, עומדים על במה ריקה. ברקע, מספר קוביות שחורות וכלי נגינה. הם מספרים לקהל כי על המחזה "מקבת" רובצת קללה. הם נוקבים בתאריכים של הפקות מהעבר ואומרים שבכל אחת מהן התרחש משהו נורא. כך מתחיל העיבוד של תיאטרון האינקובטור למחזה, ומיד מעורר מתח ומכניס את הקהל לעולם סרטי האימה. אבל זאת לא הצגת אימה, זה לא מחזמר וזאת לא פארודיה אלא עיבוד שנעשה מתוך מחקר ומחשבה. אז מה זה בדיוק? הקפיצה בין הסגנונות השונים בהצגה גורמת לה ליפול בין הכיסאות.

מקבת ההצגה מעלה שאלות רבות ולא תמיד מצליחה לענות עליהן: למה החליטו היוצרים של ההצגה לעבד את המחזה ולא להציג אותו כמו שהוא או רק לתרגם אותו מחדש? מה המשמעות של הספוקן וורד לעיבוד הזה ואיך הוא תורם למחזה של שייקספיר שכבר הוא "ספוקן וורד" בעצמו? חוץ מניסיון להנגיש את המחזה הקלאסי לקהל העכשווי, האם יש מטרה נוספת לעיבוד הזה? מה אנחנו מרוויחים מהעיבוד הזה? מה אנחנו לומדים על המחזה? איזו זווית חדשה אנחנו מקבלים?

אני מבינה שאחד הנושאים שהיוצרים רצו להתמקד בו הוא האופן בו המילים יוצרות מציאות. במחזה יש משמעות גדולה למילים: מקבת שבוגד ושובר את מילתו, ונבואת המכשפות שהיא אמנם רק מילולית אבל שולחת את מקבת למסע ההרג. היוצרים בחרו להדגיש את הנושא הזה בכמה מונולוגים וגם בשפת הבמה. השחקנים יוצרים את העולם הבימתי באמצעות קולות שהם מפיקים. לדוגמה, הם יוצרים קרב, בוקר, שעת לילה מאוחרת ועוד, באמצעות קול בלבד, בלי שימוש באביזרים או תפאורה. בגלל שכיום יש אינפלציה של הצגות "תיאטרון סיפור" וחוסר הכסף הפך את ה"תיאטרון העני" לפופולארי במיוחד בארץ, "תיאטרון סיפור" היא טכניקה מוכרת והביצוע של האינקובטור לא תמיד מספיק מעמיק. כדי שזה יהיה הנושא המרכזי של העיבוד, צריך עוד להעמיק בחקר שלו ולהגביר את הנוכחות שלו. הם יכולים ללמוד מיוצרי תיאטרון כמו רותי קנר המנוסים בעבודה על "תיאטרון דיבור".

הניסיון של היוצרים לעסוק בטקסט הקלאסי מזווית אחרת חשוב ונכון, ויש בהצגה מספר קטעים של מחשבה מקורית ומרתקת. שני המונולוגים של ליידי מקבת, אחד בו היא נוזפת על מקבת על חוסר היוזמה שלו והשני לאחר שהיא מאבדת את שפיותה, הם מופת של כתיבה. סצנת הקרב האחרון מיוצגת על הבמה רק דרך הקול. השחקנים עומדים בשורה ומשמיעים קולות של קריאות קרב, לחימה, צעקות וקריאות כדי להמחיש את הקרב דרך הסאונד ולא ובאופן ויזואלי. בסצנת המוות המרשימה של מקבת אנחנו רואים לנגד עינינו איך נוצרת המציאות הבימתית באמצעות המילים. כחלק מהעיבוד גם הרחיבו שתי סצנות שוליות של דמויות משנה לסצנות המוניות, שממחישות את ההשתקה והטרור שנוצרו בשלטון מקבת.

זוהי קבוצה מרשימה של יוצרים שמעזים לגעת בשייקספיר במגרש הביתי של המילים ומנסים להנגיש לקהל את היצירה המוכרת. הקבוצה מנסה להמשיך לשלב הבא אחרי "העיר הזאת" ולהתקדם לחומרים אחרים, מה שדורש מהם לפתח את הרעיונות, את הטכניקה ואת השפה הבימתית שלהם. עם זאת, התוצאה ב"מקבת" עדיין בוסרית מדי.

"מקבת"

תיאטרון האינקובטור

יוצרים ומשתתפים: עומר הברון, עמית אולמן, דנה ידלין, דניאל שפירא, יפתח ליבוביץ` ויוסף אלבלקץ

 

מועדים נוספים: 5/4/14 21:30 בית מזי"א ירושלים

ביקוראפ

על ההצגה "העיר הזאת"

מאת: מיה אופיר מגנט

צילום: יודן עבאדישמעתי אותם לראשונה במופע של ויקטור ג'קסון

מאז, הספיקו להפציץ ב"עיר הזאת", אז איך לא

אבוא לראות אותם, לשמוע מה העניין

למה יש כזה "הו הא" על מופע אחד קטן?

חמישה מופיעים על במה ריקה, זה הכל

אז איך כל חודש הקהל בא ובגדול?

ולמה בשבילם החלטתי לכתוב בחרוזים?

זאת מחווה לאמנים הצעירים שמעיזים

לעשות משהו כיפי, חדש ומגניב

בלי לחשוב הרבה על למה ואיך ומי יגיב

פשוט לזרום עם טקסט, מוסיקה, יוצרים מוכשרים

וכך ליצור מופע שעוד ימשיך הרבה שנים.

אז בקיצור, כבר הבנתם מה מרכז ההצגה

מדובר ב"היפ-הופרה" – המצאה אדירה!

מחזמר ראפ? איך לא חשבו על זה קודם?

אבל לא רק הרעיון הוא מה שמורח את האודם

על השפתיים של "העיר הזאת", אלא איכות ועומק

והרבה מאוד הומור, יצירתיות ואומץ.

מפציצים במילים, בקצב מסחרר,

אי אפשר לתפוס הכל וזה משאיר אותך ער

ומקשיב למילים, למטאפורות ולמשחקי הלשון

שלא נותנים לך שוב לישון בתיאטרון.

אז המילים והמוסיקה הן העיקר

אבל מה עם כל השאר? קצת מיותר…

עלילה של פילם נואר היא תמיד די מטופשת

גם מחזות זמר לא ניכרים בעלילה מגובשת

חוץ מזה התפאורה "כאילו" ברכטיאנית

שולחן כתיבה, כיסאות, "במה ריקה" יעני.

אז למה לא להוציא את מה שיש על הבמה

ולהשאיר לפנינו רק את כלי הנגינה?

אולי אני קטנונית, אך דבר נוסף שהציק לי –

למה שחקנים יחפים? זה שוב "כאילו" אמנותי.

בעוד הטקסט הוא תוצר של עבודה מדהימה

אין זה כך בעיצוב ובתנועה על הבמה.

חזותית זה נראה כמו הצגת סיום תיכון

אבל נכון, זה באמת לא הדבר שקופץ ראשון.

 צילום: מנשה קעתיתוב

"העיר הזאת" שהיא המוטיב המרכזי

עיר מושחתת, סין סיטי, איזו עיר היא?

נוצר כאן מין שילוב מעניין בין תרבויות

ראפ, ספוקן וורד והיפ הופ מול גברים בגופיות

זה פילם נואר עם טוויסט

של תרבות ישראלית.

מחבר אותנו לחוויה כל אנושית.

מצד אחד "מק'מרפי", "ג'ו",  ומצד שני "מנשה"

איזכורים תרבותיים מסמלים את מה ש-

חברי "ויקטור ג'קסון" מנסים להסביר –

"העיר הזאת" היא כאן והיא "כל עיר".

העיר הזאת

תיאטרון האינקובטור

כתיבה: להקת "ויקטור ג'קסון"

משחק: להקת "ויקטור ג'קסון" (עמית אולמן, עומר הברון ועומר מור), דורית ליליין ורון אראל.

בין טילים גרעיניים לחפירות פילוסופיות

על ההצגות "פפפפפפפ" ו-"מקס"

מאת: הילה ציגל

בפסטיבל עכו שהתקיים לאחרונה, בחרתי לצפות בשתי הצגות, הראשונה, "פפפפפפפ", שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר, והשנייה, "מקס", שזכתה בפרס המוזיקה המקורית.  פסטיבל אחד, שתי הצגות, הבדלים של שמיים וארץ.

נתחיל עם המצוינת: פפפפפפפ.

תארו לעצמכם מצב בו למפקד צוללת דולפין, המשייטת לה במימי המפרץ הפרסי, פשוט נמאס מהמצב במזרח התיכון והוא מחליט לקחת את העניינים לידיים ולעשות פה קצת סדר. ההחלטה הזו היא הכוח המניע מאחורי "פפפפפפפ". ההצגה, בהפקת תיאטרון האינקובטור הירושלמי, הנה משעשעת ומטרידה כאחד, פארסה מודרנית המותחת את הגבולות ומשתעשעת עם הומור שחור, טוויסטים מפתיעים, טקסטים שנונים וקורטוב של חוסר טעם.

"פפפפפפפ" הנו בעצם שם קוד למבצע סודי, סוג של נשק יום הדין, המופעל על ידי מפקד הצוללת (המגולם על ידי זאב שמשוני המצוין) על דעת עצמו וללא התחשבות בתוצאות ההרסניות שהוא עלול לגרום. בעקבות התקבלות שדר תמוה וחשוד מהצוללת, מתכנסת הצמרת המדינית כדי למצוא פתרון מהיר ויעיל למצב. ראש הממשלה, ממהר להגיע לישיבה מתוך כוונה לחתוך משם כמה שיותר מהר בכדי לפגוש את המאהבת שלו במלון. שר הביטחון, הרמטכ"ל ההיסטרי ומפקד חיל הים, נסגרים בחדר הישיבות ומנסים בדרכים משונות לפתור את הקטסטרופה אליה הם נקלעו, סופו של המזרח התיכון מתקרב, שואה גרעינית פוטנציאלית בפתח ולאט לאט הם מתחילים אפילו להתאהב בסוף הקרב ובא.

פפפפפפפ. צילום: יוהן שגב

התפאורה הפשוטה והמרשימה של ההצגה, מחלקת את הבמה לשני חללים אוטונומיים, פנים הצוללת וחדר הישיבות, המנהלים ביניהם סוג של דו שיח תמידי.  השילוב בין העיצוב הנהדר, לבין הכתיבה החדה, העלילה הקולחת, המשחק והבימוי המצוינים, גרם להצגה להמריא, כמעט כמו אותו טיל גרעיני.

עצם הסיטואציה, גם אם בדיונית, בה בכירי ממשלתנו מרימים כוסית לקראת סוף העולם הנה מטרידה ומצחיקה כאחד. המצב הביטחוני בו אנו נמצאים הופך את "פפפפפפפ" לרלוונטית ביותר, ואני חושבת שייקח לי קצת זמן להפסיק לגחך בכל פעם שאראה את התמונה של ראש הממשלה (האמיתי) בעיתון.

וההצגה המאכזבת: מקס.

הייתי שמחה, ממש שמחה, לכתוב כאן על ההצגה. זאת אומרת, הייתי שמחה לכתוב איזשהו תקציר על העלילה, על הדמויות ועל ההרגשה הכללית, אך אני מוצאת את עצמי מתקשה משהו. ישבתי בשורה הראשונה, משמאלי ישב יוסי שריד, אפילו פטפטנו קצת, הוא אדם נחמד מאוד וחובב תיאטרון. זה היה השיא של ההצגה.

מקס הנו איש לא ברור ממקום לא ברור עם מטרה לא ברורה ועבר לא ידוע, שיוצא למסע לעיר אחרת בשביל להציג את הצגות התיאטרון שלו. לעיר הזו אין שם, גם לא לזו ממנה הגיע, גם לא לחבר של מקס, העגלון אותו אסף בתחנה הראשונה של מסעו. הם עוברים שלל הרפתקאות אותם אנחנו לא רואים כי הם התרחשו מחוץ לבמה, אנחנו רק שומעים עליהם בדיעבד ובצורה לא ממש ברורה.

מקס. צילום: יוהן שגב

הסלוגן של ההצגה – "באתי לקחת אתכם הביתה" – חוזר על עצמו במהלכה שוב ושוב בהקשרים שונים, אבל לא לגמרי ממצה את עצמו. אם ישנה כמיהה לבית – בשביל מה הנדודים? כנ"ל לגבי החתירה לכסף ולתהילה. ואם החופש הוא העיקר אז מה הבית קשור לכל העניין? בדרך כלל, המושג "בית" מתייחס למקום מבטחים, פיסת גן עדן בו האדם יכול לחוש בטוח ושליו במקום שהוא שלו ושבו הוא מרגיש נאהב, אבל כאן הבית לא קיים, הוא "מת" ( למה שלא תהיה הכוונה בכך).

בהצגה ישנו צוות שחקנים מצוין – צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ – שנראים כאילו ממש מאוהבים בהצגה של עצמם, שזה נפלא. וכך גם המשחק של כל אחד ואחת מהם, אבל חבל שהצופה לא יכול להבין מה כל כך נפלא בהצגה שלפניו.

בתוכניה, ההצגה מוצגת בתור "קומדיה פילוסופית", שזה באמת נחמד, אבל מרוב פילוסופיה, דימויים ופטפוטים אמורפיים לא ראינו את הקומדיה, או אפילו איזושהי דרמה, וחבל. גם התקציר אודותיה נותן רושם של הצגה אחרת לגמרי, וגם זה תרם להרגשת האכזבה הכללית שלי, קצת כמו טריילר טוב לסרט גרוע.

פפפפפפפ

תיאטרון האינקובטור

מאת  ובבימוי: ירון אדלשטיין ואהרון לוין.

משחק: איצ'ו אביטל, זאב שמשוני, רפי קלמר, ערן בן צבי, ערן בן זאב, אמיר ירושלמי, יאיר ראופמן, יינון שאזו, איתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: אדם קלר

מוסיקה מקורית: איתמר גרוס

עיצוב תאורה: יעקב סליב

מפיקה: יעל נחשון לוין

ע. במאים: נטלי אינימיר

מפיק בפועל: מיכאל גלפרין

מועדים נוספים:

 30/9 21:00  צוותא, תל אביב

5/10 21:30 בית מזי"א, ירושלים

24/10 20:30 בית מזי"א, ירושלים

29/10 21:00 צוותא, תל אביב

מקס

בהפקת תיאטרון "במהות"

מאת: עמית ארז

בימוי:  איתי בליירברג

משחק: צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ

עיצוב תפאורה: טליה אוטולנגי

עיצוב תלבושות: ריטה לונדון

עיצוב תאורה: שי נר

כוריאוגרפיה: מיה יוסף

מוזיקה: טל ברוכשטיין ואלמוג מודעי

הפקה: ענת מולווידזון