פשוט סיפור

על ההצגה "מעשה שאין לו סוף"

מאת: אחינעם אלדובי

ערב גשום בירושלים, אמא ואני הולכות להתחמם בהצגת יחיד של סיפורי ש"י עגנון. בדרך, אמא שואלת: "מה זאת אומרת הצגה של סיפורים? למה להציג סיפור אם אפשר לקרוא אותו?" ואני עונה: "זוהי שאלת השאלות! נראה אם ההצגה תיתן תשובה טובה", ובלב מחייכת לעצמי שזה הקסם של תיאטרון בכלל ושל תיאטרון סיפור בפרט: הסיפור עובד מדו מימד לתלת מימד ופרשנויות רבות יכולות לנבוע ממנו בכל בחירה במרכיב בימתי ובכל הגייה ותנועה. עם החיוך בלב והשאלה התלויה באויר נכנסנו פנימה.

עיצוב הבמה של אודליה ליברמן יפה ופשוט, וניכר כי הוקדשה מחשבה לכל אביזר בימתי ופריט לבוש. המשחק של אלחנן אבן חן עדין ואלגנטי, הגיית המילים יפה ומלאה, העבודה הפיזית טובה והמעברים בין גילום הדמויות השונות דקים ומדוייקים, אכן ביצוע מהוקצע שלוטש יפה יפה ומעיד על עבודת בימוי מוקפדת של נורית פסטרנק גודמן.

לצד התפאורה, גם התאורה עושה חסד, נוכחת במינון נכון ומרמזת על המעבר בין המציאותי לפנטסטי. ההצגה מלווה בנגינת פסנתר חיה, המטעינה את התמונות המסופרות באווירה מתאימה, מגיבה למתרחש ומשמשת כמעין שחקן נוסף. הבחירה במוזיקה חיה נכונה וטובה אך הבחירות המוזיקליות עצמן לא תמיד מוצלחות. פעמים רבות המוזיקה משכפלת את ההתרחשות ולא מוסיפה לה רובד או מטען נוספים.

מעשה שאין לו סוף - תמיר פלצמן

"מעשה שאין לו סוף" | צילום: תמיר פלצמן

בהצגה אנו עוברים בין ארבעה סיפורים קצרים של עגנון: "התרנגול ותפילת בני האדם", "הפרעוש והכינה" "הטבעת מעשה שאין לו סוף " ו"נשיקה ראשונה- החלום",  שחלקם כונסו בספר "תכריך של סיפורים" שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון. כל סיפור עומד יפה כשלעצמו, אך שזירת הסיפורים אינה ברורה והדוקה הן ברמת הרעיון והן בביצוע. המעברים בין הסיפורים מתבצעים באמצעות שירת שירים חסידיים או ישראלים, שפעמים הקשרם נובע מהסיפור ופעמים הוא תמוה וקלוש. בכל מקרה, המעברים המוזיקליים גורעים מהמבנה הדרמטי של ההצגה וצובעים אותה כערב פולקלור ידישקייט חביב.

הבחירה במעברים מוזיקאלים כקטעי מעבר, קוטעת את ההצגה ומדגישה את הדבר העיקרי שחסר בה: פרשנות היוצרים לסיפורים אלו. נדמה היה שהסיפורים הועברו כפי שהם במקור, וכאן, שאלתה של אמי במקומה: מה תרם עיבודם לבמה? אמנם ההצגה פועלת פעולה תרבותית מבורכת כשהיא מאירה ומנגישה סיפורים פחות מוכרים של עגנון ובכך ממשיכה את העיסוק התיאטרוני בכתביו ומסמנת אותם כנכסי תרבות. עם זאת, העברתם לבמה דורשת התייחסות ליכולות המדיום ושימוש בו. מה היה הצורך להציג סיפורים אלו ולא לחלקם כדפים לעוברים ולשבים ברחוב? וכן, מדוע נבחרו דווקא סיפורים אלו ומה משמעות הסדר בו הוצגו? לא הצלחתי למצוא ולו מחוות פרשנות בימתית אחת שתאיר את המשמעות שמצאו היוצרים לסיפוריו השנונים ו/או התמוהים של עגנון, טובים ככל שיהיו.

לו ביקשו היוצרים אך לקרוא את הסיפורים כפי שהם ולהותיר את כל עבודת הפרשנות אצל הקהל, הייתי ממליצה לוותר על התלבושת והמיזנסצינה המוקפדת, לשבת בפשטות ולספר אותם, כמו בערבי סיפורי עגנון איתם הופיע שלמה ניצן בשנות השמונים. אך כיוון שנעשתה עבודה בימתית שלמה סביבם וביניהם, החוסר בפרשנות היוצרים, שהיא לב הפעולה התיאטרונית, כל שכן בז'אנר תיאטרון-סיפור, נוכח בהיעדרו. יצאתי מההצגה אל הלילה הגשום, עם אותו החיוך בלב איתו נכנסתי, אך בלי תשובה טובה לשאלותיי.

"מעשה שאין לו סוף"

תיאטרון האינקובטור

עיבוד לסיפוריו של ש"י עגנון

משחק: אלחנן אבן חן

בימוי: נורית פסטרנק גודמן

מוסיקה ונגינה חיה: ניר וידר (פסנתר וקולות)

תלבושות ואביזרים: אודליה ליברמן

יעוץ אמנותי: חביב מזרחי

למועדים נוספים ומידע נוסף בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק

הישראלי היפה

הישראלי היפה – תיאטרון האינקובטור

הישראלי היפה - דוד וינוקור

הישראלי היפה | צילום: דוד וינוקור

'אם יש לך מסר, תוציאי סטיקר, אל תעשי אמנות', אמר לי המורה לקולנוע בכיתה י"א. אמנות היא מרחב לדמיון, לרמיזה, לחקירה, לשאלה, וכשיש רצון להגיד משהו אחד ברור וחד משמעי, אין צורך באביזרים, תאורה, סאונד, תלבושות או קהל שמתכנס. מספיק סטיקר, או אם לעדכן את אמירת המורה לימינו, ציוץ או פוסט.

ליאיר להמן יש רצון עמוק להעביר מסר חשוב ונצרך לחברה הישראלית – קריאה לאחדות, לאחריות והכרה בשותפות הגורל. יש לו אנרגיות בימתיות טובות, יכולת אלתור וגילום דמויות מגוונות, והומור נון-סנס-קרשי-שנון. על אף היכולת המשחקית, שבעתי די מלראות את עיצוב דמויות הקצה הסופר-סטריאוטיפיות שלכאורה מהן מורכבת החברה הישראלית (ניחשתם נכון, המתנחל, החרדי, האמן התל-אביבי והערבי). ריבוי האביזרים, הנושאים, המקומות והזמנים שביניהם קופצת ההצגה רק מכביד עליה, וזה בבחינת מרובה המחזיק את המועט.

הייתי רוצה לקלף מההצגה את הקריקטוריזם, המניירות המיותרות, התלבושות האביזרים, התאורה והסאונד, לעדן את המאמץ, היוצר מעט מבוכה, לכבוש את הקהל ולהטמיע בו את המסר. לנקות את ההתרחשות שעל הבמה ובין הבמה לקהל, כך שיתפנה מקום לדמיון ולשאלה היפה והמפעילה המוסתרת מאחורי כל אלה – מהי המשאלה שלנו? מהו הדמיון המשותף שאנו נושאים? כי הרי בזה טמון כוחו של התיאטרון, ביכולת לדמיין יחד. כמו באותה שעת החסד עליה כותב עמיחי, בה מתאספים אנשים ונוצרת "הִזְדַמְנוּת לִהְיות קְרובים זֶה לָזֶה וּלְשַנּות הַכל וּלְהַתְחִיל יַחְדָיו עולָם חָדָשׁ".

 

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

סטירת לח"י

על ההצגה "מקודשת"

מאת: אחינעם אלדובי

ליומולדת תשע, הביאה לי אחותי הגדולה ספר במתנה – "נערי המחתרת" של אסתר שטרייט וורצל. אני זוכרת שנשביתי בסודות ההשבעה, האימונים, הבריחות ממחנות המעצר, הדבקת העלונים והעלאת העולים. קראתי ללא הרף עוד ועוד ספרים וגררתי את הוריי למוזיאונים השונים. נשביתי בימי טרום הקמת המדינה, שבשנה ההיא חגגנו לה יובל. הימים חלפו, השנים עברו, ואיתם חלף עבר גם העיסוק האינטנסיבי שלי בנושא. והנה בערב ירושלמי אחד, באולם תיאטרון אינטימי ובו קהל קטן, אני מקבלת תזכורת, סטירת לח"י, שמעירה אותי אחרי שנים, בהצגה "מקודשת".

"מקודשת" מציגה את סיפורה של לוחמת חירות ישראל, זוהי הצגת יחיד בה שזרו בחוכמה מורן רוזנבלט המחזאית ואלירן כספי הבמאי סיפורים ואירועים אמיתיים של לוחמות לח"י שונות לדמות לוחמת בדיונית אחת – 'שרה'.  נושא הצגה זו הוא חשוב, ראוי, נצרך ומבורך, והצגתו בתיאטרון האינקובטור הוא דוגמה המעידה על המגוון היצירתי והעושר הנושאי שתיאטרון זה נותן להם גב ובמה.

שרה כלואה בתא מעצר בבידוד ובמשך אחד עשר ימים של שביתת רעב מדברת אל אהוד אהובה, שאינה יודעת מה עלה בגורלו. דרך רצף המונולוגים נחשף אט אט סיפורה האישי: מרגע עלייתה ארצה, הצטרפותה למחתרת, הדאגה למשפחתה בפולין, הנישואים לאהוד, הולדת בנה ושרשרת האירועים שהובילו אותה אל הרגע הזה, אל תא המעצר, ואל הבחירה לשבות רעב.

מקודשת2 - רותם פלנדר.png

מקודשת | צילום: רותם פלנדר

מבנה ההצגה טוב מאוד, היא מחולקת למקטעים המתחילים ומסתיימים עם חריטת הימים החולפים על קיר תא המעצר. הפעולה החוזרת מדגישה את השפעת שביתת הרעב על מצבה הפיזי והנפשי ויוצרת מעברים דרמטיים חכמים בין זמנים, מקומות ומצבים רגשיים. איילה שפטן המגלמת את שרה מחזיקה יפה את ההצגה לבדה, ועוברת בגמישות ובחן בין מצבים נפשיים וגילום דמויות שונות. עיניה מלאות הבעה, ובמרחק הקטן שבין מושבי הקהל לבמה ניתן היה לזהות בבירור את החיבור האישי וההיכרות העמוקה שלה עם הדמות והסיפורים שהיא נושאת.

הבמה חשופה ועליה מיטת שדה, תיבת עץ ולוח שקוף שעליו מסמנת שרה את הימים החולפים. מתוך התיבה ומכיסיה היא שולפת אביזרים המעשירים את הסצנה ומעניקים לה כלים נוספים להמחשה ולמשחק. נוכחות התיבה לכאורה משתלבת בתפאורה המינימליסטית-סמי ריאליסטית, אך השימוש בה רק כמקום לאחסון אביזרים ולעזרה מיזנסצנית הופך אותה לאלמנט תיאטרלי מעט קלוש ולא פתור דיו. יכול היה להיות עשיר ומעניין יותר אילו האביזרים היו נשלפים ממקומות שונים בבמה, באולם או מבגדי השחקנית.

משחק בהצגת יחיד הוא אתגר גדול והמוזיקה הטובה שכתב גל לב, תומכת כמעט מבלי משים לב ביצירת האווירה הנדרשת, וזהו סימן המעיד על טיבה. האלמנט היחיד שצרם לי בעיצוב הסאונד, היה הקלטה מושמעת של דיאלוג. הקלטה זו אמנם רמזה על שינוי המקום והמעבר מהעולם הבדיוני במחשבותיה של שרה לנוכחות של אנשים אמיתיים בתאה, אך היא לא השתלבה בקונבנציה שנוצרה עד כה.

מקודשת - רותם פלנדר

צילום: רותם פלנדר

ההצגה היא מעין דוקו-היסטורי שהכל בו ברור, אולי ברור מדי. על אף שהמשחק יומיומי וקרוב יש בהצגה מעין דוק של פאתוס שלא השאיר לי מקום לשום הרהור או שאלה לקחת הביתה, לחיים שאחריה. התחושה היא שההצגה עומדת בתווך, לא ריאליסטית ולא מופשטת. אפשרות אחת היא לעצב את ההצגה כמסמך היסטורי דרך דיוק המשלב הלשוני, העגה ועיצוב התלבושות והשיער. זאת, לצד חידוד הבחירה דווקא בלוחמות מחתרת לח"י ולא בלוחמות מחתרת בכלל.  דיוק וחידוד שכאלו יכולים לייצר מרחק, דרכם ניתן להתבונן על פיסת העבר ולהדהד את דרכה את ההווה. הערבוב הנוכחי של שני זמנים אלו אמנם עוזרים לקרב את הצופים אל הדמות ולהזדהות עמה, אך מרחיקים את קיום המרחב האמנותי שיש בו שאלה או אמירה.

אפשרות אחרת היא לצאת מהקטגוריה ההיסטורית-דוקומנטרית אל העכשיו הנצחי ולהעצים את הדימוי הויזואלי, מילולי ותנועתי. דרך הדימוי ניתן לפנות מקום ולרמוז על הקונפליקט הכל כך עמוק ורחב של פרט מול כלל, משפחה מול מדינה, הקרבה מול מלאות ושייכות. כמו אז, גם היום, מה שהיה בוער כל כך בלבה של שרה ושל לוחמות לח"י בכלל, עדיין אקטואלי גם עכשיו, בישראל של 2020.

"מקודשת"

כתיבה: מורן רוזנבלט

בימוי: אלירן כספי

משחק: איילה שיפטן

מוסיקה מקורית: גל לב

יוזמה ויעוץ תוכני: מוזיאון לח"י

הפקה: תאטרון האינקובטור.

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק

צחוקות

צחוקות – תיאטרון האינקובטור

צחוקות - תיאטרון האינקובטור.png

צחוקות | צילום: תיאטרון האינקובטור

ציפיתי לבדיחות על ילדים. מודה. יצא לי להיתקל במושג "סטנד אפ לילדים" בעבר, וזה היה משהו כמו "מכירים את זה שהמורה חולה והמורה המחליפה זו המנהלת?" אבל ההצגה "צחוקות", שאמנם מוגדרת כ"סטנד אפ לילדים", היא ממש לא זה. היוצרים והמבצעים, יצחק לאור וינון שאזו, בליווי האמנותי של ענבל לורי, יצרו מופע שהוא פתיחת דלת לעולם ההומור כולו. מבדיחות פילים, דרך ההומור הפיזי של האחים מרקס ועד להומור של הקומדי הסטור, "צחוקות" סוקר את כל סוגי ההומור ומנגיש אותם לילדים. כך למשל הסרטן שבו לקה החולה בבדיחה המפורסמת הפך לצינון קשה ב"צחוקות" ועולם הבדיחות הגסות נשאר בחוץ.

לבי היה עם השחקנים כשנכנסתי (באיחור קל, סליחה) וראיתי שרק ילדים מעטים באו לראות את ההצגה. אבל הצחוקים המתגלגלים שלהם, ואני כולל בהם את בתי בת השבע, חיפו בקלות על המספר המועט.

כמעט שבוע עבר מאז ראיתי את ההצגה והבדיחות שרצו שם בקצב מטורף ממשיכות לרוץ אצלנו בבית. וזו ההצלחה האמיתית של ההצגה – היא אולי לא מחדשת הרבה, אבל היא חוליה חשובה בשרשרת הדורות של ההומור העברי, וזה בכלל לא מעט.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…) 1

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

 



 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

הדרך למוות בשיר וריקוד

על ההצגה "גידי – מחזמר בהקיץ"

מאת: אורית איזנשטיין

מודה שלא הייתי רגועה לפני הצפיה ב"גידי – מחזמר בהקיץ". מילא אם הצגה היא לא טובה, אפשר לספוג, אבל מחזמר שבו שחקנים שלא ממש יודעים לשיר ובנוסף המוסיקה גרועה, זה כבר קשה מנשוא.

שינסתי את כל האומץ שיכולתי, נשמתי עמוק והלכתי לצפות.

"גידי – מחזמר בהקיץ", תיאטרון האינקובטור, האורות כבו, הקהל מתרגש, פרימיירה.

קצת על העלילה – המחזמר מגולל את סיפורו של גידי, שבסך הכל מבקש לחצות את הכביש בכדי להתחיל עם המוכרת במכולת. תוך מהרה, הוא כלוא בכאוס של מחשבות ואהבות ומתמודד עם מלאכית מוות שמאיימת לכלותו. כל זה, מתפרש על פני דקות בודדות ובמשך מחזמר שלם.

לפני שהחושך בלע את כיסאות הקהל, שלושה נגנים עלו והתיישבו בצד הבמה. אין ספק שמוסיקה חיה תמיד נשמעת הרבה יותר טוב מפלייבק – החלטה טובה ואמיצה. ההצגה מתחילה, שישה שחקנים על הבמה, שיר ראשון, החבר'ה יודעים לשיר ועושים את זה טוב ועכשיו אפשר לשחרר את הפחדים והחששות ולראות לשם מה התכנסנו.

תחילת ההצגה קצת טרחנית, סצינה שבה בחור חולם על בחורה שלא מודעת לקיומו ומשום מה לא ברור למה יש שלושה בחורים לבושים זהה ושלוש בחורות גם הן לבושות באופן זהה, האם המחזמר הולך לכיוון הזוי משהו? התמונה מתבהרת מהר למדי – דמותו של גידי מורכבת משלוש דמויות: הרגשי, השכלי והילד. גידי הרגש רוצה ללכת למכולת לפגוש את הבחורה עליה הוא חולם, גידי השכל מנסה לשלוט בגידי הרגש, ומבקש לשכנע שיותר חשוב להגיע לעבודה בזמן כמו אצל כל אחד, והילד רק מנסה להבין למה, כמה ואיך.

גידי - ארתור לנדה

גידי – מחזמר בהקיץ. צילום: ארתור לנדה

לא הייתי בטוחה אם אני יכולה כבר להתחיל לחבב את המחזמר, אבל אז הגיע השיר על פיפי של בוקר. להקדיש שיר שלם כולל כוראוגרפיה לפיפי של בוקר – זה אומץ גדול ונונסנס משובח וזה הרגע בו הצופה יכול להחליט אם הוא בעד או נגד. מכאן המחזמר הולך לכיוונים נפלאים של נונסנס והומור שחור, הרבה פרות קדושות נשחטות במהלך העלילה שבסך הכל נמשכת לאורך 4 או 5 דקות בחייו של גידי אבל ארוכה הרבה יותר במהלכים הנפלאים המתרחשים בתוך ראשו בדרך להחליט החלטות הרות גורל.

הנושאים הבנאליים של התמודדות עם זקפת בוקר, כוס קפה של בוקר או להתחיל עם בחורה מתערבבים עם שאלות פילוסופיות על קיומו של האדם והמלחמה בין השכל לרגש ומתי זה צריך לפנות מקום לזה. וזה רק מה שגידי יודע, או לא יודע, מה שמקבל ביטוי בסצנה שבה אחד ה"גידים" נופל לתת מודע המונוטוני חסר האישיות וחסר התכלית.

ואיך אפשר שלא להזכיר את מלאכית המוות שתפקידה לגרום לגידי למות, אבל היא בכלל לא בענייני מוות, היא רוצה לפזר אהבה אפילו שזה לא מוצא חן בעיני המפקדים שלה ה-מממממ, וה-מממממממ וגם ה-מממממממ. המלאכית העדינה נכשלת שוב ושוב במשימה להעביר את גידי לעולם הבא ואז נשלחת למקום הכי נמוך שבעצם הוא המקום שהיא הכי רוצה להיות בו – המקום שמיצר אהבה.

המחזמר מצטיין בכתיבה חדה חריפה ומצחיקה, שלא מנסה להתייפייף ולהתחנף לקהל שלאורך כל המחזמר שוב ושוב פורץ בצחוק מטורף. הבימוי מתמודד היטב עם הבמה הקטנה במידותיה לשישה שחקנים מוכשרים ונראה שכל ההעמדה והכוריאוגרפיה בוצעו בקפידה ובדיוק רב.  ל"גידי" יש את המרכיבים הנכונים להיות מחזמר קאלט ואפשר לחזור ולצפות בו שוב בהנאה רבה יותר.

גידי2 - ארתור לנדה

צילום: ארתור לנדה

יונתן בלומנפלד שכתב, ביים, הלחין וגם משחק בהצגה, עשה כאן עבודה מצויינת בכל הכובעים. כנראה שלא יצאו מהשירים להיטים גדולים, אבל הדמויות השונות במהלך המחזמר מפתיעות ומרעננות. השחקנית הבולטת בהצגה היא סימה ברמי שניחנה ביכולות קומיות משובחות, ברגעים מסוימים היא נראית ונשמעת כמו בתה האבודה של ציפי שביט, בהגייה, בטון הדיבור ואפילו במימיקות, ומצליחה להיכנס ולצאת אל ומתוך שלל הדמויות אותן היא משחקת באופן יוצא דופן.

אם אתם חובבי נונסנס מושבעים, לא מפחדים מהומור שחור ונוקב, ומחפשים בילוי משובח ומצחיק  עם נגיעות פילוסופיות על החיים, אתם חייבים לראות את ההצגה הזו. בעצם, גם אם לא.

גידי- מחזמר בהקיץ

תיאטרון האינקובטור

מחזאי, מלחין ובמאי: יונתן בלומנפלד

מעבדת מוסיקלית: מיכל סולומון

שחקנים: יריב קוק, רמי שוורץ,  אילה דנגור, נעמה בוגט, סימה ברמי ויונתן בלומנפלד.

נגנים: מיכל סולומון –  פסנתר, גיל גולדין – קונטרה בס, קרן גולדנצוויג – קלרינט.

עוזרת במאי: שי אקסל

כוריאוגרפיה: טל קון

עיצוב תאורה: נדב ברנע

עיצוב תלבושות: חן הוד

עיצוב תפאורה: דני בלינסון

מנהל הפקה: עירן פיטוסי

עיצוב סאונד: דדי נדה

צילום ועיצוב גרפי: אלון אברהמי.

מועדים נוספים:

1/9/18 | 21:30 | בית מזי"א י-ם

12/9/18 | 21:00 | צוותא ת"א

בוז'ולה

בוז'ולה – תיאטרון האינקובטור 

בוזולה - איתמר טף

צילום: איתמר טף

הבמאים ינון שאזו ויצחק לאור, בשיתוף צוות השחקנים, יצרו מופע תיאטרלי המורכב משלל מנות קומיות לבחירת הצופים, בהתאם לצו לבם ומצב רוחם. האינטראקטיביות הנדרשת מהקהל מונחית על ידי מנחה-קלידן, המלווה בצליליו את הקטעים המומחזים על הבמה. מאחר שהמופע אינו בוחל בהומור עצמי ולאומי ומתעמת עם סוגיות אקטואליות, לוקליות וגלובליות, הצופים זוכים ליהנות משישים דקות של שותפות פעילה עם המתרחש על הבמה, תוכן אקטואלי שכיף לצחוק עליו ושחקנים מוכשרים שמנגישים אותו בחן רב.

2 גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים נוספים על ההצגה – הקליקו על הלינק

2

 

המיקרופון הוא הנשק והמילים הן התחמושת

על ההצגה "תיכון מגשימים"

מאת: שני בן דוד

זוכת שני פרסי "קיפוד הזהב" לשנת 2017 ("מלחין השנה", עבודה קבוצתית"), שמציגה בצוותא בימים אלו גרמה לקהל ולי (ואפילו למרתה שישבה לידי) להתנועע בכיסא בקצב הביט. ההצגה "תיכון מגשימים" של תיאטרון "האינקובטור" מכניסה את הקהל בביטים קצובים לאווירת ה"באטל ראפ", המאפיין את צו האופנה במוסיקה העכשווית, וזאת ללא כל קשר לדור שאליו משתייך הצופה.

בטרם מתחיל המופע המשולהב, כבר ניתן להבחין בכלי נגינה (כגון: גיטרות, מערכת תופים, וקלידים), המוצבים כחלק בלתי נפרד מתפאורת הבמה ומלמדים על תחילתה של הצגה המעוטרת במוסיקה חיה. ואכן, בדומה למחזמר, מוסיקת חיה מכתיבה את הקצב, למשך כשעה ועשרים של אינספור ביטים קצובים. מנגד, בשונה ממחזמר טיפוסי, "תיכון מגשימים" לא מאפשרת לצופייה לצאת אפילו לרגע אחד מהקצב. כך שלמעשה הצופה "נאלץ" לצפות במחזמר אקסטרים שקצב הביט והצלילים שמלווים אותו מרגע הפתיחה, לא פוסקים עד לרגע בו יורדים השחקנים לחדר ההלבשה.

העלילה נכתבה כמחווה לסרטי הנעורים מכל הזמנים וקוויה מספרים את סיפורו של יואב, תלמיד חדש מנס ציונה, שמגיע ליום הראשון בלימודים, בשנה האחרונה שלו בתיכון. כמו בכל סרט נעורים טיפוסי, כך גם המחווה מאופיינת בעודף הורמונים של גיל ההתבגרות, וגיבורים צעירים וחסרי מנוח. יואב השמיניסט החדש, שהמעבר מנס ציונה נכפה עליו בשל גירושי הוריו (שגם הותירו את אמו כמפרנסת יחידה), מגיע ליום הראשון רווי בחששות. מהרגע בו כף רגלו דורכת בשטח תיכון מגשימים הוא נתקל ברצף של כישלונות חברתיים. כך יומו הראשון כשמיניסט הופך לסיוט, הסביבה מאמללת אותו ובהכרח מרחיקה אותו מהגשמת כל אושר נעורים.

תיכון מגשימים. צילום ארתור לנדה (1)

תיכון מגשימים. צילום: ארתור לנדה

סרט הנעורים, שהופך כאמור לסרט הבלהות של "יואב מנס ציונה", מאפיין רוח של תקופה, בה הנעורים הם חלק בלתי נפרד מהאינסטגרם והסטורי. בהתאם לכך, גם סגנון המוסיקה החיה שלא פוסקת לרגע ומתנגנת להפליא, וממש מגלמת תפקיד של שחקן ראשי בהצגה, מותאמת לסגנון הפופולארי של בני הנוער בישראל של היום. זו מותאמת לקצב הביט, ולתופעה התרבותית של קרבות ה-"באטל ראפ" שאמנם החלה לפני כמעט שלושה עשורים אבל כיום נחשבת לצו מוסיקלי פופולארי למדי. הקרבות המוסיקליים כובשים כל חלקה טובה ומבוצעים ע"י כוכבי רשת צעירים (כמו נועה קירל או סטטיק ובן אל) שחורכים "עם חלב על השפתיים" את מצעד הפזמונים.

ניתן להבחין כי המחווה האמנותית של הבמאי והכותב הראשי עמית אולמן (שגם משחק בשלל תפקידים, ביניהם היריב האלמותי של יואב על התהילה והבחורה) עומדת להפליא בכללי הז'אנר. יואב, שנדרש להשתלב חברתית במקום זר (עם כללים חברתיים חדשים, שלא ניתן להתכונן אליהם), נאלץ להתמודד עם הגירה כפויה למקום חדש, עם "פצעי בגרות" נוסח התאהבות במלכת הכיתה, וזאת לצד בריונות מצד חבריו החדשים לספסל הלימודים. לראייה, הבריונות שאפיינה את הגיבור בקלסיקת הנעורים משנות השמונים, "קרטה קיד", מהווה אינטרטקסטואליות ברורה של אולמן ושותפיו (עומר הברון ועומר מור), ליצירת הנעורים הפרינג'ית שלהם. כמו כן, בכתיבה מתוחכמת וראויה לשבח של להטוטי המילים והלחנים גם יחד, הבריונות הפיזית הקדומה מפנה את מקומה לבריונות עכשווית של הבאטל ראפ. ניסוח הבריונות החדשה שמאפיינת את היצירה, מכתיבה כללים חדשים המתאימים לרוח הזמן והמקום ומדגימה במאפייניה יריבות אקטואלית כמו היריבות בין רון נשר לסטטיק ובן אל.

למען קוראינו שעברו את גיל העשרה, ובנעוריהם הכירו בריונות שאימון אינטנסיבי ומתמיד באומנות הקרטה דווקא עשוי לפתור, נקדים ונסביר כי מדובר בבריונות מסוג אחר לחלוטין. בשונה מהבריונות המוכרת מסרטי הנעורים, המהווה איום על הגיבור המהגר ומאופיינת לרוב באלימות פיזית, הרי שזו העכשווית באה לידי ביטוי בהשפלות מילוליות, שמתיישבות על קצב הביט של הראפ. לכן, על מנת לנצח אותה נדרש מהגיבור להצטייד בתחמושת של אוצר מילים עשיר, חוש קצב מפותח ושנינות יתרה. כמו כן, באמצעות האינטרנט, לבריונות החדשה ישנה את הפריבילגיה להפוך ויראלית תוך שניות.  על כן, מהשפלה פומבית מקומית, הגיבור עלול להפוך לקורבן לאומי, אפילו גלובאלי. כבר ביום הראשון ללימודים, גיבורם של אולמן וחבריו הופך לידוע לשמצה בכל הארץ, רק כי נתפס לא מוכן לבאטל עם הבריון של הכיתה.

דרכו של יואב להתמודד עם ביש המזל שנכפה עליו משמשת קשר נוסף לסרטי הנעורים, ובכך מגדילה את המחווה של יוצריה. יואב האבוד יוצא במסע חיפוש אחר מאמן זקן וצולע העונה לשם חמורבי, שמשמש בכלל כבעל הקיוסק הבית ספרי של תיכון מגשימים, (מחווה יפה לבעלי הקיוסקים בתיכונים בהם למדו היוצרים עצמם) ומזה שנים ארוכות, מסרב לאמן נערים ל"באטל". הצופים הבוגרים יותר בקהל ממש מצליחים לעשות את הקשר למר מיאגי, המאמן האגדי מקרטה קיד שכזכור פרש מאימון קרטה. בדומה לאותו מר מיאגי, גם חמורבי זיהה את מצוקתו של הגיבור והפוטנציאל הטמון בו, ולמרות שחדל לאמן, מסכים לשוב לזירת הקרב למענו. התפקיד השנון שנכתב לחמורבי, מציג מאמן זקן וערכי, שלא רק מלמד אותו את המילים הנכונות וכיצד ללהטט בהן, אלא משמש גם כקואצ'ר רוחני שמחייב את יואב לאמץ מסרים ערכיים כמו חמלה ואהבה, הרבה לפני שהוא יוצא לקרב.

תיכון מגשימים. צילום ארתור לנדה (3)

צילום: ארתור לנדה

מעבר למוסיקה המתנגנת להפליא וחושפת ללא הבדל דורי את  הקהל לרזי הז'אנר של הבאטל, ראוי לציין את הכוראוגרפיה ואת עבודת הצוות של הקאסט. עשרת השחקנים המגלמים שלל תפקידים שקשה לעקוב אחריהם מצטיינים לא רק בשירת ראפ משובחת, אלא שמדובר בחבורה של אנשים שמנגנים, שרים ורוקדים היפ הופ על במה קטנה אחת, ובהרמוניה מושלמת, שממש מעוררת קנאה. היכולת ליצור הרמוניה שכזאת, שכאמור לא פוסקת כשמונים דקות, דורשת חוש קצב מפותח, יכולת תנועה פנומנלית ודיוק שניכר שנרכשו בהרבה אימונים ועמל רב. אפילו בעת החלפת התלבושות (שמתרחשת בדחיפות, מאחורי שני פרגודים המוצבים בשני צדי הבמה), השחקנים מתלבשים בקצב אחיד ובהתאם לביט. אם לדייק, מדובר ביצירה הרמונית של שעה ועשרים, שמרגישה כמו שיר שהוא גם ריקוד וגם סיפור, ושלמרות שפע ההתרחשויות, והקהל הצעיר שהציף את האולם וגם הפריע, קשה להיכנע להפרעת קשב או ריכוז.

הדבר האחרון שכדאי להתייחס אליו היא העובדה שמרתה ואני לא הגענו למחזמר מתקתק מברודווי, שבו הכל טוב ונפלא. מה עם קצת אווירה של פרינג' באוויר? ובכן, היוצרים מצליחים לשזור היטב שפע של מסרים וביקורת חברתית באופן גלוי וסמוי גם יחד, ולכן למרות אווירת מופע הראפ, הצופה יכול להיות בטוח שייצא נשכר, גם בעניין זה. חלק נכבד מהביקורת החברתית באה לידי ביטוי בחוקי הבאטל, שיואב נאלץ לסגל למען ניצחון המשבר החברתי אליו נקלע בעל כורחו. אלו ועוד, מבהירים היטב את הביקורת של דור היוצרים, שנולדו אי אז באמצע שנות השמונים, על "דור הסטורי" של היום.

לראייה, אחד מחוקי הבאטל המובהקים הוא שלא ניתן להכניס תחמושת מילולית שכוללת בדיחות גזעניות על חשבון היריב ("בדיחת עדות היא עבירה ברורה!"), כשמנגד מותר לירות ללא הרף צרור ביטויים מעליבים כלפי הורי היריב.  בדור שבו הפוליטיקלי קורקט הפך חלק בלתי נפרד מחיינו, הערכים שמובילים את בני הנוער של היום השתנו, ולא בהכרח לטובה. ביקורות נוספות על החברה שאנחנו חיים בה, תמצאו גם בדרך בה מאמן חמורבי את יואב. שאולי כמו שמו העתיק והמיושן, מבקש להרביץ בו תורה וערכים, שקצת אבד עליהם הכלח. בדור בו תמונה באינסטגרם שווה אלף מילים, סיפור טוב זה בכלל סטורי ואימוג'י הוא ביטוי לרגשות, ערכים כמו אהבת אדם, כיבוד הורים וחברות, הופכים לדבר מיושן, ובוודאי שלא כדאי להפיץ אותם ברשת.

ואחרי כל זה, אם צריך לסכם את החוויה – מדובר בשמונים דקות קצביות למדי, קהל ששבעים אחוז ממנו היה בני נוער משולהבים, מופע היפ הופ מרהיב באחידותו, ואפילו מרתה אחת שזזה מדי פעם לקצב הביט. מומלץ בחום ללכת לצפות! או כמו שוודאי היו מכנים זאת בתיכון מגשימים – "קללל"!!!

תיכון מגשימים

תיאטרון האינקובטור

מילים ולחן: עומר הברון, עמית אולמן ועמית מור

במאי וכותב ראשי: עמית אולמן

משתתפים: גלי אשכנזי-לוין, עמית אולמן, רני אלון, סימה ברמי, דורון גוברמן, רועי דורון, עומר הברון, עמרי הכהן, שליו סרור ורוני מרקביץ.

ע. במאי: עומר הברון

מעבד מוזיקלי: עומר מור

כוריאוגרפיה: סטפר הפקות – תמיר סטפר ודניאל מימון

מועדים נוספים: 3/4/18 21:00 צוותא | 9/4/18 20:30 מזיא ירושלים | 16/4/18 21:00 צוותא | 22/4/18 20:30 מזיא ירושלים.

כדאי להתעדכן במועדים נוספים באתר תיאטרון האינקובטור