לביאה ואריה בכלוב אחד קטן

על ההצגה "וינסנט ריבר"

מאת: מרתה יודעת

"אל תפסיקי לשחק". זה מה שמרתה אמרה למירב גרובר האגדתית, שעה וקצת אחרי סיום ההצגה "וינסנט ריבר", שעלתה במרכז הגאה בתל אביב. מרתה אמרה את זה, וחזרה מיד לגיל 16, כשראתה לראשונה את ההצגה "המורדים" בתיאטרון הקאמרי ונפעמה מהשחקנים והשחקניות והטקסט הקולח, מהדלת שנפתחה לעולם המחתרות של לפני הקמת המדינה. שנים עברו מאז, ומרתה עשתה איזו הצגה או שתיים, סיקרה הצגה או שתיים, אבל הדמות הזו של אלמה, בגילומה של גרובר, וכל מה שהיא סימלה עבור מרתה מאז, נותרה בתיק האימג'ים הבלתי נראה שכולנו נושאים על גבינו.

גרובר השתנתה מאז, היא כבר לא צעירה, כבר לא בזוגיות עם גיל פרנק, חיה ויוצרת במצפה רמון, ועושה תיאטרון אחר, מרתה תעז להגיד, טוב יותר. בצעד אמיץ, גילחה את ראשה ויש לה כעת תספורת ההולמת את מזג האוויר החם של יולי-אוגוסט. בצעד אמיץ עוד יותר, עזבה את חיבוקו החם של התיאטרון הרפרטוארי ועברה לרכבת ההרים שנקראת תיאטרון פרינג'. פרט ל"המורדים", שיחקה בהצגות רבות כגון "הרטיטי את לבי", "חשמלית ושמה תשוקה" ו-"סינית, אני מדברת אליך", סדרות טלוויזיה כגון "שערורייה" הנפלאה, ו-"שבתות וחגים", וכן, סרטים רבים כגון "דשאים סגולים" ו-"לוויה בצהריים". בשנים האחרונות, עברה למצפה רמון, עשתה הרבה פרינג' כגון "המורה סיגלית" המצמית והמאתגר ו-"הכל אודות אמא" הצבעוני של קבוצת תהל. בהצגה וינסנט ריבר, חברה שוב לקבוצת תהל, קבוצת תיאטרון פרינג' אמיצה מאין כמוה שעושה פרינג' בהתגלמותו המובהקת. המנהל האמנותי גיל וייס אינו חושש לסחוב אביזרי תפאורה בצורה בלתי אפשרית על גבי אופניים חשמליים, לאחר שההצגה הסתיימה. בצד השני של ההצגה, סיוון קרצ'נר המנהלת האמנותית, קורעת ספחי כרטיסים בכניסת הקהל. יובל כרמי, המנכ"ל, אינו מהסס להפשיל שרוולים, לשבור זכוכיות ולהרים קוליסות ופודיומים, כשצריך.

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

"וינסנט ריבר" של תהל, בבימויו של יובל כרמי, מספרת על אניטה, אם שבנה ההומוסקסואל נרצח בשל נטיותיו המיניות, ועל דייבי, שעוקב אחריה ומוזמן אל ביתה. בלילה גורלי אחד, אניטה זקוקה לשמוע את האמת על בנה, ודייבי מבקש גאולה על מעשיו. שני השחקנים על הבמה (גרובר ואבי מצליח, המגלם את דייבי) מצוינים. האנרגיות שלהם מרתקות ומשתלבות היטב זו בזו. הם קשובים זה לזו, יודעים איך לחזק אחד את השניה ברגעי נפילה, ואיך למתן אחד את השנייה ברגעי התעצמות יתר. מצליח, מהווה ניגוד מוצלח לגרובר. הוא שחקן מתחיל, יחסית, גילם בין היתר את דמותו של מרקו ב-"זגורי אימפריה" ושיחק בסדרה "אופוריה". מצליח הוא גם רקדן, דבר הניכר בתנועותיו על הבמה. ב"וינסנט ריבר" הצליח לגלם את דייבי עד לפרטים הקטנים ביותר, לעיתים אלו ביטאו צרימה מסוימת לשלמות הדמות. לפרקים, התנהג כתלמיד בן 17 שהנו, לעתים אימץ תנועות של ילד בן 10, שאינן הולמות בחור צעיר, ובחלק מהמקרים ביטא ג'סטות הומוסקסואליות מובהקות. דבר זה התבטא בדיבור, בהליכה, באופן ישיבתו. השעטנז הזה יכול לבטא את מורכבות הדמות, שאינה סגורה על עצמה. בכל זאת, מדובר בבחור צעיר בן 17, שמתמודד עם נטיותיו המיניות. אבל עדיין, בחלק גדול מהמקרים, זה היה צורם מדי. עצם היותו הומוסקסואל, ניכרת לכל אורך ההצגה. זה לא מוסתר, ואם כן, וכוונת המשורר היא להסתיר את נטיותיו, מרתה ממליצה בחום למתן את הג'סטות.

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

אין ספק כי מדובר בהצגה טובה, מרתקת, שגורמת לקהל לדמיין את מה שאינו ניכר על הבמה. השחקנים נהדרים. הבעיה היא במחזה ובעיצוב הבמה כזירה. זהו מחזה בריטי מאת פיליפ רידלי, שתורגם על ידי זיו זוהר מאיר. נשים בצד את שגיאות העברית שהיו בהצגה, מלאכת התרגום דורשת התאמה משפת המקור לשפת היעד, וזה לא כל כך הצליח בהצגה זו. אחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, היה כאשר התפלק לשחקן המגלם את דייבי איזה "כוסאמק" כשגץ מהסיגריה עף על זרועו והכאיב לו, דבר שהיווה ניגוד מוחלט ונהדר לשפה הבריטית כל כך שעל הבמה.

מרתה מבינה את הבחירה לעצב את הבמה כזירה, מעצם היות הדמויות כלואות בגיהנום האישי שלהן. עם זאת, הבחירה הזו מאוד לא ידידותית לקהל, שבחלק ניכר מהמקרים נאלץ לא לראות את פני השחקנים, בייחוד ברגעים החשובים ביותר בהצגה. מעבר לכך, חלק מהקהל, מרתה ביניהם, נאלץ לאמץ את צווארו בכדי לראות כראוי את הנעשה על הבמה, ואין מדובר בבמה רחוקה באולם גדול, אלא בבמה קרובה ואינטימית.

כאותה זירה ששתי הדמויות כלואות בה, כך שני השחקנים המעולים הללו נמצאים בכלוב שאינו מתאים לגודלם, כמו היו אריה ולביאה בגן חיות. כמו אותם חתולים מלכותיים, האנרגיות של השניים יתעצמו ויזלגו מבעד לסורגי הכלוב, עד לכדי שריפת הקהל, או קניבליזם.

וינסנט ריבר

תיאטרון תהל

תיאטרון הקוביה

מאת: פיליפ רידלי

תרגום: זיו זוהר מאיר

בימוי: יובל כרמי

משחק: מירב גרובר ואבי מצליח

עיצוב חלל: יובל כרמי

עיצוב תאורה: יולי גרציק

עריכה מוסיקלית: אבי מצליח

מועדים הבאים: 7-8/9/15 21:00, המרכז הגאה בגן מאיר, תל אביב

מצלע האדם יוצא רק דם

על ההצגה "אני לא עושה שום דבר למען השלום"

בחור אחד צעיר מתחבא בתוך ארגז, בחנות ספרים משומשים שעל הבמה, דבר שבפני עצמו גורם למרתה להרים עיניה מהתוכניה בציפייה. המשפט הראשון שנאמר בהצגה, משפט שאף מככב בשמה, הוא "אני לא עושה שום דבר בשביל השלום". לכאורה, מדובר בטריגר לדרמה שעומדת להתחולל על הבמה. אז זהו שלא. מרתה חיכתה וחיכתה, אבל, כמו חוסר הקשר בין המשפט הנ"ל לבין ההצגה כולה, כך ההצגה עצמה לא ממש הצליחה להציג קוהרנטיות או אחדות כלשהי. והסיפור האנושי-וצובט-לב, לא מצליח להתממש על הבמה, והתוצאה בעיקר מתסכלת.

ההצגה מספרת את סיפורה של מאיה, שנולדה בתור בן לכל דבר, אך היא אינה מסוגלת יותר לחיות לפי מוסכמות או תגיות החברה. מאחורי מדפי הספרים המשומשים, היא מבקשת לעורר את המהפכה שלה, ולגרום לאחרים לראות אותה כמו שהיא, להתעלם מהמראה החיצוני הגברי ולראות פנימה, אל אישיותה האמיתית. אבל, תכל'ס, היא לא עושה הרבה בשביל לשנות משהו. הכל משתנה כאשר היא פוגשת/בודה את קראפ, ידידה החדש, שמראה לה אהבה מהי, עד הסוף הכה מציאותי.

האלמנטים המרכיבים את ההצגה, המשחק, הבימוי, התפאורה, הם טובים מאוד בפני עצמם. משחקו של לירן קנטרוביץ' איכותי ושובה לב, גם הבימוי של חיים טל ורוני אלמוג מצוין, כמו גם התפאורה הנהדרת של רונית סנפיר, שעיצבה ושילבה את כל האותיות בא"ב, ובשפות אחרות, כיאה להצגה שמתעסקת בספרים, במילים ובתגיות. עם זאת, נדמה כאילו משהו שם הלך לאיבוד, הקוהרנטיות והאחידות נשארו מאחור.

צילום: ענבל כהן חמו

דבר נוסף, ומהותי במיוחד בהצגה מעין זו, שהיא לא הציגה ניתוח ראוי של דמות האישה, דבר כה אינטגראלי בהצגה כזו, המספרת על אישה המבקשת לצאת החוצה מבין הפיזיות הגברית הנראית לעין. נדמה כאילו מאיה נותחה והוצגה על ידי 4 גברים (הכותבים, הבמאים, השחקן והדרמטורג) שאינם כל כך בקיאים במוח הנשי. לקות זו מתעצמת פי כמה וכמה מאחר ואחד מהגברים הללו הוא טרנסג'נדר בעצמו.

אישה היא הרבה יותר ממילה, הרבה יותר מג'סטה על הבמה או מניירות כאלו ואחרות. זו מהות, וצריך להבין אותה, לנשום אותה, לחיות אותה, ורק אז לנסות וללבוש אותה, במידה ואתה שחקן המבקש לגלם דמות של אישה, בייחוד כזו היוצאת לחופשי מבין צלעותיו של הגבר שהיתה.

הדיסוננס בין הפנים לחוץ, ניכר היטב באמצעות אותן תגיות שמאיה כל כך מתרעמת מהן. היוצרים השכילו להיעזר באלמנטים בימתיים כגון ספרים ומחזות ידועים, והתייחסו אליהם לעיתים כמו שהם ולעיתים באופן שגוי. כך, כרך של אנציקלופדיית LIFE, הפך להיות ספר הרפתקאות ידוע, על אף שהקהל הקרוב מאוד אל הבמה (בצוותא 2) יכול היה לראות שמדובר בספר אחר לחלוטין. בסצינה אחרת, מאיה שואלת את ידידה החדש מדוע לא ניתן להפוך דמויות, כגון זו של קראפ מן המחזה של בקט, מגברים לנשים. באבחת מילה היא מראה לו שניתן ואפילו צריך להפוך את קראפ לאישה. אם מאיה מתרעמת על כך שיום אחד מישהו קם והחליט להתייחס אליה כזכר, הנה היא מצליחה לפתור את הבעיה – פשוט לשנות את המילים.

הבעיה היא שכמו אצל בקט, גם בחייה של מאיה זה לא פשוט כל כך. במחזות מסוימים, בקט עצמו אף אסר על שינוי הדמויות מהאופן בו עיצב אותן, ואפילו איים בתביעת הפקה שהפכה את "מחכים לגודו" שלו לשתי נשים מחכות. כנ"ל לגבי ההתייחסות אל מינה של מאיה. זו לא החלטה של אדם, אלא של צירוף מסוים של גנים ותאים, שהפך אותה לכדי גבר, ולכן התייחסו אליה בהתאם לכך. אם היא מעוניינת להפוך לאישה, שתהיה אישה, האישה שהיא, מי שזו לא תהיה, אבל אישה. כמו בהריון, גם כאן, את אישה או לא אישה, לא חצי-אישה, כמו שהיוצרים מציגים אותה על הבמה.

דבר נוסף שצרם למרתה, הוא היחס לקהל. קורה שהצגות מתחילות באיחור בשל סיבה זו או אחרת. עם זאת, כאשר מגיע קהל אל האולם, בייחוד כזה שמורכב מאנשים מבוגרים שאינם מכירים את צוותא 2, כדאי להדליק את אורותיו, בכדי למנוע נפילות מיותרות, ולא לגרום להם לחוש את החלל בכל חושיהם וברכיהם. כמו כן, כאשר אחד היוצרים עולה אל הבמה ומודה לקהל שהגיע, מוטב שלא יצעק לו לאחר מכן "פלאפונים", מאחר ושכח לבקש מהם לכבותם, כאילו היו ילדים סוררים בקייטנה. הפעם האחרונה שמרתה היתה בקייטנה היו לה חולצה צהובה, גשר בשיניים, וקראש אמוציונאלי במדריך. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

כמו שברברה אומרת, אפילו באוף-אוף-אוף ברודווי, כל יוצר תיאטרון, גם זה שנדחק לשוליים ומקבל יחס של קבצן, עליו להתייחס אל קהלו כאילו היה מלך המגיע לארמון.

MK

"אני לא עושה שום דבר למען השלום"

מאת: רוני אלמוג

בימוי: חיים טל ורוני אלמוג

משחק: לירן קנטרוביץ'

עיצוב: רונית סנפיר

דרמטורגיה: אמיל ריי

עוזרת במאים ויועצת אמנותית: נועה גולני

מועדים נוספים להצגה: 25/10/14 21:00 המרכז הגאה, תל אביב.

פרויקט חודש הגאווה של מרתה יודעת

לכבוד חודש הגאווה החל ביוני, מרתה תפרסם כאן 30 אייקונים, אחד /אחת לכל יום בחודש, 

של אנשי תיאטרון גאים.

זה לא מצעד, זו רק מחווה.

חוץ מהאנשים המופיעים פה, יש עוד אינספור אנשים ונשים, אמני תיאטרון, ואנשים רגילים לגמרי, שתרמו לקהילת ה-LGTB המוכרת כיום.

הנכם מוזמנים להיכנס ולהתעדכן.

____________________________________________________________________________

סר איאן מק'קלן

פרט להיותו האיש הכי מגניב ב-X-Men, מאחוריו אינספור הצגות ויצירות תיאטרון, כשלאחרונה שיחק לצד חברו הטוב, פטריק סטיוארט, ב"מחכים לגודו". מק'קלן פועל רבות למען זכויות הקהילה ההומו-לסבית.

___________________________________________________________________________

ג'וזפין בייקר

אמנית במה, רקדנית ופעילת זכויות אדם. הופיעה בכל רחבי העולם, עד ליום מותה.

בשנות ה-70, אף ביקרה בישראל.

____________________________________________________________________________

 פדריקו גארסיה לורקה

נולד ב5/6/1898 ונרצח על ידי כיתת יורים, 38 שנים לאחר מכן, כנראה בשל דעותיו הפוליטיות ונטיותיו המיניות. אחד המחזאים החשובים ביותר בתולדות התיאטרון ומן הגברים הבודדים שהבינו באמת  ללבן של נשים.

_____________________________________________________________________________

סנדרה ברנהרד

נולדה ב-6/6/55 למשפחה יהודית במישיגן, דבר שהיווה מכרה עשיר לחומרי הגלם של מופעי היחיד שלה.

ברנהרד נחשבת לאחת הקומיקאיות הטובות ביותר באמריקה ובעולם, היה לה רומן עם מדונה וגם היא ביקרה בארץ בשנות ה-70.

_____________________________________________________________________________

הארווי פירסטיין

נולד ב-6/6/54. מחזאי, שחקן, ולעיתים גם דראג קווין. שיחק באינספור סרטים, הצגות ומחזות זמר.

בין היתר, גילם את עדנה טורנבלייד במחזמר "היירספריי", וכתב את מחזות הזמר "קינקי בוטס" ו-"כלוב העליזים". כתב את המחזה "סיפור אהבה בשלושה חלקים", שבעיבודו הקולנועי גם גילם את הגיבור. בין הישגיו, גם עזר לרובין וויליאמס למצוא את הצד הנשי שלו…

______________________________________________________________________________