המילים שנותרו מאחור

על ההצגה "די כבר עם השקרים שלך"

מאת: אירית ראב

באחד השיעורים שטלי הכט לימדה בחוג לתיאטרון, בקורס "איך להכין עבודות אקדמיות", אי אז בעשור הראשון של שנות האלפיים, היא ניסתה להמחיש כיצד לנסח שאלת מחקר ממוקדת וטובה – "אתה מסתכל על קיר לבנים במבנה בתחנת רכבת. כעת, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על החלק המרכזי של קיר הלבנים. כעת, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על שורת הלבנים שמתחת לחלון עם אדנית הפרחים האדומים. עכשיו, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על הלבנה שמתחת לפרח השמאלי ביותר באדנית – הלבנה הזו, זו שאלת המחקר שלך. היא תאפשר לך לבחון באופן ממוקד את הכלל." הלבנה הממוקדת והמלוטשת הזו מקבלת ביטוי דרמטי נפלא ביצירה "די כבר עם השקרים שלך", שיצרה בשיתוף ניר פרנקל, ועולה בימים אלו בתיאטרון תמונע.

אציין, בגילוי נאות, כי חייבות, שאני מכירה ומעריכה את טלי, שמעתי את הסיפור הזה כשלמדתי אצלה בקורס שהעבירה, אי אז בתחילת שנות האלפיים. גם היום, אני נעזרת בו כדי להמחיש לתלמידים שלי, אותם אני מלווה בתהליך כתיבת העבודות, איך לכתוב שאלת מחקר טובה. אבל, וזה אבל גדול, אין בכך בכדי להטיל רבב באובייקטיביות של הביקורת המונחת לפניכם, שכן לא היה לי שום חלק בתהליך היצירה. לכן, עליכם לראות בכתוב, שחור על גבי צג, בתור אמת פשוטה. והאמת היא, שההצגה שהכט ופרנקל יצרו היא אחת ההצגות הטובות ביותר שראיתי בחיי, וראיתי הרבה.

נתחיל בכך שההצגה הזו עשויה היטב. אני לא מדברת על אותם כללים טרחניים של "מחזה-עשוי-היטב" שלומדים בבגרות, אלא זו הצגה שכשצופים בה, פשוט מרגישים שהיא עשויה ממש טוב, הכל שם יושב בדיוק במקום, מלוטש למשעי. היצירה הזו ידעה תלאות לא מעטות, היו לה שלושה מועדי בכורה שנדחו, פעמיים בגלל הקורונה ופעם נוספת בגלל מבצע הלחימה שהיה. במידה מסוימת, זהירה משהו, אולי ניתן להגיד שהעכבה היתה לטובה, שכן זה אפשר ליצירה להתבשל עוד קצת בציר התיאטרלי שלה ולהיות טובה אפילו עוד יותר ממה שהיתה אמורה להיות.

"די כבר עם השקרים שלך". צילום: ערן אבן

ההצגה, המבוססת על ספרו של פיליפ בסון "די כבר עם השקרים שלך", מגוללת את סיפורו של סופר מפורסם, הרואה במקרה בתחנת הרכבת את אהוב נעוריו, מה שגורם לו לשחזר את סיפור האהבה הראשונה שלו עם תומא, הגבר-גבר של התיכון, באמצע שנות השמונים, באחת מעיירות צרפת השמרניות.

שחקני היצירה, שחף ברגר, תומר נהיר פטלוק ולירן מזרחי, מפגינים עוצמה ורכות. הם מודעים לכלל הרבדים החבויים והגלויים של הדמויות אותם הם לובשים, ובהחלט מבטאים זאת במשחקם. מזרחי בתור תומא ממחיש בצורה מכמירה ונהדרת את הלבטים של בחור צעיר שמחד נתפס כאליל הבנות ושאמור לרשת את אביו, על כל המשתמע מכך, ומאידך, הולך בצד השני של פסי הרכבת ונמשך לבנים. שחף ברגר בתור פיליפ הצעיר, התלמיד המצטיין, החנון והחמוד, מצליח לעורר חמלה, הזדהות ופרצי צחוק רבים בקרב הקהל, ולהפגין את האמביוולנטיות הזו בין רצון לצעוק לכולם את בשורת האהבה הראשונה לבין הצורך לשמור אותה בסוד לבין שברון הלב הצפוי לבוא. תומר נהיר פטלוק בתור פיליפ המבוגר והמפוקח, שלבו נשבר זה מכבר, מצליח להמחיש מצד אחד את ההתרפקות על העבר ומצד שני, את הכוויה שהעבר יצר על הלב, וטבע על העור.

הבימוי המדויק והמעמיק של הכט ופרנקל מאפשר לגבש את שלוש הצלעות של המשולש הדרמטי שעל הבמה ולהפוך אותו לכדי ריקוד סלואו אינטימי ומחושב, הנכנס עמוק עמוק לחדרי הלב. אותה תחושה שפיליפ הצעיר חש לקראת סוף ההצגה אינה תחושה להט"בית בלעדית, כל אדם שאהב וננטש, בטח ובטח כשהנטישה היא מיידית וללא הכנה, מכיר את התחושה הזו – כאילו מישהו בא, הכניס יד לבית החזה ותלש חלק מהלב, ואתה אמור להמשיך לחיות ככה, מדמם את המילים שנותרו מאחור, שפעם יכולת להגיד לאהוב לבך ועכשיו אתה חייב לשתוק. עצם העובדה שפיליפ נאלץ לשמור את מה שקרה בסוד ולא לספר לאף אחד, כי מה יגידו ואיך יגיבו, הוא שמעצים את התחושה המצמיתה הזו.

יש לציין לטובה גם את התפאורה המינימלית, המדויקת אף היא, שעוצבה על ידי נאוה שטר. סיפור האהבה והשלכותיו בעבר ובהווה מקבלים ביטוי באמצעות שני לוחות סמי-שקופים ושלוש תיבות. כל אלו, משמשים למספר רב של שימושים והופכים מחלונות בית הקפה בתחנת הרכבת לקירות אולם ההתעמלות בו האהבה זכתה לגילוי ומימוש, ועד לכיסאות בביתו של הסופר, בפגישה הנערכת לעת ערב.

צילום: ערן אבן

בניגוד ליצירות אחרות, המעבדות יצירות ספרותיות לבמה, "די כבר עם השקרים שלך" לא נפלה לבור של "לספר את הספר" על ידי הדמויות, במקום זאת, לצד עיבוד השורות לרפליקות והתרחישים לסצנות, הדמויות כתבו שורות ומילים חשובות מהיצירה הספרותית על גבי הלוחות המחיקים. בכך, היוצרים הצליחו לתת מקום לשורות החשובות שצרובות בעורו של הסופר ולאפשר להן להדהד עוד קצת בתודעת הצופים, גם ברקע של סצינות אחרות ביצירה (באופן מעניין, הכט ופרנקל, העוסקים גם בהוראה, הצליחו לשלב ביצירה אלמנטים בית-ספריים כל כך כמו הלוחות הללו). ההתרחשות הבימתית לוותה בפסקול נפלא של שירים משנות השמונים, שעובדו על ידי עידן-דוד חיים, דבר שרק העשיר את היצירה וגרם למיתרי הלב של הצופים, בייחוד אלו שנולדו בתקופה זו ומתרפקים על המלודיה המסונתזת הנהדרת שמאפיינת את התקופה הזו, לרטוט עוד יותר.

אז אם נחזור על עיקרי השיעור – אם תיקחו יצירה טובה כמו זו של פיליפ בסון, תעשירו אותה על ידי שני יוצרים מוכשרים כמו טלי הכט וניר פרנקל, תעניקו לשלושה שחקנים מצוינים כמו שחף ברגר, תומר נהיר פטלוק ולירן מזרחי לגלם את הדמויות ותוסיפו קורטוב תפאורה איכותית והרבה שירים משנות השמונים, בהחלט תוכלו לקבל הצגה מעולה, שמחד נותנת אגרוף חזק-חזק בבטן ומאידך, עושה חשק לעוד.

די כבר עם השקרים שלך

תיאטרון תמונע

עיבוד לספרו האוטוביוגרפי של פיליפ בסון

תרגום: דורית דליות

מחזה ובימוי: ניר פרנקל וטלי הכט

משחק: תומר נהיר פטלוק, שחף ברגר, לירן מזרחי

עיצוב חלל ותלבושות: נאוה שטר

מוסיקה מקורית ועיבודים: עידן-חיים דוד

עיצוב תאורה: מתן פרמניגר

הפקה: אילור מזרחי

ניהול הצגה: זוהר פורים

עיצוב גרפי: צחי אסא

מועדים עתידיים:

27/7/21 20:00

6/8/21 20:00

21/8/21 20:00

"כל אחד צריך לקבל את המקום שלו"

ראיון עם מייסדי ושותפי תיאטרון "המשולש" – תיאטרון להט"בי חדש שעולה לבמה

מאת: אירית ראב

יום שישי בצהריים, מדרכות רחוב קינג ג'ורג' בואכה אלנבי שוקקות חיים במובן הכי מילולי של המילה. נראה שתל אביב חזרה לשגרתה, דבר מבורך בפני עצמו אחרי תלאות הקורונה, המבצע והאזעקות, אך גן מאיר מנומנם משהו. אותה תכונת הורים ועגלות לצד צעירים בחבורות עוד לא חזרה לפקוד את הספסלים והשולחנות, דבר שמתבטא גם בגינת המרכז הגאה שבימים כסדרם הומה אדם. מעבר לתור המשתרך בפינת הקפה, השקט ניכר במבנה המרכז הגאה עצמו, שארז את מחלפותיו ודגליו ועבר למבנה זמני במתחם התחנה. בקרוב מאוד המרכז עומד לעבור מייקאובר רציני, כדי שיוכל לאכלס עוד קבוצות מהקהילה המתעצמת. במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, השקט עודו נוכח, והצעדים מהדהדים. ועל אף זאת, בחדר ישיבות 2 מתגלה לה פנינה בוהקת בדמותם של שלושה יוצרים צעירים, רום רזניק, נמרוד דנישמן ויובל קורן, שהקימו ממש לאחרונה תיאטרון גאה – "המשולש" שמו. שלושת היוצרים חברו יחד במהלך לימודי הבימוי בסמינר הקיבוצים אותם סיימו לפני שלוש שנים. לאחרונה, שיתוף הפעולה הפורה הזה זכה לגושפנקא רשמית בדמותו של התיאטרון החדש שהוקם.  

רום רזניק, 28, גר בתל אביב, אך במקור מפתח תקווה. הוא בוגר מגמת תיאטרון בתיכון, רקד והדריך קבוצות מחול של בני נוער ומבוגרים. בשנים האחרונות מלמד תיאטרון בתיכון, מגיש לבגרות בתיאטרון ועובד עם בני נוער במסגרות בלתי פורמליות, כמו כן, רום עובד בתיאטרון באר שבע בתור העוזר האישי של המנהלת האמנותית שיר גולדברג ("הנהדרת, ממש" הוא מוסיף ומציין). מעבר לכך, הוא גם יוצר הצגות פרינג'. ההצגה האחרונה עליה עבד היתה "למען האמת", שהחלה את דרכה בסמינר הקיבוצים והתגלגלה להבימה וצוותא, ועבד על ההצגה "יותר מזה אנחנו לא", עם נמרוד ויובל, שהחלה בתור אירוע תיאטרלי פנים-בית ספרי וחדרה החוצה, וכיום מהווה חלק מרפרטואר תיאטרון המשולש.  

נמרוד דנישמן, בן 30, גר בתל אביב, במקור מחיפה. מגדיר עצמו כילד תיאטרון. למד במגמת תיאטרון, בצבא שירת בגלי צה"ל, שם התחיל כמפיק תוכניות שונות, כגון "קולה של אמא", ואחרי זה פעל ככתב ועורך. אחרי הצבא, המשיך לכיוונים אחרים בתקשורת ובחינוך, ואז חזר לחיק התיאטרון ולמד בימוי בסמינר הקיבוצים. את פרויקט הגמר שיצר, "הגדר" הוא הפך להצגה עצמאית, שגם היא עברה גלגולים רבים – התחילה במרכז הגאה, עברה לצוותא, ואפילו זכתה לעיבוד אמריקאי בניו יורק. כיום, במקביל ליצירה ולהפקה, נמרוד הוא מורה לתיאטרון בבית הספר ליאו בק בחיפה.

יובל קורן, בת 28 עוד מעט, מתל אביב. למדה בתיכון עירוני א', במגמת תיאטרון. עוסקת בשלל סוגי אמנויות, ממוסיקה וצילום לעריכה, ובמקביל לכך היא מורה לתיאטרון בעירוני א'. בדומה לשני חבריה, גם יובל היא יוצרת פרינג' ומעלה בצוותא מספר יצירות – את "שלומציון המלכה 23" במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר ואת "מרחב מוגן". מעבר לאמנותה, קורן מצאה עצמה לא פעם על המגרש. עד לא מזמן, שיחקה כדורגל בקבוצת בנות מיטב תל אביב בליגת נשים שלישית.

נתחיל מההתחלה – איך הגעתם לתיאטרון? אתם מגיעים מבתים שקשורים בצורה כלשהי לתחום?

יובל: "אבא שלי הוא מורה למשחק בתיכון בליך וגם בסמינר הקיבוצים במסלול של תיאטרון מחול. אמא היא פסיכודרמטיסטית, שחקנית ומדבבת. כך שכל הילדות שלי סבבה סביב תחום התיאטרון והיצירה. גם כשהיו לי מחשבות בגיל ההתבגרות המוקדם להתמיד בתחום הספורט – חיידק הבמה בבית היה כל כך חזק שהחלטתי בסופו של דבר ללמוד במגמת תיאטרון. גם אחותי המשיכה את הדרך ולומדת עכשיו משחק בניסן נתיב תל אביב."

רום: "אני לא בא מבית של תיאטרון. אמא שלי פשוט חשפה אותי לתיאטרון ותרבות מגיל מאוד מאוד צעיר, בגלל חסך שהיה לה בתור ילדה. דרכי היא גילתה את העולם הזה והיום היא רואה כל דבר בערך. אני התאהבתי בזה בתור ילד."

נמרוד: "היתה לי אסתמה ממש קשה כשהייתי ילד ואמרו לאמא שלי שאם אני אלמד לנגן על כלי נשיפה אז זה יעזור. אז באמת למדתי על חצוצרה ושנאתי את זה אבל זה באמת עזר. ואז רציתי ללמוד בבית ספר לאמנויות אבל לא סבלתי את החצוצרה אז עברתי לתיאטרון כי כל הבנים התקבלו לתיאטרון."

הרעיון להקים תיאטרון חדש, "המשולש", נהגה לראשונה לפני שנתיים. במהותו וחזונו, "המשולש" הוא תיאטרון שנועד לכלל חברי קהילת הלהטבפא"ק. בהתאם לאג'נדה של התיאטרון, נמרוד, רום ויובל הם להט"בים מוצהרים.

רום: "הגענו להבנה הזאת שאין תוכן להט"בי. אנחנו לא רואים כמעט הצגות או דמויות בתיאטרון. באותה שיחה הגענו גם להבנה שבתור יוצרים להט"בים הפרספקטיבה שלנו היא להט"בית, ולכן כל דבר, אלא אם נעשה משהו שהוא ממש נגד, יעסוק בזה איכשהו. המחשבה הראשונית שלנו היתה לגבש קהלים, כיוצרים. ניסינו להבין איך אנחנו נעזרים אחד בשני בתור יוצרים עצמאיים, איך להגיע לקהלים שהם להט"בים, ומשם הרעיון התגלגל לגיבוש היצירות תחת אותה מטריה."

יובל: "בתור יוצרים עצמאיים את/ה נורא לבד בשטח. את מכתתת רגליים כדי להביא משאבים וכסף, ואם אין כסף, אז זה נורא נורא קשה. ובדרך כלל מי שעושה יצירה אחת בקושי מצליח לעשות יצירה שנייה באופן עצמאי. עלה צורך מאוד גדול שלנו כחברים להיות שם אחד בשביל השני. זאת אומרת, אני חושבת שזה היה שילוב גם של הצורך הרגשי וליצור דברים ביחד ולתת תמיכה אחד לשני, וביחד עם זה גילינו שהעולמות שלנו באמת מאוד דומים, והתוכן הוא קרוב. זה בעצם מה שמחבר בינינו, הקהילה הגאה זה גם מי שאנחנו וגם התוכן שאנחנו יוצרים ומתעסקים בו. מבחינתי זה המהות של קהילה, אז למה לא גם בתיאטרון?"

מתוך ההצגה "יותר מזה אנחנו לא". צילום: נמרוד דנישמן

נמרוד: "זה נורא מתאים לנו להתחיל משהו מרעיון קטן, שטוב, נהיה אחד בשביל השני, ואז לגלות שעשינו משהו ממש גדול, יותר גדול מאיתנו. את "יותר מזה אנחנו לא" התחלנו מערב אחד שגל צ'פסקי, חברה שלנו מהלימודים, כתבה, ואיכשהו זה הפך להצגה שרצה כבר תקופה ארוכה. אז גם את זה התחלנו בתור 'טוב נעזור האחד לשני', נהיה שם האחד בשביל השני, ופתאום יש לנו תיאטרון. אבל כמו שרום אמר יש מחסור מאוד גדול בתיאטרון של תוכן להט"בי, יש מחסור בתפקידים ובשחקנים להט"בים, יוצרים להט"בים מתקשים להביע את עצמם בתיאטרון. התיאטרון המיינסטרים ממש עכשיו מתחיל לקבל את זה שלהט"בים זה לא רק הדמות של הגיי הנשי, שעיסוק בתכנים להט"בים זה לא רק עיסוק במגפת האיידס, התקדמנו משם. בקולנוע זה כבר ממש נוכח, בטלוויזיה זה כבר ממש נוכח."

יובל: "ב"המפקדת" שזה פריים טיים, יש שני זוגות נשים."

נמרוד: "כן, ובתיאטרון אין את זה. אנחנו רוצים להיות התיאטרון שמייצר את זה."

אני מקשה ומציינת שהיו כבר תיאטראות כאלה, כגון "תהל" מיסודו של בית הספר למשחק בית צבי.

נמרוד: "לצערנו, "תהל" נסגר. זה תיאטרון שהיה מאוד מהפכני ופורץ דרך. אנחנו גם דיברנו עם השותפים האחרונים של התיאטרון כדי לראות אם אנחנו רוצים להתאחד עם תהל או להתחיל משהו אחר. אבל מסיבות ביורוקרטיות בעיקרן העדפנו להימנע מזה. אבל אנחנו חושבים שהם בהחלט היו פורצי דרך. אבל אני חושב שהתקדמנו גם משם – אפילו השם של תהל זה תיאטרון הומו-לסבי. מאז, ההומואים והלסביות התרחב ללהטב"ק ועוד אלף ואחת אותיות. ואנחנו רצינו להמשיך את הדרך משם, לאפשר לעוד אותיות להיכנס."

איך הגעתם לשם התיאטרון?

רום: "חיפשנו המון זמן שם. וחיפשנו המון סמלים של הקהילה. אמרנו שנתחיל ממשהו גדול ונראה איך אנחנו מרגישים עם זה. האמת, שבהתחלה היינו "למדא", שמסתבר שזה אחד מהסמלים של הקהילה. אבל מהר מאוד הרגשנו שזה שם,"

יובל: "כמו מעבדה."

רום: "כן, שזה כמו ממכון ויצמן כזה, והבנו שזה פחות. וגילינו שניכסו את המשולש הורוד עוד במלחמת העולם השנייה, השימוש שהנאצים עשו,"

כן, זו האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בהקשר הזה. לא בדיוק אסוציאציה חיובית.

רום: "נכון, זו לא בדיוק אסוציאציה חיובית אבל מה שחיובי בדבר הזה זה בעצם ניכוס מחודש של הסמל. במלחמת העולם השנייה, המשולש הופנה כלפי מטה ובעצם הקהילה הפכה אותו והעצימה אותו ואמרה 'סימנתם אותנו ככה כדבר שלילי? לא. אנחנו הופכים את זה למשהו חיובי. וזה משהו שאנחנו מתגאים בו'. מעבר לזה, זה הצורה הבסיסית הגיאומטרית הכי חזקה. מעבר לכך, ברמה הרומנטית, זו קורת גג מבחינתנו של תרבות להט"בית ומזמינים את כולם להיות תחת קורתנו. השם גם מסמל את החיבור בינינו, אבל אנחנו אף פעם לא נהיה רק שלושתנו, אנחנו רוצים שזה יהיה באינטראקציה עם עוד הרבה אנשים."

נמרוד: "אני רוצה להוסיף שמעבר לזה שזה יהיה תיאטרון להט"בי ויעסוק בתכנים להט"בים, אנחנו רואים איך תיאטראות מתנהלים ואילו דוגמאות לתיאטרון יש בארץ ובעולם, ואנחנו מאוד לא רוצים להיות תיאטרון מנוכר. כרגע, אין לנו מקום פיזי, אנחנו מתארחים בצוותא, אבל אנחנו רוצים שהמהות של התיאטרון תהיה מאוד קהילתית שמחברת. בגלל זה האירוח בצוותא הוא מאוד נכון לנו, כי אין ליוצרים ולשחקנים איפה להתחבא. כשנגמרת ההצגה מיד יש מפגש בין השחקנים והשחקניות לבין הקהל. גם חשוב לנו לא להתייחס לקהל של ההצגות כקהל, אלא כקהילה. לחבר אותם, להשתמש בתיאטרון כדי להעצים את הסיפור שלהם ואת הסיפור שלנו כקהילה. קצת כמו שהתיאטרון היה במקור – מעין בית כנסת חילוני. בהקשר הזה, ההצגה שלי "הגדר", מאוד ממחישה את זה. היא התחילה כהצגה ואז גרסה ווירטואלית. זה אחד הדברים שיוצרים קהילה, כי בקהל יש פתאום אנשים שעוברים את התהליך יחד עם המחזה, נחשפים אליו בקריאה ואז נחשפים בהצגה ואז החלטנו שגם ההצגה החדשה שלי, "לילה אחרון ברומא", תעשה את אותו תהליך".

יובל: "אני חושבת שפעם התכנים שעלו בהקשר הקהילה הגאה עסקו המון בשונות של הקהילה. זאת אומרת, אתה בא לראות הצגה של מישהו שמתמודד עם יציאה מהארון, מתמודד עם איזה קושי. אנחנו דור אחר. אנחנו גדלנו עם זה כחלק מהתמות שלנו ואנחנו רוצים להביא לתוך התיאטרון שהלהט"ביות היא אפילו לא העניין המרכזי. זה פשוט חלק מהחיים. זה מאוד חשוב לנו להביא את הדבר הזה ולא רק את הדבר הטיפולי-קהילתי בהבאת תוכן גאה, לא רק את הסיפורים הקשים, אלא את החיים עצמם. וזה שזה חלק מאוד גדול מהחיים, בייחוד של חבר'ה צעירים."

נמרוד: "הדור שעכשיו לומד בתיכון, לתלמידים שלי יכולים להיות דעות פוליטיות על המצב, אבל מגדר? זה לא מזיז להם. תהיה הומו, תהיי לסבית, תהיו טרנס, מי שבא ברוך הבא. נראה לי שגם להם יש קריאה שזה לא אישיו אם אתה הומו או אם את לסבית, רק אם אתה אדם, אם את בת אדם, ומה הסיפור שלך."

מתוך ההצגה "הגדר". צילום: אילן בשור

רום, אמרת קודם שהזהות הלהט"בית תמיד תהיה חלק ממך, תמיד נקודת המבט שלך כיוצר תהיה להט"בית. ועם זאת, אתם אומרים שזה כבר לא אישיו, שאנחנו הרבה מאוד דברים. האם התווית הלהט"בית תמיד תשפיע עלינו כיוצרי תיאטרון?

רום: "שאלה נהדרת. היו לנו אינסוף פגישות ואינסוף דיונים על איזה תיאטרון אנחנו רוצים לעשות ומה נכנס ומה לא נכנס לתיאטרון. אני חושב שבסופו של דבר כל עוד יש אנשים או קבוצות שהם שמרנים או שמרניות ומושכים לאיזה מקום של גבר ואישה והם נאחזים בכל מיני עקרונות של פעם, כל מה שיהיה חריג מזה יצטרך להיאבק על המקום שלו. למרות שזה הולך ומשתפר, אבל עדיין, אם פעם התפיסה הגאה ביקשה להיטמע, על פי תיאוריית הגייז ביקשנו להיטמע בהטרו-נורמטיביות, ואז הגיעה התיאוריה הקווירית ואמרה שאנחנו לא רוצים להיטמע, אנחנו רוצים את הזהות שלנו. אנחנו לא חלק מכם, אנחנו עוד משהו. אני חושב שהיום, מה שמסוכן לפעמים זה שהעוד משהו הזה לא באמת נותנים לו מקום. כאילו אומרים 'אה, טוב, אתה הומו'. המחמאות הכי גדולות שאני מקבל זה "וואי, אתה לא נראה הומו." ואנשים חושבים שזו מחמאה ושהם כאילו מרימים לי, אבל אני נורא נעלב. פעם הייתי עף על זה, שאני לא עובר בתור הומו, והיום זה מעצבן אותי. למה? בגלל שהוא הולך בצורה טיפה נשית יותר, והוא נראה שונה מכם, אז הוא הומו? ומה זה הומו בכלל? יש חשיבות להאיר את השונות הזו ולקבל אותה, כמו שאנשים מזרחים מתעקשים על ההיסטוריה שלהם ועל הזהות שלהם, זה אותו דבר. אני חושב שזה לא חייב להיות בקטע מתריס, אלא כל אחד צריך לקבל את המקום שלו. אגב, אנחנו גם כותבים את זה, שמבחינתנו סטרייטים הם חלק, אין מאבק."

נמרוד: "סטרייטים שהם בני ברית".

רום: "היה לי ולעוד מורה מאוד חשוב לצאת בפני התלמידים שלנו מהארון. ואז שאלנו אותם על הפעולה שעשינו. והם אמרו – שלכל אחד יש את החיים שלו, אתם לא צריכים להגיד. ואז אמרתי להם שיש ערך ל"להגיד". שזה לא צריך לשנות את עולמם ולטלטל אותם, אבל יש ערך בלומר את זה. זה לא צריך להיות מוחבא או מושתק, זה בסדר שנגיד ונספר, ואני חושב שזו הפעולה של התיאטרון. יש את תיאטרון תמונע ואת תיאטרון צוותא, ויש את תיאטרון המשולש. והלוואי שיקום עוד תיאטרון גאה."

נמרוד: "אני חושב שלהט"ביות זה לא רק הייצוג של הקהילה, ללהט"ביות יש ערכים. כשהלכתי להפגנות בבלפור, בהתחלה היו קבוצות של הדגלים השחורים, ואז החבר'ה הצעירים יותר הקימו את החזית הורודה. ואז כל פעם שהדגלים השחורים עשו "לך", אז החזית הורודה עשו "בואי". והרגשתי שזו כל המהות, שאנחנו רוצים מנהיגה. ואם נהיה דקה פוליטיים, מרב מיכאלי מדברת והעולם מתחרפן. ואפילו כל כותבי הטורים של "הארץ" מתחרפנים מהשפה שלה. אז בסדר, יש שר הומו וכאילו יש ייצוג, אבל את רואה שמבחינת התרבות והערכים המובילים של החברה, אנחנו מה זה לא שם. מעבר לחוקים המפלים והכל, מבחינה תרבותית, אפילו בדרום תל אביב, אנחנו לא שם. אנחנו לא במקום מכיל ומקבל, אנחנו לא במקום שמוכן לאתגר את התפיסה של שני מגדרים וזהו. אני אגיד אפילו על עצמי – גם אני רואה כל מיני זוויות במרחב הציבורי והן תופסות לי את העין ואני עוד לא מתרגל לזה שהן קיימות. כל עוד שמים את זה בפרצוף ואומרים 'הנה, זה קיים' זה יוצר את העבודה שאנחנו צריכים לעשות כחברה."

ואיך זה מתבטא אצלכם בתיאטרון, או במילים אחרות, מה הרפרטואר שלכם?

יובל: "אז ההצגה הראשונה שהולכת להיות היא "חמש לסביות אוכלות קיש", שזה מחזה אמריקאי שתרגמתי ועיבדתי אותו. זו קומדיה מופרעת וחסרת מעצורים. למען האמת, היא נכתבה על ידי שני גברים גייז. ובהתחלה, אמרתי 'מה זה?' אבל אז, ככל שעבדתי על זה, היה מפגש נורא מעניין בין נקודת המפגש שלי כאישה לבין נקודת המבט שלהם. יש במחזה הזה חוצפה שלנשים בארץ אין עדיין את האומץ לכתוב. הגברים האלה כתבו נשיות כמו שהם חושקים בה והיו רוצים להיות. לנשים אין עדיין את היכולת, בעיני, להציג את עצמן באופן הזה. ודווקא נורא הדליק אותי לקחת את הדבר ולהגיד 'אני אישה ואני אהפוך את זה לשלי ואני אקח נשים ואנחנו נהיה הכי נשיות ונראה תשוקה נשית ותעוזה נשית ואת כל הדברים האלה שאנחנו תמיד מקבלים בקופסאות האלה של "את צריכה להיראות טוב" ו"את צריכה להיות עדינה", ו"את צריכה להיראות נשית" ולא משנה מה. היום על הבמה כמעט ולא תראי נשיות מתפרצת כמו, גברים נגיד שמורידים חולצה. בכל ההצגות את תראי מיניות גברית מאוד מוחצנת,"

נמרוד: "או שתראי מיניות נשית כפי שהגברים חושבים שהיא צריכה להיות."

יובל: "בדיוק. ובמחזה הזה יש תשוקה ומיניות נשית בצורה מאוד מעניינת וחזקה. הסיפור שלהן סביב הקיש הזה, זה הרי דימוי לאישה, התשוקה שלהן לאוכל, והאוכל מסמל גם אחת השנייה. יש עלילה מצחיקה ומטופשת שקורית, אבל מה שקורה מתחת לפני השטח זה ההסכמה שלהן להתמסר אחת לשנייה. אני אספיילר – כעיקרון מה שקורה בהצגה הזו זה שהן מתכנסות לארוחת בוקר קהילתית של קיש, והן מקבלות את כל הקהל והכל טוב ויפה. והן מציגות את הנשים כמו שאנחנו רגילים לראות – "נשים הם שק של נחשים" ונורא חשוב להן איך הן נראות וכו, ובשלב מסוים יש הפצצה והעולם בחוץ נחרב, וכל מה שנשאר זה חמש בנות אוכלות קיש. ושם זה יוצא – לא צריך יותר להעמיד פנים, פתאום אין כבר טעם להתלבש ככה וכל התשוקות יוצאות יחד עם הקיש הזה. בעיני זה מביא נשיות לא פחות מזה שזה מביא להט"ביות. מבחינתי זה מאוד קרוב. ככל שהתקרבתי לנשיות שבי, ככה התקרבתי ללהטב"ביות שבי. אני אישה שאוהבת נשים ואף אחד לא החליט מה זה להיות לסבית, מה זה להיות הומו. אני אוהבת את מה שקורה במחזה הזה."

הליהוק להצגה התחיל. השחקניות והיוצרות של ההצגה הן ברובן להט"ביות. זה גם אחד העקרונות שהנחה אתכם בחזון התיאטרלי?

נמרוד: "יש עניין שאין תפקידים להט"בים לשחקנים להט"בים."

יובל: "הסטרייטים קיבלו את התפקידים של הלהט"בים."

רום: "שימי לב שסדרות שמדברות על גייז, כמעט תמיד יהיו סטרייטים שמשחקים להט"בים."

נמרוד: "בהתחלה רצינו שרק להט"בים ישחקו להט"בים. אבל אז ראינו שעלולה להיווצר האפליה שאנחנו מרגישים. אז עכשיו אנחנו משתדלים שיהיו כמה שיותר להט"בים."

רום: "יש העדפה ברורה אבל מבלי להתפשר על איכות."

נמרוד: "זה חלק מהתפיסה הקווירית. לתפוס את כל בני האדם על רצף כלשהו. יש סטרייטים שהם תומכי הקהילה בשפע. ומבחינתי הם חלק מהקהילה."

ויש את ההצגה החדשה שלך, נמרוד – "לילה אחרון ברומא"

נמרוד: "נכון. אולי מוקדם להכריז דברים כאלה אבל היא השנייה בטרילוגיה שלי. היא על מערכת יחסים לונג-דיסטנס של זוג שהכיר ברומא. יותם הישראלי וטוני, צייר איטלקי. הם מכירים כשיותם בחופשה באיטליה, בלילה האחרון ברומא הוא תופס סטוץ בגריינדר ואיכשהו דרך פייסבוק ואינסטגרם זה ממשיך והם מתאהבים. המחזה הוא על מערכת היחסים שהיא מאוד מאפיינת תקופה, לפני ימי הקורונה, יש הרבה יותר מקום למערכות יחסים כאלו בגלל הטיסות הזולות והתקשורת הווירטואלית. והמחזה גם מדבר על התקשורת המיוחדת של מערכת היחסים הזאת, מה שהיא מייצרת. המחזה מציג את הסיפור בדיעבד, קצת כמו תיאטרון-סיפור, ושתי הדמויות בעצם משחזרות את מערכת היחסים ומצליחות להחיות אותה."

ומה עוד חוץ מזה?

רום: "אני עובד על מחזמר מקורי, הצגה שלישית שתסגור את העונה הראשונה של התיאטרון ותפתח את העונה הבאה. אני כותב את המחזמר יחד עם כנען לבקוביץ', מוסיקאי. בתפקיד הראשי ישחק תום חודורוב המהמם שמשחק ב"יותר מזה אנחנו לא", ויתר התפקידים ילוהקו בהמשך. זה מספר על בחור, אסף, שהוא מאוד מתוכנן שיודע בדיוק מתי ייצא מהארון ומתי יביא ילדים וכדומה. באמצע האקט המיני עם הבן זוג שלו הוא מספר בהתלהבות על כל התוכניות שלו, ובסוף הנאמבר הזה הבן זוג שלו אומר לו שהוא לא יכול להיות איתו יותר. בעצם, מהרגע הזה אסף יוצא למסע חיפוש אחר הבן זוג הבא, והוא עובר שלבים מבחורים רציניים לסחרור גריינדרי עם סטוצים, עד שבסוף נוצר טוויסט מעניין. זו כתיבה ראשונה אז זה מאוד מלחיץ. אני רגיל לטקסטים שהם עשויים היטב. ההצגה הזו עומדת לעלות בסוף נובמבר."

בואו נחזור קצת אחורה. אמרתם שהנושא הלהט"בי הוא מאוד מופגן. עם זאת, בהצגה "יותר מזה אנחנו לא", בה צפיתי השבוע, יש שני קטעים בלבד שעוסקים בנושאים גאים. אני מודה שקצת התאכזבתי כי ציפיתי למשהו קצת יותר, ובכן, להט"בי. עכשיו, היו שם דברים נהדרים, מרשימים מאוד, אבל לא הייתי מכנה את ההצגה הזו בתור הצגה להטב"ית, אז איך זה נכלל בתוך הרפרטואר של התיאטרון?

נמרוד: "נתחיל מזה שאת צודקת, זו לא הצגה שנכתבה או הופקה בתור הצגה להט"בית. ולא נועדה במקור להיות הצגה של התיאטרון. מאוד התלבטנו אילו תכנים הולכים להיות בתיאטרון. אם זה הולך להיות רק יוצרים להט"בים? הולך להיות רק תכנים שהם להט"בים? או שזה הולך להיות כל מיני – יצירה שהנושאים שלה הם גם להט"ביות אבל לא רק ויצירות שיש בהן גם דמויות להט"ביות. אני חושב שההצגה "יותר מזה אנחנו לא" גם עונה על יצירה שהיוצרים שלה הם להט"בים ושיש בה דמויות להט"ביות, למרות שאלו לא הנושאים העיקריים שאיתם היא מתעסקת. אני חושב שיש בה משהו מאוד קווירי. גם הייצוגים הסטרייטים הם לא הייצוגים הישנים, גם זה שזה אוסף של סקצ'ים שמשפיעים על הנושא של ההצגה ואין דיסטנס בין במה לקהל, וגם התאורן והסאונדמן, סליחה על הספוילר, מתחברים עם השחקנים, יש משהו בהטרפה המוחלטת של ההצגה שמבחינתי זו קוויריות. המבנה והנושאים הם לא דיכוטומיים, זה לא גבר ואישה, זה לא אולם וקהל. זה שההצגה לא עונה על ההגדרה המקובלת של מהי הצגה ומהו אירוע תיאטרוני, ובנוסף יש בה תכנים שהם להט"ביים, הופך אותה להצגה שלגמרי מתאימה לתיאטרון."

יובל: "המטרה שלנו היא גם להכניס את זה כחלק מהחיים, להקליל את זה. בפנטזיה שלי, לא החלטנו על זה סופית, אבל כשיהיה רפרטואר יותר רחב לתיאטרון, הייתי רוצה לעשות סוג של מדרוג, לסווג הצגות בצבעים שונים של עד כמה התמות הן להט"ביות כדי שהקהל יידע מראש."

נמרוד: "מה שמפתיע זה שכל החבר'ה של המרכז הגאה לא התייחסו בכלל לנושא הזה. היה להם ברור. וכל מלא חברים סטרייטים או שלא שייכים לקהילה אמרו 'מה, זה שייך לקהילה?" וזה קטע."

התיאטרון הוקם ונוצר משיתוף פעולה מבורך בין המרכז הגאה לבין תיאטרון צוותא. אתם עומדים לארח גם הצגות שלא קשורות בהכרח לתיאטרון שלכם, או שכל ההצגות עומדות להיות הפקות בית?

נמרוד: "כשרק התחלנו, קיבלנו מלא פניות וחומרים ומיד רצינו לצאת מהתוכנית שיצרנו. אבל בגלל התקציב המוגבל שיש לנו לשנה הראשונה, אנחנו צריכים להיצמד לתוכנית שיצרנו, של שלוש ההפקות שהזכרנו. אנחנו מקווים שבשנת 2022 נוכל להתחיל לארח הצגות, להוסיף הצגות או להפיק הצגות של אנשים אחרים. זה נטו עניין תקציבי.

ולפני סיום, איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמש שנים, איפה התיאטרון יהיה?

רום: "החלום שלי זה בית פיזי של התיאטרון. שהדבר הזה יהיה יותר גדול מאיתנו, ויהיה מטריה של עוד יוצרים ויוצרות, אבל שהתקציבים יגדלו ושנוכל להגיע לעוד מקומות בארץ ולהגדיל את כמות ההצגות ואת כמות הייצוגים. ברור לנו שאחת ההצגות של העונה הבאה תעסוק בטרנסג'נדריות. יש לנו המון דברים שאנחנו רוצים להתעסק איתם אבל אנחנו מוגבלים במשאבים שלנו."

נמרוד: "פסטיבל להט"בי בינלאומי בארץ."

יובל: "להרחיב את מעגל בעלי הברית שלנו. כמו שכל המדינה מגיעה למצעד הגאווה, אז בא לי שכל המדינה תגיע להצגה גאה וזה יהיה פסטיבל אחד שלם. שזה לא יהיה נישתי."

אין לי ספק שהפנינה הנחבאת בחדרי המרכז הגאה האורז עצמו לדעת – שלושת היוצרים לחוד והתיאטרון הגאה שהם מקימים גם יחד, תבריק ותזרח בשמי התיאטרון, ותצבע את הבמות בכל צבעי הקשת.


ההשקה החגיגית של תיאטרון המשולש תחול ב12/6/21, 18:00, בתיאטרון צוותא.

לביאה ואריה בכלוב אחד קטן

לביאה ואריה בכלוב אחד קטן

על ההצגה "וינסנט ריבר"

מאת: מרתה יודעת

"אל תפסיקי לשחק". זה מה שמרתה אמרה למירב גרובר האגדתית, שעה וקצת אחרי סיום ההצגה "וינסנט ריבר", שעלתה במרכז הגאה בתל אביב. מרתה אמרה את זה, וחזרה מיד לגיל 16, כשראתה לראשונה את ההצגה "המורדים" בתיאטרון הקאמרי ונפעמה מהשחקנים והשחקניות והטקסט הקולח, מהדלת שנפתחה לעולם המחתרות של לפני הקמת המדינה. שנים עברו מאז, ומרתה עשתה איזו הצגה או שתיים, סיקרה הצגה או שתיים, אבל הדמות הזו של אלמה, בגילומה של גרובר, וכל מה שהיא סימלה עבור מרתה מאז, נותרה בתיק האימג'ים הבלתי נראה שכולנו נושאים על גבינו.

גרובר השתנתה מאז, היא כבר לא צעירה, כבר לא בזוגיות עם גיל פרנק, חיה ויוצרת במצפה רמון, ועושה תיאטרון אחר, מרתה תעז להגיד, טוב יותר. בצעד אמיץ, גילחה את ראשה ויש לה כעת תספורת ההולמת את מזג האוויר החם של יולי-אוגוסט. בצעד אמיץ עוד יותר, עזבה את חיבוקו החם של התיאטרון הרפרטוארי ועברה לרכבת ההרים שנקראת תיאטרון פרינג'. פרט ל"המורדים", שיחקה בהצגות רבות כגון "הרטיטי את לבי", "חשמלית ושמה תשוקה" ו-"סינית, אני מדברת אליך", סדרות טלוויזיה כגון "שערורייה" הנפלאה, ו-"שבתות וחגים", וכן, סרטים רבים כגון "דשאים סגולים" ו-"לוויה בצהריים". בשנים האחרונות, עברה למצפה רמון, עשתה הרבה פרינג' כגון "המורה סיגלית" המצמית והמאתגר ו-"הכל אודות אמא" הצבעוני של קבוצת תהל. בהצגה וינסנט ריבר, חברה שוב לקבוצת תהל, קבוצת תיאטרון פרינג' אמיצה מאין כמוה שעושה פרינג' בהתגלמותו המובהקת. המנהל האמנותי גיל וייס אינו חושש לסחוב אביזרי תפאורה בצורה בלתי אפשרית על גבי אופניים חשמליים, לאחר שההצגה הסתיימה. בצד השני של ההצגה, סיוון קרצ'נר המנהלת האמנותית, קורעת ספחי כרטיסים בכניסת הקהל. יובל כרמי, המנכ"ל, אינו מהסס להפשיל שרוולים, לשבור זכוכיות ולהרים קוליסות ופודיומים, כשצריך.

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

"וינסנט ריבר" של תהל, בבימויו של יובל כרמי, מספרת על אניטה, אם שבנה ההומוסקסואל נרצח בשל נטיותיו המיניות, ועל דייבי, שעוקב אחריה ומוזמן אל ביתה. בלילה גורלי אחד, אניטה זקוקה לשמוע את האמת על בנה, ודייבי מבקש גאולה על מעשיו. שני השחקנים על הבמה (גרובר ואבי מצליח, המגלם את דייבי) מצוינים. האנרגיות שלהם מרתקות ומשתלבות היטב זו בזו. הם קשובים זה לזו, יודעים איך לחזק אחד את השניה ברגעי נפילה, ואיך למתן אחד את השנייה ברגעי התעצמות יתר. מצליח, מהווה ניגוד מוצלח לגרובר. הוא שחקן מתחיל, יחסית, גילם בין היתר את דמותו של מרקו ב-"זגורי אימפריה" ושיחק בסדרה "אופוריה". מצליח הוא גם רקדן, דבר הניכר בתנועותיו על הבמה. ב"וינסנט ריבר" הצליח לגלם את דייבי עד לפרטים הקטנים ביותר, לעיתים אלו ביטאו צרימה מסוימת לשלמות הדמות. לפרקים, התנהג כתלמיד בן 17 שהנו, לעתים אימץ תנועות של ילד בן 10, שאינן הולמות בחור צעיר, ובחלק מהמקרים ביטא ג'סטות הומוסקסואליות מובהקות. דבר זה התבטא בדיבור, בהליכה, באופן ישיבתו. השעטנז הזה יכול לבטא את מורכבות הדמות, שאינה סגורה על עצמה. בכל זאת, מדובר בבחור צעיר בן 17, שמתמודד עם נטיותיו המיניות. אבל עדיין, בחלק גדול מהמקרים, זה היה צורם מדי. עצם היותו הומוסקסואל, ניכרת לכל אורך ההצגה. זה לא מוסתר, ואם כן, וכוונת המשורר היא להסתיר את נטיותיו, מרתה ממליצה בחום למתן את הג'סטות.

וינסנט ריבר

וינסנט ריבר. צילום: לואיז גרין

אין ספק כי מדובר בהצגה טובה, מרתקת, שגורמת לקהל לדמיין את מה שאינו ניכר על הבמה. השחקנים נהדרים. הבעיה היא במחזה ובעיצוב הבמה כזירה. זהו מחזה בריטי מאת פיליפ רידלי, שתורגם על ידי זיו זוהר מאיר. נשים בצד את שגיאות העברית שהיו בהצגה, מלאכת התרגום דורשת התאמה משפת המקור לשפת היעד, וזה לא כל כך הצליח בהצגה זו. אחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, היה כאשר התפלק לשחקן המגלם את דייבי איזה "כוסאמק" כשגץ מהסיגריה עף על זרועו והכאיב לו, דבר שהיווה ניגוד מוחלט ונהדר לשפה הבריטית כל כך שעל הבמה.

מרתה מבינה את הבחירה לעצב את הבמה כזירה, מעצם היות הדמויות כלואות בגיהנום האישי שלהן. עם זאת, הבחירה הזו מאוד לא ידידותית לקהל, שבחלק ניכר מהמקרים נאלץ לא לראות את פני השחקנים, בייחוד ברגעים החשובים ביותר בהצגה. מעבר לכך, חלק מהקהל, מרתה ביניהם, נאלץ לאמץ את צווארו בכדי לראות כראוי את הנעשה על הבמה, ואין מדובר בבמה רחוקה באולם גדול, אלא בבמה קרובה ואינטימית.

כאותה זירה ששתי הדמויות כלואות בה, כך שני השחקנים המעולים הללו נמצאים בכלוב שאינו מתאים לגודלם, כמו היו אריה ולביאה בגן חיות. כמו אותם חתולים מלכותיים, האנרגיות של השניים יתעצמו ויזלגו מבעד לסורגי הכלוב, עד לכדי שריפת הקהל, או קניבליזם.

וינסנט ריבר

תיאטרון תהל

תיאטרון הקוביה

מאת: פיליפ רידלי

תרגום: זיו זוהר מאיר

בימוי: יובל כרמי

משחק: מירב גרובר ואבי מצליח

עיצוב חלל: יובל כרמי

עיצוב תאורה: יולי גרציק

עריכה מוסיקלית: אבי מצליח

מועדים הבאים: 7-8/9/15 21:00, המרכז הגאה בגן מאיר, תל אביב

מצלע האדם יוצא רק דם

מצלע האדם יוצא רק דם

על ההצגה "אני לא עושה שום דבר למען השלום"

בחור אחד צעיר מתחבא בתוך ארגז, בחנות ספרים משומשים שעל הבמה, דבר שבפני עצמו גורם למרתה להרים עיניה מהתוכניה בציפייה. המשפט הראשון שנאמר בהצגה, משפט שאף מככב בשמה, הוא "אני לא עושה שום דבר בשביל השלום". לכאורה, מדובר בטריגר לדרמה שעומדת להתחולל על הבמה. אז זהו שלא. מרתה חיכתה וחיכתה, אבל, כמו חוסר הקשר בין המשפט הנ"ל לבין ההצגה כולה, כך ההצגה עצמה לא ממש הצליחה להציג קוהרנטיות או אחדות כלשהי. והסיפור האנושי-וצובט-לב, לא מצליח להתממש על הבמה, והתוצאה בעיקר מתסכלת.

ההצגה מספרת את סיפורה של מאיה, שנולדה בתור בן לכל דבר, אך היא אינה מסוגלת יותר לחיות לפי מוסכמות או תגיות החברה. מאחורי מדפי הספרים המשומשים, היא מבקשת לעורר את המהפכה שלה, ולגרום לאחרים לראות אותה כמו שהיא, להתעלם מהמראה החיצוני הגברי ולראות פנימה, אל אישיותה האמיתית. אבל, תכל'ס, היא לא עושה הרבה בשביל לשנות משהו. הכל משתנה כאשר היא פוגשת/בודה את קראפ, ידידה החדש, שמראה לה אהבה מהי, עד הסוף הכה מציאותי.

האלמנטים המרכיבים את ההצגה, המשחק, הבימוי, התפאורה, הם טובים מאוד בפני עצמם. משחקו של לירן קנטרוביץ' איכותי ושובה לב, גם הבימוי של חיים טל ורוני אלמוג מצוין, כמו גם התפאורה הנהדרת של רונית סנפיר, שעיצבה ושילבה את כל האותיות בא"ב, ובשפות אחרות, כיאה להצגה שמתעסקת בספרים, במילים ובתגיות. עם זאת, נדמה כאילו משהו שם הלך לאיבוד, הקוהרנטיות והאחידות נשארו מאחור.

אני לא עושה שום דבר למען השלום

צילום: ענבל כהן חמו

דבר נוסף, ומהותי במיוחד בהצגה מעין זו, שהיא לא הציגה ניתוח ראוי של דמות האישה, דבר כה אינטגראלי בהצגה כזו, המספרת על אישה המבקשת לצאת החוצה מבין הפיזיות הגברית הנראית לעין. נדמה כאילו מאיה נותחה והוצגה על ידי 4 גברים (הכותבים, הבמאים, השחקן והדרמטורג) שאינם כל כך בקיאים במוח הנשי. לקות זו מתעצמת פי כמה וכמה מאחר ואחד מהגברים הללו הוא טרנסג'נדר בעצמו.

אישה היא הרבה יותר ממילה, הרבה יותר מג'סטה על הבמה או מניירות כאלו ואחרות. זו מהות, וצריך להבין אותה, לנשום אותה, לחיות אותה, ורק אז לנסות וללבוש אותה, במידה ואתה שחקן המבקש לגלם דמות של אישה, בייחוד כזו היוצאת לחופשי מבין צלעותיו של הגבר שהיתה.

הדיסוננס בין הפנים לחוץ, ניכר היטב באמצעות אותן תגיות שמאיה כל כך מתרעמת מהן. היוצרים השכילו להיעזר באלמנטים בימתיים כגון ספרים ומחזות ידועים, והתייחסו אליהם לעיתים כמו שהם ולעיתים באופן שגוי. כך, כרך של אנציקלופדיית LIFE, הפך להיות ספר הרפתקאות ידוע, על אף שהקהל הקרוב מאוד אל הבמה (בצוותא 2) יכול היה לראות שמדובר בספר אחר לחלוטין. בסצינה אחרת, מאיה שואלת את ידידה החדש מדוע לא ניתן להפוך דמויות, כגון זו של קראפ מן המחזה של בקט, מגברים לנשים. באבחת מילה היא מראה לו שניתן ואפילו צריך להפוך את קראפ לאישה. אם מאיה מתרעמת על כך שיום אחד מישהו קם והחליט להתייחס אליה כזכר, הנה היא מצליחה לפתור את הבעיה – פשוט לשנות את המילים.

הבעיה היא שכמו אצל בקט, גם בחייה של מאיה זה לא פשוט כל כך. במחזות מסוימים, בקט עצמו אף אסר על שינוי הדמויות מהאופן בו עיצב אותן, ואפילו איים בתביעת הפקה שהפכה את "מחכים לגודו" שלו לשתי נשים מחכות. כנ"ל לגבי ההתייחסות אל מינה של מאיה. זו לא החלטה של אדם, אלא של צירוף מסוים של גנים ותאים, שהפך אותה לכדי גבר, ולכן התייחסו אליה בהתאם לכך. אם היא מעוניינת להפוך לאישה, שתהיה אישה, האישה שהיא, מי שזו לא תהיה, אבל אישה. כמו בהריון, גם כאן, את אישה או לא אישה, לא חצי-אישה, כמו שהיוצרים מציגים אותה על הבמה.

דבר נוסף שצרם למרתה, הוא היחס לקהל. קורה שהצגות מתחילות באיחור בשל סיבה זו או אחרת. עם זאת, כאשר מגיע קהל אל האולם, בייחוד כזה שמורכב מאנשים מבוגרים שאינם מכירים את צוותא 2, כדאי להדליק את אורותיו, בכדי למנוע נפילות מיותרות, ולא לגרום להם לחוש את החלל בכל חושיהם וברכיהם. כמו כן, כאשר אחד היוצרים עולה אל הבמה ומודה לקהל שהגיע, מוטב שלא יצעק לו לאחר מכן "פלאפונים", מאחר ושכח לבקש מהם לכבותם, כאילו היו ילדים סוררים בקייטנה. הפעם האחרונה שמרתה היתה בקייטנה היו לה חולצה צהובה, גשר בשיניים, וקראש אמוציונאלי במדריך. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

כמו שברברה אומרת, אפילו באוף-אוף-אוף ברודווי, כל יוצר תיאטרון, גם זה שנדחק לשוליים ומקבל יחס של קבצן, עליו להתייחס אל קהלו כאילו היה מלך המגיע לארמון.

MK

"אני לא עושה שום דבר למען השלום"

מאת: רוני אלמוג

בימוי: חיים טל ורוני אלמוג

משחק: לירן קנטרוביץ'

עיצוב: רונית סנפיר

דרמטורגיה: אמיל ריי

עוזרת במאים ויועצת אמנותית: נועה גולני

מועדים נוספים להצגה: 25/10/14 21:00 המרכז הגאה, תל אביב.

מרתה גאה להציג

פרויקט חודש הגאווה של מרתה יודעת

לכבוד חודש הגאווה החל ביוני, מרתה תפרסם כאן 30 אייקונים, אחד /אחת לכל יום בחודש, 

של אנשי תיאטרון גאים.

זה לא מצעד, זו רק מחווה.

חוץ מהאנשים המופיעים פה, יש עוד אינספור אנשים ונשים, אמני תיאטרון, ואנשים רגילים לגמרי, שתרמו לקהילת ה-LGTB המוכרת כיום.

הנכם מוזמנים להיכנס ולהתעדכן.

____________________________________________________________________________

סר איאן מק'קלן

פרט להיותו האיש הכי מגניב ב-X-Men, מאחוריו אינספור הצגות ויצירות תיאטרון, כשלאחרונה שיחק לצד חברו הטוב, פטריק סטיוארט, ב"מחכים לגודו". מק'קלן פועל רבות למען זכויות הקהילה ההומו-לסבית.

___________________________________________________________________________

ג'וזפין בייקרג'וזפין בייקר

אמנית במה, רקדנית ופעילת זכויות אדם. הופיעה בכל רחבי העולם, עד ליום מותה.

בשנות ה-70, אף ביקרה בישראל.

____________________________________________________________________________

 לורקהפדריקו גארסיה לורקה

נולד ב5/6/1898 ונרצח על ידי כיתת יורים, 38 שנים לאחר מכן, כנראה בשל דעותיו הפוליטיות ונטיותיו המיניות. אחד המחזאים החשובים ביותר בתולדות התיאטרון ומן הגברים הבודדים שהבינו באמת  ללבן של נשים.

_____________________________________________________________________________

סנדרה ברנהרד

נולדה ב-6/6/55 למשפחה יהודית במישיגן, דבר שהיווה מכרה עשיר לחומרי הגלם של מופעי היחיד שלה.

ברנהרד נחשבת לאחת הקומיקאיות הטובות ביותר באמריקה ובעולם, היה לה רומן עם מדונה וגם היא ביקרה בארץ בשנות ה-70.

_____________________________________________________________________________

הארווי פירסטייןהארווי פירסטיין

נולד ב-6/6/54. מחזאי, שחקן, ולעיתים גם דראג קווין. שיחק באינספור סרטים, הצגות ומחזות זמר.

בין היתר, גילם את עדנה טורנבלייד במחזמר "היירספריי", וכתב את מחזות הזמר "קינקי בוטס" ו-"כלוב העליזים". כתב את המחזה "סיפור אהבה בשלושה חלקים", שבעיבודו הקולנועי גם גילם את הגיבור. בין הישגיו, גם עזר לרובין וויליאמס למצוא את הצד הנשי שלו…

______________________________________________________________________________