על מצב התיאטראות בעולם

מאת: דנה שוכמכר

כמו במקומות רבים בעולם, גם בגרמניה נאלצו לסגור את דלתות התיאטראות מפאת וירוס הקורונה, אך היוצרים מצאו פתרונות יצירתיים כדי לשמור על ריחוק חברתי ועדיין להמשיך את ההצגה. כתבה נוספת בסדרה המתחקה אחר מצב התיאטרון בעולם בעקבות הקורונה. תחנה שלישית – ברלין.

תיאטרון am Schiffbauerdamm יראה אחרת לחלוטין בתום מגיפת הקורונה. התיאטרון נוסד בשנת 1892 ובשנת 1954 הפך לבית של ברלינר אנסמבל. ניתן לראות הוכחה לשינוי המתהווה בסידור הכיסאות אשר נותרו באולם התיאטרון השוכן בבניין היסטורי. מתוך 700 מושבים נותרו באולם 200 מושבים בלבד, המרווחים אלו מאלו, ומאפשרים לשמור על ריחוק חברתי.

אוליבר ריס, המנהל האמנותי של ברלינר אנסמבל, מציין כי מדובר בפתרון ישיבה יצירתי למדי שנועד לאפשר לצופי התיאטרון לשמור על מרחק בטוח מאחרים ובמקביל לראות הצגת תיאטרון. התיאטרון ספג קשיים כלכליים כבדים כתוצאה מביטול סיורים והצגות, ותוכנית הישיבה החדשה הזו מאפשרת להם לחדש הופעות, כמו גם לשפץ את מושבי התיאטרון. כולנו משתוקקים לחזור לנורמליות, ריס אומר ומוסיף כי זאת המשימה העיקרית של התיאטרון – לדאוג לקהל הצופים ולחזור לבמה בצורה הבטוחה ביותר. למרות שמדובר בשינוי בהרכב המושבים, ריס בטוח כי רמת האנרגיה תהיה זהה ולא יהיה ניתן לחוש בהבדל.

אכזבה מצורת התיאטרון החדשה

בניסיון להבין את המתרחש בגרמניה בכלל ובברלין בפרט מנקודת מבט של יוצר החי במקום, פניתי לאבישי מילשטיין, מחזאי, במאי, מתרגם ודרמטורג. אל התרבות הגרמנית הוא התוודע בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון "תלמה ילין" כאשר הציגו את ההפקה "אופרה בגרוש" מאת ברטולד ברכט וקורט וויל. מילשטיין אהב את היצירה ובעקבות כך החל ללמוד גרמנית במכון גתה, ובהמשך למד תיאטרון, ספרות ובלשנות גרמנית באוניברסיטת מינכן בגרמניה.

לדבריו, המצב שנוצר בגרמניה בשל מגיפת הקורונה אינו פשוט. התיאטראות נסגרו באמצע מרץ 2020, במקביל לסגירת התרבות בישראל והמנגנונים עברו לעבוד מהבית – כלומר הצטמצמו לחצי משרה; השחקנים השכירים המשיכו לקבל משכורות; היוצרים העצמאיים קיבלו מענקים נכבדים. היה ברור לכולם שהעסק יחזור לפעילות תוך חודשיים-שלושה. מאחר שחופשות הקיץ בגרמניה חלות בערך ביוני-אוגוסט, הוחלט להשבית את כל התיאטראות עד לתחילת העונה, ולהחזיר אותה במלוא הכוח בספטמבר 2020.

את הזמן שנשאר, המוסדות הקדישו ליצירת מתווים מדוקדקים של חזרה לפעילות: ריחוק חברתי, ביטול הפסקות וכרטוס דיגיטלי. אבל לא היה די בכך – תיאטראות רבים פשוט עקרו מושבי קהל כדי לכפות ריחוק חברתי בקרב הצופים,– מכל שלושה מושבים נעקרו שניים. כמו כן, בחלק מהתיאטראות בברלין הרכיבו לוחות פרספקס שהפרידו בין שורות ובין מושבים. הרבה כסף הושקע בכך. מאחר שרוב התיאטרונים "המסובסדים" מופעלים על ידי העיריות, או על ידי המדינה הפדרלית אליה הם שייכים. שחקנים שישבו בבית הופנו לעזור בפעילויות ציבוריות  בתקופת הקורונה, כגון עזרה בבתי חולים, בבתי אבות ובמרכזי מידע.

בחודש אוגוסט התחדשו החזרות ובספטמבר הגיע הקהל לאולמות. התפוסה היתה מוקטנת, מטבע ההנחיות. בניסיון לשמור על ההנחיות, נוצר תפקיד חדש – מתאם קורונה, אשר דאג לשמור על הסדר בחזרות, ועל המרחק החברתי בין השחקנים. לדבריו של מילשטיין, הקהל הביע אכזבה מצורת התיאטרון החדשה, בין אם מבחינת סדר הישיבה החדש ובין אם מבחינת איסור האכילה והשתייה באולם התיאטרון, בניגוד לנהוג טרם ימי הקורונה. מילשטיין מוסיף כי בכל הנוגע ליישום מתווה הריחוק החברתי, בשום מדינה לא בחרו ללכת על תנאי התאמה כמו בגרמניה. לצד ההפקות הרגילות, תיאטראות רבים בברלין עברו לשידור סטרימינג של הפקות ישנות מהרפרטואר שלהם. חלק מהתיאטראות גם הפיקו הצגות במיוחד לשידור במרחב הווירטואלי – הפקות מתוכננות מראש הפכו להפקות טלוויזיה.

למרות שנוצרה שגרה חדשה, על אף המצב, למציאות היו תוכניות אחרות. בתחילת נובמבר, התיאטראות בברלין נסגרו בשנית בשל ההתלקחות בתחלואה. נכון לעכשיו, התיאטראות עדיין סגורים, וסביר להניח כי יחזרו לפעילות רק בעונת הקיץ.

הלם בקהילת האמנים בגרמניה

מבחינה כלכלית, מאחר שאין בגרמניה "שר תרבות" כמו בארץ או תקציב תרבות אחיד, התמיכה הנדיבה לתיאטראות מוענקת באופן מקומי: יש תיאטראות עירוניים ויש תיאטראות ממלכתיים לכל אחת מ-16 המדינות שמרכיבות את גרמניה. מדיניות התרבות היא מקומית ולממשל הפדרלי אין אפשרות להתערב בתקציבי התרבות השונים.

לדברי מילשטיין, נכון לעכשיו, המצב מורכב ולא פשוט. כרגע, מדובר על קיצוץ גדול מאד בתקציבי התרבות כאשר העסקים יחזרו לשגרה. כך, לדוגמא, בוואריה, שהיא המדינה העשירה ביותר בגרמניה, כבר הודיעה על קיצוץ של 9% בתקציב התרבות שלה. אין ספק כי מדובר על ניסיון להתמודדות עם מציאות מורכבת, למרות הרצון והצורך להעניק מענקים חיוניים לאמנים ולאפשר להם להרים את הראש מעל המים, ניכר כי הגיעה השעה לשלם את המחיר.

בשיחה עם מילשטיין הוא מצביע על תופעה נוספת אשר אופיינית לקורונה התבטאה בכך ששחקני קולנוע מבוגרים שהוצעו להם תפקידים בהפקות עתידיות, גילו לתדהמתם שהדמויות שלהם "הוצערו" בשנים רבות. לדבריו, מפיקי הקולנוע חששו להתמודד עם היטלי הביטוח הגבוהים, והחליטו לנקוט בצעדים דרסטיים. הדבר היכה בהלם את קהילת האמנים בגרמניה. מעבר לכך, המצב החדש גרם לשחקני תיאטראות רבים לבצע הסבת מקצוע ורבים מהם בחרו לעזוב את התיאטראות לטובת חינוך, אלא שגם בתי הספר נסגרו.

 נכון לעכשיו, התיאטראות בברלין, ובגרמניה בכלל, מתמודדים עם תקופה מורכבת וכואבת, ויוצרים רבים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ושונה מאוד ממה שהכירו עד עתה. יש לקוות כי התיאטראות ישובו ויפתחו את השערים והצופים ישובו לצפות בהצגות. לא בדיוק כמו פעם, אבל קצת אחרת.

על הסוגיה האם יש לחייב שחקנים להתחסן נגד קורונה

מאת: אביבה רוזן

עולם התרבות תאב חיים. במקומות רבים בעולם בהם התיאטראות נסגרו מחמת המצב, מתחילים לדבר על מתווה תרבות, מילים מכובסות לסוג של דרך מהוססת בה יאפשרו לאולמות להיפתח. שלושים אחוז? חמישים אחוז תפוסה? זה הרי לא ממש יאפשר הכנסות. אבל לפחות ניתן להסתכל קדימה בתקווה.

בינתיים, בישראל, ציפי פינס, מנהלת בית לסין, הצהירה ששחקנים לא מחוסנים יוחלפו וביצת עולם התיאטרון כמרקחה. גם ארגון שח"ם נדרש באופן מיידי לסוגיה שמפלגת בין חסידי החיסונים למתנגדיהם, לאלה שמבקשים לשמור על בריאותם ומצפים לערבות הדדית לבין אלה שדורשים את הזכות לפרטיות וחופש בחירה.

שח"ם מנסה לתמרן בין השניים והמתווה שלו לשחקנים נע בין הצגת תעודת מתחסן או מחלים לבין הצגת תוצאות בדיקות קורונה עדכניות. הגיוני בסך הכל. בפוסט בפייסבוק, כותבת השחקנית והיוצרת שרה פון שוורצה שהיא מקבלת את המתווה הזה. היא מפרטת: "מצב רפואי של אדם הוא פרטי. לא כל אחד רוצה או יכול להשתתף בניסוי כלים העולמי. בואו נכבד אחד את השני ואת עצמנו. זכויות הפרט הן שלנו". השחקן שרון אלכסנדר מגיב: "לא כל כך מבין את עניין חופש הפרט על גופו וכל זה. וגיוס חובה לא סותר את חופש הפרט על גופו? לדעתי שח"ם צריך לנקוט עמדה חד משמעית לטובת חיסון".

לצורך בחינת הסוגיה הנפיצה משהו, ראיינתי שלושה שחקנים, שלושתם מחוסנים וברמה האישית חושבים שאדם צריך להתחסן, בראש ובראשונה לטובתו הוא ומתוך ערבות הדדית. באשר לסוגיית ההכרח לשחקנים להתחסן, הדעות מורכבות יותר.

נטלי טיטלבאום, בוגרת טרייה של בית צבי ותלמידה של ציפי פינס, מסכימה לגמרי עם הציפייה של פינס לפיה השחקנים נדרשים להתחסן ולשמור בכך זה על זה ועל הקהל: "בין שחקנים יש הרבה מאוד סצינות אינטימיות, כולל נשיקות. אי אפשר להימנע מזה. אם שחקן לא שומר על עצמו זה פוגע מיידית בשחקן שמולו. נכון שאי אפשר להכריח להתחסן, אבל מי שבוחר לא לקחת בזה חלק עלול לפגוע באחרים. לכן, צריך ליישר קו". נטלי משווה את הצורך להתחסן לצורך להישמע לבמאי, "גם אם שחקן לא מסכים עם התפיסה של הבמאי הוא יעשה מה שהוא דורש ממנו. זהו מקצוע המשחק".

נטלי מספרת על שנה קשה מאוד לבוגרי התיאטרון שכל כך קיוו להשתלב בעולם המשחק. היא עצמה סיימה לפני שנה ועוד הספיקה להשתתף בהפקות שונות. בוגרי השנה האחרונה, לעומת זאת, איבדו לגמרי את עולמם. אבל מה עם חופש הפרט? "אני לא בעד להכריח. אני מבקשת להתחשב איש ברעהו ובכלל האוכלוסייה. אני מאמינה שהחיסון יעזור בשיקום הכלכלה בכלל והתרבות בפרט. ברור שלאנשים שונים יש דעות שונות ויש ויכוח ודיון. זה בסדר. אני רק מבקשת התחשבות".

רונן דוידוב, שחקן, יוצר (יצר ושיחק יחד עם אחיו חי בסדרה 'איפה אתה חי') ובעל תיאטרון משלו, מסביר שהעניין מורכב מאוד: "אני בעד חיסונים, אני מסביר זאת בכל מקום ומנסה לשכנע אנשים. מעולם לא נתקלנו במגיפה וצריך לפעול נכון כדי לצאת ממנה. יחד עם זאת, מה שציפי פינס אמרה, ובמיוחד הדרך בה היא אמרה זאת, נראה לי מתריס. מה גם שחוקית לא ניתן לאכוף זאת". כבעל תיאטרון משלו, מספר רונן, הוא ביקש מהצוות שלו להתחסן על מנת לשמור על עצמם וזה על זה: "לא ביקשתי לכפות. הסברתי שמי שלא יתחסן יצטרך להביא לכל הופעה אישור בתוקף. לבסוף כולם התחסנו".

נושא החיסון הוא כמובן מורכב יותר. הוא נותן כדוגמא את הגן של ילדיו. "הגננות התחסנו אבל סייעת אחת, צעירה, לא הסכימה להתחסן. היא טוענת שהיא חוששת מבעיות פוריות. אני לא חושב שהחיסון פוגע בפריון אבל זאת דעתה ואין לכפות זאת עליה. עם זאת, אסור שתסכן את הילדים ויש לנקוט באמצעים אחרים כדי לשמור עליהם". רונן מבקש להבהיר, שהוא נגד פיטוריו של שחקן שלא התחסן. "החיים הם לא שחור-לבן. יש המון גוונים של אפור. הדברים הם מורכבים יותר. יחד עם זאת, חייבים לוודא שאנשים אחרים לא יינזקו".

אבי קטן, שחקן תיאטרון ופרסומות, הבין די מהר שאין ברירה. כדי לפרנס את עצמו, הלך לנקות בתים ומשרדים. כמו שחקנים רבים אחרים שמצאו דרכים מגוונות להתפרנס, שונות מאוד ממקצועם, הוא לא מתבייש בעיסוק זה, אבל כמובן, כמה לחזור לבמה.

"התחסנתי כאדם שאחראי לבריאותו וגם כדי לשמור על הורי, חזרתי לגור אצל הורי מסיבות כלכליות וגם כדי לסייע להם ואני חייב לעשות הכל כדי לשמור על בריאותם". גם אבי בעד חיסון השחקנים, כחלק מערבות הדדית בין אנשי צוות, אבל, הוא אומר, "לא הייתי הולך למקום של ציפי פינס. לא נכון בעיני לכפות. ייתכן ששחקן שרעב ללחם וליצירה יתחסן גם אם זה מנוגד לדעתו, אבל אני רוצה שאנשים יתחסנו כי הם מבינים שזה לטובתם ולטובת היקרים להם. אני אהיה הרבה יותר שקט אם אדע שאנשים שעובדים אתי מחוסנים".

ברור שיהיו בין השחקנים, ובין שאר אנשי הצוות, כאלה שיתחסנו וגם כאלה שלא. כאלה שחושבים שחיסונים הם הדרך היחידה שלנו לצאת מהמצב שסגר את התיאטראות ושאר העולם, ויש כאלה שעולים על בריקדות כדי שלא יפרו את זכויות הפרט. שתי העמדות לגיטימיות. יש לזכור, עם זאת, שאם המתווה לא יצליח, אם שחקן אחד ידביק את חבריו להצגה, עם או בלי אישורים למיניהם (ויש היום גם אישורים מזויפים למכירה) הדבר עלול לגרום להשהיית ההצגה, ואף לסגירת התיאטרון ועולם התרבות לעוד פרק זמן בלתי מוגבל. כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו, שיהווה איזון בין הרצון לביטחון לעצמו ולאחרים לבין זכויות הפרט שלו. לצד זאת, נקווה שהמתווה יצליח ויתרחב, כדי שהשחקנים יוכלו לחזור ליהנות מהמשחק והבמה, שהקהל יחזור ליהנות מהם, ושהתיאטראות יצליחו להתרומם שוב על רגליהם ולהרוויח.

על מצב התיאטרון בעולם

והפעם – הווסט אנד ושות'

מאת: דנה שוכמכר

במשך שנים רבות הורגלנו לחשוב כי הייאוש בלונדון נוח יותר בהשוואה לחיים בארץ, בטח בתחום התרבות והתיאטרון. אבל, וירוס הקורונה טרף את הקלפים והראה כי בכל הנוגע לייאוש – כולם שווים. בשעה בה התיאטראות בישראל סגורים ואין אופק לפתיחתם, השחקנים ויוצרי התיאטרון נאלצים למצוא את עצמם עוסקים בתחומים אחרים, זמניים, ונאבקים לפתיחת התיאטראות.

בגלל שהוירוס גרם לכל מדינה להגיב אחרת, ולהתמודד עם המגפה בטקטיקות אחרות, התיאטראות ברחבי העולם מתמודדים עם המצב בדרכים שונות, לפי המתווים וסדרי העדיפויות המקומיים. בכדי לראות מה קורה בתיאטרון העולמי ואיך התיאטרון ממשיך להתקיים ולהחזיק את הראש מעל המים, יצאתי למסע בין תיאטראות בערים שונות בעולם. תחנה ראשונה – לונדון.  

מגיפת הקורונה הפכה את התיאטרון לבלתי אפשרי

כאשר המסך ירד על במות ברודווי, היה זה סימן לבאות בכל הקשור לתיאטראות בלונדון. רבים מהם נאלצו לסגור את השערים לאחר שהממשלה בלונדון המליצה להימנע ממפגשים הכוללים קהל רב. הנחיה זו, שהתחילה בתור המלצה בלבד ולא בתור הוראה ממשלתית, הפכה את התיאטרון למקום מפגש לא רצוי ואף מסוכן. צופים רבים נאלצו להישאר בביתם.

אם הצופים חוו טלטלה קשה בשל חוסר האפשרות ליהנות מצפייה בהצגות תיאטרון, היוצרים והאמנים, על הבמה ומאחורי הקלעים, קיבלו מכה אקוטית ודרמטית פי כמה וכמה. ביום אחד התהפך עליהם כל עולמם והם הוצאו לחל"ת, רבים באמצע פרויקטים שהיו עתידיים לעלות בבכורה, אחרים באמצע הצגות רצות. כידוע, העבודה בתיאטרון אינה עוד עבודה אלא ממש דרך חיים ולכן הוראה לסגור את התיאטראות היוותה מהלומה של ממש עבור יוצרים רבים אשר מצאו עצמם עומדים מול מסך סגור ללא אופק לפתיחתו.

Sondheim Theatre – הבית של עלובי החיים

הדלתות של Sondheim Theatre, אשר היה הבית של המחזמר המצליח "עלובי החיים" סגורות. המחזמר, אשר נחשב לאחד ממחזות הזמר הפופולריים ביותר בכל הזמנים, הציג בלונדון החל משנת 1985. שעריו היו פתוחים לאורך ימות השנה, פרט לחגים ואירועים משמעותיים. בשל התפרצות הקורונה, דלתות התיאטרון נסגרו על סוגר ובריח, והן יישארו סגורות לפחות עד לחג הפסחא, באיזור חודש מרץ 2021. כמה מטרים מרחבת התיאטרון חונה שורה של אופנועים, חבורת גברים חסרי בית נמצאים בסמוך למקום, על אוהליהם וחפציהם. תמונה זו לא היתה עולה בחשבון בעבר, כאשר הצופים צבאו על דלתותיו.

התחזית מפי ג'וליאן בירד', מפיק בכיר של פרסי אוליבייה ומנכ”ל אגודת תיאטרון לונדון, נשמעת קודרת. לדבריו, 70% מהתיאטראות צפויים להכריז על פשיטת רגל עד סוף השנה, אלא אם ייתכן שינוי בתמיכה הממשלתית. נכון להיום, מועסקים בתעשיית התיאטרון בלונדון 290 אלף אנשים, הכוללים שחקנים, במאים, מעצבי תלבושות, אנשי סאונד ועוד אשר העתיד שלהם אינו ברור עוד. גם אגודת תיאטרון לונדון (Society of London Theatre), הפועלת לספק תמיכה לאמנים אשר נקלעו לקשיים בשל הקורונה, ציינה כי המגמה הנוכחית אינה מנבאת טובות, אך היא מקווה שהתיאטראות יפתחו מחדש בקרוב.

כאשר נודע לי כי ההצגה לא עומדת להתקיים, זה היה שוק

בשיחה עם שחר שאמי, המייסד של "הקברט היהודי" בלונדון, ניסיתי להבין עוד בנוגע להשפעה של הקורונה מבחינת העבודה בתיאטרון וחווית הצפייה. "מבחינת הפקה", אמר שמאי ממקום מושבו בלונדון, "לא היינו באמצע הפקה מסוימת ונאלצנו כמו שאר התיאטראות להפסיק את הפעילות של הקברט היהודי. לגבי השחקנים שלנו, אצל כל אחד מהם הסיפור קצת שונה ומורכב – חלקם נאלצו למצוא עבודות זמניות ומשרות אדמיניסטרטיביות, לקחת על עצמם משרות הוראה של תיאטרון בשל סגירת התיאטראות וחוסר הוודאות לגבי ההופעה הבאה. עם זאת, אנחנו בתיאטרון מקפידים לא לנוח לרגע אלא ללמוד ולהתפתח בכל זמן נתון, לנצל את התקופה הזאת על מנת להפוך ליוצרים משמעותיים וטובים יותר. באשר אלי, אני מוצא את עצמי כותב יותר מאי פעם".

"בתור צופה", אומר שמאי, "הוזמנתי לצפות בהצגה "מרי פופינס" של The National Theatre בדיוק ביום בו נסגרו כל התיאטראות. באותו היום לא חשתי בטוב והעדפתי להישאר בבית, אבל חברים שלי שהגיעו לתיאטרון שמעו את הבשורה הקשה כי ההצגה לא עומדת להתקיים. זה היה שוק נורא לכולם. באשר לפתיחת התיאטראות, התיאטראות בלונדון מנסים להתארגן לקראת פתיחה מחודשת על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינת התקופה – הקפדה על מרחק, הקפדה על אמצעי זהירות וחיטוי של האולמות. מי שישרוד את הטירוף הזה, יחזור לשוק חזק יותר , מוכשר יותר ועם המון רצון לבטא את המשבר בדרכים אומנותיות – אני מחכה בקוצר רוח ליום שזה יקרה." 

לדבריו של שמאי, בזמן האחרון ניתן לראות יותר ויותר תיאטראות עוברים למסך הביתי, כמו למשל תיאטרון Young Vic בו הועלו הפקות בחדר שאינו במה וללא תאורה. יותר ויותר הפקות מועלות כיום לאינטרנט ודברים ממשיכים להיווצר, אבל עדיין כולם מייחלים ליום בו התעשייה תחזור להתקיים כמו כבעבר, כך ממשיך שמאי.

מה צופן העתיד? The National Theatre עובר למסך הביתי

לפני כמה שבועות, התקבלה בשורה משמחת מטעם The National Theatre בלונדון אשר הודיע על פתיחה מחודשת של התיאטראות בהתאם לכללי הריחוק החברתי. עם זאת, לאור התלקחות מחודשת של הוירוס וההגבלות שמוטלות על הציבור האנגלי, ניסיונות התיאטראות לפתוח את האולמות בהתאם להנחיות כשלו, בייחוד בשל המוטציה הבריטית שניכר שגרמה לסגר נוסף, ביטול חגיגות חג מולד המוניות והסתגרות בבתים מול האח והאשוח. עולם הבמה מנסה להמשיך את דרכו באמצעות המסך הביתי, זאת מתוך הבנה כי נכון לעכשיו, זה העתיד. עם זאת, הגעת החיסון ומבצעי ההתחסנות המקיפים בהחלט מעודדים ומחזקים את האופטימיות הזהירה כי בעוד כמה חודשים הצופים יוכלו לחזור לאולמות התיאטרון.

על מחאת קיפוד הזהב

מאת: נעם מרום

מדי שנה, בטקס פרסי עמותת קיפוד הזהב, שנועדה לקדם אמני תיאטרון עצמאיים בישראל  באמצעות פלטפורמות שונות, מתאספים יוצרים מתחום הפרינג' בכדי לחלוק כבוד להצגות ולאמנים הזוכים. השנה, האירוע התקיים במתכונת מעט שונה. בעקבות ההנחיות שלא מאפשרות לקיים אירועים מהסוג הזה הפך הטקס הוותיק לאירוע מחאתי, גם בגלל שלמחאות עוד מותר להתקיים וגם בשל המצב בתיאטרון והעובדה שהאולמות עדיין סגורים.

החל מהשעה שבע בערב ואל תוך הלילה, יוצרים ואמנים רבים מהתיאטרון ומתחומים אחרים קראו באופן אמנותי ומילולי – תפתחו! תפתחו את הבמה! וכמו בתיאטרון, המחאה התבטאה על הבמה, עליה הוצבו מנעולי ענק עם שמות היצירות הזוכות ועל המנעול המרכזי והגדול ביותר היה סלוגן המחאה, ומחוצה לה – בין קהל האנשים והאמנים היה ניתן לראות מיצגים מרהיבים שזעקו את המצוקה העכשווית. כמו למשל השחקנית תמר בנבנישתי המשחקת בהצגה "שותקת", שהביאה מהצגתה אל רחבת היכל התרבות ארגז חול, וקברה עצמה בתוכו כדי להמחיש את קבורת ומצוקת היוצרים תחת מגבלות והנחיות הממשלה.

השחקנים דויד דוש בראשי ויוסי נחמני שגילמו זוג שוטרים, שעל כתפיהם תגי "שיטור אירוני", הסתובבו בין ההמון והזכירו לכולם לעטות מסכות, ותחמו את הצופים לקפסולות באמצעות סרט משטרתי, ביניהם גם אני והקורקינט שלי מצאנו את עצמנו כחלק מהמיצג. כמו כן, בין המוחים היה ניתן למצוא גם מיצג של מלאך המוות, קבוצת רקדנים על נעלי עקב, להטוטי אש, ליצנים עצובים וליצנים שמחים.

האירוע התקיים בהנחיית רוני גולדפיין ואביב טומי כרמי, ובהשתתפות אנשי ציבור שונים אך מעטים, כגון ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית ת"א-יפו שהגיעה כדי להביע תמיכה והזדהות עם מצב האמנות והתרבות במדינתנו. כמו כן, בין האמנים שהשתתפו באירוע בלטה השחקנית והיזמת עדי ארד, שהקימה את ארגון "צו 8", שסייע להפיק וליצור את טקס קיפוד הזהב הנוכחי. ארגון זה, פועל ללא תמיכה וללא מטרות רווח במטרה להציל את עולם התרבות מהקשיים אליהם הוא נקלע, על ידי פעולות ויוזמות שונות, כגון חלוקת מאות חבילות מזון בכל שבוע לאנשים מתחום אמנות הבמה ממגוון רחב של תפקידים, שנאלצו להישאר בביתם ללא הכנסה.

בתוכנית האמנותית, האירוע הציג את היצירות והיוצרים הזוכים מבין היצירות שהוגשו לתחרות, 70 הצגות פרינג' מכל רחבי הארץ. אולם, מאחר שמחודש מרץ האולמות סגורים, לא הספיקו השופטים לצפות בכל ההצגות, וההצגות שלא נצפו יועברו להשתתפות כמועמדות לפרס "קיפוד הזהב" 2021. מבין היצירות שכן נצפו והוערכו על ידי השופטים, היצירות שזכו בפסלון הנחשק, שהשנה עוצב כמנעול ברוח המחאה, כמו גם במענק כספי, הן: "הזמן הצהוב" של אילן רונן, "עטלפים בלי כנפיים" של דניאל זהבי,  "צניחה חופשית" של מיכאל טפליצקי, "כושילירבאק" של נורית דרימר, "מחכים לגודו" של אילן רונן ו"אואזיס" של חן דוד. כמו כן, בשל המצב העגום, הוחלט השנה להעניק את הפרס עבור היצירה המצטיינת ולא עבור צוות היוצרים.

ובנימה אישית – תוך כדי טקס ולאחריו, בעודי משוטטת ברחבת היכל התרבות ומביטה סביבי חשבתי לעצמי שאירוע המוחה כנגד סגירת אולמות התיאטרון והתדרדרות מצב התרבות והאמנות במדינתנו הוא לא אירוע של אנשי ופעילי תיאטרון ותרבות בלבד. זה לא אירוע פוליטי, אלא אירוע מדיני במלוא מובן המילה. העובדה שאלו שמילאו את רחבת היכל התרבות באותו ערב היו בעיקר יוצרים מתחום התיאטרון, שהמחאה נוגעת אליהם באופן ישיר, ציערה אותי מאוד.

אני לא רוצה לחיות במדינה בה תרבות בכלל ותיאטרון בפרט הם מותרות, הווי ובידור או פנאי. אני רוצה לחיות במדינה בה יש הבנה רווחת שהתרבות, על מגוון תחומיה, היא מרכיב אינטגרלי משמעותי בחוסן הלאומי שלנו כחברה, כחברה יהודית ודמוקרטית. אני רוצה לחיות במדינה בה האמנות והתרבות הן אבני דרך בחיי אזרחיה ותושביה, בה הבמה פתוחה באופן תדיר ולא צריך אישור לפתוח אותה. גם במצב הנוכחי, ועל אף מגבלות ההתקהלות, שהן חשובות בפני עצמן, ניתן וצריך למצוא דרך אחרת להשאיר את הבמה פתוחה. הצורך לשנות את האופן בו אמנות התיאטרון נתפסת במדינה, בציבור ובקרב נציגיו, הוא המחאה האמיתית, מחאה שצריכה להמשיך ולהתקיים גם אחרי הקורונה ואחרי שהתיאטראות ייפתחו מחדש.

על יציאתם של בוגרי בתי ספר למשחק לעולם התיאטרון בימים מאתגרים אלו

מאת: נעם מרום

מראשית ימי התיאטרון, אי אז ביוון העתיקה, הוא לא הפסיק לפעול. גם בתקופות מאתגרות, ואף בהיסטוריה של העם היהודי, התיאטראות המשיכו ליצור ולהציג, באופן רשמי או מחתרתי. בחלוף המאות והעשורים, התיאטרון הצמיח ז'אנרים חדשים ויצירות חדשניות, עבר שינויים על גבי שינויים, במסרים אותם היוצרים ניסו להעביר, בנראות הבמה, בהגדרת הקיר הרביעי, בתלבושות ובתפאורה, בשיטות עבודת השחקן, אבל דבר אחד לא השתנה – מאז שהקהל היווני צפה לראשונה במאבקי האדם באלים, באחר, ובעצמו, תמיד הייתה במה. התיאטרון מעניק במה שאפשרה לשמוע, להשמיע ולהישמע, להביע עמדה, להציב מראה בפני החברה, לפעול, לחולל מהפכה וגם להרגיש ולהתחבר לעצמך.

לאורך הדורות, התיאטרון היווה כעמוד עשן, התאים את עצמו לתקופה והמציא את עצמו מחדש, עבר אין ספור גלגולים ותמיד שרד. מי שסייע לו לשרוד והניע את גלגלי השינויים הם תמיד הצעירים, עם אמונה בלב ואש בעיניים. לכן, עניין אותי לחקור איך מתמודדים בוגרי בתי ספר למשחק עם הכניסה לעולם התיאטרון בתקופה מורכבת כמו זו, מה המקום של התיאטרון היום, ומה המקום של הבמה? בימים כתיקונם, הכניסה לעולם התרבות היא בין כה וכה לא פשוטה לשחקנים צעירים. הרצון והיכולת להוכיח את עצמם ולבסס את ארגז הכלים שקיבלו במוסדות הלימוד משולים למסע ארוך, מייגע ומטלטל. כמי שעומדת להתחיל את המסע הזה בעוד שבועות מספר, כסטודנטית לבימוי תיאטרון, עניין אותי לשמוע ממקור ראשון מאלו שהגיעו לסוף מסע הלימודים ולתחילת דרכם המקצועית.

יצאתי לראיין סטודנטים שנה ג', שבעקבות הקורונה עוד נמצאו עמוק בחדר החזרות וטרם חגגו את סיום הלימודים, לצד בוגרים טריים שזה עתה סיימו את לימודיהם, שאלתי על התחושות ולאן פניהם מועדות. ציפיתי שישתפו את הקושי והמורכבות שהתקופה הנוכחית מביאה עמה, אבל שמחתי לגלות עד כמה הם מלאים באמונה ואופטימיות, ובעיקר תקווה.

קורל קרואני, (24) שנה ג' ב"בית צבי", אשר נתלשה לבידוד מחדר החזרות, שיתפה אותי במחשבותיה: "לפעמים אנשים שמסיימים בית ספר למשחק, נכנסים לדיכאון וריק, אנחנו יוצאים רעבים יותר לעולם התרבות, אני יודעת מה אני רוצה – להתפרנס ממשחק. שזו תהיה ההכנסה שלי. שכל מה שאני אעשה ואתפרנס ממנו יהיה קשור לעולם המשחק, וכשישאלו אותי מה אני עושה בחיים אני אגיד בגאווה "אני שחקנית"."  

גם אורן אלימלך (26), שנה ג' ב"גודמן", איתו שוחחתי בין חזרה לחזרה, ביקש להמשיך ולהסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתמקד בהזדמנויות שנוצרות בתקופה הנוכחית:  "אני מנסה להיות כמה שיותר אופטימי. בקרב השחקנים והאמנים יש התמסכנות. אנחנו לא מסכנים. אנחנו צריכים גם למחות וגם לרומם לעצמנו את הרוח. אנחנו יכולים ומסוגלים להתמודד עם המצב. כאמנים זו הזדמנות להמציא את עצמנו מחדש. חשוב לי שתהיה אווירה אופטימית. מאוד מפחיד לסיים את שלוש השנים האלו גם ככה. יש פה בעיה שלא צריך להתעלם ממנה, אפשר להתמודד איתה. לתחושתי, כל עולם התרבות הולך להמציא את עצמו מחדש בקרוב. אני רוצה ליצור ביחס למצב וביחס לסיטואציה, אני רואה את התקופה הזו כהזדמנות".

את אורי מחרז (26), שנה ג' ב"יורם לוינשטיין", תפסתי לראיון טלפוני מאחורי הקלעים של הפקה חדשה. בדומה ליוצרים אחרים, גם הוא מבקש להפוך את הליים למרגריטה: "זו תקופה שאנחנו כיוצרים מבינים שזה עלינו, ועלינו לפתח תכנים וליצור ולא לחכות שהאודישן יגיע משמיים. זה גורם לי להיות שחקן יוצר. יש לנו בכיתה רעיונות לסדרות רשת, זו האווירה הרווחת וזה מה שמחדירים לנו ביורם לווינשטיין – תהיו שחקנים יוצרים. לא לחכות על זרי הדפנה לאודישן, אנחנו מנסים לכתוב וליצור כל הזמן, כי כמובן שאין לי כרגע שום אודישן באופק. אנחנו אופטימיים משר התרבות החדש. הוא קשוב לאמנים למרות שאינו בא מהתחום". עם זאת, האופטימיות בפיו נשמעת זהירה: "אני כן מרגיש שאני לוקח "סיכון" בכניסה לעולם התרבות, אבל זה החלום שלי, זה המקצוע שלי ואני שלם עם זה. אני קם עם חיוך כמו שקמתי ללימודים עם חיוך."

ניכר מדבריהם של השחקנים הצעירים כי בתי הספר למשחק מעודדים אותם לא להיות "מוכי גורל" אלא להתייחס למצב שנוצר בתור הזדמנות אמנותית. היכולת לסיים בית ספר למשחק כשאין אודישנים לתיאטרון באופק – בראש מורם, חיוך, גאווה ואף תחושת שליחות, מעוררת השראה ונותנת תקווה לבמה הישראלית.

מורכבות התקופה מקבלת ביטוי גם בבמה העולמית, בקרב שחקנים צעירים שסיימו בתי ספר לדרמה ולמשחק ברחבי העולם. בכדי לבחון את זה, שוחחתי עם שני שחקנים מוכשרים, תוצרת כחול-לבן, שלמדו והשכילו מעבר לים ובעקבות הקורונה החלום שלהם נגדע והם שבו לארץ עם מזוודת החלומות.

מיתר פז, (25) במקור מחיפה, למדה בשנים האחרונות אצל מאמנת השחקנים מישל דאנר בלוס אנג'לס. כמי שהספיקה לצלם סרטים זוכי פרסים ולהשתתף בהפקות מכובדות, הקורונה פגעה בה בתקופה מאוד פורייה, ועל אף זאת היא לא התייאשה ושומרת על אש היצירה: "דווקא ב2020 שהחברה נהיית מנוכרת, התרגלנו להתחבא מאחורי מסכים. התרבות והתיאטרון מקרבים בעידן כל כך מפלג. יש מקום לתיאטרון יפה ואמנותי. דווקא תקופה קשה כזו היא זמן ליצירה, דווקא כשננעלים בבית נפתחות דלתות הרעיונות. למען קירוב לבבות. שנת 2020 לא פשוטה, אבל פנינו קדימה. כולי תקוה שבשנה החדשה דברים יראו אחרת."

בדומה למיתר, גם דורון ישראלי (26), נאלץ להתמודד עם קשיים לא פשוטים. המסע של דורון בעולם התיאטרון התחיל בראשון לציון, ונמשך בשנתיים האחרונות בלימודים אינטנסיביים ב-AMDA שבניו יורק. במקביל ללימודיו, דורון שיחק במחזה בברודווי, עבד על תפקיד ראשי במחזמר "Follies" של סטיבן סונדהיים בתיאטרון בניו ג'רזי והיה באודישנים לחוזה ארוך טווח במסצ'וסטס. תוך זמן קצר, הכל השתנה: "יום אחד אני בחזרות בניו ג'רזי ויום למחרת בסלון של ההורים. הקרבתי המון כדי להיות שחקן. מבחינתי אני אשמח להשתלב על הבמות בארץ. זה פחות נעים לעלות על הבמה כשאין לך מישהו בקהל שבא לצפות בך, אבל כרגע אין אודישנים לתיאטרון. שם מקבלים אודישנים בהתראות לפלאפון כמו ווטסאפ. ועכשיו חזרתי לארץ ואין לי קשרים. אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו להיכנס לעולם התרבות פה, אני מרגיש שאין לי סיכוי. מי בכלל יסתכל על קורות החיים שלי?" 

אבל, לצד הקשיים, בדומה לשחקנים מתחילים אחרים, גם דורון עומד עם הפנים קדימה ומצליח להישאר חיובי: "אני מעדיף לנסות לחיות בשלום עם המצב, לתת לסופה לחלוף. עדיף להתמודד עם הנזקים. שחקן גם צריך לדעת לרדת מהבמה. אני יודע שאני אחזור, זה המקצוע שלי, זה מה שבחרתי. זה מה שאני עושה ואעשה. כרגע זו תקופה איומה אבל זו תקופה של למידה. יש פה הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסא – איך אני שורד את זה כשחקן. לא עוצר להיות שחקן בשום שלב, גם אם אתה יורד מהבמה. אתה לומד ומתפתח."

היצירה הבלתי נדלית מתבטאת גם בהפקה החדשה של "ההולכים בחושך", בהשתתפות תלמידי משחק שנה ג' ב"סמינר הקיבוצים", בבימויה של טל ברנר. כיאה לחזרה הגנרלית בה צפיתי, האנרגיות על הבמה הרקיעו שחקים. התרגשתי לראות קבוצה של שחקנים מוכשרים על הבמה בהפקה באורך מלא (שעה ו-45 דק') המביאים לידי ביטוי את כל מה שרכשו במשך שלוש השנים האחרונות. מעבר למשחק והבימוי המדויקים והעמוקים, ההפקה נגעה ללבי במיוחד כי ראיתי לנגד עיניי קבוצת צעירים שפשוט מגשימים את עצמם, את כל המיומנויות שרכשו בתקופת הלימודים.

אין ספק שלסיים לימודי משחק ארוכים, ממושכים ואינטנסיביים ביציאה לוואקום אמנותי וחוסר עבודה, עלולים להוביל לנפילה ואף קריסה מאוד גדולה כבר בתחילת הדרך, אבל הופתעתי לגלות שמגוון השחקנים הצעירים שראיתי על הבמה וראיינתי, יוצאים לעולם עם תשוקה מאוד גדולה לממש את ייעודם וחזונם, על אף מגבלות התקופה האחרונה. למרות ההסתגרות בבתים, הם לא קופאים על שמריהם אלא מנצלים את התקופה הזו ליצירה וסלילת דרך חדשה, למהפכה בעולם התיאטרון, להחיות את הבמה.

על אף חשיבותו, בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי נדחק לשוליים. כמובן שאפשר לתרץ את זה בקדמה הטכנולוגית ובעוד שלל תירוצים רציונליים. נוסיף לכך את מגבלות הקורונה שהקפיאה את ענף התיאטרון בפרט והתרבות בכלל, וגרמה למצב כלכלי מורכב אליו נקלעו יותר מ-200,000 עובדי במה ומשפחותיהם. כל אלו גרמו לרבים מסובבי להרים גבה בנוגע לבחירה שעשיתי. לא סתם, בחודשים האחרונים נתקלתי בלא מעט אמירות תמיהה – "את מתחילה עכשיו ללמוד בימוי תיאטרון? דווקא עכשיו כשעולם התרבות בקריסה…אולי תחשבי שוב, על מקצוע אמיתי, שיכניס לך פרנסה בטוחה". לכל אלו, תשובתי פשוטה למדי – דווקא עכשיו.

א.ד. גורדון אמר פעם "במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור", מול מציאות של מלחמות אחים, שנאת חינם, קריסה של המשק הכלכלי ומגפה עולמית, ישנם דברים מסוימים בחיים המפיצים אור בעולם, כמו התיאטרון, כמו הבמה. אלו מעניקים אור בכך שהם מאפשרים לעצב דעת קהל, לחולל שינויים, להעלות לסדר היום החברתי סוגיות חשובות, לנטוע מוטיבציה, להשמיע קול. להיות, ולא לחדול.

בעבר, הצעירים בארץ ייבשו ביצות, חרשו את האדמה ולחמו בעבור הקמת המדינה. היום, צעירים נלחמים כדי לקיים במדינת ישראל חברה ליברלית, שוויונית ונאורה שחורטת על דגלה לראות תמיד את האדם שעומד מולך. לאורך ההיסטוריה, תיאטרון בפרט ואמנות בכלל נועדו לקדם נושאים אלו. התיאטרון אינו מציע הווי תרבותי בלבד, אלא הנו מוסד חברתי מהותי לשמירה על המשך הקיום שלנו כפרטים וכחברה.

המשימה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל תמה, מדינה יהודית ודמוקרטית קמה. אבל המשימה לקיים פה חיים של כבוד, חירות, שוויון, פלורליזם, סולידריות ואהבת חינם רק החלה. עכשיו זה התור שלנו והבמה היא הפלטפורמה האידאלית להעביר מסרים אלו. למרות הכל, ועל אף המצב, ההצגה חייבת להימשך. תנו לנו במה, אנחנו כבר נדאג לשאר.

על מחאת "ארט-אח" בכיכר הבימה

מאת: אביבה רוזן

פה עברית, שם ערבית. כאן רוסית, שמאלה משם צרפתית. ימינה אנגלית. מולייר בצרפתית עם תעלולי סקפן, טנסי וויליאמס באנגלית עם ביבר הזכוכית, צ'כוב ברוסית, אלוני בעברית, מוזיקה ברחבי כיכר הבימה ואפילו הצגות ילדים. משעה שש ועד שעות הלילה המאוחרות, במזג אוויר מזיע, עם מסיכות על הפה או על הזרוע, עשרות שוטרים מסביב שבאו לפקח מקרוב מאוד על מחאת הסטודנטים בשדרות רוטשילד, במקום הכי תרבותי במדינת ישראל, הבימה פינת היכל התרבות, בחר עופר שגיא, יוזם "ארט-אח", וחבריו היוצרים והשחקנים להביע את מחאתם בדרך הכי טובה שהם מכירים – על ידי הצגת מחזות.

שאלתי את הצוות שביצע את "אכזר מכל המלך'" מאת ניסים אלוני איזו משמעות יש לבחירה הזאת. זה המחזה הטוב ביותר שנכתב בישראל, אמרו לי. לי נראה שיש כאן אמירה קולעת באשר להתנהלות הממשלה ב'ימי הקורונה העליזים', בהם האחרונים להישמע ולקבל התייחסות הם אנשי התרבות.

בעולם מוכה קורונה, בו כולם סובלים, בכל מקום, יש מקום לסולידריות עולמית. מצד שני, יצר הגזענות, הדעות הקדומות, לא ממש מרפה מאיתנו. אנחנו לא מוצאים נחמה של ממש בעולם שגבולותיו נחסמים חדשות לפרקים, בין אם בנתיבים הבינלאומיים ובין אם מאה או חמש מאות מטרים מהבית.

בזמן זה, אנחנו מתבקשים לעשות חשבון נפש. להתפנות ולהסתכל על עולמנו המורכב במבט אוהב וחומל, וגם להסתכל על השחקנים, לא רק בבחינת 'כל העולם במה וכולנו שחקנים', אלא על מה שעובר בעולם האמנות ובראשו התיאטרון על יוצריו, מאחורי הקלעים ועל הבמה.

בואו תסתכלו עלינו, אומרים המשתתפים בארט-אח, הצועקים באמצעות מילותיהם של גדולי המחזאים, ואולי תראו את עצמכם. תבחנו מה אתם מרגישים, תשתתפו במיזמים ובמיצגים אמנותיים שכבר מזמן נאסרו עליכם, ובין סגר א' לסגר ב' תחוו משהו שאולי יגיע גם ללבכם.

המחאה המשיכה גם אתמול (17/9/2020), עם ליזסטרטה, וסביר שתמשיך גם אחרי סגר החגים.

לפרטים נוספים בקבוצת המיזם בפייסבוק – הקליקו על הלינק

ראיון עם הדס קלדרון

מאת: דנה שוכמכר

הדס קלדרון,  שחקנית, יוצרת ומפיקה, המכהנת כיום בתור המנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ונוער, מכינה תוכנית פעולה לגבי המשך פעילות התיאטרון. למרות סגירת התיאטראות והאישור הזמני להפעלת סל תרבות, היא אופטימית ומאמינה כי לקסם של התיאטרון אין תחליף. גם בימים קשים אלו, בוחרת קלדרון, נכדתו של המשורר אברהם סוצקבר, להאמין כי התיאטרון מחייה נפשות, בייחוד תיאטרון הפונה לקהל הצעיר.

 שלום הדס קלדרון, מה שלומך בימים אלה?

"שלומי טוב. השיחה שלנו הייתה אמורה להיערך אמש ונדחתה בשל השתתפותי בהפגנות רבות בדיוק עכשיו (יום ראשון), בשעה שאנחנו משוחחות, התבשרנו על המשך הפעילות של סל תרבות. קיבלנו בשורות טובות – נכון לעת עתה, סל תרבות לא ייסגר. משרד התרבות הודיע כי הוא יקצה את מחצית הסכום להפעלת סל תרבות עד סוף שנת 2020, ויתר התקציב יגיע מהרשויות המקומיות ותשלומי ההורים, אך גובה התשלומים עדיין לא קיבל את אישור וועדת החינוך של הכנסת. אמנם, זה תלוי עכשיו בועדת החינוך של הכנסת ועדיין אי אפשר לראות את סוף הסיפור, אבל זה בהחלט אור בקצה המנהרה."

מה את חושבת על התפקיד של משרד התרבות ומשרד החינוך בהקשר של סל תרבות?

"פעם היה משרד אחד תחת הכותרת משרד החינוך, התרבות והספורט וכעת ההחלטה האם לאפשר להמשיך את קיומו של סל תרבות מותנית בהחלטה של שני משרדים, משרד החינוך ומשרד התרבות. כמי שפעילה במאבק להחזרת התיאטראות והמשך קיומו של מפעל סל תרבות, זה נדמה כי מישהו ממקבלי ההחלטות איבד שליטה ואנחנו דוהרים לכיוון לא ידוע. לפני כמעט חצי שנה סגרו את התיאטראות ולא נתנו לנו את המפתחות בחזרה.

מה החשיבות של סל תרבות?

"מפעל סל תרבות זה מפעל אדיר המספק אפשרות לילדים מכל רחבי הארץ לצפות בשורה ארוכה מאד של מופעי תרבות, מחול, תיאטרון ועוד, ומספק עבודה לשחקנים רבים אשר חורשים את הארץ, והכל במטרה אחת – לספק לדור העתיד אפשרות ליהנות מתכנים איכותיים ברמה גבוהה.

התכנים של סל תרבות מאפשרים לילדים מכל רחבי המדינה לצפות בהצגות ובמופעים שונים. מדובר בהזדמנות אדירה ומרתקת לחשוף את הדור הצעיר למגוון רחב של מופעים תוך בקרת איכות. חשוב לציין כי לא כל הצגה או מופע נבחרים לסל תרבות, אלא יש ועדה ובראשה מקבלי החלטות אשר בוחנים בכובד ראש את המופעים לפני קבלת ההחלטה."

יש תחושה שקול האמנים לא נשמע, שבוחרים להתעלם ממנו, בעיקר מהסיבה שהם שייכים לצד השמאלי במפה הפוליטית. את מסכימה עם הטענה הזאת?

"אני חושבת שאנחנו בעיצומו של מאבק על הזהות התרבותית של מדינת ישראל ומה נשאיר לדורות הבאים אחרינו. המאבק שלנו רק התחיל ולא יסתיים עד פתיחת התיאטראות. מבין כל המקומות הפתוחים כעת, התיאטרון נחשב למקום בטוח ביותר, הקהל המגיע לראות תיאטרון זה קהל ממושמע אשר שומר על הכללים ואין ממה לחשוש.

לפני כמה ימים, הייתי באחת ההפגנות וראיתי אמנים צעירים מנגנים בגיטרה ומסביבם קומץ אנשים. אז הבנתי, זה המהות שלנו, לשמח אנשים ולאפשר להם לחוות חוייה ייחודית באמצעות צפייה בהצגת תיאטרון. גם אם מדובר בקהל מצומצם בשל ההגבלות, חשוב לי בתור מנהלת אמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער להמשיך ולהנחיל לילדים את חשיבות התיאטרון."

בשנים האחרונות את מכהנת בתור מנהלת אמנותית בתיאטרון הארצי לילדים ולנוער, לאחר קריירה ארוכה בתיאטרון הרפרטוארי. מה הביא אותך לעסוק בתיאטרון לילדים?

"אני מנהלת קריירה ארוכה אשר החלה בין היתר בגיל 10 אז השתתפתי בהצגה "המלך מתיא הראשון" ומאז המשכתי לתיאטרון הרפרטוארי (קלדרון שיחקה בתיאטרון בית לסין במגוון רחב של הצגות, כגון "מקווה", "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד. ד.ש). מבחינתי, המעבר לעולם של תיאטרון לילדים זאת שליחות לכל דבר, הגעתי לתיאטרון הארצי לילדים ולנוער במטרה מאד ברורה – להנחיל מורשת לדורות הבאים ולאפשר לילדים לראות תיאטרון איכותי."

נכון לכתיבת שורות אלה, התיאטראות עדיין לא נפתחו לציבור, אבל מבעד לאפילה, קלדרון רואה את האור בקצה המנהרה, ימים בהם נשוב לתיאטרון, ובעיקר נמשיך להנחיל לדור העתיד את מהות התיאטרון- אפשרות להעשיר את העולם באמצעות תכנים ייחודיים.