אחת האדוות החיוביות של משבר הקורונה היא לידה וצמיחה מחודשת של האמנות בכלל והתיאטרון בפרט. אין ספק כי גבולות מושגי היצירה התאטרונית נמתחים עוד ועוד, דבר שמוכח באופן מפעים ב"באתי, ראיתי", היצירה החדשה של תיאטרון קליפה.
היצירה, המוצגת באגף החדש של מוזיאון ת"א, מעניקה נקודת מבט נוספת למשבר הקורונה ומוכיחה כי גם בתיאטרון קליפה החדשני והייחודי בימים כתיקונם, הלימון נהפך ללימונדה ונוצר ז'אנר חדש ומרתק של תיאטרון. "באתי,ראיתי" נעה ונדה ב"מפל האור" שבמוזיאון, בליווי חמישה פרפורמרים ששרים ומזמרים "שירים אסורים". מדובר בשירים שנכתבו כאסופת גסויות וקלישאות, המוצגות לקהל בפיוט. עצם יצירת הקונטרסט הכה חד בין המילים הבוטות לאופן השירה הפיוטי, יצר חווית צפייה והאזנה שלא ראיתי מימיי, דבר שהרחיב לי את הלב ופתח לי את הראש.
מדובר ביצירה חדשנית ומעוררת השראה משום שהיא מאפשרת לבחון מחדש את גבולות היצירה ואת יכולות ההכלה של הקהל. למשל, חווית השוטטות במוזיאון בעקבות הפרפורמרים היא חוויה חדשנית ומסעירה בייחוד משום שהפרפורמרים לא אומרים במפורש מתי יש לעבור לחלל הבא, אלא הקהל קשוב למתרחש, ו"מרגיש את הפרפורמרים" ועל סמך כך יודע היכן לעמוד והיכן תקרה ההתרחשות הבאה. בצורה זו, הוא הופך להיות חלק מהיצירה.
באתי, ראיתי. צילום: דן בן ארי
זוהי יצירה ייחודית גם במובן איכויות המופע התיאטרוני, שכן היא עושה שימוש מדויק להפליא ב-Site Specific ובהתייחסות הפרפורמרים לחלל ההתרחשות. כמו כן, נעשה שימוש מרהיב ואינטליגנטי בקומפוזיציה ותנועת השחקנים בחלל, שאותה עיצבה אורין יוחנן, ברוך ובעומק. יוחנן יצרה שימוש במפלסים שונים ומפתיעים בחלל המוזיאון שמהדקים את הסיפור המושר בפיוט דרך קולם הענוג של הפרפורמרים.
עידית הרמן, שיצרה את היצירה בשיתוף עם אריאל ברונז, מציינת שהחלל עצמו עורר אצלה השראה רבה. "כשבאתי, ראיתי" היא מספרת בהתרגשות. כשביקרה בחלל המוזיאון הסגור והשקט במהלך סגרי הקורונה, היא חשה את ההד המשמעותי והייחודי שבין חדריו הריקים, והיצירה החלה להדהד בתוכם כהדי המוזיאון הריק. הרמן מוסיפה ומספרת שיחד עם ברונז, שכתב את כל תשעת השירים ביצירה, הם עברו תהליך ארוך של כמעט שנה שלמה עד שהיצירה הגיעה לתוצר המוגמר.
יש לציין לשבח גם את הזמרים ביצירה. כלל חמשת הפרפורמרים מגיעים מרקע של מוזיקה ושירה, ולא של תיאטרון ומשחק, ואף על פי כן, הם מפגינים כישורים מרשימים של יכולות משחק ומצליחים לסחוף את הקהל לחוויה מרגשת ומנחמת. גילוי וחשיפת עומקו של החלל בכל פעם מחדש, משפיעה על איכות ועוצמת הסאונד מפי הזמרים. טכניקת הא-קפלה בה מבוצעים השירים, תוך כדי תנועה בחלל, מאפשרת לצופים-משתתפים להתעמק במילים המפתיעות, הנחצבות בסלע. התוכן המועבר לקהל באמצעות אותם שירים, עלול לעיתים להתפספס שכן יש נטייה להקשיב ליופי שבפיוט ולהתעלם מהתוכן. לכן, לאורך היצירה מחולקים גם דפים אדומים עם מילות השיר, כך שניתן לעקוב. אותו תוכן שמועבר לקהל מעורר חשיבה מחודשת בנוגע למקום האדם ביחס לתרבות ולאמנות, בעידן בו מכתיבים עבורנו מה "חיוני" ומה "לא חיוני".
צילום: דן בן ארי
בנוסף, היצירה כוללת התרחשויות מפתיעות בשבע זירות התרחשות שונות כגון, דימוי של נפילה ממפלס גבוה, שימוש במדרגות נעות וכדורים צבעוניים, סיבוביות ושימוש של כניסה ויציאה הלוך ושוב מהחללים, קומפוזיציה עגולה אל מול הליכה בטור, וכן שימוש בקטע סאונד מפתיע של כרוז המוזיאון.
אין ספק שהיצירה "באתי, ראיתי" מצליחה להרחיב את גבולות המדיום התיאטרוני, הן מבחינת התוכן בו היא עוסקת והטלת הספק שהיא מעוררת, והן מבחינת האופן היצירתי והוויזואלי אותו ועמו היצירה פורצת דרך.
ראיון עם השחקן, הבמאי והמנהל האמנותי מיכאל טפליצקי
מאת: דנה שוכמכר
מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקי", מתרגש מהחזרה לבמה בתקופה האחרונה ומספר על העיבוד הייחודי למחזה "אמוק". בשיחה עמו הוא מספר על הבית החדש של התיאטרון, היחס שלו להצגות בזום והתוכניות לעתיד.
כמו כולם, גם התיאטרון עבר תמורות ותלאות רבות במהלך משבר הקורונה, משבר שממשיך להראות את אותותיו גם היום. ספר על התובנות שלך מהתקופה האחרונה.
"תיאטרון "מלנקי" (קטן ברוסית) הוא תיאטרון בו מתמקדים בהעלאה של קלאסיקות מתחומי התיאטרון והספרות בפרשנות עכשווית. במשך כל תקופת הקורונה היו שתי פעימות קצרות במהלכן חזרנו לעבודה בתיאטרון, אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לעבוד. חזרנו לעבודה בחודש יוני בשנה שעברה ואחרי שבוע וחצי נאלצנו לסגור שוב. בפעימה השנייה בחודש ספטמבר כבר היינו מיואשים מאד.
למרות זאת, אני חייב להגיד שהיו גם דברים טובים בתקופת הקורונה כמו למשל השימוש של התיאטרון בפלטפורמה של זום. בהתחלה הייתי מאד שלילי לגבי העניין, לא הבנתי מה כוללת הפעילות אונליין והתקופה הנוכחית לימדה אותי באופן אישי וכך גם את כל צוות התיאטרון שצריך להשלים עם הטכנולוגיה ואפילו אפשר להרוויח מהשימוש בפלטפורמת אונליין. לקראת סוף שנה שעברה התחלנו לעבור לפעילות אונליין. ראינו המון הצגות של תיאטראות בגרמניה ובמקומות אחרים והבנו את הכוח שיש לאונליין – אפשרות להיחשף למגוון רחב של יצירות שאי אפשר להיחשף אליהן בחיי היום יום.
לאחר מכן, הגיעו הצעות שונות להציג הצגה פוליטית בזום בשם "בלארוס" מאת אנדריי קריביצוק, הקשורה למתרחש בבלארוס. התוצאה הייתה מאד מוצלחת וראינו שאפשר להציג הצגה בלי לצאת מהבית. מדובר על מחזה פוליטי ועבורי זאת הייתה הזדמנות לעבוד עם חומר פוליטי. האמת היא שאני שמח מאד על ההזדמנות ולמדתי המון. בעבודה על המחזה בזום עבדנו בהתנדבות. בתיאטרון יש קסם מסוים, למרות שהיינו על הקרשים ובמצב קשה מאד. למרות זאת, הצורך ליצור הוא צורך חזק יותר מצורך ללחם ומחייה. במובן הזה, היה קל יותר לאסוף שחקנים כי כולם היו פנויים."
אתה יכול לתאר את התחושות של החזרה לתיאטרון אחרי שנת הקורונה?
"הרגשתי כמו פקק שמפניה שסוף סוף נפתח. בשנה הנוכחית מצאנו את עצמנו במנוחה ובמצב של צבירת כוחות לקראת חזרה מחודשת לתיאטרון."
איך ניגשת לעבודה על המחזה "בלארוס"?
"אנחנו תיאטרון שמציג בעיקר ספרות ומחזאות קלאסית ושאלתי את השאלה מה צריך לשנות על מנת להציג מחזה פוליטי? במסגרת הניסיון שלי לענות על השאלה הבנתי שהקהל מגיב בצורה חזקה יותר למחזאות פוליטית. זה מאד עכשווי, זה קורה כאן ועכשיו ולכן הקהל יכול להתחבר לזה. אמנם בעבודתי אני מתרחק מהתיאטרון הפוליטי, אלא מעניין אותי לראות את הכאן ועכשיו אצל שייקספיר, צוויג או יונסקו. עם זאת, יש כיף בתיאטרון פוליטי, קל לגשת לעבודה על מחזה פוליטי. אין צורך לקרב את היצירה לקהל, מציגים לקהל יצירה עכשווית ויש לו יכולת להתחבר ולא ללכת למקומות של קלאסיקה ולנסות למצוא חיבור לדמויות."
החיבור של הקהל יכול לנבוע לדעתך מכך שיש תפיסה רווחת, לפחות בעיני חלק מהציבור, כי ישראל נחשבה לסוג של דיקטטורה עד החלפת השלטון?
"אני חושב שאין מקום להשוואה. הדיקטטורה הקיימת בבלארוס באה לידי ביטוי בשפיכת דמים, באכזריות רבה. לא הייתי בקיא בכל המתרחש בבלארוס וכאשר התחלתי לעבוד על המחזה, זה פשוט זעזע אותי. עד כמה בשנת 2020 רואים מציאות המזכירה את המשטר של גרמניה הנאצית."
עברתם למשכן חדש, איך התחושה לעבוד במקום קבוע?
"תיאטרון מלנקי קיים 24 שנים. במשך תקופה ארוכה לא היה לנו בית, אנחנו קבוצה ותיקה עם היסטוריה מפוארת ובמשך תקופה מאד ארוכה לא הייתה לנו תקווה שיהיה לנו משכן קבוע, זה הכי מצער. שכרנו חלל שבעבר היה בו בית דפוס והמשימה לא הייתה קלה, אבל הבנו שחייבים לעשות מעשה שיהיה לנו מקום קבוע. בתיאטרון יש התייחסות למבנה כאל מקום קדוש וזה לוקח זמן מה עד שמרגישים את התחושות הללו. במקרה של התיאטרון, המקום התמלא באווירה של תיאטרון וצוות היוצרים מרגיש בבית."
מיכאל טפליצקי. צילום: אלכסנדר רומנצב
בהצגה "אמוק" נעשה שימוש בתיאטרון צללים, מה ביקשת להגיד בכך?
"כאשר התחלתי לעבוד על העיבוד של ההצגה לפי צוויג, לא ידעתי יותר מדי על תיאטרון צללים אינדונזי. במסגרת ההצגה "טירוף אהבה" – סיפור על תשוקה סודית ואומללה של רופא לאישה מסתורית המשכיחה ממנו את כל כללי האתיקה.
בהתחלה זה נראה מאד פרימיטיבי, צללים של בובות, ואז צפיתי בהצגות שונות ביוטיוב והבנתי כי מדובר ביצירת אמנות אמיתית. בארץ יש לנו נטייה לפתח סנוביזם כלפי תיאטראות אחרים ולחשוב שרק אנחנו יודעים להציג תיאטרון, אבל זה לא נכון. מדובר על תיאטרון שונה מאד ויש לי כבוד עצום לתיאטרון צללים."
תוכל לספר על הפרשנות האישית שלך למחזה?
"אני עצמי מרגיש באמוק – רץ אחרי מיליון דברים בלי יכולת לעצור, אני חושב שזאת מחלה משותפת לכולנו במדינה. בתקופת הקורונה הייתה נקודה שכולם עצרו, הנקודה הזאת נתנה לי את ההבנה שכולנו מצויים במצב הזה – רצים בלי להבין לאן ולמה. רציתי לחקור את הנושא ולמה אנשים נמצאים במצב הזה. במהלך העבודה על המחזה הבנתי שכנראה אנחנו חולים ומדובר במחלה לאומית."
מה צופן העתיד לתיאטרון?
"כיף לעבוד וליצור הצגות במקום קבוע. אני חושב שכאשר מדובר על מקום נכון זה מעניק כוח ליצירה ותיאטרון. אני רואה עתיד טוב במקום החדש. בהמשך, החלום הוא לבנות מבנה גדול שיכלול מקומות ישיבה רבים. מבחינת העיסוק בחומרים, אנחנו מתעסקים עם חומרים לא נוחים, כלומר חומרים שגורמים לקהל שלנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב על היצירה.
בשנים האחרונות אני רואה הידרדרות איומה של התיאטרון בישראל, עיסוק בחומרים שכל המטרה שלהם לבדר את הקהל. אני חושב שחלק מזה זה משיכה לדברים קלים ולהביא קהל בכל מחיר. אחד מהדברים הטובים שעשתה הקורונה זה לחשב מסלול מחדש – המון אנשים מעולם התיאטרון עצרו ושאלו שאלות לגבי העיסוק בתיאטרון והתוצאה הייתה עיסוק בחומרים עמוקים יותר."
מחזה חדש, אולם חדש וציפייה לעתיד טוב יותר – אין ספק כי התקופה הנוכחית מסמנת התחלות חדשות ומעניינות עבור תיאטרון "מלנקי" ועבור מיכאל טפליצקי בפרט, אשר ממשיך ליצור יצירה חתרנית ומשמעותית, הטומנת אפשרות של חקירה עבור הקהל.
כמו במקומות רבים בעולם, גם בגרמניה נאלצו לסגור את דלתות התיאטראות מפאת וירוס הקורונה, אך היוצרים מצאו פתרונות יצירתיים כדי לשמור על ריחוק חברתי ועדיין להמשיך את ההצגה. כתבה נוספת בסדרה המתחקה אחר מצב התיאטרון בעולם בעקבות הקורונה. תחנה שלישית – ברלין.
תיאטרון am Schiffbauerdamm יראה אחרת לחלוטין בתום מגיפת הקורונה. התיאטרון נוסד בשנת 1892 ובשנת 1954 הפך לבית של ברלינר אנסמבל. ניתן לראות הוכחה לשינוי המתהווה בסידור הכיסאות אשר נותרו באולם התיאטרון השוכן בבניין היסטורי. מתוך 700 מושבים נותרו באולם 200 מושבים בלבד, המרווחים אלו מאלו, ומאפשרים לשמור על ריחוק חברתי.
אוליבר ריס, המנהל האמנותי של ברלינר אנסמבל, מציין כי מדובר בפתרון ישיבה יצירתי למדי שנועד לאפשר לצופי התיאטרון לשמור על מרחק בטוח מאחרים ובמקביל לראות הצגת תיאטרון. התיאטרון ספג קשיים כלכליים כבדים כתוצאה מביטול סיורים והצגות, ותוכנית הישיבה החדשה הזו מאפשרת להם לחדש הופעות, כמו גם לשפץ את מושבי התיאטרון. כולנו משתוקקים לחזור לנורמליות, ריס אומר ומוסיף כי זאת המשימה העיקרית של התיאטרון – לדאוג לקהל הצופים ולחזור לבמה בצורה הבטוחה ביותר. למרות שמדובר בשינוי בהרכב המושבים, ריס בטוח כי רמת האנרגיה תהיה זהה ולא יהיה ניתן לחוש בהבדל.
סידור הכיסאות בתיאטרון של ברלינר אנסמבל
אכזבה מצורת התיאטרון החדשה
בניסיון להבין את המתרחש בגרמניה בכלל ובברלין בפרט מנקודת מבט של יוצר החי במקום, פניתי לאבישי מילשטיין, מחזאי, במאי, מתרגם ודרמטורג. אל התרבות הגרמנית הוא התוודע בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון "תלמה ילין" כאשר הציגו את ההפקה "אופרה בגרוש" מאת ברטולד ברכט וקורט וויל. מילשטיין אהב את היצירה ובעקבות כך החל ללמוד גרמנית במכון גתה, ובהמשך למד תיאטרון, ספרות ובלשנות גרמנית באוניברסיטת מינכן בגרמניה.
לדבריו, המצב שנוצר בגרמניה בשל מגיפת הקורונה אינו פשוט. התיאטראות נסגרו באמצע מרץ 2020, במקביל לסגירת התרבות בישראל והמנגנונים עברו לעבוד מהבית – כלומר הצטמצמו לחצי משרה; השחקנים השכירים המשיכו לקבל משכורות; היוצרים העצמאיים קיבלו מענקים נכבדים. היה ברור לכולם שהעסק יחזור לפעילות תוך חודשיים-שלושה. מאחר שחופשות הקיץ בגרמניה חלות בערך ביוני-אוגוסט, הוחלט להשבית את כל התיאטראות עד לתחילת העונה, ולהחזיר אותה במלוא הכוח בספטמבר 2020.
את הזמן שנשאר, המוסדות הקדישו ליצירת מתווים מדוקדקים של חזרה לפעילות: ריחוק חברתי, ביטול הפסקות וכרטוס דיגיטלי. אבל לא היה די בכך – תיאטראות רבים פשוט עקרו מושבי קהל כדי לכפות ריחוק חברתי בקרב הצופים,– מכל שלושה מושבים נעקרו שניים. כמו כן, בחלק מהתיאטראות בברלין הרכיבו לוחות פרספקס שהפרידו בין שורות ובין מושבים. הרבה כסף הושקע בכך. מאחר שרוב התיאטרונים "המסובסדים" מופעלים על ידי העיריות, או על ידי המדינה הפדרלית אליה הם שייכים. שחקנים שישבו בבית הופנו לעזור בפעילויות ציבוריות בתקופת הקורונה, כגון עזרה בבתי חולים, בבתי אבות ובמרכזי מידע.
אבישי מילשטיין. תמונה פרטית
בחודש אוגוסט התחדשו החזרות ובספטמבר הגיע הקהל לאולמות. התפוסה היתה מוקטנת, מטבע ההנחיות. בניסיון לשמור על ההנחיות, נוצר תפקיד חדש – מתאם קורונה, אשר דאג לשמור על הסדר בחזרות, ועל המרחק החברתי בין השחקנים. לדבריו של מילשטיין, הקהל הביע אכזבה מצורת התיאטרון החדשה, בין אם מבחינת סדר הישיבה החדש ובין אם מבחינת איסור האכילה והשתייה באולם התיאטרון, בניגוד לנהוג טרם ימי הקורונה. מילשטיין מוסיף כי בכל הנוגע ליישום מתווה הריחוק החברתי, בשום מדינה לא בחרו ללכת על תנאי התאמה כמו בגרמניה. לצד ההפקות הרגילות, תיאטראות רבים בברלין עברו לשידור סטרימינג של הפקות ישנות מהרפרטואר שלהם. חלק מהתיאטראות גם הפיקו הצגות במיוחד לשידור במרחב הווירטואלי – הפקות מתוכננות מראש הפכו להפקות טלוויזיה.
למרות שנוצרה שגרה חדשה, על אף המצב, למציאות היו תוכניות אחרות. בתחילת נובמבר, התיאטראות בברלין נסגרו בשנית בשל ההתלקחות בתחלואה. נכון לעכשיו, התיאטראות עדיין סגורים, וסביר להניח כי יחזרו לפעילות רק בעונת הקיץ.
הלם בקהילת האמנים בגרמניה
מבחינה כלכלית, מאחר שאין בגרמניה "שר תרבות" כמו בארץ או תקציב תרבות אחיד, התמיכה הנדיבה לתיאטראות מוענקת באופן מקומי: יש תיאטראות עירוניים ויש תיאטראות ממלכתיים לכל אחת מ-16 המדינות שמרכיבות את גרמניה. מדיניות התרבות היא מקומית ולממשל הפדרלי אין אפשרות להתערב בתקציבי התרבות השונים.
לדברי מילשטיין, נכון לעכשיו, המצב מורכב ולא פשוט. כרגע, מדובר על קיצוץ גדול מאד בתקציבי התרבות כאשר העסקים יחזרו לשגרה. כך, לדוגמא, בוואריה, שהיא המדינה העשירה ביותר בגרמניה, כבר הודיעה על קיצוץ של 9% בתקציב התרבות שלה. אין ספק כי מדובר על ניסיון להתמודדות עם מציאות מורכבת, למרות הרצון והצורך להעניק מענקים חיוניים לאמנים ולאפשר להם להרים את הראש מעל המים, ניכר כי הגיעה השעה לשלם את המחיר.
בשיחה עם מילשטיין הוא מצביע על תופעה נוספת אשר אופיינית לקורונה התבטאה בכך ששחקני קולנוע מבוגרים שהוצעו להם תפקידים בהפקות עתידיות, גילו לתדהמתם שהדמויות שלהם "הוצערו" בשנים רבות. לדבריו, מפיקי הקולנוע חששו להתמודד עם היטלי הביטוח הגבוהים, והחליטו לנקוט בצעדים דרסטיים. הדבר היכה בהלם את קהילת האמנים בגרמניה. מעבר לכך, המצב החדש גרם לשחקני תיאטראות רבים לבצע הסבת מקצוע ורבים מהם בחרו לעזוב את התיאטראות לטובת חינוך, אלא שגם בתי הספר נסגרו.
נכון לעכשיו, התיאטראות בברלין, ובגרמניה בכלל, מתמודדים עם תקופה מורכבת וכואבת, ויוצרים רבים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ושונה מאוד ממה שהכירו עד עתה. יש לקוות כי התיאטראות ישובו ויפתחו את השערים והצופים ישובו לצפות בהצגות. לא בדיוק כמו פעם, אבל קצת אחרת.
עולם התרבות תאב חיים. במקומות רבים בעולם בהם התיאטראות נסגרו מחמת המצב, מתחילים לדבר על מתווה תרבות, מילים מכובסות לסוג של דרך מהוססת בה יאפשרו לאולמות להיפתח. שלושים אחוז? חמישים אחוז תפוסה? זה הרי לא ממש יאפשר הכנסות. אבל לפחות ניתן להסתכל קדימה בתקווה.
בינתיים, בישראל, ציפי פינס, מנהלת בית לסין, הצהירה ששחקנים לא מחוסנים יוחלפו וביצת עולם התיאטרון כמרקחה. גם ארגון שח"ם נדרש באופן מיידי לסוגיה שמפלגת בין חסידי החיסונים למתנגדיהם, לאלה שמבקשים לשמור על בריאותם ומצפים לערבות הדדית לבין אלה שדורשים את הזכות לפרטיות וחופש בחירה.
שח"ם מנסה לתמרן בין השניים והמתווה שלו לשחקנים נע בין הצגת תעודת מתחסן או מחלים לבין הצגת תוצאות בדיקות קורונה עדכניות. הגיוני בסך הכל. בפוסט בפייסבוק, כותבת השחקנית והיוצרת שרה פון שוורצה שהיא מקבלת את המתווה הזה. היא מפרטת: "מצב רפואי של אדם הוא פרטי. לא כל אחד רוצה או יכול להשתתף בניסוי כלים העולמי. בואו נכבד אחד את השני ואת עצמנו. זכויות הפרט הן שלנו". השחקן שרון אלכסנדר מגיב: "לא כל כך מבין את עניין חופש הפרט על גופו וכל זה. וגיוס חובה לא סותר את חופש הפרט על גופו? לדעתי שח"ם צריך לנקוט עמדה חד משמעית לטובת חיסון".
לצורך בחינת הסוגיה הנפיצה משהו, ראיינתי שלושה שחקנים, שלושתם מחוסנים וברמה האישית חושבים שאדם צריך להתחסן, בראש ובראשונה לטובתו הוא ומתוך ערבות הדדית. באשר לסוגיית ההכרח לשחקנים להתחסן, הדעות מורכבות יותר.
נטלי טיטלבאום. צילום: דניאל חסין
נטלי טיטלבאום, בוגרת טרייה של בית צבי ותלמידה של ציפי פינס, מסכימה לגמרי עם הציפייה של פינס לפיה השחקנים נדרשים להתחסן ולשמור בכך זה על זה ועל הקהל: "בין שחקנים יש הרבה מאוד סצינות אינטימיות, כולל נשיקות. אי אפשר להימנע מזה. אם שחקן לא שומר על עצמו זה פוגע מיידית בשחקן שמולו. נכון שאי אפשר להכריח להתחסן, אבל מי שבוחר לא לקחת בזה חלק עלול לפגוע באחרים. לכן, צריך ליישר קו". נטלי משווה את הצורך להתחסן לצורך להישמע לבמאי, "גם אם שחקן לא מסכים עם התפיסה של הבמאי הוא יעשה מה שהוא דורש ממנו. זהו מקצוע המשחק".
נטלי מספרת על שנה קשה מאוד לבוגרי התיאטרון שכל כך קיוו להשתלב בעולם המשחק. היא עצמה סיימה לפני שנה ועוד הספיקה להשתתף בהפקות שונות. בוגרי השנה האחרונה, לעומת זאת, איבדו לגמרי את עולמם. אבל מה עם חופש הפרט? "אני לא בעד להכריח. אני מבקשת להתחשב איש ברעהו ובכלל האוכלוסייה. אני מאמינה שהחיסון יעזור בשיקום הכלכלה בכלל והתרבות בפרט. ברור שלאנשים שונים יש דעות שונות ויש ויכוח ודיון. זה בסדר. אני רק מבקשת התחשבות".
רונן דוידוב. צילום: אלוני מור
רונן דוידוב, שחקן, יוצר (יצר ושיחק יחד עם אחיו חי בסדרה 'איפה אתה חי') ובעל תיאטרון משלו, מסביר שהעניין מורכב מאוד: "אני בעד חיסונים, אני מסביר זאת בכל מקום ומנסה לשכנע אנשים. מעולם לא נתקלנו במגיפה וצריך לפעול נכון כדי לצאת ממנה. יחד עם זאת, מה שציפי פינס אמרה, ובמיוחד הדרך בה היא אמרה זאת, נראה לי מתריס. מה גם שחוקית לא ניתן לאכוף זאת". כבעל תיאטרון משלו, מספר רונן, הוא ביקש מהצוות שלו להתחסן על מנת לשמור על עצמם וזה על זה: "לא ביקשתי לכפות. הסברתי שמי שלא יתחסן יצטרך להביא לכל הופעה אישור בתוקף. לבסוף כולם התחסנו".
נושא החיסון הוא כמובן מורכב יותר. הוא נותן כדוגמא את הגן של ילדיו. "הגננות התחסנו אבל סייעת אחת, צעירה, לא הסכימה להתחסן. היא טוענת שהיא חוששת מבעיות פוריות. אני לא חושב שהחיסון פוגע בפריון אבל זאת דעתה ואין לכפות זאת עליה. עם זאת, אסור שתסכן את הילדים ויש לנקוט באמצעים אחרים כדי לשמור עליהם". רונן מבקש להבהיר, שהוא נגד פיטוריו של שחקן שלא התחסן. "החיים הם לא שחור-לבן. יש המון גוונים של אפור. הדברים הם מורכבים יותר. יחד עם זאת, חייבים לוודא שאנשים אחרים לא יינזקו".
אבי קטן. צילום: ספיר קוסה
אבי קטן, שחקן תיאטרון ופרסומות, הבין די מהר שאין ברירה. כדי לפרנס את עצמו, הלך לנקות בתים ומשרדים. כמו שחקנים רבים אחרים שמצאו דרכים מגוונות להתפרנס, שונות מאוד ממקצועם, הוא לא מתבייש בעיסוק זה, אבל כמובן, כמה לחזור לבמה.
"התחסנתי כאדם שאחראי לבריאותו וגם כדי לשמור על הורי, חזרתי לגור אצל הורי מסיבות כלכליות וגם כדי לסייע להם ואני חייב לעשות הכל כדי לשמור על בריאותם". גם אבי בעד חיסון השחקנים, כחלק מערבות הדדית בין אנשי צוות, אבל, הוא אומר, "לא הייתי הולך למקום של ציפי פינס. לא נכון בעיני לכפות. ייתכן ששחקן שרעב ללחם וליצירה יתחסן גם אם זה מנוגד לדעתו, אבל אני רוצה שאנשים יתחסנו כי הם מבינים שזה לטובתם ולטובת היקרים להם. אני אהיה הרבה יותר שקט אם אדע שאנשים שעובדים אתי מחוסנים".
ברור שיהיו בין השחקנים, ובין שאר אנשי הצוות, כאלה שיתחסנו וגם כאלה שלא. כאלה שחושבים שחיסונים הם הדרך היחידה שלנו לצאת מהמצב שסגר את התיאטראות ושאר העולם, ויש כאלה שעולים על בריקדות כדי שלא יפרו את זכויות הפרט. שתי העמדות לגיטימיות. יש לזכור, עם זאת, שאם המתווה לא יצליח, אם שחקן אחד ידביק את חבריו להצגה, עם או בלי אישורים למיניהם (ויש היום גם אישורים מזויפים למכירה) הדבר עלול לגרום להשהיית ההצגה, ואף לסגירת התיאטרון ועולם התרבות לעוד פרק זמן בלתי מוגבל. כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו, שיהווה איזון בין הרצון לביטחון לעצמו ולאחרים לבין זכויות הפרט שלו. לצד זאת, נקווה שהמתווה יצליח ויתרחב, כדי שהשחקנים יוכלו לחזור ליהנות מהמשחק והבמה, שהקהל יחזור ליהנות מהם, ושהתיאטראות יצליחו להתרומם שוב על רגליהם ולהרוויח.
לפריס יש את הלובר, ללונדון יש את הווסט אנד ותושבי סידני מתגאים באולם קונצרטים מפואר, בניו יורק יש הכל. יש שם את אולם הקרנגי הול, מרכז רוקפלר, מוזיאון לאמנות מודרנית, התיכון לאמנויות המופע (אשר העניק השראה לסדרה תהילה), מדיסון סקוור גארדן, האקדמיה למוזיקה של ברלין וכמובן, אלפי תיאטראות בברודווי ומחוצה לה. ניו יורק זה המקום הנכון לפעול בו מבחינה תרבותית, שם מחליטים מה מגניב ומה נכון, מה שווה לחגוג, מה שווה לראות. אבל מאז שקוביד-19 הגיע, רבים מהאלמנטים שמגדירים את ניו יורק הלכו ונעלמו. מהר מאד הפכה ניו יורק לעיר רפאים. המוני אנשים שפעם גדשו את הרחובות והגיעו לתיאטראות העדיפו להסתגר בבתים בשל המגיפה והרעש המאפיין את ניו יורק הוחלף בריקנות ושקט מצמרר.
לאן נעלמת התרבות?
לפני שוירוס הקורונה הכריח את תושבי ניו יורק להתרחק אלו מאלו ולא לגדוש את הרחובות, מיליוני אנשים באו לעיר בחיפוש אחר מגוון רחב של אירועי תרבות. רק בשנת 2019 ברודווי לבדה סיפקה 96,900 משרות והכניסה כ-14.7 מיליארד לכלכלת העיר. אבל מה קורה כאשר הדברים שמאחדים כל כך הרבה אנשים בעיר סגורים? לאן נעלמת התרבות כשכל כך הרבה אנשים נמנעים להיכנס לגלריות, למוזיאונים, לתיאטראות? היא לא.
התרבות לא נעלמה. ברודווי בימי קורונה. צילום: Spencer Platt-Getty Images
יש משהו מעורר השראה בדרך בה האמנים הסתגלו במהירות למגבלות הסגר. הקורונה הכריחה את כולם למצוא דרכים ליצור קשרים מאחר שהקרבה הפיזית מסוכנת לעת עתה. אז מה עושים כאשר כל המקומות סגורים? עוברים להציג אונליין. "זה לא אותו הדבר כמו סטנדאפ, אבל אנשים נהיו כל כך יצירתיים", אמרה הקומיקאית רבקה אוניל על האפשרויות החדשות אשר נפתחו לאמני ניו יורק שהסתגלו למציאות חדשה.
אוסקר יוסטיס, המנהל האמנותי של התיאטרון הציבורי בניו יורק מאז 2005, הגיע לניו יורק בשנת 1974 ממינסוטה והאמין כי לתיאטרון תפקיד משמעותי ביותר בעיצוב החברה. לפיו, זה ייקח לקהל זמן מה להתכנס שוב בבטחה, ההתאוששות לא תהיה פשוטה בשל השינוי בכמות הקהל אשר יגיע לצפות בתיאטרון.
להיכנס לתיאטרון בלי להרגיש סכנה
בשיחה עם רשת nbc ניו יורק, אשר התקיימה בתחילת דצמבר, מסר ד"ר אנתוני פאוצ'י את מסקנותיו בנוגע לעתיד התיאטראות ולסיכוי שתושבי ניו יורק ישובו לתיאטראות בקרוב. לדבריו, מדובר בתהליך אשר ייקח לפחות שנה עד שהחיסון יהיה זמין לכלל התושבים. עוד הוא הוסיף כי ייקח זמן עד שיהיה אפשר להיכנס לתיאטרון ללא מסיכה ולהרגיש בנוח. נכון לעכשיו, נדמה כי כאשר ייפתחו התיאטראות, הקהל ישוב לאולמות ויצפה בהצגות עם מסיכות על הפנים. בינתיים, החיסונים של חברות מודרנה ופייזר קיבלו אישור ואנשים מרחבי ניו יורק והעולם החלו להתחסן.
מה משמעות הדבר לגבי התיאטרון? פאוצ'י אומר בזהירות כי הוא מקווה כי הציבור הרחב יזכה לקבל את החיסון ולקראת הקיץ הבא ייתכן ויהיה ניתן לשוב לתיאטראות. עוד הוא ציין כי הקרב של הציבור הוא לא רק לגבי פיתוח החיסון אלא גם לגבי היעילות שלו. מעבר לכך, בשל העובדה כי ברודווי נחשבת למקור תיירותי מהמעלה הראשונה, המשמעות של סגירת ברודווי היא פגיעה כלכלית קשה בניו יורק. לכן, כדי לשמר את תוצאותיו של החיסון, לאחר שיגיע לכלל האוכלוסייה, עדיין יהיה צורך להקפיד על כללי הריחוק וההיגיינה, כדי שהצופים יוכלו לשוב בבטחה לתיאטראות.
הכל קרה מהר מאד
רון אורלובסקי. צילום: שירין טינטי
עבור רון אורלובסקי, המנהל לצדה של מאירה חג'ג' את תיאטרון "הכביסה המלוכלכת" בניו יורק, הקורונה שיבשה את התוכניות באופן משמעותי. התיאטרון, שהוקם במטרה לגשר על הפערים בין תרבויות שונות ולשפוך אור חדש על נרטיבים אישיים שאינם באים לידי ביטוי בתרבות הפופולרית, נאלץ להתמודד עם אתגרים חדשים. "הכל קרה כל כך מהר", אומר אורלובסקי, "הייתי באמצע חזרות להצגה Borders של היוצר נמרוד דנישמן, שהייתה אמורה לעלות במאי, והקורונה עצרה את החזרות. ההצגה מספרת את סיפורם של בועז וג'ורג', שנפגשים באפליקציה גריינדר. מהר מאוד הם מגלים שהם מתכתבים משני צדיו של גבול ישראל-לבנון. השניים מפתחים מערכת יחסים דרך האפליקציה.
"היה ניסיון להמשיך את החזרות בבית מלון בניו ג'רזי, אך בסוף זה לא קרה. המצב החדש אילץ אותנו בתיאטרון לשנות את דרכי החשיבה ולהבין כי יש אפשרות להציג את הגרסה הווירטואלית של ההצגה אשר גרפה אהדה ונצפתה ברחבי העולם. הסיפור והבימוי אפשר לנו ליצור הפקה וירטואלית נוגעת, אינטימית ולא מאולצת. ההצגה מוצגת בזמן אמת ואינה מוקלטת. אחרי הרצה מאוד מוצלחת, אנחנו כרגע עובדים על ההרצה הווירטואלית הבאה. נכון לעכשיו, אנו נמשיך לפתח תוכניות עבור התיאטרון ומחכים ליום בו יהיה אפשר להציג בפני קהל."
בזמן שהתיאטראות בניו יורק סגורים, גם צמד השחקנים פיטר וג'ון מאק עברו לאינטרנט כדי לבדר את המעריצים שלהם. הם מופיעים בתור דראג קווינס ומבצעים מחווה לבנות הזהב, סדרת הטלוויזיה המיתולוגית ששידוריה הסתיימו בשנת 1992. המופע, שעלה לראשונה ב-2003, הציג יותר מאלפיים פעמים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. השנה תוכנן מסע נוסף מחוף לחוף, אבל הם לא נתנו למגפה לעצור להם את התוכניות ועברו לעשות מופעים ווירטואליים.
בנות הזהב. צילום מסך.
נכון לכתיבת שורות אלו, כל ההצגות והמופעים בברודווי יישארו סגורים עד 30 במאי 2021 ורבים מהיוצרים בוחרים להציג את היצירות שלהם על גבי המרשתת וכך להגיע לקהל הצופים. אבל, לאור החיסונים המתגברים, יש לקוות כי נקודת האור תהפוך לזרקור ענק, ומסך המחשב יוחלף באותו מסך אדום שיחזור וייפתח בקרוב מאוד.
על המוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של תיאטרון "תמונע" – פסטיבל א-ז'אנר
מאת: נעם מרום
למרות הסגרים והסגירות של התקופה האחרונה, אחד היתרונות שהתגלו בה הוא חידוש פני האמנות בכלל, ופני התיאטרון בפרט. ניתן כבר לראות ניצנים של תהליך העברת התיאטרון מהבמה שמאחורי המסך האדום והקטיפתי למסך המחשב והטבלט, תוך יצירת ז'אנר חדש – תיאטרון שהוא לא על במה. אבל מה זה בכלל אומר "תיאטרון שהוא לא על במה"? יוצרים רבים מתעלים את הפלטפורמה המקוונת (שאינה חדשנית בפני עצמה אך עדיין ייחודית למדיום התיאטרון) על מנת ליצור תיאטרון שלא נראה כמותו קודם.
מאחר שהאולמות סגורים והבמות מוחשכות, לתיאטרון לא הייתה ברירה אלא להמציא את עצמו מחדש, מה שדרש מיוצריו, על כל גווניהם, לערוך חשיבה מחודשת תוך פירוק לגורמים של מרכיבי אמנות הבמה השונים. ניתן לראות זאת לדוגמה באתרי האינטרנט של תיאטרון חיפה, תיאטרון קרוב וכן של פסטיבל עכו ופסטיבל תיאטרון קצר האחרונים שהועברו לחלוטין למרחב הווירטואלי. כל אלו מציגים פלטפורמות ליצירה תאטרונית חדשנית. ניתן לומר שזה לא תיאטרון רגיל וזה גם לא קולנוע – זה ז'אנר חדש – משהו באמצע.
מתוך "טע עץ במו ידיך". צילום מסך.
במסגרת פסטיבל א-ז'אנר האחרון של תיאטרון "תמונע", היוצרים והאוצרים מינפו את ההתפתחות של התיאטרון צעד אחד קדימה ויצרו מוזיאון ווירטואלי-תיאטרלי. בזמן שאתר המוזיאון טען עצמו וכל המוצגים התכוננו במקומם לקיו של תחילת התערוכה, שכונתה בתור "אופק האירועים", הצופים/מבקרים יכלו לראות סרטון פתיחה שהציג בפניהם את המצב הנוכחי והסיבות להתמרת הפסטיבל הוותיק למרחב המקוון. הסרטון הונחה על ידי פיש, בחור אריתראי צעיר הדובר תיגרינית, המוביל את הצופים לאורך רחובות תל אביב עד לתיאטרון "תמונע". בסיור הווירטואלי עצמו ניתן למצוא את פיש (שבימים כתיקונם ובימים של חוסר שגרה עוסק כאיש התחזוקה של "תמונע") בכל אחד מחדרי התצוגה בתפקיד תחזוקתי שונה. עם יציאת הצופים מחלל התצוגה, הם יכולים להיחשף לכישוריו המוזיקליים של פיש, שמהווה כחלק אינטגרלי-אמנותי מהיצירה.
כל חדר במוזיאון מספר סיפור ומבטא אמירה חברתית שונים באמצעות תמונות, קטעי אודיו וסרטונים. באמצעות כל אלו יצרו אוצרי המוזיאון, ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו ואיריס מועלם, חוויה שבאמת ניתן להשוות אותה לסיור רגלי במוזיאון אמיתי. בין חדרי המוזיאון ניתן למצוא יצירות כמו "עולם חדש ורוד" של יניב סגל שבאמצעות פסלים אנושיים סרוקים, גורם לנו לחשוב על בריאה של מציאות חדשה; "שקוף מט" של אמיר פלדמן (פלדי) אשר המיר מיזם אינסטגרמי שנוצר בשנת 2016 והתמקד בהבאת דרי רחוב מהשוליים לעיני הציבור לכדי חנות קונספט עם אמירה חברתית נוקבת על תרבות הצריכה וטרנדים אופנתיים; "טע עץ במו ידיך", שנוצרה על ידי אמי ספרד בה המשוטט במוזיאון מקבל במפתיע נשק לידיים אל מול "יער" ויכול לירות על המוצגים הצמחיים, דבר המציף שאלות בנוגע למהות הטבע והיער עבורנו; ויצירה של נאוה צוקרמן, המייסדת והמנהלת האמנותית של "תמונע", שהעניקה את האינפוט הייחודי שלה לפסטיבל המקוון – היא כתבה, ערכה וגם שיחקה ביצירה "ד' אמותיה", אסופת מחזות קצרים ומונולוגים שעוסקים בוירוס הקורונה, השלכותיו והשפעותיו על חיינו, ותחזית בנוגע לעתיד. כל זאת, מתוך הרצון להמשיך את ההצגה והיצירה בכל מחיר.
מתוך "ד' אמותיה". צילום מסך.
השוטטות בחדרי המוזיאון באמצעות עכבר המחשב ומקשי המקלדת יצרה חוויה ייחודית בפני עצמה. על אף שבתחילה נתקלתי בקושי טכני תפעולי, ההליכה הווירטואלית במוזיאון יצרה חוויה שסך כל חלקיה ואמירותיה החברתיות הנוקבות הותירו אותי עם הרבה מחשבות ותחושות על החיים שלנו בתקופה האחרונה – כגון מה המקום של הבמה במציאות הזאת, האם התיאטרון ימצא שוב את מקומו בקדמת הבמה, ואיך התקופה הזו תשפיע על המשך חיינו כפרטים וכחברה? התחושה הזו של שאילת שאלות עצמית ותחקור עצמי הזכירה לי תחושה של צפייה בהצגה טובה באולם אמיתי.
פיש המוסיקאי/תחזוקאי. צילום מסך
התיאטרון מנקז לתוכו מגוון עשיר של אמנויות מתחומים שונים – משחק ובימוי, עיצוב תאורה, עיצוב תלבושות, מוסיקה וסאונד, לעיתים שירה וקטעי מחול, וידאו ארט והולוגרמות. כך, גם הסיור במוזיאון הווירטואלי-תיאטרלי של "תמונע" מקבץ שלל מרכיבים אמנותיים ובימתיים ומנקז אותם לכדי חוויה תיאטרונית חדשנית. בנוסף, הסיור במוזיאון מאפשר לחקור, לנתח ולרדת לעובי הקורה של היצירות המוצגות בו בזכות כך שתוך כדי צפייה בסרטון או קטע אודיו ניתן לקבל עוד אינפורמציה על היצירה והיוצרים ולשוטט בחדר הווירטואלי בו היא מוצגת. האופציה לצפות/לשמוע קטע מסוים מספר פעמים מעניקה נדבך של עומק המעשיר את היצירה ואופן תפיסתה, והופך את חווית הצפייה/גלישה לכזו שלא נתקלתי בה בעבר באף ז'אנר תיאטרוני-אמנותי. המוזיאון הווירטואלי של "תמונע" חימם את לבי במיוחד. הוא גרם לי להאמין שאף על פי כן ולמרות הכל התיאטרון לא מת, הוא פשוט נח, כדי שיוכל לצמוח מחדש.
מוזיאון תמונע הווירטואלי
פסטיבל א-ז'אנר
תיאטרון תמונע
אוצרים: ניצן כהן, ד"ר ארז מעין שלו, איריס מועלם
יוצרים: נאוה צוקרמן, יניב סגל, עינת ויצמן, ניצן כהן, עזיז אלטורי, אמי ספרד, אמיר פלדמן, איריס מועלם, נועם טמקין, ארז שוורצבאום, נדב בושם, ד"ר ארז מעין שלו.
במשך שנים רבות הורגלנו לחשוב כי הייאוש בלונדון נוח יותר בהשוואה לחיים בארץ, בטח בתחום התרבות והתיאטרון. אבל, וירוס הקורונה טרף את הקלפים והראה כי בכל הנוגע לייאוש – כולם שווים. בשעה בה התיאטראות בישראל סגורים ואין אופק לפתיחתם, השחקנים ויוצרי התיאטרון נאלצים למצוא את עצמם עוסקים בתחומים אחרים, זמניים, ונאבקים לפתיחת התיאטראות.
בגלל שהוירוס גרם לכל מדינה להגיב אחרת, ולהתמודד עם המגפה בטקטיקות אחרות, התיאטראות ברחבי העולם מתמודדים עם המצב בדרכים שונות, לפי המתווים וסדרי העדיפויות המקומיים. בכדי לראות מה קורה בתיאטרון העולמי ואיך התיאטרון ממשיך להתקיים ולהחזיק את הראש מעל המים, יצאתי למסע בין תיאטראות בערים שונות בעולם. תחנה ראשונה – לונדון.
מגיפת הקורונה הפכה את התיאטרון לבלתי אפשרי
כאשר המסך ירד על במות ברודווי, היה זה סימן לבאות בכל הקשור לתיאטראות בלונדון. רבים מהם נאלצו לסגור את השערים לאחר שהממשלה בלונדון המליצה להימנע ממפגשים הכוללים קהל רב. הנחיה זו, שהתחילה בתור המלצה בלבד ולא בתור הוראה ממשלתית, הפכה את התיאטרון למקום מפגש לא רצוי ואף מסוכן. צופים רבים נאלצו להישאר בביתם.
אם הצופים חוו טלטלה קשה בשל חוסר האפשרות ליהנות מצפייה בהצגות תיאטרון, היוצרים והאמנים, על הבמה ומאחורי הקלעים, קיבלו מכה אקוטית ודרמטית פי כמה וכמה. ביום אחד התהפך עליהם כל עולמם והם הוצאו לחל"ת, רבים באמצע פרויקטים שהיו עתידיים לעלות בבכורה, אחרים באמצע הצגות רצות. כידוע, העבודה בתיאטרון אינה עוד עבודה אלא ממש דרך חיים ולכן הוראה לסגור את התיאטראות היוותה מהלומה של ממש עבור יוצרים רבים אשר מצאו עצמם עומדים מול מסך סגור ללא אופק לפתיחתו.
Sondheim Theatre – הבית של עלובי החיים
הדלתות של Sondheim Theatre, אשר היה הבית של המחזמר המצליח "עלובי החיים" סגורות. המחזמר, אשר נחשב לאחד ממחזות הזמר הפופולריים ביותר בכל הזמנים, הציג בלונדון החל משנת 1985. שעריו היו פתוחים לאורך ימות השנה, פרט לחגים ואירועים משמעותיים. בשל התפרצות הקורונה, דלתות התיאטרון נסגרו על סוגר ובריח, והן יישארו סגורות לפחות עד לחג הפסחא, באיזור חודש מרץ 2021. כמה מטרים מרחבת התיאטרון חונה שורה של אופנועים, חבורת גברים חסרי בית נמצאים בסמוך למקום, על אוהליהם וחפציהם. תמונה זו לא היתה עולה בחשבון בעבר, כאשר הצופים צבאו על דלתותיו.
התחזית מפי ג'וליאן בירד', מפיק בכיר של פרסי אוליבייה ומנכ”ל אגודת תיאטרון לונדון, נשמעת קודרת. לדבריו, 70% מהתיאטראות צפויים להכריז על פשיטת רגל עד סוף השנה, אלא אם ייתכן שינוי בתמיכה הממשלתית. נכון להיום, מועסקים בתעשיית התיאטרון בלונדון 290 אלף אנשים, הכוללים שחקנים, במאים, מעצבי תלבושות, אנשי סאונד ועוד אשר העתיד שלהם אינו ברור עוד. גם אגודת תיאטרון לונדון (Society of London Theatre), הפועלת לספק תמיכה לאמנים אשר נקלעו לקשיים בשל הקורונה, ציינה כי המגמה הנוכחית אינה מנבאת טובות, אך היא מקווה שהתיאטראות יפתחו מחדש בקרוב.
כאשר נודע לי כי ההצגה לא עומדת להתקיים, זה היה שוק
בשיחה עם שחר שאמי, המייסד של "הקברט היהודי" בלונדון, ניסיתי להבין עוד בנוגע להשפעה של הקורונה מבחינת העבודה בתיאטרון וחווית הצפייה. "מבחינת הפקה", אמר שמאי ממקום מושבו בלונדון, "לא היינו באמצע הפקה מסוימת ונאלצנו כמו שאר התיאטראות להפסיק את הפעילות של הקברט היהודי. לגבי השחקנים שלנו, אצל כל אחד מהם הסיפור קצת שונה ומורכב – חלקם נאלצו למצוא עבודות זמניות ומשרות אדמיניסטרטיביות, לקחת על עצמם משרות הוראה של תיאטרון בשל סגירת התיאטראות וחוסר הוודאות לגבי ההופעה הבאה. עם זאת, אנחנו בתיאטרון מקפידים לא לנוח לרגע אלא ללמוד ולהתפתח בכל זמן נתון, לנצל את התקופה הזאת על מנת להפוך ליוצרים משמעותיים וטובים יותר. באשר אלי, אני מוצא את עצמי כותב יותר מאי פעם".
שחר שמאי. צילום: Nick Gregan
"בתור צופה", אומר שמאי, "הוזמנתי לצפות בהצגה "מרי פופינס" של The National Theatre בדיוק ביום בו נסגרו כל התיאטראות. באותו היום לא חשתי בטוב והעדפתי להישאר בבית, אבל חברים שלי שהגיעו לתיאטרון שמעו את הבשורה הקשה כי ההצגה לא עומדת להתקיים. זה היה שוק נורא לכולם. באשר לפתיחת התיאטראות, התיאטראות בלונדון מנסים להתארגן לקראת פתיחה מחודשת על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינת התקופה – הקפדה על מרחק, הקפדה על אמצעי זהירות וחיטוי של האולמות. מי שישרוד את הטירוף הזה, יחזור לשוק חזק יותר , מוכשר יותר ועם המון רצון לבטא את המשבר בדרכים אומנותיות – אני מחכה בקוצר רוח ליום שזה יקרה."
לדבריו של שמאי, בזמן האחרון ניתן לראות יותר ויותר תיאטראות עוברים למסך הביתי, כמו למשל תיאטרון Young Vic בו הועלו הפקות בחדר שאינו במה וללא תאורה. יותר ויותר הפקות מועלות כיום לאינטרנט ודברים ממשיכים להיווצר, אבל עדיין כולם מייחלים ליום בו התעשייה תחזור להתקיים כמו כבעבר, כך ממשיך שמאי.
מה צופן העתיד? The National Theatre עובר למסך הביתי
לפני כמה שבועות, התקבלה בשורה משמחת מטעם The National Theatre בלונדון אשר הודיע על פתיחה מחודשת של התיאטראות בהתאם לכללי הריחוק החברתי. עם זאת, לאור התלקחות מחודשת של הוירוס וההגבלות שמוטלות על הציבור האנגלי, ניסיונות התיאטראות לפתוח את האולמות בהתאם להנחיות כשלו, בייחוד בשל המוטציה הבריטית שניכר שגרמה לסגר נוסף, ביטול חגיגות חג מולד המוניות והסתגרות בבתים מול האח והאשוח. עולם הבמה מנסה להמשיך את דרכו באמצעות המסך הביתי, זאת מתוך הבנה כי נכון לעכשיו, זה העתיד. עם זאת, הגעת החיסון ומבצעי ההתחסנות המקיפים בהחלט מעודדים ומחזקים את האופטימיות הזהירה כי בעוד כמה חודשים הצופים יוכלו לחזור לאולמות התיאטרון.
מדי שנה, בטקס פרסי עמותת קיפוד הזהב, שנועדה לקדם אמני תיאטרון עצמאיים בישראל באמצעות פלטפורמות שונות, מתאספים יוצרים מתחום הפרינג' בכדי לחלוק כבוד להצגות ולאמנים הזוכים. השנה, האירוע התקיים במתכונת מעט שונה. בעקבות ההנחיות שלא מאפשרות לקיים אירועים מהסוג הזה הפך הטקס הוותיק לאירוע מחאתי, גם בגלל שלמחאות עוד מותר להתקיים וגם בשל המצב בתיאטרון והעובדה שהאולמות עדיין סגורים.
החל מהשעה שבע בערב ואל תוך הלילה, יוצרים ואמנים רבים מהתיאטרון ומתחומים אחרים קראו באופן אמנותי ומילולי – תפתחו! תפתחו את הבמה! וכמו בתיאטרון, המחאה התבטאה על הבמה, עליה הוצבו מנעולי ענק עם שמות היצירות הזוכות ועל המנעול המרכזי והגדול ביותר היה סלוגן המחאה, ומחוצה לה – בין קהל האנשים והאמנים היה ניתן לראות מיצגים מרהיבים שזעקו את המצוקה העכשווית. כמו למשל השחקנית תמר בנבנישתי המשחקת בהצגה "שותקת", שהביאה מהצגתה אל רחבת היכל התרבות ארגז חול, וקברה עצמה בתוכו כדי להמחיש את קבורת ומצוקת היוצרים תחת מגבלות והנחיות הממשלה.
מוחים ומוחות בטקס קיפוד הזהב. המצולמים אינם קשורים לנאמר. צילום: איציק בירן
השחקנים דויד דוש בראשי ויוסי נחמני שגילמו זוג שוטרים, שעל כתפיהם תגי "שיטור אירוני", הסתובבו בין ההמון והזכירו לכולם לעטות מסכות, ותחמו את הצופים לקפסולות באמצעות סרט משטרתי, ביניהם גם אני והקורקינט שלי מצאנו את עצמנו כחלק מהמיצג. כמו כן, בין המוחים היה ניתן למצוא גם מיצג של מלאך המוות, קבוצת רקדנים על נעלי עקב, להטוטי אש, ליצנים עצובים וליצנים שמחים.
צילום: איציק בירן
האירוע התקיים בהנחיית רוני גולדפיין ואביב טומי כרמי, ובהשתתפות אנשי ציבור שונים אך מעטים, כגון ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית ת"א-יפו שהגיעה כדי להביע תמיכה והזדהות עם מצב האמנות והתרבות במדינתנו. כמו כן, בין האמנים שהשתתפו באירוע בלטה השחקנית והיזמת עדי ארד, שהקימה את ארגון "צו 8", שסייע להפיק וליצור את טקס קיפוד הזהב הנוכחי. ארגון זה, פועל ללא תמיכה וללא מטרות רווח במטרה להציל את עולם התרבות מהקשיים אליהם הוא נקלע, על ידי פעולות ויוזמות שונות, כגון חלוקת מאות חבילות מזון בכל שבוע לאנשים מתחום אמנות הבמה ממגוון רחב של תפקידים, שנאלצו להישאר בביתם ללא הכנסה.
בתוכנית האמנותית, האירוע הציג את היצירות והיוצרים הזוכים מבין היצירות שהוגשו לתחרות, 70 הצגות פרינג' מכל רחבי הארץ. אולם, מאחר שמחודש מרץ האולמות סגורים, לא הספיקו השופטים לצפות בכל ההצגות, וההצגות שלא נצפו יועברו להשתתפות כמועמדות לפרס "קיפוד הזהב" 2021. מבין היצירות שכן נצפו והוערכו על ידי השופטים, היצירות שזכו בפסלון הנחשק, שהשנה עוצב כמנעול ברוח המחאה, כמו גם במענק כספי, הן: "הזמן הצהוב" של אילן רונן, "עטלפים בלי כנפיים" של דניאל זהבי, "צניחה חופשית" של מיכאל טפליצקי, "כושילירבאק" של נורית דרימר, "מחכים לגודו" של אילן רונן ו"אואזיס" של חן דוד. כמו כן, בשל המצב העגום, הוחלט השנה להעניק את הפרס עבור היצירה המצטיינת ולא עבור צוות היוצרים.
מתוך ההצגה "הנסיכה אבנר", אחת מזוכות קיפוד הזהב. צילום: גדי ימפל
ובנימה אישית – תוך כדי טקס ולאחריו, בעודי משוטטת ברחבת היכל התרבות ומביטה סביבי חשבתי לעצמי שאירוע המוחה כנגד סגירת אולמות התיאטרון והתדרדרות מצב התרבות והאמנות במדינתנו הוא לא אירוע של אנשי ופעילי תיאטרון ותרבות בלבד. זה לא אירוע פוליטי, אלא אירוע מדיני במלוא מובן המילה. העובדה שאלו שמילאו את רחבת היכל התרבות באותו ערב היו בעיקר יוצרים מתחום התיאטרון, שהמחאה נוגעת אליהם באופן ישיר, ציערה אותי מאוד.
אני לא רוצה לחיות במדינה בה תרבות בכלל ותיאטרון בפרט הם מותרות, הווי ובידור או פנאי. אני רוצה לחיות במדינה בה יש הבנה רווחת שהתרבות, על מגוון תחומיה, היא מרכיב אינטגרלי משמעותי בחוסן הלאומי שלנו כחברה, כחברה יהודית ודמוקרטית. אני רוצה לחיות במדינה בה האמנות והתרבות הן אבני דרך בחיי אזרחיה ותושביה, בה הבמה פתוחה באופן תדיר ולא צריך אישור לפתוח אותה. גם במצב הנוכחי, ועל אף מגבלות ההתקהלות, שהן חשובות בפני עצמן, ניתן וצריך למצוא דרך אחרת להשאיר את הבמה פתוחה. הצורך לשנות את האופן בו אמנות התיאטרון נתפסת במדינה, בציבור ובקרב נציגיו, הוא המחאה האמיתית, מחאה שצריכה להמשיך ולהתקיים גם אחרי הקורונה ואחרי שהתיאטראות ייפתחו מחדש.
על יציאתם של בוגרי בתי ספר למשחק לעולם התיאטרון בימים מאתגרים אלו
מאת: נעם מרום
מראשית ימי התיאטרון, אי אז ביוון העתיקה, הוא לא הפסיק לפעול. גם בתקופות מאתגרות, ואף בהיסטוריה של העם היהודי, התיאטראות המשיכו ליצור ולהציג, באופן רשמי או מחתרתי. בחלוף המאות והעשורים, התיאטרון הצמיח ז'אנרים חדשים ויצירות חדשניות, עבר שינויים על גבי שינויים, במסרים אותם היוצרים ניסו להעביר, בנראות הבמה, בהגדרת הקיר הרביעי, בתלבושות ובתפאורה, בשיטות עבודת השחקן, אבל דבר אחד לא השתנה – מאז שהקהל היווני צפה לראשונה במאבקי האדם באלים, באחר, ובעצמו, תמיד הייתה במה. התיאטרון מעניק במה שאפשרה לשמוע, להשמיע ולהישמע, להביע עמדה, להציב מראה בפני החברה, לפעול, לחולל מהפכה וגם להרגיש ולהתחבר לעצמך.
לאורך הדורות, התיאטרון היווה כעמוד עשן, התאים את עצמו לתקופה והמציא את עצמו מחדש, עבר אין ספור גלגולים ותמיד שרד. מי שסייע לו לשרוד והניע את גלגלי השינויים הם תמיד הצעירים, עם אמונה בלב ואש בעיניים. לכן, עניין אותי לחקור איך מתמודדים בוגרי בתי ספר למשחק עם הכניסה לעולם התיאטרון בתקופה מורכבת כמו זו, מה המקום של התיאטרון היום, ומה המקום של הבמה? בימים כתיקונם, הכניסה לעולם התרבות היא בין כה וכה לא פשוטה לשחקנים צעירים. הרצון והיכולת להוכיח את עצמם ולבסס את ארגז הכלים שקיבלו במוסדות הלימוד משולים למסע ארוך, מייגע ומטלטל. כמי שעומדת להתחיל את המסע הזה בעוד שבועות מספר, כסטודנטית לבימוי תיאטרון, עניין אותי לשמוע ממקור ראשון מאלו שהגיעו לסוף מסע הלימודים ולתחילת דרכם המקצועית.
יצאתי לראיין סטודנטים שנה ג', שבעקבות הקורונה עוד נמצאו עמוק בחדר החזרות וטרם חגגו את סיום הלימודים, לצד בוגרים טריים שזה עתה סיימו את לימודיהם, שאלתי על התחושות ולאן פניהם מועדות. ציפיתי שישתפו את הקושי והמורכבות שהתקופה הנוכחית מביאה עמה, אבל שמחתי לגלות עד כמה הם מלאים באמונה ואופטימיות, ובעיקר תקווה.
קורל קרואני, (24) שנה ג' ב"בית צבי", אשר נתלשה לבידוד מחדר החזרות, שיתפה אותי במחשבותיה: "לפעמים אנשים שמסיימים בית ספר למשחק, נכנסים לדיכאון וריק, אנחנו יוצאים רעבים יותר לעולם התרבות, אני יודעת מה אני רוצה – להתפרנס ממשחק. שזו תהיה ההכנסה שלי. שכל מה שאני אעשה ואתפרנס ממנו יהיה קשור לעולם המשחק, וכשישאלו אותי מה אני עושה בחיים אני אגיד בגאווה "אני שחקנית"."
גם אורן אלימלך (26), שנה ג' ב"גודמן", איתו שוחחתי בין חזרה לחזרה, ביקש להמשיך ולהסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתמקד בהזדמנויות שנוצרות בתקופה הנוכחית: "אני מנסה להיות כמה שיותר אופטימי. בקרב השחקנים והאמנים יש התמסכנות. אנחנו לא מסכנים. אנחנו צריכים גם למחות וגם לרומם לעצמנו את הרוח. אנחנו יכולים ומסוגלים להתמודד עם המצב. כאמנים זו הזדמנות להמציא את עצמנו מחדש. חשוב לי שתהיה אווירה אופטימית. מאוד מפחיד לסיים את שלוש השנים האלו גם ככה. יש פה בעיה שלא צריך להתעלם ממנה, אפשר להתמודד איתה. לתחושתי, כל עולם התרבות הולך להמציא את עצמו מחדש בקרוב. אני רוצה ליצור ביחס למצב וביחס לסיטואציה, אני רואה את התקופה הזו כהזדמנות".
את אורי מחרז (26), שנה ג' ב"יורם לוינשטיין", תפסתי לראיון טלפוני מאחורי הקלעים של הפקה חדשה. בדומה ליוצרים אחרים, גם הוא מבקש להפוך את הליים למרגריטה: "זו תקופה שאנחנו כיוצרים מבינים שזה עלינו, ועלינו לפתח תכנים וליצור ולא לחכות שהאודישן יגיע משמיים. זה גורם לי להיות שחקן יוצר. יש לנו בכיתה רעיונות לסדרות רשת, זו האווירה הרווחת וזה מה שמחדירים לנו ביורם לווינשטיין – תהיו שחקנים יוצרים. לא לחכות על זרי הדפנה לאודישן, אנחנו מנסים לכתוב וליצור כל הזמן, כי כמובן שאין לי כרגע שום אודישן באופק. אנחנו אופטימיים משר התרבות החדש. הוא קשוב לאמנים למרות שאינו בא מהתחום". עם זאת, האופטימיות בפיו נשמעת זהירה: "אני כן מרגיש שאני לוקח "סיכון" בכניסה לעולם התרבות, אבל זה החלום שלי, זה המקצוע שלי ואני שלם עם זה. אני קם עם חיוך כמו שקמתי ללימודים עם חיוך."
קורל קרואני | צילום: אור דנון
אורן אלימלך | צילום: אילן זכרוב
אורי מחרז | צילום: מוניקה פיטץ
ניכר מדבריהם של השחקנים הצעירים כי בתי הספר למשחק מעודדים אותם לא להיות "מוכי גורל" אלא להתייחס למצב שנוצר בתור הזדמנות אמנותית. היכולת לסיים בית ספר למשחק כשאין אודישנים לתיאטרון באופק – בראש מורם, חיוך, גאווה ואף תחושת שליחות, מעוררת השראה ונותנת תקווה לבמה הישראלית.
מורכבות התקופה מקבלת ביטוי גם בבמה העולמית, בקרב שחקנים צעירים שסיימו בתי ספר לדרמה ולמשחק ברחבי העולם. בכדי לבחון את זה, שוחחתי עם שני שחקנים מוכשרים, תוצרת כחול-לבן, שלמדו והשכילו מעבר לים ובעקבות הקורונה החלום שלהם נגדע והם שבו לארץ עם מזוודת החלומות.
מיתר פז | צילום: shanti campbell
מיתר פז, (25) במקור מחיפה, למדה בשנים האחרונות אצל מאמנת השחקנים מישל דאנר בלוס אנג'לס. כמי שהספיקה לצלם סרטים זוכי פרסים ולהשתתף בהפקות מכובדות, הקורונה פגעה בה בתקופה מאוד פורייה, ועל אף זאת היא לא התייאשה ושומרת על אש היצירה: "דווקא ב2020 שהחברה נהיית מנוכרת, התרגלנו להתחבא מאחורי מסכים. התרבות והתיאטרון מקרבים בעידן כל כך מפלג. יש מקום לתיאטרון יפה ואמנותי. דווקא תקופה קשה כזו היא זמן ליצירה, דווקא כשננעלים בבית נפתחות דלתות הרעיונות. למען קירוב לבבות. שנת 2020 לא פשוטה, אבל פנינו קדימה. כולי תקוה שבשנה החדשה דברים יראו אחרת."
בדומה למיתר, גם דורון ישראלי (26), נאלץ להתמודד עם קשיים לא פשוטים. המסע של דורון בעולם התיאטרון התחיל בראשון לציון, ונמשך בשנתיים האחרונות בלימודים אינטנסיביים ב-AMDA שבניו יורק. במקביל ללימודיו, דורון שיחק במחזה בברודווי, עבד על תפקיד ראשי במחזמר "Follies" של סטיבן סונדהיים בתיאטרון בניו ג'רזי והיה באודישנים לחוזה ארוך טווח במסצ'וסטס. תוך זמן קצר, הכל השתנה: "יום אחד אני בחזרות בניו ג'רזי ויום למחרת בסלון של ההורים. הקרבתי המון כדי להיות שחקן. מבחינתי אני אשמח להשתלב על הבמות בארץ. זה פחות נעים לעלות על הבמה כשאין לך מישהו בקהל שבא לצפות בך, אבל כרגע אין אודישנים לתיאטרון. שם מקבלים אודישנים בהתראות לפלאפון כמו ווטסאפ. ועכשיו חזרתי לארץ ואין לי קשרים. אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו להיכנס לעולם התרבות פה, אני מרגיש שאין לי סיכוי. מי בכלל יסתכל על קורות החיים שלי?"
דורון ישראלי | צילום: Even Zimmerman, MurphyMade
אבל, לצד הקשיים, בדומה לשחקנים מתחילים אחרים, גם דורון עומד עם הפנים קדימה ומצליח להישאר חיובי: "אני מעדיף לנסות לחיות בשלום עם המצב, לתת לסופה לחלוף. עדיף להתמודד עם הנזקים. שחקן גם צריך לדעת לרדת מהבמה. אני יודע שאני אחזור, זה המקצוע שלי, זה מה שבחרתי. זה מה שאני עושה ואעשה. כרגע זו תקופה איומה אבל זו תקופה של למידה. יש פה הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסא – איך אני שורד את זה כשחקן. לא עוצר להיות שחקן בשום שלב, גם אם אתה יורד מהבמה. אתה לומד ומתפתח."
היצירה הבלתי נדלית מתבטאת גם בהפקה החדשה של "ההולכים בחושך", בהשתתפות תלמידי משחק שנה ג' ב"סמינר הקיבוצים", בבימויה של טל ברנר. כיאה לחזרה הגנרלית בה צפיתי, האנרגיות על הבמה הרקיעו שחקים. התרגשתי לראות קבוצה של שחקנים מוכשרים על הבמה בהפקה באורך מלא (שעה ו-45 דק') המביאים לידי ביטוי את כל מה שרכשו במשך שלוש השנים האחרונות. מעבר למשחק והבימוי המדויקים והעמוקים, ההפקה נגעה ללבי במיוחד כי ראיתי לנגד עיניי קבוצת צעירים שפשוט מגשימים את עצמם, את כל המיומנויות שרכשו בתקופת הלימודים.
אין ספק שלסיים לימודי משחק ארוכים, ממושכים ואינטנסיביים ביציאה לוואקום אמנותי וחוסר עבודה, עלולים להוביל לנפילה ואף קריסה מאוד גדולה כבר בתחילת הדרך, אבל הופתעתי לגלות שמגוון השחקנים הצעירים שראיתי על הבמה וראיינתי, יוצאים לעולם עם תשוקה מאוד גדולה לממש את ייעודם וחזונם, על אף מגבלות התקופה האחרונה. למרות ההסתגרות בבתים, הם לא קופאים על שמריהם אלא מנצלים את התקופה הזו ליצירה וסלילת דרך חדשה, למהפכה בעולם התיאטרון, להחיות את הבמה.
מתוך ההצגה "ההולכים בחושך" | צילום: שלומי פרין
על אף חשיבותו, בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי נדחק לשוליים. כמובן שאפשר לתרץ את זה בקדמה הטכנולוגית ובעוד שלל תירוצים רציונליים. נוסיף לכך את מגבלות הקורונה שהקפיאה את ענף התיאטרון בפרט והתרבות בכלל, וגרמה למצב כלכלי מורכב אליו נקלעו יותר מ-200,000 עובדי במה ומשפחותיהם. כל אלו גרמו לרבים מסובבי להרים גבה בנוגע לבחירה שעשיתי. לא סתם, בחודשים האחרונים נתקלתי בלא מעט אמירות תמיהה – "את מתחילה עכשיו ללמוד בימוי תיאטרון? דווקא עכשיו כשעולם התרבות בקריסה…אולי תחשבי שוב, על מקצוע אמיתי, שיכניס לך פרנסה בטוחה". לכל אלו, תשובתי פשוטה למדי – דווקא עכשיו.
א.ד. גורדון אמר פעם "במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור", מול מציאות של מלחמות אחים, שנאת חינם, קריסה של המשק הכלכלי ומגפה עולמית, ישנם דברים מסוימים בחיים המפיצים אור בעולם, כמו התיאטרון, כמו הבמה. אלו מעניקים אור בכך שהם מאפשרים לעצב דעת קהל, לחולל שינויים, להעלות לסדר היום החברתי סוגיות חשובות, לנטוע מוטיבציה, להשמיע קול. להיות, ולא לחדול.
בעבר, הצעירים בארץ ייבשו ביצות, חרשו את האדמה ולחמו בעבור הקמת המדינה. היום, צעירים נלחמים כדי לקיים במדינת ישראל חברה ליברלית, שוויונית ונאורה שחורטת על דגלה לראות תמיד את האדם שעומד מולך. לאורך ההיסטוריה, תיאטרון בפרט ואמנות בכלל נועדו לקדם נושאים אלו. התיאטרון אינו מציע הווי תרבותי בלבד, אלא הנו מוסד חברתי מהותי לשמירה על המשך הקיום שלנו כפרטים וכחברה.
המשימה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל תמה, מדינה יהודית ודמוקרטית קמה. אבל המשימה לקיים פה חיים של כבוד, חירות, שוויון, פלורליזם, סולידריות ואהבת חינם רק החלה. עכשיו זה התור שלנו והבמה היא הפלטפורמה האידאלית להעביר מסרים אלו. למרות הכל, ועל אף המצב, ההצגה חייבת להימשך. תנו לנו במה, אנחנו כבר נדאג לשאר.
פה עברית, שם ערבית. כאן רוסית, שמאלה משם צרפתית. ימינה אנגלית. מולייר בצרפתית עם תעלולי סקפן, טנסי וויליאמס באנגלית עם ביבר הזכוכית, צ'כוב ברוסית, אלוני בעברית, מוזיקה ברחבי כיכר הבימה ואפילו הצגות ילדים. משעה שש ועד שעות הלילה המאוחרות, במזג אוויר מזיע, עם מסיכות על הפה או על הזרוע, עשרות שוטרים מסביב שבאו לפקח מקרוב מאוד על מחאת הסטודנטים בשדרות רוטשילד, במקום הכי תרבותי במדינת ישראל, הבימה פינת היכל התרבות, בחר עופר שגיא, יוזם "ארט-אח", וחבריו היוצרים והשחקנים להביע את מחאתם בדרך הכי טובה שהם מכירים – על ידי הצגת מחזות.
תעלולי סקפן | ארט-אח | צילום: אביבה רוזן
שאלתי את הצוות שביצע את "אכזר מכל המלך'" מאת ניסים אלוני איזו משמעות יש לבחירה הזאת. זה המחזה הטוב ביותר שנכתב בישראל, אמרו לי. לי נראה שיש כאן אמירה קולעת באשר להתנהלות הממשלה ב'ימי הקורונה העליזים', בהם האחרונים להישמע ולקבל התייחסות הם אנשי התרבות.
"אכזר מכל המלך" | ארט-אח | צילום: אורנה נאור
בעולם מוכה קורונה, בו כולם סובלים, בכל מקום, יש מקום לסולידריות עולמית. מצד שני, יצר הגזענות, הדעות הקדומות, לא ממש מרפה מאיתנו. אנחנו לא מוצאים נחמה של ממש בעולם שגבולותיו נחסמים חדשות לפרקים, בין אם בנתיבים הבינלאומיים ובין אם מאה או חמש מאות מטרים מהבית.
בזמן זה, אנחנו מתבקשים לעשות חשבון נפש. להתפנות ולהסתכל על עולמנו המורכב במבט אוהב וחומל, וגם להסתכל על השחקנים, לא רק בבחינת 'כל העולם במה וכולנו שחקנים', אלא על מה שעובר בעולם האמנות ובראשו התיאטרון על יוצריו, מאחורי הקלעים ועל הבמה.
כיכר הבימה | צילום: אביבה רוזן
בואו תסתכלו עלינו, אומרים המשתתפים בארט-אח, הצועקים באמצעות מילותיהם של גדולי המחזאים, ואולי תראו את עצמכם. תבחנו מה אתם מרגישים, תשתתפו במיזמים ובמיצגים אמנותיים שכבר מזמן נאסרו עליכם, ובין סגר א' לסגר ב' תחוו משהו שאולי יגיע גם ללבכם.
המחאה המשיכה גם אתמול (17/9/2020), עם ליזסטרטה, וסביר שתמשיך גם אחרי סגר החגים.
