תיאטרון ללא גבולות

על שתיים מהצגות הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין

מאת: דנה שוכמכר

הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין, שמתארח זו השנה השנייה על ידי The Theatre Times, כולל 25 הפקות של יוצרים שונים מכל רחבי העולם ומתקיים ב15-31/5/2020. אין ספק כי עבור אוהבי תיאטרון מדובר בחגיגה תיאטרלית הכוללת מגוון רחב של עבודות תיאטרון החוקרות את הדרמה העכשווית והמסורתית, על מגוון מחוזותיה.

לדברי אנשי הוועדה האמנותית שאצרה את היצירות, הקונספט הניצב בבסיס הפסטיבל הוא יצירת מרחב מקוון ללא גבולות גיאוגרפיים או זהויות לאומיות. התוצאה היא איחוד קהילת התיאטרון מכל רחבי העולם, הצופים יחדיו, כל אחד מביתו שלו, ביצירות הפסטיבל. מעניין לראות שהפסטיבל נוצר טרם ימי הקורונה, ועלה כבר לפני שנה על הגל החדש של התיאטרון העכשווי. לפיכך, הפסטיבל מציג תיאטרון מסוג חדש, ולצד זאת, מאפשר לאוהבי הבמה לשוב ולאמן את שרירי הצפייה בהצגות, בתקווה כי נשוב ונחזור אל אולמות התיאטרון. על אף המבחר הרב של ההצגות המוצגות בפסטיבל, בחרתי להתמקד בשתי הצגות אשר משכו את עיניי בשל הטיפול ביצירה התיאטרלית והנושאים המקוריים.

Department of dreams

ההצגה "מחלקת החלומות" הוצגה לראשונה בשנת 2019 על ידי תיאטרון  City Garage, תיאטרון זוכה פרסים אשר פעיל למעלה משלושים שנה. הוא נוסד על ידי פרדריק מישל, המכהן בתור המנהל האמנותי, ומביא לבמה יצירות מקוריות אשר חוקרות רעיונות בסגנון ייחודי ופיזי.

היצירה מוגדרת כקומדיה סיוטית אשר במסגרתה ממשלה של עם כלשהו, במקום כלשהו, דורשת מהאזרחים שלה להפקיד את החלומות שלהם במחסן ביורוקרטי על מנת שהמשטר יוכל לשלוט על דמיון אזרחיו. דן, עובד חדש במקום, דואג לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר ולסנן את החלומות של האזרחים, אך מגלה בסופו של דבר כי הדברים מורכבים יותר מתחת לפני השטח, ולמעשה הממשלה שכרה את שירותיו כדי לשלוט בו באופן מלא, כדי שיוכל להטיב את השליטה באזרחים. למרות הגדרתה כקומדיה אשר מציגה גיבור העובד במשרד ממשלתי שנועד להבטיח את המוסכמות הציבוריות, הייתי סקרנית לראות כיצד ההצגה מתמודדת עם נושאים שאינם בהכרח קומיים, כגון חלומות, מסתורין ותת מודע, הנשלטים תחת דיקטטורה חסרת רחמים.

דן, גיבור ההצגה, מתחיל בתור עובד נאיבי ונלהב למדי המשתלב במחלקת החלומות והתפקיד שלו הוא לפרש את החלומות של האזרחים. במהלך עבודתו מגלה דן כי המחלקה בוחרת לנקוט בעינויים במטרה להעניש את כל מי שאינו מתיישר עם מדיניות המשטר. כאשר דן עד לשיטות שנוקט המשטר באזרחים סוררים – הצלפה באזרחים חולמים במטרה להעלים את החלומות שלהם – הוא מזועזע מכך ומציע כי המחלקה תשקול שיטות הומניות יותר. עדות נוספת לפגיעותו של דן באה לידי ביטוי בהתאהבות בגברת מסתורית וברגשות שהוא מפתח כלפיה, מה שהופך אותו לפגיע יותר לשיטות המשטר הטוטליטרי.

מתוך "Department of dreams" | צילום: פול רובינשטיין

למרות העובדה כי דן מציג את החששות שלו באשר לשיטת העינויים השונות של המחלקה כבר ביום הראשון שלו לעבודה, הוא לא ממש הולך קדימה עם מחאתו וחששותיו, אלא ממשיך לבצע את העבודה שלו. כמו כן, לאורך ההצגה, דמותו נותרת פסיבית למדי, ואינה מתפתחת. במקום זאת, אנחנו מקבלים קריקטורה של עובד תמים אשר אינו ממש מבין את בעייתיות הממשלה. חבל מאד כי דמותו נשארת סטטית, זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות טובה ביותר לבחון רבדים שונים באישיותו.

אין ספק כי קיים כאן פוטנציאל גדול במיוחד לספר את סיפורו של אדם בעל כוונות טובות אשר נופל במלכודת של ממשלה מדכאת. השאלה העיקרית העולה במהלך הצפייה בהצגה היא למה דמותו של דן לא פועלת מוקדם יותר לחשוף את שיטות העינויים של המשטר, דבר שמוביל לחצי ראשון של הצגה המתנהל באיטיות משמימה וחצי שני שאינו הולך לשום מקום. לקראת סיום ההצגה, כאשר דן מופשט מבגדיו  ומזהותו, ניתן להבין כי במשטר זה, כמו גם במשטרים אחרים הנהוגים כיום, אין מקום להתנהגות הומנית.

הבימוי של פרדריק מישל מראה תובנה ייחודית בנוגע לממשל ולנפש האדם, בשילוב משחקו הנהדר של ג'ון לוגן בתור דן וההנפשה הגרפית של גסטון וינס, מעצימים את הסיטואציה והקונסטלציה בה נמצאת הדמות הראשית ויוצרים הצגה מרשימה בעלת פוטנציאל רב. עם זאת, היצירה נופלת למלכודת של חוסר פיתוח הדמויות על חשבון העלילה והתוצאה מאכזבת במיוחד, בייחוד בשל הפוטנציאל הטמון בה.

A Doll’s House, Part 3

ההצגה השנייה בה בחרתי לצפות היא "בית בובות חלק 3", אשר ממשיכה את יצירתו של הנריק איבסן על חייה של נורה, אך הפעם מנקודת המבט של ילדיה לאחר שטרקה עליהם את הדלת ועזבה. כזכור, המחזה "בית בובות" של איבסן הנו דרמה פמיניסטית פורצת דרך משנת 1879 על אישה שעוזבת נישואים אומללים כדי למצוא ולהגשים את עצמה. באותו זמן, החלטתו של איבסן לתת לדמות הראשית שלו לוותר על מחויבויותיה המשפחתיות לטובת גילוי עצמי ואושר אישי הייתה מזעזעת, ונראתה כאיום למוסד הנישואין בכללותו. היה זה מסע תיאטרלי ודרמטי אשר בו השלם שווה יותר מחלקיו.

הרעיונות במחזה "בית בובות" המשיכו והתפתחו גם ביצירה "בית בובות חלק 3", אשר נוצרה על ידי משתתפי קבוצת "Michael + Patrick" ,קבוצת תיאטרון ניסיוני מניו יורק – מייקל ברסלין, פטריק פולי, קאט רודריגס ואריאל סיברט. העבודה שיצרו מתמקדת בילדיה של נורה, עוסקת בנושאים כמו מעמדות וריאליטי, ומבקשת להעניק פרשנות חדשה למחזה של איבסן.

מתוך "A Doll’s House, Part 3" | צילום: Walls Trimble

היצירה מגוללת את האופן בו גדלו ואת השפעת היעדרות אמם על החיים שלהם, אשר הובילה לכך שהילדים נאלצו להתבגר במהירות, אך למעשה מבחינה נפשית לא התבגרו כלל. מעשיהם והתנהגותם העקשנית מגוללים את ניסיונם להשתחרר מהאם שעזבה ואת כמיהתם שתחזור אליהם ותטיל בהם משמעת. זוהי חקירה תיאטרלית מעניינת המתארת את מערכת היחסים בין הילדים, תוך שימוש באמצעי המדיה השולטים על חיינו המתבטאים בין היתר בוידאו ארט, צילומים חיים הנעשים על ידי מצלמה המוצבת על הבמה ומקרינה את הצילום לעיני הצופים, סלפי ורשתות חברתיות.  

עיצוב התלבושות גם הוא מוצלח למדי. הדמויות לבושות בגדים בובתיים בצבעי פסטל, המזכירים את התנהגותה של נורה בתחילת דרכה. ניכר שהתלבושות מהוות סימן להתפתחות שעברו הילדים, מצד אחד הם עדיין ילדים, אבל מצד שני, הם נאלצו לעבור התבגרות מואצת בשל עזיבתה. התלבושות הילדותיות מעידות גם על הנפש המורכבת שלהם, כמו אמם,  גם הם כבר אינם בובות על חוט, אלא נאלצו לצאת לדרך חדשה בלי אמם, ולממש ולהגשים את עצמם. מצד שני, שילוב האמצעים הדיגיטליים ביצירה מזכיר את השיח הפוסט-מודרני של היום ומחזק את הקשר של הדמויות לעתיד ולתקופה בה הם חיים. בדומה, גם שיח הדמויות מהדהד את השיח של היום.

מתוך "A Doll’s House, Part 3" | צילום מסך

בדומה לתלבושות, עיצוב הבמה מרשים במיוחד. על אף שהעיצוב הנו מינימאלי למדי, ועל הבמה אין כמעט כלום, הוא מבטא רבדים רבים מנפש הדמויות. הבמה עצמה היא במת זירה התחומה במראה, והקהל זוכה לראות את ההשתקפות של עצמו ושל הדמויות. הדבר מתחבר לרצונו המקורי של איבסן להציג בפני הקהל ייצוג של עצמו ולאפשר לו לראות את עצמו דרך עיניהן של הדמויות. ביצירה "בית בובות חלק 3" הקהל זוכה לראות את עצמו על הבמה.

סיימתי את הצפייה בהצגה עם כבוד מחודש ליצירתו של איבסן, כמו גם ליצירה שהציגה את החלק השלישי של הסיפור שמעולם לא סופר. זו האחרונה הנה חוליה אמנותית נוספת בשרשרת האיבסנית בנוגע לסיפורה של נורה. נראה שכמו אז, גם היום, רצונה של נורה לגזור את החוטים ולהגשים את עצמה בזכות עצמה, ממשיך להדהד ולהשפיע.

Department of dreams

City Garege Theatre

By Jeton Neziraj

Director: Frédérique Michel

Cast: Angela Beyer, Aaron Bray, John Logan, Bo Roberts, David E. Frank, Cifford Irvine.

Production: Charles Duncombe

Background images and animation: Gastón Viñas

A Doll’s House, Part 3

Michael + Patrick Company

Created and performed by Michael Breslin and Patrick Foley, in collaboration with Cat Rodríguez and Ariel Sibert.

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

מנה תיאטרלית על אהבה, מסורת ואבקת סוכר

על ההצגה "Cafe Named Desire"

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "Cafe Named Desire", שנוצרה על ידי אנסמבל "הקברט היהודי" התקיימה לאחרונה במסגרת פסטיבל OFF, פסטיבל לתיאטרון פרינג' מקוון, אשר נערך בחודש מאי. הפסטיבל הבריטי נוסד על ידי איידן ווילדר (במאי תיאטרון ויוצר סרטים) בשיתוף Vibes Art Studios, כדי לעזור לאמני תיאטרון להגיע לצופים חדשים בזמנים קשים אלו.

מאז שבריטניה נפגעה על ידי COVID-19, תיאטראות ופסטיבלים רבים נאלצו לסגור את דלתותיהם, ויוזמה זו נוצרה ואפשרה להביא את התיאטרון ישירות לבתי הצופים ולתמוך באמנים שנותרו מחוץ למעגל העבודה ואין להם אפשרות כרגע לשחק על הבמות.  

במסגרת הפסטיבל ניתן לצפות בחינם בהצגות רבות, הכוללות בין היתר עיבודים מודרניים לקלאסיקות כגון "מדיאה" ו-"מקבת'", וליצירות מודרניות כגון "Hitman and Her" ו-"Baaba's Footsteps". לצד הצפייה בחינם, הפסטיבל מזמין את הצופים לתמוך כספית באמנים המופיעים, והכנסות אלו מתחלקות שווה בשווה בין כל ההפקות המוקרנות באותו שבוע. בדומה לכך, ההכנסות שהגיעו לאנסמבל "הקברט היהודי" נכנסו לקרן אשר הוקמה על ידי קבוצת התיאטרון עבור השחקנים שספגו מכה קשה עקב המצב.  

הצגת אנסמבל ״הקברט היהודי״ (The JEWish Cabaret) הלונדוני, "Cafe Named Desire" הנה מחזמר רומנטי-קומי העוסק בנושאים רלוונטיים כמו למשל חברות, קהילה, דת ומיניות. מעניין לראות ששמה של ההצגה מתכתב עם המחזה "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי וויליאמס, שכן שתי היצירות מציגות נקודת מבט שונה וייחודית על המוסכמות המקובלות.

Cafe Named Desire | צילום: Yue Wang

המחזמר, שנכתב ובוים על ידי שחר שמאי ודיוויד ג'מאל, מספר את סיפוריהן של מספר דמויות: גבי, בחורה צעירה אשר יצאה לחפש חתן ומצאה אהבה, אלון ואיתן, זוג גאה שמבקש לשבור את המוסכמה ההטרו-נורמטיבית; וברכה, בחורה דתייה אשר נאבקת בין נטיות לבה לבין הנורמות הדתיות על ברכיהן התחנכה. המסע של ברכה, אשר עברה מישראל ללונדון ושם היא מבלה זמן רב עם  סבה וסבתה, יעקב ורייצ'ל, אינו מסתכם רק בללמוד את רזי החיים החדשים באנגליה, כי אם לקבל את משיכתה לנשים, דבר הסותר, לתחושתה, את החינוך הדתי אשר קיבלה בבית.

אין ספק כי מדובר במחזמר רומנטי בלתי שגרתי. כיאה למאה ה-21, לסיפורי האהבה ביצירה יש דרכים וצורות רבות, ומערכות היחסים הן דבר מורכב ואינו פשטני. על אף השימוש באלמנטים דיגיטליים, היצירה מתכתבת עם מה שהיה בעבר, ערכים ונורמות שעוד השתמרו מפעם. אם תרצו, ההצגה הנה מעין כנר על הגג גרסת 2020, ומהווה כסיפור על מאבק בין ערכים ישנים לבין חדשים, בין התובענות והכמיהה למסורת לבין השאיפה לעולם חדש ומופלא יותר.

המחזמר עצמו מורכב משתי מערכות עיקריות. אמנם, המערכה הראשונה ארוכה יתר על המידה ונדמה לעיתים כי העלילה לא ממש מתקדמת לשלב מרכזי בו ניתן להבין ולחקור את עולמן של הדמויות ואנו נשארים עם דמויות שטחיות למדי. במהלך הצפייה עולות שאלות על הדמויות שלא ממש ניתן לקבל עליהן תשובות, כך, לדוגמה, לגבי ברכה, עולה השאלה מדוע היא בחרה לעזוב את ישראל והסבים שלה מפגינים דעות מתקדמות יותר בהשוואה לאמא שלה? עם זאת, במערכה השנייה חל שינוי משמעותי והשירים השונים מסייעים לקידום העלילה. המרחב האינטימי של בית הקפה בו מתרחשת העלילה מצריך מהיוצרים להפגין גם כישורי כוריאוגרפיה וריקוד, ובהתחשב במקום הצר, הם עושים זאת בהצלחה רבה.

Cafe Named Desire | צילום: Yue Wang

בדומה לבית הקפה בו סיפורי האהבה נרקמים ומסתעפים, ניכר שהיצירה הנה כמנה עשירה אך לא מכבידה ומעייפת. אין מדובר בקומדיה פשוטה וריקה מתוכן, אלא בסיפור רב שכבות, שעשוי מאהבה, תשוקה, דת ואמון, ורצון לבנות חיים עצמאיים, שאינם מותנים במוסכמות העבר, נושאים עמם הצופים בהחלט יוכלו להזדהות.  

לסיכומו של דבר, אין ספק כי צוות השחקנים-יוצרים, בראשות שחר שמאי ודיוויד ג'מאל, מבינים היטב אילו מרכיבים צריכים להיכלל במחזמר מצליח ומפיקים מנה תיאטרלית עשויה היטב, מתוקה אך מעשירה, שמותירה בקרב הצופים טעם של עוד.

Cafe Named Desire

The JEWish Cabaret

Writers & Directors: David Djemal, Shachar Shamai

Additional songs by: Emily Rose-Simons

Developed and produced in a collaborative process with the cast: Martha Pothen, Ashley Racov, Jack Reitman, Batel Israel, Josh Becker, Alex Ayliffe, Ido Gonen, Tanya Truman, Adi Loya.   

Production Manager: Anna Oggero

Musical Director: Kieran Stallard

Videography: Yue Wang

ההצגה ממשיכה לרוץ וירטואלית בפסטיבל עד לסוף מאי 2020.

לדף ההצגה באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

"התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו"

ראיון עם הבמאית והיוצרת דליה שימקו

מאת: דנה שוכמכר

לראשונה בחייה, דליה שימקו, יושבת ראש בת"י, איגוד במאי התיאטרון בישראל, מנהלת ומייסדת אנסמבל אספמיה, במאית, שחקנית ויוצרת, יושבת מול התוכנית השנתית, הכוללת בין היתר הצגות חדשות של אנסמבל אספמיה' ולא יודעת מה יקרה יום אחרי הקורונה. היא נחושה להישאר אופטימית חסרת תקנה ומתכננת תוכניות לעתיד, למרות שעד עכשיו לא ברור באיזה מתכונת התיאטראות יחזרו לפעול.

ראשית כל, מזל טוב על יום הולדתך.  מה שלומך בימים אלה?

"אני לא כל כך מבינה את תהליך קבלת ההחלטות, מה גם שאני לא חושבת שאנחנו כבר ביום שאחרי ומגפת הקורונה הגיעה לסיומה, בטח מבחינת אנשי התיאטרון. מרבית האוכלוסייה תחזור בשלב כזה או אחר למקומות העבודה והתיאטרון כנראה יחזור בתנאים מגבילים שעדיין איני יודעת איך אפשר ליישם אותם. בתור מישהי שכל חייה פעילה, תמיד אני ממציאה את עצמי מחדש, בניתי לעצמי את אנסמבל אספמיה ואני מביימת, אבל בפעם הראשונה בחיי המקצועיים אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות ומה ההנחיות אומרות ומה נדרש מאנשי הבמה."

איפה הקורונה תפסה אותך בתור יושבת ראש מנהלת תיאטרון ובתור מייסדת ובמאית אנסמבל אספמיה?

"כיושבת ראש איגוד הבמאים, זה שם אותי במקום של אחריות גדולה מאד, אני מייצגת ציבור של אנשים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהם, פשוט ככה בבת אחת. לגבי האנסמבל, היינו צריכים להציג הפקה חדשה, "שיר ערש לגבר" בבימוי שלום שמואלוב ובהשתתפות מירב גרובר, פז אלכסנדר ושלום שמואלוב. מדובר במחזה אנטי מלחמתי, כתוב מאוד מיוחד והרגשתי שיש למחזה מקום לאנסמבל. בדיוק ביום בו היינו אומרים לצאת עם ההצגה זה תפס אותנו, בדיוק בנקודה של התחלת יצירה חדשה היה צורך להפסיק את הכל.  

דליה שימקו | צילום: ניקול דה קסטרו

החודש בו התפרצה הקורונה היה החודש הפורה ביותר של האנסמבל, היינו צריכים להתארח עם ההצגה "מהפכניות" בבית לסין וכמובן הכל התבטל. במציאות בה אנו חיים בישראל, אנחנו רגילים לעבור מלחמות, רגילים לשנות את השגרה היומית ויודעים להתאים את עצמנו למציאות הנוכחית, אבל מדובר בתקופה בה המסך ירד על התיאטרון ואף גורם רשמי לא ממש מדבר עם האמנים ואין לדעת מתי נשוב. התיאטראות היו הראשונים להיסגר ויהיו ככל הנראה האחרונים להיפתח ויש תחושה שהתיאטרון הפך להיות מקום שמקבלי ההחלטות מסתכלים עליו בתור מקום של מצבורי חיידקים ופחות בתור מקום חיוני לציבור, וחבל לי." 

ואז החלטת להעלות את הצגות האנסמבל ליוטיוב.

"כמה ימים אחרי סגירת התיאטראות בחרתי לפרסם  את ההפקה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה לצפייה ביוטיוב בחינם ולא הייתי בטוחה שעניין האונליין יתפוס כי את מי זה מעניין כשיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות? אבל תוך שלושה ימים היה מספר רב של צפיות, מה שהראה שיש רעב, לאנשים חשוב לצרוך תרבות. זה רק הוכיח לי כמה התרבות משמעותית וחשובה. אני חושבת שברגע בו הוכרז ההסגר ואנשים מטבע הדברים היו בבית יותר, המשמעות של לצרוך תרבות הפכה חשובה יותר, פתאום מבינים כי בלי תרבות החיים לא ממש מעניינים והחיים יכולים להיות ריקים בלי לצפות בהצגות או במוזיאונים."  

ועם זאת, נוטים להספיד את התיאטרון המסורתי כבר שנים.

"את התיאטרון המסורתי מספידים כבר הרבה מאוד שנים אבל זה לא דומה בכלל. מי שאוהב תיאטרון יודע שאין לזה תחליף וזה רק גורם לגעגוע לדבר האמיתי. אפשר לראות הצגה טובה ביוטיוב ואחר כך לרצות לראות את ההצגה בתיאטרון. כל זמן שאנשים הם יצורים חברתיים הצורך לחוות חוויה משותפת עם אדם חי שמבצע מולך יצירה הוא חזק יותר מהכל.

יכול להיות שימצאו צורות חדשות לתיאטרון,  השאלה היא האם צריך כאלה היכלים גדולים להצגות תיאטרון. האני מאמין שלי הוא שאין צורך בכל היכלי התרבות המפוארים שאנחנו רואים היום כדי להציג את חווית התיאטרון שמבוססת על קשר בלתי אמצעי של השחקנים והקהל. התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו."

העלאת ההצגות ביוטיוב העלתה גם סוגיות מוסריות ומקצועיות.

"זאת דילמה לא פשוטה להעלות תכנים בחינם, כי שאלתי את עצמי מה יקרה ביום שאחרי. היה לנו דיון מאד סוער בקרב הוועד המנהל של בת"י,  אנשים אמרו בשום פנים לא צריך להעלות בחינם הצגות ליוטיוב, לצד אחרים שאמרו שבתקופה כזאת האמנים עלולים להיות קטנוניים אם יבקשו כסף עבור היצירות שלהם, לצד אמנים שהציעו להעלות בחינם הצגות אך תוך הגבלה של זמן צפייה, בכדי לשמור על זכויות יוצרים. ההצגות המוקלטות נועדו בעיקר לצורך יחסי ציבור ועכשיו היינו צריכים לחשב מסלול מחדש, אף אחד לא חשב שההצגות ישודרו ביוטיוב יקבלו במה ויהיו לזה צופים מן המניין. המון שאלות עלו ועולות במהלך התקופה הנוכחית."

מה דעתך על ההצעה אשר הוצעה לאמנים לעשות הסבת מקצוע במהלך משבר הקורונה?

"אין לי מושג מי "הגאון" שחתום על ההצהרה הזאת, אי אפשר להתייחס לציבור האמנים כחבורה של ילדים בני 18, שיכולים לחפש כל כמה זמן עבודה מזמנת. שחקני התיאטרון והיוצרים מקדישים את מיטב השנים שלהם לצורך למידה והכנה לתפקידים ומגיעים מסורים לתיאטרון ואי אפשר לבטל את העבודה שלהם בהינף יד. 

אני הגבתי לזה מאד ברור מתוקף התפקיד שלי כיושבת ראש איגוד במאי התיאטרון, שלחתי את הציטוט הזה ישירות למנהלת מנהל תרבות גלית והבה שאשו אשר הייתה מזועזעת מעצם ההצעה ואמרה כי מנהל תרבות עושים ימים כלילות במטרה שהאמנים יחזרו לפעילות רגילה ולוודא כי האמנים יקבלו החזרים ופיצוי על אובדן הכנסות של אמנים עצמאיים."

מתוך ההצגה חלום ליל קיץ
מתוך ההצגה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה | צילום: דוד קפלן

האם גופים ממשלתיים פנו אל אנשי התרבות לגבי מתווה חזרה?

"ראינו איך מדינות מאורגנות התארגנו בנושא יציאה ממשבר הקורונה ואיך הם הרכיבו מתווה ברור לגבי הפיצויים ופה לעומת זאת, הגופים המקצועיים שהיו יכולים לדבר עם האמנים, כמו ראשי מנהל תרבות, נמצאים באותה סירה והם למעשה לא ממש יודעים מה יקרה ביום שאחרי כתוצאה מהתנהלות לא ברורה של הממשלה וחוסר הוראות מדויקות.

ההתייחסות של הממשלה לציבור בתור משפחה אמריקאית עם שני ילדים וכלב אינה נכונה, מדובר על אוכלוסיות שונות ומורכבות, אין שום התייחסות לזה שאנשים מצויים בסיכון ברגע ההסגר. אין לי שום ציפייה שמישהו ידבר עם ציבור האמנים, אני לא עד כדי כך תמימה."

כיצד את מתייחסת להצהרה של שרת התרבות מירי רגב: "האמנים יצטרכו להוכיח שהם נמצאים במצוקה כלכלית ושהתרומה שלהם משמעותית"?

"אם ניקח מודל של מדינה מתוקנת בתחום התרבות כמו צרפת, אז אם יש לאמן מספר מסוים של הישגים אמנותיים, מאותו רגע הממשלה יוצאת מנקודת הנחה שהאמן הוא חיוני ויש לו אפשרות להמשיך ולפעול. מדינות ותיקות מישראל יודעות דבר מאד פשוט – הופכים להיות חברה כשיש תרבות. אם אין תרבות, אין לכם ייחוד, אתם אוסף של שבטים. נשאלת השאלה, מהי תרומה משמעותית. אני לשמחתי לא אשב בוועדה שתחליט מהי תרומה משמעותית. אם שרת התרבות רוצה לפעול נגד יצירת מעמדות, אז היא צריכה להוכיח שהיא רואה את כולם באופן שווה."

איך את רואה את התיאטרון ביום שאחרי הקורונה?

"נכון להיום, אני לא יודעת. אני לא יודעת האם יפתחו אולמות גדולים או קטנים, אני רק יודעת שהקהל יגיע, גם אם ייקח להם קצת זמן לצאת מההלם ויהיה ביטחון. אני יכולה להעיד על עצמי – אם צפיתי בהצגת תיאטרון ממש טובה, ההצגה תלווה אותי עוד מספר רב של שנים וזה הקסם של התיאטרון. אמנם הצגת תיאטרון טובה זה מחזה נדיר על במות התיאטרון בימים אלה, אבל כאשר זה קורה אין תענוג גדול יותר מזה."

האופטימיות של דליה שימקו מעוררת התפעלות ותקווה כי גורמים רשמיים אכן יפנו אל אנשי התרבות בכדי שגם יוצרים ואמנים אשר נאלצו להוריד את המסך ולרדת מהבמה בעל כורחם יוכלו לראות שוב את האור בקצה המנהרה.

Uncaged

Uncaged – תיאטרון מסתורין

מתוך Uncaged | תיאטרון מסתורין

צוות ריגול בין לאומי, סוכני מוסד ופריטים מסתוריים עם כוחות קסם הם לא בדיוק מה שמצפים לראות בהצגות של תיאטרון "מסתורין". אבל "Uncaged", מותחן הקומיקס המקוון של התיאטרון, לא דומה בשום צורה למה שהיה עד עכשיו. כשעולם האמנות כולו הוכה בהלם לאור הגבלות הקורונה, יוליה גיניס והאנסמבל לא הרשו לעצמם להיעצר ונכנסו מיד לתחקיר על היכולות הטכנולוגיות לעשות תיאטרון בימי הסגר. התוצאה היא הצגה שמתרחשת בלייב אבל משודרת בוידאו משישה לוקיישנים שונים, ומספרת סיפור מפותל שיכריע את גורלו של העולם, בזמן אמת.

גם אם התוצאה הסופית לא מהודקת, מבלבלת ותלויה מדי בטכנולוגיה שלא תמיד עומדת בציפיות, צריך לשבח את תיאטרון "מסתורין" שלא הוציא אף עובד לחל"ת, לא הוריד ראש "עד שזה יעבור", ובמקום עוד סרטון חג שמח בזום בהשתתפות השחקנים המציא משהו חדש בהתאם למציאות. למרות הפסימיות של רואי השחורות בנוגע לעתיד התיאטרון בימים אלו, הקהל מגיע ומשלם כסף כדי לראות את היצירה החדשה. תיאטרון "מסתורין" בהחלט מלמד אותנו עוד שיעור על כמיהתו של הקהל לתיאטרון.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה – טעון שיפור

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

רשף היצירה

על מחאת האמנים בתקופת הקורונה

מאת: דנה שוכמכר

ביום חמישי האחרון התקיימה בכיכר רבין בתל אביב הפגנה אשר כותרתה "לא מכבים את האור על תעשיית התרבות". ההפגנה התקיימה מתוך כוונת האמנים, היוצרים ואנשי תעשיית התרבות והבידור להסביר ולבטא את התחושות הכבדות עמם הם מסתובבים בתקופה האחרונה, מאז פרוץ מגפת הקורונה וסגירת הבמות ואולמות התיאטרון.

הראשונים לסגור, האחרונים לפתוח

למעלה ממאה חמישים אלף עובדים בענף דורשים מהממשלה לפעול להשבת התרבות. אנשי התרבות, כמו גם אנשי הבידור, היו הראשונים לסגור את המוסדות והבמות, וככל הנראה יהיו האחרונים לחזור לעבודה, דבר אשר עלול להוביל את חלקם לקריסה כלכלית. בהפגנה ניתן היה לראות בין היתר את יוני פיינגולד, יו"ר הועד המנהל של איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות הבמה בישראל, (לצדו של מיכאל תפוח) ואת ענבל ג'וריני פרץ, מנכ"לית איגוד האמרגנים, שאמרה כי "הדרך עוד ארוכה עד לחזרה של תעשיית התרבות לשגרה" והוסיפה כי היא מקווה שבכוחות משותפים התעשייה תנצח את המשבר.

מחאת האמנים2 - אופיר הראל

במסגרת העצומה אשר הקים האיגוד ישנה קריאה לחתום על תוכנית כלכלית אשר עשויה לחלץ את אנשי התרבות והבידור מהמשבר אליו נקלעו. בין החותמים על העצומה היו בין היתר אביב גפן, חווה אלברשטיין ואמנים רבים אחרים. כמו כן, כחלק מההפגנה הוצב קיר עליו יכלו האמנים והמגיעים לכיכר לחתום ולהצטרף למאבק.

בין כלל האמנים המוחים, מחווה אחת תפסה את תשומת לבי – הייתה זו השחקנית אסתי זקהיים, יושבת ראש שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, אשר קראה לשחקנים לצאת מהבתים ולהגיע להפגנה אשר תקבע את עתידם. בשלב מסוים, היא בחרה להסיר מעט את המסכה ובמרחק בטוח פנתה אל חבריה השחקנים בתחינה חודרת ללב וביקשה מהם לא להיות אדישים לגורלם.

כמו אוויר לנש(י)מה

נכון להיום, תחום האמנות והתרבות בארץ מושבת כמעט לחלוטין – אולמות התיאטרון, האופרה, הקונצרטים, בתי הקולנוע סגורים, חללי ההופעות נעולים מאחורי סורג ובריח, ומוזיאונים מציעים לצופים סיורים מקוונים בלבד. נדמה כי אף גורם רשמי בממשלה אינו מעוניין לשאת דברים עם היוצרים ולקבוע תוכנית עבודה מסודרת עם אופק כלכלי ומקצועי, אשר תאפשר להם להיות עם הראש מעל המים ולחזור להופיע. נדמה כי אוזלת ידם של קודקודי הממשלה, השרים ובעיקר שרת התרבות, הביאה את האמנים למצב בו הם נלחמים על המקצוע והנשמה שלהם בלי לדעת מתי הם יוכלו להופיע שוב.

מחאת האמנים3 - אופיר הראל

המלחמה על התרבות היא המלחמה של כולנו בסופו של דבר. זאת, בשל החשיבות של התרבות אשר מהווה חלק מרכזי וחשוב מיסודותיה של כל מדינה דמוקרטית שהיא, והיא מהווה בתור סלע איתן במדינת ישראל ובחברה הישראלית. על אף זאת, ניכר כאילו היושבים בממשלה שכחו זאת כבר מזמן, רבים מהם אינם מבינים את חשיבות התיאטרון עבור הצופים, שמהווה במידה רבה כמו אוויר לנשימה ולנשמה.

בשעה בה הותר לבעלי עסקים אחרים לפתוח את עסקיהם, הבמות נשארו שוממות וחשוכות. לכן, לא נותר אלא לצאת למאבק על החייאת התרבות של מדינת ישראל ולתהות איזה מדינה תהיה כאן לאחר תקופת הקורונה – האם תהיה זאת מדינה בה הממשלה ושריה מבינים את החשיבות של התרבות או שמא הפגנת האמנים היתה רק תחילת המאבק?

** התמונות בכתבה צולמו על ידי אופיר הראל |http://ofirharel.com

חישוב מסלול מחדש

על (חלק מ)יצירות פסטיבל "ויראלי"

מאת: דנה שוכמכר

בתור מבקרת תיאטרון אשר ראתה לא מעט הצגות, יש משהו מעניין בהתנתקות מהטקסט בתיאטרון הרפרטוארי לטובת צפייה בתיאטרון אחר אשר אינו מבוסס על מחזה ועלילה מוגדרים. התנתקות זו דורשת יציאה מהמרחב התיאטרלי לטובת בחינת גבולות ביצירות אחרות.

דבר זה, התממש לאחרונה בפסטיבל "ויראלי", אשר התקיים ב12-14 באפריל, בניהולם האמנותי של ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו. הפסטיבל הציג אלטרנטיבה ווירטואלית לפסטיבלי פסח הוותיקים – הוא התנהל אונליין ועשה שימוש בכלים שהאינטרנט מספק מתוך מטרה למתוח את המרחב התיאטרלי, וכלל מופעים שונים וייחודיים, כמו גם יצירות תיאטרון ופרפורמנס וירטואליות.

הפסטיבל נוצר בשל כורח המציאות החדשה שנכפתה עלינו. מגפת הקורונה שסגרה את האמנים בבתים והובילה לשינוי משמעותי של אורח החיים ואי וודאות באשר לעתיד, גרמה להם לחשב מסלול מחדש. לאור רצון הפסטיבל להפנות את הזרקור ליצירה דיגיטלית, עולה השאלה האם הפסטיבל נתן מענה הולם לקהל הצופים או שמא היה זה ניסוי על חשבונו של הקהל אשר חיפש עניין בצל הבידוד? צפיתי בחלק מההצגות השונות וחזרתי עם מסקנות.

היצירה הראשונה בה צפיתי, "בתים מבפנוכו" מאת אורית ממרוד, מתייחסת למונח "בית פרטי" תוך התייחסות למרחב הפנימי של יוצרים שונים. זוהי יצירה המבקשת להתחקות אחר יוצרים המכניסים את הקהל למרחב האישי שלהם וחושפים את הפינות האהובות בבית באמצעות חפצים אשר הותירו בהם רושם והיוו אבן דרך בתהליך היצירתי של האמנים. התפיסה של המרחב האישי והיכולת, או שמא חוסר היכולת, לשהות בבית במשך תקופה ארוכה עשויה לזמן שיח אינטליגנטי המהווה בסיס ליצירה מרשימה ומשמעותית. עם זאת, בפועל, לא היה קשר בין רצון היוצרת לבין התוצאה שהוצגה בפני הצופים, המזכירה מופע חובבני של שאלות ותשובות קצרות מדי. למשל, שאילת היוצרים בנוגע לחפץ המשמעותי עבורם לא פותחה באופן נרחב אלא כללה תשובה תמציתית בלבד. תמציתיות הראיונות מנעה מהיצירה להפוך למעניינת, הבוחנת את המצב החדש בתקופה הנוכחית.

מראה מראה - מעובד

מתוך "מראה מראה" | צילום: מיה מגנט

היצירה השנייה, "פולחן האש החדשה" מאת עומר קינן, ביקשה גם היא לבחון את הגבולות של היוצרים. היצירה הזמינה את הקהל להצטרף לטקס ובו שישה משתתפים המתחרים ביניהם בכדי לקבל את הקולות של הקהל באמצעות משימות המחולקות לקטגוריות שונות, כמו למשל שאלה או וידוי. בתום כל תחרות, הקהל התבקש לבחור את המשתתף האהוב עליו והטקס הסתיים בבחירת הזוכה שקיבל כבוד רב לאחר שצלח את המשימות בהצלחה. החוט המקשר בין שתי היצירות הללו הוא האפשרות לבחון את עולמם של היוצרים באמצעות כניסה אל המרחב הפרטי שלהם. גם ב"פולחן האש החדשה" לא נבנו מהלכים מרתקים אשר הבשילו לכדי יצירה מעניינת וייחודית אלא נדמתה כתרגיל מרושל של בית ספר למשחק שאינו מותיר ברירה אלא לתהות על הצגתו. ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, אפשרות להיחשף לעולמם של היוצרים באמצעות מענה על שאלות שונות, אך מהר מאד החלה ההתדרדרות במדרון החלקלק של יצירה המנסה להתחנף לקהל באמצעות תשובות פרובוקטיביות.

דווקא ב"מראה מראה", היצירה השלישית בה צפיתי, חל מפנה וניכר כי עמד מאחוריה קונספט ברור. מדובר בעבודת פרפורמנס של האמן ארי טפרברג שהתרחשה כולה בדירת חדר ושודרה בלייב. טפרברג עשה שימוש בטכנולוגיה על מנת לבחון ללא מילים את המרחב הממשי באמצעות המרחב הווירטואלי, תוך מתן אפשרות לצופים לבחון את המרחב כפי שהם רואים אותו. לקראת הסוף הוא נעלם מהחדר והותיר את קהל הצופים עם תהייה מעניינת – האם כל מה שהם ראו לא היה אלא פרי הדמיון שלהם, בדומה לאותה חוויה המתרחשת בעת הצפייה בהצגת תיאטרון. מדובר בעבודה מוצלחת ביותר אשר מעוררת מחשבה בימים בהם אנשים מבלים שעות רבות במרחב האישי שלהם.

מראה מראה - צילון מסך

מתוך "מראה מראה" | צילום: מיה מגנט

כך התממש גם ביצירה "Touchscreenquarantine", מאת גלעד ירושלמי ובהשתתפות רננה ירושלמי. היצירה ביקשה לבחון את הדרך החדשה ליצירת קשר בשל ולמרות הבידוד, בגינו אי אפשר לחבק או לתת יד, והמסך מהווה את האפשרות ליצירת קשר. היוצר הזמין את הקהל ליצור קשר עם אנשים אהובים עליהם באמצעות הנחיות מדויקות של תקשורת דרך תוכנת זום במטרה ליצור מגע נעים. אותו מדריך למגע אפשר הצצה אינטימית לצורת ההתקשרות החדשה והציג את הסיפור האישי ואף הכואב העומד בבסיסה של היצירה – חוסר יכולת לתקשר פנים מול פנים עם אנשים אהובים או להיות שם עבורם בשעת משבר, והצורך ללמוד לתקשר בדרכים חדשות. חלק מהקטעים ביצירה אף היו בועטים במיוחד והצדיקו את היותה, כמו למשל כאשר נראו כפות ידיים של אם ובן על מסכי המחשב נעות בתנועה אלו לאלו, על מנת ליצור קשר אנושי.

לסיכומו של דבר, הפסטיבל כלל יצירות מעניינות בחלקן אשר בחנו את נושא הבידוד והריחוק בתקופה הנוכחית. אם נחזור לשאלה שהוצבה בראשית הכתבה – האם הפסטיבל הוא מענה הולם לקהל המחפש יצירות תיאטרון אחרות או שמא היה זה ניסוי על הקהל בימי הבידוד? –  נדמה כי מדובר בקצת מהשניים. מדובר בפסטיבל אשר העניק במה לשלל יצירות מגוונות, ואפשר לקהל ליהנות מחווית צפייה וירטואלית ואחרת. אך, מצד שני, חלק מהיצירות היו זקוקות לליטוש והכוונה על מנת לייצר עניין ומשמעות.

פסטיבל "ויראלי"

ניהול אמנותי: ליאור זלמנסון, ניצן כהן, מיה מגנט וארז מעין שלו.

"בתים מבפנוכו"

מאת ובביצוע: אורית ממרוד

"פולחן האש החדשה"

מאת: עומר קינן

"מראה מראה"

רעיון וביצוע: ארי טפרברג

"Touchscreenquarantine"

 מאת: גלעד ירושלמי

בהשתתפות רננה ירושלמי

במת הזום

על התעצמות היצירות הווירטואליות בתקופה האחרונה

מאת: אירית ראב

אחרי המהלומה והשוק, הגרף העולה והנתונים הסטטיסטיים, חוסר הוודאות שפושה בכל, נוחתת מעין שגרת חירום – הדרך היחידה בה האורגניזם האנושי יכול להתמודד עם המכה שחטף ולהבין איך לחזור לאיתנו. לצד התקווה לחזור לחיים הרגילים והדחקת התחזיות הפסימיות, התיאטרון ממשיך בשלו, ממשיך ליצור ולהיווצר כנגד כל הסיכויים, כי תכל'ס אין לנו כל כך הרבה מה לעשות חוצמזה. תיאטראות רבים ביקשו לשמור על קשר עם הצופים והמנויים והעלו אי-אילו הצגות לאינטרנט, ונוצרה פלטפורמה תיאטרלית יפה, כמו זו של עמותת הקיפוד הזהב, שמאגדת עשרות הצגות פרינג' שעלו בשנים האחרונות, וחלקן תמשכנה לעלות על הבמות כשכל זה ייגמר.

ועל אף זאת, עולה השאלה – האם היצירות המקוונות הללו נחשבות כהתפתחות חדשה והכרחית באבולוציה התיאטרונית או שמא מדובר בפלסטר על גפה קטועה ומדממת, והתיאטרון העכשווי נידון להתדרדר לתהום?

יש הטוענים כי מדובר במגמה מבורכת וחיונית בתחום התיאטרון. ההצגות המקוונות מאפשרות למוסדות התיאטרון להמשיך ולשמור על קשר כלשהו עם המנויים והצופים, גם אם מינימאלי, ולהמשיך לנהל שגרת עבודה מסוימת, גם אם על הבמה עצמה ירד באופן זמני המסך. אנשי הארכיב גורסים כי זה מאפשר להעלות באוב הווירטואלי הצגות שירדו מהבמות ולחשוף את הילדים הדבוקים אל המסכים לנפלאות שהתיאטרון יכול להציע.

מבחינה אמנותית, פוסט-מודרנית, פוסט-תיאטרלית, בפני עצמה, הבמה המקוונת אינה חוטאת למהות התיאטרון, אלא רק מעצימה אותו. פיטר ברוק הגדול אמר שהתרחשות תיאטרלית יכולה להיווצר בכל חלל שהוא, כל עוד מתקיימים שני תנאים עיקריים – אדם מבצע פעולה ואדם אחר צופה בו. לפיכך, גם המרחב הווירטואלי יכול להיות מרחב נפלא להתרחשות תיאטרלית, שכן האמן אינו חושף עצמו לצופה אחד בלבד, אלא לאינספור צופים, שאינם תלויים במקום וזמן מסוימים. בצורה הזו אפשר, וזה אף מתבקש, להעלות יצירות שקספיריות בטוויטר. הפלטפורמה היא כל כך מדהימה וחסרת גבולות, עד שכל אחד יכול לעשות ככל שדמיונו ירשה לו.

אבל כאן טמונה הבעיה, חוסר הגבולות מקשה להפריד בין יצירה תיאטרונית לבין סטורי וסרטון מהשורה. אם כל פעילות הנעשית באינטרנט, הנצפית על ידי אדם אחר, מהווה כהתרחשות תיאטרלית, אז ניתן גם להגדיר את הקריאה שנעזוב את בריטני לנפשה, או את המונולוג של מדונה מתוך מי האמבט בממלכה המבודדת שלה, בתור התרחשות תיאטרלית. זה אולי מרגש ודרמטי, אבל תיאטרלי זה לא.

המתנגדים להצגות המקוונות טוענים שהן מהוות כפיתרון זמני ותו לא. הן לא באמת מתמירות את היצירה התיאטרונית, אלא מהוות כמעין פלסטר לגפה קטועה ומדממת, ושהתחום קיבל מכה כל כך אנושה, עד כי יוצרים מעטים יוכלו לקום בחזרה על הרגליים. הפסימיים פחות אומרים שהיצירה המשמעותית באמת תבוא אחר כך, אחרי שהמגפה תדעך. כדבריו של לב מנוביץ', לאחר שנעבור את זה, תהיה אינפלציה של יצירות אמנות הקשורות למגפה. אז נכון, זה קצת תמוה שאמירה כזו מובנת מאליה תבוא מפיו של אחד מהחוקרים והחוזים של הסוציולוגיה הווירטואלית, אבל אם נשים את הביקורת בצד, סביר מאוד להניח שלצד אחוזי האבטלה שעדיין יפשו מכל עבר, תהיה מגמת עלייה של יצירות מגפתיות (אוטופיות או דיסטופיות, תלוי למה מתכוון המשורר).

תיאטרון מקוון מעובד

בינתיים, ניתן להיווכח במתיחת גבולות האמנות הווירטואלית, מתוך משחק או ניסוי וטעייה, ומתוך רצון למלא את החסר במשהו עם משמעות וערך. מופעי פרפורמנס ווירטואליים מסקרנים עולים לאחרונה, כדוגמת אלו שהופיעו במסגרת אירוע הערה 13 של מגזין "הערת שוליים" חלקם היו קצרים ותמציתיים, אחרים היו ארוכים, מתמשכים ודרשו לשים לב לדקויות, כמו הפעולה האמנותית המרתקת של נורית דרימר, במסגרתה היא שינתה אי-אילו ערכי גברים בוויקיפדיה, פעולה שנועדה, בין היתר, לערער במקצת את כוח הפטריארכיה.

חלק מההצגות התחילו להציע עיבודים ווירטואליים של ההצגות שהועלו על הבמה. אין מדובר בשידור ההצגה בפייסבוק או ביוטיוב, אלא בעיבוד ווירטואלי של ההצגה וביצועה בפייסבוק לייב או בזום, דבר שמאפשר לצופה לחזות ביצירה מוכרת מנקודת מבט וכלי אחרים. למשל, יוצרי "תיאטרון רפרטוארי" עומדים לעשות ביום ראשון הקרוב (12/4/2020) הצגה ווירטואלית ליצירה המצוינת שלהם.

דוגמה טובה נוספת למתיחת הגבולות האמנותיים היא פסטיבל "ויראלי" שנוסד ונאצר על ידי ליאור זלמנסון, מיה מגנט, ארז מעין שלו וניצן כהן. הפסטיבל יעלה ברחבי הזום/פייסבוק הקרוב לביתכם, ב12-14/4/2020, ויכלול יצירות אינטראקטיביות ברמות שונות (כגון בחירת פעולות הפרפורמרים שמעבר למסך או דיאלוג מקוון בין היוצר לצופה) לצד יצירות ווירטואליות "רגילות", בהן הצופה יושב בנחת בביתו. בין המופיעים והמופיעות, ניתן למצוא את המחללת במילים שהרה בלאו, קבוצת פאתוס מאתוס של לילך דקל אבנרי, "רק בהצבעה" של אפרת שטינלאוף, ו-"הגדר" של נמרוד דנישמן.

אז מי צודק? התיאטרון מוכן לעבור לשלב הבא או שהוא מרחף באופן זמני, לפני שהוא ינחת לתהום? ימים יגידו. סביר להניח שכאשר הסגר ייפתח ונחזור אט אט לשגרה, התיאטראות יהיו האחרונים להיפתח. בכל זאת, בהתאם לדבריה של שני כהן, מי ירצה בימים אלו להתחכך ברגלי צופים אחרים בזמן שמנסים להגיע למקום באמצע השורה, או לשמוע שיעול בחלל תיאטרון ולתהות בנוגע לרדיוס התזת החיידקים?

כולי תקווה שהשגרה הרגילה והטובה תחזור בקרוב, אורות האולם ייכבו על מאות הצופים, על הבמה יעלו אורות ועולמות חדשים, ושהכתר היחיד שנתעצבן בגינו הוא חוסר הנוחות של כיסאות הפלסטיק השחורים.

 חג בריא ושמח

את ההצגה הזאת אי אפשר להפסיק

התיאטראות עוברים לפלטפורמה מקוונת

האם מדובר בבשורה חדשה אשר תעצב את עולם התיאטרון או בפיתרון זמני?

מאת: דנה שוכמכר

תקציר הפרקים הקודמים: וירוס הקורונה אילץ את התיאטראות לסגור את השערים, בתחילה את הרפרטואריים ולאחר מכן את תיאטראות הפרינג'. בכדי למצוא פיתרון לבעיה, תיאטראות רבים החלו להציע את מרכולתם על גבי רשת האינטרנט. בשיחותיי עם יוצרים שונים, כגון השחקן שמעון מימרן והמנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע שיר גולדברג, מצאתי שהפלטפורמה המקוונת מאפשרת לקהל לגלות מחדש את תיאטרון, ולגלות את התיאטרון לקהל חדש. לאור כך, עולה השאלה היא האם שידורי ההצגות יכולים להוות פיתרון למצב אליו נקלעו התיאטראות? ההצגות המקוונות מציעות מספר יתרונות עבור הקהל אשר צופה בהצגות, לא בשידור חי אלא בעמודי הפייסבוק ו/או בערוץ היוטיוב של התיאטראות השונים.

פעילות נהדרת לכל המשפחה

תעשיית התיאטרון בישראל למודת מלחמות, אך נדמה כי מעולם לא נדרשה להתמודד עם איום של נגיף אשר הוביל להפסקת הפעילות השוטפת. ככל שסגירת התיאטראות החלה להיות מציאותית, כך מנהלי תיאטראות רבים החלו להבין כי העלאת ההצגות לאינטרנט מהווה בתור פיתרון אפשרי לשמירת הקשר בין הקהל לבין התיאטרון. תיאטראות רבים כמו תיאטרון באר שבע, תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה החלו להציע לקהל צפייה בהצגות בעמודי הפייסבוק מתוך ידיעה כי את ההצגה הזאת אי אפשר להפסיק. בנוסף לכך, המשבר עשוי לגרום למשפחות הנמצאות בהסגר לחשוף את הדור הצעיר לתיאטרון ומדובר בבשורה מבורכת ממש.

צפייה בחינם

כרטיס לתיאטרון עולה לא מעט, למרות העובדה כי כיום מרבית האנשים לא משלמים מחיר מלא אלא רוכשים כרטיסים במבצעים שונים או אתרים המציעים הנחות. למרות זאת, הצפייה בהצגות באינטרנט מאפשרת לצפות בהצגות בחינם מבלי לחפש חניה או להתאפר. אין ספק כי מדובר בבשורה משמחת עבור הקהל, אך השאלה היא האם מדובר בפגיעה בקסם של התיאטרון החי? בכדי לבדוק זאת, צפיתי בשתי הצגות: "אמסטרדם" של תיאטרון חיפה ו-"האתרוג", של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער.

"אמסטרדם" נכתבה על ידי מאיה ערד יסעור, בוימה על ידי מור פרנק והשתתפו בה שחקני החיפאית: ג'רמי אלפסי, שירה בליץ, אדר בק, אורי גוב, אוריה יבלונובסקי, ליאור לב, יואל רוזנקיאר, רון ריכטר ומאשה שמוליאן. ההצגה עוסקת במוסיקאית צעירה בדירתה שעל תעלת הקייזרסחראכט הציורית שבאמסטרדם. היא רוצה לטגן לעצמה חביתה אבל להפתעתה מגלה שאין לה גז. כשהיא פותחת את הדלת היא מוצאת על מפתנה חשבון גז מנופח מריביות חוב שלא שולם מאז 1944. מי השתמש בגז בחודשים הנקובים בחשבון, ומי בעצם צריך לשלם אותו? היא נעה בין ההווה לעבר בדירה באמסטרדם מתוך סקרנות לפתור את אותו פצע פתוח. הבימוי הנהדר של מור פרנק מפגיש את הצעירה עם דמויות רבות ומגוונות, והמחזה הנפלא בנוי מסצנות הכוללות פירוק והרכבה של הדמויות, תוך יצירת סיפור מורכב ומלא רבדים, כתיבה מהסוג הזה מהווה אתגר עבור הצופה.

האתרוג - יוסי צבקר

מתוך "האתרוג", התיאטרון הארצי לילדים ולנוער | צילום: יוסי צבקר

"האתרוג", מאת רועי שגב ושירילי דשא, בבימויה של דשא ובהשתתפות השחקנים יוסי טולדו, עדי איזנמן,  אורנה כץ, הילה סורג'ון, ישראל גולדרט ותומר אופנר, מתמקדת בחברותם של מוטל העשיר לבין הרשל'ה העני המתגוררים בעיירה יהודית קטנה. החברות עומדת למבחן כאשר האתרוג אשר אמו של מוטל קנתה נגנב וכלל תושבי העיירה חושדים כי הרשל'ה הוא האחראי על המעשה. מוטל לוקח על עצמו לערוך חקירה פרטית משלו והוא מגלה כי לא הרשל'ה הוא הגנב, אלא מישהו אחר לגמרי. מדובר בהצגה משעשעת, מותחת ומרגשת לפרקים, המאפשרת להורים ולילדים ליהנות הנאה מלאה.

לאחר הצפייה בשתי ההצגות, אפשר לסכם כי סוג הצפייה הזה מציע לא מעט יתרונות. האפשרות לעצור את ההצגה ולהתעכב על מספר סצנות, בניגוד להופעה חיה, היא אפשרות מהנה במיוחד, בייחוד כשיש סצנות מעניינות אשר אפשר לראות שוב ושוב, ולהיפך, כאשר ישנם רגעים פחות מעניינים אפשר להעביר קדימה. עם זאת, חווית ההתרגשות בעת עליית המסך וצפייה בשחקנים כאן ועכשיו אינה מתממשת והדבר פוגם בחווית הצפייה.

 יתרון משמעותי עבור יוצרי תיאטרון

הצורך לתת מענה מקיף לקהל דורש פיתרון יצירתי עבור יוצרי התיאטרון. באמצעות העלאת ההצגות לאינטרנט הם מקבלים מערכת כלים נוספת המאפשרת להם לשדרג את היצירה, הן מבחינת ההצגה והן מבחינת הקהל. וירוס הקורונה חשף את השבריריות של תעשיית התיאטרון בישראל אך התיאטרון כמו בתיאטרון הצליח ללמוד מהר תוך כדי תנועה – כמו העלאת הצגות מהרפרטוארים הישנים של התיאטראות שאפשרו לחשוף את קהל הצופים למיטב התיאטרון ושמירה על קשר עם הקהל גם בימים בהם אי אפשר להגיע לתיאטרון. ההצגות מאפשרות לתת פיתרון אמנותי בתקופה בה התיאטראות סגורים, כמו גם מרחיבות את מגוון הדברים שניתן לעשות בתקופת הבידוד.

 

 

Facing a new reality

An actor in Paris facing a new reality

By: Alexandre Bonstein

I wonder if the way I’m living this peculiar situation would be different if I was not an actor. I guess I have the huge advantage to be used to the word « if ». I use it all the time in my work. Imagine « if » I was a king, a homeless person or a mass murderer, « if » I was living in Chicago in the thirties or on Mars in a far future. I am used to picturing myself in unusual and unrealistic situations, so now that I’m facing a twisted reality, I almost feel that it’s just another part in a new fiction where I picture myself as « if » I lived in an apocalyptic Paris. Empty and silent streets, and… that’s it, as if it is all I can access from the outside world from my window. All the theaters have closed. As a revenge I’ve kept my television closed too. I’m aware that we french actors are lucky in France, as we have a strong protection social system that allows us to survive when we’re not on stage. Yes I should be in Toulouse on tour right now, but well, instead I spend special time confined with my partner, meditating, writing, working out, finding ways to have a fun part in this huge budget SF movie.


** רוצים להשתתף ולשתף? אנא שלחו למרתה את חוויותיכם התיאטרליות מהתקופה והיא תשמח לפרסמן.

"הקורונה גרמה לי להמציא את עצמי מחדש"

השחקן שמעון מימרן על יצירה בימים בהם הקהל נמצא מעבר למסך המחשב

מאת: דנה שוכמכר

"הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה." (סוחרי הגומי, חנוך לוין).

נגיף הקורונה אשר הולך ומתפשט במהירות מחייב להישמע להוראות שהולכות ומחמירות, במסגרתן חל איסור על פתיחת תיאטראות ושאר בתי עסק הכוללים כמות גדולה של אנשים. מה יעשה השחקן ללא קהל? ללא אותו קהל היושב בחושך ומחכה בציפייה לאותה נקודה באפלה? ימצא לו במה חדשה – הפייסבוק.

שמעון מימרן, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, החל לאחרונה לבחון את היתרונות של הבמה הפייסבוקית. מימרן שיחק בהצגות רבות של לוין: בתיאטרון הבימה בשנת 1993 מפליג בספינה ונוסע משולהב בהצגה "הילד חולם", בתיאטרון הקאמרי בשנת 1994 ב"הנשים האבודות מטרויה", בתיאטרון הקאמרי בשנת 1999 בהצגה "אשכבה". ניסיתי לברר עמו את הבחירה במחזות של לוין ולתהות איך מרגיש בימים אלו שחקן שלא יכול להציג בפני "קהל חי".

איך נוצרה ההחלטה לפרסם מונולוגים בפייסבוק?

"זה מתחיל מזה שהבנתי שיש לי צורך לעמוד על במה ולשחק ופתאום נוצרה סיטואציה משונה מאד במסגרתה אין לי אפשרות להציג על במה ובעצם הפלטפורמה של הפייסבוק מאפשרת לי להמשיך לשמור על הגחלת, להמשיך להיות יצירתי ולשמור על קשר עם הקהל. הפלטפורמה הזאת נתנה לי את האפשרות ליצור מחדש ולהמציא את עצמי מחדש ולהחיות את הטקסטים של לוין בתוך מסגרת ביתית אשר נכפתה עליי."

שמעון מימרן

צילום: שמעון מימרן

מדוע בחרת להציג קטעים מתוך מחזות של חנוך לוין?

"בתחילת דרכי שיחקתי בהפקה של "הילד חולם" בתיאטרון הבימה מאת חנוך לוין ופסעתי עמו דרך ארוכה עד שחלף מהעולם. לאחר מותו ניגשתי אל המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי דאז עמרי ניצן ואמרתי לו, לא מתאים לי לשחק פה יותר כי חנוך לוין לא נמצא.

שאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו? עניתי, אני רוצה להמשיך ולשחק בהצגות של לוין. מתוך התשוקה הגדולה ליצירותיו יצרתי מופע בשם "לפגוש את חנוך לוין" ולקחתי קטעים מתוך הצגותיו של לוין וסיפורים אישיים מתוך המפגשים שלי איתו והופעתי בבתים של אנשים. היצירה בפייסבוק מאפשרת לי להמשיך ולשמור על הקשר האינטימי עם הקהל- דרך הפייסבוק מצאתי אפשרות להנציח את דרכו של לוין ולתת כבוד ליוצר כל כך משמעותי בעיני בצורה חשופה בין קירות ביתי. דרך הפייסבוק הבנתי דברים על הקשר בין הקהל והשחקן. בדרך כלל אתה מוגן על ידי הבמה, בעת ההופעה בפייסבוק אתה מבין שזה להיות או לחדול, זה ממש קלוז אפ שלך. "

איך אתה בוחר את הקטעים מתוך המחזות של לוין?

"אני לא מכין רשימה ערב לפני, אלא מעדיף לבחור את הקטעים בצורה ספונטנית. יש לי ארסנל של קטעים ובהתחלה לא הייתי בטוח בכלל שזה יהיו קטעים מתוך חנוך לוין. ככל שעובר הזמן, אני מרגיש שיש מתח בין אמת ובין מצב אבסורדי וזה מתאים מאד לרוח התקופה."

מה מחכה לנו בהמשך?

"כרגע אני מתמקד ביצירות של חנוך לוין אבל יש לי רצון לפרסם בהמשך שירה פואטית, אבל נראה מה יוליד יום. פעם שאלו את  לב טולסטוי, המחבר של אנה קרנינה, אשר פורסם לראשונה בתור טור, מה יקרה בשבוע הבא? הוא השיב, מה שאנצ'וקה שלי תבחר. במקרה שלי, מה שהקהל שלי יבחר."

לבמה הפייסבוקית של שמעון מימרן – הקליקו על הלינק