משפחה, הגשמה ומה שביניהן

על ההצגה "נופים קסומים"

מאת: נעם מרום

"נופים קסומים" היא יצירה משפחתית-קומית המגוללת את סיפורו של זוג הנשוי למעלה מחמישים שנים, המתגורר בדיור מוגן בשם "נופים קסומים". היצירה, שנכתבה ע"י בס ווהל, שחקנית, תסריטאית ומחזאית אמריקאית מצליחה, משקפת ברומנטיזציה משפחה אמריקאית מושלמת שהגירושין מעוותים את פניה.

ההצגה, שעולה בימים אלו בתיאטרון באר שבע בבימוי אילן רונן, מתחילה כאשר ננסי מודיעה לבן זוגה, בילי, שהיא מבקשת להתגרש. כך, באמצע הכנת ארוחת ערב מסוגננת, במהלכה כל אחד מבני הזוג יודע היטב את תפקידו ומשלים את השני בהרמוניה ואהבה, המשפט הדרמטי נישא אל האוויר ונספג בקירות החלל. ההצגה מתרחשת בדיור מוגן, מקום המזוהה עם אנשים מבוגרים שלרוב כל מבוקשם הוא להזדקן בכבוד ולחיות בנחת. על כן, פירוק אותו תא משפחתי "מושלם", על רקע מקום שכזה מקצין את הטרגיות שבדבר.

פירוק התא המשפחתי ובחינתו מחדש הנו נושא מוכר וידוע, שנבחן במחזות רבים, אולם ב"נופים קסומים" הטרגדיה בפירוק התא המשפחתי בגילם המופלג של בני הזוג נוגעת ללב במיוחד משום שניתן למצוא לכך הצדקות לאורך הדרך. בתחילת ההצגה, הזוג נראה מאושר ואין שום סימן שיכול להסגיר שהגירושין ניצבים בפתח הבית, עומדים לנקוש בדלת ולשנות את הסיטואציה הדומסטית מקצה לקצה. יתרה מזאת, כאשר הבנים נכנסים לתמונה ומנסים לגשר על הקונפליקט באמצעות העלאת זיכרונות מאירועי עבר, לא ניתן למצוא רמזים מטרימים לעתיד לבוא, שכן זיכרונות המשפחה מתארים חיים מאושרים למדי. אף על פי כן, ניסיונותיהם הרבים של הבנים לגשר על הקונפליקט המתמשך בין הוריהם אינם צולחים. ככל שההצגה מתקדמת, מתגלים סודות עבר המאירים את הזוג באור אחר ומשפיעים עליהם ועל ההחלטה האם להישאר יחד או להתגרש.

"נופים קסומים". צילום: גבי פרידריך

ננסי ובילי מגולמים על ידי לאורה ריבלין ואלי גורנשטיין, שמצליחים ליצור על הבמה כימיה ודינמיקה של זוג הנשוי יותר מחמישים שנים, עם הרבה אהבה והרבה סודות שנערמו אלו על אלו בחלוף הזמן. השניים מפגינים משחק מדויק ועוצר נשימה, המאפשר לצופה לצלול להצגה ולהיסחף אחר השתלשלות האירועים. כמו כן, הגורם המרכזי שמניע את העלילה, מעבר למנגנון הקומי הייחודי שלה, הוא חשיפת הסודות המפתיעים מעברם של ננסי ובילי, מה שגורם לבניהם לשנות את דעתם בעקבות המתגלה.

בין כל אלו, היה סוד אחד מעברה של ננסי שברגע שהתגלה, שינה לחלוטין את העלילה, כמו גם את תפיסת הדמויות. אם עד כה לא היה ברור מדוע ננסי רוצה להתגרש, לאחר שהסוד נחשף אפשר להזדהות עם דמותה ועם המניע שלה. היא חושפת רומן עבר סוער ואומרת לבריאן, בנה הצעיר שהחוויר לאור הגילוי, "אני לא רק אמא, אני אישה, אני בן אדם". בכך, היא הצליחה לשנות את דעתו וגרמה לו לעמוד לצדה, הוא הפסיק לראות בה רק בתור אמא, אלא גם בתור בן אדם, אישה, שרוצה לממש את עצמה ולהגשים את חלומותיה.

בריאן, אותו מגלם ברגישות ואותנטיות מפעימה תום גרציאני, הוא בנם הצעיר וההומוסקסואל. באחד מהמונולוגים, בו הוא חושף את לבו, בריאן מניח על השולחן את שאלת התא המשפחתי השמרני לעומת תא המשפחה של חברי הקהילה הלהט"בית, דבר זה, מרחיב את השאלה בה עוסק רונן בהצגה – עד כמה יש לקדש את התפיסה השמרנית של המשפחה הממוצעת, הכוללת אבא, אמא ושני ילדים, והאם היא עוד רלוונטית כיום, במאה העשרים ואחת? מה שמציף שאלות נוספות, לוקאליות יותר, כגון האם החברה הישראלית יכולה ומסוגלת לקבל ולהכיל צורות נוספות ואחרות של תאי משפחה? בן, בנם הבכור של ננסי וביל, מעלה אף הוא שאלות חשובות נוספות. בן, המגולם באופן מעורר השראה על ידי מולי שולמן, צפוי להפוך להיות אבא לראשונה בקרוב מאוד ותוהה איך לעשות את הצעד המשמעותי הזה בצורה נכונה, כך שהוא יוכל להמשיך לממש את עצמו וחלומותיו.

צילום: רון ביטרמן

לצד המשחק והבימוי המצוינים, יש לשבח גם את עיצוב החלל, שנעשה על ידי סבטלנה ברגר, ועיצוב תנועת השחקנים בתוכו. ראשית, עיצוב הבמה מרהיב ביופיו, והוא מדויק במובן הריאליסטי של המילה. ניכרת חשיבה עד לפרטים הקטנים ביותר – צבעים רכים שהקרינו תחושה של חום וקור גם יחד; מטבח זוגי ובו חלון שיוצר מראה והשתקפות על הקהל, כך שהקהל יכול לראות עצמו כחלק מהעלילה. זאת, בשילוב עם עיצוב תאורה מדויק, עליו אמון זיו וולושין, שיצר אווירה של בית אמיתי, בו הכל מונח במקום אבל שום דבר לא במקום, וכך גם בעלילה.

ניצול החלל בא לידי ביטוי גם במיזנסצנה היוצאת מן הכלל. השחקנים ירדו מהבמה והתהלכו לאורך שורת הקהל הראשונה בכל פעם שמישהו בא לדיור המוגן מדרך רחוקה. באופן הזה נוצרו דיאלוגים מעניינים מאוד בין דיירי הבית לבין הבאים אליהם. הפתרונות הבימתיים היצירתיים של רונן תרמו למשחק בין הקומיות לטראגיות. ההצגה שילבה אלמנטים עכשוויים מחיי היומיום יחד עם אלמנטים בימתיים תקופתיים, כך שלאורך ההצגה לא הוצג זמן ומקום ספציפי. הסיפור שהוצג על הבמה יכול להיות בכל מקום ובכל זמן, ובכך עוצמתו.

ההצגה הצליחה לפרוט על הנימים העדינים ביותר בתוך חדרי הלב. בבימוי המופלא של רונן יש מעברים עדינים בין רגעים קומיים ומעט גרוטסקיים לבין רגעים מרגשים, אותנטיים ונוגעים ללב. וכך, על אף שהעלילה מספרת על זוג מבוגרים שחולקים את מרבית חייהם זה לצד זו, וגילם רחוק משלי, הצלחתי להתחבר אליהם גם בגלל המשחק המפעים וגם בגלל שהמסר נכון גם עבורי, ועבור כולם בעצם – צריך להגשים את החלומות שלנו ולממש את עצמנו, לפני שיהיה מאוחר. ההצגה הצליחה לגרום לי להרגיש ולהתרגש, וגם לעורר בי מחשבות רבות על מקום המשפחה בחברה, אל מול הצורך של כל אחד ואחת מאתנו להגשמה עצמית. כל אדם זקוק לתא משפחתי יציב שיהווה עבורו שורשים בכדי שהוא יוכל להצמיח כנפיים חזקות ולהגשים את עצמו.

נופים קסומים

תיאטרון באר שבע

מאת: בס ווהל

תרגום: ירון פריד

בימוי: אילן רונן

שחקנים: לאורה ריבלין, אלי גורנשטיין, מולי שולמן, תום גרצינאני, שרון טל, רון ביטרמן, אדוה עדני

תפאורה: סבטלנה ברגר

מוסיקה: אבי בנימין

תאורה: זיו וולושין

מועדים נוספים:

יום ה' 21/10/21 20:30

יום ש' 23/10/21 20:30

יום א' 24/10/21 20:30

יום ב' 25/10/21  17:00 ,20:30

יום ג' 26/10/21 17:00, 20:30

יום ד' 27/10/21 20:30

יום ש' 30/10/21 20:30

יום א' 31/10/21 20:30

"אני אוהבת הפקות שמעזות לא לדעת"

ראיון עם המחזאית והדרמטורגית שחר פנקס

מאת: אירית ראב

תיאטרון באר שבע, שהתעצם מאוד בשנים האחרונות, השיק לאחרונה את הרפרטואר החדש שלו לעונת 21/22. בין ההצגות המסקרנות, הכוללות יצירות מקוריות לצד עיבודים ליצירות קלאסיות, ניתן למצוא את "גיבור", אופרת ראפ מדע בדיונית מבית היוצר של עמית אולמן (העיר הזאת ועוד), "פיטר פאקינג פן", שני פרקים דרמטיים מאת עידו ריקלין ואייל וייזר ובבימוי אריאל נ. וולף, "קצר" יצירה על זוג נשוי שעולה על שרטון מאת נועה לזר-קינן ובבימוי רוני ברודצקי, בגילום זוג נשוי, מולי שולמן ואפרת ארנון, ו"-טופס 17", פארסה ביורוקרטית עם שירים מאת גיא מרוז. לרגל חגיגות השיבה לתיאטרון והשקת הרפרטואר, תפסתי לשיחה ווירטואלית קצרה את הדרמטורגית והמחזאית, שחר פנקס, שהצגותיה "האחים" ו-"המנקים", בבימוי שיר גולדברג, עומדות לעלות על במת התיאטרון הבאר-שבעי.

אשמח אם תספרי לי קצת על המסלול האמנותי-מקצועי שעשית, מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב לתיאטרון באר שבע.

"אני בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בתום הלימודים הייתי בטוחה שזה עניין של שבועות ספורים עד שאתחיל לעבוד בתיאטרון. זה לא קרה. הייתי בטוחה שהתיאטרון הישראלי מחכה לי. גם זה לא קרה. ואז, שיר גולדברג ואני החלטנו לא לחכות עוד. המשכנו את שיתוף הפעולה בינינו שהחל כבר בתקופת האוניברסיטה. כשאני כותבת, היא מביימת ובדרך אנחנו רבות ומשלימות. ככה עשינו מספר הפקות עצמאיות ומשם התגלגלנו. הראשונים שפתחו בפניי את הדלת לתיאטרון הרפרטוארי היו מיקי גורביץ בתיאטרון החאן ורותי טון-מנדלסון ואילן רונן בתיאטרון הבימה. בשנים האחרונים אני כותבת את המחזות שלי ומלווה יוצרים בתהליך דרמטורגי בעיקר בתיאטרון הבימה."

כבוגרת של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, את חושבת שלבוגרי החוג, שרבים מהם יוצרים בתיאטרון באר שבע, (כגון כפיר אזולאי, איה קפלן, שיר גולדברג, המנהלת האמנותית, וכמובן את), יש תהליך יצירה שונה מיוצרי תיאטרון אחרים? מאפיינים אחרים? אילו שיטות ו"טריקים" אימצת מהלימודים בחוג?

"אני לא יודעת, אני לא בטוחה לגבי בתי ספר אחרים וההבדלים בין בית ספר לבית ספר. אני כן יודעת שלימדו אותי מורים נהדרים. עדנה שביט, יוסי יזרעאלי, נורית יערי – הדברים שלמדתי מהם הולכים איתי עד היום. הם שינו את חיי. וכן, זה כיף לי מאוד לדוגמא כשאני עובדת עם כפיר אזולאי, איה קפלן, או שיר גולדברג או מור פרנק, העובדה שאנחנו מדברים את אותה שפה – זה מיד מחבר, מאפשר לדיאלוג להיות מובן יותר, קל יותר."

שחר פנקס. צילום: רוני כנעני

מתי נדבקת בחיידק התיאטרון?

"מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לכתוב. לספר סיפורים. דבר שלא פעם סיבך אותי בצרות. הסיפורים, אני מתכוונת. כשהם גולשים לעולם המציאותי הם נקראים לא פעם "פנטזיות" או "שקרים", ככה שכבר כילדה קטנה למדתי, שהדרך הכי טובה שלי להמשיך לספר סיפורים ולא להסתבך בצרות, היא לכתוב אותם על דף. כילדה האמנתי שאני אהיה סופרת. והגעתי לחוג לתיאטרון למסלול כתיבה ובימוי כי חיפשתי מקום לכתוב בו. לא שלא הכרתי מחזות או תיאטרון אבל לא הייתי משוכנעת שזה המקום הנכון בשבילי. ואז בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטה נחשפתי בעוצמה ובאינטנסיביות  לכותבים כמו לורקה, שייקספיר, סופוקלס, צ'כוב, ברכט ועוד. המבנה הדרמתי, הדרמה הדחוסה, הפעולה הישירה , הצמצום ועוד – ואני ברגע אחד הרגשתי שאת זה אני רוצה לחקור. שבזה אני רוצה להתנסות. הטקסטים והמבנים הדרמטיים קסמו לי וריתקו אותי ואתגרו אותי. אז והיום."

ניכר שאת ושיר גולדברג, המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע, עבדתן רבות ביחד. תוכלי לספר קצת על העבודה עמה?

"שיר ואני עובדות ביחד מאז ימי האוניברסיטה, מדובר על למעלה משני עשורים (אלוהים ישמור!)  במהלך השנים למדנו לעבוד טוב ביחד, לחזק אחת את השנייה ולהוציא את המיטב זו מזו. אבל לא תמיד זה היה פשוט ולא תמיד זה היה מוצלח. שתים זה כוח, ללא ספק. וזה הרבה פעמים נותן בטחון. אבל כשמשהו באיזון לא נשמר, זה יכול גם להיות הרסני. לדוגמא, במקרה שאחת נופלת או מתערערת, היא עלולה בקלות להפיל ולמשוך אחריה את השנייה ואז זה מדרון חלקלק, שלא פשוט להיחלץ ממנו. אני חושבת שהעובדה שנפרדנו גם, ושלכל אחת יש את העשייה שלה והמרכז שלה, מאפשרת לנו להיפגש בתהליך היצירתי ממקום שקט יותר. מה עוד שלמדנו לכבד את הגבולות וההגדרות, זאת אומרת אני למדתי, אני הייתי הבעייתית יותר לדעתי. אבל היום כל אחת יודעת את מקומה בהפקה. בפועל, בעבודות האחרונות שלנו כשיש לנו רעיון אנחנו מדברות וחוקרות אותו, אם אני כותבת,  אז שיר בכל צומת משמעותית קוראת, מגיבה ומייעצת. כשתהליך סיום המחזה הוא כבר תחילתו של הפענוח הבימתי, ואז בהדרגה אני זו שמתחילה להיות העין החיצונית ולשאול את שיר שאלות."

שאלה קצת קשה, אבל את יכולה לומר איזו יצירה מיצירותייך כמחזאית, את אוהבת במיוחד, ולמה?

"קשה לי להגיד איזה מחזה אני הכי אוהבת, כי אני רואה את הפגמים בכל מחזה. לא מתוך הלכאה עצמית אלא… לא יודעת. קשה לי להגיד איזה מחזה אני הכי אוהבת. אבל אני כן יכולה לראות ההתקדמות וההתפתחות ממחזה למחזה, וזה גם הישג. נדמה לי. שהצלחתי לתרגם את החוסר מרוצות שלי במחזה אחד, לכתיבה של מחזות חדש. ואני ממשיכה דרך אגב, המחזה שאני כותבת עכשיו הוא מתוך השאלות ששאלתי את עצמי אחרי שסיימתי לכתוב את הבא אחריו." 

המחזה שכתבת, "האחים" מבקש להציג תרחיש בדיוני של שני שליטים העומדים להתחלף בשלטון, ונמצאים בנקודת השיא בתקופת הרוטציה. זה מאוד מזכיר את השלטון הנוכחי, ועם זאת, מהדהד תקופות קדומות יותר, שכן המחזה מבוסס על יצירות של אוריפידס ואיסכילוס. אעז ואומר שהפרמיס מתכתב במידה מסוימת גם עם יצירות של אלוני, בעיקר עם "אכזר מכל המלך". מה ביקשת להגיד בהצגה זו?

"האחים הוא מחזה שנכתב בהשראה לשתי טרגדיות יווניות, "הנשים הפיניקיות" ו-"שבעה נגד תבי". העלילה מתמקדת בזמן שבו אדיפוס העביר בלית ברירה, את השלטון לשני הבנים שלו. השניים הסכימו למלוך ברוטציה שנה-שנה. אבל לאחר כשנה מסרב האח שבשלטון לפנות את מקומו והדבר גורר את כולם לכאוס ומלחמה וכמו בכל טרגדיה טובה, יש מוות בסוף ושני האחים מתים זה מחרבו של זה. מעניין אותי להתעסק ברגע הזה שבו המוסר משתנה (נחצה) כשכוח או שררה נכנסים לסיפור. זה סיפור שהפוליטי והאישי והמשפחתי מתערבבים ביחד, ושהערכים הבסיסים של הדמויות עומדים במבחן. וזה מעניין לי לכתוב אותם, כשזה קורה להם."

יצירה מסקרנת נוספת שלך, "המנקים", מבוססת על חומרים דוקומנטריים מחייהם של מנקות ומנקים. תוכלי לספר מעט על תהליך היצירה? איך הגעת לנושא היצירה ואל המרואיינים ועם אילו משוכות נתקלת בדרך לחשיפת הלכלוך שבדרך כלל נוהגים לטאטא מתחת לשטיח?

"הרבה זמן אני מפלרטטת עם הרעיון ליצור יצירה דוקומנטרית, זה עולם חדש עבורי ואני רק בתחילת המסע. הפרויקט הזה עתיד לעלות רק בעונה הבאה הבאה. אני כן יכולה להגיד שמעניין אותי מאוד להתנסות ביצירה כזאת ושאני יותר ממאושרת ששיר גולדברג ושמוליק יפרח הסכימו לצאת אתי למסע." 

"האחים". צילום: תום גץ

בהצגה "אחד משלנו", שגם נכללת ברפרטואר החדש של תיאטרון באר שבע, את חולשת על הדרמטורגיה. תפקיד שבדרך כלל נחבא מעט אל הכלים. תוכלי לספר על התפקיד ועל תהליך היצירה שעברת לצד הבמאי כפיר אזולאי?

"כבר עשור שאני עובדת כדרמטורגית. גם בתיאטרון באר שבע או החאן, אבל בעיקר בתיאטרון הבימה. אני אוהבת  מאוד את המסע המשותף עם הבמאי או הבמאית משלב הרעיון ועד עליית ההצגה בפני קהל. לצערי אני תמיד נסחפת לתוך הפקות ומתקשה ללוות רק מרחוק. ומאוד נהנית שכל תהליך שונה ודורש ממני דברים אחרים. יש הפקות שעיקר המאמץ הוא בעבודת הכתיבה, הפקות אחרות שהפענוח הבימתי הוא העיקר ועוד. אני נהנית מהגיוון ומהאתגרים. נהנית לעבוד בתוך צוות, לעשות תחקיר על נושא או תקופה,  אני לומדת הרבה בתהליכים האלו, ובעיקר אני אוהבת הפקות שמעזות לא לדעת, שמעזות לבדוק חיבורים חדשים אם זה בטקסט או ביחס בין הקהל לאירוע התיאטרוני."

ולסיום, מה את מאחלת לעצמך בעוד 10 שנים? אילו יצירות את חולמת ליצור, כמחזאית וכדרמטורגית?

"אני לא יודעת. לפני עשר שנים אם היית שואלת אותי, לא הייתי מאמינה שאני אהיה במקום שאני נמצאת בו, מבחינה מקצועית  או אישית, אז אני רק אגיד, שאני מקווה שעשר השנים הבאות ימשיכו להפתיע אותי. ואני מקווה שאני אמשיך ליהנות מהעשייה."

לאור מגוון יצירותיה הרבות והטובות של שחר פנקס, שחושפות נבדכים חשוכים של החברה הישראלית ואבני היסוד של תרבותה, ניתן להניח ולקוות שגם עשר השנים הבאות ימשיכו להפתיע אותה ביצירה שופעת ומהנה.

ואולי לא היו הדברים מעולם

על ההצגה "הדירה של רוזה"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים הטובים ביותר בלחזור לתיאטרון אחרי היעדרות ממושכת הוא ההבנה עד כמה התגעגעת לטקס הישן נושן הזה של להראות את הכרטיס לסדרנית, להיכנס לאולם הממוזג, לחפש את הכיסא, לגלות שקיבלת כיסאות ממש טובים ושיש מקום לרגליים, לכבות את הטלפון ולחכות שעולם חדש ומופלא יתגלה על הבמה. ההצגה החדשה והיפה של תיאטרון באר שבע, "הדירה של רוזה", מאת איה קפלן ושחר פנקס, ובבימוי קפלן, בהחלט מציגה עולם מופלא, אם כי לא כל כך חדש לצערנו.

ההצגה מגוללת את סיפורה של רוזה, קשישה בת 80 המתגוררת בגפה ומתמודדת עם תלאות הגיל, דרישות הבנים ואובדן החיים שהכירה, טרם הפנסיה. כאנלוגיה יפיפיה להתפרקות עולמה של רוזה ופרידה מהמוכר לה, הדירה היציבה והטובה שלה מתפרקת תוך כדי הצגה. זה מתחיל בטפטוף מהתקרה והולך ומתדרדר לכדי מדפים וספרים שנופלים אל הרצפה, עד לכדי התפרקות טוטאלית. ההתרפקות על העבר וההתפרקות של החיים המוכרים בהווה מקבלות ביטוי נהדר על ידי עיצוב התפאורה של סבטלנה ברגר. ברגר יצרה על הבמה עולם וויזואלי של הסבתות של כולנו, מוכר ואהוב ומדויק עד לרמת הפרטים הקטנים, מהספריה ועד לכיסאות העץ והפטיפון הישנים. אפילו פרטים שבתחילה נראו בלתי הגיוניים, כמו עציץ שנתלה במיקום גבוה, כזה שאין סיכוי שרוזה תגיע אליו או תטפס על משהו מבלי ליפול, נעשים ברורים ככל שהעלילה מתקדמת והצופים מתחילים להבין את המשחק בין היש לאין, בין האובדן להיאחזות בקיים.

הדירה של רוזה. צילום: מעין קאופמן

דמותה של רוזה מגולמת בעדינות ובעוצמה על ידי סנדרה שדה הנהדרת (הדמות מגולמת במקביל על ידי רבקה מיכאלי). רוזה של שדה מוצגת כאישה שראתה הרבה בחייה ואינה מוכנה שיערערו אותה או יגרמו לה לאבד את שווי המשקל הפיזי או הנפשי. היא מודעת לחוזקה, אך מאידך מודעת גם לכך שכוחה אינו כפי שהיה פעם. הכוחות המשלימים הללו, כמו גם התסכול של רוזה, וגם של ילדיה, הוא הלב הפועם של ההצגה הזו. מעבר למשחקה הנפלא של שדה, יש לשבח גם את יתר השחקנים בקאסט על משחקם העדין והמדויק. כמו לאותו עציץ גבוה, תשומת לבי הוסבה גם לאדוה עדני המצוינת, שגילמה את עורכת הדין לאה מזעקי. אדני הבריקה לשחק את עורכת הדין הממולחת וידעה לתעל את כישוריה וכישרונה בכל רבדי התפקיד שגילמה, מרמת הקול והפיזיות ועד לרמת הטיימינג הקומי הנדרש.

בשורה התחתונה, זוהי הצגה נפלאה, המציגה בעוצמה רכה וחומלת את מצבם של רבים מבין בני הדור המבוגר – את ההתרפקות שלהם, ושלנו, על מה שהיה פעם, את ההתפרקות של ההווה והתסכול המתלווה לכך, ואת ההשלמה עם מציאות חדשה ואחרת.

הדירה של רוזה

תיאטרון באר שבע

מאת: שחר פנקס ואיה קפלן

בימוי: איה קפלן

משתתפים: רבקה מיכאלי/סנדרה שדה, מולי שולמן, טלי שרון, רון ביטרמן, אדוה עדני, איתי צ'מה, אלמוג רוזנו/נעם ברמט, אופיר לוי/רותם לוי

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אבי בנימין

תנועה: עמית זמיר

מועדים נוספים:

25/8/2021, 20:30

יש חיה כזאת

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות


ראיון עם היוצר והבמאי אריאל נ. וולף

ראיון ראשון בסדרה

מאת: אביבה רוזן

לרגל יום העצמאות וחגיגות שנתה ה-73 של מדינת ישראל, החלטנו במרתה לחקור לעומק את הבימוי הישראלי ואת הקווים לדמותו, ולנסות לענות אחת ולתמיד – האם יש חיה כזו המכונה "בימוי ישראלי"? לשם כך, בחנו מספר תחומים תיאטרליים, מתיאטרון רפרטוארי, דרך עבודה קבוצתית וכלה בתיאטרון הפרינג'. התשובה היא, ובכן, מורכבת. תחנה ראשונה – היוצר והבמאי אריאל נ. וולף, מנהל קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע.

וולף, שהחל את דרכו בעולם התנועה והמשחק, ולמד בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב, המשיך לסלול את אמנותו בתחום הבימוי והכוריאוגרפיה. לאחרונה, ביים את ההצגה "מפלצת הזיכרון" שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, וכיום מביים את ההצגה "המשפט" בבית הספר למשחק גודמן, שעומדת לעלות ב26/4-6/5-21, במקביל לפעילותו בגיבוש קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון באר שבע.

האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי?

"זוהי שאלה מורכבת, שקשורה בשאלה אחרת. האם יש תיאטרון ישראלי ייחודי? כשאני מסתכל על העולם, ושואל את עצמי לאן אנחנו מתקדמים, העולם בלי ספק הולך לכיוון של מולטידיסיפלינריות. גם בתיאטרון הישראלי לעיתים ניתן לראות מגמה כזאת, אם כי יש מגבלות שונות, בהן מגבלות כלכליות, שעדיין מקשות על התהליך, ומשאירות את התיאטרון במסגרת שמרנית יותר לעומת, נניח, עולם המחול.  עם זאת, אני בהחלט חושב שהתיאטרון הישראלי מנסה  לגבש ראייה רחבה יותר בשנים האחרונות. יוצרים ובמאים שעובדים פה מחפשים אזורי יצירה שאינם רק מתעסקים בהעלאה על הבמה של המילה הכתובה. אני מגיע מרקע של תיאטרון ותנועה, ומוכוון לסוגים שונים של חללים ודימויים ולא רק למילים ולטקסט, ואני רואה רבים שפורצים את המסגרת של הנראטיבים הקאמריים.

כמובן שזה קשור גם במחזאות הישראלית והתיאטרון הישראלי לאורך השנים, ולהגדרה של אמנות ישראלית באופן רחב יותר. הדברים משתנים ומתגבשים כל הזמן. אפשר לראות השפעות של אירועים ושל תקופות. למשל, הדור שלי, שראה את "אשכבה"  של חנוך לוין ואת העלייה הגדולה מברית המועצות שהולידה את תיאטרון "גשר". אלו אירועים ששינו את 'קו העלילה' של התפתחות התיאטרון הישראלי. יחד עם זאת, עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לבחון את ההשפעות הללו לעומק.  יש לזכור שאנחנו בתקופה שמרנית יותר משנות השבעים והשמונים לדוגמה, ודברים שעלו אז, לא בטוח שיכולים היו לעלות היום על במה."

אריאל וולף. צילום: שלומי ברטונוב

אילו שינויים היו כאן במהלך השנים?

"אני לא חוקר תיאטרון. יש לי רק המחקר הפרטי שלי. השינויים בבימוי קשורים גם בשינויים באופי המחזאות הישראלית. בשנים הראשונות היה כור של מיתוסים על תקומה. עם השנים, מחזאים כמו חנוך לוין וניסים אלוני הכניסו ממדים נוספים, כמו ממד סאטירי, והגיעו גם השפעות אירופאיות. יש גם תופעה של 'תיאטרון של במאי', הסיפור הוא של הבמאי. הבמאי הוא שמפרק ומרכיב את הסיפור, ומתייחס פחות לנרטיב ולטקסט. זה קורה בפרינג' אבל גם לעיתים ברפרטוארי. גם הרשתות החברתיות משפיעות על כך, והחשיבה האם תיאטרון הוא חוויה שכלתנית או רגשית והתמהיל ביניהם.

אלה הם תהליכים ארוכים, ועדיין ניתן לראות יותר השפעה של נרטיבים בתאטרון הרפרטוארי. זה קשור לסוגי הקהלים השונים של שני סוגי התיאטראות וגם למודלים הכלכליים לפיהם עובדים התיאטראות השונים. ההבדל בין הפרינג' לרפרטוארי קשור ליכולות השונות וגם לחופש ולקיחת סיכונים. הרצון הוא שיהיו אמצעים וגם חופש. שאלה נוספת היא עד כמה הקהל בנוי לשינויים.

אני מאמין שזה קשור במודלים כלכליים וחינוכיים. אם היה בארץ מודל כלכלי שבו תמיכת המדינה מאפשרת לעשות יצירה משוחררת  ולא רק את המודל המוכר שאני לא בהכרח רואה לו עתיד מבחינת התפתחות היינו מגיעים לשם מהר יותר. אני מקווה ששנת ההפסקה הזאת שנגזרה עלינו הביאה אנשים לחשוב."

איך נראה ונחווה הקשר בין הבמאי למחזאי בישראל?

"המחזאי מביא את עולם המילים. זהו הגירוי לדימוי ולחוויה. זוהי סטרוקטורה. ואז נוצר מתח מאוד מעניין. זה כמו שני אנשים שקוראים אותו ספר וכל אחד מהם רואה דברים שונים. מצד אחד הקשר הוא הדוק, ומצד שני הוא מייצר מתח, כי היצירה היא דבר שלישי, אחר משניהם. הדרמטורגיה נותנת את הכלי והבמאי מוציא לפועל, עם השחקנים והאנשים האחרים שמעורבים בהעלאת ההצגה.

מערכת היחסים בין המחזאים לבמאים היא בסופו של דבר גם עניין פרסונלי. יש מחזאים שיושבים בכל חזרה ויש כאלה שירצו לבוא רק לחזרה לגנרלית וחושבים שההצגה שנולדה היא דבר אחר, יצירה חדשה, שיש כאן עבודה של בריאה."

ומה בנוגע לקשר בין הבמאי לשחקנים בישראל?

"אני חסיד של עבודת אנסמבל. שיחקתי ב"חאן" תשע שנים. וכעת לקראת תחילת עבודה עם הקבוצה הצעירה החדשה של תיאטרון באר שבע. מבחינתי השחקן גם הוא יוצר. צריך קשר של להקה, כשלכל אחד מהשותפים בפאזל של היצירה יש תפקיד משמעותי. תהליך היצירה הוא משותף. הבמאי צריך לתת לשחקנים כלים ולהראות להם את המנעד אליו הוא רוצה להגיע. בתוך זה מתרחש תהליך. נוצרת מעבדה של יוצרים, שנמצאים בחיפוש. תהליך החזרות צריך להיות מקום פורה ובטוח כדי שנגיע למטרה המשותפת, היצירה השלמה של ההצגה."

לסיכום, לדעתו של וולף נראה שהבימוי הישראלי נמצא בתהליך של התגבשות, תנועה מתמדת בכיוון אליו הולך הבימוי בעולם התיאטרון הקרוב אלינו. מולטידיסיפלינריות, שבירת מוסכמות וחללים, עם נגיעות של שמרנות של הנרטיבים המוכרים לנו וקרובים לליבנו. מיתוסים ישראלים מתרחבים. הפרינג', אך גם התיאטרון הרפרטוארי, הולכים ומשתכללים מכבלי העבר ושואפים קדימה. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

בהתאם למקום ולזמן

ראיון עם אריאל וולף, המנהל האמנותי של קבוצת הצעירים המתהווה בתיאטרון באר שבע

מאת: דנה שוכמכר

אריאל וולף נחשב לאחד היוצרים המסקרנים היום בדור הצעיר של התיאטרון הישראלי. בימים אלו, הוא יוצא לדרך חדשה בתפקיד מנהל אמנותי של קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע, קבוצה חדשה המוקמת בימים אלו, המבקשת לגבש אנסמבל חדש מבוגרי בתי ספר למשחק בשנים האחרונות. מדובר בתפקיד מחייב, מאתגר וממלא לשאוף אליו, ולכן, ניכר כי וולף הוא האדם הנכון למשימה.

למרות עושר העשייה של וולף, שכולל בין היתר משחק ב"הלילה ה-12" ו-"הצוענים של יפו" בתיאטרון החאן, בימוי "תיאורמה" בתיאטרון הקוביה ו-"אדיפוס. טריפתיכון" בתיאטרון תמונע, וכוריאוגרפיה (כגון "מהומה רבה על לא דבר" בקאמרי ו-"חלום ליל קיץ" ב"החאן", עליו קיבל את פרס עיצוב התנועה בשנת 2017), הוא נוטה להתרחק מהתיאטרון המגיש את המסרים לקהל בכפית זהב אלא מעדיף לחקור וליצור שפה תיאטרלית ייחודית הכוללת את כל ענפי האמנות, שפה המחזירה את הקסם לתיאטרון תוך שימוש במגוון אמצעים כמו מוסיקה, תנועה ושחקנים.

השקפת העולם האמנותית שלו היא כי בתקופה בה אנו חיים כיום יש רעב למפגש אמיתי בין יוצרים לבין קהל ולא במקרה אנשים מוצאים את עצמם יותר ויותר מתכנסים בתוך המרחב בו הם חיים ומתחילים לחקור אותו. המהלך שעשה בשנים האחרונות מקדמת הבמה בתור שחקן של תיאטרון "החאן" לבימוי ועיצוב תנועה לא היה מתוך מקום של מיצוי אלא דווקא מתוך סקרנות וצמא לחקור תחומים נוספים. מכאן, העבודה עם קבוצת הצעירים של תיאטרון באר שבע מהווה עבורו המשך טבעי לדרך בה בחר.

איך עלה רעיון להקים קבוצת צעירים?

"הרעיון כבר מדובר תקופה ארוכה, שמוליק יפרח, המנכ"ל של תיאטרון באר שבע, ושיר גולדברג, המנהלת האמנותית של התיאטרון, היו בשיח לגבי הקמה של קבוצת צעירים לתיאטרון באר שבע, כתוצאה מהתעוררות המתחם התרבותי הכולל בין היתר את בית הספר למשחק גודמן. הקבוצה נולדה מתוך מקום של לתת מרחב ליוצרים הצעירים והמבצעים שיש להם את האופציה להתאגד בתוך אנסמבל, קבוצה שמתכנסת ומתחילה לעבוד ביחד בשותפות על חומרים משל עצמה. גם אני לאחר סיום הלימודים בניסן נתיב הגעתי לאנסמבל של תיאטרון החאן, כך שאני יכול להבין את החשיבות של אנסמבל והמקום של חופש יצירה, זה מקום לשאוף אליו במסגרת העשייה. יש משהו בעבודה של שותפות בין אנשים יוצרים שיש להם מקום ומרחב לפעול המהווה מבחינתי את המקום הגבוה ביותר בעשייה התיאטרלית."

אתה מוצא הקבלה בין הקבוצה של באר שבע ובין התיאטרון החברתי של נולה צ'לטון  בקריית שמונה?

"ברגע שקבוצה מגדירה את עצמה בתוך צביון מסוים, אז מהבחינה הזאת יש הקבלה. הקבוצה תתגורר בבאר שבע ותפעל מתוך הקהילה. גם אני צפוי בעתיד להעתיק את מקום מגוריי לבאר שבע. הקורונה הציבה בפני אתגר משמעותי לגבי הקהל, שאלתי את עצמי מיהו הקהל שמנעו ממנו להגיע ויש נתק? אני מרגיש שהתזמון מדויק כי אנשים מנסים להצמיח דברים או לדבר תכנים מסוימים מתוך המקום שהם חיים ופועלים בו ופועלת בו רשת של שיח. הקבוצה באה לענות על הולדת מפגש מחודש עם הקהל – הקבוצה עומדת להעלות פעולות שהן אמנותיות בהקשר של מפגש עם קהל החל מסדנאות ועד סלון תרבות."

אריאל וולף. צילום: שלומי ברטונוב

בשנה האחרונה אנו עדים לעליית מחזות באינטרנט. מה העמדה שלך לגבי תיאטרון אונליין?

"תראי, בכל דבר חדש יש משהו מסקרן ומעורר וחשוב, חשוב תמיד לבדוק כל דבר חדש בתיאטרון שניזון ממציאות משתנה. אם התיאטרון לא משתנה ומגיב אז הוא תקוע, אבל אני חושב שצריך להיות עם הסתכלות רחבה יותר, לבחון מתי אנחנו ממלאים את תפקידנו ובודקים את המדיום שאנו מתכנסים אליו ומתי אנו חוצים למחוזות אחרים שיש להם מקום אבל הם לא עונים על ההגדרה של תיאטרון- מפגש של נוכחות חיה.

התקופה הנוכחית מעלה שאלה גדולה יותר- מהי נוכחות? מה הערך של נוכחות של אמנויות הבמה? אני מרגיש שיש משהו במפגש חי עם קהל שאין לו תחליף. תיאטרון זה סוג של הענקה – צריך להיות קהל שמוכן לקבל ולהעניק בחזרה. אם הנוכחות הזאת לא קיימת ויש לה פילטרים, יש אפשרות לעצור את ההצגה באמצע, אז אין את אותו חיבור ישיר. למעשה, הקורונה הראתה שיש שותפות גורל בין השחקנים לקהל, אם הקהל יושב בבית לצפות בהצגה, הרי החוויה היא שונה. העולם עבר שינוי ואנחנו נמצאים במציאות אחרת ואני חושב שכדאי למצוא את המודל הנכון לתקופה."

מהם התכנים שהקבוצה תעסוק בהם?

"התכנים עוד מתגבשים וכך גם הקבוצה, אבל הקבוצה תעסוק בתכנים מקומיים בהתאם למקום והזמן. ההפקה הראשונה שאני רוצה להציג בקיץ תכלול תכנים מקוריים, יש לי כבר תכנים ואני מחכה להרכבת הקבוצה על מנת לקבוע את הטון. אני מאמין שההתחלה תהיה על ידי הקבוצה, ייתכן וזה יהיה מחזה שייכתב על ידי השחקנים. אני לא יכול להתחייב נכון לעכשיו על המבנה הדרמטורגי של המחזה, אבל הדברים שמעסיקים אותי קשורים לחלל, עולם דימויים מסוים, תנועה, מוסיקה. הפלטפורמה הזאת תאפשר לקבוצת הצעירים לחקור כל מיני דיסציפלינות שונות ויהיה להם חופש מעורר."

מה חיפשת במהלך האודישנים?

"פרסמנו קול קורא לכל מי שסיים בית ספר למשחק בחמש השנים האחרונות, חיפשנו שחקנים שהם לא יהיו רק שחקנים מבצעים. האני מאמין שלי לגבי הקבוצה הוא שהקבוצה נשענת על האנשים שהם יוצרים במובן הרחב של המילה , כל גורם בקבוצה הוא יוצר עם דרך שלו והיצירה יכולה להתחבר לידי שפה משותפת של כל הקבוצה. האם זה אדם בעל יכולת כתיבה או בעל רקע מוסיקלי? חשוב לי שהשחקנים יגיעו ממגוון רחב של עולמות."

מה החזון שלך בנוגע לקבוצה?

"מעבר למרחב שמאפשר טון אמנותי חופשי חוקר ובודק, הייתי שמח שזה היה מצליח להתעצב לידי מקום מפגש אמיתי במשמעות של  יוצרים מתחומים שונים, קהל עם שחקנים, קהל עם עצמו, של שיתופי פעולה. הייתי שמח שזה לא יהיה רק מקום שמציג הצגה אלא גם מקום בו יש אפשרות להעביר סדנאות בין אוכלוסיות שונות ולהגיע לידי מקום שמאפשר שיח אחר. מבחינת היכולת, הייתי שמח שזה יהיה מקום שיפעל בכל שעות היממה ויקבע את הטון לאוכלוסייה הצעירה בעיר. המודל שלי הוא מקומות שונים בחו"ל הפועלים בתור מרכז תרבותי רחב הכולל את כל האמנויות ולא רק את אמנות התיאטרון. אני זוכר שהגעתי לוורשה,  וגם אם אין הצגה באותו הערב, המרחב מזמין לקהל הצעיר, מה שלא קיים לקהל הצעיר בישראל.

הברים שיושבים בהם בחו"ל נמצאים בתוך מבנים ישנים ושם מתרחשת גם הסצנה הלילית, לא חייבים ללכת בהכרח לתיאטרון. האוכלוסייה הצעירה יכולה להיות מנוע למרכז תרבותי בו יש לא רק תיאטרון אלא מפגשים שונים בשעות שונות והוא חלק מהמנוע התרבותי."

השנה האחרונה בה שערי התיאטראות היו סגורים, לא סיפקה רגעי התרוממות רבים, ועכשיו בתיאטרון באר שבע מבקשים ליצור אופק יצירתי מואר ואי של וודאות בתוך חושך וכאוס של חוסר יצירה, ועל כך יש לשבח.

אפשר גם בפיג'מה

תיאטרון בימי קורונה

מאת: דנה שוכמכר

הודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על איסור התקהלות של למעלה ממאה אנשים, (ולאחר מכן עד עשרה אנשים), הובילה לכך שתיאטראות רבים מכל סוג וז'אנר נאלצו להודיע על הפסקת הפעילות באופן זמני, ולבטל את כל ההצגות עד לסוף אפריל.

אותו ציטוט ידוע, כי ההצגה חייבת להימשך, מקבל משמעות חדשה בימים בהם התיאטראות סוגרים את השערים ומותירים את הצופים הנאמנים מאחור. הימים ימי מצוקה וחשש, ובתיאטראות החליטו לחשב מסלול מחדש על מנת לאפשר לצופים לצפות בהצגות האהובות עליהם.

נוכח התקנות החדשות של משרד הבריאות אשר מצריכות לשנות את אורח החיים המוכר, הבינו בתיאטראות כי אם אי אפשר לצאת מהבית, אז התיאטרון יגיע אל הקהל. תיאטרון באר שבע, תיאטרון חיפה ותיאטרון הקאמרי הרימו את הכפפה לנוכח המציאות אשר נכפתה על צופי התיאטרון והחלו לשדר הצגות בעמודי הפייסבוק של התיאטראות.

מדי יום בשעה 11:00, דף הפייסבוק של תיאטרון באר שבע מעלה הצגות שונות, שכבר ירדו מהבמות. בין ההצגות ניתן למנות את ההצגות "גרין מייל", "הרולד ומוד", "בוא תכיר את אבא" עיבוד למחזה של אלן אייקבורן, "אם נדע לאהוב", מסע תיאטרלי מוסיקלי בעקבות שיריו של ז'אק ברל, עם אמיר קריאף, עלא דקה ומיכל וינברג, "גן הדובדבנים", עיבוד למחזהו של צ'כוב, סיפור על אנשים קטנים עם לב ענקי, עם תום אבני, רועי אסף וירון ברובינסקי, ו-"שחק אותה סם"  עיבוד למחזהו הראשון של וודי אלן שהיה ללהיט עם עידן אלתרמן, גורי אלפי ואפרת בוימולד.

מדובר במציאות חדשה במסגרתה ניתן לצפות בהצגות תיאטרון בבית, ללא הכנות מוקדמות, כמו חיפוש מקומות חנייה או הצורך לעמוד כמה שעות טובות מול הראי במטרה להחליט מה ללבוש. אין ספק כי משבר הקורונה מוציא פתרונות יצירתיים ביותר ומסייע בהעלאת המורל בימים בהם נכפה על כולנו לשמור מרחק.

הרולד ומוד - מעיין קאופמן

מתוך ההצגה "הרולד ומוד" | צילום: מעיין קאופמן

"לנוכח המצב הנוכחי התיאטרון חייב להיות מקום אשר מגיב לדברים המתרחשים בעולם ומעצבים את המציאות", אומרת שיר גולדברג המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע. "המצב מורכב מאד, זה לא פשוט להכריז על סגירת התיאטרון, להיפרד מהשחקנים, העובדים והצוות, זה קשה, אבל אנחנו מחזקים אחד את השני ומתוך המצב המורכב הבנו שההצגה חייבת להמשיך והחלטנו בתיאטרון לפרסם מדי יום בעמוד הפייסבוק את מגוון הרפרטואר. חלק מהאג'נדה המקצועית שלי זה פיתוח הקשר עם הקהילה ולשמחתי הפרטנרים שלי בתיאטרון מדברים באותה שפה והיה לנו ברור שזה צעד מתבקש לנוכח המצב."

לדעתך, אנשים יפסיקו להגיע לתיאטרון ויעדיפו לצפות בהצגות בבית?

"אני לא מאמינה שזה יקרה, הדבר הכי חזק בתיאטרון זה האפשרות לצפות בשחקנים כאן ועכשיו ולעקוב אחר התנועות שלהם ערב ערב וכך מתחזק הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל, אין לזה תחליף. לאורך השנים תמיד הכריזו על מותו של התיאטרון והיום בתקופה הנוכחית התיאטרון ממציא את עצמו מחדש."

האם המגמה של פרסום הצגות בפייסבוק צפויה להימשך?

"שאלה מעניינת, אם יהיה לזה ביקוש, אז לא נעצור את פרסום ההצגות בפייסבוק. אני חושבת שזה דבר מבורך בכל מקרה המאפשר להציג את הרפרטואר של התיאטרון וגם הצגות עבר ומבחינתי בהחלט יש לזה מקום."

שמחתי מאד לגלות כי האופציה של צפייה בהצגות התיאטרון בפייסבוק קסמה לרבים והם מוצאים את זה כמרומם נפש וכמפלט מהמציאות הנוכחית, אפילו השכנה שלי שאינה נמנית עם הקהל שמגיע לתיאטרון פתאום שמעה על ההחלטה להציג יצירות בפייסבוק. אמש היא צפתה בהצגה וממש נהנתה. הופתעתי מאוד לשמוע את חוות הדעת שלה ולגלות עד כמה היא הגיבה למשחק, היא אמרה לי שכאשר המצב יחזור לקדמותו היא תשמח להגיע להצגות.

התקופה הנוכחית מזמנת אתגר לא פשוט עבור יוצרי התיאטרון באשר הם, ולראיה ניתן לראות כי רבים מהשחקנים החלו בימים האחרונים לפרסם בעמודי הפייסבוק שלהם סצנות מהצגות וסיפורים מומחזים לילדים על מנת לנסות ולהתמודד עם המצב המאתגר. בימים אלה, נדמה כי המרפסת הפכה לבמה החדשה ובה כל האנשים, דיירים ושכנים כאחד, הנם שחקנים.

לדף הפייסבוק של תיאטרון באר שבע – הקליקו על הלינק

 

 

שיטת השקשוקה והאח הגדול

על ההצגה "השיטה"

מאת: אביבה רוזן

השיטה עובדת? כשמדובר בהצגה "השיטה" של תיאטרון באר שבע, בבימויו של עמית אפשטיין, היא בהחלט עובדת. ההצגה מרתקת ואין בה רגע דל, שעה ועשרים של דילמות רגשיות ונפשיות עוצרות נשימה, במהלכה הצופים מנסים לפתור תעלומות יחד עם השחקנים.

מועמדים לעבודה מגיעים לריאיון. כל אחד מאתנו מכיר את הסיטואציה הזאת. זהו ראיון מתקדם, רביעי במספר, והרצון להצליח בו מאוד גדול. המוטיבציה הגבוהה מביאה לכך שהדמויות במחזה מוכנות לעשות דברים קיצוניים כדי לקבל את העבודה. הן חושפות את עצמן ומשחקות משחקים שמקשים עליהן רגשית. כל דבר נוסף שאכתוב על ההצגה יהווה ספוילר שיפגום במתח ובציפייה שמתפתחים במהלך ההצגה, ובהבנת המוטיבציות של  הדמויות.

השיטה - מעיין קאופמן.png

השיטה. צילום: מעיין קאופמן

רוחו של האח הגדול מרחפת כל העת על הבמה. הכל ידוע והפרטיות נגמרת בתוך החדר. התאגיד הוא יודע-כל שחושף את הסודות האפלים ביותר מעברם של הנוכחים ומאלץ אותם להתמודד עם הנימים העדינים ביותר של נפשם. במהלך השהייה בחדר, הם מגיעים לאלימות מילולית ואפילו פיזית, ומתומרנים לעשות דברים שלא היו מעלים על דעתם לעשות במצבים נורמטיביים. כל זה, ברור, כשהאח הגדול צופה בהם ונותן להם הנחיות אכזריות תוך כדי ביצוע המטלות שמונחתות עליהם. המועמדים יכולים לעזוב בכל רגע נתון, אבל ברגע שעוזבים, המועמדות מתבטלת. זוהי הנחיה אכזרית שמביאה את הנוכחים להמשיך למרות הכל. זה מזכיר לא רק את אורוול, אלא גם תוכניות ריאליטי בטלוויזיה, ואולי השניים חד הם. החיים בעולם הקפיטליסטי שלנו, עולם האח הגדול והכסף הגדול, גורמים לאנשים להתמודד על הצלחה והכנסה בעולם קר ומנוכר, בו כל אחד יודע שהוא נמצא תחת זכוכית מגדלת וצפייה בלתי פוסקת. במצב זה, מתחדדת אישיותם של המועמדים המתחרים על התפקיד הנחשק, ותכונותיהם הגרועות ואף דעותיהם הקדומות כנגד השונים מהם מתגלות בצורה מכוערת ביותר.

בעולם בו חזונו של אורוול התממש כבר מזמן, כולם יודעים הכל על כולם ואינם יודעים דבר על איש, ובייחוד על עצמם. מהם גבולות המצפון והמוסר בעולם כזה, שבו קפקא מגיע אלינו בהפוך על הפוך? מה אנחנו בעולם בו השיטה וההתנהלות הנדרשות הן חסרות פנים, פחד ואמפתיה אמיתית לזולתנו?

ההצגה מוצגת בחדר גדול ויש אווירה של אינטימיות וקרבה. הצופים יושבים לעתים במרחק סנטימטרים בודדים מהשחקנים. האינטימיות הזאת, שמאפשרת אמפתיה רבה יותר לדילמות של הדמויות, מאפשרת גם הצצה לתוך עצמנו. מה היינו עושים בסיטואציות כאלה? האם היינו משתפים פעולה עם 'השיטה' לטובת תפקיד בכיר שהרבה תגמולים לצדו, או שהיינו קמים במיאוס והולכים הביתה, כדי לא לפגוע עמוקות באחרים ובעצמנו, כנדרש במשימות?

המשחק מצוין ומשכנע. התחברתי במיוחד למשחקה של מעיין תורג'מן, האישה באדום, חזקה אך מנסה לשתף פעולה. האישה התאגידית שמנסה לשלב קריירה ומשפחה, לא תמיד בהצלחה יתרה. כן, זה כנראה הג'נדר שמדבר אלי.

"השיטה" היא מותחן פסיכולוגי, ולצד האלמנטים המותחים שבו, יש רבדים פסיכולוגיים ואנושיים רבים שהצופים מתחבטים בהם לאורך ההצגה, אך עושים זאת בהנאה מרובה. המלצתי: לא ללכת, לרוץ!

"השיטה"

תיאטרון באר שבע

מאת: ג'ורדי גלסרן

תרגום: תום אבני

בימוי: עמית אפשטיין

משתתפים: אודי בן דוד, רון ביטרמן, עומר עציון ומעיין תורג'מן.

תפאורה ותלבושות: אלונה ויינשטיין

עיצוב תאורה: איל דניאל

מוזיקה: טל פורר

כדאי לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון

לראיון עם במאי "השיטה" עמית אפשטיין – הקליקו על הלינק

"עד כמה אדם מוכן לשלם את מחיר התהילה?"

ראיון עם במאי ההצגה "השיטה"

עמית אפשטיין

מאת: אביבה רוזן

עמית אפשטיין הוא שחקן בתיאטרון באר שבע. זוהי עבורו ההתנסות הראשונה בבימוי בתיאטרון הממוסד לאחר כמה הפקות שביים בסטודיו יורם לוינשטיין. בעבודת הבימוי שלו, עבד עם עמיתיו השחקנים, לצדם הוא משחק בהפקות אחרות.

שאלתי את עמית האם ראה צורך להתאים את המחזה שנכתב בספרד ותורגם מהנוסח האמריקאי שלו, לקהל הישראלי. לדעתו, בעולם שלנו, עולם שבו גוגל ופייסבוק הופכים את עולמנו לכפר גלובלי, המוטיבציה להצליח בכל מחיר שוררת בכל העולם. אפשטיין: "עניין אותי להעלות את ההצגה כי היא עוסקת בריאליזם מהסוג החדש, בהתרחשויות שקורות בזמן אמת". הוא מספר שבתהליך הבימוי הוא חיפש את הדרך הנכונה ביותר להביא את החומר לצופים, כך שיפעיל אותם חשיבתית ורגשית.

עמית אפשטיין - לירן לוי

עמית אפשטיין. צילום: לירן לוי

"הרצון להצליח טבוע בגנום האנושי. עד כמה אדם מוכן לשלם את מחיר התהילה בעידן ה'אח הגדול'? כאן יש פער בין העבר של הדמויות לבין התגובות שלהן וההתנהגות שלהן בזמן שהן ממלאות את המשימות המוטלות עליהן. מה מלמד אותנו הפער הזה?". דהיינו, כשאנחנו מכירים אדם, במיוחד אחרי שבדקנו אותו בפייסבוק ובגוגל, אנחנו מגלים פערים של התנהגות. מה קורה בפער הזה? מיהו האדם האמיתי? האם הוא מכלול המידע שיש עליו, שלפיו אנחנו מתייחסים אליו בהתחלה, או שהוא מי שהוא לפי ההתנהגות הזמנית שלו, שבה אנחנו נתקלים במפגש מסוים בזמן? הנבחנים במשימות, טוען אפשטיין, גם אם הם נראים לנו מנוולים, הרי הם נבחנים לפי קריטריונים לא הוגנים ולא אתיים.

בעיני, מצאה חן איזושהי חמלה שמתגלה ממש בסוף ההצגה, מקום רגשי שנוח לי להתחבר אליו, בחדר חסר החמלה ששם מראה קרה ונוקשה מול פניהם של המועמדים. כשסיפרתי זאת לאפשטיין, הסתבר שהוא והמתרגם תום אבני, החליטו להוסיף בסיום סצנה נוספת, שאינה קיימת במחזה המקורי. "האכזריות של דמויות מסוימות משקפת מקומות של חולשה בהן." הוא אומר. "בסצנה האחרונה יש גילוי רגשי שאינו קיים קודם, והוא שופך אור נוסף, רך ואנושי יותר, על הדמות שיכולה להיתפס כאכזרית ביותר".

איך עובדים עם שחקנים שאתה משחק לצדם בהצגות אחרות? זה נשמע מורכב מאוד. "זהו תהליך עבודה מרתק. בתחילת התהליך, ביליתי זמן רב בניסיון להבין את המורכבויות הפסיכולוגיות של הדמויות. בעבודה עם השחקנים היה הרבה שיתוף פעולה. אלה לא רק שחקנים עמיתים, אלא גם שחקנים שהם בעלי ניסיון רב משלי. לכן, נעזרתי בהם במהלך העבודה. נוצר תהליך של עבודה שיתופית, עם אג'נדה ברורה ועם הנחיות מראש בנוגע למהותה של כל דמות. השחקנים קיבלו אפשרות להביא את עצמם במקסימום. אני מאמין שבמצב כזה שחקן נבנה על הבמה וממלא את הדמות שלו בחיות. כששחקן מקבל אפשרות כזאת הוא נהנה מהעבודה. חיפשתי כל הזמן את 'הרגעים' של השחקנים, רגעים בהם השחקן נפתח בצורה אינסטינקטיבית שהעניקה הרבה כוח, ופיתחנו אותם יחד". זה היה קאסט נטול אגו, הוא מדגיש. "מקצוע הבמאי הוא מקצוע בודד ביותר. כאשר משתפים פעולה עם השחקנים, זה מסייע. גם שיתוף הפעולה ההדוק עם תום אבני סייע מאוד".

השיטה - מעיין קאופמן

השיטה. צילום: מעיין קאופמן

על מה ולמה מוצגת ההצגה בחדר הזה, אולם 3 של התאטרון, חדר שיכול להכיל רק כמה עשרות של צופים, תהיתי. "הבחירה באולם הזה היא בחירה אמנותית" מסביר אפשטיין, "היא מאפשרת תיאטרון ב-360 מעלות, במרחב שהוא קרוב מאוד לקהל ואין בו  אפילו מקום מצומצם להסתרה. אם נפתח כפתור ויש צורך לרכוס  אותו, השחקן צריך לעשות זאת ליד הצופים. בנוסף, כמספר הצופים גם מספר ההצגות שנחזות באותו ערב. כל צופה רואה את ההצגה מזווית שונה ומקרבה שונה לשחקנים". יחד עם זאת, בגלל הצלחתה של ההצגה היא אמורה לעבור בקרוב לאולם הגדול של התאטרון.

לביקורת על ההצגה – הקליקו על הלינק

 

הלוויה חורפית

הלוויה חורפית – תיאטרון באר שבע 

הלוויה חורפית אילן בשור

צילום: אילן בשור

המחזה הלוויני הנושן, שעלה לאחרונה על במת תיאטרון באר שבע, זכה לעיבוד מחודש תחת ידיו הכישרוניות של הבמאי יאיר שרמן. באמצעות צוות שחקנים נפלא, אשר כל אחד ואחת מהם מהווים כפיסות משובחות שהכרחיות לפאזל היצירה השלמה, ההצגה הפיחה חיים חדשים במאבקים ישנים ובעיקרם, בן המבקש להעניק כבוד אחרון לאמו שהלכה לעולמה ורודף אחר משפחתו המבקשת לחגוג את חתונת הבת. עם זאת, על אף הקומיות שהרעידה את קירות האולם והטרגיות שהרעידה את הלבבות, ההצגה לא הצליחה לגעת באמת בקישקעס.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים נוספים על ההצגה – הקליקו על הלינק1

 

 

סוליקא

סוליקא – תיאטרון באר שבע

סוליקא - מעיין קאופמן

צילום: מעיין קאופמן

השלאגר החדש של תיאטרון באר שבע, מאת מאור סבג ותאיר סיבוני ובבימויו של רפי ניב, הוא מחזמר מקורי שמבקש לספר את סיפורה של סוליקא, נערה יהודייה ויפת תואר החיה במרוקו במאה התשע-עשרה. המחזמר, המגולל עלילה טרגית המאופיינת באהבה אסורה וקנאות דתית, הנו רב משתתפים, מלווה בתזמורת חיה ומעוטר בתפאורה ססגונית. עם זאת, הוא טעון שיפור, בלשון המעטה, בין היתר בשל שילוב עברית רהוטה מדי המעוותת את מהימנות המקום והעלילה, סצינות רבות מדי הגורמות לצופה הממוצע לתהות מדוע לא זכה להפסקה ראויה וליהוק מוסיקלי לקוי. לצד זאת, יש לשבח את נסרין קדרי ששיחקה באופן נפלא ובקול זמיר.

3 גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים נוספים על ההצגה – הקליקו על הלינק