יש הוקוס ויש פוקוס

על ההצגה "הודיני"

מאת: אורית איזנשטיין

מישהו חכם אמר לי פעם "ציפיות יש רק לכריות", ומאז אני משתדלת לאמץ את המוטו הזה. כשהגעתי לצפות בהצגה "הודיני" של תיאטרון אורנה פורת היה לי קצת קשה להתמודד עם הפער בין הציפיה למופע קסמים מדהים ופעלולי היחלצות עוצרי נשימה לבין מה שקרה בפועל על הבמה – הצגה המספרת את סיפורו הנוגע ללב של ילד. על פי ההצגה, אריק וייס, שחי בעוני גדול ללא אב, מנסה לעזור לאמו בקיום היומיומי.

לילד המיוחד הזה, שמאוחר יותר שינה את שמו להודיני, קורה קסם. הוא נחשף למופע קסמים ואז הוא מגלה את התשוקה, את זו שהיא כזו גדולה שכולנו היינו רוצים שתהיה לנו – התשוקה למשהו שאתה לא יכול להמשיך בלעדיו וחייב שיהיה מרכז חייך. וכך, אריק הילד שלא שווה כלום ולא טוב בכלום, כמו שנאמר בהצגה, מוצא לו את המקום שלו בחיים ובעולם, זה שמרתק אותו, מסקרן אותו, המקום שהוא מאוד טוב בו עוד לפני שהוא בעצמו יודע על כך.

שום דבר לא הולך לו בקלות, הנערים בסביבתו מנסים לחבל לו בכל מהלך שהוא עושה והוא כמעט ומתייאש, אבל קם שוב על רגליו, מוצא פתרון וממשיך הלאה עד שלבסוף הוא מקבל את ההכרה הראויה לכישרונו. סיפור ההצגה מציב את הפוקוס על הדרך, ומביא אותנו עד לנקודה שבה אריק וייס הופך להיות הודיני הגדול. את ההמשך אנחנו כבר יודעים.

הודיני2 - כפיר בולוטין.png

הודיני. צילום: כפיר בולוטין

על פניה, ההצגה נראית פשוטה למדי, אך ככל שמתקדמת העלילה, חשיפת הרגעים המכוננים בחייו הצעירים של הודיני מרגשת ומעצימה, בעיקר את הקהל הצעיר. עיצוב הבמה המינימליסטי מוסיף לפשטות ההצגה, הבמה נקייה ומכילה רק מספר מבני עץ חשופים, אשר נפתחים או מסתובבים בכל סצינה וחושפים רקע אחר, כמו ביתו של אריק או קופת התיאטרון. קטעי הוידאו הקצרים של הקסמים, שצולמו במיוחד להצגה וסוגננו בהתאם לתקופה ומוקרנים מדי פעם על מבני העץ, מכניסים רוח חיה למראה החשוף. מוסיקת הרקע בסגנון שנות ה-20 תורמת לבניית האווירה התקופתית בנוסף לתלבושות ולאביזרים. סיפור תחילת דרכו של הודיני הנער מעורר השראה, מעניק שיעור חשוב לילדים על בחירת הדרך, התגברות על קשיים והאמונה בעצמך שנוצרת על ידי סביבה תומכת.

לאחר ההצגה, ניסיתי לבדוק מה חוות הדעת של קהל היעד – הצאצאית והנספחת האנתרופוסופית – והן הכריזו פה אחד: "היה כיף", שזו התשובה הרווחת בקרב ילדים בתקופת טרום ההתבגרות העסוקים בסליים ובפורטנייט כאשר נשאלים שאלות מציקות על ידי ההורים.

התבוננות בשתי הנלוות שמרגע שיצאנו מהאולם היו עסוקות במרץ בביצוע תרגילי הימלטות נועזים עם שרשרת פשוטה הבהירה לי שאכן "היה כיף" ואולי בעוד אי אילו שנים יקום כאן דור חדש של אמני היחלצות נועזים בהשראת ההצגה.

"הודיני"

תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער

מחזה: שירילי דשא ורועי שגב

בימוי: רועי שגב

משתתפים: איתמר שרון, איתן צלניק, הראל מוראד, אדי אלתרמן, ענת פדרשניידר, מאי מלר/סתיו אידיסיס ועמרי רווה.

תפאורה: נאוה שטר

תלבושות: אביה בש

וידאו: נמרוד צין

מוזיקה: איסר שולמן

תאורה: זיו וולושין

ייעוץ וייצור קסמים: איתן קלרר

שפה ודיבור: מרגלית גז

אביזרים: נרקיס אלבה

ע. במאי: גל שלום כהן

מועדים נוספים:

19.01.19 |  10:30, 12:00| אולם אסיא, מוזיאון ת"א לאמנות

01.06.19 | 10:30, 12:00 | אולם רקאנטי, מוזיאון ת"א לאמנות




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

איך אומרים פמיניזם בסינית?

על ההצגה "מולאן"

מאת: אורית איזנשטיין

כבר שנים רבות אני מבקרת בהצגות מתוקף עבודותיי השונות. לא תמיד הן היו מהסגנון המועדף עלי או מתוך בחירה חופשית, אבל אני מצליחה להכיל גם את אלה שהן לא בדיוק My cup of Tea. לפני מספר שנים הגעתי לענף הצגות הילדים, עוד לפני שהפכתי לאמא בעצמי, ובהתחלה היה לי קשה להתחבר לז'אנר אבל עבר זמן והתרגלתי. כנראה שהצגות ילדים הן טעם נרכש. כשמגיע השלב לצרף את הצאצא לחוויה, היא מקבלת עומק נוסף. הראיה מבעד עיניו של הילד אינה דומה לזו של ההורה, בעוד שאנחנו רוצים לחדש, לרגש, לגוון, הם דווקא דבקים במוכר ובידוע מראש, במיוחד בגילאים הקטנים. הצאצאית הפרטית שלי כבר גדלה והגיע הזמן לעלות שלב בהצגות הילדים. לבילוי הראשון שלנו יחד כילדה בוגרת יותר (עוד מעט בת 10) בחרנו את מולאן של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.

ההצגה מגוללת את סיפורה של מולאן, נערה סינית החיה בכפר קטן. יום אחד מגיע לכפר שליח הקיסר ומודיע שההונים האכזריים פלשו לסין והקיסר מצווה על כל משפחה לשלוח גבר אחד למלחמה נגדם. מולאן אינה מוכנה שאביה החולה יתגייס למלחמה ומחליטה לעשות מעשה – היא מתחפשת לגבר ומתגייסת לצבא במקומו. על אף המשוכות הרבות שהוצבו בפניה, מולאן מצליחה להפוך ללוחמת נועזת ואף להתמנות לסגנו של המפקד הנערץ עליה, אך במהלך אחד הקרבות מתגלה התרמית, מולאן מואשמת בבגידה ומגורשת מהצבא. כשהיא שומעת כי המפקד האהוב נלקח בשבי היא חוזרת כדי להצילו, זוממת תחבולה מחוכמת ובזכותה יתר חיילי הפלוגה משחררים את המפקד, והסינים מנצחים במלחמה. קיסר סין מעניק ללוחמת הצעירה אות הוקרה, משפחתה זוכה בכבוד ומולאן זוכה באהבה.

מולאן2 -כפיר בולוטין.png

מולאן. צילום: כפיר בולוטין

אתחיל מהסוף – יצאתי מההצגה והרגשתי שבא לי לצעוק – הנשים שולטותתתת. אני מודה שמעולם לא ראיתי את הסרט של דיסני במלואו ותמיד חשבתי שמולאן היא עוד נסיכה מנסיכות דיסני שנמצאות במרכז עלילה מאוד שוביניסטית, והנה, הגיעה הנערה הפשוטה מהכפר והראתה לכל הגברים מה היא שווה. ניסיתי להבין מה בדיוק בדמותה של מולאן גרם לי לצאת מההצגה בתחושה כזו, למרות שכבר ראיתי אי אילו הצגות ילדים בהן הדמות הראשית היתה בת חזקה, הנלחמת באויבים ומנצחת, מנצחת, אך הן מעולם לא גרמו לי לרצות להעניק להן את דגל הפמיניזם.

לאחר מחשבה, נראה לי שהצלחתי לפצח את התעלומה. דמותה של מולאן נבנתה בצורה חכמה, רובד מעל רובד שנתנו עומק לדמות והרבה נקודות הזדהות של הקהל איתה. היא היתה בת מסורה לאביה הנחושה לעשות הכל בכדי להצילו, נערה צעירה החוששת לצאת למלחמה, חייל(ת) אמיצה שלא מהססת להילחם, אישה צעירה שמפתחת רגשות חיבה למפקד שלה, ומעל לכל, אישה הפועלת בחוכמה נטולת אגו בכדי להשיג את המטרה האישית והלאומית. בסך הכל, מולאן רק רוצה את החופש לבחור בחברה שוביניסטית קשה שההסבר התמידי ל-"למה לא?" הוא – "ככה זה בסין". מי שלא הולכת בתלם נחשבת לכישלון, מביישת את משפחתה ואפילו נידונה לגזר דין מוות. כאשר מולאן זוכה למחמאה האולטימטיבית, שהיא נלחמת כמו גבר, היא עונה בחוכמה: "אני לוחמת כמו אישה וזה קצת יותר טוב".

דון לני גבאי בתפקיד מולאן היא לא הליהוק המושלם לטעמי, היא מעט עדינה לתפקיד וחסר בה הצד הקשוח והמחוספס שהייתי מצפה לו כדי להדק את האמינות בתפקיד הגבר, אבל בסך הכל היא נושאת אותו בחן רב, כולל שירה, תנועה ואפילו אקרובטיקה, ומיישרת קו עם הקאסט הגברי בעיקר באיכויות הריקוד והתנועה אותן היא מפגינה באופן מדויק.

שלום שמואלוב בדמות המספר, המהווה גם מעין קול פנימי של מולאן, מנתח בחוכמה את החוויות שהיא עוברת במהלך העלילה ועוזר לה להתמודד עם החששות והפחדים, ולהכיר בכוחה הגדול – גם אם לא תמיד הפיזי, הכוח המנטלי שלה והחוכמה תמיד ניצחו. אין ספק ששמואלוב עושה כאן עבודת משחק נפלאה. בקולו הנעים ובנוכחות הבימתית, הוא מוביל את חוט העלילה, מוסיף רגעי אתנחתא קומיים מצוינים ומתבל את כל הסיטואציות במבחר אמרות חכמה סיניות וגם כאלה שלא, ורק נכתבו כדי למנף את הצד ההומוריסטי. ליאור חקון מצוין ומדויק בתפקיד המפקד, מלא בנוכחות כריזמטית על הבמה.

מולאן - כפיר בולוטין

מולאן. צילום: כפיר בולוטין

בניגוד להצגות ילדים לקטנים יותר, בהן הבמה נוטפת צבעוניות והתאורה מוסיפה אפקטים וצבעים נוספים עד שלפעמים מתחשק להתחבא מאחורי משקפי השמש ולא להסתנוור מהשפע המיותר הזה, במולאן עיצבו את הבמה והתלבושות ברוח הסינית כיאה להצגה שעלילתה מתרחשת בסין. השימוש בצבעים אדום, שחור ולבן נעשה בצורה מדויקת, התפאורה והתאורה עוצבו בפשטות ובקווים נקיים, מבלי להסיט את תשומת הלב מהשחקנים, ובכך תרמו עוד יותר להצגה.

אם נחזור שוב להשוואה בין הצגות הילדים הצעירים יותר לבין הצגות השלב הבא, אם בהצגות הקטנטנים משולבים שירים רבים, מסיבות רבות ושונות, בעיקר בגלל שלקטנים קשה לעקוב אחרי מסה גדולה של דיאלוגים, בהצגות לילדים בוגרים יותר יש הרבה יותר תיאטרון נטו ופחות שירים. השירים הבודדים ששולבו במהלך "מולאן" היו במידה, נעימים ולא צעקניים מדי, ועוטרו בכוראוגרפיה מוקפדת ואקרובטיקה קלה. אפילו קטעי התיפוף בסגנון מיומנה שולבו בצורה יפה, על אף שלא הלמו את הרוח הסינית שנשבה מהבמה.

כיאה להצגה המבוססת על סרט דיסני, "מולאן" הסתיימה ב"סוף טוב" שהיה קצת קיטשי מדי לטעמי האישי, אבל היי, חשוב לזכור שיש ילדים בקהל וצריך לתת להם לצאת מהאולם בנימה חיובית ושמחה. הצאצאית וחברה שצפו בהצגה נהנו מאוד. "זה הרגיש כמו 5 דקות וההצגה נגמרה" צייצו בשמחה, ולי זה בהחלט מספיק.

מולאן

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

מחזה ובימוי: צביה הוברמן

משתתפים: דון לני גבאי, שלום שמואלוב, ליאור חקון/טל דנינו, עומר זימרי, רני אלון/יוסף אלון, אור משיח, תום אפלבאום/יגאל ברנר, יוחאי גרינפלד, ליאור זוהר.

מילות השירים: גיל צ'רנוביץ

מוזיקה מקורית: ליאור רונן

כוראוגרפיה: קים גורדון

תפאורה: שני טור

תלבושות, מסכות ובובות: לימור הרשקו

וידאו: נמרוד צין

תאורה: מאיר אלון

שפה ודיבור: מרגלית גז

אביזרים: נרקיס אלבה

עוזר בימאית: אסף פרידמן

מועדים נוספים:

29/8/18 יום רביעי בשעה 10:30  | מוזיאון ארץ ישראל אולם קלצ'קין.

כדור צמר משנה עולמות

על ההצגה "הלב של שירז"

מאת: מיכל פלח

את "הלב של שירז" פגשתי לראשונה לפני כשנתיים, כשבתי הביאה את הספר מספריית בית הספר. עד אז היא בחרה להביא מגוון סיפורי נסיכות ופיות ותהיתי מה בספר, שעל כריכתו ילדה מתולתלת עם כדור צמר בידה, משך אותה כל כך.

הספר, המבוסס על סיפור שעבר בעל פה מדור לדור, נכתב על ידי ריטה ומספר על שירז הילדה היתומה, שגרה עם אמה ואחותה החורגות, סובלת מיחס משפיל ומנצל, ומנסה לשמור על שמחת החיים והאופטימיות. גורלה משתנה ביום שבו כדור הצמר, שניתן לה על ידי אמה המנוחה, נישא ברוח אל הבית הסמוך. הסיפור התמים, המזכיר טעמים רחוקים של סיפורי הילדות שסיפרו לי עוד בזמנים שדובונים עיטרו את הפיג'מה שלי, מלמד כי אחרי הכול, היופי האמיתי נמצא בתוכנו.

בהמשך להרגלי בקודש, גם להצגה הזו צירפתי את שירה בתי.  אחרי הכל, מדובר בהצגת ילדים, ועד כמה שאהיה ילדה בנשמתי, העיניים שלי לא נפערות לרווחה כמו העיניים הנבונות שלה בשעה שהיא צופה בהצגה שמעניינת אותה. ואכן, מתחילת ההצגה שירה צללה פנימה ורק מדי פעם הגיחה החוצה כדי לחייך אלי ולומר "זו הצגה טובה, אמא".

צילום: דניאל קמינסקי

שיתוף הפעולה בין משה קפטן לבין עוז מורג נאמן לסיפור ומסרו, ומביא לבמה אווירה קסומה עם ניחוחות של מקום צבעוני ורחוק. העולם הבימתי נוצר מאלמנטים דינמיים, היוצרים בית, רחוב, שכונה או שוק. קפטן בחר בפתרונות בימתיים יצירתיים והוכיח שאין צורך בתפאורה "מפוצצת" על מנת להכניס את קהל הילדים אל תוך הסיפור. כך למשל, בריכות המים מיוצגות על ידי רקדנים המחזיקים בד, שבמרכזו פתח שבו עומדת השחקנית. הבד עולה ויורד בכל פעם ששירז טובלת בבריכה.

הכוריאוגרפיה בהצגה רחוקה מלהיות כוריאוגרפיית פסטיגלים. מלבד היותה מוקפדת ואסתטית, היא בעלת ערך מוסף. היא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומביאה אל הבמה תקופה, מקום ואווירה. לעיתים, היא אף מצליחה להעצים את רגשותיה של שירז. מעבר לכך, ניתן לומר כי הריקוד בהצגה מייצג את הכוחות המיסטיים הקיימים בעלילה, כמו אותה רוח שחוטפת את כדור הצמר משירז.

נוכחותה של ריטה מורגשת היטב על הבמה, הן בתור אמה המנוחה של שירז המופיעה במחשבות הילדה ומקבלת מימוש בימתי בצילום ווידאו המוקרן ברקע, והן ברוב השירים המלווים את ההצגה, חלקם בשפה העברית וחלקם בשפה הפרסית. חלק מהשירים שונו על מנת להתאים עצמם לעלילת הסיפור, כמו למשל השיר "בואי הרוח" בביצוע ריטה, שמלווה את כדור הצמר המתעופף מידיה של שירז אל ביתה של השכנה.

צילום: דניאל קמינסקי

השחקנים המגלמים את הדמויות המרכזיות בהצגה מוכיחים כישרון רב בריקוד, שירה ומשחק, ושומרים על אנרגיה גבוהה לאורך כל ההצגה, עם הרבה חן, אך ללא התחנחנות אינפנטילית וטון דיבור המכוון את השיח מטה. מסתבר שניתן להפיק הצגת ילדים טובה גם ללא דוגמנית עבר החושפת את שתליה החדשים, או ניצולי תכנית ריאליטי שמעבירים את הזמן עד הפרסומת הבאה.

לסיכום, ניתן לומר שקפטן ומורג מביאים אל הבמה סיפור צבעוני, שמח ורגיש, שמכבד את יכולתם של הילדים להבין התרחשות בימתית גם כשזו אינה מואכלת בכפית זהב. ובאשר לביקורת האמיתית מפי קהל היעד: שירה מאוד אהבה את ההצגה. היא נהנתה מהמוסיקה, שעל פיה "היתה אמיתית ולא מוקלטת", את הבגדים, את הבדיחות "זה היה ממש מצחיק!!" ואת "היופי האמיתי שנמצא בתוך האדם".

הלב של שירז

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

מאת: צרויה להב

שירים: ריטה וצרויה להב

בימוי: משה קפטן ועוז מורג

כוריאוגרפיה: עוז מורג

משחק: סיוון פז בוגנים / אור אילן, שמרית ששון, עופר פלדמן, תקווה עזיז, יוליה איגלניק, לירון כהן, ארז צמח, מריאנה סינצ'וק ותומר יפרח.

תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תלבושות: יובל כספין

תאורה: רונן נג'ר

ע. במאי: מירי קירמאיר

מועדי הצגות נוספים:

28/12/13 11:30 מוזיאון ת"א לאמנות

15/2/14 11:30 סוזן דלל

19/4/14 11:30 מוזיאון ת"א לאמנות