חלום ליל חמסין

על ההצגה "לילה מאלף"

מאת: מיה אופיר מגנט

"לומייר: אמצע יוני, חם. אמרו בחדשות של שבע. יש בעיה עם לחץ המים בקומות שמונה, תשע ועשר.
פטימה: מעניין מה היה קורה אילו באחד הלילות באמת היתה מתעוררת.
חליל: אני מכיר אותה כבר שנתיים. היא האישה היחידה בחיי. לעולם לא אבגוד בה. לעולם.
קראפאטי: נשמע כמו שירה.
פרנצ'סקה: איפה אני?"

הטקסט הפיוטי הזה לקוח מתוך ההצגה "לילה מאלף" מאת רונלד שימלפפניג, בבימויו של עידן שוורץ, אשר עולה בימים אלו בתיאטרון תמונע. בשבוע שעבר ראיתי את הצגת הבכורה ואני כותבת מתוך מודעות למורכבות שבכתיבת ביקורת על הצגה שרק עלתה. הצגה בדרך כלל "מבשילה" אחרי כמה חודשים על הבמה, יש שיאמרו שלעולם אינה מושלמת.  עם זאת, אני לוקחת את הסיכון.

המחזה "לילה מאלף" מתאר לילה בחייהן של חמש דמויות בבניין אחד. ליל חמסין בבניין עמוס הדיירים. לומייר, אב הבית, מנסה לתקן את בעיית לחץ המים. פרנצ'סקה, המתגוררת בקומה שבע, לא יודעת אם ללכת להתקלח או לא ושותפתה לדירה, פטימה, רק מחכה שהיא תירדם על הספה כמו בכל לילה כדי שהחבר שלה, חליל, יוכל לבוא. כאשר לומייר מגיע לקומה שבע ורואה את פרנצ'סקה הוא נזכר באשתו לשעבר. פרנצ'סקה הולכת סוף סוף להתקלח וקראפרטי המציץ עליה מחלון חדרו, בבניין הסמוך, מחליט לאזור אומץ וללכת אליה.

זוהי רק תחילתו של המחזה, המתחיל כמעין סיפור יום יומי בבניין ולאט לאט מתרחק אל עולם האגדות של אלף לילה ולילה. המחזה של שימלפפניג מרתק לטעמי. הוא כתוב כסיפור כאשר הדמויות מתארות את ההתרחשות, הפעולות שלהן, התחושות שלהן ואת הפעולות של הדמויות האחרות. הטקסט פיוטי, שזור בדימויים. חמשת הדמויות, הבודדות והצמאות לקשר, צריכות לגלות את זהותן האמיתית לפני שיוכלו למצוא אחת את השנייה.

ההצגה מתחילה בבמה ריקה. נכנס לומייר עם תוכנית הבניין ותוך כדי דיבור, מתחיל לצייר בגיר לבן את התוכנית על הרצפה. לאורך ההצגה משתמשים השחקנים בגירים כדי ליצור את החלל, התפאורה והאביזרים, לדוגמא בקבוק אלכוהול, מקלחת ודלת כולם מצוירים. השימוש בגיר, גם אם מוכר, הוא אפקטיבי. החלל נוצר לאט לאט ומכניס גם אותנו אל העולם הבדיוני. חבל שמנקודה מסוימת, כאשר ציור שלד הבניין גמור, השחקנים מפסיקים כמעט להשתמש בגירים. הם משחקים בתוך החלל המצויר שיצרו ולא מוסיפים לו אלמנטים חדשים. היה יכול להיות מעניין לראות איך המעבר בין המציאותי לפנטסטי היה מתבטא גם לאחר מיצוב הבניין, וכיצד הגיר יכול היה לבנות את עולמות החול האגדתיים.

הכתיבה של שימלפפניג היא קלידוסקופית, הוא יוצר מארג של דמויות הפועלות במקביל. לעיתים הדמויות נפגשות, אך לכל אחת מהן יש מסלול פעילות נפרד שאינו בהכרח קשור לדמויות האחרות. הסגנון הטקסטואלי הזה דורש מהצופה, קצת כמו בסדרת טלוויזיה, לזכור את הסיפור של כל דמות ואיפה "עזבנו אותה" בפרקים הקודמים. כך הטקסט שומר אותנו תמיד ערניים.

גם השפה הבימתית שנוצרה על ידי הבמאי והשחקנים היוצרים מעניינת מאד. כל הדמויות פועלות באותו חלל מצויר. הן יכולות להיות סמוכות מאוד פיזית על הבמה, אבל לא באותו מקום בעולם הבדיוני, אלא בקומות שונות בבניין או אפילו במציאויות שונות בעולם הבדיוני. לדוגמא, שתי דמויות חולפות זו על פני זו בחדר המדרגות, כמעט נוגעות, אך הן לא נמצאות באותו מקום. השחקנים נעצרים ומגיבים כאילו סוג של רוח רפאים חלפה על פניהם. מגע קל שהם לא יכולים לדעת מה הוא וממשיכים ללכת. הצופה מצדו צריך לזכור כל דמות, איפה היא נמצאת, ומה קורה לה כדי להבין את כל ההצגה.

האלמנט החשוב מכל בהצגה הוא הטקסט, ועל הבמה הריקה הוא הנוכח ביותר. מבחינה ביצועית ישנו פער בין תיאור למציאות. השחקנים מתארים פעולה, אך היא לאו דווקא מתרחשת על הבמה. הפער הזה בין התיאור לביצוע יוצר מתח ועניין. אנחנו מדמיינים את הפעולה שהשחקן מתאר למרות שפיזית על הבמה היא לא מתקיימת או שבמקומה מתקיימת פעולה אחרת. הדבר חל גם על תנועה ולא רק על טקסט, לדוגמא קראפאטי מסתכל מטה אל פרנצ'סקה הישנה בזמן שעל הבמה היא בכלל שעונה על כתפו. השפה הבימתית הזו של נתק בין טקסט לפעולה ובין פעולה לפעולה, מעשירה את הטקסט ויוצרת עולם בדיוני מסקרן.

עם זאת, אין מספיק דגש על דרכי הביצוע השונות של הטקסט. שאלות שהיו צריכות להישאל בחדר החזרות אינן מקבלות מענה על הבמה, כמו מה ההבדל בין טקסט מתאר ובין טקסט חווה? מה עובד יותר בביצוע של זה ושל זה? והשאלה המרכזית היא כיצד יוצרים באמצעות הטקסט (ובאמצעות המחוות הפיזיות) עולם בימתי שאינו קיים על הבמה? איך טקסט תיאורי שלרוב אינו דרמטי מעביר רגש?  איך הוא מעביר מקום? איך הוא מעביר אווירה או כל דבר אחר? גם אני שואלת את עצמי את אותן שאלות ואין לי תשובות אליהן, אך חייבים להמשיך לחקור אותן.

בין הדימויים הפיוטיים בטקסט בולט בחשיבותו דימוי המים. בבניין יש בעיה עם לחץ המים, לומייר מנסה לתקן אותה וכל הזמן שומע מים בתוך הקירות, בקומות מסוימות אין מים ובקומות אחרות יש, פרנצ'סקה מתקלחת וקאראפאטי צופה בה. הדימוי המרכזי הזה מופיע על הבמה דרך הגוון הכחול בתאורה ודרך המילים של הדמויות. עם זאת, התאורה הכחולה יוצרת אווירה של ערב, של עצבות ואיטיות, ולאו דווקא של מים. ומה תפקידו של דימוי המים במחזה? האם זהו הרצון של הדמויות בשינוי? בחיות מחודשת? רעננות? הפוגה מן החמסין שבחוץ? או שיש פה הקבלה לזיעה הניגרת מכל גוף וחלל? אני חושבת שלא הושקעה מספיק מחשבה בדימוי הזה, במשמעות שלו וכיצד ניתן להשתמש בו מבחינה חזותית ורעיונית.

בסופו של דבר,  זהו טקסט יוצא דופן שזוכה לביצוע מסקרן. השפה הבימתית בהחלט מעוררת עניין על ידי יצירת מתח בין טקסט לפעולה. קבוצת היוצרים עושה עבודה חשובה ומרתקת כשהיא מנסה להתמודד עם טקסט פוסטדרמטי, מורכב ופיוטי. כולי תקווה שבחלוף ההצגות, ההצגה רק תתפתח, תעמיק ותשיב לשאלות המנקרות.

לילה מאלף

תיאטרון תמונע

מאת: רולנד שימלפפניג

תרגום: יותם בנשלום

בימוי ועיצוב: עידן שוורץ

שחקנים יוצרים: יוסף אלבלק, גילי בית הלחמי, עדי לב, יפתח ליבוביץ', תומר קופל.

מוסיקה: יואב טלמור

עיצוב תאורה: אנה ווילד

ע. במאי: דורון לב

 מועדי הצגות נוספים: 17/8; 18/8 20:00

ראשיתו של הקץ

סקירת ההצגה "אוטובוס 92"

מאת: מור זומר-יעקב

נוסעיו הקבועים של אוטובוס מספר 92 מחולון לתל אביב מבועתים; אדם שזהותו אינה ידועה  יורה שוב ושוב, באופן שיטתי, בנוסעים חפים מפשע. איש אינו יודע מה מניעיו.

גבי פישר, בלש משטרה עייף, וסגניתו השאפתנית אור, נשלחים לחקור את המקרה ולחשוף את זהות היורה המסתורי; בבואם לעשות כן הם חושפים גם את פרצופה של החברה הישראלית ואת יחסי הכוחות שבתוכה.

בעולם של "אוטובוס 92” אדם לאדם זאב. כולם חלשים במובן מסוים, אבל עדיין מחפשים את החלשים מהם בכדי לבסס את עליונותם. כל אדם חווה את תחושת הנחיתות ומעביר אותה הלאה כמו מחלה מידבקת; כל סטריאוטיפ משפיל לא רק מעצם קיומו אלא מפאת האופן בו הוא משמש להאדרה עצמית של מי שחש מוחלש בעצמו. דמות הישראלי המוצגת כאן היא של מי שפחדיו מ"האחר" באשר הוא גורמים לו לנהוג באלימות כלפיו, אלימות שתחילתה בביטויים גזעניים ו/או סקסיסטיים וסופם במלחמת גוג ומגוג.

נוסעי האוטובוס הקבועים הם סטריאוטיפים מוקצנים של דמויות ישראליות מוכרות: הערס, הזקנה הפולנייה, האחות הרוסייה, ההומו וכדומה; גם נהג האוטובוס הוא קריקטורה של אדם פשוט, לא מאוד משכיל, שמשלח ידו מעיד לכאורה על מעמדו החברתי. האיבה בין הדמויות גלויה, והיא מתבטאת באופן בו הם מעידים זה על זה בעת חקירתם בנושא הירי. כל אחד מהם סופג עלבונות בנוגע לשיוכו האתני, הפוליטי והמגדרי. כל אחד מהם שונא את דמות ה"אחר" שלובשת ופושטת צורה בהתאם לסיטואציה.

במהלך החקירה מתקרב גבי לאחת העדות, נוסעת קבועה באוטובוס, הידועה בכינוי "האחות הרוסייה". היא מתלוננת בפניו על יחסם המאיים, המטריד והמשפיל של גברים ישראלים כלפיה, בהיותה הן אישה והן זרה , ומביעה את רצונה להיות ולהיתפס כיהודיה וישראלית “כמו כולם”; היא אף משנה את שמה לשם "עברי" ויהודי מאוד בניסיון להסיר מעליה את צחנת הזרות. למרות כל זאת החברה, הגברית בעיקר, מתייחסת למוצאה ולמינה כאחד בתור תירוץ להתייחס אליה כנחותה. אף על פי כן, גם היא מגיבה בזעם ובאלימות מילולית כלפי השונה ממנה, דהיינו כל מי שאינו "יהודי"- ערבים, למשל.

מתוך "אוטובוס 92". צילום: סיגלית מחבר

המרחב בו פועלות הדמויות מורכב ממטאפורות המעידות על דבר מה נוכח-נפקד. האוטובוס מיוצג על ידי שתי שורות של כיסאות ריקים שסרט משטרה אדום-לבן נכרך סביבן. אותו סרט מודבק סביב מתווה גופו של אחד החשודים בחקירה, שמותו גורם לתפנית בגישתו של הבלש. הכול ארעי ונע ממקום למקום, משתנה בהתאם לצורך המיידי; יש פיל במרכז החדר ואיש אינו מדבר עליו: הדעות הקדומות המובילות את מעשיהן של הדמויות, ושינוי נקודת המבט בהתאם לדמות האחר התורנית, בין אם הוא ערבי או "שמאלני מסריח", אינן מנומקות או זוכות להצדקה בשום צורה. אלה פני הדברים וזה הכול.

"אוטובוס 92" אינה מתיימרת להציע פתרון למצבה העגום של החברה הישראלית. במקום, היא דוחפת בפנינו את הסטריאוטיפים המנוסחים היטב שלנו עצמנו. הדמויות מזוהות על ידי התכונות שמייחס להן הסטריאוטיפ; הן לא נוצרו בכדי שנזדהה עימן, ואכן, אנו מזדהים יותר עם עצם הרעיון של חלוקה גסה לקטגוריות עדתיות, שכל אחד ואחת מאיתנו בוודאי נתקל בה. על אף ששמן מוזכר במהלך ההצגה, זוכות הדמויות להיקרא בעיקר בשם הסטריאוטיפ אותו הן מייצגות: “הרוסייה", “הזקנה", “הנהג" וכדומה. האם כאלה אנחנו? האם אנו מרדדים את סביבתנו לכדי שמות תואר כאלה, המתייחסים לקטגוריות חיצוניות?

קשה לצפות בהצגה מבלי לתהות האם גם אנחנו מתנהגים כך, האם גם אנחנו מפתחים מערכות הגנה של זלזול אוטומטי בכל מה ששונה מאיתנו במטרה לאשרר את זהותנו שלנו?

למרבה הצער, התהייה הזו אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. מחד, נשמעים קולות הקוראים לאחדות ולערבות הדדית, אך רובם מתייחסים רק לקבוצות מסוימות, שכן מי שאינו נמנה עליהן הנו "האחר" התורן. מאידך, אנו נתקלים בביטויי שנאה רבים הנובעים מאותו פחד בדיוק, שכן קל במיוחד להתאחד סביב שנאה משותפת.

בדיוק כמו נוסעי "אוטובוס 92”, גם אנחנו מטילים את האחריות לחרדה שאנו חווים על האחר הקרוב ביותר לליבנו.

זהותו האמיתית של היורה אינה משנה, משום שלמעשה יכול היה זה להיות כל אחד מנוסעי האוטובוס, כולל הנהג; כולם אכולי שנאה ופחד מהשונה, כך שרק דחיפה קטנה נדרשת בכדי לכוון את אצבעותיהם אל ההדק החברתי; כולם גזענים בדרכם וכולם פצצות זמן מתקתקות.

אוטובוס 92

תיאטרון הסימטה

מאת: חיים מרין

עורכת ובמאית: מלכה מרין

עיצוב במה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אינה מלקין, מישה צ‘רנייבסקי

מוזיקה מקורית: בן שחם

שחקנים (לפי סדר הא“ב):

אסף משה, ליבי טננבוים, רותם נחמני, שיר שנער, תומר קופל

הצגות נוספות: 2/12/12 20:30

                      6/12/12 20:30