מי אנחנו ומה אנחנו, מהי הזהות המינית שלנו, איך אנחנו מתכתבים עם המציאות של אחרים בסביבתנו ועם עצמנו כשאנחנו עדיין מתבגרים מבולבלים בשנות העשרים לחיינו? איך אנחנו בוחרים את האנשים בחיינו, ועד כמה אנחנו בוחרים אותם ממקום הרסני מדויק שמכתיב לנו תהליך של פגיעה והפגעות? בנושאים אלה, כמדומני, עוסקת ההצגה "לוויתן", שבין השאר יש לה יומרות להתכתב עם "השחף" של צ'כוב ומערכות היחסים הקשות וההרסניות שבו.
שני שחקנים צעירים מככבים בהצגה, האחד כביכול חזק, מצליח והטרו, עם פוזה שכובשת בנות (וגם בנים, מסתבר), ולמעשה לא קשה לראות שהוא נרקיסיסט עם בעיות אגו לא פתורות, השני חלש, תלותי, כביכול מבולבל מינית אבל למעשה מאוהב עד כלות בחברו ההטרו. אליהם מתלווים בהמשך אישה צעירה שמתאהבת גם היא בהטרו המוצלח ועוברת את ההתעללות הרגשית שצפוי היה שתעבור, וגבר צעיר, הומו מוצהר, שרוצה בחבר המאוהב ומושך אותו החוצה מן הארון הרגשי שהוא כלוא בו.
הנושא מעניין וחשוב, אבל יש משהו חצי אפוי בתוכן של ההצגה, והביצוע אפוי עוד פחות. בשלבים שונים של ההצגה היתה לי תחושה שמדובר בהפקת תיכון כלשהי, ולא מהבחינה הטובה של העניין.
שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)
כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂
אגלה לכם סוד. מכל מגוון הז'אנרים בתיאטרון, אם יש אחד שמעולם לא הרגשתי שאני מתחברת אליו, זה הריאליזם. הקסם שלו סאבטקסטואלי מדי לטעמי, הוא לא מספיק אסקפיסטי ולרוב הוא לא מאפשר עיצוב בעל אופי פנטסטי, שהוא בין המועדפים עליי. את המחזה "הדה גאבלר", מאת הנריק איבסן, קראתי לראשונה בתיכון במסגרת מגמת תיאטרון, ובזמנו לא הצלחתי לראות את כל רבדי המחזה המיוחד הזה. ההפקה החדשה, בבימויו של תום חודורוב העולה כיום בתיאטרון הבית, נתנה לי הזדמנות לבחון מחדש את המחזה ובסופו של דבר, להתאהב בו לחלוטין בזכות משחק משובח ובימוי נפלא.
הדה גאבלר – קווים לדמותה. המחזה עלה לראשונה במינכן בשנת 1891 והציג כדמות ראשית אישה שנויה במחלוקת, שלאורך השנים נתפסה בעיני במאים שונים כדמות מובילה בחברה או קורבן נסיבות חייה, כדמות פמיניסטית או כחסרת עקרונות, מניפולטיבית הפועלת למען עצמה. המחזה עצמו נחשב לקלאסיקה של הריאליזם ומופת כתיבתי ודרמטורגי, ובדיוק מסיבה בחר חודורוב דווקא בו. יותר מכך, בשל השלכות עידן תרבות האינסטנט ותעדוף פופוליסטי על פני מניעים אמנותיים, הוא בחר להחזיר אל הבמה את היצירה הדרמטית המסוימת הזו.
הדה גאבלר. צילום: יוסי ירום
עלילת המחזה כולה מתרחשת בסלון ביתם של הדה (גבאלר) טסמן ובעלה יורגן, ומתפרשת על פני יומיים עמוסים במיוחד. ההצגה נפתחת בקצב טוב ואנרגיה גבוהה, עם המשחק הנפלא של דוית גביש המגלמת את הדודה יוליה. עיצוב הדמויות ותהליך העבודה המשותף שלה, כמו גם של כל השחקנים, עם הבמאי, ניכרים היטב והמתח שהם בונים יחד לאורך ההצגה מחזיק את הקהל בריכוז שיא. בין לבין, אתנחתות קומיות קצרצרות הנישאות מפי ברטה המשרתת, אותה מגלמת כרמל נצר, מאפשרות לקהל פריקת לחץ מנטלי.
בהפקה הזו ניתן לראות בבירור את טביעת האצבע האישית של חודורוב, שזו הצגת הביכורים שלו כבמאי. המיזנסצינה מלאה משמעות ומתכתבת באופן רציף עם התאורה, שהיא כשלעצמה טובה אך לא יוצאת דופן. מעברי התפאורה והזמנים במחזה, בוימו כאינטרלודים תיאטרליים קצרים ומדויקים, במהלכם הושמעו שירים שהתאימו ככפפה לשפה הבימתית. ליהוק השחקנים היה ברובו נפלא: יריב קוק בתפקיד השופט בראק וחן גרטי כהדה גאבלר נדמו מאוד טבעיים, ועמרי רווה הציע זווית לא צפויה לדמותו של איילרט לווברג, אם כי לעיתים נדמה שהדמות לא מתאימה לו ולפרסונה התוססת שהוא מעצב. לוובורג של רווה הוא עממי וחם-מזג יותר מזה המוצג במחזה, האנרגיה מבעבעת בו וכל רגע מאיימת להתפרץ. הדבר מחריג אותו מעט מיתר הדמויות המאופקות יותר.
צילום: יוסי ירום
עיצוב התפאורה והתלבושות אסתטי ונעים לעין, והצליח להעביר את התחושה הקרירה והמשונה של התהליכים שהדמויות עוברות, אך לעתים לקה באובר-מודרניזציה שלא עוגנה בעיבוד טקסטואלי, דבר שהקשה על הצופים להתמצא בעולם הבדיוני.
לסיכום, ההצגה היא הצדעה אמנותית לאבי הדרמה הריאליסטית, בהפקה קולחת, שמאופיינת בפתרונות בימוי מתוחכמים ועבודת משחק נפלאה.
"הדה גאבלר"
תיאטרון הבית
מאת: הנריק איבסן
תרגום: גד קינר קיסינגר
בימוי: תום חודורוב
משחק: דוית גביש, חן גרטי, ניצן לברטובסקי, כרמל נצר, רפאל עבאס, יריב קוק ועמרי רווה.
יצא המקרה, שהשבוע מרתה צפתה בשתי הצגות שונות לחלוטין, באותו אולם ב-"הבימה". האחת, "שלוש אחיות" בעיבוד ובימוי עמית לוי, והשניה "המלט", בבימוי מאור זגורי ומירי לזר. על אף העובדה שמדובר באותו אולם ובשתי הצגות שיצאו מחיקו של סמינר הקיבוצים – שתיהן היו כשמיים וארץ.
"שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב נחשב לאחד המחזות החשובים ביותר במחזאות המודרנית. על אף העובדה כי המחזה רק בן 110 שנים, הוא זכה לאינספור הצגות ועיבודים, בכל רחבי העולם ובארץ בפרט. הצגות ביפנית ובעברית, עיבודים תנועתיים וריאליסטיים – כולם הביעו כמיהה עיקרית אחת – לשוב למוסקבה. סיפור המחזה ידוע – שלוש אחיות והאח אנדריי מתגוררות בעיירה זניחה ברוסיה. על אף חלומן לחזור לעיר מולדתן ולשבור את החיים המשעממים וחסרי התכלית שלהן – הן לעולם לא עושות זאת. לבסוף, הן מתפשרות, מתחתנות, נרמסות על ידי הגיסה נטליה וממשיכות לחיות.
לו היו שואלים את צ'כוב מה ביקש להגיד במחזה, סביר להניח שהיה עונה כי ביקש לגרום לבני האדם בחברה הרוסית לשבור את קירות השגרה ולשאוף להגשמת חלומותיהם, יהיו אשר יהיו. במחזה, הוא נעזר באלמנטים ריאליסטיים למכביר, על מנת להציג את החברה כמו שהיתה בתקופתו, על מנת שהקורא, ולבסוף הצופה, יתעצבן מצפייה בבבואתו שלו ויעשה מעשה. עם זאת, לו צ'כוב היה יושב בשורה הראשונה בהצגתה של עמית לוי, סביר שהוא היה מתעצבן בעצמו, אבל לא בגלל המסר שהועבר בעיבוד החדשני, אלא בגלל שההצגה היתה פשוט משעממת. על אף שההצגה מוגדרת בתור עיבוד קצבי וסוער למחזה של צ'כוב, התוצאה היא ההיפך הגמור מכך. השפה התנועתית שבה, גרמה לה להיות איטית יותר ממה שהיא באמת, וברגעים רבים, חסרת פשר.
התפאורה היפה שעוצבה על ידי תות הרבט, הורכבה מכיסאות בלבד, במצבי פירוק שונים. זוהי בחירה טובה, שכן היא מביעה את התפוררות חלומן של האחיות והתפשרותן במציאות מפורקת. עם זאת, זו לא הפעם הראשונה שהצגות צ'כוביות מעוצבות באמצעות תפאורה המורכבת מכיסאות, בין אם כאלמנט בימתי בין רבים ובין אם כאלמנט בימתי עיקרי. סביר להניח כי לוי בקיאה בעולם התיאטרון, ובייחוד בעיבודים קודמים למחזה זה. לכן, נשאלת השאלה, מדוע היא בחרה דווקא באלמנט עיצובי זה, שעל אף היותו יפה ומעניין, אינו מחדש בהרבה. לא הצלחתי לענות על שאלה זו.
שאלה נוספת שעלתה במוחה של מרתה במהלך ההצגה, היא מדוע לוי בחרה ללהק את אסף פרי ונמרוד דגן בתור אנדריי ונטליה? דגן ופרי משחקים במקביל בהצגה "המלט" בתור הזוג המלכותי – המלך קלאודיוס והמלכה גרטרוד. פרי ודגן הם שחקנים מצוינים שהעתיד פרוש לפניהם, אבל בתפקידים אלו הם מבטאים באופן חיוור למדי את כישוריהם. אנדריי בולס מרוב תסכול ונטליה צעקנית ומעצבנת, אבל באותה המידה, יכלה שחקנית לגלם את תפקידה של נטליה.
מתוך "שלוש אחיות". צילום: גדי דגון
בראיון לגורם תקשורתי, לוי ציינה כי בליהוקו של דגן, ביקשה להביע כי אישה המתנהגת באופן בו נטליה מתנהגת, נתפסת כ"גבר". על כן, רק ראוי ללהק גבר שישחק את התפקיד ולהותיר את הנשיות בהצגה בדמויותיהן של האחיות בלבד. רצון זה הנו מצוין, אולם דווקא ליהוק של שחקנית לתפקיד היה מביא לדמות, ולמסר שלוי ביקשה להעביר, רבדים עמוקים הרבה יותר. הפטריארכיה מועברת בצורה טובה יותר, כאשר היא נטמעת היטב באישה. יתר השחקנים בהצגה, ושלוש האחיות בראשם (בגילומן של הדר ברבש, צליל חן זקס ודנה קיילה) עשו עבודה מעולה בתפקידיהם. מבין כולם, שבה את לבה של מרתה דווקא המורה קוליגין, שגולם על ידי תום חודורוב הנפלא.
באותו אולם בדיוק, ארבעה ימים לאחר מכן – "המלט" של לזר וזגורי. מסיבה מסוימת, יחסי הציבור של ההצגה תקעו את מרתה בשורה נידחת, בגוש השמאלי באולם. עם זאת, מעז יצא מתוק, שכן ככה מרתה הצליחה להבחין באלמנטים חשובים בהצגה, אלמנטים שחלק מהקהל לא יכול לראות עקב מיקומו הפיזי, או שלא התייחס לכך.
הסיפור על ממלכת דנמרק הרקובה, ותלאותיו הנפשיות של המלט לנקום את מות אביו, הם ידועים. לאחרונה, היצירה חגגה 100 הצגות, ועל אף זאת, היא מוצגת על הבמה כאילו כרגע יצאה מהניילונים. העיבוד התנועתי והטקסטואלי שיוצרי ההצגה עשו, גרמו לה להתעלות על הצגות אחרות, ארוכות ומשעממות למדי, שהציגו את אותו סיפור על הנסיך הדני. אל ההצגה עצמה, הוסיפו אלמנטים אינטר-טקסטואליים מעולים, כגון הצגה בתוך הצגה, המעלה תמצות של "מלך האריות" (שמבוסס בעצמו של "המלט").
בדומה להצגות האליזבתניות, גם כאן הגברים גילמו את כלל הדמויות במחזה, בעוד הנשים גילמו שדות המהתלות ומעצבות את דמיונו ונפשו של המלט. כהמון זוהם וכיחידות, כל אחת מהשחקניות גילמה את דמותה הייחודית באופן מרתק ומשעשע למדי. אסף פרי ונמרוד דגן מגלמים את הזוג המלכותי בצורה מצוינת ומפעימה. פרי הפך את קלאודיוס המוכר להרבה יותר מסתם נבל, ויצר דמות חדשה, בעלת רבדים עמוקים מהנראה לעין. באופן פלאי, הצליח לגרום לקהל להזדהות עמו, על אף העובדה שרצח את אחיו כדי לרשת את כס המלכות ותכנן את מותו של הלט. גרטרוד של דגן הנה דמות מרתקת, אימהית ומגוננת מחד וחושנית ומלכותית מאידך. אופליה, בגילומו של מיכאל שומרון, נכנסת היישר אל נימי הלב וממאנת לצאת משם. סביר להניח כי לו השחקנים האליזבתנים היו צופים בו, אלו שגילמו את אופליה על הבמה האנגלית, הם היו מוריקים מקנאה. המלט של בן יוסיפוביץ הוא דמות חדשנית, עמוקה, נפלאה ומקוממת, בלתי נסבלת ואהובה בעת ובעונה אחת.
ייאמר לזכותם של כלל השחקנים בהצגה, שלכל אורך ההצגה – שעתיים שלמות ללא הפסקה! – הם הצליחו להחזיק בדמויותיהם ולגלם אותן עד לפרט האחרון. גם בחלקים בהצגה בהם הקהל לא שם לב אליהם, כגון במהלך הצגת "מלך האריות", אופליה הביטה באהובה על הבמה, אביה היועץ הבליג על עצביו על הזילות, גרטרוד גאתה מגאווה על מעשי בנה ודאגה לבעלה, בעוד המלך התרצה לראות את השטות החדשה של אחיינו/בנו והתעצבן בשקט.
הדבר היחיד שהצליח לערער את שלוותה של מרתה ולגרום לה לזוז בחוסר נוחות בכיסא (אם נשים בצד את המזגן, הפנסים שסנוורו את השורה האחרונה והשכנוע העצמי שלא לקום באמצע לשירותים, שמא תפספס משהו) – היה העיבוד של המונולוג המפורסם. מסיבה כלשהי, מצאו לנכון לקחת את כל המונולוג היפה הזה, להפוך אותו על פיו ולעשות אותו מהסוף להתחלה. במקביל, כל מה שראינו בהצגה, הוצג מולנו שוב, בהרצה לאחור. ייאמר לזכותם של השחקנים, שוב, שבין אם הדמויות האקטיביות – בני הממלכה הדנית – שביצעו את ההרצה לאחור ובין אם הדמויות הפסיביות – השדות שרפלקו את המונולוג – כולם עשו עבודה מופלאה. אבל לשם מה כל זה? הרי ראינו כרגע את כל ההצגה. למה להראות אותה שוב? פרט לתמצות מהיר של הפרקים הקודמים שהוצג לאלו שהעזו להירדם בהצגה היפה הזו, לא היתה לזה שום תועלת. ולמרות זאת, ההצגה השאירה טעם של עוד, עד לפעם הבאה.
שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)
