רומיאו הוא לא

על ההצגה "רומיאו ואמא"

מאת: אביבה רוזן

הצגה זו נעה על שני צירים. הציר האחד, קומי-אירוני-גרוטסקי, הוא ציר תוכנית הריאליטי בה מנסים לבחור את הרומיאו שיככב בהצגה יוקרתית בעיירת פיתוח בשם המשלה "תקוות". הציר השני, הטרגי, הוא ציר האם, אמו של בחור מוכשר שמתמודד באותה תכנית ריאליטי לבקשתה. האם, חד הורית שמנסה לגדל את ילדיה בתנאים של עוני ומחסור לאורם של ערכים ושאיפות, מתמודדת עם סרטן סופני.

הציר הקומי נכשל בעיני כישלון חרוץ מבחינות רבות. יש פה ניסיון להציג את אנשי עיירות הפיתוח אשר שואפים להתקדם ולממש את יכולותיהם דרך תוכניות ריאליטי. אנשי העיירה תקוות מוצגים פה בצורה נלעגת, הם אנשים טובים וחמים אבל לא חכמים גדולים. גם העלילה בציר זה לא משהו. הגיבור שלנו, הבן המסור, עוזב את בית הספר במגמת תיאטרון כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אבל כשהוא מתמודד בתוכנית הריאליטי המגוחכת עם השופטים הגרוטסקיים, הוא מתגלה ככוכב ענק. למרות שהוא זוכה בתפקיד הנחשק במיוחד עבור אמו חולת הסרטן, הוא מאבד אותו, פעמיים, לטובת 'טלנט'. בפעם הראשונה זה נחוץ לעלילה. בפעם השנייה, לא בטוח. חלק מנפתולי העלילה הקומית הם מסורבלים ולא נחוצים בהכרח.

הציר הטרגי, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת לגמרי. הוא הציר מרגש ומטלטל. הוא עוצמתי, ועוד יותר כך בזכות משחקה הנפלא של שרה פון שוורצה. האישה שיוצאת למסע הקשה בחייה עם שכנוע פנימי שהיא תצליח ותבריא, אך מצבה הולך ומתדרדר, והיא מתמודדת עם הורות, זוגיות, קבלת תמיכה ושאיפותיה עבור עצמה ועבור ילדיה. לאחר שבן זוגה עוזב אותה כשהיא מבשרת ביום הולדתה שהסרטן שלה חזר, קרן האור היחידה שלה הוא בנה, שעומד לגלם את תפקידו של רומיאו לפי מיטב ידיעתה, היא לא יודעת שבנה איבד את התפקיד מיד לאחר שזכה בו והבן וכל מי שסביבו מייצרים עבורה מציאות שווא, כדי שתוכל להמשיך לשמוח בדבר היחיד שמביא לה נחמה בעת הזאת. היא נאחזת בזה.

רומיאו ואמא - ז'ראר אלון.png

רומיאו ואמא | צילום: ז'ראר אלון

כל הלבטים, ההתמודדויות, הקשיים והתקוות שלאורך הדרך, יחד עם מערכת היחסים בינה לבין האחות התומכת והתנהלותה במערכות היחסים הנוספות שלה, הן בעיני לב ההצגה. שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, שמשחקת את אחותה הצעירה שמחפשת בלהיטות חתן, אך נמצאת שם בלב ובנפש עבור אחותה, מצליחות להפגין את יכולתן הדרמטית לתמרן בין רגשות, קשיים ותקוות ולטלטל אותנו רגשית. כל מי שפגש סרטן מימיו באופן אישי או שתמך בחולה סרטן, לא יוכל להישאר אדיש.

המעבר החד בין שני הצירים הלא תואמים הללו, הקומי מחד והטרגי מאידך, מבחינת איכותם, מבחינת ההשתלשלות העלילתית ומבחינת יכולתם לגעת רגשית בצופה, לא עושה טוב להצגה. פחות בלבול בציר הקומי ויותר מיקוד בציר הטרגי היו מאפשרים לעשות את ההצגה מהודקת יותר.

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההצגה יצא זוג זועם אחד. שאלתי אותם: 'כבר הולכים?' והם ענו: 'כן, כי זאת הצגה גרועה'. הם יצאו בדיוק אחרי 'תוכנית הריאליטי' שבאמת הפילה את המתח וההתלהבות שהיו באוויר בתחילת ההצגה. הייתה לי מין תחושה, שהיא התחילה טוב, המריאה, ואז נפלה פתאום ולאחר מכן התחילה להמריא שוב. הפרק הזה, של הנפילה, הוא לא נחוץ. זהו בדיוק המקום בו אנחנו חשים התייחסות מתנשאת אל תכניות הריאליטי ואנשי עיירות הפיתוח. כל החלק הזה הוא ארוך מדי ולעגני מדי.

בסופו של דבר ואחרי ככלות הכל, בזכות הציר הטרגי והמשחק המעולה של שרה פון שוורצה וענת מגן שבו, אני אהבתי. את הרוב.

רומיאו ואמא

תיאטרון הקאמרי

בהשראת הסרט "Le Grand Role"

מאת: גור קורן וגלעד קמחי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: דולב אוחנה, אלעד אטרקצ'י, רועי אסף, אסנת בן יהודה, ניסו כאביה, שמחה ברבירו, ענת מגן שבו, מזל קטי מלכה/נאוה לוי, שרה פון שוורצה,  גור קורן,  דוד שאול, אדוה רודברג ויובל אור פורת. ילדות: אמילי מלישבה, ליה עמרם רוקח וקלואי מרואלי.

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוסיקה: אמיר לקנר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: יואב כהן

מועדים נוספים:

30/6/19 20:30 | 1-2/7/19 20:00

לדף ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק 

אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

בגרמנית זה נשמע יותר מובן

ביקורת על ההצגה בכל מקום באמבטיה שאין בו מים

מאת: אנה מינייב

בתקופה האחרונה, בתיאטרון הישראלי, ניתן לראות כי הצגות רבות עוסקות בעולם הנשי וחושפות את המורכבות בנפש האישה. ההצגה "בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" בבימויה של נאוה צוקרמן מדברת על אישה הבורחת מעולם הזוהר ומסתגרת באמבטיה בכדי להתמודד עם הכאב הגדול שהיא נושאת בתוכה.

אחרי כמה דקות ראשונות של צפיה נזכרתי "מכתב לדיראס", הצגה נוספת שמעלה צוקרמן בתמונע, הדומה מאוד להצגה זו. שתי ההצגות מדברות באותה שפה שגרמה לי להרגיש בעיקר בלבול. האלמנטים התיאטרליים אצל צוקרמן מתבטאים בתנועה, שירה, נגינה, צילום, טקסט לא עקבי והם מקיפים את הצופה עד שנדמה שהמסר לא היה קיים מלכתחילה. הנסיון ליצור שפה תיאטרונית חדשה מבורך בעיני, תמיד יש מקום לחדש ולגשש, אך נאוה צוקרמן בוחרת לדבר בשפה ייחודית לה, שעל פניו נראית אמנותית מאוד אך בשורה תחתונה היא מסובכת, לא מספקת ולא ממש ברורה.

את האישה הפצועה מגלמת שרה פון שוורצה במסירות רבה, אך לצערי הכאב לא חילחל לעצמותיי ולא כבש את ליבי שרק מצפה לטלטלה. רוב הזמן היא נשמעה כאילו היא אישה שיכורה ולא אישה העוברת התמוטטות עצבים באמבטיה. בתור אישה, רציתי כל כך להבין את הדמות ולהזדהות איתה אבל לא זכיתי לכך. שרה הייתה שקועה בגלגול בלתי פוסק של הלשון, מילים נורו ללא הרף ומשפטים חסרי משמעות או רגש מילאו כמעט כל רגע מההצגה.

לצידה היו שני שחקנים, אייל שכטר ועירד מצליח, שתפקידם לא היה ממש קשור לסיפור של האישה. אמנם נהנתי מהנוכחות שלהם על הבמה מכיוון ששניהם מוכשרים ופרפורמרים נהדרים, אבל נדמה היה כאילו הם על הבמה בכדי שיהיו הפוגות קצרות בין המלל הבלתי פוסק של האישה. הם שרו ורקדו ועירד אפילו חשף בפנינו את אוצרו שבין רגליו, אך כל אלה נעשו ללא סיבה מובנת, כזו המשרתת באמת את התפתחות העלילה במחזה.

בנוסף השתתף בהצגה איתמר לוריא שליווה את שרה פון שוורצה לאורך כל ההצגה, בכל חלל הבמה, עם מצלמת וידיאו שאת צילומיה ניתן היה לראות על הקירות ובמסכים התלויים על קירות האולם. אני מוכרחה לומר כי אינני אוהבת את השימוש שנעשה בוידאו ארט בפרינג' בשנים האחרונות, מכיוון שיש בזה משהו שמתרחק מאוד מהבסיס עליו נבנה התיאטרון- הכאן והעכשיו, אך זאת הייתה עבודה יפייפיה גם של הצלם וגם של אבי שכוי, מעצב הבמה. לוריא צילם את המתרחש לדמות באותו הרגע בזוויות צילום מרתקות, דבר אשר העביר בצורה אמנותית מאוד את הטלטולים שעוברים על נפשה של הדמות, עד כדי כך שהתמונות על המסכים היו מובנות יותר מהמתרחש על הבמה ושיקפו את המצוקה שלא חוויתי מכיוון הבמה.

הטקסט המקורי שכתבה גזינה דאנקוורט הגרמניה מדבר על אהבה, אהבה טהורה של אישה לגבר, אהבה שנגמרה. זהו סיפור על אוהבים ופגועים, על כאב וכמיהה לזה שעזב. סיפור פשוט. פשוט ונוגע. הבחירה של נאוה צוקרמן להפוך את עורו ולתת לו קריצה לעולם הזוהר והריאליטי לא נחוצה כאן. זוהי אישה במשבר נפשי, כמה פשוט וענוג. מכאן בעצם מתחיל הבלבול שציינתי קודם בעקבות הניסיון של נאוה ליצור שפה תיאטרונית חדשה. הדמות במחזה שלה היא שחקנית שמאסה בחייה ה"נוצצים", אך מהרגע שהיא מסתגרת באמבטיה היא מדברת על אהבה, היא כואבת, היא מותשת, היא מתמוטטת, היא הוזה אבל היא לא מזכירה את עולם הבידור. נשאלת השאלה למה נעשה העיבוד הרחוק מהמקור הזה? האם בעידן שלנו סיפור על אהבה נכזבת כבר לא מספיק מרגש?

בדף ההצגה כותבת נאווה צוקרמן ש"אין כאן מה להבין", אבל כל הקהל שישב יחד איתי באולם חיכה להבין משהו, רמז קטן למה לעזאזל האישה הזאת לא מפסיקה לדבר ובעצם לא אומרת שום דבר ברור. לבסוף, חוויתי רגע אחד של חסד כאשר שרה פון שוורצה אמרה כמה משפטים בודדים בגרמנית, שזוהי גם שפת המקור של המחזה וגם שפת האם של השחקנית. אז, רק אז הרגשתי את הכאב שלה, את הצורך באהבה, וראיתי את הטירוף בעיניה ושמעתי את הזעקה.

אני תוהה אם בין אינספור האלמנטים התיאטרליים, אולי כמה משפטים בשפת המקור היו מספיקים בשביל להבין את כאבה של אישה בודדה, כי אם אין כאן מה להבין אז יש כאן מה להרגיש ובשביל להרגיש אין צורך בכל כך הרבה.

בתום ההצגה ובצאתנו מהאולם, אני מתקרבת ליתר הצופים, חייבת לשמוע מה בפיהם. הפעם עקבתי אחרי שלושה צופים בגיל הזהב שאמרו בינם לבין עצמם שהם לא הבינו הרבה אבל ככה זה בפרינג', ואני כל כך הצטערתי לשמוע את הטענה הזאת. לא רבותיי! פרינג' במקורו הוא תיאטרון ברור, שנועד להעביר מסר ברור, ולגרום לצופה לחשוב ולהעמיק במה שהם ראו, על ידי כלים תיאטרליים אחרים ושונים מהנורמה. כולי תקווה ששיחתם לא נגמרה בזאת.

תאריכים נוספים:

31.03.12 בשעה: 20:30

בתיאטרון תמונע