קלאסיקה בעירום מלא

על ההצגה "מדיאה"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

נתחיל מהסוף. קהל לא רב הגיע ביום שישי בערב לצפות ב"מדיאה", עבודתם החדשה של שלמה פלסנר ואנסמבל "כאן", אבל מחיאות הכפיים היו סוערות. בניגוד למקובל בהצגות רבות, שבהן הקהל מתחיל לנהור אל מחוץ לאולם כבר עם רדת המסך ומוחא כפיים חלושות בדרכו ליציאה, במקרה הזה נשארו הצופים לשבת דקות ארוכות. מעוצמת מחיאות הכפיים ניתן היה לחוש בהערכה הרבה ובהכרת התודה שרחשו הצופים לצמד השחקנים הנפלא, אודליה סגל וניסו כאביה, וליוצרי ההצגה, שלמה פלסנר ועידו בורנשטיין. הכרת התודה הייתה מוצדקת. לעתים נדירות בלבד, זוכים הצופים לצפות בעבודת תיאטרון שמגיבה לרוח התקופה, שמישירה מבט אל המציאות העכשווית, מתארת אותה, ובכך גם פועלת לעיצובה. אמנם, הצופים חזו במחזה שנכתב לפני כ-2500 שנה, אך היו שותפים לדיאלוג עם השחקנים על הקונפליקטים שמעסיקים אותם ואת החברה האנושית כולה, היום.

את המחזה "מדיאה" מאת אוריפידס אין צורך להציג. סיפור הנקמה המחרידה של מדיאה ביאסון, בעלה שזנח אותה, הוצג מאות פעמים לאורך ההיסטוריה, בעיבודים שונים. בגרסתם, החליטו פלסנר ובורנשטיין להשתמש במחזה כחומר גלם בלבד, ולהשיל מעליו את כל הטקסטים למעט שלושת הדיאלוגים של מדיאה ויאסון ומספר קטעי מקהלה שהולחנו כשירי רוק, ולהוסיף טקסטים נוספים המתארים את חיי היום-יום של זוג ישראלי בורגני בן זמננו. הוא גבר נרקיסיסט וזחוח, היא אשת קריירה שאיבדה את נעוריה. הוא אב שמתהדר בילדיו אך לא נוקף אצבע בגידולם ("נדבי מתבכיין כל הזמן, כמוני"), והיא אם שלא מצליחה לשלב בין המחויבויות הדומסטיות למחויבויות הקרייריסטיות שלה. את הטקסטים העתיקים והחדשים מבצעים סגל וכאביה כשפניהם לקהל, כל אחד בצד אחר של הבמה, ספק שומעים ומגיבים לדברי האחר, כמעין שני מונולוגים עצמאיים שנפגשים כמעט במקרה.

מדיאה - נילי ממן

"מדיאה". צילום: נילי ממן

עיבוד זה, הוא כמו הפשטה של הטקסט מכל מאפייניו המבניים והסגנוניים וזיקוק הדרמה לחלקיקיה הקטנים ביותר הניתנים לחלוקה. מטרתו אינה להציג גרסה חדשה למדיאה, אלא להשתמש בחומרי הנפץ המיתיים, העל זמניים, שטמונים במחזה ולהציב בעזרתם שאלות חדשות על מצב האנושות כיום. מדיאה ויאסון, עירומים מעלילה וממבנה דרמטי קלאסי, הופכים לייצוג מיתי של הקונפליקט המגדרי שתופס לאחרונה מקום מרכזי בשיח העולמי. ישנם שני כוחות בעולמה של ההצגה – כוח נשי וכוח גברי – ומסע הנקמה של מדיאה הוא מאבק בדיקטטורה הפטריארכלית שמייצג קריאון. אותו זוג ישראלי-בורגני הוא תמונת ראי של מדיאה ויאסון, שיחסיהם מקבלים מימוש נורא פחות, אך מונעים על ידי אותם כוחות הרסניים של מאבק המינים.

זו הפקה מאוד מינימליסטית, והעירום (למרות שהשחקנים נשארים לבושים לכל אורכה) הוא מוטיב מרכזי בה. הבמה עומדת ריקה, למעט שני כיסאות ושני מיקרופונים. מצלמות שמצלמות את השחקנים עומדות גלויות לקהל ומשדרות את התמונה למקרן, שגם הוא מונח במרכז הבמה ויוצר על הקיר האחורי דימויים קליידוסקופיים שונים של צמד השחקנים. ניסו כאביה לבוש בז'קט שמזכיר בגדים של קצין בצבא, ומתחתיו חולצה שקופה, ואודליה סגל לבושה בבגד ים מלא, מעליו מעיל ארוך, על ידיה תכשיטים. כמו הטקסטים, גם הבמה והשחקנים מקולפים מכל סממן חיצוני מיותר. השחקנים עומדים על הבמה חשופים ופגיעים, בניגוד גמור לאשליית הכוח שמצויות בה הדמויות שהם מגלמים. האשליה מתפוגגת בשתי פסגות משחק מדהימות: כאשר מדיאה מנסה לאזור כוח ואומץ כדי לרצוח את בניה ("קום לבי, קח נשק") וכאשר מגלה יאסון את מזימתה של מדיאה ומצליח רק לקרוא בעליבות למדיאה "לביאה, רוצחת ילדים".

שתי נקודות השיא לוקחות את הייצוגים המיתיים של הגבריות והנשיות לקצה. הן מראות לצופים מה עלול לקרות אם המאבק בין המינים ימשיך במסלולו הנוכחי – הגברים מנסים לשמר את כוחם בעוד הנשים מנסות להיות חזקות יותר מהגברים. זהו קרב ללא מנצחים. שני הצדדים יורדים מן הבמה מובסים. ההצגה מפליאה לתאר את התהליכים החברתיים שמתרחשים בחברה האנושית בזמננו. אלה זמנים מרתקים שבהם משתנים יחסי הכוחות, כפי שנאמר במחזה "הנהרות זורמים לאחור", אך ההצגה משאירה גם פתח לשינוי. אם יצליחו המינים לשתף פעולה ולכונן מודל חדש של כוח, תוכל האנושות יחד לכוון מחדש את זרימת הנהרות.

"מדיאה"

אנסמבל כאן

מחזה: אוריפידס

תרגום: אהרון שבתאי

טקסטים נוספים: עידו בורנשטיין

עיבוד ובימוי: שלמה פלסנר

משחק: אודליה סגל וניסו כאביה

מוזיקה: קובי ויטמן

במה ותאורה: איריס מועלם

וידאו: איריס מועלם ונמרוד צין

עיצוב תלבושות: דינה קונסון

ע. במאי: יסמין שטיינמץ

הפקת וידאו: נמרוד צין

הפקה: שני קינסטלר

מנהלת אנסמבל כאן: נילי ממן

צילומים: אורי רובינשטיין

מועדים נוספים: 

16-17/10/18 | 20:30 | מוזיאון תל אביב לאמנות

השמש שורפת את הפנים

על ההצגה "זריחה"

מאת: אירית ראב

פנים. אולפן. לילה. ילדה מנסה להבריק את סט הצילומים, מנסה להוציא את הדבר הזהוב הבא.

פנים. בית. לילה. ילדה מנסה לצאת מחיבוק הדוב של הוריה, מחוסר היכולת של אמה להבין, להקשיב או לראות אותה בכלל, מהניסיון העקר של אביה להפוך אותה לארט-דירקטורית מספר אחת, למה שהוא אף פעם לא יהיה.

פנים. לב. לילה. ילדה מנסה להוציא את הג'וקים מראשה, להוריד את מגננת קוצי הציניות ולאפשר לאהובה להיכנס ולהישאר.

ההצגה "זריחה", הרצה מזה זמן מה בתיאטרון תמונע, מנסה ומצליחה להראות על הבמה את חוסר היכולת של האנשים הקטנים להגשים את חלומותיהם. תקוות קטנות וחלומות גדולים מתנקזים לכדי ריבוע טלוויזיוני אחד, ריבוע המנסה למכור מציאות של פלסטיק, מציאות בה הכול טוב ויפה, כשמתחת לפני השטח רוחשים חרקים ותולעי עץ. בהצגה, מוצגת פיסת חיים אחת – טל המנסה להיות הטובה ביותר בתחום הארט בפרסומות, אביה עמוס היוצר לה כלוב של זהב מתוך רצון שתגשים את כל חלומותיה, את כל חלומותיו, אמה כרמית המנסה להתפקס, למצוא את השלט-רחוק לדרך של עצמה ולזוגיות שהיתה להם פעם, ואת שמוליק.  שמוליק שהופך ממנקה באולפן הצילומים לסט-דרסר , ולבסוף לשותף בעיצוב הסט, ולשותף החדש בחייה של טל. מבעד לניסיונותיה של טל לפרוץ בגדול, לקבל את הקמפיין הנחשב ולהיות ג'ו קולמבו של תחום הארט בישראל, היא מאפשרת לעצמה להרגיש שוב, מאפשרת לשמוליק להוריד את הקוצים שכל כך התרגלה אליהם ולחדור אל לבה, על  אף כל הסכנות שבכך.

בתוך אותה תחפושת מבריקה של המעצבת הדגולה, ניכרת ילדה קטנה שבסך הכול רוצה שהוריה יתגאו בה, שאמה תקשיב לה, שאביה יראה אותה מבעד לחלום הגדול שטווה לה. אדווה בולה, המגלמת את טל, מצליחה לגלם את הדמות עד לפרטים הקטנים, דבר הניכר אפילו בתנועת אצבעותיה, בתנועה ילדית של אי שקט. גל פרציגר, המגלם את שמוליק, מצליח להרטיט גם את הלבבות הכי קשוחים ומשום מה להסיט את הדיון שלאחר ההצגה לכיוונים אינטימיים משהו. יואב בר-לב ואסתי זקהיים, המגלמים את ההורים, הנם נהדרים ומצליחים לבטא בחן ובהומור את ההורים של כל אחד מן הצופים. זקהיים אף מצליחה לחדד את האופי האמיתי של כרמית, שמתחת למעטה האימהי הנסלד ניכרת אישה שפשוט מתגעגעת לבעלה.

צילום: גדי דגון

השילוב בין פלסנר הבמאי לבין בורנשטיין המחזאי הנו מוצלח גם בין כותלי התיאטרון. המילים של בורנשטיין רוקמות עור וגידים לכדי בלקבוקס המשתנה כהרף עין ללוקיישנס חדשים. עם זאת, העיצוב המרשים של איתן לוי לא מצליח לבטא כראוי את ההתמקדות בשחקן. לאחר ההצגה, הבמאי והשחקנים נותרו כמה רגעים בכדי לשוחח עם הקהל ולאפשר לו לשאול שאלות. במהלך הדיון, פלסנר הסביר כי אחד העקרונות המנחים את תיאטרוןכאן, קבוצת תיאטרון המציגה כבר זמן רב ברחבי תל אביב, ואף הציגה בפסטיבל אדינבורו הקודם, הוא להחזיר את הזרקור אל השחקן.

באמצעות הורדת האביזרים והתפאורה למינימום, תוך התמקדות במשחק, בימוי וכתיבה, הקבוצה מבקשת להחזיר את התיאטרון אל מקורותיו. עם זאת, הצהרה זו לא ממש ניכרת לעין בהצגה "זריחה" שכן הבמה גדושה אביזרים מתחלפים – החל מריבוע מתכת זוהר, דרך מבני מתכת ופלסטיק ההופכים לכיסאות, מיטה, מכונית, דלפק ועוד, וכלה במיני אביזרים קטנטנים המקנים לכל מיקום את האופי הייחודי לו. לכשעצמם, אין בכך דבר רע, שכן התיאטרון צריך מיני רקוויזיטים בכדי ליצור את העולם הבדיוני. עם זאת, יש פה מעין דיסוננס בין הצהרות הבמאי לבין יישום העקרונות בשטח. מרבית הסיכויים כי הקהל יכול היה להבין את המתרחש על הבמה גם ללא כל הפאר הזה, אולי זה אפילו היה מעצים את התכנים על הבמה ואת הניסיונות הכושלים להפוך את החיים הפשוטים למבריקים יותר. על אף זאת, אין ספק כי מדובר בפנינה תיאטרלית של ממש, וכמו כל פנינה אמיתית, גם יופיה של הצגה זו ניכר רק כשמעמיקים את המבט ומעזים לפתוח את הצדף המלוכלך.

"זריחה"

תיאטרוןכאן

מאת: עידו בורנשטיין

בימוי: שלמה פלסנר

משחק: אדוה בולה, יואב בר-לב, אסתי זקהיים וגל פרציגר.

כוריאוגרפיה: רונית זיו

תפאורה:  איתן לוי

תלבושות: דנה ברלינר

תאורה: חני ורדי

ע.במאי וניהול הצגה: ירדן אורלובסקי

הפקה: מיכל נוימן

מועדי הצגות נוספים: 23/7 פסטיבל הפרינג' בבאר שבע.

באוגוסט, מחזאי ובמאי ההצגה מתארחים בפסטיבל בניו המפשייר ויוצרים קריאה מבוימת של ההצגה. אם במקרה אתם באזור, אתם יותר ממוזמנים.

כל העולם במה

מאת: מערכת מרתה יודעת

* השחקנית הנהדרת קת'לין טרנר, ששיחקה בין היתר בסרט "בעקבות האוצר הרומנטי" וגילמה את אביו של צ'נדלר בסדרה "חברים" (נזכרתם?) חוזרת אל במת תיאטרון ארנה שבוושינגטון. לפני כמה שנים היא שיחקה שם ב"חלום ליל קיץ", וכיום היא חוזרת בהצגה The Kick-Ass Wit of Molly Ivins. הצגה זו, שנכתבה על ידי האחיות-תאומות-עיתונאיות מרגרט ואליסון אנג'ל, ובוימה על ידי הבמאי דיוויד אסביורנסון, מתארחת בוושינגטון מטעם תיאטרון GeffenPlayhouse, ועומדת להציג שם החל מה-23 לאוגוסט.

* תזמורת היוקליילי של ברוקלין, מציגה בכורה עולמית למחזמר Missionary in Manhattan: A
Mormon Musical המציג את סיפורן של שלוש נשים-אחיות שאיבדו את בעלן בלב מנהטן. תוך כדי
חיפוש, הן הופכות כל שיר פופ אפשרי לשיר הלל לאל, בשילוב אמונה גדולה, שיער מנופח,
ושלושה יוקליילי קטנים. המחזמר מציג בניו יורק, כחלק מפסטיבל DREAM UP, עד ה-9 לספטמבר.

קת'לין טרנר בהצגה The Kick-Ass Wit of Molly

* אם אתם בניו יורק, יש לכם עוד שלושה ימים ליהנות מההיצע המרהיב והאמנותי של פסטיבל הפרינג' הבינלאומי המציג על במות תיאטרון שונות בכל רחבי העיר. כל כרטיס עולה רק 15 דולר, ובין היתר תוכלו לראות את וויצק, כולם היו בניי, אליס וחור הארנב ואפילו נציגות ישראלית משלנו – "כלבים" של עידו ברנשטיין, בבימויו של שלמה פלסנר. למה העובדה הזו נחבאת אל הכלים ולא מוזכרת בראש חוצות, אתם תגידו.

* דומיניק ווסט ("הסמויה") עומד לככב בהצגה "הנהר" שעומדת להציג החל מאוקטובר הקרוב, על במת תיאטרון הרויאל קורט בלונדון.  זהו שיתוף הפעולה השני של הבמאי איאן ריקסון והמחזאי ג'ז באטרוורת' שעבדו יחדיו לראשונה בהעלאת ההצגה ג'רוזלם, שגרפה תשואות רבות.

* המחזמר המפורסם "משפחת אדאמס" עומד לעמוד על הראש ולהעלות באוסטרליה. המחזמר עומד להציג בשנת 2013, בכיכובם של ג'ון ווטרס (כוכב הטלוויזיה האוסטרלי) וקלואי דלימור בתור גומז ומורטישה אדמס.