מותר התיאטרון על הנטפליקס

ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

שלום שמואלוב, שחקן, במאי ויוצר שבמהלך הקריירה המגוונת שלו עשה תפקידים על במות רבות, הן בתיאטרון הרפרטוארי והן בפרינג', מנהל בשלוש השנים האחרונות את הצד האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. השנה הוא פורש מהתפקיד המאתגר, אחרי כמעט שנתיים של קורונה, בהן נאלצה הנהלת הפסטיבל להעבירו מסוכות לחנוכה, ומהבמה אל האינטרנט, ולהתמודד השנה עם חזרה לבמה בעיר שעברה אלימות קשה וקונפליקט מהותי בין יהודים לערבים.

שלום שמואלוב. צילום: אילן בשור

הוא מספר שכל שנה חשב שזוהי השנה הקשה ביותר. ובכל שנה, הנהלת הפסטיבל ושמואלוב, עמדו שוב בפני הפתעה וסוגים נוספים של קשיים שלא ניתן היה לצפות להם קודם, אך הצליחו לצלוח אותם. השנה עולה שוב הפסטיבל, אחרי ולמרות הכל, בנחישות ובאמות מידה אמנותיות ואנושיות שהיו הקו המנחה של הפסטיבל.

"ה- DNA של הפסטיבל הוא חברתי פוליטי. הוא כזה היום ותמיד היה, ואני מקווה שיהיה כך גם בעתיד. אם זה ישתנה, זה כבר לא יהיה פסטיבל עכו" שמואלוב אומר, "קולות שמבקשים מפסטיבל עכו להיות משהו אחר, אני חושב לעצמי, למה שלא תקימו לכם פסטיבל חדש שיענה על הציפיות שלכם ותניחו לפסטיבל עכו להיות מה שהוא". מה שהוא, זה אומר: פסטיבל צעיר, שנותן במה לקולות חדשים, בועטים, שמרשים לעצמם לעשות דברים אחרת, לחדש בצורה מהותית, להצביע על תופעות חדשות ואחרות, לאתגר ולהביא קולות מהותיים שאינם נשמעים בתיאטרון הישראלי לסוגיו. זהו פסטיבל שמנסה למשוך אליו גם קולות מהחברה הערבית שבתוכה מתרחש הפסטיבל, משימה לא קלה. יוצרים ערבים רבים לא מוכנים להשתתף וצריך למשוך אותם. "אנחנו לא ויתרנו על השתתפות יוצרים ערבים", שמואלוב מוסיף ומציין, "ועמדנו על כך שבכל שנה תשתתף הצגה אחת בערבית. לשם כך צריך להגיע למספר יוצרים שיגישו מועמדות, כדי שניתן יהיה לבחור ביניהם".

מי באמת קובע את הרפרטואר ואיך הוא נקבע?

"יש לנו ועדה אמנותית, בה חברים מאיה ערד יסעור, עופר עמרם, מאייסה מסרי וניר מנור. הם אלה שקיבלו וקראו את כל 238 ההצעות שקיבלנו השנה. אגב, בכל שנה אנחנו מגיעים לשיאים חדשים במספר ומגוון ההצעות. לשם השוואה, ב-2019 קיבלנו 170 הצעות. אנחנו לא קובעים נושא מראש. יש לנו קול קורא  שעבדנו עליו קשה כדי שיעביר את הציפיות מההצגות שמוצעות לנו. אנחנו מחפשים, בין השאר, יצירות רב תחומיות שמסוגלות לעשות שימוש בחללים המיוחדים שיש להם פה. נושא נוסף שאני שם עליו את הדגש הוא העולם הדיגיטלי. נראה לי שהכיוון הזה לא בא מספיק לידי ביטוי, באופן מוזר, בתיאטרון המסורתי".

מה זה אומר?

"העולם שלנו הוא עולם שבו אנחנו כל הזמן עם עין לכיוון הטלפון. זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו חווים פה רגע של מחול ושם נגן מטורף. אני מוצא שהאמירה 'כבו את הטלפונים' שנאמרת לפני הצגה היא כבר לא רלוונטית. מבקשים מהקהל להשתיק את הגירויים. התפקיד שלנו הוא להתחרות ברמת הגרייה הזאת. לא צריך להוריד את רמת הגירויים מסביב, אלא להיות חלק מהם. תקופת הקורונה הביאה לכך שהיוצרים עצמם הביאו באופן טבעי הרבה יותר התייחסות לטכנולוגיה המתקדמת בתוך יצירתם. זה הגיע ב'בום' בהמון הצעות".

מה עוד הביאה עמה הקורונה?

"כשמקבלים מאות הצעות רואים מגמות. מלבד הדגש הטכנולוגי, ראינו נושאים נוספים שעלו מהקורונה. בדידות, למשל. גם אלימות בתוך המשפחה. מופיעה גם ציפייה לתיאטרון אימרסיבי, שמצפה מהקהל להיות חלק מההצגה, להשתתף בה ממש, להביא לכך שהצופים יהפכו לדמויות בהצגה. למשל, המופע toyzzz שהוא מעין מסיבת כאוס, כולל שמונה רקדנים ושמונה נגנים, אבל הקהל ממש משתתף במופע מטווח אפס, וכל אחד מהמשתתפים רואה דברים אחרים וחווה חוויות שונות. כנראה שאחרי המרחק החברתי, הנגיעה מטווח קרוב כל כך היא סוג של תשובה.

אני חושב גם שהקורונה הציפה ביתר שאת את השאלה, מה מותר התיאטרון על נטפליקס. שאלה אחרת שעלתה היא, איפה טעינו. איך חשבנו שאנחנו חיוניים לחברה הישראלית ולמעשה, היינו הראשונים להיסגר והאחרונים לחזור והקהל לא חלק על זה. היו אנשים שאמרו לנו, לכו תעבדו במשהו אמיתי. נוצר כאן שבר. שאלת החיוניות הגדולה שעלתה בקורונה העלתה שאלות שמעסיקות גם את היוצרים.

הרפרטואר השנה הוא בלי שום ספק תגובה לקורונה, שאנחנו עדיין בתוכה, וההשלכות שלה. גם נושאים חברתיים ופילוסופיים עולים בהקשרים הללו. הצגה כמו 'לפני מי להשתחוות' מראה איך הרבה נושאים חברתיים קשורים לשאלות של חוק מול מוסר, ועד כמה אנחנו נענים לדרישות של השלטון, גם כשהוא מנוגד למוסר שלנו, ומה זה עושה לנו".

אי אפשר להתעלם מכך שעכו הייתה מרכזית במהומות ובקונפליקט היהודי-ערבי, והנה אנחנו חוזרים לעיר שיהודים נמנעו מלבקר בה.

"נורא עצוב. העיר פצועה, החלום של חיים משותפים נראה כאילו התרחק מאוד. החיים המשותפים הם בנפשו של הפסטיבל. אין לנו דרך אחרת, אלא לשאוף לשלום ולשוויון, ודרך האמנות היא הדרך הנכונה ביותר. הפסטיבל השנה הוא דרך לחזק את הקולות השפויים".

עכשיו כשאתה עוזב את הניהול האמנותי של הפסטיבל, מה אתה מקווה עבורו?

"אני מאוד מקווה שהתקציבים שלו יגדלו. כדי שהפסטיבל יוכל להמשיך לעודד את יצירות הפרינג' צריך לאפשר להם יותר מבחינה הפקתית, לאפשר להם אפשרויות מעולם האמצעים החזותיים, לתת להן אפשרות להיות הפקות מושקעות. הסכומים שמושקעים בו כיום הם אפילו לא עשירית ממה שמושקע בהצגה קטנה בתיאטרון הרפרטוארי. אנחנו כמובן דואגים שההפקות ייראו טוב, אבל כדי לעשות ניסיונות אמיתיים צריך משאבים כלכליים רבים יותר. אני מקווה שהפסטיבל ימשיך להיות מקום לצעירים ולגילוי כישרונות.

"בפני מי להשתחוות". צילום: אילן בשור

מבחינתי האישית, אני מאוד מסופק ממה שעברתי. היה לי מאוד מאתגר וזכות גדולה לעבוד עם יוצרים נהדרים. בכל פעם שסיימתי הפקת פסטיבל חשבתי שזה היה הכי קשה, ואז גיליתי שלא. למשל, בשנה שעברה הכנו מפגש עם קהל ונאלצנו לעבור לדיגיטלי. לא ניתן כיום לחזור למה שהיה כאילו כלום לא קרה. בסופו של דבר, ההתייחסות למרחב הדיגיטלי תכנס לדעתי למרחב העבודה שלנו. משהו בעולם הישן נגמר ומתחיל משהו חדש".

איך אתה רואה את הדרך שעשית מאז שנכנסת לתפקיד?

"נכנסתי בעת משבר, שדרש את שיקום האמון של היוצרים ושל הקהל. כבר ב-2018 אמון היוצרים חזר, וב-2019 חזר גם אמון הקהל. הפסטיבל היה סולד-אאוט עוד לפני שהתחיל. לשם כך היה צורך לתת לאמנים את התחושה שאין פה משהו קליקאי, שיש חופש ביטוי, התחושה הזאת חלחלה אל הקהל שחזר אלינו, והבין שתמיד יהיה לו מעניין בפסטיבל."

לאן הולכת הקריירה שלך עכשיו?

"אני חוזר לשחק בהבימה, בהצגה 'דבר על מקום המצאם', ומביים במסגרת 'אספמיא' הצגה בשם 'שיר ערש לגבר', עם מרב גרובר ושירי גדני, ויש לי עוד לא מעט פרויקטים בקנה. אני הולך לביים מופע שהוא שילוב של דרמטי ומוזיקלי. קיבלתי את זה שאני טיפוס מורכב, ואני לא רק שחקן, לא רק במאי, לא רק מנהל. אני נע בין התפקידים, ובכל פעם אני צריך להבין מה נכון לי באותו זמן".

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר יתקיים בחול המועד סוכות, 21-24/9/21.

לפרטים ומועדים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

הפסטיבל לתיאטרון צעיר

ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

פסטיבל עכו מנסה להיות אחר, שונה, בועט. העניין הוא שהפרינג' של היום הוא כולו כזה. כל הצגת פרינג' היא אחרת, שונה, בועטת ונושכת. הפרינג' הישראלי מעלה נושאים שונים מזווית אחרת, בצורה אחרת. הוא מדהים. אם הוא לא כזה, אין לו כמעט זכות קיום.

בימים של פרינג' כזה לא קל, או שמא קל יותר, לבחור הצגות לפסטיבל עכו שמגדיר את עצמו כפסטיבל לתיאטרון אחר. ניסיתי לבדוק זאת עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי החדש של הפסטיבל. שמואלוב נכנס לתפקידו אחרי המשבר הקשה שעבר על הפסטיבל בשנה שעברה, ובו התמודדות עם פסילת הצגות והתפטרות המנהל האמנותי הקודם. המשבר הזה, שאולי נראה פחות בעין הציבורית, זעזע את עולם התיאטרון.

שוחחתי עם שמואלוב, שהצעד הראשון שעשה בקריאה ליוצרים להגיש הצעות לפסטיבל היה לבקש הצעות לתיאטרון פוליטי חברתי.

"אנחנו מתעסקים בתכנים ובצורות של התיאטרון האחר. אני עסוק בהקשבה לרחשי הלב של היוצרים ומצד שני אני מאוד ברור עם הכיוון שאני רוצה לקחת אליו את הפסטיבל למשך שלוש שנים. צריך לאזן בין השניים".

מה חשוב במיוחד בבחירת יצירות לפסטיבל?

"אנחנו צריכים להרגיש שהיוצר מחובר ליצירה בכל נימי נפשו. שהיא הדבר החשוב ביותר שהוא רוצה וצריך לעשות. שזאת לא יצירה ל'בינתיים', לא משהו שהוא עושה עד שיצור את יצירת חייו. מבחינתי, ההצגה הזאת, שתתקבל לפסטיבל, היא יצירת חייו".

תמונת פרופיל שלום שמואלוב - אילן בשור

צילום: אילן בשור

ראיתי שרבים מהיוצרים הם אנשים צעירים.

"אכן, רובם צעירים. אפילו מאוד צעירים".

מהם הנושאים המרכזיים של הפסטיבל השנה?

"יש התייחסות מיוחדת לפוליטיקה של זהויות, עם התאמה

מיוחדת לרוח התקופה. למשל, מתוך 180 מההצעות שקיבלנו כעשרים היו בהשראת הזהות היהודית, ארון הספרים היהודי, המסורת. למשל הצגת התחרות 'שמיימים'. הצגה אחרת, שהיא הצגה אורחת, 'חלב ציפור', עוסקת במשבר הזהויות של הבדואים. מצד אחד יש אח שנשאב למודרנה, עורך דין, שמעוניין בהתיישבות קבע, ומצד שני אחיו החקלאי שמעוניין במסורת, ואב אחד שמצפה מהם להגיע להסכמה בלתי אפשרית.

בחרנו גם תיאטרון מחול, הצגה אורחת של שקד מוכיח שמביאה מתח בין המחול המסורתי לבין סגנונות מודרניים כמו היפ הופ עם קבוצה של אתיופים, ילדים, צעירים ומבוגרים. כל אלה מתייחסים לזהויות שונות ולקונפליקט ביניהן".

מהו היחס לקהל? האם יש התייחסות למה שהוא רוצה לראות?

"אנחנו מתייחסים לקהל כאילו הוא רואה את כל ההצגות ושואפים לתת לו תוכנית מגוונת שמקנה לו ערך. הערך הוא בעיקר בקולות השונים שהפסטיבל מביא ממגזרים שונים. כל זה עם הקסם המיוחד של פסטיבל עכו".

ולפסטיבל יש אכן קסם וייחוד משלו, וגם למראות המיוחדים מעכו, שבזמן הפסטיבל משלבת בין מראות בוהמיים לבין המראה הייחודי של עכו והעכואים.

איך אומרים פמיניזם בסינית?

על ההצגה "מולאן"

מאת: אורית איזנשטיין

כבר שנים רבות אני מבקרת בהצגות מתוקף עבודותיי השונות. לא תמיד הן היו מהסגנון המועדף עלי או מתוך בחירה חופשית, אבל אני מצליחה להכיל גם את אלה שהן לא בדיוק My cup of Tea. לפני מספר שנים הגעתי לענף הצגות הילדים, עוד לפני שהפכתי לאמא בעצמי, ובהתחלה היה לי קשה להתחבר לז'אנר אבל עבר זמן והתרגלתי. כנראה שהצגות ילדים הן טעם נרכש. כשמגיע השלב לצרף את הצאצא לחוויה, היא מקבלת עומק נוסף. הראיה מבעד עיניו של הילד אינה דומה לזו של ההורה, בעוד שאנחנו רוצים לחדש, לרגש, לגוון, הם דווקא דבקים במוכר ובידוע מראש, במיוחד בגילאים הקטנים. הצאצאית הפרטית שלי כבר גדלה והגיע הזמן לעלות שלב בהצגות הילדים. לבילוי הראשון שלנו יחד כילדה בוגרת יותר (עוד מעט בת 10) בחרנו את מולאן של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.

ההצגה מגוללת את סיפורה של מולאן, נערה סינית החיה בכפר קטן. יום אחד מגיע לכפר שליח הקיסר ומודיע שההונים האכזריים פלשו לסין והקיסר מצווה על כל משפחה לשלוח גבר אחד למלחמה נגדם. מולאן אינה מוכנה שאביה החולה יתגייס למלחמה ומחליטה לעשות מעשה – היא מתחפשת לגבר ומתגייסת לצבא במקומו. על אף המשוכות הרבות שהוצבו בפניה, מולאן מצליחה להפוך ללוחמת נועזת ואף להתמנות לסגנו של המפקד הנערץ עליה, אך במהלך אחד הקרבות מתגלה התרמית, מולאן מואשמת בבגידה ומגורשת מהצבא. כשהיא שומעת כי המפקד האהוב נלקח בשבי היא חוזרת כדי להצילו, זוממת תחבולה מחוכמת ובזכותה יתר חיילי הפלוגה משחררים את המפקד, והסינים מנצחים במלחמה. קיסר סין מעניק ללוחמת הצעירה אות הוקרה, משפחתה זוכה בכבוד ומולאן זוכה באהבה.

מולאן2 -כפיר בולוטין.png

מולאן. צילום: כפיר בולוטין

אתחיל מהסוף – יצאתי מההצגה והרגשתי שבא לי לצעוק – הנשים שולטותתתת. אני מודה שמעולם לא ראיתי את הסרט של דיסני במלואו ותמיד חשבתי שמולאן היא עוד נסיכה מנסיכות דיסני שנמצאות במרכז עלילה מאוד שוביניסטית, והנה, הגיעה הנערה הפשוטה מהכפר והראתה לכל הגברים מה היא שווה. ניסיתי להבין מה בדיוק בדמותה של מולאן גרם לי לצאת מההצגה בתחושה כזו, למרות שכבר ראיתי אי אילו הצגות ילדים בהן הדמות הראשית היתה בת חזקה, הנלחמת באויבים ומנצחת, מנצחת, אך הן מעולם לא גרמו לי לרצות להעניק להן את דגל הפמיניזם.

לאחר מחשבה, נראה לי שהצלחתי לפצח את התעלומה. דמותה של מולאן נבנתה בצורה חכמה, רובד מעל רובד שנתנו עומק לדמות והרבה נקודות הזדהות של הקהל איתה. היא היתה בת מסורה לאביה הנחושה לעשות הכל בכדי להצילו, נערה צעירה החוששת לצאת למלחמה, חייל(ת) אמיצה שלא מהססת להילחם, אישה צעירה שמפתחת רגשות חיבה למפקד שלה, ומעל לכל, אישה הפועלת בחוכמה נטולת אגו בכדי להשיג את המטרה האישית והלאומית. בסך הכל, מולאן רק רוצה את החופש לבחור בחברה שוביניסטית קשה שההסבר התמידי ל-"למה לא?" הוא – "ככה זה בסין". מי שלא הולכת בתלם נחשבת לכישלון, מביישת את משפחתה ואפילו נידונה לגזר דין מוות. כאשר מולאן זוכה למחמאה האולטימטיבית, שהיא נלחמת כמו גבר, היא עונה בחוכמה: "אני לוחמת כמו אישה וזה קצת יותר טוב".

דון לני גבאי בתפקיד מולאן היא לא הליהוק המושלם לטעמי, היא מעט עדינה לתפקיד וחסר בה הצד הקשוח והמחוספס שהייתי מצפה לו כדי להדק את האמינות בתפקיד הגבר, אבל בסך הכל היא נושאת אותו בחן רב, כולל שירה, תנועה ואפילו אקרובטיקה, ומיישרת קו עם הקאסט הגברי בעיקר באיכויות הריקוד והתנועה אותן היא מפגינה באופן מדויק.

שלום שמואלוב בדמות המספר, המהווה גם מעין קול פנימי של מולאן, מנתח בחוכמה את החוויות שהיא עוברת במהלך העלילה ועוזר לה להתמודד עם החששות והפחדים, ולהכיר בכוחה הגדול – גם אם לא תמיד הפיזי, הכוח המנטלי שלה והחוכמה תמיד ניצחו. אין ספק ששמואלוב עושה כאן עבודת משחק נפלאה. בקולו הנעים ובנוכחות הבימתית, הוא מוביל את חוט העלילה, מוסיף רגעי אתנחתא קומיים מצוינים ומתבל את כל הסיטואציות במבחר אמרות חכמה סיניות וגם כאלה שלא, ורק נכתבו כדי למנף את הצד ההומוריסטי. ליאור חקון מצוין ומדויק בתפקיד המפקד, מלא בנוכחות כריזמטית על הבמה.

מולאן - כפיר בולוטין

מולאן. צילום: כפיר בולוטין

בניגוד להצגות ילדים לקטנים יותר, בהן הבמה נוטפת צבעוניות והתאורה מוסיפה אפקטים וצבעים נוספים עד שלפעמים מתחשק להתחבא מאחורי משקפי השמש ולא להסתנוור מהשפע המיותר הזה, במולאן עיצבו את הבמה והתלבושות ברוח הסינית כיאה להצגה שעלילתה מתרחשת בסין. השימוש בצבעים אדום, שחור ולבן נעשה בצורה מדויקת, התפאורה והתאורה עוצבו בפשטות ובקווים נקיים, מבלי להסיט את תשומת הלב מהשחקנים, ובכך תרמו עוד יותר להצגה.

אם נחזור שוב להשוואה בין הצגות הילדים הצעירים יותר לבין הצגות השלב הבא, אם בהצגות הקטנטנים משולבים שירים רבים, מסיבות רבות ושונות, בעיקר בגלל שלקטנים קשה לעקוב אחרי מסה גדולה של דיאלוגים, בהצגות לילדים בוגרים יותר יש הרבה יותר תיאטרון נטו ופחות שירים. השירים הבודדים ששולבו במהלך "מולאן" היו במידה, נעימים ולא צעקניים מדי, ועוטרו בכוראוגרפיה מוקפדת ואקרובטיקה קלה. אפילו קטעי התיפוף בסגנון מיומנה שולבו בצורה יפה, על אף שלא הלמו את הרוח הסינית שנשבה מהבמה.

כיאה להצגה המבוססת על סרט דיסני, "מולאן" הסתיימה ב"סוף טוב" שהיה קצת קיטשי מדי לטעמי האישי, אבל היי, חשוב לזכור שיש ילדים בקהל וצריך לתת להם לצאת מהאולם בנימה חיובית ושמחה. הצאצאית וחברה שצפו בהצגה נהנו מאוד. "זה הרגיש כמו 5 דקות וההצגה נגמרה" צייצו בשמחה, ולי זה בהחלט מספיק.

מולאן

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

מחזה ובימוי: צביה הוברמן

משתתפים: דון לני גבאי, שלום שמואלוב, ליאור חקון/טל דנינו, עומר זימרי, רני אלון/יוסף אלון, אור משיח, תום אפלבאום/יגאל ברנר, יוחאי גרינפלד, ליאור זוהר.

מילות השירים: גיל צ'רנוביץ

מוזיקה מקורית: ליאור רונן

כוראוגרפיה: קים גורדון

תפאורה: שני טור

תלבושות, מסכות ובובות: לימור הרשקו

וידאו: נמרוד צין

תאורה: מאיר אלון

שפה ודיבור: מרגלית גז

אביזרים: נרקיס אלבה

עוזר בימאית: אסף פרידמן

מועדים נוספים:

29/8/18 יום רביעי בשעה 10:30  | מוזיאון ארץ ישראל אולם קלצ'קין.