קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – נעמה ארמון!

מאת: הילה ציגל

נעמה ארמון, שחקנית ויוצרת, בוגרת בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. בשנה השלישית ללימודיה שיחקה בהצגה "ביאטריצ'ה" בבימויו של שי פיטובסקי, שהמשיכה לרוץ בצוותא. ארמון שיתפה פעולה עם פיטובסקי גם לאחר מכן, כשהחל לנהל את קבוצת הצעירים של הבימה, מלבד ארמון, הקבוצה מונה את לאה גלפנשטיין, אלינור פלקסמן, אייל רדושיצקי, יובל שלומוביץ', הראל מוראד, שחר רז ועודד אהרליך, רובם יוצאי סמינר הקיבוצים. במסגרת קבוצת הצעירים ארמון שיחקה בהצגות "ארץ חדשה", "החוטם" ו"מיסיה דה פורסיניאק". כמו כן, שיחקה בהצגה "עניין של גברים", מאת ובבימויה של עמית זרקא.

בימים אלו, ארמון משחקת בהצגה "איש עומד מאחורי אישה יושבת" בהבימה, פרי עטו של חנוך לוין, כמו כן, משחקת בהצגה "אדם לא מת סתם" ומשחקת בהצגות קבוצת הצעירים, הרצות מדי חודש.

נעמה ארמון נשואה לרוי קלדרון, שחקן תיאטרון.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה –  הצגה מצויינת שראיתי לאחרונה נקראת ״ד.נ הקדוש ברוך הוא״ בבימוי עמית זרקא ורותי אוסטרמן, בוגרות סמינר הקיבוצים. ההצגה רצה בתיאטרון יפו הלא הוא התיאטרון הערבי עברי. תיאטרון אמיתי, חי, לא מתפשר שמוציא אותך מהאולם בתחושה שעברת חוויה חשובה ומעצימה.

2. התפקיד שעשיתי שהכי התחברתי אליו – קשה לי להחליט איזה מ״הילדים״ אני הכי אוהבת. זה תלוי תקופה. אני יכולה להגיד שכל תפקיד שמלמד אותי משהו חדש הוא תפקיד משמעותי וכיפי. בהצגה האחרונה בהבימה, ״אדם לא מת סתם״ בבימוי שיר גולדברג, אני מפעילה בובה של כלבה ששמה זיווה ואני מאוהבת בה ברמות קשות 🙂 .

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אמונות תפלות הן תפלות וסתמיות, לא מתחברת. אבל אני יכולה להגיד שאמא שלי קנתה לי לפני כמה שבועות חוט אדום מהכותל. קשרתי אותו לרגל קשירת פרפר כי אני לא יכולה לעלות עם זה לכל הצגה, ויום אחד בדרכי הביתה ראיתי את החוט שמוט בחדר המדרגות של הבניין. בעלי אמר לי 'עזבי אל תרימי, זהו, העין הרעה התפקעה'. צחקנו, אבל החוט נשאר על הרצפה. מה שצריך לקרות קורה, זאת האמונה היחידה.

4. ההשראה שלי – אנשים באופן כללי, ברחוב, באוטובוס, במקום העבודה, פוליטיקאים. גם חפצים הם מקור טוב להשראה לדמויות. האנרגיה שלהם, הקצב, הריח, הצורה.  אמן חוקר פוקח את עיניו ברחוב ומקבל השראה בכל מבט.

5. ישנה כפיות בלילה עם – סדר השינה במיטה: מימי החתולה, אני, פיט החתול ורוי בעלי. אשכרה ישנים כפיות, לא צחוק.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – הסירוס. אנשים חסרי ביצים. בלי תעוזה לא מגיעים לשום מקום. נשארים לאונן על הצרה הכספית. אבל אמנות אמיתית ומתפתחת לא יכולה להרשות לעצמה למצוא חן. אני לא אומרת שהמציאות פשוטה אבל לדעתי עדיף להפסיד קהל הדיוט כדי להתחיל לקבל לאט לאט דור חדש של קהל סקרן ודעתן.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – מהרגע שהסתכלתי במראה וזיהיתי את עצמי 🙂 .

8. אם לא הייתי שחקנית הייתי – יש המון אופציות.. רקדנית, מטפלת, אגרונומית, מתנדבת ברופאים ללא גבולות.

9. הכי סקסי בעיני – צניעות וחוש הומור. פזילת חן ועין עצלה זה גם סקסי ואנשים שקמים בבוקר, יש להם פרצוף סקסי בעיני.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה – אני מזכירה לעצמי שאני יוצאת לקרב על חיי ולא לשכוח ליהנות ממנו עד הסוף, נשימת חיזוק ויוצאת לבמה.

דבר מעבר למחשבה, אינו קיים כאן

על ההצגה "התקלה"

מאת: אירית ראב

קצת מצחיק לכתוב עכשיו על הצגה שעלתה לראשונה לפני שלוש וקצת שנים.  כאילו היתה שלג דאשתקד. עם זאת, להצגת פרינג' שרצה מאז ועד עכשיו, כשבפעמים רבות, אם לא בכל הצגה, האולם מלא, מגיעות כל התשבחות. יוצרי תיאטרון, בייחוד יוצרי פרינג', יודעים כי אין דבר קשה יותר מלהביא קהל להצגה ורבים הם המקרים בהם סך היושבים באולם עולה בקושי על סך השחקנים בקאסט. עם זאת, במקרה של "התקלה", הקהל ממשיך לזרום. ולא בכדי. העולם הנפתח אל באי האולם הקטן של תיאטרון צוותא הנו מוזר, גרוטסקי, קומי ואפל, כל זאת בניצוחו של שי פיטובסקי. צוות השחקנים כולל את הראל מוראד, לאה גלפנשטיין, אייל רדושיצקי, יואב היימן ויובל שלומוביץ'.

ליין ההצגות הפיטובסקיות כולל הצגות טובות רבות כגון החוטם או ארץ חדשה, אולם התקלה מהווה את אחת ההצגות הראשונות שאופיינו על פי מגע ידו הייחודי של הבמאי. שחקני ההצגה, פרט ליואב היימן, הם כיום חלק מצעירי הבימה, שפיטובסקי הוא הבמאי שלהם. התקלה החלה במקור כהפקה של החוג לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים (שפיטובסקי ומרבית השחקנים הם בוגריו), ובעצם מהווה את ההארד קור של פיטובסקי. משם הוא רק התפתח והתפתח, לכדי הצגות מורכבות, פיזיות ומרהיבות. אולם כולן מתמקדות בסיפור אחד קטן ופשוט, בפריפריה של הערים. כנאמר בסיפור מאת פרידריך דירנמאט, עליו ההצגה מבוססת, הטרגדיות הגדולות ביותר מתרחשות במקומות הקטנים ביותר.

ההצגה מספרת על אלפרד טראפס, סוכן נוסע של טקסטיל. בשל תקלה ברכבו המפואר, הוא נאלץ ללון את הלילה בעיירה קטנה ושכוחת אל, בביתו של זקן טוב לב. או לפחות, כך הוא נראה. בערב בו טראפס מתארח, מגיעים חבריו של המארח, כולם משפטנים בדימוס, ומזמינים את האורח למשחק אותו הם נוהגים לשחק בכל פעם שהם מגיעים לביקור. במשחק הם נוהגים להחיות משפטים מפורסמים בהיסטוריה, כאשר כל אחד משחק את התפקיד שעסק בו לפני שפרש לגמלאות. אולם, הדבר שהם הכי אוהבים לעשות זה לשחק בחומר חי, ולכן הם מזמינים את האורח להיות הנאשם במשפט. טראפס מסכים, נלהב להחיות ערב שנראה בתחילה משמים ביותר. אך ככל שהמשחק מתפתח, הגבולות מטשטשים ואין ברור יותר מהי האמת ומהו המשחק.

טשטוש הגבולות הזה מתבטא בעיקר על ידי התפאורה והאביזרים, או החוסר בהם.  פרט למסגרת כחולה ומרובעת על פני הרצפה, אין תפאורה כלל על הבמה. כמו כן, אין כמעט אביזרים. ביתו של המארח, על חדריו הרבים, החצר ואפילו הנדנדה, נבראים על ידי השחקנים עצמם. כך גם הריהוט, המשקאות והארוחה על אינספור מנותיה. בצורה זו, כאשר המארח ואורחו עולים אל החדר בו הוא עומד ללון, הם עושים זאת על אחד השחקנים המגלם את המדרגות הלולייניות. באותה סצינה, השחקנים מגלמים את הארון ומגירותיו. כשנכנסים אל עובי הקורה, מגלים כי האביזרים המועטים שכן ישנם על הבמה, הכוללים בסך הכול מזוודה, כובע ובד כחול, מגיעים מתוך העולם החיצוני ממנו מגיע טראפס.  בדומה לדברי הסניגור של טראפס, אשר מציין כי דבר מעבר למחשבה אינו קיים כאן, העולם הנברא בבית המארח ומערכת המשפט הפרטית הנוצרת בו, מתהווים יש מאין.

הפיזיות הניכרת, אלמנט דומיננטי בבימוי של פיטובסקי, כמו גם השימוש בכל הגוף ובקול, מאפשרים ליצור אפקט בימתי וקומי מרהיב. בצורה זו גם תכסיס בימתי וותיק של דמות הנופלת על הבמה, מנסה לקום ולא מצליחה, מקבל כאן את הטאצ' הגרוטסקי של כל ההצגה. גופם של השחקנים עוטה את התלבושות שעוצבו על ידי כנרת טופז (שאחראית גם על התפאורה), ומעניק לכל אחת מהדמויות את האפיון הייחודי לה. בצורה זו, התובע העורבני,לובש מעיל פראק ארוך המאריך את דמותו (ואת השחקן שגבוה גם ככה) ומקנה לו הופעה כאילו הרגע יצא משיר של אדגר אלן פו. בדומה, לפילֶא הזקן, המסייע בדרך כלל בהוצאה לפועל של גזר הדין, יש גיבנת וכרס קטנה, דבר המעניק לו מראה משולשי משהו. דבר זה מאפשר לשחקנית לאה גלפנשטיין להפוך את עורה ואת מינה בבת אחת. האיפור העשיר של השחקנים, הדומה לזה של ראשוני הבימה, מאפשר להם לעטות שנים רבות, ולהיות מבוגרים בהרבה מסך גילם האמיתי. כל אלמנטים אלו, כמו רבים אחרים בהצגה, מאפשרים לקהל לראות ולחוות את העולם הנוצר לפניהם, בעוד המשחק בתוך המשחק קורם עור וגידים.

מעניין לציין דווקא כי יואב היימן, המגלם את אלפרד טראפס, שיחק לפני שנים רבות בהצגה צל חולף של  תיאטרון החאן. בהצגה זו, כמו בהצגה התקלה, מועלים נושאים כבדי משקל כמו התבגרותה של אישה והאהבה הפיזית שנוצרה בינה לבין אחיה כשהיו צעירים, וקשה לשים את האצבע האם קרו הדברים או שלא היו מעולם.

וותק ההצגה, והעובדה שהשחקנים חשים בנוח ויודעים כל תנועה, רפליקה וג'סטה בתוך העולם המופלא הזה שיצרו לעצמם, מאפשרים להם לאלתר תוך כדי ולהעניק חיים רעננים יותר להצגה. בצורה זו, גם בעיות טכניות כאלו ואחרות מקבלות טאצ' ייחודי, כאילו היו תנועה מכוונת ומבוימת היטב.

בנוסף לכל הנאמר, בשורה התחתונה, ובנימה אישית: לכו, לא, רוצו להצגה.

ההצגות הבאות:  15/6 21:00, 21/6 20:30