חיים או תיאטרון?

על ההצגה "פונדק הרוחות"

מאת: אחינעם אלדובי

בעצם כתיבת שורות אלו מצוי פרדוקס. הצגה מתרחשת רק פעם אחת. היא בת חלוף, היא חד פעמית, מתרחשת בזמן – מתהווה בכל פעם מחדש במהלך הערב, ומשתנה בכל פעם מחדש ערב אחרי ערב. חווית הארעיות של התיאטרון מאירה את חווית זמניות החיים, כמו ביקור לערב בפונדק דרכים. לעומתם, ביקורת התיאטרון מנסה לתפוס בשולי החוויה המתנדפת, בשורות כתובות היא עוצרת את הזרימה, מנציחה את שחולף. כך שכתיבת שורות אלו יוצר פרדוקס, פרדוקס שנמצא בבסיסו של המחזה "פונדק הרוחות".

שמחתי לשמוע שתיאטרון "החאן" בחר להציג את המחזה "פונדק הרוחות" של אלתרמן, מעין המשך לעונה הקודמת בה העלו את המחזה "כנרת כנרת", פרי עטו. "פונדק הרוחות" הוא מחזה סמי-אלגורי, עמוס סמלים, רעיונות פילוסופים על זמן ואמנות, הֶרְמֵזים, וכמובן, עברית מתוחכמת, יפה ושנונה של אלתרמן. הסתקרנתי לכתוב ביקורת להצגה זו, כיוון שבפעם האחרונה (והראשונה) שמחזה זה עלה בתיאטרון רפרטוארי, על במת תיאטרון הקאמרי בשנת 1962, עשתה הביקורת של חיים גמזו סנסציה שלמה ואף הובילה לקיום סימפוזיון בנוכחות אלתרמן, שלונסקי, דן מירון והבמאי גרשון פלוטקין, שנועד לדון בנקודות שעלו בה (לקריאת פרוטוקול הסימפוזיון לחץ כאן). ובכן, חמושה בשמחה ובסקרנות עשיתי דרכי אל אולם התיאטרון. ערב ירושלמי קריר והאולם מלא בסטודנטים (הו, ההטבה המבורכת של "החאן": 4 במאה) ובתלמידי מגמות תיאטרון. מראה זה כשלעצמו הוא הצלחה של תיאטרון "החאן" כמוסד תרבות; דור צעיר נחשף אל יצירות עבריות בשפה עשירה.

פונדק הרוחות - יעל אילן

פונדק הרוחות | צילום: יעל אילן

ההצגה מתחילה באשמורת הבוקר המעוצבת על במה חשופה ופונקציונלית, כמו המחזה שנמצא מעל הזמן והמקום. שרטוט מערכת היחסים ועיצוב הרגע הרה הגורל בו חננאל מחליט לעזוב, מובעים בקטעי תנועה משוייפים שבמרכזם אוניסונים, תנועות אחידות, של חננאל ונעמי המרמזים על אחדותם ברוח. שבירת האוניסון מעידה על הניתוק המתרחש בין השניים, ניתוק כובל. חננאל (אריאל וולף) הולך אחר ההכרח ללכת לעשות אמנות, ובעידודה של נעמי (סוזאנה פפיאן) הוא מוכר אותה לחלפן לשתיים עשרה שנים שבסופן הוא מתחייב לשוב. כשעל גבו תרמיל ובידו הכינור, יוצא חננאל לדרך ומגיע לפונדק דרכים. בפונדק פוגש במפעיל תיבת נגינה המופיע, יחד עם הקוף שלו, בדקלום גורלות ומזלות לקהל הנאסף סביבו. תמונה זו, כמו שאר התמונות הקבוצתיות במחזה, מעוצבת תנועתית בצורה הדוקה ויפה, ונוסף אליה עיצוב התלבושות המקאברי, ועם זאת העליז, שמעביר יפה את שפת המחזה.

כשעוזבת קבוצת האנשים, פוגש חננאל בפושט היד – מלאך המוות, אותו מגלם יהויכין פרידלנדר. פרידלנדר מפליא לגלם את דמות פושט היד המסתורית, משחקו מצוין, שקול, חמקמק ומכיל את הרבדים השונים של דמותו המסתורית. תורמת לו גם תלבושתו – באופן כמעט ולא מורגש, אך נוכח, מעוטרות כנפיים שחורות על מעילו. חננאל בוחר להעסיק את פושט היד כאמרגנו ובכך למנוע ממנו ליטול את חייה של נעמי, ובכך כובל עצמו פעמיים: אל נעמי המחכה בבית החלפן, ואל פושט היד המתלווה אליו לכל מקום.

בפונדק הם פוגשים בפונדקית (עירית פשטן) שדמותה נעה באופן לא מדויק בין חידתיות לפתיינות. כמי שמייצגת את הארעיות של החיים ושל התיאטרון, עיצוב הדמות קצת מגושם ולא קוהרנטי. יוצא דופן הוא הרגע בו היא מביעה את הצורך העמוק שיביטו בה כדי שתתקיים, רגע זה היה מדויק משחקית ומיזנסצנית והעביר היטב את משמעות האמנות שלשמה התכנסנו – אם אין קהל, גם התיאטרון עצמו לא קיים.

עיצוב הדמויות והתלבושות של הרוחות-האמניות יפה, אם כי באופן אישי הצטערתי שהרוחות עוצבו כשיכורים, שמילותיהם מטושטשות בשכרותם, ולא כייצוג של יושבי קפה "כסית" (שכיום, בחלוף השנים, רובם, אכן, רוחות) המלהגים על דא והא. דווקא מילים אלו מביעות בצורה ישירה ושנונה את הביקורת העצמית של אלתרמן על אנשי הרוח, האמנים ומבקרי האמנות.

פונדק הרוחות2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

לאחר הלילה בפונדק יוצא חננאל לדרכו האמנותית המתפתחת, המוצגת במקביל לחייה של נעמי המדרדרים בבית החלפן. חייהם משתקפים זה בשל זו, כמו במראה הפוכה. שימוש מושכל בהליכונים בעיצוב הבמה מוסיף להבעת הזמן, המרחק והמצב הנפשי של הדמויות. כך מתגלגלת ההצגה, בהצצות לדרך בה האמנות נובעת מהחיים, עד לתמונת תום שתיים עשרה השנים. נעמי, המחכה לשוב חננאל, נקרעת בין הקולות השונים בתוכה: בין התקווה לייאוש ובין מציאות גופה הדואב לחוסן האיתן אותו היא רוצה להעביר. תמונה זו, היא עיבוד מוצלח של כמה דיאלוגים ומונולוגים לכדי מונולוג עשיר אחד, המבוצע בצורה מצוינת על ידי סוזאנה פפיאן. חננאל מגיע, בוחר שלא להיכנס לביתם, ובכך חורץ את גורלה, ואת גורלו.

עד כאן העלילה, אך זהו לא הסיפור. הסיפור הוא על ההכרח שבאמנות וביצירה, הוא על גורל וארעיות, חיים ומוות. בהפקת "החאן" מוצגת עלילת המחזה כטרגדיה בה הגיבור חותם על עסקה עם השטן, המעניקה לו הצלחה ואשת-חיק יפה (הפונדקית), הוא חוטא בהיבריס, מסתנוור מהצלחתו ומתעלם מההקרבה של האישה שהיא מקור כוחו. בכך, הצלחתו ואהבותיו נלקחות ממנו והוא נשאר לבדו. ההחמצה הגדולה של הפקת "החאן" היא העיסוק ברובד העלילה ולא בסיפור המחזה, כמו שאומרת הפונדקית לנעמי: "טיפשה, אין זה סיפור של שתי נשים המחזיקות באיש אחד! אין זה סיפור של אהבים!"

לתחושתי, הסיבה להחמצה גדולה זו טמונה בעיצוב דמותו של חננאל, המצטייר כמי שנהירתו אחר הנגינה לא באה מתוך ההכרח ליצור אמנות, אלא מתוך הרצון להיות 'סלב'. בשום רגע בהצגה לא ראיתי ולו רגע אחד אמיתי של אהבה, תשוקה, התמסרות, כאב, קריעה, התייסרות או התמסרות לחיידק הזה, להכרח, לגורל ליצור, גורל המצוי בשמו של חננאל, חננ-אל. לאור עיצוב דמותו, ניתן לחשוב שמהות האמנות והצורך בעזיבתו את נעמי היא להתהולל, לעשן סיגרים ולשבת בספא. משחקו דל, שטחי, ללא סאב-טקסט, והוא מאבד את הקונפליקט המרכזי של המחזה, את המקום בהם האמנות והחיים הם אחד – פונדק ארעי וחולף.

פונדק הרוחות3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

החמצה נוספת היא השימוש בדמותו של בעל התיבה. דמות זו קיבלה זמן במה רב: הקריאה הוראות בימוי ושילבה משיריו של אלתרמן לאורך המחזה. לטעמי, הוספת שיריו של אלתרמן לטקסט המקורי גורעת מההצגה, והרי כשאלתרמן רצה לשלב שירים הוא שילב (כדוגמת שיר הפונדקית). אילו רק היה בעל תיבת הנגינה יושב בצד כל ההצגה ומתבונן במתרחש, הרגע המכריע של מות המזל, מותו של הקוף בידי בן החלפן, היה מקבל את מקומו הדרמטי והסימבולי, ודמותו של בעל התיבה היתה מקבלת לא רק זמן במה, אלא גם משמעות.

מרכיבי ההצגה והשחקנים ברובם טובים, כך שההצגה טובה, אך היא מותירה טעם נלווה של החמצה ופספוס, כמו היתה בסיפור של מישהו אחר, או כדבריו של רוח ג': "זרקנו את התוך, אבל את הקליפה, את המילים! השארנו […] קיצור דבר, עשינו את ההפך מן הנחוץ."

 

פונדק הרוחות

תיאטרון החאן

מאת: נתן אלתרמן

בימוי: שיר גולדברג

משתתפים: דודו בן זאב, אריאל וולף, אור לומברוזו, שחר נץ, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, אריה צ’רנר, ניר רון, איתי שור, יניב סגל

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: טל קלשון

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

תנועה: אריאל וולף

שפה ודיבור: ענת זמשטייגמן

עיצוב הקוף: אמירה פנקס וסטודיו מרבה ידיים

למועדים נוספים ולדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק  

תהיי יפה ותצעקי

על ההצגה "היי יפה"

מאת: אירית ראב

2005. צוותא תל אביב. האולם הקטן היה עמוס מפה לפה בצופים וצופות שהגיעו לראות את היצירה החדשה של נתלי פינשטין ושיר גולדברג. במסדרונות החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בו היצירה נוצרה לראשונה כפרויקט גמר של פינשטין במסלול שחקן יוצר-חוקר של התואר השני, הנפשות ליחשו שהיא חושפת בצורה מקורית ובועטת את כל העניינים הנשיים שתמיד הוסתרו מעבר לדלת הסגורה של החדר משלה. על הבמה הקטנה בצוותא 2, היצירה הגשימה את אותן לחישות, הציגה באופן ייחודי ונוקב את כל אותם סטריאוטיפים נשיים שהחברה הפטריארכלית עדיין מנסה לשמר. חשפה, בין היתר, את האוכל שאנחנו רוצות לטרוף ומתביישות; את הגזרה שאנחנו מנסות לטפח בהתאם לאיזשהו אידיאל יופי שמזמן אבד עליו הכלח ואת הריטואלים שאנחנו מקיימות בכדי להגשים אותו; את תפקידי האישה מצאת החמה עד צאת הנשמה; את המחזור החודשי שיוצג בצורה ההו-כה-מזעזעת ועם זאת באופן הכי מתוק שיש. כל זה, בשירה ותנועה ומילים של מדריכי יופי וטיפוח משנות החמישים. המילים אמנם הדיפו ריח של פעם, אבל הסבטקסט הצליח לפרוץ את השורות ולחדור ללבותיהם של הצופים.

2018. תיאטרון הקאמרי בתל אביב. 13 שנים עברו מאז שהיצירה "היי יפה" עלתה לראשונה על הבמה והיא עדיין מופיעה ברחבי הארץ, כמו גם באולם הבית שלה בתל אביב. קילומטראז' של 13 שנים בעולם הפרינג' זה הישג מטורף, מעטות הן ההצגות שאכן מצליחות לעמוד באתגר הזה. יש להניח שהסיבה העיקרית לכך שההצגה עדיין מציגה על הבמות, מעבר לתכנים והרלוונטיות, היא הנשים שעומדות מאחוריה ושמתמידות במשימה הלא פשוטה הזו. יש לציין במיוחד את המפיקה איילת השחר סיידוף, שבשל רצונה לגרום לנשים נוספות להיחשף לתכנים האקוטיים של היצירה, היא ממשיכה לדחוף אותה לאורך הדרך, בהתנדבות.

היי יפה - אייל לנדסמן 2

היי יפה. צילום: אייל לנדסמן

על אף שעברו 13 שנים, היצירה עדיין בועטת, עדיין נוקבת, עדיין מעולה. כמו יין שהשתבח עם השנים, הקטעים הדרמטיים על הבמה רק השתפרו עם הזמן, נעשו מדויקים למשעי. הקאסט השתנה במהלך השנים וכיום משחקות בו קארין מרום, אפרת קרמזין-וייסמן ונתלי פינשטין. על הפסנתר, אותה אדי זיסמן המוכשרת, שגם הלחינה את המוסיקה שליוותה את המילים והתנועות. הסטריאוטיפים אותם סטריאוטיפים, בועטים יותר, אקטואליים לא פחות, לאור תנועת Metoo העולמית ומחאת הנשים השוטפת את הארץ. נדמה כאילו חלק מהם כבר לא רלוונטיים, כי במת הפרינג' כבר הכילה מאז עשרות יצירות נשיות שהציגו את הקרביים הנשיים, אבל זה רק לכאורה, שכן חלק מהצופות והצופים שראו את ההצגות ברחבי הארץ הביעו זעזוע וחרדה בשל המוצג על הבמה. אף אחד/אחת לא יצאו מהאולם באמצע, אך עדיין, ניכר כי לפתע נחשפו לכדורי האבק ולחרקים המתים שמתחת לשטיח והזיזו ראשם תוך צקצוק או בעתה.

למרות היות הבימוי משובח והמשחק מעולה והקטעים מדויקים, לעיתים הם היו מדויקים מדי, כאילו אחדים שויפו עד אבק. לדבריה של פינשטין, עמה שוחחתי לאחר ההצגה, הדיוק הוא מכוון. יותר מכך, היוצרות מבקשות לשמור בקפדנות על אותו בימוי, אותה מיזנסצינה, אותה שפה של פעם, מבלי להתעדכן ברזי השעה, בכדי לגרום לקהל להבין שכמו אז, גם היום, לא השתנה דבר. עם זאת, משחקן של שלוש השחקניות התגלה במלוא איכותו דווקא ברגעים ה-"אמיתיים", כשתקשרו ישירות עם הקהל. לדוגמה, בקטע בו השחקניות ירדו מהבמה וחילקו ג'לי לצופים, היה זה מרתק להביט באופן בו הגיבו לקהל – ניסיונותיהן החוזרים ונשנים לשכנע את הקהל לקחת כוסית ג'לי או להפגין את יכולותיו המשובחות של האדום האדום הזה. באופן אירוני משהו, הדיוק קיבל ביטוי בצורה מקסימלית דווקא בעת תגובות בלתי צפויות של הקהל – כאשר פינשטין המחישה כיצד האישה צריכה להתנהג בעת "הצרה החודשית", היא הגיבה לצחוק צופה אחד והשתהות צופה אחרת בקומיות במינון נכון, לא יותר מדי ולא פחות מדי, בסגנון הרוזנת גרנת'הם. הג'סטות שלה לאותו צופה המום המחישו עד כמה חוסר הדיבור על הדבר הזה שאנחנו מתמודדות איתו כל חודש הוא מגוחך.

היי יפה - אייל לנדסמן

צילום: אייל לנדסמן

מרבית הקטעים בהצגה התבססו על שני מדריכי יופי משנות החמישים, שסביר להניח נחשבו לרבי מכר בקרב הנשים של אז. בין לבין, היו שני קטעים שלא התבססו על המילים המנחות, אלא על פרוטוקול משפט רצח ושיריה של לאה גולדברג. לדבריה של פינשטין, הם נועדו להפגין את הצד הפחות יפה של האישה, אבל למעשה, הם עשו הרבה יותר מזה. בשניהם, האישה היא הבובה המופעלת, וגם כשהיא פועלת ולוקחת את החוק לידיים כדי להגן על עצמה מהבעל המכה, חוטי החברה והמשפט עודם אוחזים בה חזק. על אף החוטים, הזעקה הרועמת שלה נשמעה מבעד לכותלי בית המשפט, עד לבמת התיאטרון והחוצה, לעולם האמיתי.

בקטע שהתבסס על כתבי לאה גולדברג, אפרת קרמזין-וייסמן גילמה והפעילה בובה-אישה מבוגרת המחכה לאהובה שיחזור. על אף השנים שעברו, על אף שהיא יודעת שהוא כבר לא יחזור לעולם, היא מחכה לו, ממאנת להאמין שהזמן חרש בה קמטים. בזכות המשחק המפעים של קרמזין וייסמן, הבובה-אישה היתה קורעת לב במובן הטוב של המילה. הכמיהה שלה למה שלא יחזור ולא יתממש לעולם, התקווה להחזיר את הגלגל לאחור ולאחוז בשנים האבודות הללו, התממשו בצורה נפלאה ומכמירה.

למרות השנים שעברו, על אף שההצגה נוצרה לראשונה טרם זמנו של פייסבוק, אי אז מעבר להרי החושך, היא כל כך רלוונטית גם היום, כאשר צבע אדום כדם נשפך ברחובות ונשטף בגשם. בזכות יכולותיה התיאטרליות, היצירה מאפשרת להסיט זרקור על נשים באשר הן, כפי שהן באמת.

היי יפה

תיאטרון הקאמרי

על פי רעיון מאת נתלי פינשטין

בימוי: שיר גולדברג

שחקניות יוצרות: נתלי פינשטין, אפרת קרמזין-וייסמן וקארין מרום

מילים, לחנים מקוריים, ניהול מוסיקלי ופסנתר: אדי זיסמן

מפיקה: איילת השחר סיידוף

תנועה: רועי סרוק

עיצוב חלל ואביזרים: סונה הרטוניאן-קורצר

עיצוב תלבושות: אולה שבצוב

עיצוב בובה: רותי אבליוביץ'

עיצוב תאורה: מרטין עדין

צילום: אייל לנדסמן

מועדים נוספים:

5/2/19 | 14/3/19 | 21:00 | תיאטרון הקאמרי

(טל' להזמנות: 03-6060960)




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.