על ההצגה "האם יש מקקים בישראל?"

מאת: דנה שוכמכר

העלילה של ההצגה "האם יש מקקים בישראל?" מאת ניסים אלוני ובבימוי מרט פרחומובסקי עוסקת בלהקת שחקנים נודדת בראשות האמרגן אוסקר מאק-מנדל. להקת השחקנים נעה בין ערי אירופה ומציגה מופע בידור העוסק בייסורי היהודים. ללהקת השחקנים מצטרפים לייבו הפלסטיני ומוד הנוצריה, דבר אשר יוצר מתח רב בקרב חברי הלהקה, בייחוד בלוט השחקן המוביל. תוך כך, מצטרף פראנץ, מפקד מחנה ריכוז לשעבר הנחשב למת. הוא מופיע פתאום וגורם לטלטלה רבה עבור ביאטו הליצן, שכן בין השניים התפתח רומן אסור, במהלך תקופת המלחמה. לקלחת זו, נוספים גם צמד רוצחים המחפשים דרכים שונות לפגוע בחברי הלהקה. נראה כי במחזה של אלוני יש הכל – נאצים, יהודים, ניצולי שואה, טרוריסטים  דמויות מן המקרא, ערבים ומנהלי קרקס.

בשנת 1987 התחילו להפיק את ההצגה בתיאטרון "הבימה", בבימויו של ניסים אלוני. עם זאת, באמצע העבודה, אשר ארכה למעלה מחצי שנה, ההפקה הופסקה והמחזה נגנז. לאחרונה, מרט פרחומובסקי הרים את הכפפה המאובקת והתניע מחדש את ההפקה, שעובדה מחדש על ידו ועל ידי דורי פרנס.

מהעולה בהצגה, אין ספק שאלוני אהב תיאטרון וכתב לתיאטרון עם כל העומק והבסיס האינטלקטואלי הנדרש לכך. אהבת התיאטרון וניתוחו בהחלט ניכרים על ידי המשחק הוירטואוזי של השחקנים, הלחנים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של יוני רכטר, ועיצוב התפאורה היפה של זוהר שואף. ההצגה מוצגת באולם "בלאנש רפפורט" האינטימי ומתחילה כשהשחקנים נמצאים ביציע ולאחר מכן יורדים במדרגות לקהל. בשלב מסוים השחקנים עולים על הבמה ובחלק השני של ההצגה, יורדים שוב לקהל. השחקנים עוברים בין הצופים והקרבה הגדולה והתנועה המתמדת בין אזורי המשחק גורמות לקהל הקשבה רבה יותר- מדובר על הפקה דינאמית בה אין שעמום לרגע.

שיתוף הפעולה הנפלא בין מרט פרחומובסקי, דורי פרנס וצוות השחקנים המרהיב הצליח להפיק סצנות תיאטרליות מרהיבות המציגות דימוי למדינה וחברה, חשש מפני זוגיות, תיאטרון ויחסים בין שחקנים ובמאים. כך למשל בטריאלוג היפיפה בין לוט, לייבו ומריה, על אף השוני ביניהם, הם חושפים את חששותיהם המשותפים בכל הנוגע לשייכות ללהקה וזוגיות.

לכל דמות במחזה יש את האפיון הייחודי לה. כך, למשל, דן שפירא מגלם את לוט, המתמודד עם גיבנת קבועה ואינו מצליח להיפטר ממנה. הוא מבטא בבהירות רבה את הלבטים שלו והקשיים. שפירא יוצר דמות שלמה ורציפה המתבוננת על הקושי שלה. רועי אסף מגלם את ראשיד איבן קייסון- יהודי בתחפושת. אסף מצליח להעביר את הקרע בין הדמות אותה הוא מגלם לבין דמותו האמיתית. פרופסור גד קינר מגלם את פראנץ, נוכחותו על הבמה מרהיבה והוא מגיש רגעי משחק של מלאכת מחשבת. קינר שולט בתפקידו בכל רמ"ח איבריו החל בקולו ובמחוות השתיקה שלו. לצדם, כל להקת השחקנים מציגה הופעה וירטואוזית בלתי נשכחת.

לסיכומו של דבר, אין ספק כי ההצגה מציגה שיתוף פעולה מרגש בין תיאטרון הבימה במסגרתו יצא לפועל המחזה הגנוז שאלוני לא הצליח להעלות. מרט פרחומובסקי עיצב הצגה חדה כתער ויש לו הברקות בימוי בדוגמת עיצוב סצנות דרמטיות עוצמתיות ויצירת מצבים מרשימים, הנארגים עם מלאכת משחק מרשימה ביותר של צוות השחקנים, ויוצרים יחדיו יצירה מרשימה ומפעימה.  

האם יש מקקים בישראל?

תיאטרון הבימה

מאת: ניסים אלוני

בימוי: מרט פרחומובסקי

שחקנים: דן שפירא, רועי אסף, נעמה פרייס, אדית אסטרוק, אברהם הורוביץ, גד קינר קיסינגר, ערן שראל, אוהד שחר, דודו גולן, אמיתי קדר, נועה ירקוני, שירי לוטן, דני ברוסובני, בר פלד

נוסח ההצגה: דורי פרנס, מרט פרחומובסקי

לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: זוהר שואף

עיצוב תלבושות: רוני בורשטין

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

עיצוב תנועה: לירון דינוביץ

עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב

במאיות משנה: לירון דינוביץ, שירי לוטן

הפקה: מרט פרחומובסקי, שירי לוטן

צילום בכתבה: דן בן ארי

מועדים נוספים:

16/6/21 20:30 sold out

18/6/21 12:00 sold out

19/6/21 21:00 sold out

28/6/21 20:30

21/7/21 20:30

23/7/21 12:00

על ההצגה "פינטה"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת אביבה רוזן

כל שנה אני נוסעת לעכו כדי לחזות בכמה מהצגות הפסטיבל. הנסיעה כרוכה בהתרגשות. עכו מאוד חביבה עלי. כך גם הפסטיבל. במשך השנים ראיתי שם כמה הצגות מרשימות ומעניינות מאוד. גם מיקום ההצגות האלטרנטיביות באולמות האבירים שהם קצת אנטי-תיזה לתיאטרון אלטרנטיבי ואולטרה מודרני בעתיקותם, אך משאילים נופך נוסף להצגות. מוזר ומעניין לראות את ההצגות באינטרנט, כשאני מקרינה את ההצגה על מסך של 65 אינטש ועדיין מרגישה את החוסר הגדול שבישיבה באחד מאולמות האבירים. ועכשיו להצגה. פינטה.

ב-1492 קרו דברים רבים. בהיסטוריה היהודית, היא ידועה כשנה של גירוש ספרד. גירוש ששינה את פניו של העולם היהודי. באותה שנה התרחש גם האירוע שהעביר אותנו מימי הביניים לרנסנס – גילוי אמריקה על ידי קולומבוס.

השנה, עדיין 2020, שנת מגיפה, גם היא, כך נרמז לנו, שנה של שינוי. או לפחות שנה בתוך תהליך של שינוי, של חלום על שינוי. כפי שקולומבוס חלם את הודו (וגילה את אמריקה) כך איילון מאסק חולם את החלל. מאסק, אחד מעשירי העולם, הקים חברות פורצות דרך על פני האדמה, כמו פייפל וטסלה. עכשיו נותר לו ליצור קפיצת מדרגה בעולם, עם עוד חברה שהקים, ספייסאקס כבר בתחילת המילניום. בחברה הזאת, כך מודגש בהצגה שלפנינו, מחפשים דרך להעביר את האנושות מכדור הארץ שהשמש שלו עומדת לשרוף אותו בעוד כמה מאות מיליוני שנים לכוכבים חלופיים. למאסק בוער למצוא אותם כבר עכשיו.

יש אנשים שפורצים דרך ומשאירים את חותמם לעד על האנושות. כך היה כריסטופר קולומבוס, שלא היו לו יומרות להציל את העולם. ויש את אלה שרוצים להשאיר את חותמם על העולם על ידי פריצת דרך. כזה הוא איילון מאסק.

וכך, אנחנו מתנדנדים בהצגה בין 1492 לבין 2020, בין קולומבוס למאסק, בין אוניותיו של קולומבוס לבין מעברות החלל של מאסק, בין החלומות של האחד לבין החלומות של השני, עוברים כמה מאות בקפיצות מפה לשם, מעולם לעולם, מאמונות ותפיסות שנעוצות בדת לאמונות שנעוצות במדע, קפיצות שמראות לנו שהשוני בעצם אינו רב כל כך.

דימויי החלל מעוצבים כך שהם נותנים תחושה שאנחנו מציצים לתוך עולם של מדע בדיוני. אמירות מדעיות צונחות על אוזננו כך, שהן גורמות לנו לספקות במדע. העבודה על תנועה, ההקפדה על פרטי ההבעות, מיקוד הצילום בתנועות מסוימות ולא אחרות, בחירות הבמאית רוני טוביאס גדעון להעביר אותנו מעולם לעולם דרך לבוש וקודים התנהגותיים, מביאים לתזזיתיות מסוימת. צריך ריכוז רב כדי להבין באיזה עולם נמצאים ומהו הקשר בין שני העולמות, בין קולומבוס למאסק, בין הימים והיבשות לחלל, בין אז לעכשיו.

פינטה

יוצרת ובמאית: רוני טוביאס גדעון

שחקנים: סביון, נעם ברמט, שירי לוטן, גיא זיידמן, מיכאל שומרון.

מעצבת תלבושות ותפאורה: אני אטדגי ילין

מעצב תאורה: יאיר סגל

מוסיקה: יובל שנהר

עוזרת במאי, מפיקה ומנהלת הצגה: טל גרוץ

תרגום: גיא זיידמן

עריכה לשונית והדרכת טקסט: שירי לוטן

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק