"אני שחקן, לא אייקון חברתי"

שיחה עם שחקן על הקושי בהיותו הומוסקסואל

מאת: כלנית בר-און

בכל פעם שאני שומעת שיר של עברי לידר, אני מנסה להבין אם הוא תירגם את השיר לאהבה בין גבר לאישה למרות שבפועל הוא כתב את זה מתוך רגשות אמיתיים לאיזה גבר שהיה מאוהב בו.

איך זה ייתכן שעברי לידר יצא מהארון כבר לפני כמה שנים ונראה שעדיין לא יצא שיר שלו שמספר על איזו מערכת יחסים ששברה את ליבו. האם אנחנו עדיין חיים בחברה כל כך צרה ומקובעת שזמר שכבר מזמן קבע את מעמדו לא יכול לשיר שיר שכזה ועדיין להיחשב כזמר מיינסטרים מצליח?

עכשיו, בואו ננסה להעביר את הדיון הזה לעולם הקולנוע. בואו ננסה להיזכר בסרט "יוסי וג'אגר" או "הבועה" שפרט לבמאי ולתסריטאי, אף אחד על סט הצילומים לא זכור כהומוסקסואל מוצהר, בטח לא יהודה לוי שנכון להיום חוזר כל לילה לזרועותיה של הזמרת הלאומית שלנו. ועדיין, הדבר נראה לנו טבעי מאוד ולגמרי אמין. באמת האמנו שיוסי אוהב את ג'אגר והבענו הזדהות גדולה עם כאבו כשג'אגר נהרג למרות שידענו  ששני השחקנים סטרייטים לחלוטין.

עכשיו בואו ננסה לדמיין סרט אהבה על מאהב לטיני שסוחף את אהובתו למסע בדרך להצעת נישואין מרגשת כשאת הגיבור מגלם שחקן הומוסקסואל מוצהר או שאולי העלמה הצעירה והענוגה שמסתכלת בעיניים מצועפות אל האהוב הנצחי שלה, חיה בשותפות עם אישה אחרת. תחשבו אם זה נראה לכם הגיוני ואמיתי.  ועכשיו, עכשיו, תנסו לשלוף מהראש, מבלי להיעזר בגוגל, בשמות שחקנים מוערכים ומצליחים בתעשיית הקולנוע או התיאטרון הישראלי, שידועים כחלק מקהילת הלהט"ב. אני לא הצלחתי, אולי אתם תצליחו.

אף פעם לא נתתי חשיבות גדולה לנטייתו המינית של האדם, ממש לא מעניין אותי עם מי כל אחד מכם מסיים את הלילה, כל עוד אני לא צריכה לשבת לצידכם ולהדליק נר וכל עוד אתם לא מתמזמזים לי מול העיניים כשאני בסך הכל מנסה לאכול משהו במסעדה בצהרי היום, אתם חופשיים להימשך למי שתרצו ומתי שתרצו. כל עוד מדובר במשהו חוקי כמובן.

אף פעם לא הבנתי את כל העיסוק הזה בנטייה מינית וזוגיות, שני מושגים מאוד אינטימיים בלקסיקון שלי ולכן גם לא הבנתי איך התקבצה לה קהילה שהמכנה המשותף שלה הוא העדפה מינית מסוימת. לכן, בשל היותי כתבת חוקרת, הצטרפתי למצעד הגאווה ביום שישי האחרון, תוך כדי שיחה עם שחקן שנקרא לו א'. א' הוא בוגר סטודיו למשחק בתל אביב, בן 29, שכעת עושה צעדים ראשונים בתיאטרון הרפרטוארי.

אנחנו מהלכים בין עשרות אלפי גאים מרחבי העולם (יש לציין שחלק מהמחזות היו לי קצת קשים לעיכול ) ומשוחחים על הא ועל דא ובין לבין גם על ההתעקשות שלו לשמור על המיניות שלו בתוך קופסא קטנה של נעליים כי למרות שבסביבה הקרובה שלו יודעים ולמרות שהוריו גאים בו ובזוגיות שלו הוא מעולם לא צעד במצעד הגאווה וגם עכשיו הוא עושה את זה מהצד כי הוא לא מוכן להראות שייכות ממשית .

"התעשייה בארץ כל כך מצומצמת ולא מפותחת ויש כל כך הרבה שחקנים וכל כך מעט יצירה, מעט מאוד הזדמנויות לשחקנים צעירים וזה נורא מפחיד להיכנס לתוך משבצת מקצועית שכזו כבר בהתחלה ולדעת שאולי לא תקבל תפקידים בגלל שאתה גיי."

א' ממשיך ומסביר לי תוך מונולוג משכנע שהייתי שולחת בשמחה לגל אוחובסקי: "קשה לבוא מנקודה נקייה וטהורה וקשה לדעת מי אני כשתווית הגיי תלויה לי על הראש. אני לא חושב שההעדפה המינית שלי קשורה ליכולות המשחק שלי. ההעדפה המינית שלי באה לידי ביטוי במיטה, בואו תראו מה יש לי להציע לכם על הבמה."

אני מקבלת את כל מה שא' אומר ומהנהנת בהסכמה ועדיין מתקשה עם הקונפילקט הזה של אדם שכל כך שלם עם המיניות שלו ועדיין מתעקש לא לשמש נציג של קהילה שהוא חלק ממנה.

"מה זה עוזר לי שאני גאה, מה זה נותן לי? את באמת חושבת שהמדינה תכיר בנו יום אחד כבני זוג לכל דבר? המדינה באמת תכיר במחאה שלנו? ממש לא, ולכן אני לא מוכן לסכן את הקריירה שלי שעדיין לא התחילה, רק כדי להילחם במלחמה שסביר להניח שלעולם לא ננצח בה במדינה הצרה הזו.

אני לא רוצה להיכנס למשבצת הספציפית הזו. אני רוצה להיות אמין וטהור מול הקהל שלי. אני לא רוצה להיות אייקון ולא רוצה לייצג שום מסגרת חברתית, אני עדיין לא יכול לייצג את עצמי, עדיין לא יודעים מי אני. אני לא מציג את הטקסטים שלי, אני צריך להיות נייטרלי. בחרתי במקצוע שבו עליי לשרת את הקהל ועם השנים אולי אוכל לבחור איזה קהל לשרת, אולי בעוד כמה שנים אוכל להציג את האמנות שלי, את היצירה שלי אבל כרגע אני במקום בוסרי ואני לא מוכן להיכנס למשבצת סטריאוטיפית שכזו."

סיפרתי לא' שאם היו מבקשים ממני כשחקנית לנשק שחקנית אחרת, סביר להניח שהיה לי קושי מסוים לעשות את זה, אבל הוא מיד ביטל את הטענה הזו והסביר שכשחקן הוא יגלם את הסטרייט הכי סטרייט שיש ואת הגיי הכי גיי שכתוב בטקסט, רק לא את הגיי שהוא.

"נישקתי גברים על הבמה ונישקתי נשים על הבמה. אני שחקן ואני עושה מה שמבקשים ממני, כל עוד זה לא פוגע בי. אני לא איבגי ואני לא אלון אבוטבול. אני לא בוחר טקסטים וכמעט בטוח שאגיד כן לכל תפקיד שיוצע לי כי אני בתהליך ואני מתפתח ואני גדל, אני צובר ניסיון ואני לומד מכל תפקיד ואני רוצה לפרוץ, אך כשחקן איכות ולא בשערים של "פנאי פלוס" או באייטמים של גיא פינס. המקצוע שלי הוא X  והאישיות שלי היאY  ואני בסך הכל רוצה שתהיה לי את הבחירה מתי להביא את האישיות שלי למקצוע.

לאורך המצעד, נראה שא' די נבוך מהמעמד. הוא לא מבין למה צריך לעשות כל כך הרבה פרובוקציה ואולי אפילו קצת פורנוגרפיה כדי להעביר איזשהו מסר חברתי ואומר שהמסרים החברתיים בהם הוא מאמין בכלל לא קשורים לחדר המיטות ולכן הוא לא מוכן להשתייך לקהילה. כששאלתי אותו אם הוא רוצה להתחתן הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן, עניתי שברור ואני יודעת כבר איזו שמלה תהיה לי ואז הוא חזר והתחכם "את שואלת אותי כאדם או כאדם הומוסקסואל?", אני מסבירה ואומרת שבמדינת ישראל לי מותר להתחתן ולו אסור. הוא כועס כשאני אומרת את המילה "אסור" ואומר שמותר לו הכל . כשהוא ירצה להתחתן, ובמידה והמדינה לא תכיר בזה, אולי הוא פשוט יבחר לא לחיות פה יותר, כי הוא חי למען עצמו ולא למען אחרים.

"ההבדל בין מדינת תל אביב למדינת ישראל הוא עצום. תל אביב מייצגת מעון גאווה בינלאומי ומאידך המדינה לא מכירה בנישואים חד מיניים ועל הדגלים של הגאווה כתוב "תל אביב יפה גאה" ולא "מדינת ישראל גאה" ולכן אני לא צועד, אני לא חושב שזה יעזור. מסיבה קיבלתי, דגל קיבלתי, שבוע גאווה, מצעדים, בתי קפה, מועדונים, ועכשיו אני יכול לשיר "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי"? איזה בית ואיזה נעליים?"

המצעד מסתיים בחוף גורדון. מסיבה מטורפת על החוף עם המוני רוקדים ומבלים, דגלים, עקרונות וערכים שמלווים קהילה של אייקונים חברתיים שרוצים להתחתן בשקט, לקחת משכנתא בשקט, להביא ילדים בשקט אבל לא מוכנים להזדיין בשקט כי דפקו אותם מספיק.

א' ואני קנינו בירה והלכנו לשבת מול הים, ראינו את השקיעה וחלמנו בשקט על חיים שקטים לא בברלין, לא באמסטרדם אלא בתל אביב. כל אחד בביתו הקט עם בן זוגו, ילדים  ואולי אפילו כלב ואם אפשר גם עם פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2015.

מה ברשת – אורי רביץ

כמה דברים שתפסנו ברשת על אורי רביץ

מאת: מערכת מרתה יודעת

* כל הדברים המוזכרים במאמר זה אינם עובדות בשטח, אלא פיסות וקטעי מידע שנמצאו במרחב הווירטואלי. על כן, אמינותם מוטלת בספק. או שלא. תחליטו אתם.

* גוגל מציע 117,000 תוצאות, 19,900 תמונות ו-21,400 סרטונים על אורי רביץ.

* כמו ליאור אשכנזי, שגילם בסדרה "השיר שלנו" את הרמטכ"ל (לא פחות), גם אורי רביץ שיחק בעונה השלישית של הסדרה המופתית, וגילם את ניקי.

* אורי רביץ, יליד 1964, למד משחק בבית צבי תחת שרביטו של גרי בילו. בטקס האזכרה של בילו, רביץ אמר כי המורה הנערץ העדיף לעטוף אותם באהבה ולא בצמר גפן. בכך ידע לא למנוע מהם את האכזריות של עולם התיאטרון ולהכין אותם בצורה טובה יותר למציאות בתום הלימודים.

*רביץ שיחק בהצגות רבות מספור בתיאטרון חיפה, תיאטרון הקאמרי, תיאטרון נוצר ועוד. בין מגוון תפקידיו התיאטראליים ניתן למצוא את סוליוני ב-"שלוש אחיות", ריצ'י ב-"אדי קינג", ברי ב-"הבחורים בדלת ממול, אוסוולד ב-"רוחות", כובסת ב-"ירמה", מפיבושת ב-"ארץ בושת" ו-קיטל ב-"גטו".

* אותו קיטל, הקצין הנאצי בגטו, משוחק על ידי איתי טיראן בימים אלו בקאמרי. השניים החלו לשתף פעולה ב-"וויצק" וממשיכים לשחק ביחד ב-"קברט", וב-"ריצ'ארד השני" ו-"ריצ'ארד השלישי" שעומדות לעלות בקרוב על במות הקאמרי.

* בביקורות עליו ציינו כי רביץ הוא רב-גוני כמו שד, שבהינף יד יכול לגלם רופא מטורף וכריזמטי, מאפיונר קשוח אך טוב לב וצעיר מהמפלגה הנאצית. על אף הניחוח המרושע של הדמויות, הוא יכבוש את לב הקהל.

* ברימייק הישראלי של סיינפלד, על אף העובדה שיוצריו טענו שאין כלל קשר בין שתי התוכניות, הוא גילם את רן ספקטור. ספקטור, החבר הציני של יואב צפיר, חי מקצבה של הוריו ואינו יכול להתמיד במערכות יחסים עם נשים.

* ישנם ציטוטים רבים המיוחסים אל אורי רביץ, בין אם כאלה של דמויות אותן גילם ובין אם כאלה מחייו האישיים, אולם הציטוט המפורסם ביותר שלו (ובתכלס, הוא מקיף אמת שלמה) הוא של רן ספקטור: "מציאות לא מחפשים, מציאות מוצאים".

* בין מגוון תפקידיו, דווקא זה של השודד סטייל מטריקס בסרט הקצר בו הוא מנסה לשדוד את הספרייה העירונית הוא הזכור ביותר. בייחוד אצל אלו שמחפשים בדפים האחוריים של גוגל.

* אורי רביץ נחשב לשחקן מתמיד במיוחד, כזה אשר גם בשפעת הקשה ביותר, יעלה על הבמה, ירקוד על הכלובים ויגרום לכם להתמוגג.

בין קודש לחילול

על הקשר הבל-ינותק בין שואה, גבורה ועוסק-פטור

מאת: יאשה קריגר

לפני כעשר שנים, בעת שרותי הצבאי, נכחתי בטקס יום הזיכרון שנערך ביחידה שבה שרתּי. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בטקס שכזה בתור חייל במדים. ההרגשה הייתה שונה לאין שעור מהטקסים של בית הספר התיכון, דווקא משום היותי לבוש במדי צה"ל. אמנם לא השתתפתי בטקס בצורה אקטיבית, הייתי חלק מהקהל, אבל עובדת היותי לבוש במדים הפכה אותי בעל כורחי לשחקן בטקס. המדים היו לתלבושת. הנשק על כתפי – לרקוויזיט. אני זוכר שהופתעתי מכמה שהתרגשתי, הרי כבר נכחתי בטקסי יום הזיכרון ויום השואה. אך הפעם מעמדי כחייל אפיין אותי (ואת כל החיילים סביבי) בצורה שונה.

למחרת הטקס ביחידה, נשלחתי עם עוד מספר חיילים לטקס עירוני שנערך באחד מישובי הצפון. גם בטקס הזה הייתי אמור לשמש (יחד עם שאר החיילים שנשלחו מהיחידה) כניצב, שתול בקהל האזרחי. במקרה נכנסתי לאולם זמן מה לפני תחילת הטקס, בעת שנערכו החזרות האחרונות. האולם היה ריק עדיין, על הבמה עמד שחקן, שחקן מקצועי שהכרתי מהתאטרון. הוא עדיין היה לבוש בבגדיו הרגילים וחזר על הטקסט שלו במיקרופון, משהו בסגנון "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו…" כשסיים אמר: 'גמרתי להפליץ' ולקול צחוקם של חבריו הנגנים יצא אל מאחורי הקלעים. זה היה, כאמור, לפני עשר שנים, הייתי תמים יותר וכלל לא מעורה בעולם התיאטרון. אבל האפקט היה חד וברור. בטקס  השני, האזרחי, לא פקדה אותי ההתרגשות בכלל, שלא כמו יום קודם לכן בטקס הצבאי. לא כל-כך הבנתי למה, אבל ההתבטאות הצינית של השחקן הותירה עלי רושם חזק, שאני זוכר עד היום.

ברצוני לחזור אל החוויה הזאת היום ולנסות להסביר לעצמי (ולקוראים) כמה עניינים לגבי מהותו של הטקס, מהותה של עבודת השחקן ומהותה של החלטורה.

הטקס

הצגת תיאטרון היא טקס, במובן שקיימים בה כל מרכיביו. וטקסי יום השואה ויום הזיכרון הם הצגות לכל דבר. המטרה הראשונית של הטקס היא לספק חווית פורקן למטען הקולקטיבי של הנוכחים בו, לשחרר את קהל המשתתפים מהלחץ האישי והקבוצתי שלהם. העמדות האחרות של הטקס, המסבירות, הדידקטיות, המנציחות, המבדרות וכו', כולן משניות למטרה הראשונית של חווית הפורקן. כך השליכו היוונים הקדומים את התיש לתהום ("השעיר לעזאזל"), על מנת לספק פורקן לתחושות החטא של המשתתפים בטקס. כך מתגלגל הקהל מצחוק בקומדיה ומתפרק מתחושות הגיחוך והאבסורד של החיים היומיומיים. כך בוכה הקהל בטקסי הזיכרון ומתפרק מתחושות הכאב, האובדן והשכול.

הפורקן מתבצע על-ידי שימוש בסמל, בחזרה ובחלוקת התפקידים הברורה.

הפעולה הסמלית חיונית לקיום הטקס. מתן המשמעות לפעולה שרירותית הוא האקט המשחרר בתודעה של כל הנוכחים: כמו התיש המושלך אל התהום ומבטא את השחרור מהחטא והאשמה, כך גם הדלקת המשואות והורדת הדגל לחצי התורן מבטאות תמורות בנוכחים: האש הנצחית כנגד הזיכרון המעיק וסכנת השכחה, הדגל השפוף כנגד הראש המורכן של הלאום כולו.

החזרה על הטקס מדי יום, שבוע, שנה, מעידה על ההשתייכות של הנוכחים לאותו מישור רעיוני/רגשי, כבני אדם החולקים את אותה ההיסטוריה, אותה המסורת, אותה התרבות ואותו כאב קולקטיבי. למרות השוני הרב שבין אדם לאדם והאופנים השונים בהם כל אחד מרגיש את הכאב הזה – כולם מגיעים לאותו הטקס מדי שנה, לכולם גודש של מצוקות, לחצים וצורך דומה בפורקן.

חלוקת התפקידים חיונית לאפקטיביות של הפורקן. יש את הנוכחים הפסיביים, הצופים. אלה הם הרוב: האנשים שיושבים באולם החשוך, מכבים את המכשירים הסלולאריים ונושאים את עיניהם אל הבמה, ממתינים לתמורה שיעברו בעזרתם של מובילי הטקס – האקטיביים, הכוהנים, השאמאנים הנוטלים את סמי ההזייה, השחקנים. הם אלה השרים, רוקדים, מנגנים, מדברים, מדקלמים, משחקים. הם אמורים לעבור טרנספורמציה בגופם ותודעתם, להתרומם, להתפרק ועל-ידי כך לסחוף אחריהם את יתר הנוכחים ולגרום להתפרקותו של הקהל. אם יעשו זאת טוב – יזכו למחיאות כפיים או לדממה שאפשר יהיה לחתוך עם סכין.

השחקן

תפקיד השחקן, כאמור, הוא להוביל את ההצגה או הטקס, לעמוד על הבמה מול עיני הקהל ולהעביר אותו (בעזרת גופו וקולו) את התמורה המיוחלת. בטקסים המוכרים של בתי הספר, תנועות הנוער והצבא, אלו תמיד האנשים שיודעים לתת קולם בשירה ובדקלום, אלה שיודעים להניע את גופם בצורה נעימה לעין, ובקיצור – אלה שניחנו בכישרון. גם על במת התיאטרון המקצועי, הכישרון הוא זה המנחה את הבחירה האמנותית (או לפחות כך זה אמור להיות).

שחקנים רבים יאמרו כי זו השליחות שלהם, החיים שלהם, כי לא הם בחרו במקצוע אלא המקצוע בחר בהם. הקהל הפסיבי, הרוב הדומם, אינו מסוגל לביצוע התמורה והפורקן בגופו שלו, פשוט מאוד מכיוון שאינו ניחן בכישרון לכך. על כן הוא זקוק לשחקן, לגופו ולקולו. השחקן הוא זה שלוקח על עצמו את נטל הטרנספורמציה, הוא אותו התיש הנזרק אל התהום, אותו השאמאן הנכנס לטראנס ומתקשר עם השדים, מתפרק – ובעזרתו מתפרקים יתר הנוכחים בטקס. וכשם שזהו תפקידו ושליחותו, זהו גם המקצוע שלו, מקצוע שעליו הוא מקבל שכר.

למן ימי הביניים רווח המושג "פרילנסר" (שהוחל בעיקר על שכירי החרב, אך למעשה תקף גם על אמנים). האמן, הרוח החופשית, נדד בעולם והציע לכל דורש (וליתר דיוק לבעלי הממון – המלוכה והכנסיה) את שרותיו כרוח חופשית ומשחררת, כמבצע את עבודת הקודש שהרוב אינו מסוגל לה – אך מסוגל לשלם עבורה (הסרט "אנדריי רובלוב" של טרקובסקי מספק הצצה פיוטית ומרתקת לעולמו של האמן הפרילנסר בימי הביניים).

וחזרה לעניינינו: טקסי יום הזיכרון מספקים הזדמנויות לשחקנים ואמנים להרויח מהצורך הקולקטיבי של הציבור בפורקן. לקרוא קטע, לשיר שיר, להנחות. המעמד הטקסי הוא אמנם מעמד קדוש, אך יהיה זה תמים להתעלם מהצד הגשמי של המעמד הזה. גם הכוהנים בבית המקדש קיבלו שכר על עבודתם (בצורת מתנות ותרומות) וגם בבית המקדש היו חדרים אחוריים שסיפקו את צרכיהם של הכוהנים, דהיינו אחורי הקלעים. השחקן רגיל לבצע את עבודת הקודש הזו. על כן, רבים מהכללים החלים על האדם בקהל אינם חלים עליו. יהיה זה מגוחך לחשוב ששחקן שמשחק בטרגדיה צריך להיות שרוי במצב-רוח טרגי. ועל אותו משקל, האם אפשר לכפות עצבות על שחקן שמנחה טקס זיכרון?

התשובה היא לא. מדובר במתן ביטוי למיומנותו של השחקן, מתן ביטוי לאותו הכישרון שהוא ניחן בו, על-מנת לייצר את הקדושה שהיא מנת חלקו של הטקס. אני בטוח שרוב הנוכחים בטקסים השונים היו מזדעזעים לנוכח התנהגותם של השחקנים מאחורי הקלעים באותם הטקסים, בדיוק כמו שאני הזדעזעתי מאותה התבטאות של השחקן בטקס יום הזיכרון לפני עשר שנים. משיחות עם שחקנים שעובדים בטקסי הזיכרון עולה כי בחלק מהמקרים האוירה מאחורי הקלעים היא אכן של קרקס, ממש כמו בפסטיגל. אך למעשה אין בכך שום דבר פסול, כדברי אחד השחקנים ששוחחתי עמם: "הבן אדם הכי קול בהלוויה הוא הקברן". וזה בסדר – זאת העבודה של השחקן ואי אפשר לכפות עליו את הרצינות והמועקה, להיפך, אין בכך שום היגיון. על כן הוא שחקן – על יכולתו לבצע את הטרנספורמציה שהקהל אינו מסוגל לה. השאלה המהותית היא היכן עובר הגבול בין עבודת השחקן, המבצע את עבודת הקודש לבין גזירת קופון על ביצוע אותה העבודה הקדושה וניצול ציני של הצורך הקולקטיבי בפורקן.

האיש הכי קול בהלוויה 

החלטורה 

כולם צריכים להתפרנס. זוהי נקודת מוצא לגיטימית. טקסי הזיכרון הם הזדמנות לפרנסה עבור אמנים, בדיוק כמו מופעי חנוכה ופסטיבלים למיניהם. אולם ישנו הבדל עקרוני אחד בין השניים – בעוד מופעי הבידור המסחריים נועדו לשם בידור בלבד (אפשר לנסות ולחפש בהם את קדושת התיאטרון – אך ספק אם זו תימצא שם), הרי שטקסי הזיכרון מלכתחילה אוצרים בחובם אותו מימד של קדושה. והיכן שישנה קדושה ישנו גם החילול. הגבול בין שחקן לזונה – שניהם בעלי מקצוע חופשיים שמקבלים תמורה בעד השכרת גופם למטרה זו או אחרת – הוא דק מאוד. על כן בנקל אפשר להפוך את בית המקדש למאורת פריצים, את טקסי יום השואה ויום הזיכרון להזדמנות רווחית עבור רושמי החשבוניות ותו לא. קשה להבחין בגבול הזה ולשים עליו את האצבע, דווקא משום שלא ניתן למדוד מושגים כמו "קדושה" ו"חילול".

אך בכל זאת ישנם מספר סממנים שיכולים לאותת על אותו חילול. כאשר רוצים שהטקס יהיה גרנדיוזי ומפואר ברמה של כוכב נולד, כאשר מביאים את מיטב אמני ישראל לשיר שיר או שניים – ומשלמים להם סכומי עתק עבור כך, כאשר העיריות מפנות את התקציבים הממשלתיים לחברות ההפקה השונות ואלו גובות דמי כניסה לטקסים (כמו שקרה בשנה שעברה) – זה מריח מחילול. המחשבה כי טקס צריך להיות "מכובד" היא מחשבה לגיטימית, אך הפירוש של אותו ה"כבוד" שגוי לרוב. הטקס צריך להיות אפקטיבי, בראש ובראשונה. הפקה ברמה של מיליון דולר אינה מעידה על כיבוד זכר הנופלים – היא מעידה על הרצון של מישהו לנקר עיניים וכתוצאה מכך לגזור קופון על חשבון תקציבים ממשלתיים. אני משוכנע כי הרגשת השליחות במעמד הטקס ניכרת יותר בקרב המקהלות של תנועות הנוער, מאשר אצל הזמרים והשחקנים מהשורה הראשונה שמופיעים בטקסים עבור עשרות אלפי שקלים. אלה האחרונים עושים את מה שהם יודעים לעשות, בכישרון רב, אין ספק, אך דווקא הם אלה שעלולים להוריד מהאפקטיביות של הטקס. ההתרגשות של השחקן, הטרנספורמטור שעל הבמה, היא זו שמובילה לתחושת הפורקן בקהל, וישנה סבירות רבה שדווקא האמן שרגיל לבצע את הנאמבר שלו, רגיל להיות מול קהל – יהיה טרנספורמטור פחות אפקטיבי. וההשערה שלי היא שככל ששכרו יעלה – כך הוא ירגיש וירגש פחות. זהו ההבדל שבין טקס אפקטיבי וקדוש לבין פסטיבל-זיכרון חלול.

בגלל זה אני כנראה לא חובב טקסים ממלכתיים למיניהם, כי נקודת המוצא שלהם היא שהטקס צריך להיות "מכובד" ו"מושקע". והיום, שלא כמו בימי השלכת התיש אל התהום, ברור לכולם שאי אפשר להסתדר בלי תאורה והגברה ותפאורה מסוגננת וקטע אמנותי שיבוצע על-ידי שחקן שיריץ דאחקות מאחורי הקלעים.

לכן אותו הטקס הצבאי לפני עשר שנים היכה בי חזק כל כך, לעומת הטקס האזרחי עם השחקן המפליץ. כי הוא לא היה מושקע בכוונה תחילה להציג משהו לראווה. הוא היה פשוט, הוא השתמש בתפאורה הקיימת של בסיס צבאי (שכל כך הולמת טקס שכזה), בתלבושות קיימות (המדים), ובפרפורמרים קיימים – החיילים והמפקדים ביחידה אותם הכרתי. לא שילמו לאף אחד כדי שיציג את הלהטוטים שלו.

וכנראה שצודק גרוטובסקי באומרו כי על מנת לחזור אל הקדושה, עלינו בהכרח לחזור אל התיאטרון העני. ועל-מנת לחוות טקס זיכרון אפקטיבי, מוטב לגשת אל המתנ"ס השכונתי ולא אל הטקסים הממלכתיים.