במת הזום

על התעצמות היצירות הווירטואליות בתקופה האחרונה

מאת: אירית ראב

אחרי המהלומה והשוק, הגרף העולה והנתונים הסטטיסטיים, חוסר הוודאות שפושה בכל, נוחתת מעין שגרת חירום – הדרך היחידה בה האורגניזם האנושי יכול להתמודד עם המכה שחטף ולהבין איך לחזור לאיתנו. לצד התקווה לחזור לחיים הרגילים והדחקת התחזיות הפסימיות, התיאטרון ממשיך בשלו, ממשיך ליצור ולהיווצר כנגד כל הסיכויים, כי תכל'ס אין לנו כל כך הרבה מה לעשות חוצמזה. תיאטראות רבים ביקשו לשמור על קשר עם הצופים והמנויים והעלו אי-אילו הצגות לאינטרנט, ונוצרה פלטפורמה תיאטרלית יפה, כמו זו של עמותת הקיפוד הזהב, שמאגדת עשרות הצגות פרינג' שעלו בשנים האחרונות, וחלקן תמשכנה לעלות על הבמות כשכל זה ייגמר.

ועל אף זאת, עולה השאלה – האם היצירות המקוונות הללו נחשבות כהתפתחות חדשה והכרחית באבולוציה התיאטרונית או שמא מדובר בפלסטר על גפה קטועה ומדממת, והתיאטרון העכשווי נידון להתדרדר לתהום?

יש הטוענים כי מדובר במגמה מבורכת וחיונית בתחום התיאטרון. ההצגות המקוונות מאפשרות למוסדות התיאטרון להמשיך ולשמור על קשר כלשהו עם המנויים והצופים, גם אם מינימאלי, ולהמשיך לנהל שגרת עבודה מסוימת, גם אם על הבמה עצמה ירד באופן זמני המסך. אנשי הארכיב גורסים כי זה מאפשר להעלות באוב הווירטואלי הצגות שירדו מהבמות ולחשוף את הילדים הדבוקים אל המסכים לנפלאות שהתיאטרון יכול להציע.

מבחינה אמנותית, פוסט-מודרנית, פוסט-תיאטרלית, בפני עצמה, הבמה המקוונת אינה חוטאת למהות התיאטרון, אלא רק מעצימה אותו. פיטר ברוק הגדול אמר שהתרחשות תיאטרלית יכולה להיווצר בכל חלל שהוא, כל עוד מתקיימים שני תנאים עיקריים – אדם מבצע פעולה ואדם אחר צופה בו. לפיכך, גם המרחב הווירטואלי יכול להיות מרחב נפלא להתרחשות תיאטרלית, שכן האמן אינו חושף עצמו לצופה אחד בלבד, אלא לאינספור צופים, שאינם תלויים במקום וזמן מסוימים. בצורה הזו אפשר, וזה אף מתבקש, להעלות יצירות שקספיריות בטוויטר. הפלטפורמה היא כל כך מדהימה וחסרת גבולות, עד שכל אחד יכול לעשות ככל שדמיונו ירשה לו.

אבל כאן טמונה הבעיה, חוסר הגבולות מקשה להפריד בין יצירה תיאטרונית לבין סטורי וסרטון מהשורה. אם כל פעילות הנעשית באינטרנט, הנצפית על ידי אדם אחר, מהווה כהתרחשות תיאטרלית, אז ניתן גם להגדיר את הקריאה שנעזוב את בריטני לנפשה, או את המונולוג של מדונה מתוך מי האמבט בממלכה המבודדת שלה, בתור התרחשות תיאטרלית. זה אולי מרגש ודרמטי, אבל תיאטרלי זה לא.

המתנגדים להצגות המקוונות טוענים שהן מהוות כפיתרון זמני ותו לא. הן לא באמת מתמירות את היצירה התיאטרונית, אלא מהוות כמעין פלסטר לגפה קטועה ומדממת, ושהתחום קיבל מכה כל כך אנושה, עד כי יוצרים מעטים יוכלו לקום בחזרה על הרגליים. הפסימיים פחות אומרים שהיצירה המשמעותית באמת תבוא אחר כך, אחרי שהמגפה תדעך. כדבריו של לב מנוביץ', לאחר שנעבור את זה, תהיה אינפלציה של יצירות אמנות הקשורות למגפה. אז נכון, זה קצת תמוה שאמירה כזו מובנת מאליה תבוא מפיו של אחד מהחוקרים והחוזים של הסוציולוגיה הווירטואלית, אבל אם נשים את הביקורת בצד, סביר מאוד להניח שלצד אחוזי האבטלה שעדיין יפשו מכל עבר, תהיה מגמת עלייה של יצירות מגפתיות (אוטופיות או דיסטופיות, תלוי למה מתכוון המשורר).

תיאטרון מקוון מעובד

בינתיים, ניתן להיווכח במתיחת גבולות האמנות הווירטואלית, מתוך משחק או ניסוי וטעייה, ומתוך רצון למלא את החסר במשהו עם משמעות וערך. מופעי פרפורמנס ווירטואליים מסקרנים עולים לאחרונה, כדוגמת אלו שהופיעו במסגרת אירוע הערה 13 של מגזין "הערת שוליים" חלקם היו קצרים ותמציתיים, אחרים היו ארוכים, מתמשכים ודרשו לשים לב לדקויות, כמו הפעולה האמנותית המרתקת של נורית דרימר, במסגרתה היא שינתה אי-אילו ערכי גברים בוויקיפדיה, פעולה שנועדה, בין היתר, לערער במקצת את כוח הפטריארכיה.

חלק מההצגות התחילו להציע עיבודים ווירטואליים של ההצגות שהועלו על הבמה. אין מדובר בשידור ההצגה בפייסבוק או ביוטיוב, אלא בעיבוד ווירטואלי של ההצגה וביצועה בפייסבוק לייב או בזום, דבר שמאפשר לצופה לחזות ביצירה מוכרת מנקודת מבט וכלי אחרים. למשל, יוצרי "תיאטרון רפרטוארי" עומדים לעשות ביום ראשון הקרוב (12/4/2020) הצגה ווירטואלית ליצירה המצוינת שלהם.

דוגמה טובה נוספת למתיחת הגבולות האמנותיים היא פסטיבל "ויראלי" שנוסד ונאצר על ידי ליאור זלמנסון, מיה מגנט, ארז מעין שלו וניצן כהן. הפסטיבל יעלה ברחבי הזום/פייסבוק הקרוב לביתכם, ב12-14/4/2020, ויכלול יצירות אינטראקטיביות ברמות שונות (כגון בחירת פעולות הפרפורמרים שמעבר למסך או דיאלוג מקוון בין היוצר לצופה) לצד יצירות ווירטואליות "רגילות", בהן הצופה יושב בנחת בביתו. בין המופיעים והמופיעות, ניתן למצוא את המחללת במילים שהרה בלאו, קבוצת פאתוס מאתוס של לילך דקל אבנרי, "רק בהצבעה" של אפרת שטינלאוף, ו-"הגדר" של נמרוד דנישמן.

אז מי צודק? התיאטרון מוכן לעבור לשלב הבא או שהוא מרחף באופן זמני, לפני שהוא ינחת לתהום? ימים יגידו. סביר להניח שכאשר הסגר ייפתח ונחזור אט אט לשגרה, התיאטראות יהיו האחרונים להיפתח. בכל זאת, בהתאם לדבריה של שני כהן, מי ירצה בימים אלו להתחכך ברגלי צופים אחרים בזמן שמנסים להגיע למקום באמצע השורה, או לשמוע שיעול בחלל תיאטרון ולתהות בנוגע לרדיוס התזת החיידקים?

כולי תקווה שהשגרה הרגילה והטובה תחזור בקרוב, אורות האולם ייכבו על מאות הצופים, על הבמה יעלו אורות ועולמות חדשים, ושהכתר היחיד שנתעצבן בגינו הוא חוסר הנוחות של כיסאות הפלסטיק השחורים.

 חג בריא ושמח

ערב אחד בתחילת ספטמבר, מרתה חזרה לבית הספר

מאת: מרתה יודעת

בשיתוף מגזין SARENA

יום רביעי בערב, רחובות יפו מנומנמים לפני המולת הבליינים שיפקדו את הברים והמסעדות ויחגגו עד אמצע הלילה. מרתה עוברת בין הרחובות הפנימיים, מנסה למצוא את בית הספר הדמוקרטי. Where the Fuck is it? אחרי סיבוב אחד ושניים ושלושה, מרתה מצאה את המקום מאחורי גדר מבורזלת ועמדת שומר נטושה, נכנסה אל רחבת בית הספר וחזרה בזמן לבית הספר קציר ברחובות. לאחר מתן מדבקה עם שמה, מרתה עמדה בחוץ במחששה המאולתרת, וצפתה ביתר האנשים שעומדים לעבור איתה את ההרפתקה התיאטרלית המכונה "רק בהצבעה". כבר מספר פעמים מרתה קיבלה הזמנה להגיע ולצפות בהצגה המיוחדת הזו ומספר פעמים נמנעה בנימוס, בעיקר בשל הסיבה שלא רצתה לחזור אחורה בזמן, לימי התיכון העליזים. מבחינת מרתה, הם לא היו כל כך עליזים, על אף שתכל'ס, אלו היו הימים בהם יצאה מהארון. למרות החבר'ה המצוינים שהסתובבה איתם וההצגות שהרימה בבימת-הנוער-העירונית-שולטת, מרבית הזמן הסתובבה עם הראש באדמה וניסתה להבין למה נטיות לבה לא דומות ליתר העדר, ניסתה לעמוד בדרישות המורים גם לאחר שהעיפו אותה לשלוש יחידות מתמטיקה למפגרים, ניסתה לעבור את שיעורי הספורט בשלום ואת הבגרויות בחתיכה אחת. אבל, בשל אי-אילו סיבות, באותו יום חמישי מרתה אזרה עוז והגיעה להצגה. כבר מהרגע הראשון, בו אחת המורות עודדה בנלהבות לבחור את השיר שיתנגן בעת ההפסקה, מרתה חשה שחזרה לכותלי בית הספר. תחושה זו, התחזקה כאשר הקהל התבקש לעמוד בחצי מעגל בכדי לקבל את פני המנהלת, וכשהובל אל אחת הכיתות בידי המורה לאזרחות וישב מאחורי השולחנות האפורים על כיסאות הפלסטיק, התחושה הגיעה לשיאה. כאשר חילקו את המחברות החומות, התחושה התייצבה ונהפכה לזהות זמנית – מרתה חזרה להיות תלמידה בתיכון.

DSC_4615

רק בהצבעה. צילום: אסף שגיא

ההצגה כללה מספר שיעורים חשובים שכל תלמיד/ה לומדים בתיכון, כגון אזרחות, לשון, ספרות, ערבית, פיזיקה ותיאטרון. כל אחד מהשיעורים הללו, שארכו (תודה לאל) רק עשר דקות, הועברו על ידי מורה אחרת שהניפה את שוטה הפדגוגי על התלמידים. בחלק מהשיעורים, הצופים התבקשו לקחת חלק פעיל בשיעור (היוצרות בחרו בחוכמה כי מידת האינטראקטיביות תהיה בהתאם לבחירת הצופים) – חלק כתבו על הלוח, אחרים הקריאו שיר וכולם נדרשו ללמוד את החומר לקראת בחינת הבגרות. באמצע יום הלימודים, התרחשה הפסקה קצרה בה חולקו כריכים עם שוקולד והושמע השיר שזכה בבחירות הקהל.

"רק בהצבעה" נוצרה על ידי הבמאית אפרת שטינלאוף (גילוי נאות, מרתה מכירה את שטינלאוף עוד מימים עברו, כאשר לקחה חלק במערכת המגזין "מרתה יודעת"), בשיתוף השחקניות-יוצרות דנה אתגר, נתלי פינשטין, נטעלי בראואר, סיואר עואד ואורית זפרן. יחדיו, היוצרות טוו את השיעורים לכדי מארג מעניין למדי, בו הצנזורה שוררת באופן מוחשי ותודעת התלמידים נשלטת על ידי ההגמוניה הלאומית, בה אין מקום לקבוצות מיעוט או לשמאלנים שחושבים קצת גם על האנשים הרגילים שמעבר לחומת הבטון, ונפגעים במהלך המבצעים. באופן הרמוני, הקולות המגיעים מיפו, חודרים לתוך המרחב התיאטרלי ומעשירים את חווית הצופים. כך, לדוגמה, במהלך שיעור אזרחות, כשהמורה (בגילומה האמין והמדויק של נתלי פינשטין) לימדה על קבוצות מיעוט והדרתן אל שולי השוליים של החברה השלטת, חדר אל הכיתה ניגון המואזין מבחוץ. בשיעור התיאטרון, המורה (בגילומה המקסים של דנה אתגר) לימדה על המחזה "אנטיגונה" ותוך כדי הביעה את דעותיה על הילדים מעבר לגדר ההפרדה שנאלצו להתמודד עם אובדן ביתם, ונלקחה באחת מן הכיתה על ידי המנהלת קפוצת השפתיים (בגילומה המצמית של נטעלי בראואר). בנוסף לקטעים מעין אלו, חווית בית הספר התחזקה באמצעות סצנות המהימנות למציאות, בהן מורות נכנסו אל הכיתה כדי למסור הודעות "חשובות" או בכדי להחליף את אותה מורה שנלקחה מהחדר, ותוך כדי ללמד מילים בערבית שיעזרו לתלמידים במהלך השירות הצבאי.

רק_בהצבעה_אורית

רק בהצבעה. צילום: אסף שגיא

מעבר לחוויה התיאטרלית המרתקת ולשטיפת המוח הפדגוגית הניכרת ממנה, מרתה התקשתה להבין את כיוון הרוח הדרמטית. האם היוצרות ביקשו להביע את שאט נפשן מהדרת השמאלנים מהמרחב הציבורי או שמא ביקשו לבקר את הלאומנות החודרת לתוך כותלי בית הספר, שאמור להיות מוסד חינוכי א-פוליטי המעודד חשיבה ודעה חופשיות? האם היוצרות ביקשו לחשוף את חווית התלמידים באופן המהימן למציאות, בכדי לשנות את השיטה הרקובה ונעזרו בכלים דרמטיים בכדי להוכיח כי אותם תלמידים למעשה מהווים את דור העתיד ועל כן יש לעודד חשיבה עצמאית, למנוע צרות אופקים ולהפכם ליצורים חושבים, ברי דעת, המסוגלים להוביל את המדינה והחברה לכדי עתיד טוב יותר? כך או כך, הצגה זו הנה חווית חובה לכל אחד ואחת, גם אלו הלוקחים תפקיד כלשהו במערכת הלימודית וגם אנשים מהשורה, כאלו שהותירו באבק הזמן את ימי התיכון. ייאמר לזכותן של היוצרות שההצגה בהחלט גורמת לצופים לחשוב ולהעלות שאלות אשר המשיכו להעסיק את המוח והנפש לאחר ההצגה. על אף ההרפתקה הלימודית התיאטרלית שמרתה חוותה, כשעזבה את כותלי המוסד החשוך וחזרה למציאות, שמחה ניקרה בלבה שהיא לא צריכה לחזור לבית הספר, למחרת בבוקר.

"רק בהצבעה"                                                          

יוצרת: אפרת שטינלאוף

שחקניות ושותפות ליצירה: דנה אתגר, נטעלי בראואר, אורית זפרן, סיואר עואד ונתלי פינשטיין.

דרמטורגיה: דנה אתגר

עיצוב גרפי: ענבל הרשטיג

צילום אימג' יח"צ: רונן גולדמן

עוזרת במאית: זוהר ברנר

​ייעוץ בעיצוב: אביה בש

היצירה פותחה במסגרת מסלול שחקן חוקר יוצר באוניברסיטת תל אביב והופקה בעזרת איב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון.

מועדים נוספים: 8/11/17 | 15-16/11/17 | 23/11/17. 

במועדים הנ"ל ההצגה בשעה 20:00. כדאי להזמין כרטיסים מראש.

בית הספר הדמוקרטי הפתוח, נועם 8 יפו.