המונדיאל על הבמה

מאת: אביבה רוזן

ראיון עם רענן פז, מחזאי (שבע, הנסיך מפלסטלינה ועוד), שחקן וחובב כדורגל מושבע.

לקראת סיומו של עוד מונדיאל מטלטל (לחובבי הכדורגל כמובן), שבו גרמניה נזרקה בשלב הבתים על ידי, לא פחות, דרום קוריאה וכל נבחרות דרום אמריקה הודחו לפני רבע הגמר, עלתה במערכת מרתה יודעת השאלה, האם גם כדורגל הוא סוג של אקט תיאטרוני? אם העולם כולו במה, הרי שמשחק כדורגל הוא בהחלט תיאטרון, לעתים משובח פחות ולעתים יותר. אם זה כדורגל ישראלי אז קצת פחות, לצערי.

בעוד שבתיאטרון יש מישהו שיודע את הסוף, הבמאי והשחקנים בדרך כלל, הרי שעל כר הדשא הספורטיבי קשה מאוד לנבא בדרך כלל את התוצאה הסופית. הכדור העגול מביא להפתעות, בין השאר הדחתה של נבחרת גרמניה הטוענת לכתר על ידי דרום קוריאה, ניצחונותיהן של נבחרות בלגיה וקרואטיה והעפלתן לחצי הגמר, בעוד שרבות וטובות כמו נבחרות איטליה וספרד נשרו בדרך. אך פה לא רק הקהל מופתע, אלא גם השחקנים והמאמנים והאמוציות מרקיעות לשחקים.

רענן פז - ספיר קוסה

רענן פז. צילום: ספיר קוסה

רענן פז טוען שהשילוש הקדוש שקיים בתיאטרון – שחקנים-במה-קהל – קיים גם במגרשים. שם מחליף המגרש את הבמה. אמנם, כיום ניתן למצוא גם הצגות בהן הצוות במאי-שחקנים אינו יודע את הסוף, כיוון שהוא מוכתב על ידי הקהל, אך בכל מקרה, יש סיום מרגש, סוף מפתיע ומעורר רגשית. כמו בכדורגל, במיוחד אם המשחק אינו מסתיים באפס-אפס.

בהחלט ניתן לראות במונדיאל תיאטרון ספורטיבי, אומר פז. אגב, ביוון הקלאסית, וכך גם בתקופתו של שייקספיר, הקהל היה מאוד מעורב בנעשה על הבמה. אם הוא לא אהב את אשר ראה, יידה עגבניות בשחקנים, כפי שאוהדים כיום מקללים את השחקנים, המאמן ובעיקר את השופט ואת אמו.

התיאטרון כיום, טוען פז, הוא תיאטרון 'ממית' בעיקרו, תיאטרון ריאליסטי שמותיר פחות מקום לשלהוב יצרים הקיים בכדורגל, אך ניתן עדיין לראות ז'אנרים אחרים, שהחוויות בהן דומות יותר לחוויות הכדורגל. גם בתיאטרון יש תחרות. השחקנים על במת התיאטרון הם תחרותיים לא פחות משחקני הכדורגל, מתאמנים בלי סוף, לומדים ועושים סדנאות כדי לשפר את משחקם ולהתעלות מהצגה להצגה.

המונדיאל כיום, מוסיף פז, הוא כמו פסטיבלים ביוון העתיקה. הוא דוחה הכול. אין מלחמות בתקופת המונדיאל. פוטין הכריז כי הוא משהה את החלטתו לגבי התערבות בסוריה עד תום המונדיאל. אז נותר עוד זמן קצר, במהלכו אנחנו עשויים להיות מופתעים שוב ולגלות איך ההצגה הספורטיבית הזו תסתיים.

 

קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.

אם כבר לבד, אז שיהיה בסקוטלנד

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "שבע"

מאת: אירית ראב

שלומי בורח לסקוטלנד, למצוא קצת שקט מהסערות שסובבות אותו ולעשות את המכה במכירות. הוא פוגש את שבע ומציע לו את מעונו, כדי שיהיה לו איפה להיות עד שיסתדר. באותו לילה הם שותים, מחליפים זיכרונות ומבינים שהם מכירים אחד את השני יותר משחשבו.

הכמיהה לברוח מהכול לא מצליחה לשלומי. הוא מייחל לקצת שקט, אבל בינתיים בורח לעדר שהוא מכיר, אוהדי קבוצת הסלטיק. מייחל להיות לבד, אבל זקוק נואשות לאיזה וויליאם וואלאס שיציל אותו..

מחזה מצוין של רענן פז, בימוי נהדר של אלעד שרעבי, משחק נפלא של איתי שור ועודד מנסטר, ועיצוב פונקציונאלי ומרשים של מיכל כץ. הדבר היחיד שמקלקל הוא ההסבר בסוף. כדאי לתת לקהל את הקרדיט ולתת לו להבין לבד. אם לא יבין, לפחות יגיע לעוד הצגה ויסתכל בעיניים אחרות.

שבע

תיאטרון צוותא

מחזה: רענן פז

בימוי: אלעד שרעבי

משחק: איתי שור ועודד מנסטר

עיצוב תפאורה:  מיכל כץ

עיצוב תאורה: גיא גלילי

ע. במאי: נטע טיילור

דרמטורגיה: חווה אורטמן, שרית הררי, אלעד שרעבי

צילום התמונה בכתבה: הדס כהן

הצגות נוספות: 13/5 20:30 צוותא