סקירת ההצגה "של מי החיים האלה בעצם?"

מאת: אנה מינייב

מה אתם הייתם עושים אם, חלילה, הייתם משותקים מהצוואר ומטה? שוכבים במיטת בית החולים ללא יכולת להניע שום איבר מלבד הראש שלא מפסיק להריץ את תסריט החיים שמחכה לכם בצל השיתוק שאין לו פתרון?

יש כאלה שממשיכים לחיות, מסתגלים לעובדה שלעולם לא יחוו יותר שום חוויה פיזית ומוצאים פתרונות קריאטיביים שמחזקים את יצר ההישרדות האנושי, ומנגד יש כאלה שמחליטים כי חיים שכאלה אינם רצויים עבורם. ההצגה "של מי החיים האלה בעצם?", אשר הנה עיבוד למחזה מאת בריאן קלארק, מציגה תמונת מצב קשה לעיכול ומעלה את הסוגיה הקשה מכל, לחיות או לחדול? ההצגה, החלה את דרכה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א בבימויה של דפנה זילברג, ומציגה כעת בהבימה.

ההצגה עוקבת אחר ההחלטה של קן הריסון (המגולם על ידי גל פרציגר) למות. הריסון, פסל במקצועו, אשר נפצע בתאונת דרכים ומשותק מהצוואר ומטה, שוכב במיטת בית החולים מלא בתסכול וכעס על מצבו, שלעולם לא ישתנה. צוות בית החולים מטפל בו במסירות שמוציאה אותו מדעתו, בעיקר בגלל הרחמים הגדולים שהם חשים כלפיו וגם כלפי עצמם. בית החולים מלא באנשי מקצוע שמסוגלים לעשות כמעט הכול, אך ניצבים חסרי אונים מול הריסון. חוץ מלשכנע אותו להמשיך את חייו בצל השיתוק, אין בידם שום פתרון מתקבל על הדעת עבור בן אדם, שהוא גם אמן שיוצר בידיו, אשר לא מוכן להמשיך להתפשר על חייו. "אני משותק, אתם אימפוטנטים" יורה הריסון לכיוון הצוות הרפואי הנחוש והמשוכנע כי חיי אדם, בכל צורה שהיא, לא נתונים לויתור.

הריסון נמנה עם אלה שהחליטו להילחם על הזכות שלהם למות בכבוד, ולמרות שזה נשמע כמו החלטה הזויה, נראה כי החלטתו הנה אנושית ומוצדקת. התחושה שמתייחסים אליו כאל חולה ולא כאל בן אדם, הובילה אותו להחלטה כי המוות נמצא בידיו בלבד, וכי אין שום גורם שיוכל להניע אותו מלהחליט את גורלו.

פרופסור אמרסון (רפי קלמר), מנהל המחלקה בה שוכב הריסון, נחוש בדעתו להשאיר את הריסון בחיים, בכל מחיר. הוא מתעקש ללא הרף לשמור על קדושת החיים, עד שנדמה כי ההתעקשות שלו נועדה בכדי לגרום לעצמו להרגיש שליח של האלוהים. אחד הרגעים הצובטים בהצגה הוא הרגע בו מזריק הפרופ' ואליום לוורידו של הריסון, אשר מתנגד בכל תוקף לטשטוש הצלילות המחשבתית שלו. תארו לכם שמישהו כופה עליכם משהו נגד רצונכם ואין לכם שום יכולת לעצור אותו.  הריסון אמנם מנסה לעצור אותו, אך כולנו יודעים כי החיים והמוות לא תמיד נמצאים ביד הלשון.

לאור ההחלטה הגורלית, מבקש הריסון את עזרתו של עורך דינו (אלעד שרעבי) בכדי שייצג אותו במאבק האחרון בחייו, אך הפרופ' מתנגד וטוען כי המצב הנפשי של הריסון לא מאוזן בכדי להחליט על מותו. זהו הרגע בו נאלץ כל אדם בקהל להתמודד עם השאלה האמיתית, האם מערכת הרפואה היא זאת שבידה להחליט על חיים של בן אדם שאינו מעוניין בהם יותר, או שמא לכל אדם, ישנה הזכות לחרוץ את גורלו?

לא ניתן להישאר אדיש לשאלה הקיומית הזאת, שכן, בית החולים איננו מקום ששום אדם היה רוצה לבלות בו את שארית חייו בעודו מחובר לקטטר ומיני מכונות אחרות, ומצד שני, יצר החיים, כפי שמראה המציאות, הוא דבר שמסוגל לנצח כל מכשול. מעצבת התפאורה, מריאלה פיבניקה, עיצבה את החלל בצורה אשר משדרת קרירות וריקנות, כך שהיא מבהירה כי החיים בחדר החולים אינם אלא בית כלא לגופו חסר התזוזה של הריסון. על הרצפה מפוזר חול שמסמל מצד אחד את היצירה שהריסון לא יוכל יותר לממש, ומצד שני את האדמה בה הוא עתיד להיטמן אם תצלח השאיפה שלו למות.

בן אדם מורכב מנפש וגוף, וכאשר אחד המרכיבים הללו מפסיק לשמש את האדם נוצרת תחושה של סוף. ניתן לראות זאת מהצד השני של המתרס, כאשר הגוף חי אך הנשמה כבתה. אם כן, מה שווים החיים האלה אם אין ביכולתו של בן אדם לחיות כמו בן אדם, לממש את חלומותיו, כישרונותיו ותשוקותיו?!

החיים האלה, בעצם, הם שלנו, וההצגה הזאת הזכירה לי עד כמה הם קצרים.

של מי החיים האלה בעצם?

תיאטרון הבימה

בימוי: דפנה זילברג

עיבוד, תרגום ודרמטורגיה: דייויד שיינברג ודפנה זילברג

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

מוסיקה: אייל לנזיני עיצוב

תאורה: מתן פרמינגר

כוריאוגרפיה: עידית סוסליק

הדרכת תנועה: מור לידור

ע. במאי: ליאת צוק

שחקנים: רן אסולין, רותם בלאו, לימור זמיר, דנה זקס,

ריקי חיות, גלעד אדלר/גלעד פרידמן, גל פרציגר, רפי קלמר, מירב שפיץ,

אלעד שרעבי

כדאי לעקוב אחר מועדי הצגות נוספות.